הממצאים והדיון בהם במאמר זה מבוססים על שלושה מקורות מידע שונים: השיחות האינדיבידואליות והמקדימות; הסמינרים; והשאלון שהמשתתפים מילאו במהלך המפגשים.
הסבב הראשון של הסמינרים נערך בסוף פברואר ובתחילת מארס 2019 והיו מעורבות בו ארבע קהילות: טורונטו, קליבלנד, בולטימור ודטרויט. סמינרים נוספים נערכו בשיקגו (באמצע מארס), בניו יורק (מאי) ובלוס אנג'לס (יולי).
גורמים מקומיים בכל אחת מן הקהילות מחזקים את שיתוף הפעולה. (בקליבלנד, יהודים ממגזרים שונים חיים בסמוך אלה לאלה בפרבר ביצ'ווד, וזה מוביל למגע ולהיכרות קרובה. בבולטימור, הרמן נויברגר והמסורת של ישיבת "נר ישראל" השאירו מורשת של שיתוף פעולה.)
אף על פי כן, ככל שהתקדמו המפגשים בכל אחת מן הקהילות, המשתתפים הבינו כי שיתוף הפעולה והעבודה המשותפת ביניהם הם פחות טובים ואינטנסיביים מכפי שיכלו להיות. זאת בשל מספר גורמים ובראשם חוסר תקשורת בין קהילת ה"פרום" לבין הקהילות הלא-אורתודוכסיות. במידה מסוימת, דבר זה נובע מגורמים טכניים ומכך שקהילות אלה חיות בשכונות שונות. האורתודוכסים הישיבתיים אינם משתמשים בתקשורת החברתית באותו אופן שבו משתמשים בה אלה שאינם שומרי מצוות. הם מעבירים מידע דרך ערוצים שונים. כתוצאה מחוסר תקשורת זה נוצר מספר רב של סטראוטיפים. כל אחת מן הקהילות נעדרת ידע לגבי רעותה. כך, למשל, אם האורתודוכסים אינם מגיעים לאירוע מסוים, הלא-אורתודוכסים מניחים שהם מתעלמים מן הנושא שהביא לקיום האירוע, אפילו אם הם ערכו אירועים משלהם סביב אותו נושא. לדוגמה, הישיבתיים בטורונטו לא נכחו באירוע שקיימה הפדרציה של טורונטו בקשר לחטיפתם ורציחתם של שלושה הנערים ישראלים ביוני 2014 בצומת גוש עציון, משום שהאירוע נערך בבית כנסת קונסרבטיבי גדול. חלק מהיהודים הרפורמים והקונסרבטיבים הניחו שהישיבתיים התעלמו לחלוטין מן הנושא. למעשה, האורתודוכסים, כולל הישיבתיים, ערכו אירועים משלהם בקשר לנושא זה, שכללו אמירת תהילים ופעילויות שונות אחרות, ורבים נטלו חלק באירועים אלה.
בבולטימור, שבה קיימת מסורת של שיתוף פעולה בין הקהילה הישיבתית (המרוכזת סביב ישיבת "נר ישראל") לבין הקהילה היותר רחבה, הגיעו משתתפי הדיאלוג להכרה – לקראת סוף הישיבה – כי המגע ושיתוף הפעולה בין הקהילות מוגבל לחוג קטן של פעילים קהילתיים משני הצדדים. אלה היו מיוצגים היטב במפגש הדיאלוג עצמו. אולם מחוץ לחוגים אלה, המגע, הידע ושיתוף הפעולה בין הקהילות הינו מינימלי. תחושה זו מצאה לה ביטוי גם בקהילות אחרות.
במפגש הדיאלוג בניו יורק, שהתקיים במאי 2019, הועלו מספר נושאים חדשים. הראשון היה כי היעדים הסופיים של הפרויקט – מעורבות משמעותית של חרדים בחיים הציבוריים הכלליים, בשירות הציבורי ובפוליטיקה של אמריקה – עלולים לעמוד בסתירה לאידיאלים חרדיים ולאורח החיים החרדי. האידיאל החרדי גורס שעל האדם להקדיש את חייו לעבודת האל באמצעות לימוד תורה, שמירת המצוות, ותפילה. חרדים אמריקניים אמנם מסכימים, ברובם, כי על האדם להשתכר למחייתו, אולם פעילות זו תמיד נושאת אופי משני, אינסטרומנטלי. לעומת זאת, מעורבות מוצלחת בחיים הציבוריים האמריקניים, בין בפוליטיקה ובין בשירות האזרחי, כרוכה באוריינטציה קרייריסטית.
