ספריית מאמרים / פרויקט הפלורליזם בישראל

מרחבים משותפים, מרחבים מאתגרים: מה מגלים נתוני סקר מדד הפלורליזם 2022 של המכון למדיניות העם היהודי

מדד הפלורליזם 2022

Slide1
Slide2
Slide3
Slide4
Slide5
Slide6
Slide7
Slide8
Slide9
Slide10
Slide11
Slide12
Slide13
Slide14
Slide15
Slide16
Slide17
Slide18
Slide19
Slide20
Slide21
Slide22
Slide23
Slide24
Slide25
Slide26
Slide1 Slide2 Slide3 Slide4 Slide5 Slide6 Slide7 Slide8 Slide9 Slide10 Slide11 Slide12 Slide13 Slide14 Slide15 Slide16 Slide17 Slide18 Slide19 Slide20 Slide21 Slide22 Slide23 Slide24 Slide25 Slide26

הסקר העומד בבסיס מדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי נערך השנה כאשר ישראל והעולם עדיין שרויים בצילה של מגפת הקורונה, וערב תחילתה של המלחמה באוקראינה. להלן כמה מהממצאים המשמעותיים במדד השנה, ולאחריהם דיון מפורט בחלקם:

יחסי יהודים-ערבים

האחריות למצב האלימות: רוב הערבים מאשימים את מוסדות המדינה בשיעור הגבוה של פשע ואלימות בחברה הערבית – בעוד שרוב היהודים מאשימים בכך את החברה הערבית עצמה

שותפות רוב ומיעוט: ניכרת מגמה כפולה הן של עלייה בשיעור היהודים הרואים בערביי ישראל שותפים רצויים, והן של עלייה בשיעור היהודים שמסתייגים משותפות כזאת

תדמית של קיצוניות: שיעור היהודים הסבורים שרבים מהערבים ״קיצונים״ נותר דומה. עליה בשיעור הערבים הסבורים שיהודים רבים קיצונים

נוכחות במרחבים ציבוריים

מרחבי פעילות משותפים: רוב היהודים והערבים בישראל מסכימים כי רוב המרחבים שנעשה בהם שימוש מזדמן, כמו בתי חולים או מרכולים, צריכים להיות משותפים לכולם

מרחבי מגורים משותפים: בעוד שרוב היהודים מעוניינים בשכונות נפרדות, ללא ערבים (שני שלישים), הרוב הערבי מעוניין לחיות בשכונות עם יהודים (ושליש תומך בהפרדה).

פער הרצון בהפרדה: דתיים וחרדים מעוניינים בהפרדת מרחבים מאזרחים ערבים, יותר מאשר חילונים ומסורתים, בין השאר בחוף הים, בריכות שחיה, יחידות בצה״ל ואוניברסיטאות

שותפות ואחווה

הקושי להגיע להסכמה רחבה: יהודים חילונים שואפים לשותפות פוליטית עם ערבים אך לא עם חרדים; יהודים דתיים וחרדים שואפים לשותפות פוליטית עם חילונים אך לא עם ערבים

מה טוב שיהיה: ברמה העקרונית, רוב הישראלים סבורים שטוב שיהיו להם חברים או מכרים מקבוצות אוכלוסייה אחרות; ואולם – חרדים ודתיים מסתייגים מחברות עם ערבים

מה יש בפועל: ברמה המעשית, לרוב הישראלים יש חברים או מכרים מקבוצות חברתיות מגוונות, כולל היכרות בין יהודים וערבים, והיכרות בין חילונים וחרדים (אך חברות בהיקף מצומצם)

שותפות יהודית: רוב גדול של יהודים בישראל חשים קרבה ליהודי התפוצות, אך בקרב החילונים, שיעור נמוך יותר מהממוצע רואה עתיד משותף לישראל עם יהודי התפוצות

שותפות ישראלית: בקרב הדתיים והחרדים שיעור נמוך יותר מהממוצע רואים עתיד משותף ליהודים וערבים בישראל; שיעור נמוך יחסית מהם חש קרבה מיוחדת לכל הישראלים

הקדמה

זו השנה השמינית שבה מפרסם המכון למדיניות העם היהודי מדד פלורליזם שנתי, והשנה השביעית שבה הממד מתבסס, בין השאר, על סקר עמדות מקיף. כמו בשנים קודמות, הסקר כלל משיבים יהודים ולא יהודים. הסקר במגזר היהודי נערך השנה לראשונה על ידי אתר המדד, וכלל מספר גדול יחסית של משיבים (יותר מ-1000). במדד ישנה רשימה קבועה של נושאים החוזרים על עצמם, כדי לבחון את התפתחותם. את הסקר ערך השנה (כמו בשנים הקודמות) הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. את הניתוח כתבו, בנוסף לפוקס, עמיתי המכון נח סלפקוב ושמואל רוזנר.

