כתיבת ספר על התקופה שבה שימשתי יועץ של שמעון פרס גרמה לי לחזור ולהתעמק במהלכים של בנימין נתניהו, שבחלקם חזיתי מקרוב. התנסות זו חיזקה בי את ההכרה, כי מי שמסביר את הדרך המדינית של נתניהו כביטוי של אופורטוניזם וחולשת אופי עושה את מלאכתו קלה. להערכתי, נתניהו דבק באסטרטגיה, אך עליו להסוות אותה. עד כה הוא הצליח לתמרן מול הלחץ שהפעילו עליו מימין ומשמאל, אך לאחר המלצות המשטרה, כאשר הוא ניצב לפני קרב גורלי על עצם הישרדותו הפוליטית, גובר הסיכוי שכוחו יישחק ושוב לא יוכל להישאר נאמן לדרכו המדינית.
מהחלטות נתניהו לאורך השנים, ממהלכיו ומדברים שאמר כשהיה חופשי לבטא את אשר על לבו ניתן ללמוד, כי אין הוא מעוניין בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים, אך גם לא בסיפוחם המיידי. נתניהו ממוקד בדחיית ההכרעה. בראייתו, הזמן פועל לטובת ישראל משום שבעתיד תיווצר מציאות גיאו־פוליטית עדיפה, שבה תוכל ישראל לנגוס את הנתח האופטימלי של השטחים, לשיטתו: מקסימום שטח עם מינימום פלסטינים.
נתניהו אינו מוטרד מכך, שההמתנה לתנאים הללו מחייבת את המשך השליטה על עם זר. הוא סבור כי 50 שנות האחיזה של ישראל בשטחים מלמדות על יציבות יחסית של הסדר זה ועל כוחו להתמיד עד שתגיע השעה לפתרון הקבע.
למרות פרצי הטרור והאלימות, מבחינת נתניהו טמון בהסדר זה יתרון חשוב: הוא מאפשר לישראל לטעון שהמצב זמני עד להסכם, וכך להצדיק את מניעת הזכויות הפוליטיות מהתושבים הפלסטינים. לגישתו, הצהרת ירושלים של הנשיא דונלד טראמפ מפריכה את טענת השמאל ולפיה הזמן פועל לרעת ישראל.
מהו פתרון הקבע, שנתניהו סבור כי את תוכנו יש להסוות ולשמו יש לגלות "סבלנות אסטרטגית"? אפשרות אחת היא, שהפלסטינים ייחלשו עד כדי כך שיסתפקו באוטונומיה בחלק מוגבל מהשטחים ויותירו את השליטה הביטחונית לישראל (מיני־מדינה). אפשרות אחרת היא פתרון ירדני, שלו שני דגמים אפשריים. האחד — ממלכת ירדן תאמץ תחת דגלה את הפלסטינים; השני — הפלסטינים ישתלטו על ירדן. נתניהו רואה יתרון בהגעה להסדר בשטחים מול מדינה קיימת — ירדן. זה יקל את המשא ומתן, שעיקרו יהיה דיון על טריטוריה, לא על הגדרה עצמית. ישראל תספח לריבונותה את השטחים הפנויים, ואת אלה המיושבים באוכלוסייה פלסטינית תעביר לריבונות ירדן.
בעוד הפתרון שעל פיו ירדן תיקח אחריות לגורל הפלסטינים הופיע במשך השנים בנוסחים שונים, הפתרון ולפיו ירדן היא פלסטין נדחק מהשיח המדיני. חשיפתו כפתרון מועדף תדרדר את היחסים עם עמאן ותגרור התנגדות בינלאומית. ותיקי משרד החוץ זוכרים נייר הסברה שהפיצו לאחר המהפך הפוליטי ב–1977, ולפיו ירדן היא חלק מפלסטין המנדטורית ורוב אזרחי ירדן הם פלסטינים. ולכן, נטען, המדינה הפלסטינית כבר קיימת, בירדן.
דובר רהוט ונלהב שקידם טיעון זה היה נתניהו. גם כאשר כסטודנט צעיר בארצות הברית ניהל ויכוח פומבי עם פרופ' פואד עג'מי (1978) וגם לאחר יותר מעשור, כאשר הסביר בכנסת כסגן שר החוץ (1989), שיש זהות פלסטינית משותפת לערבים בירדן ובשטחים, ולכן אין שום סיבה לכך שהעם הפלסטיני יזכה בשתי מדינות. אמנם ניירות ההסברה שכותרתם "ירדן היא פלסטין" הוסרו ממדפי משרד החוץ, אך על פי הניחוש שלי, היעד עצמו לא הוסר ממשנתו המדינית של נתניהו.
תפישת הסבלנות האסטרטגית של נתניהו מחייבת אותו לתמרן בין כוחות חיצוניים ופנימיים המאיימים להסיט אותו מן היעד. עליו להגן על השטחים מפני הופעת מדינה פלסטינית שתתבע אותם במלואם, אך גם להגן עליהם מפני דורשי הסיפוח מימין. "סיפוח עכשיו" פסול בעיני נתניהו כמו "שלום עכשיו". סיפוח, אפילו חלקי, יקים עלינו את העולם ויוביל להסדר קבע בטרם בשלו התנאים הנוחים לישראל. משום כך, ומשום שהוא מודע לסכנת "המדינה האחת", נתניהו לא שש להרחיב את הבנייה בהתנחלויות מעבר לגושים, אך נמנע כמובן מלהצהיר על כך, מחשש לתגובת חבריו בליכוד ושותפיו מימין. מחנה השמאל, החש לבקר את נתניהו כל אימת שהוא נכנע ללחצי המתנחלים ומאשר בנייה מעבר לגושים, נוטה להתעלם מכך שזאת איננה האסטרטגיה של נתניהו, אלא סטייה ממנה.
לדעתי, דרכו של נתניהו היא הימור אסוני על עתיד ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעת שהוא ממתין לתנאים גיאו־פוליטיים עדיפים, מתרחשים תהליכים המובילים את ישראל למציאות אלימה ובלתי הפיכה של מדינה דו־לאומית. ככל שנשתהה, כך יתעצמו פגעי הכיבוש, תעמיק ההתנחלות בשטחים, תתמוסס האפשרות לחלק את הארץ, ויומט חורבן על החלום הציוני.
הטיעונים הללו לא חדרו ללב הציבור הישראלי, אך את מלאכת השמאל יעשו אולי, ביתר הצלחה, דווקא אנשי "סיפוח עכשיו". אלה מגבירים את לחצם על נתניהו כדי לנצל את חולשתו בעת מאבקו על הישרדותו הפוליטית. ככל שיישחק כוחו של נתניהו להמשיך לחסום את כוחות הימין הדורשים סיפוח, תקרוס שיטת הסבלנות האסטרטגית. לא מחנה השלום, אלא הימין הקיצוני הוא שיקרב את ההכרעה על עתיד השטחים, בטרם עת לדידו של נתניהו. עורמת ההיסטוריה המהתלת עשויה להגשים את הסיוט המדיני של נתניהו ולהפוך מועד הכרעה בוסרי זה למועד שבו ייכפה על ישראל להיפרד מן השטחים.