הקדמה 

ביוני 2023, בימי המחלוקת הסוערים על "חוקי הרפורמה המשפטית", התכנסו נציגי הקואליציה והאופוזיציה למשא ומתן מתוך ניסיון להגיע להסכמות. זאת הייתה הפעם הראשונה בה התנהל שיח ביניהן, לא תחת קורת הגג של כנסת ישראל, אלא בבית הנשיא, ביוזמתו ובניהולו של נשיא המדינה. בית הנשיא היה המקום היחיד שבו ניתן היה לקיים את השיח; ולא בכדי.

מוסד הנשיאות הוא רשות ייחודית שאינה דומה באופייה לרשויות השלטון האחרות. השפעתו של נשיא על המדינה ועל החברה הישראלית אינה אך נגזרת של סמכויותיו, שהן מעטות ורובן אף אינן ביצועיות, אלא של מעמדו הציבורי ושל מה שנהוג לכנות "הסמכות המוסרית" שלו. גבולות הגזרה של סמכות זו אינם מוגדרים באופן ברור, ומתמתחים ומתכווצים במידה רבה בהתאם לצוק העיתים ולאופן הפעולה של הנשיא המכהן.

אנו נמצאים בתקופת משבר בתולדות מדינת ישראל. תקופה המתאפיינת באיומים ביטחוניים רב־זירתיים לאורך זמן רב לצד קיטוב קשה ועמוק בין חלקים שונים בחברה הישראלית, ועל סף משבר חוקתי. מציאות מורכבת זו מעמידה את מוסד הנשיאות הישראלי במבחן, אולי הקשה בתולדותיו, שכן היא מחדדת את המתח בין הצורך לשמר את מעמדו הממלכתי והא־פוליטי של מוסד הנשיאות לבין הציפייה להשפעה ומעורבות מצידו בהתמודדות עם האתגרים הקשים הפוקדים את המדינה.

כמי שכיהנה שנים ארוכות כיועצת המשפטית של בית הנשיא וחוותה מקרוב את האתגרים העומדים לפתחו, לרבות הניסיון למצוא דרך לגשר על המחלוקת העמוקה שקורעת את העם מאז הצגת "חוקי הרפורמה המשפטית", אין המדובר מבחינתי במאמר עיוני גרידא. לאור סערת השנים האחרונות, והחוויות והתובנות שצברתי בעקבותיהן, הצטרפתי למיזם "חוקה רזה", שמוביל המכון למדיניות העם היהודי. המיזם מבקש להסדיר את מערכת היחסים בין רשויות השלטון בישראל, מתוך הבנה עמוקה שהסדרה כזאת הכרחית ליציבותה של הדמוקרטיה הישראלית וליכולתה לנהל את המחלוקות הערכיות והזהותיות העמוקות הקיימות בתוכה מבלי "לשבור את הכלים". במאמר זה מובאות חלק מהתובנות שעלו במסגרת העבודה, סביב העיסוק במעמדו ותפקידו של נשיא המדינה. אציין כי הבריח התיכון שמבקשת חוקה רזה לייצר במבנה המשטרי בישראל, מתכתב במובן מסוים עם תפקידו של מוסד הנשיאות בישראל, כיסוד המאחד והמייצב בין מרכיביה השונים של החברה הישראלית.

במאמר זה אעמוד על ייחודיותו של מוסד הנשיאות, על המתח המתמיד שבו הוא נתון ועל האתגרים הנגזרים ממנו. המאמר בנוי משלושה חלקים עיקריים. בחלק הראשון יוצג הרקע ההיסטורי והמשפטי של התפתחות מוסד הנשיאות. אפתח בתיאור הולדתו של המוסד בישראל, אחר כך אפנה מבט אל מעמדו של נשיא במשטרים פרלמנטריים אחרים, ובהמשך יוצגו סמכויותיו ותפקידיו של הנשיא בישראל. בחלק השני אתאר את המאפיינים הייחודיים של מוסד הנשיאות – היותו סמל ממלכתי, "נשיא של כולם" ומייצג את ערכי הליבה של המדינה. אחר כך אתאר את האתגרים העומדים בפניו, בהם הקושי להחזיק בשלושת הממדים הללו בחברה מקוטבת; מיעוט סמכויותיו הפורמליות והמתח המתמיד שבין שמירה על ממלכתיות לבין מעורבות אפקטיבית. בחלק השלישי והאחרון, ארחיב על אמון הציבור – הנכס העיקרי של מוסד הנשיאות, ואסיים במספר הרהורים עליו. הראשון, על עמידותו של האמון במוסד הנשיאות בשל מהותו ואופיו הייחודי; השני, על המחיר של הקרדיט הניתן לו – מחיר הציפיות הנכזבות; השלישי, על חמקמקותו של אמון הציבור, שלעיתים נשחק דווקא בשל העדר השימוש בו, לטובת מעורבות והשפעה; הרביעי, על הצורך והציפיות בשעת משבר; ולבסוף על היותו של אמון הציבור מקור כוח אך גם מקור לחובה ואחריות של מוסד הנשיאות כלפי המדינה והחברה בישראל, במיוחד בימים אלו.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן. 

The post בין ממלכתיות להשפעה: מוסד הנשיאות בישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לראשונה מאז החל המכון למדוד את הסוגייה, פחות מעשירית מהישראלים מביעים בנשיא ארה"ב "אמון רב" שיעשה את הדבר הנכון ביחסי ארה"ב–ישראל. רק 7% מביעים בו אמון רב, 41% מביעים "אמון מסוים", בעוד 45% אומרים באופן נחרץ כי אין להם אמון בו כלל.

הנתונים משקפים קריסה דרמטית באמון הציבור: לשם השוואה – בינואר 2025, עם כניסתו המחודשת לבית הלבן, 32% נתנו בו אמון רב ורק 21% הצהירו שאין להם אמון בו; במרץ השנה, במהלך מבצע "שאגת הארי", שיעור המצהירים על "אמון רב" אף הגיע ל-34%. בתוך ארבעה חודשים בלבד ירד האמון לשפל חסר תקדים, על רקע חתימת הסכם הגרעין עם איראן והתבטאויותיו של הנשיא. כל אלה הובילו לאובדן עקבי, חודש אחר חודש, של אמון הציבור הישראלי (19% באפריל, 12% ביוני, ועד ל-7% החודש).

גם במחנה הימין, שהיה בסיס התמיכה המרכזי של טראמפ בישראל, נרשמה ירידה משמעותית: אמנם רוב אנשי הימין עדיין מביעים בו אמון כלשהו (8% רב ו-56% מסוים), אך שיעור בעלי "אמון רב" ירד מ-29% לפני שנה (זמן קצר אחרי מבצע "עם כלביא") לכאמור -8% בלבד כיום, בעוד שיעור חסרי האמון יותר מהוכפל.

במחנות המרכז והשמאל המשבר עמוק בהרבה: במרכז 58% מצהירים על חוסר אמון בטראמפ, ובשמאל-מרכז הנתון מטפס ל-74%, כאשר בשני המחנות הללו – איש אינו מביע בנשיא "אמון רב" (0%). בקרב מצביעי הליכוד (בבחירות 2022) נותר האחוז הגבוה ביותר של אמון (15% אמון רב), בעוד שבמפלגות המרכז והשמאל חוסר האמון מגיע לשיאים של 58% (המחנה הממלכתי) ועד 77% (מרצ).

בפילוח של יהודים בלבד : רק 5% מהיהודים בישראל שומרים על "אמון רב" בטראמפ, לעומת 46% שאינם מאמינים בו כלל. למרות הירידה החדה באמון בנשיא טראמפ והוויכוחים על מדיניות הממשל האמריקאי, 74% מהישראלים עדיין רואים בארצות הברית ידידת אמת של ישראל.

כמו כן, הציבור הישראלי מציג עמדה ברורה באשר לאופן ניהול היחסים עם ארצות הברית, וכיצד יש לנהוג בעת מחלוקת: שני שלישים מהישראלים (66%), ושלושה רבעים מהיהודים (77%), סבורים שישראל צריכה לנסות להגיע לתיאום עם הממשל האמריקאי, אך כאשר קיימת מחלוקת – לפעול בהתאם למה שנכון בעיניה. רק מיעוט קטן סבור שיש לקבל תמיד את עמדת וושינגטון, ומיעוט דומה סבור שאין כלל צורך להתחשב בעמדתה.

קונצנזוס: ההסכם עם איראן רע לישראל, ההסכם עם לבנון טוב

אחד הממצאים הבולטים ביותר במדד הוא ההתנגדות הרחבה, חוצת מחנות, להסכם שנחתם בין ארצות הברית לאיראן. אם ביוני האחרון, כשההסכם רק הסתמן, הביעו 55% מהישראלים דאגה, הרי שלאחר החתימה ביולי ההתנגדות הקצינה משמעותית: כיום 68% מכלל הישראלים קובעים שההסכם רע לישראל, כאשר 56% בוחרים בהגדרה הקיצונית "מאוד לא טוב לישראל" (זינוק מ-34% בחודש שעבר). רק 14% סבורים שההסכם טוב.

בקרב הציבור היהודי מדובר במספרים גדולים בהרבה: 68% מגדירים את ההסכם "מאוד לא טוב" ונתון מדהים של 0% (אף לא משיב אחד) בחר באופציה "ההסכם מאוד טוב לישראל".

ההתנגדות להסכם איראן היא מוחלטת וחוצה את כל המפלגות היהודיות – מהליכוד (72%) והציונות הדתית (89%) ועד העבודה (91%) ומרצ (81%). במגזר הערבי, לעומת זאת, 57% סבורים שההסכם דווקא טוב לישראל. בניגוד להסכם עם איראן, ההסכם עם לבנון נהנה מתמיכה רחבה בציבור הישראלי, ארוע נדיר למדי בסוגיה ביטחונית-מדינית.

קרוב לשני שלישים ( 63% ) מהישראלים סבורים שההסכם עם לבנון טוב לישראל, ורק 18% חושבים שאינו טוב. כאמור, התמיכה חוצת מחנות ומגזרים: יהודים (63%) וערבים (64%) שותפים לחלוטין להערכה החיובית, כשהתמיכה נשמרת יציבה וגבוהה הן בימין (68%) והן בשמאל (62%).

עזה ממשיכה לפלג את הציבור

בשונה מההסכמות היחסיות סביב איראן ולבנון, בשאלת המשך המדיניות בעזה ההסכמות מתפוגגות, והסוגייה העזתית ממשיכה לחלק את הציבור. 43% מהישראלים מעדיפים לנסות להחליש את חמאס באמצעים כלכליים ודיפלומטיים, בעוד 35% מבקשים לחזור ללחימה עד להשגת היעדים שנקבעו. 14% בלבד סבורים שיש להשאיר את המצב הקיים.

בקרב היהודים 41% מעוניינים לחזור ללחימה ע"מ למגר את שלטון החמאס, ו50% מעדיפים להפעיל אמצעים כלכליים ודיפלומטיים. בקרב הציבור הערבי בישראל, 51% השיבו שמעדיפים לשמור את המצב הקיים כפי שהוא, ולשמור על השקט.

בפילוח התשובות לפי נטייה פוליטית, הפערים בולטים: בימין קיים רוב ברור לחידוש הלחימה (68%), בעוד שבמרכז ובשמאל יש רוב גדול בעד מעבר למסלול של לחץ כלכלי ודיפלומטי (70% במרכז, 92% בשמאל).

סקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי JPPI נערך באמצעות פאנל המדד וחברת אפקאר (במגזר הערבי). הנתונים משוקללים על פי דפוסי הצבעה ודתיות כך שייצגו את עמדת כלל הציבור הישראלי. את מדד החברה הישראלית של JPPI עורכים שמואל רוזנר ונח סלפקוב, תחקיר והפקה: יעל לוינובסקי, יעוץ סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג.

המדד המלא יפורסם בקרוב. 

The post אמון הציבור הישראלי בנשיא טראמפ בקריסה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הממצאים העיקריים

• ספקנות ביחס לאיראן: כמעט מחצית מהמשיבים מעריכים כי ההסכם רע לארה"ב
• רוב גדול יותר מעריכים כי ההסכם בין ארה"ב לאיראן רע לישראל
• נקודת שפל: לראשונה, רוב מגדירים את המלחמה באיראן ככישלון
• שחיקה: שיעור המעריכים את כלל המערכה הרב חזיתית כניצחון ישראלי קטן
• העמקת השחיקה באמון בטראמפ: שלושה רבעים מעריכים את תפקודו באיראן כשלילי
• שחיקה גם בהערכת נתניהו: מחצית מעניקים לו ציון שלילי בנושא איראן
• לקראת בחירות 2028: העדפה למחנה הרפובליקני כשמדובר ביחס לישראל
• שליש מעידים ש"המצב" מעלה את הסבירות שישתתפו באירועים הקשורים לישראל
• רבע מעידים ש"המצב" מוריד את הסבירות שישתתפו באירועים הקשורים לישראל
• התקבעות הרגלים: ארבעה מכל עשרה אימצו לבישת סמל יהודי כחלק מהשגרה
• ירידה איטית ועקבית בשיעור המגדירים את עצמם "ציונים" (שעודו גבוה מאוד)
• ירידה מקבילה בשיעור המשיבים שרוב חבריהם היהודים "ציונים"

הרקע לסקר: נתוני מדד קול העם לחודש יוני 2026 נאספו בין ה־15 ל־18 בחודש. בתקופה זו חלו מספר התפתחויות מדיניות וביטחוניות, שהשפיעו על העמדות המשתקפות בסקר: במוקד האירועים עומדת חתימה על ״מזכר ההבנות של אסלאמאבאד״, מהלך שנועד להביא לסיומה של המלחמה בין איראן, ארה״ב וישראל. הדינמיקה הדיפלומטית הזו, שהתרחשה במקביל לחילופי מהלומות ישירים וקצרים בין ישראל לאיראן, הגבירה את העיסוק הציבורי באמון בממשל האמריקני ובנשיא ארה״ב, כמו גם בתפיסת ההישגים והניצחון של ישראל בחזיתות השונות. בזירת הפנים בארה״ב, המערכת הפוליטית המשיכה להעלות הילוך לקראת בחירות האמצע לקונגרס, כאשר השיח על מדיניות החוץ האמריקנית, הלחץ להשגת הסכמים בינלאומיים וההשלכות של מדיניות הפנים והחוץ תפסו מקום מרכזי בשיח הציבורי.