תנאי הרקע למדד

הסקר העומד בבסיסו של מדד הפלורליזם נערך בתנאים חברתיים מסויימים, ועל רקע התפתחויות שיש לקחת בחשבון בניתוחו. בשנה האחרונה, נדמה שההתפתחות העיקרית המשפיעה על הנתונים היא המצב הפוליטי החדש בישראל, המנוהלת מזה כשנה על ידי קואליציה של מפלגות מהימין ועד לשמאל. קואליציה זאת איננה כוללת את הליכוד, שהיתה מפלגת השלטון למשך יותר מעשור, וכן אינה כוללת את המפלגות הדתיות-חרדיות (הציונות הדתית, ש״ס ויהדות התורה). הקואליציה כן כוללת, לראשונה בתולדותיה, מפלגה ערבית-איסלמית (רע״מ). היא נשענת על רוב קואליציוני זעום, ונהנית מאשראי ציבורי מוגבל, כאשר יריביה מבקרים אותה בחריפות גדולה. מצב דברים זה בא לידי ביטוי גם בנתוני מדד  הפלורליזם, אשר מלמדים על קיטוב עמוק ביחס של קבוצות שונות בחברה לקבוצות הנמצאות במחנה היריב-פוליטית.

שותפות יהודים-ערבים

יותר מחמישית מאזרחי ישראל הם ערבים. כשמינית מאזרחי ישראל הם מי שמגדירים את עצמם ״חרדים״. יחדיו, מדובר על כשליש מכלל האוכלוסיה, קרי, שתי קבוצות שהבולטות המספרית שלהן אינן מאפשרת להגדיר אותן כקבוצות מיעוט קטנות. כוחן הפוליטי, כאשר הן מביאות אותו לידי ביטוי, משמעותי. כוחן לעצב את המציאות החברתית בישראל גם הוא משמעותי. כוחן להציב לקבוצות אחרות בחברה הישראלית אתגרים חברתיים, כלכליים ועקרוניים ניכר באירועים שונים, מהוויכוח על ״חוק האזרחות״, דרך הדיון המתמשך על אופיו של הגיור הממלכתי, דרך עימותים ואתגרים הנוגעים לפזורה הבדואית בנגב, ועד לשאלה הבלתי פתורה של הסדרי שימוש ברחבת הכותל.

האתגרים הללו, והשפעתם על יחס קבוצות אחרות בחברה הישראלית לערבים ולחרדים, באים לידי ביטוי כמעט בכל אחד מסקרי המכון, ומקומם לא נפקד גם השנה. עם זאת, על רקע ההתפתחויות של השנה האחרונה – שיש למנות ביניהן, מלבד הקונסטרוקציה הפוליטית החדשה, גם את האירועים האלימים בחודש מאי של השנה שעברה (בעיקר אך לא רק בערים מעורבות), שהבליטו את המתח בין ערבים ליהודים – אפשר לזהות בנתונים תהליך דו סתרי של שינוי: מצד אחד, תחושות של ביקורת, ואפילו עויינות כלפי קבוצות אלה בקרב מי שרואים בהן יריבים פוליטיים. מצד שני, השקטה של המתחים בקרב מי שרואים בחרדים או בערבים שותפים פוליטיים (או שותפים פוטנציאליים).

דוגמה לתהליך זה ניתן לזהות במבט על שאלה שנשאלה גם בשנה שעברה וגם השנה באופן זהה. האם הנשאלים מסכימים עם ההיגד שליהודים וערבים יש ״עתיד משותף״. מבט כללי על תשובות היהודים מלמד שלא חל שינוי משמעותי בתשובותיהם. גם בשאלון של 2021, וגם בזה של 2022, השיעור של מי שאמרו ״מאוד מסכימים״ או ״די מסכימים״ עם היגד זה, עומד על קרוב לשישים אחוזים (58%). אלא שמבט מקרוב מגלה ששיעור דומה זה מסתיר מאחוריו שינוי משמעותי: הוא הושג משום שבקבוצה אחת של יהודים (המגדירים את עמדתם הפוליטית ״ימין״) חלה צניחה משמעותית בהסכמה להיגד, בעוד שבקבוצה אחרת של יהודים (המגדירים את עמדתם הפוליטית ״שמאל״) חלה עלייה משמעותית בהסכמה להיגד זה.

