יש לתעל את משאביה של ישראל המיועדים לתפוצות לסיוע לקהילות במצוקה ובמשבר, ולהשאיר לקהילות המסוגלות לדאוג למשאבים בכוחות עצמן את האחריות לענייניהן.
יש לאפשר ליהדות התפוצות מרחב ביטוי תרבותי משמעותי ומגוון בזירה הישראלית. חובתה של ממשלת ישראל בהקשר זה היא לפנות מכשולים שמקשים על הקמתו של מרחב כזה (בהקשר זה, טוב תעשה הממשלה אם כצעד ראשון, לשיקום האמון, גם תחזור למתווה הכותל שסוכם ותיישם אותו).
יש לתעל משאבים לחיזוק פרויקטים של תרבות יהודית-ישראלית, שתקרין השפעה, תיתן השראה, ותאפשר חיבור ישראל-תפוצות. פעילות תרבותית כזאת צריכה להיות מכוונת מטרה, ומידת השפעתה צריכה להימדד בכלים מקצועיים של מעקב ובחינה.
על ישראל ומוסדותיה מוטלת חובה לחנך את הדור הצעיר של הישראלים כך שיבין את אחריותו לגורל היהודים באשר הם, ואת משמעותה של אחריות זו – כולל החובה להתחשבות בצרכי יהודים שאינם ישראלים.
ישראל תיטיב לעשות אם תנקוט באופן קבוע צעדים הפגנתיים של הזדהות עם יהודי התפוצות והכרה בחשיבותם. צעדים כאלה יכולים לכלול, לדוגמה, קריאת שמות רחובות על שמם של מנהיגים חשובים בתפוצות, השתתפות סמלית קבועה של אישים בולטים בטקסים מרכזיים של ישראל (כמו שנעשה בטקס הדלקת המשואות), ועוד.