תהליכים דומים התרחשו בישראל, אולי אפילו בצורה יותר בולטת. לאחר מלחמת העולם השנייה בנו ניצולי שואה מקפידים במצוות את הקהילה החרדית, על יסודו של בסיס ראשוני שהונח על ידי "היישוב הישן". ניכורם מן הציונות והפטור מן השירות הצבאי שחלקם זכו לו חיזקו את נטיותיהם אקסלוסיביות.13 מגמה זו, שנמשכה עד שנות ה-1990, החלה להשתנות כתוצאה מהקמת ש"ס, התנועה החרדית הספרדית. ש"ס אימצה את המודל המכליל של "כנסייה".14 היא הכניסה תחת כנפיה את כל הספרדים – חרדים, מסורתיים, בעלי עבר פלילי, כולם ללא יוצא מן הכלל. היא גם נכנסה לממשלה, מנהיגיה התמנו לשרים והיא הצהירה כי היא "נוטלת אחריות על כולם". גישתה של ש"ס התבססה על ההנחה כי חלקם הארי של היהודים "הרגילים" בישראל, ובמיוחד המזרחיים, נאמנים בבסיסם למסורת היהודית, ואינם אנטי-דתיים באופן עקרוני. משום כך יכול היה הרב עובדיה יוסף להרשות לעצמו להקל בפסיקותיו לגבי אוכלוסייה זו, ותנועת ש"ס יכלה להרשות לעצמה לנקוט לגביה גישה מקבלת ומכלילה. דומה שבמרוצת הזמן אומצה גישה זו, במידה מסוימת וללא רעש וצלצולים, גם ע"י האשכנזים. יעקב ליצמן, שבמשך תקופה ארוכה נמנע מלכהן כשר הבריאות והתעקש להחזיק בתואר סגן השר, קיבל על עצמו באופן ברור את האחריות על מערכת הבריאות כולה, ואף השתתף בישיבות הממשלה. יתכן כי גם כאן מושפעים ליצמן, "אגודת ישראל" ו"יהדות התורה" מן העובדה שהציבור הישראלי נעשה יותר מסורתי וימני (רוזנר, פוקס, 2018) וכי רוב המצביעים במהלך העשור האחרון תמכו במפלגות שאיפשרו לקואליציה של מפלגות ימניות, דתיות וחרדיות להקים את הממשלה. (בשתי הבחירות שנערכו ב-2019 לא עלה הדבר בידן, אך גם הגוש הנגדי, של מפלגות המרכז והשמאל, נכשל במאמציו להקים קואליציה.)
