הממצאים העיקריים

• מחצית מהישראלים מפרשים את התוצאה כהודעה נגד המשך כהונת אותה ממשלה, בקרב היהודים ארבעה מכל עשרה, סבורים שרוב הציבור היהודי דווקא תומך בממשלה.
• האתגר הדחוף בעיני היהודים לממשלה הבאה – ביטחון ומערכת המשפט, בעיני הערבים – פשיעה ויוקר המחיה. בין מצביעי הגושים כמעט אין נושא מוסכם משותף.
• הישראלי הממוצע פוסל ארבע מפלגות לשותפות קואליציונית, כעשירית פוסלים מפלגות באופן שהם עצמם אינם יכולים להרכיב קואליציה של 61.
• העיקרון המוסכם ביותר כתנאי לקואליציה: הסכמה לעקרון של ״מדינה יהודית ודמוקרטית״. אחריו – שני עקרונות שקודמו על ידי מפלגות גוש השינוי: ועדת חקירה ממלכתית וגיוס חרדים.
• 4 מכל 10 ישראלים מרגישים שישראל ניצחה במלחמה עלייה קלה לעומת אוקטובר. תחושת הניצחון על איראן ירדה בקרב היהודים לארבעה מכל עשרה.
• מי שמרגישים ניצחון במלחמה אופטימיים פי שניים ביחס לעתיד המדינה ממי שאינם מרגישים ניצחון, וכמעט אינם שוקלים הגירה.
• מחצית נותנים לניצחון על איראן ועל חמאס אותו דירוג, מי שמבחין בין תוצאות החזיתות נוטה להניח ניצחון על חמאס ברמה גבוהה יותר.
• מחצית מהישראלים אופטימיים ביחס לעתיד המדינה יותר מאשר לפני שנה, בעיקר בזכות עלייה בשיעור המשיבים כך מקרב הערבים. רבע היו מהגרים אילו יכלו – ללא שינוי.
• ידידות מדינות אחרות לישראל: הודו וגרמניה נתפסות כידידותיות, צרפת ובריטניה לא. הערבים רואים את אירופה הפוך מהיהודים – וסין ורוסיה ידידותיות בעיניהם פי שלושה.

הפילוח האידאולוגי והפילוח לפי דתיות לאורך כל הדו״ח מתייחסים למשיבים היהודים, הפילוח לפי גוש מבוסס על ההצבעה בבחירות 2026.

להורדת גרסת PDF לחצו כאן. 

תוצאות הבחירות

הבחירות לכנסת ה-26 נערכו בסוף אוקטובר 2026. לפי התוצאות שפורסמו, הליכוד היא המפלגה הגדולה (27 מנדטים), אחריה ישר בראשות גדי איזנקוט (21), ביחד בראשות נפתלי בנט (12), הרשימה המשותפת (11), הדמוקרטים (8), רע״מ (8), ישראל ביתנו (7), עוצמה יהודית (7), יהדות התורה (7), ש״ס (6) והציונות הדתית (6). מפלגות הקואליציה היוצאת זכו יחד ב-53 מנדטים, מפלגות גוש השינוי ב-48, והמפלגות הערביות ב-19 – שיא היסטורי, שנבע מזינוק בשיעור ההצבעה ביישובים הערביים ביותר מעשרים אחוזים בהשוואה ל-2022. לאף גוש אין רוב בכנסת בכוחות עצמו, ועל פי התחייבויות שהשמיעו בעבר ראשי הרשימות.

הסקר נערך ימים ספורים לאחרי פרסום התוצאות (1-3 בנובמבר). שישה מכל עשרה ישראלים (59%) אמרו שהחליטו למי להצביע בבחירות ״כבר לפני כמה חודשים״, חמישית אמרו ״בשבועות האחרונים״, שמינית ״בימים האחרונים״ שלפני הבחירות ו-8% אמרו שהחליטו ביום הבחירות עצמו. המחליטים המאוחרים מרוכזים במרכז: מצביעי ביחד הם הקבוצה שהתלבטה הכי הרבה – רק 45% מהם החליטו חודשים מראש, וחמישית (21%) בימים האחרונים – ואילו מצביעי הדמוקרטים (78%) והליכוד (72%) אומרים שהחליטו מזמן.