כלומר, השיעור הכללי של יהודים המסכימים שיש ליהודים ולערבים עתיד משותף נותר זהה, אך בעוד שתומכי הימין, שרובם אינם תומכי הקואליציה שחברה בה מפלגה ערבית, עברו השנה תהליך של שחיקת אמון בעתיד המשותף (הן אם בשל הפרעות של מאי, הן אם בגלל ההקשר הפוליטי), תומכי השמאל, שרובם תומכי הקואליציה, עברו השנה תהליך של חיזוק אמון בעתיד המשותף.

כאשר בוחנים שאלה נוספת שהופיעה בסקר בעבר, המבקשת מהנשאלים היהודים להעריך כמה ״קיצונים״ יש בקרב הערבים בישראל (שאלה מקבילה מבקשת מהנשאלים הערבים להעריך כמה ״קיצונים״ יש בקרב היהודים בישראל), ניתן לזהות שינוי רק בכיוון אחד. לפני ארבע שנים, רק כעשירית מהיהודים העריכו את שיעור הערבים הקיצונים כ״מעט מאוד״ (8%). השנה זינק שיעור זה לכפליים (19%), שרובם באים מקבוצות היהודים המגדירים את עצמם ״חילונים״ וממוקמים פוליטית בשמאל. במקביל, בשיעור היהודים הסבורים שישנם ערבים קיצונים ״רבים״ לא חל שינוי משמעותי. כלומר, גם במקרה זה ניתן לזהות תהליך מקביל של התקרבות (של ענף אחד באוכלוסייה) ושל מרחק (של אגף אחר באוכלוסייה), על פי מפתח פוליטי. ראוי להדגיש כי 1. אין בסקר שאלה המאפשרת לדעת בוודאות כי ההתפתחויות הפוליטיות של השנה האחרונה הן הסיבה לתהליך זה, כי 2. בסקר של 2018 הוצעה האפשרות ״לא יודע/ת״, שלא הופיעה בסקר 2022, וכי 3. הסקר נערך בטרם בוצעו כמה פיגועים על ידי ערבים ישראלים המזוהים עם דעא״ש בסוף חודש מרץ, שעשויים היו לשנות את הממצאים.

בקרב הערבים ניכרת ירידה משמעותית בשיעור מי שסבורים שרק מעט מהיהודים קיצונים פוליטית, לעומת נתוני 2018. ירידה זאת ניכרת בעלייה מקבילה בשיעור מי שסבורים ש״חלק״ מהיהודים קיצונים, או ש״רבים״ מהם קיצונים. אפשר להעלות כמה השערות על הסיבות לשינוי זה, ובהן הרטוריקה החריפה של ארבע מערכות בחירות, התגובה של הציבור היהודי לפרעות מאי 2022, והעובדה שחלק ניכר מהציבור הערבי איננו תומך בקואליציה בהשתתפות מפלגה ערבית. עוד יש לציין כי הסקר נערך בתקופה שבה התנהל בישראל ויכוח נמשך על ״חוק האזרחות״, שבסופו של דבר עבר בכנסת בתמיכת רוב מפלגות הקואליציה וחלק ממפלגות האופוזיציה, ושכדי להעבירו הקואליציה נאלצה לקבל נוסח נוקשה יותר של החוק מכפי שקיוותה לו.

אלימות בחברה הערבית

דיונים על רמת האלימות בחברה הערבית בישראל נמשכים בזירה הציבורית מזה זמן, וזוכים להבלטה ניכרת בתקופות שונות, על רקע התפרצות אלימה, או ניסיונות של הממשלה להציע דרכים להתמודדות עם האלימות. במחצית הראשונה של 2021 היה עיסוק נרחב בהתפרצות שהיה לה אופי לאומני, והשפיעה על היחסים בין יהודים ובין ערבים בערים מעורבות ובשכונות מעורבות[i]. במחצית השנייה של שנת 2021, ובתחילת שנת 2022, עבר הדגש למצב האלימות בתוך החברה הערבית פנימה[ii].