שנית, האורתודוכסים (לרבות האורתודוכסים המודרניים) ולא-אורתודוכסים ממסגרים את השיח של הקהילה היהודית באמריקה במונחים שונים מאוד. האורתודוכסים נוטים לשים את הדגש העיקרי על התבוללות ועל הירידה, כתוצאה מכך, בגודלה של הקהילה הלא-אורתודוכסית. בשיחות האינדיבידואליות שקיימנו עם מנהיגים חרדיים למדנו כי יש להם תחושה של ביטחון עצמי. לתחושתם, דגם החיים היהודיים שהם אימצו ויישמו עמד במבחן הזמן ובאתגרי המודרניזציה והחילון; אוכלוסיית החרדים הולכת וגדלה, הם אינם מאוּימים על ידי התבוללות, ומוסדותיהם משגשגים. אשר על כן, הם שואפים להכרה מסוימת מן הקהילה היהודית היותר רחבה. אולם חלק מהלא-אורתודוכסים דוחים דרך חשיבה זו, וטוענים כי שיח ההישרדות לעומת ההתבוללות אינו במרכז של החיים היהודיים שהם מנהלים. הם, מצידם, שמים את הדגש על יצירת חיים יהודיים משמעותיים ויצירתיים. כתוצאה מכך עלה במפגש זה חשש להיווצרותו של שסע תרבותי רציני. אולם יש לזכור כי שתי הגישות הינן בעצם תגובות לאתגר ההתבוללות. בעוד שהאורתודוכסים שמים את הדגש על גבולות חברתיים ותרבותיים, הלא-אורתודוכסים מדגישים את המשמעות ואת הבחירה.
בחלק מן המפגשים הוזכר המאבק נגד אנטישמיות כנושא בעל פוטנציאל ליצור שותפות אפקטיבית בין הקהילה החרדית לבין הקהילות היותר גדולות. גם המרכזים היהודיים הקהילתיים (JCCs) הוזכרו כערוץ נייטרלי מבחינה דתית וכמרחב שבו יכול להתקיים שיתוף פעולה. בניו יורק, הטיפול הרפואי הוזכר כנושא משותף לדאגה, שעשוי להוביל למאמצים לשיתוף פעולה.
כמעט בכל המפגשים הביעו המשתתפים, במידה זו או אחרת, רצון ללמוד יותר על החלק "האחר" של הקהילה, להיפטר מסטראוטיפים, ולזהות תחומים שבהם חשיבה ותכנון משולבים עשויים להניב פירות. בחלק מן הקהילות, נושאים אלה זכו ליותר הבלטה בדיון מאשר בקהילות האחרות. במיוחד ראוי לציון הדיון בקהילת לוס אנג'לס, שבה הנושאים הנ"ל היוו את מרכז המפגש, גם בחלקו הפורמלי וגם בחלקו הבלתי-פורמלי. בלוס אנג'לס, כמו בקהילות אחרות, המשתתפים הביעו רצון ממשי להמשיך בתהליך.
עם זאת, כמעט בכל המפגשים עלו מתיחויות אפשריות וחשדות, בין בצורה מפורשת, ובין במרומז. משתתפים שאינם חרדים, במיוחד הלא-אורתודוכסים, הביעו חשש או חשד כי שיתוף פעולה או "השתלבות" עם החרדים יובילו במרוצת הזמן לאכיפתן של נורמות חרדיות, במיוחד אלה המתייחסות למגדר ולעירוב המינים. בדומה לכך, ובעיקר בדיונים המקדמיים, מנהיגי הפדרציות וקהילות הזרם המרכזי הביעו תסכול מכך שהם מספקים מימון למוסדות חינוך חרדיים, אך אינם זוכים להכרה מספקת מן החרדים על מאמציהם. קיים גם נושא שנמנעים מלדבר עליו: ארגוני הזרמים המרכזיים מודאגים מכך שקהילת ה"פרום" תנסה להסיט מימון ותשומת-לב אל האינטרסים והנושאים שלהם, שבעיני האחרים נתפסים כמדירים וכפוסלים "אחרים" לא חרדים. תחושה זו, שהורגשה בשני הצדדים, הועברה גם אל המפגשים.
החרדים מצידם גם הם הביעו דאגה לגבי מה שעלול להיות כרוך בעבודה משותפת. במיוחד הם היו מודאגים מחשיפת ילדיהם ומשפחותיהם לאנשים ולאורחות חיים שאינם דתיים. הם גם הביעו דאגה מכך שאם יצטרפו למאמצי גיוס הכספים של הפדרציות, הם עלולים להיות נתונים ללחץ לממן תוכניות שהם מתנגדים להן. תורם חרדי בקליבלנד אמר כי הוא תורם כספים לפדרציה, אך הוא מתנגד לתמיכה בתוכניות ה"קירוב" למשפחות מעורבות, שאותן מנהלת הפדרציה.