מסמך זה אינו המקום לסקירה מקיפה של ההיסטוריה של יחסי ישראל ויהודי התפוצות, אולם פטור בלא כלום אי אפשר. בפסקאות הבאות ננסה להתמקד בכמה מהנושאים שישובו ויעלו בהמשך הדו״ח, ובאופן שבו השתנו עם השנים במידה שהשפיעה או עשויה להשפיע על היחסים.

מתחילת דרכה של התנועה הציונית ושל ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ ישראל היוו יהודי התפוצות את המקור העיקרי של תמיכה כלכלית ביישוב המתפתח. מספר מצומצם של פילנתרופים ידועי שם יזמו וגיבּו ישובים, שכונות וקבוצות מתיישבות. מספר רחב הרבה יותר של יהודים מכל שכבות העם שלחו תרומות, מי מעט ומי יותר, במסגרת מגביות קהילתיות או לאומיות, שבלעדיהן אי אפשר היה לקיים חיים בארץ. ״במשך שנים רבות הושתתו יחסי ישראל-תפוצות בתחום המוסדי על מערכת התרומות עבור מדינת ישראל. הצרכים היו לגיטימיים, ומדינת ישראל הצעירה שנאבקה בקשיי קיום ותשתית, נזקקה לסיוע שסיפק ליהדות התפוצות גם את הדרך להזדהות ולקחת חלק במאבק לביסוסה של מדינת חלומם״, כתב על כך ד״ר אבי בקר, שהיה מנכ״ל הקונגרס היהודי העולמי בישראל.

ישראל, כתב החוקר אלון גל, קמה במידה רבה ״הודות לעזרתה של יהדות התפוצות ולתמיכתן של המעצמות המערביות הדמוקרטיות ובראשן ארצות הברית״. עם זאת, מתוקף האידיאולוגיה שהנחתה אותה, ואולי גם בכורח הנסיבות, סיוע ממשי זה לציונות התקבל ביד אחת, כאשר ביד השנייה התגבשה בלב המסורת הציונית תפיסה של שלילת הגולה – קרי, תפיסה הגורסת כי המשכיות יהודית שיש בה ממשות וטעם יכולה להתקיים רק במסגרת החיים היהודיים הלאומיים בארץ ישראל, ואחר כך במדינת ישראל. הציונות של הישראלים נטתה להניח שרק החיים בישראל נותנים ביטוי מלא לחיים היהודיים. דוד בן גוריון דגל בעמדה העקרונית שרק ישראל מקנה משמעות לקיומם של חיים יהודיים. בן גוריון כתב: “אין יהודי בגולה… מסוגל להיות יהודי שלם, ואין שום ציבור יהודי בגולה מסוגל לחיות חיים יהודיים שלמים. רק במדינת ישראל ייתכנו חיים יהודים שלמים”. הנהגת מדינת ישראל הניחה שישראל היא המקום שבו יוכרע גורלו של עם ישראל, ולכן העם היושב בציון הוא שמגלם או מייצג את עם ישראל. על פי תפיסה זו, הקהילה בישראל היא “מהותית” ואילו הקהילות בגולה הן “מקריות”. וגם אם הנחה זו איננה מפורשת בחיים הציבוריים של ישראל היא מוטמעת בתרבות הישראלית. הסוציולוג ד״ר שלמה פישר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, סבור כי זו אחת הסיבות העמוקות לכך שהחלטות ממשלת ישראל נוטות להתעלם מהתפוצות וצרכיהן.

