מעטות המדינות באירופה, כמו יוון וקפריסין, שהתקרבו לישראל בשנים האחרונות. יחסים דיפלומטיים שהיו במשך שנים צוננים ומרוחקים התפתחו בהדרגה לשותפות אסטרטגית במזרח הים התיכון. אינטרסים משותפים בתחומי הביטחון, האנרגיה, התיירות, ההשקעות והטכנולוגיה קירבו בין שלוש המדינות, ובמקביל עשו את הישראלים לנוכחים במידה רבה באתונה, בכרתים, בלרנקה ובפאפוס.

אבל לאחרונה הגיעה מאתונה תזכורת מטרידה לכך שידידות בין מדינות אינה מספרת את כל הסיפור. במהלך הפגנה פרו-פלסטינית במסגרת “יום הזעם” שהתקיים ביוון, הותקף גבר שזוהה כישראלי בידי שני מפגינים. זה בוודאי אינו הופך את יוון למדינה אנטישמית, אבל הוא התרחש בשבוע שבו התפרסמו נתונים מטרידים בנושא.

על פי מדד Global 100 של הליגה נגד השמצה, למחצית מהאוכלוסייה הבגירה ביוון עמדות אנטישמיות “ברמה מוגברת”. בקפריסין מדובר בשיעור הגבוה ביותר של עמדות כאלה במדינות האיחוד האירופי שנכללו בסקר – 58%. הממוצע במערב אירופה הוא 17% בלבד. המדד בוחן הסכמה עם 11 סטריאוטיפים על יהודים ומגדיר “רמה מוגברת” של עמדות אנטישמיות כהסכמה עם שישה מהם לפחות.

אלא שהנתון המעניין ביותר הוא אחר: רק 38% מהקפריסאים מחזיקים בדעה חיובית על ישראל, לעומת 57% המחזיקים בדעה חיובית על פלסטין. ובכל זאת, 81% רוצים שקפריסין תשמור על יחסים דיפלומטיים עם ישראל ולא פחות מ-90% רוצים שתיירים ישראלים ימשיכו להגיע לאי. לפער הזה יש משמעות. היחס לישראל, לישראלים וליהודים אינו זהה. אפשר להתנגד למדיניות ישראל ובכל זאת לרצות ביחסים טובים איתה, לקבל בברכה תיירים ישראלים ובה בעת להחזיק בסטריאוטיפים אנטישמיים.

תמיכה בישראל אינה “תעודת כשרות” במאבק באנטישמיות, בדיוק כפי שביקורת על ישראל כשלעצמה אינה הוכחה לאנטישמיות. אלה שאלות הקשורות זו בזו, אך הן אינן זהות, ומדיניות חוץ רצינית צריכה לבחון כל אחת מהן לגופה. יוון וקפריסין הן שותפות אסטרטגיות חשובות של ישראל, והקשרים איתן צריכים להמשיך ולהעמיק. דווקא בין ידידים צריכה להתקיים האפשרות לדבר גם על מה שאינו נוח: זיכרון השואה, סטריאוטיפים אנטישמיים והיחס לקהילות היהודיות.

יוון וקפריסין מזכירות לנו שניתן להיות ידיד של מדינת ישראל, ועדיין לחיות בחברה שבה דעות קדומות על יהודים נפוצות מאוד. ישראל זקוקה לידידים באירופה, אבל יהודי אירופה זקוקים ליותר מידידות עם ישראל. הם זקוקים לחברות אירופיות שמוכנות להתמודד גם עם האנטישמיות שבתוכן. ידידות אמיתית אמורה לאפשר למדינת ישראל לומר זאת בגלוי גם לידידותיה הקרובות ביותר.

פורסם במעריב. 

The post בין ידידות לאנטישמיות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

במדינת ישראל קיים ויכוח על נושא החוקה כמעט שמונים שנה. לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים לכונן חוקה שלמה, אולם המחלוקות העמוקות בשאלות של זהות המדינה, דת ומדינה, זכויות אדם וסוגיות ערכיות נוספות מנעו את השלמת המהלך. אין בכך כדי ללמד שישראל אינה זקוקה לחוקה. הלקח הוא אחר: לא היעד טעון שינוי, אלא הדרך להגיע אליו. המשבר החוקתי של השנים האחרונות יצר מציאות חדשה. במשך שנים לא התקיים בישראל מה שמכונה בספרות “רגע חוקתי” – מצב שבו הציבור מבין כי כללי המשחק עצמם מחייבים הסדרה מחודשת. ואז הגיעו שינויי החקיקה השנויים במחלוקת והעימות הציבורי שהתפתח בעקבותיהם, והפכו את הדיון החוקתי מנחלתם של משפטנים ואנשי אקדמיה לנושא מרכזי בשיח הציבורי. פתאום מושגים כמו חוקי יסוד, ביקורת שיפוטית, סמכויות הכנסת והאיזון בין רשויות השלטון הפכו לחלק מהשיחה הציבורית.

מוקדם עדיין לקבוע אם ישראל הגיעה ל”רגע חוקתי” במובנו המלא, אולם אין ספק שהתנאים הציבוריים להבשלתו קיימים כיום יותר מאי פעם. ללא מודעות ציבורית וללא הבנה רחבה של חשיבות ההסדרים החוקתיים, קשה להעניק לחוקה את הלגיטימיות הציבורית הדרושה לה. חוקה אינה יכולה להיות רק יצירה של משפטנים או תוצאה של רוב פוליטי; היא חייבת להישען גם על הכרה ציבורית בצורך שבה ועל נכונות רחבה לקבל את כללי המשחק שהיא קובעת. דווקא במובן זה יצר המשבר הזדמנות שלא הייתה קיימת בעבר.

הבשלות הציבורית שנוצרה אינה משתרעת על מכלול הסוגיות החוקתיות. ישראל זקוקה לחוקה שלמה, שתסדיר בבוא העת גם את השאלות הערכיות והזהותיות המעצבות את דמותה של המדינה. אולם בשלות ציבורית להסדר כזה עדיין אינה קיימת. הדיון הציבורי כיום אינו מתמקד בשאלות הזהות והערכים אלא בעיקר בכללי המשחק של השיטה. דווקא בתחום זה נוצרה הסכמה רחבה יותר, ולכן דווקא ממנו נכון להתחיל.

זו תכליתה של החוקה הרזה – מסגרת חוקתית מצומצמת המתמקדת בכללי המשחק המשותפים. אין זו נסיגה מן הרעיון החוקתי ואף לא ויתור על השאיפה לחוקה שלמה. להפך. זוהי הכרה בכך שחוקה יציבה אינה נמדדת רק בהיקפה, אלא גם במידת הלגיטימיות הציבורית שעליה היא נשענת. גם הניסיון החוקתי בעולם מלמד שלא פעם נבנו הסדרים חוקתיים בהדרגה, מתוך בניית אמון והסכמה, ולא במהלך אחד כולל.

במרכז החוקה הרזה צריך לעמוד חוק יסוד: החקיקה, שיסדיר את מעמדם של חוקי היסוד, את אופן חקיקתם ושינויים ואת מערכת היחסים בין הכנסת לבין בית המשפט בכל הנוגע לביקורת שיפוטית. לצדו ניתן להשלים את ההסדרים המוסדיים החיוניים ליציבות המשטר.

זהו גם העיקרון החוקתי הראוי. הלגיטימיות של כל שלב במפעל החוקתי צריכה להיגזר ממידת הבשלות הציבורית לאותו שלב. לא כל מה שראוי לעגן בחוקה ניתן לעגן בעת ובעונה אחת. תהליך חוקתי יציב נבנה בהדרגה, מתוך אמון ציבורי ומתוך הסכמה רחבה ככל האפשר.

החוקה הרזה אינה סוף הדרך. היא נדבך נוסף וחשוב של המפעל החוקתי. קביעת כללי המשחק תיצור את היציבות ואת האמון הדרושים כדי לאפשר, בבוא העת, להמשיך אל השלב הבא – גיבושה של חוקה שלמה ומוסכמת. אם נדע לנצל את הבשלות הציבורית שנוצרה בעקבות המשבר, ייתכן שדווקא ממנו תצמח ההזדמנות הגדולה ביותר שהייתה לישראל מאז הקמתה להשלים את המהלך החוקתי שלה.

פורסם ב Ynet

The post האם אנו קרובים להכרעת ויכוח בן 80? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

חיזבאללה לא הצטער על מותם של 11 לבנונים בשבוע שעבר, בעקבות התקיפה הישראלית של מפקדת הארגון, שבה נהרגו גם מפקדי שטח. לישראלים זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל אין זה כך: חיזבאללה, בשונה מחמאס, רגיש באופן יחסי לחיי פעיליו ולשלומה של העדה השיעית. למעשה, האסטרטגיה שבה בחר נסראללה מאז שבעה באוקטובר מבטאת בדיוק את האיזון שניסה לנהל – שלא בהצלחה יתרה, כפי שהמציאות מראה – בין האינסטינקטים של המאבק בישראל לבין הצורך למנוע מלבנון להפוך לעיי חורבות.

לא בכדי הודה נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה שלא היה יוצא לחטיפת החיילים אילו ידע לאיזו מלחמה תוביל. מבחינתו, השיעים בלבנון לא היו מגש הכסף להשמדת ישראל, אלא קהילה שלחיזבאללה יש אחריות להגן עליה.

אז מה קרה לחיזבאללה של ימינו, 20 שנים לאחר אותו נאום מפורסם, שגורם לו לסכן במודע שיעים לבנונים? במילה אחת – מצוקה. בשתי מילים – מצוקה גדולה.

חיזבאללה מצוי במשבר החמור בתולדותיו: הוא איבד את סוריה כמשענת אסטרטגית ואת מנהיגו המיתולוגי, עתיד הסיוע האיראני אינו ודאי, וכוחו הצבאי והפוליטי נשחק. גם הלגיטימציה שלו בלבנון הצטמצמה. בצר לו, לארגון אין ברירה אלא לעשות כל שביכולתו כדי למנוע ממדינת ישראל ומממשלת לבנון למנף את המציאות הזו ולקדם עתיד שבו הוא כבר לא יהיה שחקן רלוונטי בלבנון – תרחיש שבעבר נתפס כבלתי סביר בעליל, וכיום הולך ונדמה לארגון כאפשרות ממשית.

חיזבאללה מצוי במלחמת הישרדות, ובמלחמה שכזו כל הכלים כשרים – גם העמדת אזרחים לבנונים בסכנה ישירה. בראייתו, אחת הדרכים האפקטיביות ביותר לתקוע מקלות בגלגלי המאמץ לפרקו מנשק היא להגדיל את מספר האזרחים ההרוגים בלבנון. לתוצאה שכזו יש השפעה מיטיבה כפולה מבחינתו: היא גם מגדילה את הלחץ של הקהילה הבינלאומית לרסן את ישראל וגם פוגעת קשות בלגיטימציה של מדינת לבנון לפעול בנחישות נגד הארגון.

באופן הבסיסי ביותר, חיזבאללה רואה במגעים הישירים בין ישראל ללבנון איום קיומי, והוא נחוש לעשות הכול כדי לשבש אותם.

חיזבאללה גם מחפש דרכים לפתור את הבעיה הדחופה יותר ברכס עלי טאהר, שם נצורים עשרות מפעיליו. בראייתו, הפרת הפסקת האש כעת הכרחית כדי לכפות הסכמה לנסיגתם הבטוחה, כשברקע ההשפלה הגדולה הקשורה בחוסר יכולתו של הארגון לחלצם.

למדינת ישראל ולממשלת לבנון אין שום עניין או דחיפות לטפל בבעיה הזו, וחזבאללה מבין זאת היטב: מדינת ישראל לא תצטער אם הם ימשיכו להיות כלואים עד נשימתם האחרונה, וממשלת לבנון מאוד לא רוצה להיקלע לתרחיש שבו היא נדרשת לטפל בבעיה בעצמה. לפיכך, לחיזבאללה אין ברירה אלא לקחת את העניינים לידיו.

בכל זאת, חיזבאללה עדיין נזהר – ולראיה העובדה שהוא מקפיד לפי שעה לפעול רק בשטח לבנון ולא בשטח ישראל. עם זאת, ההיסטוריה מראה שתגובות ישראליות רפות מזמינות תעוזה גוברת מצד הארגון, ולא ניתן לשלול שהארגון יחריף את פעולותיו ככל שישראל תמשיך בפעולותיה המרוסנות וככל שהמשבר שבו הוא מצוי בלבנון יחריף.

ישראל צריכה כעת לפעול בתבונה וברוחו של בן־גוריון: להילחם בעוצמה בהפרות חיזבאללה כאילו אין מגעים ישירים עם לבנון, ולנהל את המגעים הישירים עם לבנון בנחישות כאילו אין הפרות חיזבאללה.

הדרך לקדם מציאות טובה יותר בלבנון עוברת גם בגיבוש אסטרטגיה רחבה, החורגת מקנה הרובה, שתכליתה להחליש את חיזבאללה ולחזק את המדינה הלבנונית. בצד זאת, ישראל חייבת להמשיך ולהקפיד על מניעת פגיעה באזרחים לבנונים: שיעור האזרחים ההרוגים הנמוך עד כה בעימות הוא מרכיב חשוב בפגיעה בלגיטימיות של חיזבאללה, שמתקשה להסביר שישראל היא התוקפן העיקרי ולא הוא.

חיזבאללה חלש מאי-פעם – וזו בדיוק הסיבה שלא כדאי לזלזל בו. חיות פצועות אינן מפסיקות לנשוך; לעיתים הן נושכות חזק יותר, וצפוי פחות.

פורסם בישראל היום

The post מלחמת ההישרדות של חיזבאללה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאז צהרי 7 באוקטובר, עת המידע על הזוועות בגבול עזה והתובנה שבישראל מתחוללת מלחמה החלו להתפשט בעולם, ישראלים בחו"ל התייצבו כדי לסייע לישראל. רבים נהרו ליחידות המילואים שלהם, רבים יותר הקימו חמ"לים וגייסו כסף וכל סוג אפשרי של תמיכה. ועדיין, לאורך שנות המלחמה ובכלל, רבים מהם בחרו לחיות מחוץ לישראל.