במהלך אירועי האלימות של שנת תשפ״א (מאי 2021) נשאלו יהודים בישראל מי להערכתם האחראים לפרץ האלימות, והוצגו להם שש אפשרויות לתשובה, חלקן משקפות אחריות של הממסד, או של הרוב היהודי, וחלק אחר אחריות של המתפרעים או של החברה שמתוכה באו[iii]. רוב היהודים גרסו במקרה זה כי האחריות נופלת על המנהיגות של החברה הערבית, על המתפרעים עצמם, אך גם המשטרה והממשלה לא זכו לציון גבוה מהמשיבים לסקר. בסקר הפלורליזם ביקשנו לבחון באופן דומה את הגורמים (לדעת המשיבים) לאלימות הנמשכת בחברה הערבית, המתבטאת בשיעור גבוה של מעשי רצח, שוד, גביית דמי חסות ועוד. הנשאלים התבקשו לדרג ארבע אפשרויות: שתיים מהן קובעות כי עיקר האחריות לתופעה זו נופלת על המוסדות הממלכתיים של המדינה (ממשלה ומשטרה) שלא מטפלים כראוי במגזר הערבי, הן בהיבט הכללי (הזנחה) והן בהיבט הקונקרטי (מאבק באלימות). שתי הסיבות האחרות שהוצעו למשיבים, יהודים וערבים, התמקדו במאפייני פנים של החברה הערבית, והטילו את האחריות על ״הציבור״ או, באופן כללי עוד יותר, על ״התרבות״ של החברה הערבית.

שאלה זו מציגה באופן חריף את נקודות המבט השונות, עד כדי סתירה, של יהודים וערבים על המציאות החברתית ביחס לערבים אזרחי ישראל. בעוד שרוב מקרב היהודים (אמנם קטן, 51%) רואה את גורמי הפנים של החברה הערבית כגורמי המפתח לאלימות, רוב משמעותי מאוד מבין הערבים מטיל את האחריות על המדינה (קרוב לשמונים אחוז).

בעוד שבקרב המשיבים הערבים האצבע המאשימה מופנית בשיעור גבוה לממשלה ולמשטרה, בקרב היהודים ניכרת כצפוי מחלוקת, כאשר החלוקה היא על פי סולם פוליטי. המשיבים והמשיבות לסקר התבקשו לדרג על פי סדר את ארבע הסיבות שהזכרנו, והדירוג משתנה על פי העמדות הפוליטיות. תומכי שמאל יהודים קובעים ברוב גדול מאוד (82%) כי הזנחת המדינה היא הגורם הראשון במעלה לאלימות במגזר הערבי. תומכי ימין לעומתם קובעים ברוב משמעותי (61%) כי הסיבה היא ״עניין תרבותי של המגזר הערבי״. בחלוקה לפי סיבות פנימיות וסיבות ממסדיות, השמאל ממוקד כמעט לגמרי בכשלי הממסד (92%), לעומת הימין שמטיל את האשמה על המגזר הערבי ותרבותו (77%) כגורם ראשון במעלה (בוחרי המרכז נחלקים בערך חצי-חצי).

שותפות וחברות עקרונית ומעשית

כאמור, כמו בשנה שעברה, ביקשנו ממשיבים יהודים וערבים להשיב על היגדי ״עתיד משותף״ וכן על היגדי ״קרבה״ לקבוצות שונות. היהודים נשאלו על קרבה לכלל הישראלים, כולל ערבים, ועל עתיד משותף לכלל הישראלים, כולל ערבים, וכן נשאלו על קרבה ועתיד משותף לכלל היהודים. יש להזכיר כי שאלה זו נשאלה בטרם פרצה שאלת העלייה (ואיתה הוויכוח המתבקש על אופי זהותה היהודית של המדינה) לחזית התודעה בשל המלחמה באוקראינה וקליטת פליטים, יהודים ולא יהודים, בישראל. כמעט בכל השאלות הללו, לא ניכרו פערים גדולים בממוצע בין ממצאי השנה שעברה לממצאי השנה. רוב גדול של יהודים חשים קרבה לכלל היהודים (כ-70%), ורוב מזהים עתיד משותף לכלל היהודים (64%). רוב קטן חשים קרבה מיוחדת לכלל הישראלים (53%, עלייה מסוימת לעומת השנה שעברה), ורוב גדול יותר סבורים שיש עתיד משותף לכלל הישראלים (58%).