שביעות רצון מהתוצאה

שני שלישים מהישראלים (62%) לא מרוצים מתוצאות הבחירות, שליש (33%) מרוצים. אבל המספר הכולל מסתיר מאזן שנוצר מעמדות הפוכות של שתי קבוצות. בקרב היהודים שבעה מכל עשרה (73%) אינם מרוצים – 44% ״לא כל כך״ ו-29% ״בכלל לא״ – ושיעור אפסי (2%) ״מרוצים מאוד״. בקרב הערבים שלושה רבעים (75%) מרוצים, ו-37% ״מרוצים מאוד״: המפלגות הערביות הגיעו לשיא, והקואליציה היוצאת איבדה את הרוב.

בציבור היהודי חוסר שביעות הרצון חוצה מחנות, אך לא מאותן סיבות. בימין המובהק, שגוש המפלגות המייצג אותו נותר בלי רוב, רבע (28%) מרוצים, במרכז ארבעה מכל עשרה ״בכלל לא מרוצים״, ובקבוצת השמאל, שמיוצגת על ידי שמונה מנדטים של הדמוקרטים, שלושה מכל עשרה (29%) מרוצים – כנראה מאובדן הרוב של הקואליציה. בפילוח לפי מפלגה, הקבוצות המרוצות ביותר הן של מצביעי ש״ס ויהדות התורה (39% ו-33% ״די מרוצים״), הכי פחות מרוצים – מצביעי עוצמה יהודית (83% לא מרוצים), ביחד (77%) וישראל ביתנו (80%). שלושה רבעים ממצביעי הליכוד (76%) אינם מרוצים.

שלושה מכל ארבעה משיבים (75%) סבורים ש״הבחירות האלה היו גורליות וישפיעו מאוד על מצב המדינה – לטוב או לרע״, חמישית (19%) סבורים ש״בפועל החיים בארץ לאנשים כמוני לא ישתנו בהרבה״. בקרב היהודים תחושת הגורליות עולה ככל שנעים על הסקלה האידיאולוגית מימין לשמאל: בשמאל כמעט כולם (92%) סבורים שהבחירות גורליות, בימין שבעה מכל עשרה (73%). בקרב הערבים שני שלישים (64%), ושלושה מכל עשרה סבורים שחייהם לא ישתנו. באוקטובר, לפני הבחירות, ארבעה מכל עשרה ישראלים אמרו שהבחירות ״חשובות מאוד״ וארבעה נוספים ״חשובות״ – שאלה אחרת, אבל תמונה דומה.

איזו ממשלה עכשיו?

אין רוב בכנסת לאף אחד מהגושים, שמאפשר הקמת ממשלה הנשענת על רוב השומר על ההתחייבויות שנתן לבוחרים לפני הבחירות. מה רוצים הבוחרים בנסיבות אלה? ארבעה מכל עשרה ישראלים (36%) רוצים ״ממשלה של גוש השינוי בתוספת הערבים״, רבע (23%) ״ממשלת אחדות של הליכוד וישר עם מפלגות נוספות״, שישית (17%) ״ממשלה של גוש נתניהו בתוספת מפלגה מגוש השינוי״, ושביעית (14%) בעד בחירות חוזרות בקרוב. ממשלת גוש השינוי עם המפלגות החרדיות – אפשרות שגם עליה יש שיח ציבורי ער – זוכה לתמיכת 3% בלבד. בקרב הערבים שלושה רבעים (76%) רוצים את גוש השינוי עם הערבים, בקרב היהודים האפשרויות כמעט שוות: אחדות 27%, גוש השינוי עם הערבים 26%, גוש נתניהו עם מפלגה מגוש השינוי 20%, בחירות חוזרות 17%.

כצפוי, כל מחנה אידיאולוגי רוצה ממשלה אחרת. הימין חצוי בין ממשלת נתניהו עם מפלגה מגוש השינוי (38%) לבין בחירות חוזרות (29%), ורבע (26%) בעד אחדות. הימין-מרכז הוא המחנה היחיד שבו האחדות היא האפשרות המועדפת (41%). במרכז מחצית (50%) רוצים את גוש השינוי עם הערבים, בשמאל-מרכז שישה מכל עשרה, ובשמאל שלושה רבעים (77%). בחירות חוזרות הן אפשרות שמעניינת כמעט רק את הימין – ובמיוחד את החרדים (40%).