שאלת השתתפותם של ישראלים מחו"ל בבחירות היא רק היבט אחד. כשאנחנו מדברים על יהודים בתפוצות, לרוב הישראלים כלל לא נספרים כחלק מהם. המספרים, יחד עם הזיקה לישראל, מחייבים אותנו לחשיבה ולגיבוש מדיניות כלפי הקבוצה הזו, ההולכת וגדלה לצערנו.

המחלוקת על ישראלים בחו"ל מתחילה במספרים: נתוני הלמ"ס מדברים על כ־600 אלף ישראלים בחו"ל, אך על פי נתוני המועצה הישראלית־אמריקנית (IAC), מספר הישראלים החיים בארה"ב לבדה מגיע לכ־800 אלף. הקהילות הישראליות הגדולות מעבר לזו שבארה"ב מתגוררות היום בבריטניה, קנדה, גרמניה וצרפת. חלק מהם ברילוקיישן, נמצאים בלימודים בחו"ל או בחרו לחיות בחו"ל לתקופה קצרה, אבל הרוב בחרו לחיות במקום אחר.

בעיני רבים, הבחירות הקרבות צפויות להיות מכריעות עבור עתיד ישראל. משכך, כבר עכשיו יש מאמץ משמעותי "להטיס מנדטים" מחו"ל כדי להצביע בבחירות. לצד זאת, נתניהו הודיע כי החליט לשריין ברשימת הליכוד את אורן דוברונסקי, ישראלי שחי שנים ארוכות מחוץ לישראל. בלהט הבחירות, שוב גועשת ההתייחסות לישראלים שחיים בחו"ל. אבל השאלה הזו צריכה להטריד אותנו גם במבט רחב יותר.

היחס של הישראלים לאלו שבחרו לעזוב השתנה משמעותית לאורך השנים. מאז "נפולת של נמושות" של רבין ב־1976, הישראלים הרבה פחות שיפוטיים כלפי אחיהם שבחרו לחיות מחוץ לישראל. אפילו "יורדים" כבר הרבה פחות באופנה. הגלובליזציה, שהרחיבה את האפשרויות לשילוב פרקי לימודים ועבודה בחו"ל בהרבה מקצועות, הפכה את הבחירה לחיות לתקופה מחוץ לישראל לנפוצה מאוד. אבל גם היחס לאלו שבחרו לעזוב לצמיתות שונה; גם מהצד הישראלי, אבל גם מהצד של אלו שעזבו, שרואים את עצמם ישראלים בזהות ובנכונות לעשות מרחוק כל שיוכלו כדי לסייע למדינת ישראל. ישראלים שעזבו הם אובדן. רבים בישראל עדיין חשים כעס על הבחירה הזו. אבל ברור שלעיתים הם גם נכס עבור מדינת ישראל.

אחת מהשאלות שמאפיינות את היחס לישראלים שחיים בחו"ל הוא ה"סיווג" שלהם. בעוד לאורך השנים מדינת ישראל עסקה רבות ב"יהודי התפוצות", במדיניות, בטיפוח קשרים וגם בהשקעת משאבים – היחס לקבוצת הישראלים שחיים בחו"ל כמעט לא הוגדר במובחן. בפועל מדובר בקהילות עם שונות גדולה, שברוב הקיבוצים הגדולים – ובארה"ב בפרט – חיות במעגלים נפרדים, ישראלים ומקומיים, ובגלל שוני מנטלי לא מצליחות להתחבר.

השונות הזו היא קריטית להבנת האתגר השונה ביחס לישראלים בחו"ל. בעוד יהודים שחיים מחוץ לישראל מודעים לסכנה שבשחיקה בזהותם היהודית, ולצורך לטפח אותה באופן אקטיבי ומתמשך, הישראלים לא ערים לכך. כמי שגדלו בישראל, שבה "נושמים" את הזהות היהודית באוויר, רבים מהם מזניחים את ההיבט הזה, והתוצאה היא שחיקה מהירה של הזהות היהודית והישראלית. נכון שבשנים האחרונות יש בארה"ב מאמץ לבלום את המגמה – אבל ככלל, זה המצב.

לנוכח זאת, ישראל חייבת לחשוב ברצינות על היחס לישראלים שחיים מחוץ לישראל. מספרית, זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה מחוץ לישראל, ומהותית, החיבור שלהם לישראל כנראה חזק יותר מזה של היהודים שנולדו מחוצה לה. ממשלת ישראל חייבת להידרש לסוגיה המורכבת הזו מתוך רצון טבעי וראוי להשיבם, ואם יבחרו לא לשוב – להמשיך להשקיע בשימור זהותם ולטפח את הקשר ההדדי בינם לבין המדינה.

פורסם בישראל היום. 

The post 600 אלף ישראלים חיים בחו"ל – והמדינה טרם החליטה מה לעשות איתם first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

למה דווקא עכשיו? מכל השאלות שמלוות את היוזמה לכונן חוקה לישראל, זו אולי הקשה ביותר, כי היא מטרידה גם את התומכים. חיכינו 78 שנה, ורוב הזמן הסתדרנו איכשהו. היום אנחנו מקוטבים כפי שלא היינו מעולם, מתקשים להסכים כמעט על כל דבר, ובוודאי שלא מסכימים על ערכי היסוד שלנו. האם לא עדיף לחכות לזמנים טובים יותר, שבהם נוכל לכתוב יחד חוקה שלמה, כזו שמבטאת חזון וערכים משותפים?

התשובה הפוכה: הקיטוב הוא בדיוק הסיבה שאסור לחכות. כדי להסביר למה, צריך להתחיל ממה שדמוקרטיה בעצם עושה.

חוקרי דמוקרטיה מגדירים אותה כך: ודאות לגבי הכללים, אי ודאות לגבי התוצאות. איש אינו יודע מי ינצח בבחירות הבאות, אבל כולם יודעים לפי אילו כללים משחקים, ויודעים שהמפסיד של היום יוכל להתמודד שוב מחר. הוודאות הזו היא שמאפשרת למפסידים לקבל את הדין, ולמנצחים למשול בלי לחשוש שכל הישגיהם יימחקו ברגע שהשלטון יתחלף.

בישראל ההגדרה הזו התהפכה. הכללים הבסיסיים שלנו, חוקי היסוד, ניתנים לשינוי בכל רגע, ברוב מקרי, בהליך שאיש אינו יודע בדיוק מהו. כשיש אי ודאות לגבי הכללים,  נותרה ודאות אחת בלבד: שמי שינצח יוכל לשכתב את כללי המשחק כרצונו. במצב כזה כל מערכת בחירות הופכת למאבק קיומי. אם הפסד בקלפי עלול להיות בלתי הפיך, אם הצד השני יכול לשנות את המשטר עצמו, הוא כבר אינו יריב פוליטי אלא איום. בתנאים כאלה בוחרים מוכנים לסלוח למנהיגיהם על פגיעות בדמוקרטיה, ובלבד שהצד השני לא ינצח. כך הקיטוב מזין את עצמו, והנסיגה הדמוקרטית מעמיקה.

זו אינה רק תיאוריה. העמימות החוקתית שלנו קיימת מאז החלטת הררי ב-1950, שדחתה את כתיבת החוקה וקבעה שתיכתב פרקים-פרקים. במשך עשורים היא הייתה עובדה רדומה. אבל קיטוב הופך את הגמישות החוקתית ליתרון במשחק: מי שבידיו הרוב יכול להזיז את השערים תוך כדי המשחק. והנתונים מראים שזה קורה. מאז חוק היסוד הראשון ב-1958 תוקנו חוקי היסוד בקצב ממוצע של קצת יותר משני תיקונים בשנה, קצב שאינו חריג בהשוואה בינלאומית. מחקר שנערך לאחרונה במכון תכלית מצא שבשמונה השנים האחרונות הקצב יותר מהכפיל את עצמו: כמעט חמישה תיקונים בשנה. כל רוב רגעי משכתב את הכללים לצרכיו. ומרגע שצד אחד הזיז את השער לטובתו, הצד השני ממהר לעשות זאת בעצמו. התוצאה: פחות יציבות, יותר קיטוב, ודמוקרטיה שנסוגה.

וכאן עולה שאלה מתבקשת: חוקה רזה, ממשלית, שעיקרה כללי משחק, אינה כוללת מגילת זכויות. האם היא בכלל מגנה על האזרח? המחקר ההשוואתי בעולם הצטבר לממצא עקבי: מוסדות חזקים מגנים על זכויות אדם יותר מהצהרות חגיגיות בחוקה. פרלמנט חזק מול הממשלה ובתי משפט שסמכותם ברורה ומוסכמת מגנים על האזרח יותר ממגילת זכויות. אבל כאן נמצאת החוליה שחסרה בדיון הציבורי: מוסדות חזקים אינם צומחים באוויר. הם זקוקים לכללי משחק יציבים. כשאפשר לשנות את סמכויותיו של כל מוסד בכל רגע, ברוב מקרי, אף מוסד אינו באמת חזק. האיזונים והבלמים נשחקים, ואיתם ההגנה על הזכויות, והדמוקרטיה נסוגה. כלומר, מי שרוצה זכויות מוגנות צריך להתחיל דווקא מהכללים.

זה בדיוק מה שמציעה החוקה הרזה. בליבה עומד חוק יסוד: החקיקה, שיקבע שלושה דברים: איך מתקנים כללים חוקתיים, איך מחוקקים חוקים רגילים, ומתי ואיך בית המשפט רשאי לבקר חקיקה. סביבו יאוגדו חוקי היסוד הקיימים, בתיקונים שונים, רובם מתחייבים מהסדרתם בחוקה נוקשה וברורה יותר.

אז מה ייתן לנו סף גבוה, רוב רחב בכנסת, לשינוי כללים חוקתיים? ראשית, יציבות: הכללים יפסיקו להתנדנד עם כל חילופי שלטון. שנית,  הדבר המפתיע יותר – פחות נקודות חיכוך בינינו. יוזמות קיצוניות שאין להן סיכוי לגייס הסכמה רחבה פשוט לא יעלו לסדר היום, ומה שכן יעלה יחויב לעבור פשרה ומיתון בדרך. הצורך בהסכמה רחבה אינו רק מכשול, הוא מנגנון שיכול לייצר מתינות. בחברה מקוטבת כמו שלנו, קשה לחשוב על צורך דחוף מזה.

חשוב לדייק: המתח בין הכנסת, הממשלה ובתי המשפט לא ייעלם, וגם לא צריך שייעלם. זהו מתח מובנה וטבעי בכל דמוקרטיה. חוק יסוד: החקיקה לא נועד לפתור אותו אלא לתת לו כללים, כך שהרשויות יוכלו למלא את תפקידיהן ולריב את ריביהן בתוך מגרש שגבולותיו מוסכמים.

ולמי שחושש שקיבוע כללים היום מנציח את יחסי הכוחות הנוכחיים, זו בדיוק הנקודה של הרזון. חוקה עבה דורשת הסכמה על ערכים, על זהות, על חזון, ואת ההסכמה הזו באמת אין לנו כרגע. חוקה רזה דורשת הסכמה על דבר אחד בלבד: שיהיו כללים יציבים וברורים, ושאיש לא יוכל לשנותם לבדו.

מי שלומד את ההיסטוריה של חוקות העולם יודע: הן כמעט אף פעם לא נכתבו ברגעים של הרמוניה. חוקות נולדות בדרך כלל אחרי מלחמות, משברים וזעזועים, מפני שדווקא אז חברות מבינות מה מחירם של כללים שאינם מוסכמים. רגע ההסכמה המלאה, שבו כולנו נשב יחד ונכתוב חוקה שלמה מתוך אחווה, אינו נמצא מעבר לפינה, וייתכן שלא יגיע לעולם. מי שממתין לו ממתין בפועל להמשך המצב הקיים, שבו הכללים נכתבים מחדש בכל קדנציה. החלופה שמונחת על השולחן צנועה יותר ובדיוק בשל כך אפשרית: לא הסכמה על מי אנחנו, אלא הסכמה על איך מכריעים בינינו. ב-78 השנים האחרונות למדנו, בדרך הקשה, שגם את ההסכמה הצנועה הזו אי אפשר לקחת כמובנת מאליה. הגיע הזמן לכתוב אותה.

פורסם ב Ynet. 

The post מקוטבים מדי בשביל חוקה? בדיוק להפך first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ממצאים נוספים: 

• בני נוער לא דתיים מדווחים על עלייה משמעותית בקיום מסורות יהודיות של חבריהם
• עם זאת, הם אינם מדווחים על עלייה דומה בקיום מסורות של עצמם מהסקר עולה אפשרות שהתנהגויות מסורתיות שיש להן נראות גבוהה זוכות לדיווח יתר
• רוב בני הנוער הלא דתיים מקיימים מסורות יהודיות ברמה דומה להוריהם, או מעט פחות
• רוב בני הנוער הלא דתיים מאמינים באלוהים בדומה להוריהם, או מעט פחות לעומת הוריהם
• הממצאים הנוגעים לבני הנוער דומים מאוד לממצאים מלפני שנה הנוגעים למבוגרים צעירים
• העלייה בקיום מסורת מתבטאת קודם כל בתפילה ובאמירת תהילים נמצאה התאמה גבוהה
• מאוד בין רמת דתיות, רמת קיום מסורת והשתייכות עדתית
• ממצאי הסקר אינדיקטיביים, ואינם מתיימרים לספק תמונה סטטיסטית מייצגת של הנוער הלא דתי

להורדת גרסת PDF של הסקר לחצו כאן. 

לכתבה ב'ישראל היום' לחצו כאן. 