הערה מתודולוגית: בחודשים האחרונים התחלנו לסקור גם את עמדות יהודי קנדה ובריטניה. בשתי המדינות מתגבשים פאנלים שגדלים בקצב איטי. ביוני השיבו לסקר כ־40 משתתפים מבריטניה וכ־100 מקנדה. בהתאם, יש לקחת את הנתונים על עמדות היהודים במדינות אלה בערבון מוגבל. כאשר מופיעים בדו״ח נתונים לפי אידאולוגיה, דתיות והצבעה, מדובר בפירוט של יהודי ארה״ב בלבד.

להורדת גרסת PDF של הסקר לחצו כאן. 

עמדת יהודי ארה"ב כלפי ההסכם עם איראן

מזכר ההבנות שנועד להביא לסיומה של מלחמת איראן, נחתם על רקע לחצים פנימיים ובין-לאומיים על ממשל טראמפ. המזכר נועד להבטיח שקט זמני, לתקופה בה ארה"ב ואיראן ינהלו משא ומתן בשאיפה להגיע להסכם סופי. הוא כלל סעיפים הקובעים כי איראן, ארה"ב ובנות הברית שלהן מתחייבות לעצור את המלחמה בכל החזיתות, וכי ארה"ב תסיר את המצור הימי מיד אחרי החתימה על המזכר. במסגרת ההסכם הוזכרו גם סעיפים כלכליים, סעיפים הנוגעים לפיתוח נשק גרעיני וליחסים בינלאומיים. נתוני הסקר נאספו במקביל לחתימה על מזכר ההבנות.

הערכת המשיבים בארה"ב – יהודים מחוברים לקהילה – חושפת עמדה ספקנית וביקורתית ביחס להסכם מול איראן, כאשר קרוב למחצית (45%) קובעים כי ההסכם יהיה רע עבור ארה"ב. מנגד, עשירית (11%) צופים כי מדובר בהסכם טוב, ואילו שליש (33%) אוחזים בעמדת ביניים לפיה ההסכם "גם טוב וגם רע" ועשירית נותרו ללא עמדה מגובשת.

פילוח הנתונים לפי השקפה פוליטית מראה כי תפיסת ההסכם כשלילי עבור ארה"ב מהווה את עמדת הרוב בקרב הקבוצות השמרניות (58% "מאוד שמרנים", 59% "נוטים לשמרנים") וקבוצת המרכז (55%). מנגד, האגף הליברלי מציג גישה יותר מבוזרת: בקרב המשיבים המגדירים עצמם "מאוד ליברלים" נרשם שיעור התמיכה הגבוה ביותר בהסכם (19%), אם כי גם במחנה זה קבוצה גדולה יותר (31%) רואה בו מהלך שלילי.

גם בקנדה (51%) ובבריטניה (45%) הנטייה היא לראות את ההסכם כרע לארה"ב, או להחזיק בעמדת הביניים שלפיה הוא לא טוב ולא רע. בדומה לנתונים שנרשמו בארה"ב, בשתי המדינות שיעור נמוך מאוד, כעשירית בלבד, סבורים שההסכם טוב לארה"ב.

בחינת עמדות המשיבים בארה"ב בנוגע להשפעת ההסכם על ישראל, מצביעה על פסימיות חריפה עוד יותר, כאשר רוב משתתפי הפאנל (58%) מעריכים כי ההסכם יהיה רע עבור ישראל. מנגד, רק שיעור מזערי (6%) סבורים כי מדובר בהסכם טוב עבורה, ואילו רבע (23%) אוחזים בעמדה מורכבת של "גם טוב וגם רע". בפילוח אידאולוגי, שלילת ההסכם חוצה את כלל המחנות הפוליטיים והופכת לעמדת הרוב בכל הקבוצות מלבד "מאוד ליברלים".

השוואה בין הערכת השפעות ההסכם על ישראל לבין הערכת השפעותיו על ארה"ב, מעלה כי המשיבים תופסים את ההסכם כמסוכן יותר עבור ישראל מאשר עבור ארה"ב. בעוד שכלפי ארה"ב עמד שיעור השוללים על 45%, הרי שביחס לישראל הוא מטפס ל־58%. פער זה בולט במיוחד בקרב קבוצות המרכז והשמרנים: במרכז שיעור המגדירים את ההסכם כ"רע" מזנק מ־55% כאשר מדובר בארה"ב ל־73% כשמדובר בישראל, ובקרב ה"נוטים לשמרנים" חלה עלייה דומה מ־59% ל־72%. אפילו במחנה ה"מאוד ליברלים", שגילה את האהדה הגבוהה ביותר להסכם בהקשר האמריקני, חלה נסיגה כשמדובר בישראל. מגמות אלו מדגישות כי משתתפי הפאנל מזהים את הפשרות שנכללו בהסכם כפוגעות יותר בביטחון ובאינטרסים של ישראל מאשר באלו של ארה"ב.

באופן דומה, רוב המשיבים בקנדה (71%) ובבריטניה (63%) סבורים כי ההסכם יהיה רע עבור ישראל. בשתי המדינות מדובר בשיעור גבוה יותר של משיבים הסבורים שיהיה רע לישראל מאלו החושבים שיהיה רע עבור ארה"ב.

הערכת תוצאות המלחמה באיראן

מעקב אחר עמדות משתתפי הפאנל בארבעת החודשים האחרונים מלמד על מגמה של שחיקה בהערכת הישגי הלחימה באיראן, שהגיעה החודש לנקודת שפל (בדומה למצב בקרב ישראלים, כפי שמלמד סקר מדד החברה הישראלית של JPPI בחודש יוני). לראשונה מתחילת המדידה, נרשם כי רוב (53%) היהונדים המחוברים בארה"ב קובעים שהמלחמה היא "כישלון עבור ארה"ב וישראל" – נתון המהווה עלייה משמעותית לעומת 32% בחודש שעבר, ויותר משילוש של שיעור המשיבים שסברו כך בחודש מרץ.

במקביל, חלה ירידה משמעותית בשיעור המגדירים את המערכה כ"הצלחה גדולה": בעוד שבתחילת מבצע "שאגת הארי" רבע מהמשיבים (24%) אחזו בעמדה זו, הרי שבחודש הנוכחי נתח זה התכווץ לשיעור אפסי (3%). גם קבוצת האמצע, שהעריכה כי המלחמה "מוצלחת במידת מה / די מוצלחת", הצטמצמה מארבעה מכל עשרה משיבים (39%) בחודש שעבר לרבע (25%) בחודש הנוכחי.

מגמה זו של ירידה בתפיסת ההצלחה ועלייה בהגדרת המערכה ככישלון אינה ייחודית לציבור בארה"ב, והיא משתקפת באופן דומה גם בקרב המשיבים בקנדה ובבריטניה. החודש חלה עלייה משמעותית בשיעור המגדירים את המלחמה כ"כישלון עבור ארה"ב וישראל", כאשר הנתון רשם מחצית מהמשיבים בקנדה (לעומת 18% בחודש שעבר) ובבריטניה (לעומת 26%). במקביל, שיעור התופסים את המערכה כ"הצלחה גדולה" נשחק כמעט לחלוטין בשתי המדינות והתקבע החודש על שיעור אפסי בשתי המדינות.

בנוגע להערכת הניצחון של ישראל במערכה הרב-חזיתית שהחלה ב-7 באוקטובר, נרשמה מגמה של דעיכה הדרגתית באופטימיות, שהגיעה גם היא לשיא שלילי החודש. שיעור המשיבים האוחזים בתפיסת ניצחון נמוכה (ציונים 1 ו-2) עלה ל-45% (מתוכם 28% שמרגישים כי ישראל "בכלל לא" מנצחת) – לעומת 38% שנרשמו בחודש מאי, ויציבות יחסית שעמדה על כ-37% בקיץ 2025. במקביל, נרשמה נסיגה עקבית בשיעור המדווחים על תחושת ניצחון גבוהה (ציונים 4 ו-5), שהצטמצמה משליש (33%) ביולי 2025 לרבע (23%) כיום.

בעוד שהמשיבים בארה"ב נוטים להערכה שלילית זו, הציבור היהודי בישראל מציג חלוקה מאוזנת יותר, כאשר בסקר יוני של JPPI ארבעה מכל עשרה (40%) אמרו כי הם חשים שישראל מנצחת ניצחון (15% "לחלוטין" ו-25% ציון 4), לעומת שיעור כמעט זהה (37%) השוללים ניצחון (ציונים 1-2).

הערכת תוצאות המלחמה צבועה בצבעים אידאולוגיים ומציגה מתאם הפוך בין הנטייה הליברלית לבין האמונה בניצחון ישראלי. בקצה השמאלי, למעלה ממחצית ה"מאוד ליברלים" (51%) קובעים בצורה נחרצת כי ישראל בכלל לא מנצחת (ציון 1), ורק 9% מהם מעניקים למערכה ציון חיובי (ציונים 4 ו-5). תמונת מצב זו מתהפכת ככל שנעים ימינה על הציר האידאולוגי: בקרב השמרנים, מיעוט קטן שולל את הניצחון, בעוד שהרוב נוטה לעמדות הביניים ולציונים הגבוהים, כאשר קרוב ל-40% מהם מעריכים כי ישראל מנצחת או ניצחה במלחמה (ציונים 4 ו-5 במשותף).

אמון במנהיגים

מעקב בחודשים האחרונים אחרי תפיסת היהודים המחוברים בארה"ב את מנהיגותו של טראמפ בנושא איראן חושף מגמה של שחיקה עקבית, אשר הגיעה החודש לנקודת שפל. החודש נרשם כי רוב המשיבים (55%) מגדירים את טראמפ כ"מנהיג גרוע מאוד" בהקשר לאיראן – נתון המהווה עלייה מ־46% בחודש שעבר, ורחוק מהשיעור שנרשם במרץ (37%). במקביל חלה ירידה בשיעור המשיבים הסבורים כי הוא "מנהיג טוב מאוד": הנתון ירד ל־5% בלבד החודש, בהשוואה ל־18% בחודש שעבר ולרבע מהמשיבים (28%) במרץ. התגבשות ההסכם בחודש הנוכחי הובילה לכך שסך המעריכים את מנהיגותו כשלילית בהקשר לאיראן עומד כרגע על שלושה רבעים (72%), לעומת מחצית (48%) במרץ.

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית מדגים כי בעוד שהאגף הליברלי מציג עמדה אחידה של תפיסת מנהיגותו של טראמפ כגרועה בסוגיה האיראנית, המחנה השמרני מפולג בהקשר זה. בקרב ה"מאוד ליברלים" נרשם קונצנזוס כמעט מוחלט של 93% הקובע כי הוא מנהיג גרוע מאוד, עמדה הנותרת דומיננטית גם בקרב ה"נוטים לליברלים" (77%). בקרב המזהים עצמם "מרכז", הקבוצה הגדולה ביותר מגדירה אותו כגרוע מאוד (39%), כאשר סך השוללים את מנהיגותו מגיע לשני שליש (63%). מנגד, במחנה השמרני לא נרשמת התייצבות מונוליטית מאחורי הנשיא: בקבוצת ה"נוטים לשמרנים", רק עשירית (11%) מגדירים אותו כמנהיג טוב מאוד, בעוד ששיעור גבוה יותר (14%) תופסים אותו כמנהיג גרוע מאוד. בקרב "מאוד שמרנים" רבע (24%) מעניקים לו את הציון המקסימלי החיובי, בעוד ששליש (34%) מגדירים את מנהיגותו בנושא איראן כגרועה במידה כזו או אחרת.

החודש נרשם שיא שלילי בשיעור המגדירים את בנימין נתניהו כ"מנהיג גרוע מאוד" בנושא איראן. נתון זה עומד כעת על שליש (34%) בהשוואה ל־31% באפריל ומאי, ו־26% במרץ. במקביל, הציון החיובי המקסימלי ירד משמעותית וכמעט נחצה לאורך התקופה: בעוד שבחודש מרץ שליש מהמשיבים (35%) ראו בנתניהו "מנהיג טוב מאוד" בהקשר האיראני, הרי שבחודש הנוכחי ירד שיעור זה ל־19%. כלומר, כיום מחצית מהמשיבים בארה"ב (50%) מעניקים לנתניהו ציון שלילי בנושא איראן (גרוע במידה מסוימת או גרוע מאוד), לעומת 41% שרואים בו מנהיג טוב בנושא זה.