הפילוח לפי הצבעה חד יותר. מצביעי הליכוד רוצים ממשלה בראשות נתניהו עם מפלגה מגוש השינוי (45%) או בחירות חוזרות (33%), חמישית בלבד (21%) בעד אחדות עם ישר. מצביעי ישר חצויים בין גוש השינוי עם הערבים (52%) לאחדות עם הליכוד (27%), מצביעי ביחד – 49% ו-38%, מצביעי ישראל ביתנו הם היחידים בגוש השינוי שבהם האחדות מובילה (41%), ורבע מהם (21%) אינם מקבלים אף אפשרות. כלומר: האחדות שרוצה רבע מהציבור אינה רצויה לרוב מצביעי שתי המפלגות שאמורות להרכיב אותה.

ההעדפה שמוצגת בסקר זה עקבית עם מה שנמדד לפני הבחירות. באוקטובר שאלנו האם המשיבים רוצים ש״אחרי הבחירות תוקם ממשלה שבה יושבים גם הליכוד וגם המפלגה הגדולה ביותר בגוש השינוי״: רבע (27%) רצו, שישה מכל עשרה (60%) לא. ביולי, בשאלה בנוסח אחר על הקואליציה הרצויה, רבע מהישראלים (27%) בחרו ב״גוש השינוי כולל ערבים״. היום, כשהאפשרות ממשית, והתברר שלא בטוח שיש אפשרויות אחרות, ארבעה מכל עשרה בוחרים בה.

איך מפרשים את התוצאה

מחצית מהישראלים (46%) אומרים ש״מתוצאות הבחירות ברור שהעם לא רוצה שהממשלה הנוכחית תמשיך לכהן״, לעומתם, רבע (24%) סבורים ש״ברור שהעם מעדיף את הממשלה הנוכחית על כל ממשלה אחרת״, ורבע (26%) לא מקבלים אף אחד מהמשפטים. בקרב היהודים הפרשנות חצויה: 38% ״העם לא רוצה״, 28% ״העם מעדיף״, 30% אף אחד. בקרב הערבים שלושה רבעים (76%) בוחרים בפרשנות הראשונה.

כשהשאלה מנוסחת כהבחנה בין ״רוב הציבור הישראלי״ ל״רוב הציבור היהודי״, התמונה מתהפכת בציבור היהודי: ארבעה מכל עשרה (39%) סבורים שהתוצאה משקפת ״תמיכה של רוב הציבור היהודי בממשלת נתניהו״, ושליש (34%) – ״התנגדות של רוב הציבור הישראלי״. בקרב כלל הישראלים הסדר הפוך: 41% התנגדות, 34% תמיכה. שני המשפטים נכונים חשבונית: 53 מנדטים שקיבלה הקואליציה היוצאת הם רוב בקרב הבוחרים היהודים ומיעוט בקרב כלל האזרחים – כך שהבחירה בין שני המשפטים היא בחירה אידיאולוגית-פוליטית: בימין שני שלישים (68%) בוחרים ב״תמיכה של הציבור היהודי״, בשמאל ובשמאל-מרכז שלושה רבעים ויותר ב״התנגדות של הציבור הישראלי״, ובימין-מרכז שליש לכל כיוון ושליש שאינם מקבלים אף אחד מהמשפטים.