הקדמה

הדיון על מגמות של שינוי בחברה הישראלית בעקבות מלחמת שבעה באוקטובר הוליד כבר כמה דו״חות של המכון למדיניות העם היהודי JPPI. השפעת המלחמה על שמירת המסורת בישראל, והרושם שנוצר של עלייה בעניין של יהודים בישראל, במנהגים שונים של המסורת היהודית, עומדת במרכז של כמה מהם. חלק מהתופעות שמדובר בהן ניכרות לעין ולכן גוררות גם עניין תקשורתי וציבורי: הנחת תפילין של תלמידים בבתי ספר ממלכתיים, ועימותים על רקע זה, פופולריות של שירים שיש בהם התייחסות למסורת היהודית ולאמונה, תפילות משותפות של חיילים וענידה של סמלים המחצינים אמונה או מסורת (פאצ׳ ״משיח״ וכדומה). מספר סקרים שבחנו שאלות הנוגעות לשמירת מסורת בישראל העלו כי יש ממש בטענה שבחברה הישראלית ניכרת מידה של ״התחזקות״ בשמירת המסורת (המילה התחזקות כמובן טעונה אידיאולוגית, ואנחנו עושים בה כאן שימוש משום שזו מילה מקובלת, ולא כאמירה הנוגעת לערך החיובי או שלילי של שינוי בהרגלי מסורת של הציבור הישראלי). בין השאר, ממצאים המעידים על עלייה בשמירת מסורות הופיעו בסקרים של JPPI, כולל סקר שנערך בשנת 2025 בקרב כלל הציבור הישראלי, יהודי וערבי, אך התמקד באמצעות דגימת יתר בשינוי מגמות וגישות בקרב צעירים בגילאי 18 עד 25 (דור החיילים של המלחמה). דו״ח זה בא להוסיף נדבך לדו״חות הקודמים, בבחינת תופעות זהות או דומות בקרב בני נוער בישראל.

תקפותו המחקרית של דו״ח זה אינה מוצקה כשל דו״חות קודמים, בשל הקושי לדגום בני נוער בגילאים המדוברים ולשקלל את הממצאים כך שאפשר יהיה לומר שהם ״משקפים״ את מצבם של כלל בני הנוער. עם זאת, לאחר פעולות איסוף מגוונות באמצעות 3 פאנלים, אנחנו מציגים ניתוח עמדות של כ-270 בני נוער בגילאים 15 עד 18. כל הממצאים מתייחסים לבני נוער לא דתיים, שמגדירים את עצמם ״חילונים לחלוטין״, ״חילונים קצת מסורתיים״ או ״מסורתיים״. כמה מהם מציירים תמונה מובהקת מספיק כדי שאפשר יהיה להתייחס אליה כאינדיקציה למציאות השוררת בישראל (אך לא כאל ממצא ודאי בעל תוקף סטטיסטי מובהק).

למרות המגבלה המחקרית, נדמה שיש בממצאים הנוספים, המצטרפים למחקרים הקודמים של המכון, כדי לחזק תיאור של כמה מגמות, להצביע על אפשרויות ומגבלות בזיהוי משמעותם, ולצלם תמונת מציאות בתקופה של סערה חברתית שרשמיה ארוכי הטווח יודעו כנראה רק בעוד זמן מה.

כפי שנכתב בכותרות הדו״ח: ממצא עיקרי העולה מהדו״ח הוא שייתכן שישנה עלייה בתופעות נצפות של מסורתיות בקרב בני נוער לא דתי בישראל – בדומה למה שמתחולל בכלל החברה הישראלית. אך ראוי לסייג ממצא זה משני טעמים.

הראשון – לצד העלייה בקיום מסורת יהודית בקרב קבוצות נוער מסוימות, ישנה ירידה בקרב קבוצות אחרות. ייתכן שהרושם החברתי של עלייה משמעותית במסורתיות – שמתבטא גם בתשובות לסקר – מושפע מהעובדה שחלק ניכר מהתופעות שמדובר בהן של עלייה במסורתיות הן תופעות שאפשר לראות (הדלקת נרות שבת, הנחת תפילין). לעומת זאת, תופעות של ירידה במסורתיות הן תופעות שאינן נראות לעין (״הלכתי פחות מהרגיל לבית הכנסת״, ״לא הדלקתי נרות״, ״לא הנחתי תפילין״).

השני – כפי שקרה גם בסקר המקיף יותר בקרב צעירים, ובסקר בכלל החברה הישראלית, העלייה בקיום מסורות אינה מתקיימת במקביל בכל קבוצות החברה, אלא רק באלה מהן שהייתה להן מלכתחילה זיקה חזקה יותר למסורת. בקבוצה החילונית ביותר, ״חילונים לחלוטין״, שגודלה בכלל האוכלוסייה היהודית הוא בין רבע לשליש, ניכרת מגמה הפוכה של ירידה בקיום מסורות, וייחוס חשיבות פוחתת לזהות היהודית. כלומר, במקביל למגמה של התחזקות קיום המסורת היהודית ניתן להבחין גם בהעמקת הקיטוב ביחס למסורת היהודית בין קבוצת הקצה החילונית ביותר לבין שאר הקבוצות בחברה הישראלית.

קיום מסורות

על פי עדות הישראלים, כפי שלמדנו לפני שנה, תקופת המלחמה הובילה לשינויים בהרגלי שמירת המסורת שלהם בהיבטים שונים. בקרב חלקם, השינוי בא במתכונת של קיום תכוף יותר של מנהגים (או לפחות הרגשה שישנו קיום תכוף יותר של מנהגים). הסקר בקרב בני נוער לא דתיים מלמד גם הוא על תחושה ברורה שזה המצב, המצטרפת ומחזקת דיווחים אנקדוטליים בתקשורת, בקבוצות הורים, בקרב ועדי שכונות, ובשיח במערכת החינוך, על שינוי התנהגותי של חלק מבני הנוער בחינוך הממלכתי, והבלטת סממנים של זהות יהודית, מענידת שרשראות עם מגן דוד, דרך עניין בטקסים כמו הפרשת חלה או הדלקת נרות, ועד החצנה של הנחת תפילין או לבישת ציצית בסביבה שאיננה סביבה של שומרי מצוות. בני נוער, שחלק גדול מתרבותם מתבטאת בהחצנה של פעולות ומנהגים ברשתות החברתיות, נותנים ביטוי לסממנים אלה באופן שמגביר את ההד של כל אחד מהם הרבה מעבר למעגל הקרוב למי שמבטא אותם.

כפי שאפשר לראות בטבלה, 46% מבני הנוער שהשיבו לסקר מעידים שחבריהם מקיימים כיום יותר מנהגים של מסורת יהודית מבעבר. רושם כזה מתקיים גם בקרב נוער ״חילוני לחלוטין״, אם כי בשיעור נמוך יותר. שיעור המעידים כי חבריהם מקיימים פחות מנהגים מבעבר נמוך בהרבה, ועומד על פחות מעשירית. כלומר, הרושם הכללי בקרב בני הנוער הוא של יותר ביטוי של מסורת יהודית במרחב שהם חיים בו.

ייתכן שנתון זה מקבל משמעות אחרת כאשר הוא מושווה לעדות בני הנוער על ההתנהלות שלהם-עצמם. שלא כמו בשאלה על התנהלות הסביבה הקרובה, של החברים, במענה לשאלה על התנהגות אישית, כמחצית מהמשיבים מעידים שלא שינו את התנהלותם, ושיעור מי שאומרים שהם מקיימים כיום יותר מסורת יהודית גבוה רק במעט משיעורם של מי שאומרים שהם מקיימים היום פחות מסורת יהודית ביחס לעבר. בשאלה זו, הנוגעת להתנהלות אישית, בולט מאוד גם ההבדל בין משיבים שמגדירים את עצמם ״חילונים לחלוטין״ בהשתייכותם, לבין מי שמגדירים את עצמם כחילונים ״קצת מסורתיים״ או ״מסורתיים״. ניכר שבשתי הקבוצות האחרונות יש לא רק רושם של עלייה בקיום מנהגים יהודיים אלא גם עדות אישית על מגמה דומה. לעומת זאת, בקרב ״חילונים לחלוטין״ שהעידו על סביבה ״מתחזקת״, אין סימן דומה להתחזקות אישית. להפך, בעוד ש-4% מהצעירים ה״חילונים לחלוטין״ בסקר מעידים על קיום יותר מנהגים, כשליש מהם (35%) אומרים שהם מקיימים היום פחות מנהגים לעומת העבר. קרי – בקבוצה זו אפשר לתאר ירידה משמעותית בקיום מנהגים יהודים.

לשם השוואה, נתונים דומים למדי עלו גם מהסקר של JPPI שבחן קיום מסורות של צעירים יהודים מעבר לשלב הנערות (בני 18 ומעלה, לא 18 ומטה). השוואה של שני הסקרים אמנם מוגבלת משום שהחלוקה לקבוצות משנה על פי דתיות אינה זהה: מסיבות מתודולוגיות שונות, בסקר הנוער השתמשנו בקטגוריות ״חילוני לחלוטין״, חילוני קצת מסורתי״ ו״מסורתי״, בעוד שבסקר הצעירים הופיעו הקטגוריות ״חילוני״, ״מסורתי לא דתי״ ו״מסורתי קצת דתי״. עם זאת, אין קושי להבין בפער בין הקבוצות הלא דתיות בשני הסקרים המלמד על דמיון במגמה: החילונים ביותר מקרב הצעירים (הן מבוגרים צעירים והן בני נוער) נוטים לקיים קצת פחות מסורות מבעבר, בעוד שהצעירים ובני הנוער שבאים מרקע קצת יותר מסורתי נוטים לקיים יותר מסורות מבעבר. משמע, מדובר בתהליך מקביל של ״התחזקות״ של קבוצות מסויימות, ו״קיטוב״ של פער ההתנהגות בין קבוצות שונות.

מה הם עושים?

במעבר משאלה כללית על עלייה או ירידה בקיום מסורות ומנהגים לבחינה פרטנית של מנהגים שונים מצאנו בסקר הקודם (של כלל הציבור המבוגר בישראל, לא כולל בני נוער) כי כשליש מהיהודים (31%) דיווחו שהם מתפללים יותר מאז תחילת המלחמה וחמישית (20%) דיווחו כי הם קוראים יותר בתנ״ך או בתהילים. עשירית הולכים יותר לבית כנסת (11%), מדליקים יותר נרות שבת (11%), מניחים יותר פעמים תפילין (9%) ומתלבשים יותר בצניעות (9%). בקרב צעירים יהודים ניכרה רמת עלייה משמעותית עוד יותר בקיום מנהגים – 38% מתפללים יותר ורבע (26%) קוראים יותר בתנ״ך. 14% מהצעירים היהודים העידו שהם הולכים יותר לבית כנסת, מדליקים יותר נרות שבת ומתלבשים יותר בצניעות.

נתונים אלה אפשר להשוות כעת, בחלקם, לעדות בני הנוער הלא דתיים על קיום מסורות. כפי שאפשר לראות, כמעט שישה מכל עשרה מבני הנוער מדווחים שאין שינוי בהתנהלותם לעומת העבר. השאר מדווחים על תוספות של מנהגים שונים ברמות משתנות, כאשר – בדומה למה שדיווחו גם מבוגרים יהודים (צעירים יותר ופחות) – תוספת תפילה היא המשמעותית ביותר לעומת העבר (22% מקרב בני הנוער).

למעשה, השוואה של קבוצות יהודים בגילאים שונים – הגם שבני הנוער כולם לא דתיים ולעומתם קבוצות המבוגרים כוללות גם דתיים – מלמדת על תוספות שמתעדפות מנהגים דומים על פי הסדר הבא: ״תפילה״ נוספת אצל קבוצה יחסית גדולה של משיבים. בקרב בני נוער המנהג הבא הוא הדלקת נרות שבת (בקרב בנות) ואחר כך קריאה בתנ״ך / תהילים – בקרב מבוגרים יותר הסדר בין שני אלה הפוך. אך גם בקרב בני הנוער וגם בקרב המבוגרים אלה שלושת המנהגים שהתוספת להם בולטת לעומת אחרים. בכל הקבוצות כמחצית מהמשיבים מעידים על קיום מנהגים כלשהם יותר מבעבר.

הטבלה הבאה מאפשרת לעמוד שוב על הפער המסקרן בין עדות בני הנוער על מה שהם עצמם עושים, לבין עדותם על מה שעושים החברים בסביבה. בחלק גדול מאוד מהמנהגים אין הלימה בין הדיווח העצמי לבין הדיווח על החברים. לדוגמה, 7% מבני הנוער אומרים שהם מניחים יותר תפילין. לעומת זאת, רבע מהם אומרים שחבריהם מניחים יותר תפילין. כמובן, לא מדובר בסתירה. כאשר צעיר אומר ״אני לא״, מספיק שיש לו חבר אחד שהחל להניח תפילין מתוך עשרים חברים בכיתה, כדי שיוכל להגיד ״החברים יותר״. גם חשיפה לפעולות כאלה ברשתות החברתיות עשויה להגביר את הרושם שזה מה שרבים עושים. לזה אפשר להוסיף עוד אבחנה זהירה: המנהגים שבולטים יותר כמנהגים שהתחזקו הם אלה שנעשים בפרהסיה (הליכה לבית כנסת, ציצית, צניעות). אלה המנהגים והמסורות שביחס אליהם ניכר הפער הגדול ביותר בין הדיווח האישי לבין הדיווח על מעשי החברים. ביחס לדברים שנעשים בבית (נרות שבת), או כל אדם לעצמו (אמירת תהילים), נראה שהפערים בדיווח קטנים משמעותית.

על קטגוריית התפילה ומשמעותה ראוי להתעכב באמצעות שאלות נוספות ששאלנו עליה. שיעור גבוה מקרב המסורתיים, וכמחצית מהחילונים הקצת מסורתיים, סבורים שתפילות יכולות לעזור בשינוי המציאות. מקרב החילונים לחלוטין, שני שליש (63%) סבורים שתפילות לא יכולות לעזור בשינוי המציאות. זו, בשני המקרים, כמובן תשובה שיש לה זיקה ישירה לשיעור המתפללים בכל קבוצה. בסקר מ-2023 שיעור המבוגרים החילונים שהשיבו שתפילות לא יכולות לעזור בשינוי המציאות כמעט זהה לשיעורם בקרב בני הנוער החילונים לחלוטין – 63% לנוער, 65% למבוגרים.