בחלוקה אידאולוגית נרשם כי רוב (73%) ה"מאוד ליברלים" קובעים כי הוא מנהיג גרוע מאוד. עמדה ביקורתית, אם כי מעודנת יותר, נרשמה גם בקרב ה"נוטים לליברלים" (סך של 73% סבורים כי הוא מנהיג גרוע במידה כלשהי). התמונה מתהפכת ככל שנעים ימינה על הציר הפוליטי: בקרב ה"מאוד שמרנים" שני שלישים (66%) מגדירים את נתניהו כמנהיג טוב מאוד, ובקרב ה"נוטים לשמרנים" מחצית (52%) מעניקים לו את הציון "טוב במידה מסוימת". בקרב המזהים עצמם "מרכז" נרשמה עמדה מבוזרת ושקולה יחסית לשאר המפה הפוליטית, עם נטייה קלה לחיוב: מחצית (49%) מהמשיבים במרכז תופסים את מנהיגותו בנושא איראן כחיובית, אל מול שליש (35%) המעניקים לו ציון שלילי.

בדומה למגמה בארה"ב, גם בקרב המשיבים בקנדה ובבריטניה ניכרת לאורך החודשים האחרונים שחיקה מתמשכת בהערכת מנהיגותו של נתניהו בסוגיית איראן. בקנדה, שיעור התופסים את נתניהו כ"מנהיג טוב מאוד" כמעט נחצה בחודשים האחרונים: מ־43% בחודש מרץ ל־23% בחודש הנוכחי. בבריטניה נרשמת מגמת היחלשות דומה: הציון המקסימלי החיובי ("טוב מאוד") ירד בעקביות משליש (32%) במרץ לחמישית (20%) בלבד ביוני, בעוד שמדדי השלילה הקיצוניים רשמו עלייה חדה, כאשר שיעור המשיבים המגדירים אותו כ"מנהיג גרוע מאוד" זינק ל־28% ביוני (יותר מכפול משיעורו במרץ שעמד על 13%).

בחינת עמדות המשיבים בקנדה ביחס למנהיגותו של ראש הממשלה מארק קרני בסוגיית איראן מצביעה על חוסר שביעות רצון נרחב ועל מגמת שחיקה עקבית במעמדו הציבורי. בחודש יוני רוב (56%) המשיבים בקנדה הגדירו אותו כ"מנהיג גרוע מאוד" בנושא זה, לעומת 45% במאי ו־40% בחודש מרץ. מנגד, הציון המקסימלי החיובי נותר בשפל קבוע ולאורך כל ארבעת חודשי המדידה רק שיעור אפסי העיד כי תופס אותו כ"מנהיג טוב מאוד".

גם בקרב המשיבים בבריטניה נרשמת הערכה שלילית וביקורתית למנהיגותו של ראש הממשלה (שפרש מאז שנערך הסקר) קיר סטארמר בסוגיית איראן. החודש שיעור המגדירים את סטארמר כ"מנהיג גרוע מאוד" עלה משמעותית לרוב של 53% (עלייה של 19 נקודות האחוז בהשוואה לחודש מאי). מנגד, הציון המקסימלי החיובי ירד ל־3% בלבד ביוני, נתון המשקף אכזבה נרחבת וחוסר אמון של הקהילה המקומית בניהול המשבר מול איראן.

פוליטיקה פנימית: דירוג מנהיגים אמריקאים לקראת בחירות 2028

החודש בחנו את עמדות היהודים המחוברים כלפי מספר מנהיגים פוליטיים בארה"ב, ששמותיהם הוזכרו כמי שעשויים להתמודד בבחירות לנשיאות בשנת 2028. בחינת הערכות משתתפי הפאנל לגבי האישים השונים חושפת הבחנה מבנית לטובת נציגי המחנה הרפובליקני, לצד שלילה של האגף הפרוגרסיבי והדמויות הבכירות בממשלים האחרונים.

שר החוץ מרקו רוביו נתפס כדמות המובילה והאהודה ביותר במדגם, עם 45% המגדירים אותו כ"טוב ליחסי ארה"ב ישראל", ואחריו ניצב מושל פלורידה רון דסנטיס עם 32% תמיכה. מנגד, חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז זוכה להתנגדות הגורפת והחד־משמעית ביותר, כאשר רוב משמעותי (72%) קובעים כי היא תהיה "רעה ליחסי ארה"ב ישראל". נתונים שליליים גבוהים במיוחד נרשמו גם לחובתם של סגנית הנשיא לשעבר קמלה האריס, שנתפסת כגורם שלילי בעיני מחצית מהמשיבים (49% "רע"), ושל סגן הנשיא הנוכחי ג'יי. די. ואנס, אשר סופג 48% שלילה למול שיעורי תמיכה נמוכים.

מושל קליפורניה גאווין ניוסם ושר התחבורה לשעבר פיט בוטיג'ג' זוכים להערכה ביקורתית כאשר 35% ו־29% (בהתאמה) מגדירים אותם כרעים לעתיד ה"יחסים", לעומת שיעורי אהדה נמוכים למדי (8% לניוסם ו־13% לבוטיג'ג'). הפוליטיקאי והדיפלומט היהודי אמריקאי רם עמנואל זוכה להערכה המבוזרת ביותר, עם חלוקה כמעט שווה בין התפיסה החיובית (20%) והשלילית (21%). מנגד, מושלת מישיגן גרטשן וויטמר בולטת בכך שאינה מוכרת לחלק ניכר מהמשיבים. 10% בלבד מעריכים כי היא תהיה טובה ליחסים בין המדינות.

קיימים פערים תפיסתיים בין הקבוצות האידאולוגיות השונות בנוגע לרוב המנהיגים הפוליטיים ברשימה, אך מעניין במיוחד לראות את הפערים ביחס לשר החוץ, מרקו רוביו. פילוח לפי השקפה פוליטית מדגים קונצנזוס רחב ואהדה גדולה כלפי הסנאטור מרקו רוביו כדמות המיטיבה עם יחסי ארה"ב־ישראל, למעט באגף הליברלי. בקרב השמרנים נרשמת התלכדות כמעט מוחלטת סביבו, כאשר 86% מה"נוטים לשמרנים" ו־85% מה"מאוד שמרנים" סבורים כי הוא מנהיג שפועל באופן טוב ליחסים בין המדינות. עמדה אוהדת זו מאפיינת גם את קבוצת המרכז, שגם בה רוב (60%) מגדיר את רוביו כטוב ליחסים ורבע נוסף (25%) תופס את תפקודו כ"בסדר".

מנגד, ככל שנעים שמאלה על הציר האידאולוגי, רמת התמיכה נשחק לטובת עמדות ביקורתיות יותר: בקרב ה"נוטים לליברלים" הציבור חלוק, כאשר הקבוצה המובילה רואה בו מנהיג "בסדר ליחסים" (37%) ורק 22% מגדירים אותו כ"טוב". בקצה השמאלי, בקרב ה"מאוד ליברלים", התמונה מתהפכת והספקנות מגיעה לשיאה שם נרשם כי 37% קובעים שהוא "רע ליחסי ארה"ב ישראל", ורק מיעוט של 8% רואה בו גורם חיובי ליחסים בין המדינות.

זיקה יהודית וישראלית

החודש חזרנו על מספר שאלות שנבחנו גם לפני שנה, וחלקן גם לפני שנתיים, הנוגעות לזיקה היהודית והישראלית של משתתפי הפאנל, וההשפעה של המצב על זיקה זו. רוב משתתפי הפאנל (63%) מעידים כי המצב הבטחוני והחברתי לא משפיע על ההשתתפות שלהם באירועים יהודיים ציבוריים. רבע (26%) מעידים כי המצב הנוכחי מעלה את הסבירות שישתתפו באירועים מסוג זה, ועשירית (10%) מעידים כי הוא מוריד את הסיכוי שישתתפו. הנתונים שנרשמו החודש דומים לאלו שנרשמו בשנה שעברה, עם עלייה קלה בשיעור המשיבים המעידים כי המצב הנוכחי לא משפיע על השתתפותם באירועים מסוג זה, וירידה קלה בשיעור אלו המעידים כי המצב מוריד את הסבירות שישתתפו.

בחלוקה לפי דתיות, נרשם בקרב האורתודוכסים השיעור הגבוה ביותר (36%) של משיבים המעידים כי המצב הנוכחי מגביר את הסבירות שישתתפו באירועים יהודיים ציבוריים. גם שליש מהחרדים (33%), רבע מהרפורמים (27%) ורבע מהקונסרבטיבים (28%) השיבו כך. בכלל הקבוצות הדתיות נרשם שיעור של מחצית או יותר, שמעידים כי המצב הנוכחי לא משפיע על מידת ההשתתפות שלהם באירועים יהודיים. ככול שמתקדמים על הסקלה הדתית מהכיוון הליברלי לכיוון השמרני יורד שיעור המשיבים שמעידים כי המצב הנוכחי מוריד את הסבירות שישתתפו באירועים יהודיים – בעוד שבקרב הרפורמים 13% השיבו כך, בקרב החרדים שיעור אפסי השיב כך.

בחלוקה לפי קשר לקהילה היהודית (affiliation), בקרב יהודים שיש להם קשר כזה, שיעור גבוה יותר (27%) אומרים שהמצב מחזק את האפשרות שישתתפו באירועים יהודיים, לעומת שיעור מי שאומרים שהמצב מחליש אפשרות זו (8%). לעומת זאת, בקרב מי שאין להם קשר מוסדי לקהילה 22% מעידים כי המצב הנוכחי מגביר את הסבירות ו־17% מעידים כי הוא מוריד את הסבירות שישתתפו באירועים מסוג זה.

בקרב המשיבים בקנדה ובבריטניה נרשם רוב (58%) המעיד כי למצב הנוכחי אין השפעה על מידת השתתפותם באירועים ציבוריים. בקהילה בקנדה נרשם כי ארבעה מכל עשרה משיבים (39%) מדווחים על סבירות גבוהה יותר להשתתף מול שיעור אפסי (4%) המבטאים ירידה בסבירות. לעומת זאת, הציבור היהודי בבריטניה מגלה ספקנות וחשש מעט יותר עמוקים, המתבטאים בשיעור הגעה בסבירות נמוכה יותר גבוה מזה של קנדה (15% לעומת 4%), לצד נכונות מתונה יותר להגברת הנוכחות (28%).

בשאלה דומה, בחנו עם משתתפי הפאנל האם לאור המצב עולה או יורדת הסבירות שיעודדו את ילדיהם או קרובי משפחה צעירים אחרים להשתתף באירועים יהודיים. רוב המשיבים (57%) מעידים כי המצב הנוכחי לא משפיע עליהם בסוגייה זו, רבע (28%) מעידים כי לאור המצב עולה הסבירות שיעודדו את הצעירים במשפחותיהם לקחת חלק באירועים יהודיים ועשירית (11%) מעידים כי המצב מוריד סבירות זו. נתונים כמעט זהים נרשמו לפני שנה בדיוק.

גם בשאלה זו האורתודוכסים הם הקבוצה בה נרשם השיעור הגבוה ביותר (39%) של משיבים המעידים כי המצב הנוכחי מעלה את הסבירות שיעודדו צעירים ממשפחותיהם להשתתף בפעילויות יהודיות. שליש מהחרדים (33%), מהקונסרבטיבים (32%) ורבע מהרפורמים (27%) השיבו כך גם הם. בכל הקבצות הדתיות נרשם שיעור של מחצית או יותר מהמשיבים שמעידים כי המצב הנוכחי לא משפיע על הסבירות שיעודדו את ילדיהם להשתתף באירועים יהודיים.

מחצית מהמשיבים בקנדה (51%) ובבריטניה (53%) מעידים כי למצב הנוכחי אין השפעה על מידת נכונותם לעודד את ילדיהם או קרובי משפחתם הצעירים להשתתף באירועים יהודיים ציבוריים. עם זאת, הקהילה בקנדה מפגינה עידוד גבוה יותר (39%) לקחת חלק בכאלה פעילויות, לעומת זו בבריטניה (23%). מנגד, החשש בקרב הציבור היהודי בבריטניה בולט פעם נוספת, כאשר שיעור המדווחים על סבירות נמוכה יותר לעודד צעירים להשתתף כמעט כפול מזה של קנדה (15% לעומת 8%).

בשאלות דומות בחנו את הנכונות להשתתף באירועים ציבוריים הקשורים לישראל. ארבעה מכל עשרה משתתפים בפאנל (43%) מעידים כי המצב הנוכחי לא משפיע על השתתפותם באירועים כאלה. שליש (33%) מעידים כי המצב מחזק את הסיכוי שישתתפו באירועים מסוג זה, ורבע (23%) מעידים כי לאור המצב קטנה הסבירות שישתתפו באירועים ציבוריים הקשורים לישראל. ניתן לזהות כי במקרה של אירועים הקשורים לישראל ישנה עליה משמעותית בשיעורם של מי שאומרים שלרגל המצב הם עשויים להימנע מהשתתפות. הנתונים שנרשמו השנה כמעט זהים לאלו משנה שעברה, עם עלייה קלה בשיעור המשיבים המעידים כי המצב הנוכחי לא משפיע על הסבירות שישתתפו באירועים אלה, וירידה קלה בשיעור אלו המעידים כי המצב מוריד את הסבירות שישתתפו בהם.

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית חושף חלוקה מפלגתית ופערים עמוקים במוטיבציות להפגנת סולידריות פומבית עם ישראל, המציגים מתאם ישיר ועקבי לאורך כל ציר המפה הפוליטית. המחנה השמרני מציג את רמת ההתגייסות האקטיבית הגבוהה ביותר: מחצית מהמשיבים ה"מאוד שמרנים" (52%) וכמעט מחצית מה"נוטים לשמרנים" (46%) מדווחים כי המצב גורם להם להגיע לאירועים אלו בסבירות גבוהה יותר, אל מול שיעורי רתיעה נמוכים במיוחד של עשירית בלבד.