תפיסה ציונית זאת לא עלתה כמובן בקנה אחד עם עמדותיהם של רבים מראשי יהדות התפוצות, לא בימיה של ראשית הציונות, ודאי שלא בימים מאוחרים יותר, עם הקמתה של מדינת ישראל. מראשית הציונות נתגלעו מחלוקות בקרב הוגים יהודים ביחס לתפקידה. היו הוגים יהודים שדגלו באפשרות הישראלית-ריבונית כדי לספק מקלט מפני שנאת היהודים (תיאודור הרצל). היו בהם שראו בארץ ישראל מקלט בעיקר מפני התבוללות רוחנית (אחד העם). היו גם רבים שלא מצאו טעם ברעיון הציוני, והעדיפו לחזק את הקהילות היהודיות בתפוצות (שמעון דובנוב), או אפילו התנגדו לו בחריפות (הרמן כהן), חלקם מנימוקים של שרידות (מוטב פיזור מריכוז במקום אחד – נימוק שמושמע עוד יותר בתכיפות כיום, בעידן של נשק גרעיני ואיום ביטחוני על ישראל), חלקם מנימוקים של מהות (לעם היהודי ישנה שליחות שאותה הוא יכול למלא רק כאשר הוא מפוזר בקרב שאר העמים).על כן, כבר ביסוד יחסי הגומלין טמונים היו זרעיה של אכזבה הדדית – בצד הרצון ההדדי לשתף פעולה ולפעול להצלחתו של מפעל לאומי כביר. אכזבתם של יהודי התפוצות מישראל הרואה את עצמה כנעלה עליהם ומסרבת לגמול על תמיכתם הנדיבה ביחס של כבוד, ולצידה אכזבתה המהותית של ישראל המגלה שעמדתה איננה מתקבלת בציבור היהודי, ושרוב היהודים, גם אם בחרו לתמוך בציונות, ממשיכים לבחור בחיים מחוץ לארץ ישראל.

צמיחת והתחזקות הישוב היהודי בארץ ישראל, ואחר כך הקמתה הרשמית של מדינת ישראל, הביאו לשינוי נוסף ביחסים בין הישוב בארץ לבין יהודי התפוצות. בשנותיו המוקדמות התנהל תחת המסגרת של המוסדות הלאומיים שהוקמו במסגרת ההתעוררות הציונית, וכך הייתה ליהדות התפוצות נציגות רשמית שהייתה להלכה ולמעשה חלק מהנהגת התנועה הציונית. אך בתהליך שתחילתו עוד בראשית המנדט הבריטי בארץ ישראל, וביתר שאת בשנים המאוחרות יותר לקראת הקמת המדינה, נדחקה הנהגת יהודי התפוצות מרוב עמדות ההשפעה המרכזיות בתנועה הציונית, ומרכז הכובד עבר לראשי הישוב בארץ. ״תהליך זה הגיע לשיאו עם הקמת המדינה״, כפי שכתב החוקר אסף ידידיה. יהודי התפוצות איבדו להלכה ולמעשה את נציגותם ואת יכולת השפעתם על מדינת ישראל. ״התנועה הציונית ראתה את עצמה כמייצגת כלל יהודי העולם אך המדינה היהודית שהוקמה לא פעלה לייצוג יהודי העולם בתוך מוסדות המדינה, ונציגיה נשארו רק אלה שגרו בישראל עצמה״.

ממילא, גם תהליך זה, שנמשך והתעצם ככל שישראל התחזקה כלכלית ופוליטית ונזקקה פחות לסיוע משמעותי של יהודי התפוצות, טמן בחובו את זרעיו של תסכול הדדי. יהודי התפוצות הרגישו את עצמם לעיתים כמי שמודרים מהחלטות בנושאים קרדינלים הנוגעים לעתידו של העם היהודי כולו – ולעומתם היהודים בישראל הלכו ואיבדו את הזיקה הישירה והבלתי אמצעית לראשי יהדות התפוצות, ועל כן נטו בעצמם להתאכזב מתופעות ותהליכים שעברו על קהילות אחרות והיו בעיניהם בלתי מפוענחים.