האתגרים הדחופים

ביקשנו מהמשיבים לסמן עד שני אתגרים מרכזיים שהממשלה הבאה צריכה לפתור לפני הנושאים האחרים, ולא משנה מי יעמוד בראשה. בקרב כלל הישראלים מוביל כצפוי נושא הביטחון – איראן, עזה והצפון (36%), ואחריו ארבעה נושאים מקבלים תמיכה בשיעור דומה: מערכת המשפט והיחסים בין הרשויות (27%), יוקר המחיה (26%), גיוס החרדים והשוויון בנטל (19%) והפשיעה וביטחון הפנים (19%). אבל הממוצע הזה הוא חיבור ממוצע של סדרי יום שונים של קבוצות שונות. בקרב היהודים: ביטחון (43%), מערכת המשפט (34%), גיוס החרדים (23%), ורק 8% הפשיעה. בקרב הערבים: הפשיעה וביטחון הפנים (65%) ויוקר המחיה (62%) – וכל שאר הנושאים יחד אינם מגיעים לעשירית. הביטחון, הנושא הראשון של היהודים, מופיע אצל 7% מהערבים.

האמירה הנכללת בשאלה ״לא משנה מי יעמוד בראשה״ אינה מבטלת את התשובה על פי מחנה. למצביעי שני הגושים היהודיים רשימות שונות לגמרי של סדר עדיפויות: בקרב מצביעי גוש הקואליציה שני אתגרים בולטים – ביטחון (66%) ומערכת המשפט (56%) – ואת הפקת הלקחים מ-7 באוקטובר וגיוס החרדים כמעט איש אינו מסמן (2% ו-5%). בקרב מצביעי גוש השינוי האתגר הראשון הוא גיוס החרדים (39%), אחריו הפקת הלקחים מ-7 באוקטובר (34%) והקיטוב (27%), ומערכת המשפט מופיעה אצל שביעית בלבד (14%). ביטחון הוא האתגר היחיד שזוכה לשיעור ניכר בשני הגושים, אבל גם ביחס אליו ניכר פער גדול: 66% מול 20%. בקרב החרדים הסדר הוא מערכת המשפט (51%) וביטחון (48%); גיוס החרדים – 14%.

שאלה על הנושא שהיה ״הכי חשוב לך בהצבעה שלך״ מספרת סיפור דומה בנוסח אישי יותר. בקרב כלל הישראלים: ביטחון (19%), מערכת המשפט (13%), האחריות ל-7 באוקטובר (11%), ״השאלה האישית: נתניהו – כן או לא״ (10%), הפשיעה (11%) ויוקר המחיה (10%). בקרב היהודים יוקר המחיה – נושא שמוביל לעיתים קרובות בסקרים על ״הבעיה החשובה ביותר״ – הכריע את הצבעתם של 6% מהמשיבים בלבד, בקרב הערבים, לפחות על פי עדותם בדיעבד, הפשיעה הכריעה את ההצבעה של מחצית (52%) ויוקר המחיה של רבע (25%). בימין ארבעה מכל עשרה הצביעו בגלל הביטחון ורבע בגלל מערכת המשפט; במרכז ובשמאל-מרכז הנושא הראשון הוא האחריות ל-7 באוקטובר. בשמאל (קבוצה קטנה יחסית לאחרות) – נתניהו.

מי יטפל בנשאים החשובים

הצלבה של השאלות על האתגר הדחוף עם השאלות על הממשלה הרצויה מלמדת שמי שסימנו את הביטחון כאתגר דחוף רוצים ממשלה בראשות נתניהו עם מפלגה מגוש השינוי (34%), אחדות (29%) או בחירות חוזרות (24%) – ורק 7% את גוש השינוי עם הערבים. מי שסימנו את הפקת הלקחים מ-7 באוקטובר רוצים ברובם הגדול (62%) קואליציה של גוש השינוי עם הערבים. מי שסימנו את גיוס החרדים חצויים בין אחדות (40%) לגוש השינוי עם הערבים (36%) – ורק 4% מהם מוכנים לממשלת גוש השינוי עם החרדים. מי שסימנו את מערכת המשפט הם הקבוצה שבה שיעור התומכים בבחירות חוזרות הוא הגבוה ביותר (34%): מי שרוצה להמשיך את הרפורמה המשפטית מעדיף סיבוב נוסף על פני ממשלה עם מפלגה מגוש השינוי.

אפשרויות להרכב הקואליציה

ביקשנו מהמשיבים לדמיין שהם הקובעים מי יהיה בקואליציה הבאה באופן הבא: כל משיב ומשיבה סימנו מתוך אחת-עשרה המפלגות שנכנסו לכנסת את כל המפלגות שהם רוצים בקואליציה, ואת כל המפלגות ש״בשום אופן״ אינם רוצים בקואליציה (״אפילו אם המשמעות היא בחירות חוזרות״).

