אחת מן הדרכים המקובלות להבנת הקהילה החרדית היא באמצעות מושג ה"מובלעת" (אלמונד, אפלבי וסיוון, 2002). גישה זו מתארת את הקהילה החרדית כעסוקה בעיקר בהגנה על עצמה מפני המודרניוּת, שהחרדים רואים אותה כמכרסמת באמונה ובמחויבות הדתית ובזהות ובלכידות היהודית. החרדים, לפי גישה זו, יוצרים קהילה בעלת חומות גבוהות ובלתי-חדירות ("המובלעת"). חומות אלה כרוכות בהתנהגויות ייחודיות, בתי-ספר נפרדים, שכונות מיוחדות, לבוש אופייני, הימנעות מצריכת כלי התקשורת ההמונית, ובמידה מסוימת, דיבור בשפה נפרדת (יידיש). הם מקווים כי יוכלו להימנע מקשר ו"הזדהמות" עם החברה המודרנית והשפעותיה. אין ספק שעמדה זו תורמת לאי-הרצון של החרדים להשתתף בארגוני הזרם המרכזי. הניגוד שבין הנורמות החרדיות לבין הנורמות הלא-אורתודוכסיות ביחס למגדר ולעירוב בין המינים נראה כמונע שיתוף פעולה בין הקהילה היהודית המאורגנת בזרמים המרכזיים לבין החרדים.
אלא שאין די בהסבר זה. החרדים אולי חיים במובלעות, אבל מובלעות אלה אינן סגורות לחלוטין. החרדים מצליחים לקיים יחסי גומלין משמעותיים עם החברה הרחבה ביחס לנושאים ולמשאבים החשובים להם, ובו-זמנית מקיימים את אופיה המבודד של החברה שלהם. הם מקיימים תקשורת יעילה עם אישים פוליטיים בחברה הכללית, והם מקיימים נוכחות זעירה באיפא"ק (חרף נטייתם הכללית שלא ליטול חלק בארגוני הזרם המרכזי). הם פיתחו מנגנונים שונים לצורך הגשמת יעד זה, כמו מינוי אנשים מסוימים לתפקידי "שגרירים" המתמחים בקשר עם מגזרים בחברה הכללית המודרנית. העובדה שהם לא נהגו כך ביחס לרבים מהארגונים הקהילתיים של הזרם המרכזי (כמו הפדרציות), למרות שסולידריות יהודית היא ערך יהודי מסורתי, מצביעה על כך שגם לגורמים אחרים יש השפעה.