כצפוי, בבחינה של ההתאמה בין בני נוער שאומרים שהם מתפללים ״יותר״ או ״פחות״ מבעבר לבין השאלה אם תפילות עוזרות או לא עוזרות לשנות את המציאות נמצא שישנה התאמה גבוהה מאוד. כמעט כל מי שמתפללים יותר מבעבר סבורים שהתפילות עוזרות – זו מן הסתם הסיבה לתפילתם הנוספת. מקרב מי שלא מתפללים יותר, בין רבע לשליש סבורים שתפילות משנות מציאות – פער של 60 נקודות אחוז לעומת מי שמתפללים יותר.

לגירסת בני הנוער המסורתיים, היכולת של תפילה לשנות את המציאות נובעת מקשב של אלוהים (שרובם הגדול מאמינים בו). חילונים מסורתיים פחות או יותר מייחסים חשיבות גדולה בשיעור משמעותי לפעולה של התפילה על נפשו של המתפלל – ומייחסים לה את היכולת לסייע.

הפערים על פי דתיות

עמדנו בדו״ח כבר כמה פעמים על הפערים בקיום מסורות בין בני ובנות נוער מקבוצות זהות שונות על סולם הדתיות. פערים כאלה ניכרים בשאלות רבות, ואחד הנושאים שבהם ניתן לזהות אותם באופן המובהק ביותר הוא נושא הכשרות.

נושא הכשרות נבחן בדרכים מגוונות בסקרים קודמים של JPPI, כאשר ראוי להבחין ביחס אליו בכמה אפשרויות ודרגות. במקרים מסוימים, וכפי שהיה נהוג בעבר בסקרים רבים, נבחנת שאלה בינארית, המבחינה בין שומרי כשרות לבין מי שאינם שומרי כשרות. אולם בחינה מדוקדקת יותר של מנהגי יהודים בישראל מגלה על נקלה ששמירת כשרות אינה עניין בינארי אלא מסורת שיש בה דרגות שונות של הקפדה והתייחסות. יש מי ששומרים כשרות בבית אך לא מחוץ לבית, בארץ אך לא בחו״ל, שומרים על מנהגים מסוימים – כמו הימנעות מערבוב בישול בשר וחלב – אבל לא על אחרים – כמו הפרדה של כלי הבישול של בשר וחלב. שאלת הכשרות הבינארית מאפשרת להבחין באופן כללי בין הדתיים לבין הלא דתיים, בדומה לשאלת הנסיעה בשבת. אבל כאשר נבחנת התנהלות האוכלוסייה היהודית הלא דתית, שהיא רוב גדול של האוכלוסייה היהודית, הצגה של שאלות מדורגות מאפשרת לזהות דרגות שונות של מסורתיות.

סקר בני הנוער בחן התנהגות של קבוצה לא דתית במכוון. מכלל המשיבים, 48% אמרו שבביתם ״אוכלים כשר״. כבר שאלה זו, מלמדת על האופן שבו כשרות מייצרת הבחנה ברורה בין בתים בעלי זהות שונה על סולם המסורת. מבין החילונים לחלוטין, 22% העידו על בית כשר, מבין ה״קצת מסורתיים״ 52% העידו על מצב כזה בביתם, ומבין המסורתיים 80%.

לשאלה זו הוספנו שתי קומות בדיקה. אחת מתייחסת לעירוב בשר וחלב, השנייה לאכילת מזון לא כשר, וציינו במפורש חזיר ושרימפס. המדרג בין שתי שאלות אלה ברור: ככל שעולה שמירת המסורת כך יש מעבר מהימנעות מ״חזיר״ להימנעות מ״בשר וחלב״. ובמילים אחרות: הימנעות מחזיר נפוצה יותר מהימנעות מעירוב בשר וחלב, ואפשר להניח שהיא נתפסת, בין אם במודע ובין אם במשתמע, כהימנעות משמעותית יותר (להערכתנו מדובר בעניין הסמל, בלי קשר לשאלה ההלכתית מה מהם באמת חמור יותר). מכלל בני הנוער הלא דתיים שהשיבו לסקר, קצת יותר ממחצית נמנעים ממזון לא כשר כמו שרימפס וחזיר. עוד כמה מהם אמרו שהם ״משתדלים״ להימנע. כלומר, לפחות כאידיאל גם הם מזהים בהימנעות מאכילת מוצרים מעין אלה דבר רצוי. כשליש מבני הנוער אמרו שהם אוכלים מזון כזה.

בסקר הפלורליזם של JPPI בשנת 2022, מצאנו כי מקרב מבוגרים לא דתיים בישראל, רוב גדול מאוד של מסורתיים העידו שהם אוכלים כשר (עם תעודה, בלי תעודה, בבית, חלק גם בחוץ וכן הלאה). מקרב החילונים הקצת מסורתיים, 19% העידו שהם אוכלים לא כשר, כולל חזיר. זה שיעור דומה מאוד לשיעור בני הנוער מאותה קבוצה שמעידים כך גם בסקר הנוכחי. מקרב החילונים לחלוטין, נמצאו אז 23% שהעידו כי אינם אוכלים בשר חזיר (או כי הם אוכלים כשר או כי הם נמנעים מבשר חזיר הגם שאינם אוכלים כשר) – זה שיעור כמעט זהה למה שמצאנו בסקר בני הנוער.

במעבר לשאלה על עירוב בשר וחלב אפשר לזהות שמדובר במדרג אחר של שמירת כשרות. רוב גדול מאוד של חילונים לחלוטין לא מקפידים על הפרדה כזאת, רוב קטן של חילונים קצת מסורתיים לא מקפידים עליה, ורק מקרב המסורתיים יש רוב גדול שמקפידים עליה. ראוי לשים לב שגם בשאלה זו הנוסח אינו מתייחס לערבוב כלים, או הקפדה הלכתית, או אפילו לאכילת בשר בארוחה וקינוח חלבי. השאלה מתייחסת במפורש למאכלים שבהם עצמם יש בשר וחלב – זו דרגה שונה של הקפדה לעומת האפשרויות האחרות שציינו. נזכיר עוד, בהקשר להקפדה מלאה על הפרדה, שרק ב-6% מהבתים של בני הנוער הלא דתיים יש כיור חלבי ובשרי (13% בקרב המסורתיים – כלומר, גם אצלם ברוב המקרים, גם אם ישנה הפרדה, היא לא מגיעה לכדי הפרדת כיורים, כמקובל ברוב הבתים הדתיים).

כאשר בחנו הצלבה של הנתונים על בני הנוער שאצלם, לעדותם, הבית כשר – ואת השאלות על אכילת בשר וחלב ואכילת חזיר ושרימפס התקבל הממצא הבא: ב-18% מהבתים הלא כשרים בני הנוער בכל זאת נמנעים מאכילת בשר וחלב ביחד. ב-38% מהבתים הלא כשרים בני הנוער נמנעים מאכילת בשר חזיר ושרימפס.

כמה הם עושים?

למה מתכוונים בני הנוער כאשר הם אומרים שהם ״מדליקים נרות״ או ״מתפללים״ יותר מבעבר? הנה דוגמה לשאלה שנבחנה בסקר ביחס לכמה מנהגים, ומלמדת על מי שהחליטו ללבוש ציצית יותר מבעבר. לבישת ציצית של בנים בבתי ספר ממלכתיים הוזכרה בדיווחים שונים בתקשורת כתופעה מתחזקת, אך הסקר שערכנו אינו מלמד שזו תופעה נפוצה מאוד – 2% העידו שהם עושים זאת יותר מבעבר. כאשר בחנו עם כלל המשיבים מתי לאחרונה לבשו ציצית, 5% אמרו ״היום״. כלומר – חלקם כנראה עשו זאת גם בעבר, ולכן לא היה להם צורך לומר שהם עושים זאת ״יותר מבעבר״, מה שמסביר את הפער הקטן בין 2% ל-5%. עוד 2% אמרו שהם לבשו ציצית ״השבוע״, עוד 2% ״החודש״, עוד 4% ״בשלושה חודשים האחרונים״. הנתונים מלמדים, שכמעט כל הנערים הלא דתיים שלובשים ציצית, או לבשו בלי קשר לתדירות, באים מרקע מסורתי, ולא שייכים לקבוצות ה״חילוניות״. נוכחות של נוער מבתים מסורתיים בחינוך הממלכתי, ולכן בסביבה שרובה חילונית, היא מצב קבוע וניכר (כשליש מההורים לילדים בחינוך הממלכתי אומרים שהם מסורתיים). זה עשוי להסביר את הנראות הגבוהה של ציצית (יחסית לציפיות של הורים חילונים) בסביבה החברתית של ילדיהם.

הדלקת נרות שבת היא תופעה נפוצה יותר בקרב לא דתיים לעומת לבישת ציצית. במחקר היהדות הישראלית הנרחב של JPPI לפני קצת פחות מעשור, נמצא כי ב-57% מהבתים בישראל מדליקים נרות שבת, וכי כך נוהגים גם ב-17% מהבתים ה״חילונים לחלוטין״, במחצית מהבתים ה״חילונים קצת מסורתיים״ (49%), וברוב גדול של הבתים ה״מסורתיים״ (71%). בדומה, גם בקרב בנות הנוער שהשיבו לשאלון שלנו כעת, ישנו שיעור משמעותי יותר של בנות (לעומת ציצית אצל בנים) שמדליקות נרות שבת, ושיעור זה הולך ועולה עם רמת המסורתיות.

כעשירית מבנות הנוער ה״חילוניות לחלוטין״ מדליקות נרות (זה שיעור נמוך לעומת מה שמצאנו בעבר על התנהלות כלל הבתים בקבוצה זו – אולי משום שבחלק ניכר מהבתים רק האם מדליקה נרות). בקרב בנות ״חילוניות קצת מסורתיות״, 68% העידו שהדליקו נרות בשלושת החודשים האחרונים (44% בחודש האחרון – שיעור דומה לשיעור ההדלקה שמצאנו בכלל הבתים ה״חילונים קצת מסורתיים״). מקרב הבנות ה״מסורתיות״ שיעור ההדלקה מגיע ל-79% בחודש האחרון. זה שיעור גבוה לעומת הממצא מלפני עשר שנים. ייתכן שאכן יש בו כדי להעיד על אותם בתים שהחלו להדליק נרות שבת, או לעשות זאת בתכיפות גבוהה יותר, מאז תחילת המלחמה (כעשרה אחוז מקרב המבוגרים העידו בסקר קודם שהם מדליקים נרות שבת ״יותר מבעבר״).

כך או כך, הממצאים בסקר הנוער לא מלמדים בהקשר למנהג זה, ולמנהגים רבים נוספים, על עלייה משמעותית בקיום מנהגים בקרב בני נוער לא דתיים לעומת מה שמקובל בבית הוריהם.

הנוער מול ההורים

המשיבים מקרב הנוער העידו ברובם כי רמת המסורתיות שלהם דומה לזו של הוריהם, כאשר שיעור דומה מהם אמרו שהם ״יותר״ ו״פחות״ מסורתיים מהוריהם (כחמישית יותר וכחמישית פחות). כפי שאפשר לראות, גם בנתון זה יש פער משמעותי בין קבוצות שונות של בני נוער על פי רמת הדתיות. מעט מאוד בני נוער ״חילונים לחלוטין״ מעידים שהם מסורתיים יותר מהוריהם. לעומת זאת, שיעור גדול למדי של בני נוער ״מסורתיים״ מעידים שהם יותר מסורתיים מהוריהם. בשני המקרים, אלה תופעות שייתכן שיש להן קשורות לתקופת המלחמה, וייתכן שהן קשורות לגיל המשיבים (אין בידינו סקר מתאים להשוואה כדי להצביע במידה סבירה של בטחון על הסיבה להבדלים הנטענים בין בני הנוער לבין ההורים). כך או כך, ממצא זה מלמד שוב על הפער בין מי שבאים מבתים שמלכתחילה יש בהם מעט קיום של מנהגי מסורת, יחסית לקבוצות אחרות, וכאלה שיש בהם יותר קיום של מנהגי מסורת. כמו בסקרים הקודמים אנחנו מזהים ש״החזקים מתחזקים״ ו״החלשים נחלשים״ (ושוב נדגיש: זו אינה אמירה ערכית – אלא כניעה לקונוונציות של השפה המדוברת).

ככלל, בשנים שלפני המלחמה המחקרים העידו כי התנועה בחברה הישראלית היא בכיוון של חילון. חלק ממי שגדלו בבתים דתיים נעשו מסורתיים או חילונים. חלק ממי שגדלו מסורתיים נעשו פחות מסורתיים וכן הלאה. מגמה זו באה לידי ביטוי במחקרים שונים, על פי מתודולוגיות מגוונות, והיא דומה במידה רבה למצב ברוב מדינות העולם. כמובן, בבחינת המעברים הבין דוריים מקבוצה לקבוצה, קבוצת הקצה (חילונים לחלוטין) יכולה רק ״לקלוט״ מבתים מסורתיים יותר, ולעומת זאת קבוצת ה״חילונים הקצת מסורתיים״ ״קולטת״ גם מקבוצות מסורתיות יותר (42% ממי ששייכים אליה) וגם מקבוצות מסורתיות פחות (14% ״חילונים לחלוטין״). אבל קל לראות כי הקבוצות הקולטות משני הצדדים קולטות יותר מהצד היותר מסורתי, ופחות מהצד הפחות מסורתי. כאמור, זה משום שהתנועה הכללית היא בכיוון של חילון (תנועה זו מאוזנת בישראל דמוגרפית על ידי ילודה גבוהה משמעותית בקבוצות היותר דתיות).