התהליכים הללו, איטיים ומתמשכים, נקטעו מעת לעת על ידי אירועים דרמטיים שעמעמו אותם. הצורך הדחוף והמיידי לטפל בשארית הפליטה לאחר השואה דחק הצידה כמעט כל מחלוקת. הרצון האינסטינקטיבי לראות את מדינת ישראל קמה ומתגברת על הניסיונות להכחידה מיד עם הקמתה לא הותירו זמן לעיסוק בעניינים משניים של תיאום ציפיות. יהודי התפוצות התמלאו גאווה עם הקמת המדינה, והוסיפו עליה כאשר התברר שישראל מסוגלת לגבור על אויביה ולשרוד בסביבה עוינת. הם מצאו בה מקור להזדהות, מוקד לפעילות נמרצת, שתרמה רבות גם לגיבוש הקהילה היהודית בתפוצות סביב מטרה משותפת. הם סייעו בידה לקלוט אותן קהילות יהודיות שלא שיחק להן מזלן להתקיים במדינות מערביות מסבירות פנים – יהודי מדינות ערב והמזרח, ומאוחר יותר יהודים ממדינות הגוש הסובייטי.

במקביל, תהליכים של התחזקות דמוגרפית, התחזקות צבאית וכלכלית והתפתחות תרבותית הפכו את ישראל לקהילה היהודית החזקה ביותר בעם היהודי – כך מעידים נתונים אמפיריים רבים, אך כך סבורים גם משתתפי הדיאלוג שרוב גדול (81%) מתוכם, ישראלים ולא ישראלים, הסכימו עם הקביעה ש ״ישראל היא מרכז העם היהודי״. ישראל ״משפיעה על כל מה שקורה גם לנו כיהודים״, כפי שאמר משתתף אוסטרלי. ״בין אם הם רוצים בזה ובין אם לאו, יהודים מושפעים על ידי ההתנהלות של ישראל״, אמר משתתף בפריז. ישראל ״לא מבינה שלדברים שקורים בירושלים יש הד גם כאן, ולא תמיד חיובי, שאנחנו חשופים לו״, אמרה משתתפת בדלאוור. ״ישראל נוסדה גם למעני, אז היא עושה דברים גם בשמי״, אמרה סטודנטית בבראון. לא הכל, כמובן, קיבלו קביעות כאלה בהסכמה. משתתפת מאוסטרליה אמרה ש״אין לה קשר רגשי לקונצפט של מרכז העם היהודי. אולי אילו הייתי ממקום שיותר קשה להיות בו יהודי היה לי יותר קשר ליהדות. אולי אילו הייתי ממקום שקשה להיות בו יהודי הייתי זקוקה לישראל״. משתתף בבראון אמר: ״להיות יהודי זה מאוד חשוב לי, אבל ישראל לא משמעותית בזה״.

אבל גם אלו שהקשר לישראל אינו מהווה עבורם מרכיב זהות מרכזי יודעים שלישראל יש כוח ארגוני עודף על פני כל קהילה אחרת, בהיותה ישות מדינתית מצליחה. לצד הקשיים המובנים בניהול מדינה, אחזקתה והגנה עליה, במיוחד בסביבה עוינת, ישראל נהנית מקוהרנטיות תרבותית המאפשרת לה לחמוק מאתגרים רבים שאיתם מתמודדים יהודי התפוצות – הקושי להחזיק זהות קהילתית בעולם אוניברסלי, התרופפות הזיקה לקהילות דתית בעולם מתחַלֵּן, השינוי התודעתי הנובע מהתערות מואצת בחברה הכללית, הן ברמה החברתית-מקצועית, והן ברמה האינטימית משפחתית-קהילתית.