תמונת מצב זו מתהפכת ככל שנעים שמאלה: באגף ה"מאוד ליברלי" נרשמת הרתיעה החריפה ביותר, כאשר קרוב למחצית מהמשיבים (44%) מעידים כי הם מגיעים בסבירות נמוכה יותר, ורק מיעוט של 16% מדווחים על נכונות מוגברת לבוא לאירועים. בקבוצת המרכז התשובה הדומיננטית היא "אין השפעה" (44%), לצד 40% המעידים כי הסבירות שישתתפו גבוהה יותר ורק שמינית (13%) מדווחים על סבירות נמוכה יותר בשל המצב.

המצב הנוכחי גורם להתגייסות קהילתית בקנדה ובבריטניה יותר מאשר בארה"ב, כאשר התשובה המובילה בקרב המשיבים היא נכונות מוגברת להשתתף באירועים ציבוריים הקשורים לישראל. בקנדה נרשם כי מחצית מהמשיבים (47%) מדווחים על סבירות גבוהה יותר להשתתף באירועים אלו, לצד 41% המעידים כי למצב אין השפעה ורק עשירית (11%) המעידים כי קיימת סבירות נמוכה יותר שישתתפו באירועים הקשורים לישראל לאור המצב. משתתפי הפאנל בבריטניה מציגים תמונת מצב דומה.

רוב משתתפי הפאנל בארה"ב (44%) מעידים כי למצב אין כל השפעה על מידת נכונותם לעודד את ילדיהם או קרוביהם הצעירים להשתתף בפעילויות ציבוריות למען ישראל. שאר הציבור מציג נטייה חיובית מתונה, עם רבע מהמשיבים (29%) המגבירים את עידוד הדור הצעיר ורבע (23%) המעידים כי הם מרגישים הפוך. בהשוואה לנתונים משנה שעברה נרשם זינוק של 8 נקודות האחוז בקטגוריית "אין השפעה", לצד צמצום בשיעור ההורים והקרובים המדווחים על סבירות נמוכה יותר לעידוד הצעירים (מ-28% ל־23%).

בפילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית, נרשם כי בקצה השמאלי של המפה, מי שמזהים את עצמם כ"מאוד ליברלים" מציגים את החשש והרתיעה הגבוהים ביותר, כאשר 40% מהמשיבים מעידים כי ידרבנו את צעירי המשפחה להשתתף באירועים למען ישראל בסבירות נמוכה יותר, ורק מיעוט של שמינית (13%) יפעלו בכיוון ההפוך. תמונה זו מתהפכת ככל שנעים ימינה על הציר הפוליטי: בקרב המשיבים ה"מאוד שמרנים" (46%) וה"נוטים לשמרנים" (44%) נרשמת התגייסות קהילתית לעידוד הדור הצעיר, אל מול שיעורי רתיעה נמוכים ויציבים של שמינית (12%) בלבד. קבוצת המרכז, משמשת כעוגן המאוזן של המדגם עם נטייה קלה לחיוב – רוב המשיבים בה שומרים על הקיים (43%), לצד שיעור גבוה (38%) המדווחים על סבירות גבוהה יותר לעידוד הצעירים ורק שמינית (13%) המבטאים חשש.

מבט תלת־שנתי על נתוני המשיבים בארה"ב מציג תהליך של מעבר מתגובה ראשונית למלחמה להתייצבות של שגרה קהילתית. ביוני 24, אחרי חודש סוער של מחאות בקמפוסים, נרשם כי שליש מהמשיבים (29%) העידו כי הוסיפו סמל יהודי ללבושם כמעשה אקטיבי של הזדהות. עם השנים, דחף ראשוני זה דעך באופן עקבי והצטמצם ל־13% ביוני 25 ועד ל־7% בלבד בחודש הנוכחי. החודש מחצית ממשתתפי הפאנל (46%) דיווחו כי אינם נוהגים ללבוש סממנים אלו בציבור, ונוסף אליהם ארבעה מכל עשרה (41%) העידו כי הם ממשיכים כרגיל בלבישת או ענידת הסמל היהודי בפומבי (עלייה עקבית מ־27% ביוני 24 ו־38% ביוני 25).

פילוח לפי השתייכות דתית מציג מתאם ישיר בין השתייכות לזרם מסוים לבין ענידת או לבישת סממנים יהודיים בפומבי כחלק קבוע מהשגרה. בזרם האורתודוכסי יש רוב (62%) המעידים שהם ממשיכים לענוד סמל בשגרה, ולצידם נרשם שיעור ההוספה האקטיבי הגבוה ביותר במדגם (10%). מנגד, ככל שנעים על הציר לעבר הזרמים הליברליים יותר נקודת האיזון משתנה: רוב המשיבים הרפורמים (47%) והמשיבים ללא שיוך זרמי (62%) מדווחים כי אינם נוהגים ללבוש סמל יהודי בפומבי, בעוד שגרעין יציב של כ־39% עד 44% בזרמים אלו ממשיך לשמור על ענידת הסמל כחלק משגרתו.

הזדהות עם הציונות

מבט השוואתי על נתוני הפאנל בארה"ב בשנים האחרונות מלמד כי הזיקה הבסיסית לרעיון הציוני נותרה נחלה של רוב מכריע, אם כי ניכרת שחיקה קלה בעוצמתה של הגדרה זו לאורך זמן. שיעור המשיבים המגדירים עצמם כ"ציונים" ירד במתינות מ־79% ביוני 24 ל־73% ביוני 25, והתייצב כעת על 72%. כאשר מצרפים לכך את קבוצת האמצע המגדירה עצמה "ציונית במידת מה" (השומרת על יציבות של 13%), מתקבל רוב של 85% מהיהודים המחוברים בארה"ב המזוהים ברמה כזו או אחרת עם הציונות.

מנגד, המחנה השולל הגדרה זו מציג עלייה מתונה בלבד: שיעור הלא־ציונים עלה מ־5% ל־8%, והקבוצה המגדירה עצמה "אנטי ציונית" רשמה גם היא עלייה מזערית מ־2% ל־4% לאורך שלוש השנים האחרונות. בשאלה זו חשוב להסתייג ולהזכיר שוב כי משתתפי פאנל "מדד קול העם" אינם מייצגים את האוכלוסייה היהודית הכללית בארה"ב אלא מייצגים "יהודים מחוברים" בארה"ב, כלומר, יהודים שהזיקה שלהם ליהדות, לישראל ולקהילה גבוהה מהממוצע.

בקרב ה"מאוד ליברלים" נרשמה ירידה עקבית ומשמעותית בקרב המזהים עצמם ציונים – 20 נקודות האחוז לאורך התקופה. ירידה זו הזינה ישירות הן את קבוצת הלא ציונים במחנה זה (שעלתה מ־8% ל־18%) והן את קבוצת האנטי ציונים (שכמעט הכפילה את עצמה מ־7% ל־13%). תופעה זו ייחודית לקוטב השמאלי ביותר: בקרב ה"נוטים לליברלים" נשמרת יציבות עם 73% "ציונים", ובקבוצות המרכז, הנוטים לשמרנים והמאוד שמרנים נרשמת התלכדות קהילתית רחבה סביב הזהות הציונית, עם שיעורי הזדהות גבוהים ושיעורי אנטי ציונות אפסיים.

הזהות הציונית היא עוגן מרכזי גם בקהילות היהודיות המחוברות בקנדה ובבריטניה, אם כי עוצמתה בולטת במיוחד בקרב יהדות קנדה. רוב (83%) המשיבים בקנדה מגדירים את עצמם "ציונים", ויחד עם המזדהים כ"ציונים במידת מה" (9%) מגיע שיעור ההזדהות הכללי ל־92%, אל מול אחוז בודד בלבד של אנטי ציונים. בקרב המשיבים בבריטניה ניכרת תמונת מצב אוהדת אך מבוזרת מעט יותר: הגרעין הציוני הקשיח עומד על 73% (נמוך ב־10 נקודות האחוז מזה של קנדה), בעוד שמחנה ה"אינני ציוני/ת" רשם נוכחות משמעותית יותר של 13% (לעומת 6% בלבד בקנדה), לצד שיעור אנטי ציונות אפסי.

ישנו שינוי הדרגתי אך עקבי באופן שבו יהודי ארה"ב תופסים את עמדותיהם של חבריהם היהודים. שיעור המשיבים המדווחים כי רוב חבריהם ציוניים ירד 16 נקודות האחוז לאורך שלוש השנים האחרונות, מרוב של 59% ביוני 24, ל-49% ביוני 25 ועד ל־43% בחודש הנוכחי. שחיקה זו לא תורגמה לעלייה בעמדות אנטי-ציוניות (הנותרות אפסיות), אלא הזינה בעיקר את קטגוריית הביניים המתונה "רובם ציונים במידת מה", שטיפסה מ־20% ל־29%, ואת התחושה ש"אין רוב ברור לסוג כלשהו של עמדה ציונית" (שעלתה מ־8% ל־13%).

בפילוח אידאולוגי עולה כי בקרב ה"מאוד ליברלים", רבע מהמשיבים (29%) מעידים כי מרבית חבריהם ציונים, ולצד זאת כמעט רבע (23%) מדווחים כי אין לחבריהם רוב ברור, 14% מעידים כי רובם לא־ציונים, ו־6% מצביעים על רוב אנטי־ציוני. תמונת המצב החברתית הזו משתנה ככל שנעים ימינה על הציר האידאולוגי: בקבוצת המרכז נרשם הציון הגבוה ביותר של מעגל חברתי ציוני מובהק (58% "רובם ציונים"), ומגמה איתנה ודומה נשמרת גם בקרב ה"נוטים לשמרנים" (54%) וה"מאוד שמרנים" (45% "רובם ציונים" ו־27% "ציונים במידת מה").

נתונים על הסקר והשלכותיהם

דו"ח זה מתבסס על סקר בהשתתפות 804 יהודים הרשומים לפאנל "קול העם היהודי" של המכון למדיניות העם היהודי JPPI. באופן כללי, אפשר לומר כי הסקר נוטה לשקף את עמדותיהם של יהודים אמריקאים "מחוברים", כלומר, בעלי זיקה יחסית חזקה לקהילה היהודית, ו/או לישראל, ו/או לזהות יהודית. בסקר לקחו חלק 40 משתתפים מבריטניה ו-106 מקנדה (הערה: בשורה אחרת במסמך נכתב כ-100 מקנדה). התוצאות, אלא אם צויין אחרת, משקפות את עמדות המשיבים מארה"ב בלבד.

סקר מדד קול העם של JPPI נערך על ידי עמיתי המכון שמואל רוזנר, נח סלפקוב ויעל לוינובסקי. פיקוח סטטיסטי: פרופ' דוד שטיינברג.

The post מדד 'JPPI קול העם היהודי' ליוני 2026: קונצנזוס – ההסכם עם איראן רע לארה"ב ורע לישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ארה"ב רואה את עצמה, מאז היווסדה, כ"מגדלור זוהר על הגבעה" – מדינה בעלת ייעוד מוסרי ודמוקרטי שאמור להאיר את העולם כולו. דימוי זה תורגם למציאות מעוררת השראה במהלך 250 שנות עצמאות אמריקאית. לא רק דומיננטיות כלכלית, צבאית ומדעית, אלא גם מקור של ערכים; מעוז של חופש ושל קִדמה. יום ההולדת העגול לאומה האמריקאית מתאים גם לבחינת היחסים בינה ובינינו. אין ספק שהמגדלור הזוהר שפע אור רב כלפי העם היהודי ומדינת ישראל. בלעדיו, הסיפור היהודי היה נראה אחרת לגמרי, לרעה. ראשית היחסים במאות ה-19 וה-20 כשארה"ב פתחה את שעריה לכ-2.5 מיליון מהגרים יהודים מאירופה, רובם חסרי כל. בעקבות ההגירה, מהגדולה בתולדותינו, כבר בתחילת המאה ה-20 היו בניו-יורק יותר יהודים מאשר בכל עיר אחרת בעולם. כך ניצלו רבים מאוד מגורלם של ששת המיליונים שנספו בשואת אירופה.

הנשיא טרומן הכיר במדינת ישראל מיד לאחר הכרזת העצמאות, והתבטא באופן מרגש: "אני מאמין שלישראל יש עתיד מזהיר – לא רק כמדינה ריבונית נוספת, אלא כביטוי של האידיאלים הגדולים של הציוויליזציה שלנו". מילים אלו הידהדו שוב ושוב בפיהם של כל הנשיאים האמריקאים שבאו אחריו. היחסים בין המדינות נשענו על תמיכה של הדמוקרטים והרפובליקנים. הם עמדו על שתי רגליים מוצקות: השותפות הערכית (הנשיא רייגן, רפובליקני: "בישראל אנשים ונשים חופשיים מדגימים יום-יום את הכוח של האומץ והאמונה") ושותפות האינטרסים (הנשיא קלינטון, דמוקרט: "כששואלים אותי מהו ההישג הגדול של מדיניות החוץ שלנו… אני חושב על השותפות בין אמריקה וישראל"). בתווך מתקיימת יהדות צפון אמריקה, הקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל, בעלת קול מרכזי, רב-השפעה, הן בציבור האמריקאי והן ביחסים מול ישראל.