סקר בני הנוער כלל מספר קטן יחסית של משיבים לעומת הסקר שבאמצעותו עוצבה מטריצת מעברי הקבוצות הבין דוריים המופיעה למעלה, אך ניתן לזהות גם בו את שיעור בני הנוער הסבורים כי הפער בינם לבין הבית שבו הם גדלים מצדיק מעבר של ״קבוצה״ בהגדרה העצמית. אפשר לראות שבסקר יש שיעור דומה מאוד של בני נוער שמגדירים את עצמם בהגדרות השונות כמו הוריהם (עם ירידה קלה בשיעור המסורתיים). בבדיקה פרטנית של המעברים בסקר הנוער נמצא כי כחמישית ממי שגדלים בבית ״חילוני לחלוטין״ קוראים לעצמם ״קצת מסורתיים״ או ״מסורתיים״ (שיעור מעבר דומה מאוד לזה שנמצא בקרב מבוגרים). כרבע ממי שגדלו בבתים קצת מסורתיים קוראים לעצמם חילונים לחלוטין (גם זה שיעור דומה למדי לזה שנמצא בקרב מבוגרים).

כמובן, ראוי לשאול מה המשמעות של הגדרת בית ההורים כבית מסוג זה או אחר, וכדי לברר שאלה זאת בחנו מאפיינים שונים של בית ההורים כפי שהנוער מעיד עליהם. מאפיינים אלה מאפשרים לזהות על נקלה שהכינוי ״חילוני לחלוטין״ לעומת ״חילוני קצת מסורתי״ אינו אקראי. כפי שנלמד גם מסקרים שונים שערכנו בקרב מבוגרים בכל הגילאים, בני הנוער מזהים את עצמם על הסולם שמוצג להם, ומציירים תמונה של שלוש קבוצות שאכן יש ביניהן פערים ניכרים המצדיקים השתייכות קבוצתית שונה. לדוגמה: שמירת כשרות בבית מתקיימת בחמישית מהבתים ה״חילונים לחלוטין״ (על פי עדות בני הנוער), בחצי מהבתים ה״חילונים קצת מסורתיים״, וברוב גדול של הבתים ה״מסורתיים״. פערים דומים אפשר למצוא בתחומים מגוונים, שיש מהם רק חריגים מעטים. לדוגמה, ליל הסדר הוא מאפיין תרבותי חזק מאוד של כלל החברה התרבות היהודית בישראל, ולכן ניכר שהפער בקיומו בין הקבוצות השונות אינו גדול במיוחד. מצב דומה מתקיים גם ביחס להדלקת נרות חנוכה. לעומת זאת, בכיוון ההפוך: הימנעות מנסיעה בשבת היא מאפיין מובהק של השתייכות לקבוצות הדתיות בישראל, ולכן בקרב שלוש הקבוצות שבחנו רק שיעור קטן של משיבים נמנעים מנסיעה בשבת.

השוואת תשובות של בני הנוער לתשובות של מבוגרים מאותה קבוצה (ובהנחה סבירה, הנתמכת בלא מעט ממצאים, שלא חלו שינויים דרמטיים בשמירה על מסורת בשנים האחרונות), מלמדת על דמיון רב בתשובות, על אף פערי הגילים, ולמרות שהסקרים המוצגים כאן משווים בין נתונים משנת 2018 לנתונים משנת 2026. לפחות על פי נתונים אלה, קשה לזהות תנועה משמעותית של שינוי לכיוון של שמירת מסורת בשנים שחלפו באותם בתים שמגדירים את עצמם ״חילונים לחלוטין״ (שתי קבוצות החילונים הן: 28% חילונים לחלוטין ו-21% חילונים קצת מסורתיים על פי סקר יהדות ישראלית 2018).

אמונה באלוהים

שיעור המאמינים באלוהים בישראל מושפע במידת מה מנוסח השאלות, אך עומד מזה זמן על בין שבעים לשמונים אחוז בקרב היהודים. על פי כמה סקרים שבחנו שאלה זו, כולל סקרים שבוצעו על ידי JPPI, שיעור המאמינים לא השתנה משמעותית בעקבות המלחמה. סקר של אוניברסיטת רייכמן שנערך ביולי 2025 מצא ש-78% מכלל הישראלים מאמינים באלוהים. בסקר של מכון פיו חודשיים קודם לכן נמצא כי 74% מהישראלים מאמינים באלוהים. נתונים אלה לא משקפים עלייה לעומת התקופה שלפני המלחמה.

במדד JPPI לפני כשנה לא בחנו את שיעור המאמינים, אלא את שיעור האומרים כי אמונתם השתנתה בעקבות המלחמה. כלומר, נבחנה הרגשה של ישראלים ביחס למצבם הנוכחי לעומת מצב קודם, ולא השאלה האם השינוי שהם מתארים אכן מבטא שינוי בפועל. רבע מהיהודים (28%) וכמעט ארבעים אחוז מהערבים (37%) אמרו שהם מרגישים כי התחזקו באמונתם באלוהים, בעוד ששיעור קטן בהרבה דיווחו על ירידה באמונה. עוד התברר בסקר הקודם כי בקרב צעירים יהודים, השפעת המלחמה על האמונה גבוהה יותר מאשר באוכלוסייה היהודית הכללית. 35% מהם ציינו שהם מאמינים באלוהים ״יותר מבעבר״, עשירית (10%) אמרו ״פחות״, ומחצית מהצעירים (49%) ציינו כי רמת האמונה שלהם נותרה דומה לזו שהייתה בעבר.

סקר בני הנוער בחן מספר שאלות של אמונה, שאת חלקן אפשר להשוות לסקרים קודמים. בשאלת ״כן״ ו״לא״ של אמונה, כמחצית מהמשיבים אמרו שהם מאמינים באלוהים. שיעור גבוה של משיבים, כרבע, לא ידעו להשיב על השאלה. שיעור זה גבוה עוד יותר בקרב ״חילונים לחלוטין״.

כאשר הוצעה לבני הנוער תשובה מפורטת יותר, המאפשרת בחירה באפשרויות מגוונות של שכנוע בקיומו או אי קיומו של אלוהים, כשליש בחרו בתשובות המעידות על העדר אמונה, קצת יותר ממחצית בתשובות המעידות על אמונה, עם או בלי ספקות, וקצת פחות מעשירית בתשובה שאינה נוטה לצד זה או אחר. בשתי שאלות האמונה התוצאה המשוקללת מסתירה מאחוריה פערים גדולים מאוד בין בני נוער לא דתיים שהגדרת רמת החילוניות-מסורתיות שלהם שונה. רוב גדול של ״חילונים לחלוטין״ בחרו בתשובות שנוטות להעדר אמונה (64%), לעומת שני שליש מהחילונים ה״קצת מסורתיים״ שבחרו בתשובות המעידות על אמונה (65%), ורוב מכריע של ״מסורתיים״ שבחרו באמונה ״שלמה״.

השוואה לתשובות של מבוגרים על פי אותה קטגוריית דתיות – אך בניסוח מעט שונה של האפשרויות – מאפשרת להצביע גם על דמיון בתשובות, ואולי גם על כמה הבדלים. לכל אלה צריך להתייחס בזהירות, בגלל ההבדל המסויים בנוסח התשובות, ובגלל פער השנים בין שני סקרים. ולמרות זאת, בקרב חילונים לחלוטין הנתונים דומים מאוד מסקר לסקר. שיעור הלא-מאמינים המובהקים דומה. שיעור הלא מאמינים הספקנים זהה. שיעור הבין-לבין דומה. הפערים ניכרים רק בקטגוריות המאמינים, שבהן ישנה קטגוריה נוספת בסקר המבוגרים שלא הוכנסה בסקר בני הנוער. ובכל מקרה, שיעור בני הנוער המאמינים הכולל בקרב ה״לחילונים לחלוטין״ קטן לעומת שיעור המבוגרים. למעשה, זה המצב גם בקרב נוער ״חילוני קצת מסורתי״ לעומת דור ההורים, אם כי בפער קטן יותר.

כך או כך, אין בסקר הנוער ממצא שמצביע על עלייה משמעותית באמונה באל בקרב בני נוער חילונים (בקרב מסורתים, מבוגרים ונוער, שיעור האמונה גבוה מלכתחילה, 91% בסקר המבוגרים, 92% בסקר הנוער).

בסקר בחנו גם למה מתכוונים בני הנוער כאשר הם חושבים על המושג אלוהים. שאלה זו מוסיפה נדבך של אינטרפרטציה לפערים בין בני נוער מקבוצות הזהות השונות ביחסם לאל. בעוד שבקרב נוער ״חילוני לחלוטין״ כשליש כלל לא משיבים על השאלה (לא מאמינים ולא יודעים), התשובה המשמעותית הבאה גם היא למעשה עדות לחוסר ידיעה (ישות שמעבר לעולם המוכר לנו, שאנחנו לא יודעים עליה כלום). לעומת זאת, רוב מקרב החילונים קצת מסורתיים והמסורתיים מסמנים אפשרויות המתארות ״ישות שבראה את העולם ומעורבת בעולם גם כיום״, ורבים מהם גם מייחסים לה את מתן ״התורה והמצוות״.

השוואה של תשובות אלה בקרב נוער חילוני לחלוטין, לאפשרויות זהות שהוצגו בסקר לפני שלוש שנים (JPPI בשיתוף כאן חדשות והמדד) למבוגרים (שהגדירו את עצמם ״חילונים״) מלמדת על הבדלים קטנים למדי, שאינם מאפשרים להצביע על שינוי האינטרפרטציה של זהות האל בשנים האחרונות. למעשה, ההבדל היחיד בין המבוגרים לבין בני הנוער הוא בשיעור הגבוה יותר של בני נוער שהשיבו ״לא יודעים״ לעומת שיעור גדול יותר של מבוגרים שבחרו ב״כינוי כללי לפלאי הטבע״. כל שאר האפשרויות הניבו תשובות דומות מאוד.

מאמינים ולא מאמינים

כמה שאלות שנבחנו בקרב בני הנוער נוגעות לא לאמונה עצמה, אלא להשלכות שלה על בני אדם. בראשן – השאלה הם יש יתרון מוסרי למאמינים על פני לא מאמינים. בסך הכל, כשליש מהמשיבים סבורים שיש למאמינים יתרון כזה, שהם ״יותר מוסריים״ מלא מאמינים. אבל נתון זה שוב צריך לעבר את המסננת של המבט התת-מגזרי. יש נוער לא דתי ״חילוני״ ו״מסורתי״ יותר ופחות, ועמדותיו בשאלת המוסר והאמונה אינן דומות. בעוד שרוב גדול של ה״חילונים לחלוטין״ סבורים שהמאמינים ״לא פחות ולא יותר מוסריים מאנשים שלא מאמינים באלוהים״, רוב מקרב בעלי הדעה המסורתיים סבורים שהם ״יותר מוסריים מאנשים שלא מאמינים באלוהים״. ראוי לשים לב שבכל הקבוצות, רק שיעור קטן או בלתי קיים של משיבים סבורים שהמאמינים ״פחות״ מוסריים מלא מאמינים. כלומר, ישנה הסכמה של רוב בני הנוער שהאמונה היא תוספת ניטרלית מבחינה מוסרית, או חיובית, אך לא שלילית.

גם שאלה זו נשאלה בסקר קודם שהזכרנו, שמאפשר להשוות משיבים מבוגרים ״חילונים״ למשיבים בני נוער ״חילונים לחלוטין״ הדומים להם ביותר. במקרה זה ניכר הבדל קטן בשיעור המשיבים מקרב בני הנוער המייחסים יתרון מוסרי למאמינים. עם זאת, מדובר באחוזים בודדים, ובתשובה לא נפוצה בשני המקרים – ובהתחשב בגודל המדגם אין לייחס להם חשיבות מופלגת (למרות שמדובר בשיעור ״כפול״ – מ-6% ל-12%).

בנוסף לשאלה הנוגעת לאישיותו של המאמין, וליתרון או חסרון המוסרי שיש לו או אין לו על פני הלא מאמין, בחנו גם שאלה שנוגעת ל״עם ישראל״ – שאלה שגם היא נבחנה כבר בעבר. בערך ארבעה מכל עשרה בני נוער לא דתיים השיבו שלעם ישראל ראוי התואר ״עם סגולה״ מסיבה משום שיש לו ״תפקיד מיוחד״. חלקם הוסיפו שיש לו גם ״חובות״ מיוחדים או ״זכויות״ מיוחדות (המשיבים נשאלו על כל אפשרות בנפרד). שוב, ביחס לחלק גדול מהאמירות ניכר הפער בין בני נוער מקבוצות שונות. כשליש מה״חילונים לחלוטין״ סבורים כי הרעיון של עם סגולה הוא ״מתנשא״. רבע מהם סבורים שהוא ״גזעני״. רק 14% מהם סבורים שלעם ישראל יש ״תפקיד מיוחד״ – לעומת 43% מה״חילונים הקצת מסורתיים״ ו-68% מה״מסורתיים״.

בבחינת כלל המשיבים, כולל מי שהשיבו יותר מתשובה אחת חיובית (נניח, השיבו ״כן״ גם על ״יותר זכויות״ וגם על ״יותר חובות״), אפשר לזהות שכמחצית מבני הנוער המשיבים (50%) ביטאו הסכמה עם המשמעות של ״עם סגולה״, כרבע הביעו הסתייגות (אחת או יותר – 25%), ועוד קרוב לרבע בחרו לא יודע באופן בלעדי (שיעור קטן בחרו גם תיאור חיובי וגם שלילי של עם סגולה).

השוואה של עמדות בני הנוער החילונים בשאלה זו לעמדות של מבוגרים חילונים מהסקר ב-2023 מלמדת שוב על הבדלים לא גדולים, שהבולט ביניהם (אולי באופן מובן) הוא השיעור הגבוה הרבה יותר של בני נוער שאין להם עמדה. הבדלים נוספים, ככל שיש, מצביעים לאפשרות שבני הנוער יותר ביקורתיים לעומת המבוגרים בשאלת עם סגולה. שיעור גבוה יותר מהם מתארים את המושג כגזעני, שיעור נמוך יותר מהם מסכימים שיש לעם ישראל זכויות יתר. עם זאת, הבדלים אלה עשויים לנבוע גם מההבדל המסויים בין הקטגוריות שמושוות כאן (חילונים לחלוטין מול חילונים).