שבעים שנה הן זמן ארוך, שנרשמים בו הרבה אירועים המושכים את תשומת הלב, אולם בניגוד למה שנהוג לחשוב (ולכתוב) כמה מהמגמות המרכזיות ששלטו ביחסי ישראל והתפוצות לא השתנו בעשורים הללו באופן מהותי. כבר בתחילת שנות החמישים, בהבנות המוכרות כ ״הסכם בן גוריון – בלאושטיין״, ניתן לזהות כמה מהמרכיבים שייעשו לימים לאבני נגף בניהול היחסים. ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון התבקש והתחייב שישראל לא תתבע נאמנות פוליטית של מי שהם אזרחי מדינות אחרות. כן הסכים להודיע כי עליה היא מעשה המתבסס על רצונו הפרטי של כל יהודי, ולא מעשה המחייב את כלל היהודים. ראש הוועד היהודי-אמריקאי דאז, יעקב בלאושטיין, נתן ביטוי לרצונם של היהודים לראות מדינה יהודית משגשגת, אך גם להסתייגותם מכך שישראל תיקח לעצמה תפקיד של הובלה ואחריות כוללת על העם היהודי. בפועל, ישראל התערבה כל העת בענייניהם הפוליטיים של יהודים בתפוצות, וציפתה מהם לפעול למענה בזירות שונות. במקביל, יהודים בתפוצות מצאו את עצמם מזוהים עם מדינה שאינה מדינתם, ועם מדיניות שלא תמיד הסכימו איתה – לעיתים כזאת שהעמידה אותם בקונפליקט עם ממשלתם או עם סביבתם. ״אנחנו, יהודי אירופה, שבויים של מדיניות החוץ של ישראל״, אמר צעיר גרמני. ״כשישראל משנה את המדיניות שלה ומסלימה את המצב, אני מרגישה פחות בטוחה באמריקה״, אמרה משתתפת בבראון. במפגשי הדיאלוג התבקשו המשתתפים לנסח במשותף מחדש כמה מההסכמות המרכזיות מימי בן גוריון ובלאושטיין, ומעניין היה להיווכח שבחלק ניכר מהנושאים שהוצגו להם (נאמנות פוליטית, עלייה, מחוייבות הדדית וכדומה) הם חזרו במידה רבה להסכמות מהימים הרחוקים ההם.

מי שחזרו לנוסח דומה להסכמות ההן היו בעיקר המשתתפים הלא-ישראלים. ״זה בסך הכל בסיס לא רע להתחיל ממנו״, סיכמה משתתפת בדיון בוושינגטון את עמדתה ועמדות חבריה לדיון. אם בן גוריון אמר בזמנו: ״מדינת ישראל מייצגת ומדברת בשם אזרחיה בלבד, ובשום פנים אינה מתיימרת לייצג או לדבר בשם היהודים שהם אזרחי מדינה אחרת״, אחד המשתתפים (מארה״ב) אמר: ״אני לא רוצה שישראל תדבר בשמי״, ואחר אמר ״אין לישראל זכות לייצג אותי ברמה הפוליטית״, ושלישית אמרה ״לפעמים זה מרגיז כשראש ממשלת ישראל מתיימר לייצג את כל היהודים – הוא לא מייצג אותי, ואין לו זכות לומר שהוא מייצג אותי״. השאלה על תפקידה המנהיגותי של ישראל בעם היהודי תידון בהרחבה בהמשך, אולם כבר בשלב דיון הרקע כדאי להזכיר שזו אחת מן השאלות שמלוות את הפרויקט הישראלי מראשיתו. המתח בין שני קטבים: רצונם של יהודים לראות את ישראל מנהיגה, ולצידו יומרתה של ישראל להנהיג – לעומת רצונם של יהודים להתנער מיומרת ההנהגה של ישראל, ולצידו נטייתה של ישראל להתנער מתפקיד מנהיגותי כשאינו נוח לה – מתח זה איננו חדש. הוא פושט ולובש צורה לנוכח אירועים פוליטיים וחברתיים (אנטישמיות בצרפת, משבר הכותל) אולם בבסיסו זהו אותו מתח (וכאמור עוד נשוב אליו).

בעשורים האחרונים חברו כמה תהליכים והבליטו פערים מעשיים ותודעתיים בין ישראל לבין חלק ניכר מיהודי התפוצות, מעבר לעובדות טריוויאליות כמו מרחק גיאוגרפי והיעדר שפת דיבור, קריאה וכתיבה משותפת. ישראל נעשתה שמרנית יותר במובן הפוליטי, בעת שרבים מיהודי העולם מזהים את עצמם עם המחנה הליברלי. ישראל נעשתה חזקה יותר, ועל כן עלתה הדרישה שתתפנה ותטפל במה שרבים מיהודי התפוצות מזהים כלְקוּת בתפיסת יחסי דת ומדינה – דרישה שישראל הגיבה לה בהתנגדות, הנובעת מיחסי הכוחות הפוליטיים ומסדרי העדיפויות הפנימיים שלה. במקביל נוצרו פערים משמעותיים בתפיסות המדיניות בין יהודֵי ישראל, שברובם איבדו אמון בתהליך השלום עם העולם הערבי (ובעיקר עם הפלשתינים), לבין רבים מיהודי התפוצות שהמשיכו לדבוק בעמדות מדיניות הדוגלות בתהליך השלום. רבים מהם סבורים שתהליך השלום איננו מתקדם במידה רבה בשל מדיניותה של ישראל, ורואים בזה פגיעה מהותית בזהות היהודית של המדינה וביכולתה לייצג תרבות יהודית שהם רוצים להזדהות אתה. כך, לעיתים עד כדי כפירה מהדהדת בעצם הלגיטימיות של הציונות בעיניהם של מובילי דעה יהודים בתפוצות.