את סוגיית השותפות בחנו הפעם גם דרך הפריזמה הפוליטית, באמצעות שאלה על שאיפה עקרונית לכלול קבוצות שונות בקואליציה. שאלה זו חשפה שישנן קבוצות שכמעט כל הציבור רוצה שיהיו חלק מהקואליציה (״חילונים״ ו״דתיים״), ולעומתן ישנן קבוצות שיש רבים המסתייגים מחברות אפשרית שלהן בקואליציה (״חרדים״, ״ערבים״). היא חשפה גם שישנו מתאם שלילי בין רצון בקואליציה שתכלול גם חרדים לבין רצון בקואליציה שתכלול גם ערבים. ניתן להבחין כי ככל שעולים בסולם המסורתיות (בקרב יהודים), כך עולה הרצון לשותפות קואליציונית עם חרדים, וכך יורד הרצון לשותפות קואליציונית עם ערבים. בכלל הציבור, מדובר על כמחצית שמעוניינים עקרונית בקואליציה שתכלול גם חרדים (53%) וכמחצית שמעוניינים עקרונית בקואליציה שתכלול גם ערבים (52%). אבל הקבוצות שרוצות בזה ובזה הן קבוצות אחרות, כפי שניתן לראות בגרף.

פערים דומים, אם כי פחות חריפים, אפשר לזהות גם בשאלה שאינה נוגעת לשותפות פוליטית אלא לנכונות עקרונית ליחסי חברות אישיים. בחנו בחתך רחב עם איזה קבוצות יש ליהודים ישראלים נכונות עקרונית להתחבר ברמה האישית, והאם יש קבוצות שהם מסתייגים מחברות אישית עם חבריהן. באופן כללי ניתן לומר כי לרוב ניכר של יהודים אין הסתייגות מחברות אישית עם חברים בקבוצה אחרת של יהודים. כלומר, יש נכונות (עקרונית) להתחבר עם יהודים מקבוצה יותר או פחות דתית, עם בני עדה אחרת, וכדומה. עם זאת, רוב של חרדים ודתיים מסתייגים מחברות עם ערבים.

כאשר הנכונות העקרונית הופכת לשאלה מעשית, קרי, לשאלה האם יש ליהודים בישראל חברים או מכרים בפועל מקבוצות שונות, מתגלה שישנן קבוצות שכמעט לכל יהודי בישראל יש היכרות איתן (חילונים), ולעומת זאת ישנן קבוצות שההיכרות איתן נמצאת בשיעור נמוך יותר. צריך כמובן לקחת בחשבון, שלגודל הקבוצה יש משמעות קריטית בהקשר לשאלה האם ישראלים מכירים/מתחברים עם חבריה. לדוגמה: שיעור יהודי אתיופיה בישראל נמוך, ועל כן פחות מפתיע לגלות ששיעור מי שמעידים שיש להם חברים או מכרים ממוצא אתיופי יותר נמוך (כך גם ביחס לדרוזים). עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שלרמת היכרות נמוכה (ומעט חברים) יש השפעה על מצבן החברתי של קבוצות בחברה, והיא יכולה להיות מתורגמת לניכור או לחשדנות. למעשה, כפי שאין קושי לזהות, הקבוצות שיש להן פחות חברויות והיכרויות (ערבים וחרדים) הם גם הקבוצות שישנה הסתייגות משותפות פוליטית איתן. וכמובן, מדובר כאן בהיזון חוזר כאשר לא תמיד ברור מה הסיבה ומה המסובב: האם מיעוט חברויות מקשה על שותפות פוליטית, או שמא פערים פוליטיים (ואחרים, שמיד נדון בהם) הם שמקשים על הכרויות וחברויות.

מרחבים משותפים ונפרדים

סיבה מרכזית להיעדר היכרות/חברות בין קבוצות שונות היא העובדה שישראל כוללת מרחבים רבים שבהן מתגוררות אוכלוסיות הומוגניות ללא מפגש משמעותי עם קבוצות אחרות. עובדה זו כבר נדונה בכמה עבודות קודמות של המכון, בעיקר בהקשר להפרדה של קבוצות יהודים אלה מאלה. כך, לדוגמה, הוזכר בפרסומים קודמים שכמעט לכל החרדים יש בעיקר חברים חרדים (89%)[iv], ושכמעט אף חרדי לא רוצה לשלוח את ילדיו לבית ספר מעורב חילוני-דתי, משום שחינוך כזה ״עלול להחליש את האמונה וקיום המצוות״ (63%), ומשום ש״כל אוכלוסייה צריכה את החינוך הספציפי שלה״ (27%)[v]. סקרים קודמים של המכון זיהו שכמחצית מהחרדים מעוניינים שחרדים וחילונים יחיו בשכונות מעורבות. אבל ראוי לציין, שביחס לשאלת המגורים, בסקרים אלה החרדים היו הקבוצה הסובלנית יותר. מקרב החילונים, רוב גדול מאוד אמרו שאינם רוצים לגור עם חרדים באותה שכונה (78% ממי שהגדירו את עצמם חילונים לחלוטין)[vi].