המרכיב העדתי

בהצגת הנתונים עד כה, התמקדנו בסך המשוקלל של כל התשובות, ובפערים הניכרים בין קבוצות שונות של הגדרה עצמית על פי רמת דתיות. פערים אלה הם המשמעותיים ביותר בבחינה של כלל האפשרויות (מגדר, עמדות פוליטיות ועוד), אבל מקבילים להם במידה רבה פערים שאפשר לזהות גם בבחינת התשובות לפי קבוצה עדתית. בסקר בני הנוער אפשר היה לבחור בהגדרה עצמית של ״אשכנזים״, ״מזרחים / ספרדים״ או ״מעורבים״. בחירה זו מצטלבת בהתאמה גדולה עם רמת הדתיות של המשיבים, ובהתאם, גם עם התשובות שלהם לשאלות שונות בסקר. מכלל משתתפי הסקר, כרבע היו אשכנזים חילונים לחלוטין. זו הקבוצה הגדולה ביותר. הקבוצה הבאה בגודלה, של מזרחים מסורתיים מונה קרוב לחמישית מכלל המשתתפים, והבאה אחריה היא של מזרחים ״חילונים קצת מסורתיים״ (כ-14%). כפי שאפשר לראות בטבלה, רוב החילונים לחלוטין הם אשכנזים, ולעומת זאת רוב המסורתיים הם מזרחים.

ממצאים אלה בקרב בני הנוער דומים במידה רבה לממצאי סקר יהדות ישראלית, בחלוקה על פי קטגוריות דומות. 54% מהחילונים לחלוטין אשכנזים בקרב המבוגרים, לעומת 58% בסקר הנוער. 62% מהמסורתיים הם מזרחים בקרב המבוגרים, לעומת 59% בקרב הנוער. קטגוריית ה״מעורבים״ פחות מובהקת.

בחינה של מנהגים שמתקיימים בבתים בקטגוריות שונות מאפשרת לזהות את הזיקה בין הגדרה על הסולם הדתי להגדרה על הסולם העדתי. פה ושם אמנם ניכרים הבדלים קטנים, אבל בסך הכל ניכרת קורלציה גבוהה למדי בין הקטגוריה האשכנזית לקטגוריה של חילונים לחלוטין, ובין הקטגוריה המזרחית לבין הקטגוריה של מסורתיים ובין הקטגוריה של חילונים קצת מסורתיים לבין הקטגוריה של מעורבים.

הערות מתודולוגיות ונתונים על משתתפי הסקר

כל הנתונים משוקללים. השקלול בוצע על פי הערכות שמתבססות על סקרים קודמים (בראשם סקר יהדות ישראלית 2018), כך שהתפלגות הזהות הדתית והתפלגות המוצא העדתי בתוך כל קבוצת דתיות תואמות אותו. הבסיס לניתוח: נוער חילוני ומסורתי בלבד. נוער שהגדיר עצמו דתי או חרדי הוצא מהניתוח. הפילוח לפי דתיות מבוסס על הגדרה עצמית של הנער/ה (חילוני לחלוטין / חילוני קצת מסורתי / מסורתי). האחוזים מעוגלים למספרים שלמים. בשאלות בחירה יחידה הם מסתכמים ל-100% (למעט בשאלות שבהן ניתן לסמן יותר מתשובה אחת). השאלות שסומנו ׳לבנים׳ / ׳לבנות׳ הוצגו בהתאם.

הנתונים נותחו ושוקללו על ידי שמואל רוזנר ונח סלפקוב. תחקיר, הפקה וסיוע בכתיבה: יעל לוינובסקי. יועץ סטטיסטי: פרופ׳ דויד שטיינברג.

The post מגמות של מסורתיות בקרב נוער לא דתי בישראל | אוגוסט 2026 first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הממצאים העיקריים

• שליש סבורים שבשבועות האחרונים הסיכוי שישראל תשיג את מטרותיה באיראן ירד
• עתיד יהודה ושומרון: ארבעה מכל עשרה יהודים רוצים בסיפוח כל השטח, שליש בחלוקת השטח
• העמדה הדומיננטית בימין: היעד הישראלי הוא סיפוח יהודה ושומרון והעברת האוכלוסיה הערבית
• שאלת ההתנחלויות: 55% רוצים שכל הישובים ביהודה ושומרון יישארו בכל תסריט תחת ריבונות ישראל
• רוב יהודי או ארץ ישראל השלמה: 60% מהיהודים מעדיפים רוב יהודי גם במחיר ויתור על שטחים
• מחצית מהיהודים, אך מיעוט מכלל הציבור סבורים שהחוות והמאחזים ביהודה ושומרון הם נכס לישראל
• לקראת הבחירות: מחצית מהישראלים בטוחים למי יצביעו, רבע די בטוחים והשאר מתלבטים
• הביטחון מתואר כנושא המכריע בבחירות, אחריו יחסי השלטון ומערכת המשפט
• עלייה בשיעור היהודים בישראל שתחזיתם ביחס לעתידה של יהדות התפוצות פסימית
• מחצית מהישראלים מייחסים את ההתחממות הגלובלית לפעילות תעשייתית של בני האדם
• מפת המוסר הישראלית: יציבות עם נטייה קלה מאוד לעלייה בעמדות שמרניות

להורדת גרסת PDF לחצו כאן.

נתוני סקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) נאספו ב-2-5 באוגוסט 2026 באמצעות הפאנל של אתר המדד (545 משיבים במגזר היהודי), ובמגזר הערבי באמצעות חברת אפקאר (203 מרואיינים, 126 באופן אינטרנטי ו-77 באופן טלפוני). הנתונים נותחו ושוקללו על פי הצבעה ודתיות כדי לייצג את עמדת אוכלוסיית הבוגרים בישראל. שמואל רוזנר ונח סלפקוב עורכים את מדד JPPI לחברה הישראלית. תחקיר, הפקה וסיוע בכתיבה: יעל לוינובסקי. יעוץ סטטיסטי: פרופ' דוד שטיינברג.

ספקנות ופירוק חמאס

ההכרזה של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, על הסכמה לפירוק חמאס מנשקו בעזה נתקלת בקיר של חוסר אמון בציבור הישראלי. 58% מהישראלים סבורים כי ההסכמה לא תקוים והמצב הנוכחי בעזה יישאר בערך אותו הדבר, ובקרב היהודים – 63% מהמשיבים חושבים כך. 15% נוספים מעריכים כי יתממש תרחיש חלקי: חמאס יתפרק מחלק מנשקו וישראל תיסוג מחלק מהרצועה. 13% צופים שההסכמה תוביל דווקא להסלמה ולחידוש המלחמה. התרחיש המלא שבו חמאס מתפרק מכל נשקו וישראל נסוגה מכל הרצועה, זוכה ל-3% בלבד של אמון מכלל הישראלים, ושיעור אפסי בציבור היהודי. בקרב הערבים שיעור האמון שימומש גבוה יותר, 12%, אך גם בו הוא רחוק מלהיות עמדת הרוב.

הממצא המעניין ביחס להסכם הנוגע לעזה אינו רק עוצמת הספקנות אלא גם הפיזור הפוליטי שלה. בשונה משאלות מדיניות אחרות שנבחנו בסקר, שבהן מתגלה בדרך כלל מדרג אידאולוגי המבטא שוני, כאן המדרג הזה נעלם כמעט לגמרי. שיעור הסבורים שההסכמה ביחס לעזה לא תקוים נע בטווח צר של חמש נקודות בין כל חמשת המחנות הפוליטיים המוצעים בסקר להגדרה עצמית – מ-57% במרכז ועד 66% בימין. גם בפילוח לפי דתיות הגרף שטוח: 62% מהחילונים אל מול 66% מהחרדים מניחים שההסכמה לא תקויים. זהו אחד המקרים הבודדים שבהם הציבור הישראלי כולו מביע עמדה כמעט זהה על יוזמה אמריקאית מרכזית.

שפל האמון בטראמפ

אחרי צניחה חדה בחודש שעבר, נראה שהאמון בנשיא האמריקאי מתייצב במקום הנמוך שאליו הגיע. עשירית (10%) מהישראלים מביעים "אמון רב" שדונלד טראמפ "יעשה את הדבר הנכון בקשר ליחסי ארה"ב וישראל", לעומת שליש (34%) לפני חצי שנה. במקביל, שיעור המשיבים "אין לי אמון" בנשיא עלה ל-46% – השיעור הגבוה ביותר שנמדד מאז תחילת כהונתו הנוכחית בינואר 2025.

הפילוח האידאולוגי מגלה הבדלים בסעיף זה, והאמון בטראמפ נמוך ככל שנעים שמאלה על סקלת המשיבים, אך גם בימין נותרו רק 15% המביעים בנשיא "אמון רב". ממצא נוסף שנרשם החודש: הפער בין יהודים לערבים נעלם כמעט לגמרי בקצה החיובי, ועשירית בכל אחד משני המגזרים מביעים "אמון רב" בנשיא, אף שבקרב הערבים שיעור המשיבים שאין להם אמון בטראמפ גבוה לעומת המצב אצל היהודים, 56% לעומת 44%.

המטרה: איראן

מחצית מהישראלים (46%) סבורים שבשבועות האחרונים, שבהם עלתה וירדה המתיחות בין ארה"ב לאיראן, וכמה פעמים גם נדמה היה שהמלחמה עומדת להתפרץ מחדש, לא השתנו הסיכויים שישראל תשיג את מטרותיה באיראן. שליש מהישראלים (34%) סבורים שהסיכוי להשיג את מטרות ישראל השתנה לרעה, ואילו שמינית (14%) סבורים שהשתנה לטובה.

כאן, שלא כמו בשאלת ההסכם הנוגע לעזה, המדרג האידאולוגי נוכח וניכרת בו מגמה ברורה: בימין, רבע מהמשיבים (24%) סבורים כי בשבועות האחרונים הסיכוי להשגת המטרות באיראן השתנה לטובה, ואילו 14% סבורים שהשתנה לרעה. בימין-מרכז היחס מתהפך (15% מול 30%), במרכז התשובה "לטובה" מצטמצמת ל-5% בעוד שהתשובה "לרעה" מטפסת ל-52%. בשמאל-מרכז ובשמאל רק שיעור אפסי מהמשיבים סבורים כי השבועות האחרונים שינו לטובה את הסיכויים להשגרת המטרות מול איראן, ושיעור הבוחרים ב"לרעה" מגיע ל-63% ול-57% בהתאמה.

הממצא של החודש מקבל את מלוא משמעותו רק כאשר בוחנים אותו גם על ציר הזמן. מאז מבצע "שאגת הארי" בחודש מרץ האחרון, עברה דעת הקהל הישראלית מסלול של שחיקה ברמת הציפיות שלה מהמלחמה והשגיה, שאפשר לעקוב אחריו בסדרת שאלות שהצגנו מדי חודש. במרץ 2026, תוך כדי המבצע, 72% מהישראלים אמרו שההחלטה לתקוף שוב באיראן (שנה לאחר מבצע "עם כלביא") הייתה נכונה, ו-65% העריכו שהמלחמה תשנה את המזרח התיכון לטובה לטווח ארוך. עד מאי ירדה התמיכה בהחלטה לתקוף ל-59% והאופטימיות ביחס לשיפור איזורי ירדה ל-52%. ביוני, כאשר המשתתפים נשאלו ישירות אם ישראל השיגה את מטרותיה, רק 37% השיבו שהיא השיגה את רובן או חלק גדול מהן. ביולי, עם חתימת הסכם הפסקת אש בין ארה"ב לאיראן, 14% מהמשיבים בלבד חשבו שההסכם טוב לישראל, ובקרב היהודים – 4%. הנתון של אוגוסט, שלפיו 34% רואים הרעה נוספת בשבועות האחרונים, אינו נקודת שבר אלא המשך של אותה מגמה.

ריכוז ממצאים משאלות שונות שנשאלו בסקרים החודשיים מרץ–אוגוסט 2026, כלל הישראלים. מדובר בשאלות נפרדות ולא בסדרה אחת, ולכן אין להשוות בין השורות אלא לקרוא אותן כרצף של הערכות ציבוריות על אותה מערכה.

הניצחון והאמון בנתניהו

בתחושת הניצחון הכללית של הישראלים במלחמה לא חל החודש שינוי. 38% מהישראלים מדרגים את התחושה שישראל מנצחת או ניצחה במלחמה בציון 4 או 5 (בסולם של 1 עד 5), שיעור זהה לזה של יולי (38%) ושל יוני (37%). מנגד, 38% מדרגים את מצבה של ישראל בציון 1 או 2. הסדרה כולה מתארת ירידה ארוכה באמון בניצחון: ביולי 2025 סימנו 54% מהישראלים ציון 4 או 5, ומאז נגרע כשליש מהם. מאז מאי האחרון תחושת הניצחון נמצאת במצב של שפל יציב.

מאחורי היציבות הכללית אפשר לזהות פיצול עמוק על רקע אידיאולוגי. בקרב המזהים עצמם עם קבוצת הימין, 67% מדרגים את המצב בציון 4 או 5; בימין-מרכז 45%; במרכז 17%; בשמאל-מרכז 5%; ובשמאל – אף לא משיב אחד.

גם על ציר הדתיות המדרג דומה: 76% מהחרדים ו-59% מהדתיים מרגישים שישראל נמצאת במצב של ניצחון, לעומת 19% בלבד מהחילונים. בקרב הערבים חמישית (20%) סבורים שישראל מנצחת או ניצחה במלחמה.

במבט ראשון, גם האמון בראש הממשלה נותר יציב: 38% מהישראלים סומכים עליו (20% "מאוד" ו-19% "די"), 60% אינם סומכים עליו. בקרב היהודים – 44% סומכים עליו. אבל מאחורי מה שנראה כיציבות ראוי לשים לב כי שיעור המשיבים "מאוד לא סומכ/ת" – התשובה הנחרצת ביותר – עלה ל-50%, לעומת 44% ביוני ו-43% בדצמבר. במקביל ירד שיעור "די לא סומכ/ת" מ-14% ל-10%. כלומר: מספר הלא-סומכים הכולל לא גדל בהרבה, אבל האופוזיציה הרכה התקשחה. זהו השיעור הגבוה ביותר של משיבים המעידים כי הם מאוד לא סומכים על ראש הממשלה מאז שונה נוסח השאלה (מ"יש אמון ב" ל"סומך על") בסוף 2025.