כל התופעות האלה הולידו סדרה נמשכת של משברים באים והולכים בין ישראל לבין יהודים בתפוצות – וגם דיון בלתי נגמר בשאלת ה ״התרחקות״ לכאורה של יהודים מישראל. משברים סביב חוקים הנוגעים לשאלת ״מיהו יהודי״ ולחוקי גיור. משברים הנוגעים למדיניות השלום והמלחמה של ישראל. משברים הנוגעים למעמדה של היהדות הלא אורתודוכסית בישראל. משברים הנוגעים לאופן שבו ישראל מתייחסת לקהילות בתפוצות ולסיכויי שרידותן. במידה רבה, המשברים הללו שיקפו סדר יום שונה של יהודים החיים בנסיבות שונות המפתחים בהתאם זהות יהודית שמרכיביה שונים. בתפוצות – יהדות בעלת מאפיינים אוניברסליים וליברלים – בישראל – יהדות בעלת מאפיינים לאומיים ושבטיים. בתפוצות – יהדות הבאה במגע תכוף ועמוק עם סביבה לא יהודית. בישראל – יהדות המתקיימת בבידוד תרבותי יחסי מהעולם הלא יהודי. הציבור בישראל מתאפיין בזהות לאומית עם גוון דתי-מסורתי ואילו הקהילות היהודיות בתפוצות, בעיקר הקהילה העיקרית בארה״ב, הן אליטיסטיות-קוסמופוליטיות בגוון חילוני. המצב הזה מהווה שינוי לעומת העשורים הראשונים של המדינה בעת שיהודים, גם  בתפוצות וגם בישראל, נטו לעמדות סוציאליסטיות-ליברליות.

לכל אלה צריך להוסיף את הפערים המבניים בין ישראל לקהילות היהודיות בתפוצות, שתוצאתם ניכרת בחלוף הזמן. ״איך אפשר להשוות בין מדינה, עם כל הבעיות שלה, לבין אוסף של קהילות שיש ביניהן ובתוכן הרבה מאוד מחלוקות, ושהן בסך הכל גופים מאוד רופפים שלרוב היהודים יש אליהם מחויבות לא גדולה, או בכלל לא״, אמר-שאל משתתף במינסוטה. ישראל מייצרת ליהודיהָ סביבה יהודית הנשענת על כוח מדינתי, ניזונה ממנו ומזינה אותו. סביבה יהודית שיש לה כוח כפייה, שיש לה צורך בהגדרות חוקיות בסוגיות מסוימות, שיש לה שליטה על הרכב האוכלוסייה, שיש בה תהליכים מוסדרים של בירור סוגיות שנויות במחלוקת והבאתן לידי הכרעה. בתפוצות – מדובר בסביבה יהודית וולונטרית, שאין לה כוח כפייה, ועל כן נדרשת למחושים רגישים לכל שינוי מגמה חברתית, שיכולה להתקיים בעמימות מושגית זהותית וארגונית, שמושפעת מאוד ממגמות חברתיות בקרב הרוב הלא יהודי. פערים אלה מקשים על שיח פורה בין ישראל לבין התפוצות הן ברמה המושגית (איך מדינה מדברת עם קהילות), הן ברמה המעשית (מי מדבר עם מי, באיזה נושא ולאיזו תכלית).