כמובן, העובדה שההפרדה נתפסת כרצויה בעיני אזרחים, לא בהכרח אומרת שהיא טובה למדינה. ישי בלנק, שתיעד במפורט כיצד המדינה ״מעורבת באופן אגרסיבי למדי בדפוסי המגורים של חילונים ודתיים״, וכיצד היא מעודדת בכלים שונים הפרדה בין קבוצות יהודיות שונות, כתב שמדובר במדיניות שגויה מסיבות מגוונות – מפגיעה בזכות הפרט להתגורר בכל מקום, ועד החשש מפני חיזוק סטריאוטיפים ואפליה מבנית. הפרדה מזינה את ״האיבה המתעצמת בין ערבים ליהודים, חילונים לחרדים, וותיקים ומהגרים״, גרסו בלנק ואיסי רוזן צבי[vii]. היו שהציגו עמדה הפוכה: ההיפרדות מונעת חיכוך, מייתרת קטטות, מאפשרת חיים הומוגניים. ״רוב האנשים רוצים לגור בסביבה שהם מרגישים שייכות אליה ואינם חשים בה זרות או איום״, כתבו על כך רות גביזון ואורי שוורץ, בהציגם עמדה המצדדת, לפחות חלקית, בזכותם של אזרחים להפרדה[viii].

גם בסקר השנה נמצא שבמקרים מסוימים ההיפרדות לשכונות מוגדרות רצויה לכולם. רק קצת יותר משליש מכלל היהודים בישראל (38%) סבורים ששכונות בעיר צריכות להיות ״מרחב משותף לכולם, בלי הפרדה״. האחרים סבורים כי מוטב שתהיה הפרדה במקרים מסוימים (42%) או תמיד (19%). אבל השנה לא התמקדנו דווקא בשכונות, אלא ביקשנו לסקור קשת רחבה של מרחבים ציבוריים, ואת השאלה האם לישראלים יש עניין שיהיו משותפים או נפרדים – בשני חתכים. בחתך ראשון, האם רצוי למשיבים שתהיה הפרדה בין יהודים לבין ערבים. בחתך שני, האם רצוי למשיבים שתהיה הפרדה בין יהודים חילונים לדתיים. בסך הכל, ביחס לרוב המרחבים המשמשים את הציבור באופן מזדמן, כלומר, לביקורים למטרה ספציפית, היתה הסכמה רחבה על מרחבים משותפים. כך ביחס למקומות כמו בתי חולים, מרכולים, חוף הים, ובמידה פחותה גם בריכות שחייה. השאיפה להפרדה ניכרה, בהקשר ליהודים וערבים, ביחס לבתי קברות. הפער העיקרי בין יהודים לבין ערבים ניכר ביחס לשכונות. בקרב הערבים, הרוב במדגם השיבו שהם מעדיפים שכונות מגורים מעורבות. מקרב היהודים יש רוב המעדיפים שכונות נפרדות תמיד או לפעמים.

בשאלות הנוגעות להפרדה בין יהודים (חילונים, דתיים וחרדים) היו הסכמות ביחס לרוב המוקדים שיש צורך לשמור עליהם כמרחב משותף. כך בתי חולים, תחבורה ציבורית, אוניברסיטאות ומרכולים. גם בשאלת השכונות הייתה הסכמה בסך הכל (כאשר החריג הם המסורתיים, המעוניינים בשיתוף יותר מאחרים), אך זו הייתה הסכמה הפוכה, לא על הצורך לחבר אלא על הצורך להפריד תמיד (כחמישית), או להפריד לפעמים (בסביבות ארבעים אחוז), ובסך הכל, רוב של כשישים אחוזים הסבור ששכונות בעיר צריכות להיות מרחב נפרד לחילונים, דתיים וחרדים תמיד.

ראוי לציין, כי שאלה זו הייתה שאלה עקרונית, קרי, היא לא התייחסה לאפשרות ש״אתה או את״ תגורו בשכונה משותפת לחילונים וחרדים (או ערבים ויהודים). סקרים קודמים מצאו, שכאשר מדובר בשאלה מעשית, שיעור המבקשים לגור בשכונות הומוגניות, עם מי ששייכים לאותה קבוצת לאום (יהודים), ועם מי שמקיימים רמה דומה של פרקטיקה מסורתית גבוה הרבה יותר. כלומר, רבים מהחילונים, הדתיים והחרדים האומרים כי בעיקרון אפשר שיהיו לפעמים שכונות מעורבות ולפעמים נפרדות, יבחרו לעצמם מגורים בשכונות נפרדות.