בפילוח הדתיות מתגלה תופעה מעניינת בציבור החילוני: 14% "מאוד סומכים" אך רק 5% "די סומכים" – כלומר גם המיעוט הסומך על ראש הממשלה בקרב החילונים הוא מיעוט נחרץ יחסית. בקצה השני, 84% מהחרדים ו-64% מהדתיים סומכים על ראש הממשלה.

עתיד יהודה ושומרון

החודש הצגנו למשיבים שאלה על מה שבעיניהם הוא היעד הריאלי ארוך הטווח לעתיד יהודה ושומרון, והישובים שיש בהם (נוסח השאלה קבע שאנחנו מבקשים עמדה בנוסח שהוא "גם אפשרי וגם מועדף, אפילו אם יושג רק עוד שנים רבות"). למשיבים הוצגו עשר אפשרויות, שקובצו להצעות מתומצתות מתוך התבטאויות של אישים שונים בישראל, שאפשר לכנס לארבעה מקבצים: סיפוח כל השטח (בשלוש גרסאות, הנבדלות במעמד האוכלוסייה הערבית), חלוקת השטח (בין ישראל לירדן או למדינה פלשתינית), העברת כל השטח לגורם אחר, והמשך המצב הקיים.

בקרב היהודים, התומכים בשני המקבצים המרכזיים נחלקים כמעט שווה בשווה: 38% בוחרים בסיפוח כל השטח ו-35% בחלוקתו. אבל בתוך המחנה המעדיף עתיד של סיפוח, הגרסה השכיחה ביותר היא גם זו שמציבה אתגר אנושי, משפטי ומעשי גדול במיוחד: 22% מהיהודים בוחרים באפשרות "כל השטח מסופח לישראל והאוכלוסייה הערבית עוברת למדינות אחרות", לעומת 14% שבוחרים בסיפוח עם אוטונומיה לתושבים הערבים ללא אזרחות ישראלית, ושיעור אפסי בלבד בוחרים בסיפוח שכולל אזרחות מלאה לערבים המתגוררים בשטח. במחנה המשיבים שהעדיפו פתרונות של חלוקת השטח, האפשרות המובילה היא מדינה פלשתינית בחלק של השטח שיש בו רוב ערבי (21%), והאפשרות הבאה אחריה היא של סיפוח החלק שיש בו רוב ערבי לירדן (14%). 12% מהמשיבים היהודים סבורים שהמצב הקיים הוא הפתרון היחיד לעוד עשרות שנים.

"סיפוח כל השטח" מאגד שלוש אפשרויות: "כל השטח מסופח לישראל והאוכלוסיה הערבית מקבלת אזרחות ישראלית כולל הצבעה לכנסת", "כל השטח מסופח לישראל והאוכלוסיה הערבית מקבלת אוטונומיה ללא אזרחות", "כל השטח מסופח לישראל והאוכלוסיה הערבית עוברת למדינות אחרות". "חלוקת השטח" מאגד שתי אפשרויות: "כל השטח (או כמעט כולו) מסופח לירדן", "חלק מהשטח, עם רוב הישראלים, מסופח לישראל ובחלק עם רוב הערבים מוקמת מדינה פלשתינית". "ויתור על כל השטח" מאגד "כל השטח (או כמעט כולו) מסופח לירדן", "על כל השטח (או כמעט כולו) מוקמת מדינה פלשתינית". "המשך המצב הקיים" הוצג בשאלון "המצב הקיים הוא הפתרון היחיד לעוד עשרות שנים, ורק אז יהיה טעם לדון בהמשך".

גם בקרב הערבים, האפשרות של סיפוח כל השטח זוכה להסכמה הגבוהה ביותר. אולם בקרב קבוצה זו הסיפוח אינו מוביל למעבר של האוכלוסייה הערבית, או להקמת אוטונומיה ללא אזרחות – מדובר בסיפוח שסופו אזרוח של כלל האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. ההבדל בין שתי אפשרויות ה"סיפוח" כמובן משמעותי מאוד, ועל כן לא ראוי להסתפק בתמונת המקבצים הכלליים, אלא להעמיק באפשרויות המשנה של כל אחד מהם. מבט כזה מכיל פרטים רבים אך ניתן ללמוד ממנו על העמדה הדומיננטית מאוד בקבוצת הימין (אך לא בימין-מרכז) הדוגלת בסיפוח מלא ומעבר של האוכלוסיה הערבית למדינות אחרות; ועל העמדה הדומיננטית במידה רבה מהמרכז ושמאלה (בקרב היהודים) הנוטה לסיפוח חלקי של שטח לישראל ובמקביל מסירה של שאר השטח למדינה פלשתינית (או סיפוח לירדן). כמו המדרג האידאולוגי גם ציר הדתיות בקרב יהודי מלמד על מגמה ברורה. 17% מהחילונים, 36% מהמסורתיים הלא-דתיים, 56% מהמסורתיים הדתיים, 68% מהדתיים ו-70% מהחרדים בוחרים בסיפוח כל השטח.

הנתונים העולים מניתוח זה משתלבים במגמות שנצפו בסקרי המכון בשנים האחרונות. מאז 2024 אנחנו מציגים למשיבים אחת לשנה שלוש אמירות המייצגות תפיסות עולם על עתיד היחסים עם הפלשתינים, ובסדרה הזאת נרשמה תזוזה ברורה ימינה: שיעור היהודים הבוחרים באמירה "ישראל צריכה לחזק את השליטה שלה על הפלשתינים, להרחיב את ההתנחלויות, לשקול את פירוק הרשות הפלשתינית ואולי סיפוח ביהודה ושומרון" עלה מ-38% במרץ 2024 ל-47% במרץ 2025 ול-48% במרץ 2026. במקביל ירד שיעור הבוחרים באמירה התומכת בהסכם שלום ובמדינה פלשתינית מ-17% ל-14%. הממצא החודש שלפיו 38% מהיהודים בוחרים ביעד של סיפוח כל השטח, מתיישב עם התמונה הזאת, אך מוסיף לה רובד חדש: כשמבקשים מהמשיבים לבחור מה יקרה בנסיבות כאלה לאוכלוסייה הערבית, רובם אינם בוחרים באפשרות של הענקת אזרחות ואף לא באפשרות של מתן אוטונומיה, אלא במעבר של האוכלוסייה (שלא פורט בשאלה כיצד הוא אמור להתבצע ולאן).

לשאלה על עתיד השטח ביהודה ושומרון חוברה שאלת המשך: מה יקרה לישובים היהודיים במצב שהמשיבים בחרו בו (כלומר: אם בחרת "סיפוח חלקי" מה זה אומר על עתיד הישובים, ואם בחרת "אוטונומיה" מה זה אומר על עתיד הישובים, וכן הלאה). תשובת הרוב: 51% מהישראלים ו-55% מהיהודים אומרים ש"כולם יישארו תחת ריבונות ישראל". לצידם, 31% אומרים שישובים בשטח שלא יסופח לישראל יפונו, ו-8% בוחרים בפתרון של ריבונות שחלקה תחת ישראל וחלקה לא תחת ישראל.

במבט ראשון יש כאן מתח: 38% מהיהודים בחרו ביעד של סיפוח כל השטח, אבל 55% רוצים שכל הישובים יישארו על מקומם. הצלבה בין שתי השאלות מפרקת את הפער הזה ומראה שהוא אינו מלמד על סתירה. מי שבחרו בסיפוח כל השטח עקביים כמעט לחלוטין: 95% מהם אומרים שכל הישובים יישארו על מקומם (אם השטח מסופח, ממילא ברור שכך יהיה). הקבוצה השנייה שמזינה את הרוב התובע השארה של כלל הישובים היא זו של מי שבחרו ב"המשך המצב הקיים" – 72% מהם אומרים שכל הישובים יישארו, וזו עקביות ולא סתירה, שכן המשמעות של המצב הקיים היא שאיש אינו מפונה. שתי הקבוצות האלה יחדיו מסבירות 82% ממי שרוצים שכל הישובים יישארו על מקומם. הקבוצה שבאמת מגלמת עמדה שיש בה יסוד של מתח קטנה בהרבה: 19% ממי שבחרו בחלוקת השטח אומרים שבכל זאת כלל הישובים יישארו תחת ריבונות ישראל – כ-7% מכלל היהודים. אלה מי שמוכנים לחלוקה טריטוריאלית אך לא לפינוי, ואולי מדמיינים מובלעות ישראליות בתוך השטח שיועבר לריבונות אחרת.

בכיוון ההפוך התמונה חדה עוד יותר. מי שבחרו בחלוקה של השטח מתפצלים: 65% לפינוי, 19% להשארת כלל הישובים ו-15% לפתרון מעורב – כלומר גם בקרב תומכי חלוקת השטח אין קונצנזוס על פינוי. ואפילו בקרב מי שבחרו בוויתור על כל השטח, שהם קבוצה קטנה, רק שלושה רבעים אומרים שהישובים יפונו. בתוך מחנה החלוקה יש גם הבדל פנימי מסקרן: מי שמעדיפים למסור את השטח המיושב על ידי ערבים לירדן נוטים הרבה יותר להשאיר את כל הישובים (30%) לעומת מי שמעדיפים הסדר שכולל הקמת מדינה פלשתינית (11%). הפתרון הירדני נתפס כפחות מחייב פינוי.

בחודשים האחרונים היה שיח נרחב בישראל על ריבוי החוות והמאחזים ביהודה ושומרון, בין השאר על רקע כמה תקריות – כולל מקרי רצח – בסמוך לנקודות ישוב יהודיות אלה. לכן, בדומה לשאלה מחודשים קודמים על "יישובים" או "התנחלויות" שאלנו הפעם במפורש האם "חוות ומאחזים יהודיים ביהודה ושומרון" נתפסים כנטל על הבטחון. המיקוד המכוון של מושא השאלה מייצר ממצא חד: הציבור הישראלי מפולג כמעט שווה בשווה בין שני קצוות. 36% מהישראלים "בכלל לא מסכימים" שהחוות והמאחזים הם נטל על צה"ל ופוגעים בביטחון, ו-36% "מאוד מסכימים". בעמדת האמצע ("לא מסכים ולא לא-מסכים") בחרו 7% בלבד. בקרב היהודים הכף נוטה מעט לצד השולל את הטענה (50% לא מסכימים מול 41% מסכימים), ובקרב הערבים לצד המאשש (59% מסכימים, מהם 47% "מאוד").

כאמור, נוסח השאלות שונה במכוון, כדי לא לשאול על כלל הישובים אלא על ישובים בעלי אופי ספציפי. לכן, מעניין להציב את הנתונים שנרשמו החודש לצד אלו שנרשמו כאשר נשאלה אותה שאלה ("האם הן נטל") על כלל ההתנחלויות. במרץ 2024, 30% מהיהודים מאוד הסכימו עם הטענה שהתנחלויות בשטחים הן נטל על צה"ל, ובמרץ 2025 ירד השיעור ל-23%. החודש, כשמושא השאלה הוא חוות ולמאחזים, השיעור הוא על 33%. ההבדל בין "התנחלויות" לבין "חוות ומאחזים" הוא כנראה חלק מההסבר לפער: הציבור היהודי מבחין בין ההתיישבות הממוסדת לבין המאחזים, וחלקו מייחס לאחרונים נזק ביטחוני שאינו מייחס לראשונה.

המספרים בשולי הטבלה הם הסיפור: 82% בימין בוחרים בעמדה הנחרצת ביותר בכיוון אחד, וכמעט כל משיבי השמאל הקטן (96%) בעמדה הנחרצת ביותר בכיוון ההפוך. הקבוצה שיש בתוכה מחלוקת ניכרת היא זו של הימין-מרכז, שאמנם נוטה לכיוון ה"לא נטל" אבל כשליש ממנה בוחר בעמדת ה"כן נטל". ציר הדתיות עקבי: הרוב המכריע של החרדים (79%) ושל הדתיים (71%) "בכלל לא מסכימים" שהחוות הן נטל, לעומת 63% מהחילונים ש"מאוד מסכימים".

רוב יהודי או כלל הארץ?

בהמשך לשאלות על עתיד יהודה ושומרון והישובים, הוצגה גם שאלה כללית, שמבקשת לבחון מתח אפשרי בין שתי מטרות של הציבור (בעיקר היהודי) בישראל: הרצון לשמור על חבלי מולדת, וההרצון לוודא שיש בישראל רוב יהודי. לנוכח שאלה שמעמידה את שני העקרונות זה מול זה, כשתי אפשרויות בלעדיות, ישנה הכרעה ברורה בכלל הציבור: 55% מהישראלים ו-60% מהיהודים מעדיפים שבמדינת ישראל יהיה רוב יהודי "גם במחיר של ויתור על שטחים", לעומת 22% מהיהודים שמעדיפים ריבונות על כל השטח "גם ללא רוב יהודי". 18% מהיהודים השיבו שהם "לא יודעים", שיעור גבוה יחסית, שמשמעותו תתברר מייד.

הכרעה זאת אינה גורפת ובשתי קבוצות היא מתהפכת: בקרב החרדים 55% מעדיפים את השטח ו-19% את הרוב היהודי, ובקרב הדתיים 41% מול 34%. גם בקרב המזהים עצמם עם קבוצת הימין (אך לא ימין מרכז) ההעדפה הפוכה, אם כי בפער קטן: 40% לשטח מול 30% לרוב יהודי – ועוד 30% שאינם יודעים, השיעור הגבוה ביותר מכל המחנות. כלומר: בימין הפוליטי והדתי אין הכרעה ברורה בין שני העקרונות, ומיעוט גדול מסרב להשיב על השאלה. בקרב החילונים, לעומת זאת, ההעדפה כמעט חד-משמעית – 77% מעדיפים רוב יהודי מול 10% המעדיפים ריבונות על כל השטח. בחלוקה לפי כוונת הצבעה בבחירות הקרובות הפער דרמטי: 85% מתומכי הדמוקרטים ו-80% מתומכי ישר מעדיפים רוב יהודי, לעומת 55% מתומכי הציונות הדתית שמעדיפים שמירה על כלל השטח. מצביעי הליכוד מפוצלים כמעט שווה בשווה: 35% מול 37%, ועוד 28% שאינם יודעים.