צלעות המשולש

זה שנים רבות מתקיים משולש יחסים חשוב ביותר בין וושינגטון, ירושלים, ויהדות ארה"ב. טובה רבה צמחה לכל הצדדים למשולש בעשרות השנים האחרונות: ארה"ב נהנתה מהחיבור לשני הקודקודים האחרים למשולש: ישראל משמשת "מוצב קדמי" ערכי וביטחוני במזרח התיכון הגועש, המגן על המערב.

כמו כן, היא מתברכת בתרומה הענקית של המהגרים היהודים שהפכו מובילים במדע, תרבות, טכנולוגיה, בנקאות ותחומים נוספים. יש האומרים שהשקיעה היחסית של אירופה והצמיחה המהירה של ארה"ב ניזונו בחלקן מהמעבר של המשאב האנושי האיכותי שהביאה עימה ההגירה היהודית המסיבית אל מעבר לאטלנטי. גם יהדות ארה"ב פרחה עקב קשריה עם הקודקודים האחרים: ישראל שימשה מוקד זהות יהודי מרכזי וארה"ב הייתה בית בטוח שפתח את דלתותיו לקראתם ואיפשר להם שגשוג ייחודי בתולדות העם היהודי. הוא הדין עם ישראל: ההישענות על התמיכה האמריקאית רבת-הפנים ועל היהדות הפורחת בצפון אמריקה, צפנה ברכה מרובה שאיננה זקוקה לתיאור. אבל, לא לעולם חוסן. התבוננות מפוכחת במשולש היחסים בעת הזו מלמדת שכל אחת מצלעותיו מתערערת בשנים האחרונות: בצלע וושינגטון-ירושלים ניכרת ירידה משמעותית, מדאיגה, בתמיכה של הציבור האמריקאי בישראל. חלקים נרחבים מהמפלגה הדמוקרטית משמיעים קול ביקורתי בוטה כלפי ישראל, וגם רפובליקנים צעירים הולכים ומתרחקים מהקשר החם איתנו.

גם בצלע וושינגטון-יהדות ארה"ב ניכרים שינויים, כאשר גלים של אנטישמיות מצד קבוצות קצה בימין ובשמאל האמריקאי, מעלים את החשש שתור הזהב של יהדות ארה"ב עלול להסתיים. ולבסוף, בצלע ישראל-יהדות התפוצות, ניכרים בקיעים, כאשר ממשלת ישראל זנחה את טיפוח הקשרים החיוני כל כך בין שני חלקי המשפחה. הפערים בין הציבור היהודי, הנוטה לליברליות, לבין החברה הישראלית, הנוטה לשמרנות, מתרחבים והולכים. העובדות המצערות הן שמיצובה של מדינת ישראל כעוגן זהותי מרכזי עבור היהדות של צפון אמריקה, שוב איננו כשהיה. הממשלה שתוקם לאחר הבחירות תידרש למחשבה חדשה באשר לדרך שבה יש לחזק את כל אחת מצלעות המשולש. החוסן של העם היהודי תלוי בהצלחת מאמץ זה.

פורסם בידיעות אחרונות.

The post דרושים שחקני חיזוק first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אפשר לומר שמערכת היחסים שלנו עם ארה"ב של אמריקה היא מורכבת. כעם וכמדינה. לאורך 250 שנות קיומה היו שיאים, אבל גם נקודות שפל כואבות. שנים שבהן חסינו בצל העיט האמריקני שגונן וסייע, ונקודות שבהן דקר אותנו במקורו. יובלה של ארה"ב נחוג בעוד נקודת פיתול ביחסים הללו, כשחמיצות שוררת ביחס לשותפות במאבק מול איראן וכשבאופק היחסים מתקשרים עבים אפורים. ובכל זאת, ממעוף העיט, ולמרות נקודות שחורות לא מבוטלות, ראוי לעצור ולהכיר תודה ל"אומה אחת תחת האל".

בין האמריקנים הראשונים, שיעור היהודים היה פרומיל בודד. למרות זאת, היה להם תפקיד בהקמת ארה"ב. בלט הבנקאי היהודי חיים סלומון, שמימן מכספו ומכספים שגייס את הצבא המהפכני של ג'ורג' וושינגטון. זה שהביא את העצמאות. שנים בודדות לאחר הקמת הברית, בעוד היהודים באירופה שקועים בגטאות ונרדפים, הנשיא וושינגטון הבטיח לקהילה היהודית כי "ממשלת ארה"ב אינה נותנת לקנאות כל גיבוי, ולרדיפות – כל סיוע… כל אחד יישב בבטחה תחת גפנו ותחת תאנתו, ואין מחריד".

האבות המייסדים של ארה"ב, נוצרים אדוקים, ראו עצמם כבני ישראל, ואת יציאתם מאירופה לחירות ביבשת החדשה, אמריקה, כמסע יוצאי מצרים לכנען. אבל חלקם לא ויתרו גם על תמיכה ביהודים הממשיים, שסבלו מפוגרומים ביבשת הישנה. עוד לפני שהרצל הגה את הציונות המדינית, היו בארה"ב תומכים ברעיון שיבת היהודים לציון. כבר בשנת 1819 כתב הנשיא אדמס למנהיג היהודי מרדכי נח: "אני באמת מאחל ליהודים להקים ממשלה עצמאית ביהודה".

התמיכה האמריקנית נמשכה עם הקמת מדינת ישראל. הנשיא טרומן הכיר בישראל 11 דקות לאחר שהכרזת העצמאות נכנסה לתוקף. לאחר כשלושה וחצי עשורים של יחסים טובים אבל מרוחקים, עם כמה נקודות שבר, ארה"ב עמדה לצד ישראל בשעותיה הקשות. במלחמת יום כיפור, כשהמחסנים של צה"ל מרוקנים, היתה זו ארה"ב שהזרימה אמל"ח וציוד חיוניים ברכבת אווירית. מאז, ארה"ב תומכת בישראל הן כלכלית והן מדינית. גם בשל אינטרסים אמריקניים, כמובן, אך עדיין תמיכה משמעותית. במונחים ריאליים, ארה"ב העבירה לישראל עד היום כ־310 מיליארד דולר בסיוע אזרחי, ובעיקר צבאי. זאת, לצד מחויבות ארוכת שנים לשמיכה על "היתרון האיכותי" של צה"ל על פני צבאות האזור.

אכן, בהיסטוריה המשותפת הזו יש גם נקודות אפלות מאוד. גם ב"גאלדענע מדינה", שאליה נהרו מיליוני יהודים מאירופה, היתה אנטישמיות מודגשת. מכסות ליהודים באוניברסיטאות, אנטישמיות בוטה בעיתונים מרכזיים, האשמות בנאמנות כפולה. זה היה לחם חוקם של יהודים גם בארה"ב המבטיחה חירות ושוויון. האנטישמיות הזו, שנדדה לשוליים לאחר השואה, חוזרת כיום למרכז הבמה.

כתם שחור נוסף הוא הפאסיביות של ארה"ב בהצלת יהודים במלחמת העולם השנייה. גם כשהיה ברור שהפצצת מסילות הרכבת והמשרפות במחנות המוות היא אפשרית – הדבר מעולם לא קרה.

גם ביחסים עם מדינת ישראל היו נקודות שפל כואבות. בשנותיה הראשונות, ארה"ב הטילה על ישראל אמברגו נשק. לאחר מכן, כשכבשנו את חצי האי סיני במבצע קדש, ארה"ב אילצה אותנו לסגת ללא תנאים. גם מאז היחסים עמדו לא פעם בפני שבר. למשל, כשארה"ב מנעה מישראל מכה מקדימה ביום כיפור, או כשלא הטילה וטו על החלטה חריפה נגד ישראל ב־2016, ועוד.

למרות העוקץ, במבט רחב, ארה"ב הייתה, ועדיין מהווה, משענת מרכזית, לעיתים יחידה, במערכת בינלאומית עוינת לישראל. היא גם בית מאיר פנים וחם לקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם. אכן, העתיד, הן ליהודים שם והן לתמיכה בישראל משם, לוט בערפל כבד. אבל בימים האלו, עת ידידתנו הגדולה חוגגת 250 שנה, ראוי לומר לה תודה!

פורסם בישראל היום. 

The post למרות הכל, תודה אמריקה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

וגם: כיצד השרים איתמר בן גביר ומאי גולן גרמו לו להתנצל בפני 350 רבנים רפורמים, מדוע חרג מהפרוטוקול וגינה אותם ועד כמה לדעתו עמוק המשבר הנוכחי מול הממשל בארה"ב.

לכתבה ב-ynet לחצו כאן. 

להאזנה:

The post שגריר ישראל בארה"ב בפודקאסט של JPPI: חתמנו על ההסכם כי צבא לבנון התחיל להדיח קצינים שיעים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

חוגגים 250 שנה, עם ג׳ורג׳ וושינגטון, מרטין לותר קינג, פיליפ רות׳, ויליאם יוג'ין בלקסטון, אייב לינקולן, ג׳יימס מדיסון, ודוד בן גוריון.

להאזנה:

The post ארה"ב חוגגת 250 שנות עצמאות. האם גם לנו יש סיבה לחגוג? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הממצאים העיקריים

• הציבור רחוק מתחושת הכרעה באיראן: רק מיעוט סבור שרוב המטרות הושגו פערים
• בהערכת הישגי המערכה מול איראן: רוב בימין מזהה השגת מטרות עם זאת, רוב
• גדול בציבור הישראלי עדיין תומך בהחלטה לצאת למלחמה באיראן אכזבה בלבנון:
• למעלה ממחצית מהישראלים מעריכים שהמדינה רחוקה מהשגת מטרותיה הערכה חיובית
• יותר לחזית עזה: מחצית סבורים שהושגו רוב או חלק גדול מהמטרות צניחה
• משמעותית בשיעור הישראלים המאמינים ששלטון חמאס ברצועה יופל שני שליש
• מהישראלים שוללים היתכנות להתיישבות יהודית בעזה תחושת הניצחון הכללית
• במלחמה בשפל לעומת חודשים קודמים שישה מכל עשרה ישראלים מביעים חוסר אמון
• בראש הממשלה בנימין נתניהו שחיקה מתמשכת באמון בנשיא טראמפ לאחר שיא במרץ
• האחרון דאגה מתמשכת: שמונה מכל עשרה ישראלים מודאגים ממצב הלכידות החברתי
• הגורמים המשפיעים על הלכידות: שיא של שלוש שנים בהתמקדות בשסע הדתי־חילוני
• הציבור מזהה קושי חברתי בחשיפת עמדות, בעיקר של תומכי עמדות ימין הישראלים
• מקשיחים עמדות ומעדיפים את המדיניות הרצויה להם גם במחיר של פגיעה באחדות
• השיקולים המנחים את ההגדרה הפוליטית: הנושא הישראלי־פלשתיני וחזון תרבותי

להורדת גרסת PDF של הקובץ לחצו כאן. 

עם חתימת דו״ח זה ארה״ב ואיראן כבר חתומות על הסכם לסיום המלחמה. נתוני הסקר נאספו בשבוע הראשון של יוני, כאשר הסתמן אך טרם נחתם הסכם.

רוב (55%) הציבור הישראלי הביע דאגה מההשלכות האפשריות של ההסכם על ישראל, לעומת רבע (23%) הסבורים כי הוא טוב לישראל וחמישית (22%) שבעת עריכת הסקר טרם גיבשו עמדה סופית. קיים פער בין עמדות היהודים לאלה של הערבים על ההסכם: רוב (64%) המשיבים היהודים סבורים כי ההסכם יהיה לא טוב עבור מדינת ישראל, כאשר הנתח הדומיננטי בקבוצה זו (40%) בוחר בביטוי הנחרץ “מאוד לא טוב”, ו-24% מעריכים אותו כ”קצת לא טוב”. לעומת זאת, רק מיעוט מצומצם (13%) מהיהודים רואים בהסכם פוטנציאל חיובי ורבע (23%) סבורים כי מוקדם מדי לדעת. תמונת המצב מתהפכת בקרב המשיבים הערבים, שם רוב (61%) העריכו את ההסכם כחיובי עבור ישראל (29% מאוד טוב ו-32% קצת טוב), אל מול חמישית (22%) שהעריכו אותו בשלילה.

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית מציג תמונת מצב שבה הערכת ההסכם כ”מאוד לא טוב לישראל” היא העמדה המובילה בכלל המחנות. באופן דומה, בסכימה של דרגות הסיכון השליליות (“קצת לא טוב” ו”מאוד לא טוב” יחד) נרשם רוב בכל הקבוצות האידאולוגיות הסבור כי ההסכם לסיום המלחמה לא טוב לישראל. ההסכמה חוצת המחנות באה לידי ביטוי גם בפילוח לפי הצבעה בבחירות 2022: רוב הסבור כי ההסכם יהיה לא טוב לישראל נרשם הן בקרב מצביעי הקואליציה (77% ממצביעי הציונות הדתית, 54% ממצביעי הליכוד, 53% מצביעי ש”ס ו-50% ממצביעי יהדות התורה) והן בקרב מצביעי האופוזיציה (85% ממצביעי ישראל ביתנו, 76% ממצביעי המחנה הממלכתי, 71% ממצביעי יש עתיד, 66% ממצביעי העבודה, 58% ממצביעי מרצ).