בכמה אתרים ניכרת העדפה של דתיים וחרדים בהפרדה, שהחילונים והמסורתיים אינם שותפים לה. כך לדוגמה, רוב החרדים וכמעט מחצית הדתיים מבקשים הפרדה בבריכות שחייה (מקרב הדתיים ישנו שיעור ניכר הבוחרים בהפרדה לפעמים). לעומתם, רוב החילונים (אם כי לא רוב גדול) אומרים שבריכות השחייה צריכות להיות מרחב משותף. תופעה דומה, ניכרת גם ביחס לחופי הים. רק רבע מהדתיים והחרדים (24%) סבורים שחופי הים צריכים להיות מרחב משותף.

פער שיש לו קשר לתהליכים שמתחוללים בשנים האחרונות, הוא זה שנוגע לשאלה האם יש לקיים שיתוף או הפרדה בפלוגות שריון בצה״ל. אפשר להניח, שפער זה הוא תוצאה של הרחבת השוויון המגדרי בצה״ל, וכניסת נשים לתפקידים רבים, כולל, במקרים מעטים אך כאלה שזכו לבולטות תקשורתית גבוהה, תפקידי לחימה בחיל השריון. בלי להיכנס לשאלה השנויה במחלוקת האם השינוי בצה״ל נדרש או לא, ניכרת בסקר השפעתו של השינוי על הנכונות של מגזרים שונים לקיים שותפות בחיי הצבא. בבחינת העמדות של החילונים והדתיים, שהן אוכלוסיות משרתות בשיעור גבוה (שלא כמו החרדים), אפשר להבין שבעוד שרוב גדול של חילונים (75%) אינם רואים סיבה להפריד בין חיילים חילונים לבין חיילים דתיים, כמעט מחצית מהמשיבים הדתיים מבקשים שתהיה הפרדה כזאת תמיד או במקרים מסוימים (47%). בעיקר ביחס לקבוצה השנייה ניתן להניח כי אותם ״מקרים מסוימים״ שבהם הם מעוניינים בהפרדה הם אלה שיש בהם אפשרות לנוכחות של נשים בפלוגת השריון (לוחמות, ובמקרים מסוימים גם מדריכות).

את מי אתם מדמיינים כשכנים?

אחת השאלות שעלו במסגרת המחקר ונוגעת למשמעות התשובות, היא השאלה ״את מי מדמיינים המשיבים כאשר הם מתייחסים למרחב המשותף״. ובמילים אחרות: כאשר החילוני מתייחס למרחב משותף עם חרדים, האם הוא מדמיין חרדי המסיט את ראשו למראה אישה ברחוב, או שמא הוא מדמיין בשכנותו חרדי המעורה בסביבתו וזוכה לאהדה רבה בציבור הישראלי (כפי שהתברר בסקר של השנה שעברה). ואם להתייחס לדוגמה אחרת: האם היהודי הנדרש לשאלה אם ירצה להתגורר בשכנות לערבים מדמיין בדירה שלידו את הרופא הערבי שטיפל בו בבית החולים בחיפה, או שמא הוא מדמיין שכונה מעורבת בעכו או בלוד, בתקופה מתוחה של יחסי שכנות, כפי שהייתה השנה החולפת.

השאלה הזאת עלתה, בין השאר, לנוכח הפערים הגדולים מאוד בנכונות של יהודים המשתייכים לקבוצות אידיאולוגיות שונות לגור בשכונות משותפות עם ערבים. בעיקר, לנוכח העובדה שמקרב מי שמזדהים עם השמאל, רק שיעור זעום (2%) אומרים ששכונות נפרדות הן המצב הרצוי, ולעומת זאת רוב גדול מאוד (70%) מעדיפים שכונות משותפות. כמובן שעמדה זו – כעמדה עקרונית – שונה באופן משמעותי ממצב הדברים השורר היום בישראל. מצביעי שמאל, שמשתייכים על פי רוב לקבוצות שהכנסתן יחסית גבוהה, ממעטים להתגורר בשכונות משותפות של יהודים וערבים. על כן, כאשר אנו בוחנים את עמדתם יש בעצם שלוש אפשרויות כיצד לעשות זאת:

ראשונה, לראות עמדה זו כעמדה עקרונית, שאין לה השלכה מעשית כלשהי, ועל כן יחסית קל לבטא אותה.