המפלגות הרצויות ביותר בכלל הציבור הן שלוש מפלגות גוש השינוי ישר (65%), ביחד (63%) וישראל ביתנו (59%). אחריהן הליכוד (50%), הציונות הדתית (44%) והדמוקרטים (42%). המפלגות הפסולות ביותר הן הרשימה המשותפת (62%), עוצמה יהודית (50%) ורע״מ (45%), את הדמוקרטים פוסלים 37%, את הציונות הדתית 35%, ואת הליכוד ושתי המפלגות החרדיות כשליש כל אחת. שלוש מפלגות גוש השינוי הקרובות למרכז כמעט אינן נפסלות (13%-9%).

בציבור היהודי הפסילה החזקה ביותר היא של שתי המפלגות הערביות (המשותפת 76%, רע״מ 56%), ואחריהן הדמוקרטים (46%) ועוצמה יהודית (44%). בציבור הערבי – עוצמה יהודית (77%), הליכוד (68%) והציונות הדתית (57%), את המפלגות החרדיות פוסלים רק חמישית מהערבים, ואת שלוש מפלגות המרכז והדמוקרטים – 17%-5%. ההבדל בין הגושים היהודיים הוא בעיקר בפסילות: מצביעי גוש הקואליציה פוסלים כמעט פה אחד את שתי המפלגות הערביות ואת הדמוקרטים, וכמעט אינם פוסלים את המפלגות החרדיות. מצביעי גוש השינוי פוסלים את עוצמה יהודית (85%), את המשותפת (57%), ואת כל אחת מהמפלגות החרדיות והציונות הדתית (59%-54%); מחצית מהם (45%) פוסלים גם את הליכוד.

הפסילות אינן סימטריות. מצביעי הליכוד פוסלים את ישר (22%) ואת ביחד (27%) במידה מתונה, מחצית מצביעי ישר פוסלים את הליכוד (53%), ומצביעי ביחד – שלושה מכל עשרה (30%). כלומר, ממשלת אחדות היא בעיה גדולה יותר לבוחרי ישר מאשר לבוחרי הליכוד. גם ביחס של מצביעי מפלגות גוש השינוי למפלגות אחרות יש הבדלים: מצביעי ישראל ביתנו פוסלים את רע״מ (47%) כמעט כמו את הליכוד (39%), ואת שתי המפלגות החרדיות (68%-61%) יותר מאשר את הליכוד, מצביעי ביחד פוסלים את ש״ס (71%) ויהדות התורה (67%). ומצביעי כל מפלגות הימין פוסלים את הדמוקרטים (100%-83%) כמעט כמו את המפלגות הערביות.

האם יש 61 שמישהו רוצה?

הפסילות מאפשרות לעשות חשבון: לכל משיב, אילו קואליציות של 61 מנדטים ומעלה אפשר להרכיב בלי אף אחת מהמפלגות שפסל. הישראלי הממוצע פוסל כארבע מפלגות (3.6; יהודים 3.7, ערבים 2.9). לכעשירית מהמשיבים (9%) לא נותרה אפשרות לקואליציה של 61 מושבים: לשאר יש לפחות קואליציה אחת אפשרית – אבל כמעט אף פעם לא אותה קואליציה.

בחנו עשר קואליציות אפשריות תיאורטית, ובדקנו במקרה של כל אחת מהן איזה שיעור מהמשיבים אינו פוסל אף אחת מהמפלגות. רק קואליציה אחת מגיעה למחצית הציבור: הליכוד, ישר, ביחד וישראל ביתנו (67 מנדטים), שאותה אינם פוסלים 51% מהישראלים – 57% מהיהודים, ורבע מהערבים. שלוש המפלגות הראשונות לבדן מגיעות ל-60 מנדטים – מנדט אחד חסר – ואותן אינם פוסלים 54%. ממשלת הליכוד וישר עם החרדים (61 בדיוק) מקובלת על ארבעה מכל עשרה (41%), אבל על 17% בלבד ממצביעי גוש השינוי. הקואליציה היוצאת בתוספת ישר (74 מנדטים) מקובלת על 31% – שבעה מכל עשרה במחנה הקואליציה, כמעט אף אחד (4%) במחנה השינוי, ו-6% מהערבים. ממשלת גוש השינוי עם המפלגות הערביות (67) – הממשלה שארבעה מכל עשרה אמרו שהם רוצים – מקובלת על שליש (32%): שבעה מכל עשרה ערבים, חמישית מהיהודים, ארבעה מכל עשרה ממצביעי גוש השינוי עצמו, ואיש ממצביעי הקואליציה. ממשלת גוש השינוי עם החרדים (61) מקובלת על רבע (26%).