לאור ההסכם המתגבש, הציבור נוטה לספקנות בהערכת השגת המטרות במלחמה נגד איראן. בקרב היהודים, רק מיעוט זניח (7%) סבור כי ישראל השיגה את רוב או כל המטרות בחזית איראן, בעוד שהקבוצה הגדולה ביותר (38%) מעריכה כי היו לישראל כמה הישגים אך המצב אינו קרוב למה שרצתה. שליש (30%) נוספים מהיהודים אוחזים בעמדת ביניים שעל פיה לא בטוח שהושגו רוב המטרות, אך הושגו חלק גדול מהן. מנגד, חמישית מהציבור היהודי אומרים כי היו לישראל מעט מאוד הישגים וחלקם סבורים כי המלחמה אף פגעה במדינה. בקרב המשיבים הערבים נרשמת עמדה נחרצת אף יותר: ארבעה מכל עשרה (38%) שוללים הישגים משמעותיים.

פילוח הנתונים לפי השקפה פוליטית מציג מתאם עקבי, שבו תפיסת ההצלחה מתרכזת בימין בעוד שבמרכז ובשמאל ישנה שלילה גוברת של הישגי המערכה. בימין נרשמת שביעות הרצון הגבוהה ביותר, כאשר מחצית מהמשיבים (53%) אומרים שהושגו חלק גדול מהמטרות, ושמינית (12%) נוספים קובעים כי ישראל השיגה את רוב או כל המטרות באיראן. בימין-מרכז נרשמת מגמה דומה, אם כי חלשה יותר, שבה שליש (33%) מזהים השגת חלק גדול ו-6% מזהים הצלחה מלאה. ככל שנעים שמאלה על הציר הפוליטי, תמונת המצב משתנה והביקורת מתעצמת: במרכז ובשמאל-מרכז מחצית מהמשיבים סבורים כי היו הישגים אך המצב רחוק מהרצוי (48% ו-49% בהתאמה), כאשר שיעור הטוענים שהמלחמה פגעה בישראל עומד על שישית במרכז ועולה לרבע בשמאל-מרכז. בקצה השמאלי של המפה הפוליטית המגמה מגיעה לשיאה. רוב (55%) קובעים כי הלחימה פגעה במדינה ורבע מזהים מעט מאוד הישגים.

בחינה לאחור של עמדות הציבור בתחילת המלחמה, מעלה כי רוב (58%) מגבים גם במבט לאחור את ההחלטה לצאת למערכה, חמישית (20%) אומרים שתמכו ביציאה למערכה וכעת אומרים כי ייתכן שזו היתה שגיאה, וחמישית (21%) מעידים כי התנגדו לה מלכתחילה. בקרב המשיבים היהודים נרשמת דומיננטיות של תמיכה מתמשכת במערכה. רוב המשיבים (69%) מצהירים כי תמכו במלחמה וכי זו הייתה העמדה הנכונה, בעוד ששמינית מעידים כי תמכו בה אך אינם בטוחים כעת בצדקת המהלך. 7% מהיהודים מביעים חרטה מסוימת ומציינים כי תמכו במלחמה אך חושבים כעת כי טעו, ועשירית נוספים טוענים כי לא תמכו במערכה מלכתחילה. תמונת המצב מתהפכת במגזר הערבי, שבו שני שלישים (65%) מעידים כי לא תמכו במלחמה. מבין המשיבים הערבים שכן תמכו בה בראשיתה, עשירית מחזיקים בעמדתם, עשירית מטילים בה ספק כעת ו-7% סבורים כי טעו.

קיים מתאם ישיר בין מיקום על הציר האידאולוגי לבין ההערכה לאחור של התמיכה ביציאה למלחמה. בקרב המזהים עצמם “ימין” נרשם קונצנזוס, כאשר רוב גורף (96%) קובעים כי תמכו במלחמה וכי זו הייתה ההחלטה הנכונה. מגמה זו נותרת חזקה מאוד גם בימין-מרכז, עם שלושה רבעים (75%) שמעידים כי תמכו במלחמה ותומכים בה גם היום ושמינית (13%) שתמכו בה וכעת מגלים ספקנות מסוימת. בקרב המזהים עצמם “מרכז” יש פיצול: קרוב למחצית (45%) מחזיקים בעמדתם המקורית כי המלחמה הייתה מוצדקת, שליש (33%) תמכו במלחמה תחילה אך אינם בטוחים בכך כעת, עשירית (11%) סבורים ששגו בתמיכתם ועשירית נוספים (9%) לא תמכו במלחמה מלכתחילה. ככל שנעים שמאלה, הביקורת וההתנגדות מתגברות: בשמאל-מרכז רק שליש (34%) עוד מחזיקים בתמיכתם המקורית, בעוד שחמישית (21%) מגדירים את תמיכתם כטעות ורבע נוספים (24%) מצהירים שלא תמכו במלחמה כלל.

בחודש האחרון אירעו תקריות רבות באזור צפון ישראל ובשטח שבשליטת צה״ל בלבנון. אירועים אלו התרחשו תחת מעטפת רשמית של “הפסקת אש” – כאשר בפועל, הלחימה נמשכה.

רוב הישראלים (57%) מציגים רמות שונות של אכזבה מההישגי ישראל בחזית לבנון, כאשר 34% מעריכים שהיו כמה הישגים אך המצב אינו קרוב למה שרצתה המדינה, 10% מזהים מעט מאוד הישגים, ו-13% קובעים כי הלחימה פגעה בישראל. מנגד ארבעה מכל עשרה ישראלים מזהים הצלחה גדולה בלבנון (של השגת רוב או חלק גדול ממטרות הלחימה). בקרב היהודים, שיעור אפסי סבור כי ישראל השיגה את רוב או כל המטרות, בעוד שארבעה מכל עשרה (38%) מעריכים כי היו לישראל כמה הישגים, אך המצב אינו קרוב למה שרצתה. שליש מהיהודים (33%) אוחזים בעמדת ביניים שלפיה לא בטוח שהושגו רוב המטרות, אך סבורים שהושגו חלק גדול מהן, בעוד שחמישית מבטאים עמדה ביקורתית מובהקת (10% מזהים מעט מאוד הישגים ו-10% קובעים כי המלחמה חסרת השגים ופגעה במדינה). בקרב הערבים נרשם פיצול גדול אף יותר: רבע מהם (25%) משוכנעים כי המלחמה הסתיימה בפגיעה בישראל ללא כל הישגים, ושיעור זהה (25%) סבורים דווקא כי הושגו חלק גדול מהמטרות, לצד עשירית (10%) המזהים הצלחה מלאה.

בקרב המזהים עצמם “ימין” נרשמת שביעות הרצון הגבוהה ביותר מהמצב בחזית לבנון, כאשר שישה מכל עשרה (60%) סבורים שהושגו רוב המטרות או חלק גדול מהן. בימין-מרכז העמדה הדומיננטית נוטה לספקנות מתונה, כאשר ארבעה מכל עשרה (40%) מזהים כמה הישגים אך רחוק מהרצוי, לצד שליש (36%) הסבורים שהושגו חלק גדול מהמטרות. ככל שנעים שמאלה על הציר האידאולוגי, רמת הביקורת מחריפה: במרכז ובשמאל-מרכז רוב המשיבים סבורים שהתוצאות רחוקות ממה שישראל רצתה (51% ו-45% בהתאמה), כאשר שיעור הטוענים שהמלחמה פגעה במדינה עומד על שמינית במרכז ועולה לחמישית בשמאל-מרכז. בקצה השמאלי של המפה שורר קונצנזוס שלילי: רוב (55%) קובעים כי המלחמה פגעה במדינה.

הערכת הציבור בנוגע להשגת מטרות המלחמה בעזה מציגה נטייה מעט חיובית יותר בהשוואה לחזיתות האחרות. מחצית מהישראלים (50%) מזהים הצלחה, לעומת שלושה מעל עשרה (29%) המזהים כמה הישגים אך סבורים כי התוצאה רחוקה ממה שישראל רצתה וחמישית (18%) הסבורים כי היו לישראל מעט מאוד הישגים או לא היו בכלל והמלחמה פגעה בה. המשיבים היהודים מפגינים רמת ביטחון גבוהה יותר בנוגע לעזה כשאר רוב (52%) מזהים הצלחה, שליש סבורים שההישגים לא קרובים למה שישראל רצתה ו-14% הטוענים למעט הישגים או פגיעה. מנגד, הציבור הערבי מציג חלוקה מבוזרת יותר: 40% מזהים הצלחה, 16% מזהים הישגים חלקיים, ואילו שליש קובעים כי היו מעט מאוד הישגים או שהמלחמה הזיקה לישראל.

בימין תחושת ההישג היא חזקה יותר, כאשר שלושה רבעים מהמזהים עצמם “ימין” ושישה מכל עשרה מהמזהים עצמם “ימין-מרכז” מזהים הצלחה ממשית במערכה. במרכז ובשמאל-מרכז העמדה הדומיננטית נוטה לספקנות, כאשר הקבוצה הגדולה ביותר סבורה שהושגו כמה הישגים אך המצב רחוק ממה שישראל רצתה (40% ו-54% בהתאמה). בקצה השמאלי המגמה מגיעה לשלילה מובהקת של הישגי המלחמה בעזה.

בהמשך לשאלת ההישגים בעזה, בחנו מה הישראלים חושבים שיקרה לשלטון חמאס בסוף המלחמה בעזה (שאולי כבר הסתיימה). בהשוואה לשנה שעברה, נרשמה עלייה משמעותית בשיעור הסבורים כי שלטון חמאס ימשיך להתקיים כפי שהוא – מ-27% ביוני 2025 ל-42% בחודש הנוכחי, בעוד ששיעור המאמינים כי שלטון חמאס יופל ולא יתקיים יותר נחתך כמעט בחצי, מ-30% ל-17%. באופן דומה לשנה שעברה, גם החודש שליש (30%) מהישראלים מעריכים כי שלטון חמאס ימשיך להתקיים בשם אחר. במיוחד בקרב המשיבים היהודים חלה עלייה משמעותית בהערכה כי חמאס ישמור על שלטונו (מ-23% ל-43%) לצד צניחה באמונה כי יפול ולא יקום יותר (מ-34% ל-18%). בשונה מהמגזר היהודי, הציבור הערבי מציג יציבות בין השנים, כאשר 40% מעריכים כי שלטון חמאס ימשיך להתקיים, רבע (25%) סבורים שימשיך בשם אחר, ו-15% מאמינים כי השלטון יופל.

קיים קשר ישיר בין מיקום אידאולוגי לבין הערכת הסיכוי להפלת חמאס, כאשר תפיסת ההכרעה המלאה מרוכזת בימין באופן כמעט בלעדי, בעוד שבמרכז ובשמאל ההערכה היא כי יעד זה של ישראל לא יושג. שליש מהמזדהים כימין מעריכים כי חמאס יופל ולא יתקיים יותר, לעומת רבע הסבורים שימשיך להתקיים ושליש הסבורים שימשיך בשם אחר. בימין-מרכז רמת האופטימיות נחלשת, כאשר רק חמישית מאמינים בהפלת השלטון, שליש צופים המשכיות בשם אחר, והקבוצה הגדולה ביותר (44%) סבורה כי חמאס ימשיך להתקיים במתכונתו הנוכחית. ככל שנעים שמאלה, הציפייה להפלת חמאס נעלמת כמעט כליל: במרכז ובשמאל-מרכז נרשם שיעור זהה וזניח של 4% בלבד המאמינים בהפלת השלטון, מול שני שליש (62%) בשני המחנות המשוכנעים כי חמאס ימשיך להתקיים. בקצה השמאלי המגמה מגיעה לשיאה, כאשר שיעור אפסי מאמינים כי שלטון חמאס יופל, חמישית סבורים שימשיך להתקיים בשם אחר, ורוב של שלושה רבעים מהמשיבים (74%) קובעים כי ארגון חמאס ימשיך להתקיים.

הערכת הציבור הישראלי בנוגע לאפשרות הקמת יישובים יהודיים ברצועת עזה משקפת יציבות גבוהה בהשוואה לשנה שעברה ונטייה של רוב הישראלים לשלול תרחיש זה. שני שליש (65%) מהציבור הישראלי מעריכים כעת כי ישראל לא תקים יישובים יהודיים בתוך הרצועה, בעוד שרבע (25%) צופים הקמת יישובים בטווח של שנתיים-שלוש (18% במקומות הסמוכים לגבול ו-7% בעומק השטח). בפילוח המגזרי, עמדה זו דומיננטית עוד יותר בקרב הציבור היהודי, שבו רוב (69%) סבורים כי לא יוקמו יישובים, 18% צופים התיישבות סמוכת גבול, ורק 6% מאמינים בהקמת יישובים בעומק השטח. במגזר הערבי נרשמה השנה מגמת עליה בשלילת התרחיש: שיעור המעריכים כי ישראל לא תקים יישובים ברצועה עלה מ-41% ביוני 2025 ל-48% החודש, בעוד ששיעור המאמינים בהקמת יישובים בעומק השטח ירד מ-22% ל-15%.

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית מציג קונצנזוס רחב השולל את היתכנות המהלך במרכז ובשמאל, לעומת פיצול ניכר במחנה הימין. במרכז ובשמאל שוררת תמימות דעים כמעט מוחלטת כי ישראל לא תקים יישובים ברצועה, עם 91% בשמאל-מרכז, 80% במרכז ו-74% בשמאל. בימין-מרכז נרשמת מגמה דומה, שבה רוב גדול של 79% מעריכים כי לא יוקמו יישובים, 12% צופים הקמה סמוך לגבול ושיעור אפסי בלבד סבורים שיקומו ישובים בעומק השטח. מנגד, מחצית מהמזהים עצמם “ימין” שותפים להערכה הכללית כי ישראל לא תקים יישובים יהודיים, אולם נתח משמעותי של 46% סבורים כי המהלך אכן יתרחש בטווח של שנתיים-שלוש, כאשר 36% צופים התיישבות במקומות הסמוכים לגבול ו-10% מאמינים בהקמת יישובים בעומק השטח.