שנייה, לראות עמדה זו כלא לגמרי אותנטית, בהינתן בפער הניכר בין רמת ההצהרה לבין רמת המעשה.

שלישית, להניח שהנשאלים מבינים את השאלה באופן מסוים, המאפשר להם להשיב עליה כך מבלי להבחין בפער הגדול בין העמדה העקרונית לעמדה המעשית.

אפשרות שלישית זו, היא שהובילה אותנו לבחינת שאלת ״השכנים המדומיינים״, ולבחינה מחקרית נוספת של אפשרות זו. באופן מעשי, לאחר שהסקר הראשוני הושלם, החלפנו את נוסח השאלה הנוגעת לשיתוף של יהודים וערבים, ובחנו כיצד השיבה קבוצה נוספת על הנוסח המחודש. בנוסח זה נעשו שני שינויים דומים במהותם לעומת הנוסח הראשון. קודם כל, בדברי ההקדמה, הודגשה האפשרות שהשאלה עוסקת ביהודים וערבים, אבל בכאלה שבאים ״מרקע דומה של הכנסה והשכלה״. כלומר, ניסינו להשפיע על האופן שבו המרואיינים מדמיינים את השכנים שאנחנו שואלים עליהם. בהתאם, באפשרויות התשובה הצענו שתי אפשרויות של שיתוף במקום אחת. ראשונה ״משותף ליהודים וערבים בכל מקרה״. שנייה – ״משותף ליהודים וערבים בעלי רקע דומה״.

את התשובות לנוסח מחודש זה אספנו למשך שבועיים נוספים, כדי לבחון האם ניכר פער ממשי בתשובות בין הנוסח המשאיר מקום נרחב לכל אחד מהנשאלים להחליט בעצמו מיהם ה״ערבים״ שעליהם מדובר, לבין הנוסח המאפשר לנשאלים להתאים את תשובתם לערבים ״דומים להם״ בהיבטים מסויימים (אך שונים בכל שהם ערבים והנשאלים יהודים). הנתונים הנוספים לא הצביעו על פערים משמעותיים בתשובות.

נתונים טכניים

סקר אינדקס הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי הוא אחד מתוצריו של פרויקט הפלורליזם ביוזמת קרן דווידסון. הסקר לשנת 2022 נערך על ידי הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. הוא כלל כ-1100 משיבים במגזר היהודי, ועוד 200 משיבים במגזר הלא יהודי באמצעות סקר משולב, אינטרנט וטלפון. המשיבים מהווים מדגם מייצג של שתי האוכלוסיות הנסקרות. הסקר במגזר היהודי בוצע על ידי אתר המדד. טעות הדגימה 4% ברמת מובהקות של 95%. במגזר הלא יהודי בוצע הסקר על ידי חברת אפקאר. טעות הדגימה 9.7%.

[i] ראו: ״מאורעות תשפ״א״ של ערביי ישראל והשלכותיהן, שמואל רוזנר, המכון למדיניות העם היהודי, יוני 2021.

[ii] עיסוק בתופעה זו אפשר למצוא בדו״חות של מכון שמואל נאמן, של ועדת המנכ"לים להתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית, של יוזמות אברהם, של המכון לאסטרטגיה ציונית, של המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובדוחות מבקר המדינה. ראו: אלו הסיבות שבגינן המשטרה תתקשה למגר את הפשיעה בחברה העברית, שמואל רוזנר, מעריב, ספטמבר 2021.

[iii]  ראו: מי אשם במצב? הערבים והמשטרה (כך לפחות היהודים חושבים)…, המדד, מאי 2021.

[iv] פיו ישראל, 2015. גם לחילונים יש בעיקר חברים חילונים (90%). למסורתיים ודתיים יש שיעור גבוה יותר של חברים מקבוצות אחרות.

[v] מתוך סקר הפלורליזם, המכון למדיניות העם היהודי, 2018. נתונים נוספים על מגורים משותפים בפסקאות הבאות, מסקר הפלורליזם 2017.

[vi] דיון בסוגיה זו מופיע בספר #יהדותישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית, בהוצאת המכון בשיתוף הוצאת דביר. שמואל רוזנר וקמיל פוקס, 2018. עמודים 144-145.

[vii] ״הצעת חוק העיריות: הווה ללא עבר, רפורמה ללא עתיד״, ישי בלנק ואיסי רוזן צבי, חוקים א (2009) 49.

[viii] הפרדה בדיור כמרכיב בהפליה: הניסיון האמריקאי, רות גביזון, אורי שוורץ, עיוני משפט כה, 2001.