הצלבה של שאלת היעד (רוב יהודי או כל השטח) עם שאלת היעד ליהודה ושומרון חושפת אילו עמדות מתיישבות זו עם זו ואילו לא. מי שבחרו בחלוקת השטח עקביים בדרך כלל: 89% מהם מעדיפים רוב יהודי, ובקרב מי שבחרו במדינה פלשתינית בחלק שבו רוב ערבי – 97%. מחנה החלוקה יודע מה הוא מבקש ולמה.

מחנה הסיפוח, לעומת זאת, מפוצל לשלוש קבוצות משנה. 46% ממנו אומרים שהם מעדיפים את כל השטח גם ללא רוב יהודי – עמדה עקבית. 27% אומרים שהם מעדיפים רוב יהודי גם במחיר של ויתור על שטחים, אף שבחרו בסיפוח כל השטח. גם זו עמדה עקבית. ישראלים אלה מקווים להגיע לפתרון בשטח שימנע צורך בבחירה בין שני היעדים החשובים להם. עוד 28% השיבו בלא יודעים. שיעור זה הוא הגבוה ביותר מכל קבוצה בסקר, ופי ארבעה מזה שבמחנה החלוקה (7%). במילים אחרות: השאלה הדמוגרפית אינה פתורה בתוך מחנה הסיפוח, ומחציתו אינה יודעת להכריע בה או מסרבת להתייחס לתסריט שמחייב הכרעה.

הפירוט הפנימי בתוך מחנה הסיפוח גם הוא חשוב. מי שבחרו באפשרות שהאוכלוסייה הערבית תעבור למדינות אחרות מתואמים בעמדתם כאשר הם גם מעדיפים רוב יהודי – זו המטרה של האפשרות שבחרו. מי שבחרו באוטונומיה ללא אזרחות יכולים לטעון לעקביות, אם "רוב יהודי" בעיניהם הוא רוב בקרב האזרחים ולא בקרב התושבים. מה שנותר בלתי פתור הוא עמדת מחנה ה"לא יודעים". 29% מבוחרי האוטונומיה ו-28% מבוחרי המעבר לא יודעים להשיב על שאלת הרוב. אצלם, ההכרעה בין השטח לדמוגרפיה נדחית.

לקראת הבחירות

נכון לשעת כתיבת דו"ח זה, 55% מהישראלים אומרים שהם בטוחים לחלוטין למי יצביעו, עלייה קלה מ-53% בחודש יולי, ועוד 29% "די בטוחים". שיעור המתלבטים המוצהרים ירד מ-14% ל-12%. בקרב היהודים 57% החליטו סופית ו-10% מתלבטים.

הפילוח האידאולוגי מעלה כי ההתלבטות נמצאת במרכז (מה שאומר שזו לא בהכרח התלבטות בין גושים, אלא במקרים רבים התלבטות בין מפלגות שונות שנמצאות באזור חיוג פוליטי דומה). רק 41% מהמזהים עצמם מרכז החליטו סופית למי יצביעו, לעומת 64% בימין, 55% בימין-מרכז, 63% בשמאל-מרכז ו-81% בשמאל. בקרב הערבים התמונה שונה: 49% החליטו סופית, 17% די בטוחים, 20% מתלבטים ועוד 14% מצהירים שאינם מתכוונים להצביע.

לפי הצהרת הבוחרים עצמם, הנושא המכריע בבחירות ממשיך להיות הביטחון, ומשקלו אף גדל: 31% מהישראלים בוחרים ב"מי יתרום לשמירה על הביטחון בצורה הכי טובה", לעומת 28% ביולי. אבל בסך הכל, בשאלת "על מה הבחירות" חלו שינויים מינורים בלבד ביחס לחודש שעבר: יחסי השלטון ומערכת המשפט ירדו קלות (מ-18% ל-17%) והשאיפה למדינה יותר ליברלית ירדה קלות גם היא (מ-15% ל-13%) – ולעומת זאת הנושא של "יותר אחדות ופחות מחלוקות" עלה קלות מ-13% ל-15%.

ההצלבה בין הנושא המכריע לבין מידת ההחלטיות של הבחירה מספקת ממצא מעניין. בקרב היהודים שכבר החליטו סופית למי להצביע, הנושא השני בחשיבותו הוא יחסי השלטון ומערכת המשפט (25%). בקרב מי שטרם החליטו סופית, הנושא הזה צונח ל-13%, ואילו "אחדות ופחות מחלוקות" מזנק מ-13% ל-20%. כלומר: המתלבטים אינם מחפשים בהכרח הכרעה בשאלת המשפט – הם מחפשים מי שיפחית את המחלוקת. זהו רמז ברור ביחס לסוג המסר שעשוי להזיז אותם.

קבוצת "יהודים שכבר החליטו" כוללת את מי שהשיבו "כן, בטוח/ה לחלוטין"; קבוצת "יהודים שטרם החליטו סופית" כוללת את מי שהשיבו "בערך" ואת המתלבטים.

שאלנו החודש את המשיבים הערבים מה עמדתם ביחס להצבעה של ערביי ישראל בבחירות הבאות – שאלה שנשאלה גם באוגוסט 2025. שלושה רבעים (75%) השיבו כי "חשוב שיצביעו, כדי שתהיה להם השפעה", לעומת שני שליש (67%) לפני שנה. שיעור המשיבים הסבורים כי עדיף שלא יצביעו נותר זעום, 4% בלבד, ושיעור ה"לא יודעים" צנח מ-13% ל-4%. זהו סימן אפשרי להתגבשות של עמדה מגויסת יותר לקראת הבחירות – אף שבפועל 14% מהמשיבים הערבים עדיין מצהירים שאינם מתכוונים להצביע.

עתיד יהדות התפוצות

היהודים בישראל ממשיכים להיות פסימיים ביחס לעתידה של יהדות התפוצות, והפסימיות אף העמיקה מעט בשנה האחרונה: 62% פסימיים (41% "קצת" ו-21% "מאוד"), לעומת 57% באוגוסט 2025. שיעור האופטימיים ירד מעט מ-33% ל-31%. השינוי המשמעותי ביותר נרשם בקצוות: שיעור המשיבים כי הם "מאוד פסימיים" עלה מ-17% ל-21%, ואילו שיעור ה"מאוד אופטימיים" ירד מ-10% ל-7%.

הפסימיות חוצה מחנות, אך אינה אחידה בעוצמתה – היא נחלשת ככל שמתקדמים מהימין אל השמאל: בימין נרשם השיעור הגבוה ביותר של "מאוד פסימיים" (26%) ואילו בשמאל נרשם כי רק עשירית (11%) מאוד פסימיים בנוגע לעתיד יהדות התפוצות. בחלוקה לפי דתיות נרשמה בקרב הדתיים רמת הפסימיות הגורפת ביותר (73%), ובקרב המסורתיים הלא-דתיים הנמוכה ביותר (58%).

התחממות גלובלית

כשברקע קיץ חם מאוד בכמה אזורים בעולם, חזרנו לבחון את עמדת הישראלים בנוגע להתחממות הגלובלית. מחצית מהישראלים (50%) סבורים שיש התחממות גלובלית והיא נובעת מפעילות תעשייתית של בני האדם – ירידה קלה מאוד לעומת 53% באוגוסט 2025. 30% נוספים מכירים בקיומה של התחממות אך אינם בטוחים מה גורם לה (29% לפני שנה), 6% אינם בטוחים שיש התחממות ו-5% סבורים שההתחממות היא "המצאה של מדענים פרוגרסיבים". כלומר: בדומה מאוד לשנה שעברה, כ-80% מהישראלים מכירים בקיומה של ההתחממות, ורק כעשירית שוללים אותה – שיעור שנותר יציב.

מה שמבדיל בין הקבוצות האידאולוגיות השונות אינו ההכרה בתופעה אלא ייחוס הסיבה. בקרב המזהים עצמם עם קבוצות השמאל והמרכז, רוב מייחסים אותה לפעילות אדם (במרכז 60%), ולעומת זאת, בימין ישנו ספק ביחס לסיבת ההתחממות. 29% בוחרים בהתחממות בגלל פעילות תעשייתית, ולצידם 38% בוחרים ב"לא בטוח מה הסיבה".

מפת המוסר הישראלית

אחת לשנה אנחנו מציגים למשיבים סדרה של עשר התנהגויות ומבקשים מהם לקבוע, ללא קשר לשאלה מה חוקי ומה לא חוקי, אם מדובר בהתנהגויות או פעילויות "מוסריות" או "לא מוסריות" לפי תפיסת עולמם. הסדרה מבוססת על שאלון דומה של מכון הסקרים גאלופ בארה"ב, ולכן היא מאפשרת שתי השוואות: הראשונה לתשובות הישראלים בשנה שעברה והשנייה לתשובות הציבור האמריקאי.

התמונה הכללית היא של יציבות עם נטייה קלה לעלייה בשמרנות. בשמונה מתוך עשרת הנושאים שבחנו ירד או נותר ללא שינוי שיעור הישראלים שרואים בהתנהגות המדוברת מעשה "מוסרי". הירידות הבולטות: הפלות (מ-55% ל-51%), ניסויים רפואיים בבעלי חיים (45% ל-42%), רומן בין אנשים נשואים (11% ל-8%) ועונש מוות לרוצחים (59% ל-57%). מעניין שהמגמה הזאת מקבילה לירידה דומה בשנה האחרונה בארה"ב: סקר הערכים של גאלופ ממאי 2026 מצא ירידות משמעותיות בכמה התנהגויות, ושפל היסטורי בשיעור המקבלים הימורים, עונש מוות וניסויים בבעלי חיים כמוסריים. שתי החברות נעו השנה באותו כיוון – לכיוון מעט שמרני יותר.

ההשוואה לאמריקאים מגלה דפוס עקבי: היהודים בישראל מתירניים יותר מהאמריקאים בשאלות של חיים ומוות ושל אוטונומיה גופנית – הפלות (61% מול 49%), סיוע רפואי להתאבדות (59% מול 49%) ועונש מוות (63% מול 52%) – ושמרניים בהרבה בשאלות של הימורים (27% מול 57%) ופוליגמיה (9% מול 19%). ביחס לשני פריטים התוצאה כמעט זהה בשתי החברות: יחסים הומוסקסואליים (61% מול 62%) ורומן בין אנשים נשואים (8% מול 7%), שהוא בשני המקרים הפריט הפחות מקובל מוסרית מכולם.

בקרב הערבים בישראל התמונה שונה: שיעור המשיבים המקבלים מעשיים כמוסריים נמוך בהרבה כמעט ביחס לכל פריט, למעט שניים שבהם הם מתירניים מהיהודים – תשלום במזומן ללא קבלה, 35% מול 18%, ופוליגמיה, 22% מול 9%. שתי תזוזות ניכרות בקרב הערבים לעומת אוגוסט 2025: ירידה של שש נקודות אחוז בקבלת עונש מוות (40% ל-34%) ועלייה של שבע נקודות בקבלת סיוע רפואי להתאבדות (16% ל-23%).

הפער בין נשים לגברים בקרב היהודים הוא מהיציבים שנמדדו בסקר, והוא כמעט לא זז בשנה שחלפה: בכל עשרת הפריטים ההפרש בין שני הגלים אינו עולה על שלוש נקודות. הנתונים הגולמיים מראים שנשים שנדגמו בסקר מתירניות בהרבה בהפלות (76% מול 49%), ביחסים הומוסקסואליים (76% מול 50%) ובסיוע רפואי להתאבדות (72% מול 50%), וגברים מתירניים בהרבה בניסויים בבעלי חיים (59% מול 33%), בנהיגה מהירה, בהימורים ובפוליגמיה. עם זאת, את המספרים האלה צריך לקרוא בזהירות, משום שהם אינם מבודדים את המגדר. הנשים שהשיבו לסקר חילוניות יותר מהגברים, והן גם פחות מזדהות עם הימין. עם זאת, גם כאשר נלקחת עובדה זו בחשבון נותר פער מובהק, גם אם קטן בכמחצית, ביחס להפלות, ליחסים הומוסקסואליים ובסיוע להתאבדות; ביחס לניסויים בבעלי חיים, נהיגה מהירה, פוליגמיה והימורים אין כמעט שינוי גם כאשר בוחנים את הנשים והגברים בהתאם לקבוצה הדתית והפוליטית שהם משתייכים אליה. לכן ככל הנראה מדובר בפער מגדרי במובהק.

בבחינת ציר הדתיות הפערים ברורים ואין צורך לערוך ביחס אליהם בירור נוסף. 89% מהחילונים רואים בהפלות ובסיוע רפואי להתאבדות מעשה מוסרי, לעומת 5% ו-13% מהחרדים. יחס זה מתהפך בשני פריטים. הראשון הוא ניסויים רפואיים בבעלי חיים, שבו החרדים (66%) והדתיים (61%) מתירניים מהחילונים (37%).

השני, והמעניין יותר, הוא תשלום במזומן בלי חשבונית: בדומה לממצא מהשנה שעברה, כמחצית מהחרדים רואים בכך מעשה מוסרי, השיעור הגבוה ביותר מכל קבוצה בסקר, לעומת 16% מהחילונים ו-5% בלבד מהמסורתיים הלא-דתיים.

The post מדד החברה הישראלית לאוגוסט 2026: קונצנזוס – תכנית טראמפ לעזה לא תצא לפועל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

עם מיכל דיברנו על הזיקות בין המהפכה הציונית והמהפכה הפמיניסטית. קראנו ביחד מתוך דבריה של החלוצה יעל גורדון. דיברנו על ההזדמנות של הציונות להמשיך ולהיות המימד האקטיבי בחיינו גם היום.

ספוטיפיי:

The post תשובה ציונית הולמת: על מנהיגות נשית והמהפכה הציונית – עם מיכל ברקאי-ברודי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

האזינו:

לכתבה ב-N12 לחצו כאן.

The post איפא"ק בלב הסערה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.