בחינת תחושת הניצחון של הציבור הישראלי במערכה הרב-חזיתית החודש מלמדת על התייצבות העמדות ברמת שפל יחסית, הממשיכה את המגמה של החודש הקודם (בהקשר זה יש לציין שוב כי הסקר נערך לפני ההודעה הסופית על ההסכם ארה״ב-איראן, והתבטאויות הנשיא דונלד טראמפ שנלוו אליו). שני שלישים מהציבור הישראלי אינם חשים שישראל מנצחת: למעלה משליש (38%) מבטאים תחושת ניצחון בדירוג נמוך, בעוד שרבע אוחזים בעמדת ביניים, ורק 37% שותפים לתחושת ניצחון – נתונים כמעט זהים לנתוני סקר מאי.

אחרי כמה חודשים שבהם לא בחנו את האמון של הישראלים בראש הממשלה בנימין נתניהו, נרשמה החודש תמונת מצב יציבה ומקוטבת, השומרת על המגמות שתועדו בסוף שנת 2025. החודש נרשם פיצול כמעט שווה בציבור הכללי בין אלו המביעים אמון בראש הממשלה לבין אלו השוללים אותו: ארבעה מכל עשרה ישראלים (40%) מעידים על רמת אמון גבוהה, המתחלקת באופן שווה בין 20% המדווחים על אמון “מאוד גבוה” ו-20% המדווחים על אמון “די גבוה”. מנגד, למעלה ממחצית מהציבור (58%) מביעים חוסם אמון בנתניהו, כאשר רובם המוחץ נוקטים בעמדה הביקורתית והנחרצת ביותר – 44% מעידים על אמון “מאוד נמוך” בראש הממשלה, בעוד ש-14% הנותרים מגדירים את רמת האמון שלהם כ”די נמוכה”. השוואה לנתוני דצמבר 2025 מחדדת את היציבות היחסית בעמדות הציבור, עם שינויים מינוריים בלבד שאינם חורגים מטווח של אחוזים בודדים, נתון שיכול להעיד על התקבעות תפיסת מנהיגותו של נתניהו בקרב המחנות השונים בחברה הישראלית.

בחינת רמת האמון של הציבור הישראלי בדונלד טראמפ חושפת נסיגה מובהקת באמון הציבורי, המאופיינת בירידה חדה בציון המקסימלי ובעלייה במדדי השלילה. החודש רק שמינית (12%) מהישראלים מעידים על “אמון רב” בטראמפ – נתון המהווה ירידה משמעותית לעומת 21% שנרשמו בחודש מאי, ורחוק מאוד מנקודת השיא שנמדדה במרץ האחרון (34%) ימים ספורים אחרי תחילת מבצע “שאגת הארי”. הקבוצה המובילה במדגם ממשיכה להיות אלו האוחזים ב”אמון מסוים” עם 45% (עליה קלה מ-41% במאי – כאמור, כל זה טרום ההסכם עם איראן). מנגד, חוסר האמון המוחלט מתחזק: שיעור הישראלים המצהירים כי “אין לי אמון” בטראמפ עלה ל-37% החודש, בהשוואה ל-32% בחודש הקודם. הנתונים שנרשמו החודש דומים להפליא למגמה הכללית שנרשמה בנקודת הזמן הנוכחית אשתקד (יוני 2025: 12% אמון רב, 46% אמון מסוים ו-38% אין אמון), דבר שיכול להצביע על תנודתיות מחזורית בעמדות הציבור הישראלי, המגיב ברגישות להתפתחויות הפוליטיות והדיפלומטיות.

הציבור הישראלי מודאג ממצב הלכידות החברתית בישראל. זו דאגה עמוקה, נרחבת ויציבה בשנים האחרונות, כאשר רוב גדול מעיד על דאגה לעתיד החברה. החודש שלושה רבעים מהישראלים (78%) אמרו שהם מודאגים ממצב הלכידות. מנגד, רק חמישית (19%) אינם שותפים לדאגה. מבט על שלוש השנים האחרונות חושף יציבות ברמת הדאגה הגבוהה של הישראלים. תחושת השבר החברתי הפכה למאפיין קבוע ומובנה בתודעה הציבורית. היהודים מציגים את רמת הדאגה הגבוהה יותר, כאשר שמונה מכל עשרה מהם חשים דאגה מהמצב. בקרב הערבים נרשמת החודש תמונה מתונה במעט אך עדיין שלילית: למרות שרמת הדאגה הכללית עומדת על שלושה רבעים, רובם נוקטים בעמדת הביניים “אני די מודאג/ת” (40%), בעוד ששיעור המדווחים על דאגה חריפה נמוך בהשוואה ליהודים ועומד על 32%. בבחינת המגמה לאורך זמן בקרב המשיבים הערבים, ניכר כי לאחר התמתנות מסוימת ברמות הדאגה הכוללות שנרשמה אשתקד, החודש התקבעו העמדות על שיעור זהה של מודאגים.

בפילוח אידאולוגי נרשם כי הדאגה בנוגע ללכידות החברתית בישראל מתחזקת ככל שנעים שמאלה. בקצה הימני של המפה, נרשמת העמדה המתונה ביותר, שבה הקבוצה המובילה היא של מי שאומרים “די מודאגים” (40%), לצד חמישית (22%) “מאוד מודאגים”, ושליש (36%) שאינם מודאגים כלל או די לא מודאגים. מגמה זו משתня כבר בימין-מרכז, שם רמת הדאגה הכוללת מזנקת ל-84% והתשובה הדומיננטית הופכת ל”מאוד מודאגים” (47%). במרכז ובשמאל-מרכז רוב גדול מדווחים על דאגה עמוקה (67% ו-72% בהתאמה), ושיעור הלא-מודאגים צונח לאחוזים בודדים.

כמו בשנה שעברה, החודש בחנו שוב גם איזה מתח בין קבוצות שונות הישראלים מזהים כזה שהכי משפיע על הלכידות. בעוד שהשסע הפוליטי נותר הגורם המשפיע ביותר, חלה עלייה בשיעור הסבורים כי השסע הדתי-חילוני דומיננטי. בקרב כלל הישראלים, המתח בין ימין לשמאל מוביל עם 46%, אך מדובר בירידה ניכרת לעומת שנה שעברה (56% ביוני 2025). מנגד, חלה עלייה משמעותית בשיעור התופסים את המתח בין דתיים לחילונים כמרכזי, שעלה ל-32% (שיא של שלוש שנים, לעומת 20% ביוני 25). פילוח מגזרי מציג פערים בתפיסות: בציבור היהודי, מחצית (52%) מזהים את המתח הפוליטי כמשפיע ביותר ושליש (36%) מצביעים על המתח הדתי-חילוני (עלייה מ-23% בשנה שעברה), בעוד שהמתח הלאומי (יהודים-ערבים) נתפס כזניח ועומד על 3% בלבד. לעומת זאת, בקרב המשיבים הערבים, השסע הלאומי בין יהודים לערבים נותר הדומיננטי ביותר בפער ניכר עם 44% (המשך מגמת ירידה מ-55% ב-2024 ו-50% ב-2025), כאשר במקביל נרשמה גם אצלם עלייה בזיהוי של השסע הדתי-חילוני כמשמעותי. (18% השנה לעומת 9% בשנה שעברה).

בחודש מאי פורסם מטעם ראש הממשלה סרטון בשם “אבא, אמא – אני ביביסט”. הסרטון עורר סערה ציבורית, כשהציג סיטואציה שבה צעיר “יוצא מהארון” הפוליטי בפני הוריו אנשי השמאל ומתוודה על היותו תומך נתניהו – מהלך המלווה בחשש כבד מתגובת סביבתו הקרובה. בחנו החודש האם הישראלים סבורים שימנים אכן מתביישים לחשוף את עמדתם בסביבה שלהם. מהנתונים עולה כי הסרטון תיאר תופעה שהישראלים מניחים את קיומה: רובם (59%) מסכימים כי יש תופעה של אנשי ימין המתביישים להצהיר על עמדותיהם בפני סביבתם. מנגד, שליש (32%) סבורים כי תופעה זו כמעט ולא קיימת או לא קיימת כלל. בקרב הערבים שיעור הסבורים כי כמעט ואין ישראלים בעלי עמדות ימין שמתביישים להגיד זאת או בכלל אין כאלה (39%) – גבוה מאשר שיעור היהודים הסבורים כך (29%).

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית חושף פער גדול בין המחנות הפוליטיים, הממחיש כיצד חוויית הבושה נתפסת כעובדה בעיקר במחנה הימין עצמו. בקרב המשיבים המגדירים עצמם כ”ימין”, רוב גדול (85%) משוכנעים כי ישנם תומכי ימין המתביישים לחשוף את עמדותיהם. תפיסה זו נותרת חזקה מאוד גם בימין-מרכז, שם שני שלישים מהמשיבים (66%) מזהים קושי חברתי כזה. מנגד, ככל שנעים שמאלה על הציר האידאולוגי, ההכרה בקיומה של בושה חברתית של אנשי הימין פוחתת בהדרגה: במחנה המרכז 41% מזהים את קיומה של התופעה (אל מול 42% השוללים אותה), ובמחנות השמאל-מרכז והשמאל הרוב הגדול קובע כי כמעט או בכלל אין אנשי ימין המתביישים בעמדותיהם (64% ו-51% בהתאמה).

פרישה דומה של תשובות, אך בעוצמה נמוכה משמעותית, נרשמת גם ביחס לשאלה ההפוכה: האם יש תומכי שמאל שמתקשים לחשוף את עמדתם בסביבה החברתית שהם חיים בה. מקרב כלל הישראלים, קרוב למחצית מהמשיבים (46%) סבורים כי יש אנשי שמאל המתביישים להצהיר על עמדותיהם, למול 45% השוללים את קיומה של התופעה. פילוח מגזרי מראה כי בעוד שבקרב הציבור היהודי הדעות חלוקות באופן שווה (45% מזהים בושה חברתית לעומת 48% ששוללים אותה), במגזר הערבי התחושה נוטה לקיומו של קושי חברתי: מחצית מהמשיבים הערבים (53%) מעריכים כי ישנם אנשי שמאל המתביישים לחשוף את עמדותיהם, ורק שליש (30%) סבורים שאין כאלה.

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית מציג שוב קשר הדוק בין השיוך האידאולוגי של המשיב לבין זיהוי תחושת הבושה, כאשר הפעם ישראלים בקוטב מהמרכז ושמאלה הם שמדווחים על חוויית הבושה בעוצמה הגבוהה ביותר. בקצה השמאלי של המפה, רוב (80%) מעידים כי תומכי המחנה שלהם מתביישים להביע את עמדתם. תפיסה זו נותרת דומיננטית גם בשמאל-מרכז (69% מזהים קושי לעומת 23% ששוללים), ואף במחנה המרכז היא עמדת הרוב עם 54%. מנגד, כאשר נעים ימינה על הציר הפוליטי, ההכרה בקושי של תומכי השמאל יורדת: בימין-מרכז 53% שוללים את קיומה של התופעה, ובימין שני שלישים (67%) קובעים כי אין אנשי שמאל המתביישים בעמדותיהם (38% כמעט אין ו-29% בכלל אין). למעשה, 85% מהמזדהים כימין מדווחים על בושה אצל אנשי ימין, ו-80% מהמזדהים כשמאל מדווחים על בושה אצל אנשי שמאל. אך העובדה שהימין גדול מספרית הרבה יותר מהשמאל באה לידי ביטוי בתוצאה הכללית.

כמו בשנה שעברה בחנו החודש כמה חשוב לישראלים שהמדיניות של ישראל תהיה ״כמו שהם רוצים״. כאשר 0 מסמן – “לא חשוב בכלל” ו־10 מסמן “חשוב מאוד” – הממוצע של התשובות לשאלה “כמה חשוב לך שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שאת/ה רוצה” עומד על 7.92. כלומר, מרבית הישראלים מעידים כי חשוב להם שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שהם רוצים. ממוצע זה גבוה מעט ביחס לממוצע שנרשם בשנתיים האחרונות בשאלה זו (7.47 בשנת 2024 ו-7.49 בשנת 2025). בקרב היהודים נרשם ממוצע גבוה יותר (8.2) ביחס לזה שנרשם אצל הערבים (6.81). בשתי הקבוצות הממוצע שנרשם השנה גבוה מזה שנרשם בשנתיים הקודמות.

הממוצע בקרב המשתייכים לקבוצות הנמצאות בקצוות המפה הפוליטית גבוה מזה של אלו הנמצאות במרכז המפה הפוליטית. כלומר, למשתייכים לקבוצות האידיאולוגיות “שמאל” ו”ימין” חשוב יותר שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שהם רוצים, מאשר למשתייכים לקבוצות “שמאל-מרכז”, “מרכז” ו”ימין-מרכז”. ביחס לשנתיים הקודמות, כלל הקבוצות האידיאולוגיות הקשיחו את עמדותיהן, מגמה שונה מזו שנרשמה בשנה שעברה, אז נרשמה עלייה רק בקרב הקבוצות בקצוות ואילו קבוצות המרכז התרככו מעט.

בשאלה דומה הנוגעת לחשיבות שהמשיבים רואים לאחדות בחברה הישראלית – הממוצע עמד על 7.91. זו עלייה קלה ביחס לשנה שעברה שבה הממוצע עמד על 7.83. מעניין לציין כי מגמה זו נרשמה השנה רק בקרב הערבים. עם זאת, הממוצע של היהודים בשאלה זו גבוה מזה של הערבים, כלומר, הם רואים ערך גדול יותר באחדות מאשר הערבים. בחלוקה אידאולוגית חלה ירידה קלה בממוצע של כלל הקבוצות האידאולוגיות, מלבד קבוצת ה”שמאל” שבה נרשמה עלייה קלה.

בהמשך לשאלות אלה, בחנו החודש גם מספר שאלות על פשרות שהמשיבים מוכנים לעשות כדי לחזק את הלכידות. המשיבים התבקשו למקם את עמדתם על סקלה שבצידה האחד ״מקסימום אחדות בחברה״ (ופחות ייצוג לעמדות שלהם) – ובצידה השני ייצוג מקסימלי למדיניות שהם רוצים (במחיר של פחות לכידות בחברה).

השנה נמשכה מגמת ההתחזקות של רצון הישראלים שהמדיניות תתאם את עמדותיהם, גם כשהמשמעות היא פחות לכידות בחברה הישראלית. שינוי זה נרשם רק בקרב יהודים ואילו בקרב הערבים נרשמה מגמה הפוכה. ככל שמתקדמים מקבוצות הקצה (ימין – הקבוצה הגדולה בישראל, ושמאל – הקטנה בישראל) לכיוון המרכז (ימין-מרכז, מרכז, שמאל-מרכז), עולה הרצון של המשיבים בלכידות ועולה הנכונות לוותר לשם כך על עמדות.

‏עכשיו נסה למקם את הסמן על המקום שהוא בעיניך האיזון הנכון בין הרצון שלך שהמדיניות תהיה כמו שאתה רוצה‏,‏ לבין הרצון שלך שבחברה הישראלית תהיה אחדות. ‏(‏כלומר‏,‏ ככל שתשים את הסמן בכיוון העמדות שלך תהיה פחות אחדות‏,‏ וככל שתשים אותו בכיוון אחדות המדיניות תהיה פחות לפי העמדות שלך‏)‏

לאחר ששאלת האיזון בין מדיניות ללכידות נבחנה באופן עקרוני, פנינו לבחון אותה ביחס לכמה נושאים ספציפיים. כלומר, כמה חשוב שהמדיניות בנושא מסוים תהיה בהתאם לאידיאולוגיה של המשיב – לעומת האפשרות שהמדיניות תהיה פחות לפי עמדתו אבל תביא ליתר לכידות חברתית. בשאלה על הסוגייה של יחסי ישראל והפלשתינים המשיכה השנה מגמת הירידה בנכונות של ישראלים לוותר על מימוש עמדותיהם לטובת לכידות חברתית. ירידה זו נרשמה גם היא רק בקרב היהודים ואילו בקרב הערבים נרשמה עלייה במידת הנכונות לביצוע פשרות בהקשר הפלשתיני לצורך יצירת לכידות.

בדומה לשאלה הקודמת, גם בשאלה זו, ככל שמתקרבים למרכז המפה האידאולוגית, עולה הרצון באחדות גם במחיר של פשרה מדינית או אידיאולוגית. בקרב המזהים עצמם “שמאל” נרשם הציון המעיד על הרצון הכי מובהק במימוש מדיניות גם על חשבון לכידות (2.46-), כלומר הם הקבוצה שהכי פחות מוכנה להתפשר על המדיניות בנושא ישראל והפלשתינים לטובת לכידות חברתית. אחריה באה קבוצת ה”ימין” (2.42-), שגם בה נכונות נמוכה לוותר על עמדות לטובת לכידות.

באותו אופן, בחנו גם את הרצון לממש עמדות באופן מלא לעומת הנכונות להתפשר על מדיניות לטובת לכידות – בהקשר ל״יחסי הממשלה ומערכת המשפט״. ביחס לשנה שעברה חלה ירידה במידת הנכונות של הישראלים להתפשר בהקשר זה. בדומה לשאלות הקודמות בנושא – גם כאן מגמה זו נרשמה רק בקרב היהודים ואילו בקרב הערבים נרשמה המגמה ההפוכה – נכונות גבוהה יותר להתפשר בנושא יחסי הממשלה ומערכת המשפט, על מנת שבחברה הישראלית תהיה יותר אחדות.

הסכסוך הישראלי-פלשתיני נותר השיקול המוביל (26%) בבחירה של ישראלים לאיזה מחנה פוליטי הם משתייכים, אך נושא זה איבד מעט מחשיבותו ביחס לשנה שעברה (30%). במקביל, נרשמה עלייה קלה בחשיבותם של ״החזון התרבותי״ ו״החזון הדתי״ כאלה שמובילים ישראלים להזדהות עם מחנה פוליטי מסויّم. בפילוח המגזרי ניכר כי בקרב הציבור היהודי חלה תזוזה לאורך שלוש השנים האחרונות: משקלו של הנושא הישראלי-פלשתיני ירד ב-4% והנושא הכלכלי איבד 5%, בעוד שהחזון הדתי רשם עלייה. מנגד, במגזר הערבי נרשמה מגמה הפוכה של עלייה במידת החשיבות שמוקנית לנושא הישראלי-פלשתיני, שהפך לשיקול המרכזי המוביל לצד הנושא הכלכלי. עוד מעניין לציין כי שיעור המשיבים הערבים שבחרו באפשרות “אף אחד מאלה” נותר גבוה, אך רשם ירידה מ-37% ל-29%.

בחינת הגורמים המגדירים את השיוך למחנה ה”ימין” בעיני הציבור הישראלי חושפת הסכמה רחבה וגורפת כי סוגיית הליבה המדינית – ההתנגדות להקמת מדינה פלשתינית – היא סממן הזהות המרכזי והחשוב ביותר של המחנה, בעוד שיתר המאפיינים הפוליטיים, המשפטיים והפרסונליים זוכים למשקל נמוך ומבוזר בהרבה. בקרב כלל הישראלים, התנגדות למדינה פלשתינית מובילה בפער עצום עם 64% (ומגיעה לשיא של 69% בקרב הציבור היהודי ו-45% בקרב הערבים), כאשר במקום השני והשלישי ניצבות ההתנגדות לישיבה עם מפלגות ערביות (29%) והתמיכה ברפורמה המשפטית המקורית (32%). בקרב המזהים עצמם “ימין” ההגדרה העצמית נשענת על שלוש רגליים אידאולוגיות: התנגדות למדינה פלשתינית (79%), תמיכה ברפורמה המשפטית (54%) והתנגדות לשותפות קואליציונית עם מפלגות ערביות (35%). מנגד, מעמדו של ראש הממשלה נתניהו כסמל זהות של הימין נתפס כחשוב במיוחד להגדרת הימין דווקא בעיני מי שאינם תומכי ימין.

בעוד שבימין רק עשירית תופסים את התמיכה בהמשך כהונתו של נתניהו כמאפיין מגדיר של איש ימין אמיתי (ו-19% בימין-מרכז), דווקא במחנות השמאל-מרכז (38%) והשמאל (45%) נוטים לייחס לימין אופי פרסונלי הממוקד בתמיכה בנתניהו. נתונים דומים נרשמו גם ביחס להתנגדות לוועדת חקירה ממלכתית וההתנגדות לישיבה עם ערבים בקואליציה. סוגיות כלכליות וסקטוריאליות, כמו הורדת מיסים או תמיכה בבחורי ישיבות, נותרות בשולי הגדרת הזהות הימנית עבור כלל המחנות.

נתוני סקר יוני של המכון למדיניות העם היהודי נאספו בין התאריכים 2-8.6.2026 איסוף הנתונים במגזר היהודי באמצעות הפאנל של אתר המדד (547 משיבים), ובמגזר הערבי באמצעות חברת אפקאר (225 מרואיינים, כמחציתם אינטרנטי ומחציתם טלפוני). הנתונים נותחו ושוקללו על פי הצבעה ודתיות כדי לייצג את עמדת אוכלוסיית הבוגרים בישראל. שמואל רוזנר ונח סלפקוב עורכים את מדד JPPI לחברה הישראלית. תחקיר, הפקה וסיוע בכתיבה: יעל לוינובסקי. יעוץ סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג.

The post מדד JPPI לחברה הישראלית לחודש יוני 2026: ההסכם עם איראן רע לישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

68% מהיהודים בישראל מצהירים שהם צורכים אוכל כשר. רובם יבקשו תעודת כשרות כשהם אוכלים בחוץ. השאלה שמונחת על הכף היא כמה נשלם על הכשרות ואם האוכל אכן יהיה כשר.

הרפורמה שהוביל מתן כהנא בממשלה הקודמת הפכה את שוק הכשרות ליעיל יותר תוך העסקת משגיחי הכשרות באמצעות תאגידי כשרות ייעודיים. אבל העסקנים החרדים בהובלת ש"ס מזהים הזדמנות לעוד אלפי ג'ובים למקורבים ומבקשים להפוך את המשגיחים לעובדי מדינה. התוצאה תהיה רעה לכשרות ורעה לקופה הציבורית ולמחירי המזון הגבוהים גם כך.

הלכה למעשה, רוב שוק המזון בישראל כשר. יותר מ־14 אלף עסקים מפוקחים על ידי משגיחי כשרות בעלות כוללת שמוערכת בחצי מיליארד שקלים. זאת עוד לפני שמחשבים את העלות הכפולה של הכשרות שנותנים מותגי ההשגחה הפרטיים, כמו בד"ץ העדה החרדית ואחרים. שוק הכשרות כולו מוערך בכ־5 מיליארד שקלים. מתוכם עלות מונופול הרבנות היא כ־600 מיליון שקלים. המון כסף. לאורך השנים, תחת מונופול הכשרות של הרבנות הראשית, התגלו במערך הזה עיוותים ושחיתויות רבות. הוא כיכב שוב ושוב בדוחות מבקר המדינה. על כן בשנת 2021 הוביל ח"כ מתן כהנא, אז השר לשירותי דת, רפורמה מקיפה בשוק הכשרות שהפכה את הרבנות הראשית לרגולטור של שוק הכשרות, הציעה מתן כשרות באמצעות תאגידי כשרות, והייתה צפויה להפוך את הכשרות לכשרה יותר, זולה ויעילה יותר.

עם הקמת ממשלת ימין־חרדים וכניסת ש"ס למשרד לשירותי דת, החלו לחזור לאחור הרפורמות שהובילה הממשלה הקודמת, בהן רפורמת הכשרות. כדי לא להמתין לחקיקת חוק חדש הם השעו את מימוש רפורמת הכשרות של כהנא בצו שהוארך בכל פעם מחדש, ובמקביל גיבשו חוק כשרות שהם רוצים להעביר כעת, בימיה האחרונים של הכנסת הזו.

החוק שש"ס מקדמת רע לכשרות ורע למדינה. אחת הרעות החולות של מערך הכשרות הקיים הוא המונופול המבוזר של הרבנות הראשית על הכשרות. על פי החוק, רק לרבנות מותר לתת תעודות כשרות, אבל מי שנותן את תעודות הכשרות הוא הרב המקומי שגם קובע את סטנדרט הכשרות. כך מוצאים את עצמם בעלי עסקים בפריסה ארצית וגם בעלי עסקים מקומיים נתונים לגחמותיהם ההלכתיות של הרבנים המקומיים בלי שברור מהו הסטנדרט המחייב של כשרות בכל מקום. בגלל המונופול הזה, גם כאשר יש על מוצר כשרות "מהודרת" של בד"ץ חרדי, תהיה עליה גם כשרות של הרבנות. לכפל הכשרות הזה יש מחיר כלכלי גדול.

לחוק הזה יש גם משמעות כלכלית אדירה. על פי ההצעה, המשגיחים, שכיום מועסקים בדרכים מגוונות, ועל פי הרפורמה של כהנא היו אמורים להיות מועסקים על ידי תאגידי הכשרות, יהפכו להיות עובדי המועצות הדתיות, כלומר עובדי מדינה. האוצר מעריך את העלות העודפת של העסקתם הישירה של המשגיחים במאות מיליוני שקלים. זאת מעבר לחיסכון הכלכלי שתחרות היתה אמורה להביא לשוק.

אבל הפרס הגדול של ש"ס והחרדים בחוק שהם מקדמים הוא בכלל בתחום הג'ובים. אחת הדרכים שבהן שולט הממסד החרדי בקהילה החרדית הוא באמצעות הספקת ג'ובים למקורבים. כך מתגמלים החרדים מקורבים ותומכים ומבצרים את שליטתם ב"בייס" שלהם. המימון הוא מכספי משלם המיסים, אבל המינוי לתפקיד הוא על פיהם של העסקנים. לכן הדבר הדחוף להם בימיה האחרונים של הכנסת הוא לשלוח עוד יד לבור השומן המדינתי, ולאפשר להם לנצח על עוד אלפי מינויים של משגיחים.

כמו בכל העשייה הפוליטית של החרדים, יש לנגד עיניהם אינטרס אחד: האינטרס הפוליטי והקהילתי הצר שלהם. כשרות? חיסכון ויעילות למשלם המיסים? קידוש שם שמיים במערך הכשרות? את אלו חפשו במקומות אחרים.

פורסם בישראל היום. 

The post ביזת הכשרות: החוק הזה יעלה לנו ביוקר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.