המסקנה: הקואליציה היחידה שאינה נפסלת על ידי רוב המשיבים היא קואליציית מרכז-ימין בלי החרדים, בלי עוצמה יהודית ובלי המפלגות הערביות – כלומר, קואליציה שבה הליכוד יושב עם מפלגות שהתחייבו לא לשבת איתו (שלא לדבר על השאלה מי יהיה ראש ממשלה בקואליציה כזאת, שלא נבחנה בסקר, אבל מן הסתם תשפיע על הנכונות של משיבים לתמוך בקואליציה כזאת). כל קואליציה אחרת שעל הפרק נפסלת מראש על ידי לפחות מחצית מהישראלים. כמובן, ראוי לשים לב גם להבדל בין ״רוצים״ ל״לא פוסלים״: ממשלת גוש השינוי עם הערבים היא הרצויה ביותר (36%) אבל נפסלת על ידי שני שלישים, ממשלת ליכוד-ישר-ביחד-ישראל ביתנו כמעט אינה נפסלת, אבל רוצים אותה במפורש, על כל מרכיביה, פחות מחמישית.

העקרונות שמציבים המשיבים

לצד הפסילה של מפלגות, הצגנו למשיבים תשעה עקרונות וביקשנו מהם לסמן את אלה שמבחינתם ״רק מפלגה שמסכימה להם״ יכולה להיות חברה בקואליציה. המשיב היהודי הממוצע סימן שלושה, הערבי – אחד. העיקרון המוסכם ביותר הוא ש״ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית״ – שישה מכל עשרה ישראלים (62%) וכשלושה רבעים מהיהודים (74%), בכל המחנות מתנים כניסה לקואליציה בהסכמה לעיקרון זה: 60% בשמאל, 85% בימין-מרכז, בקרב הערבים 13%. אחריו באים שני עקרונות שנתמכים בקרב מצביעי גוש השינוי: גיוס נרחב של חרדים וסנקציות על מי שלא מתגייס (38% מהישראלים, 43% מהיהודים, 71% בשמאל-מרכז, 68% במרכז, 19% בימין) וועדת חקירה ממלכתית לשבעה באוקטובר (36% מכלל הישראלים, 38% מהיהודים, 81% בשמאל, 66% במרכז, 8% בימין).

העקרונות של תומכי קואליציית גוש הימין ממוקדים יותר: אין לאפשר שיקום בעזה כל עוד חמאס בשלטון (43% מהישראלים, 69% בימין, 17% בשמאל), תמיכה בהתיישבות (30% מהישראלים, 68% בימין, 1% בשמאל-מרכז) ורפורמה שתשלול סמכויות מבית המשפט העליון (28% מהישראלים, 61% בימין, 0% בשמאל-מרכז). האפשרות ההפוכה של התנגדות לרפורמה כתנאי זוכה ל-19% (52% בשמאל), התנגדות להתיישבות – 8% (28% מהערבים), פטור לחרדים – 12%, ובקרב החרדים עצמם מחצית (45%) – לצד תמיכה בהתיישבות (61%) וברפורמה (60%), שהחרדים מציבים כתנאי בדומה למצביעי מפלגות הימין.

גם כאן התנאים מצטברים לכדי קואליציה שאינה קיימת. רבע מהישראלים (26%) דורשים גם ועדת חקירה ממלכתית וגם גיוס חרדים – שני תנאים שאף מפלגה בקואליציה היוצאת אינה רוצה בהם, רבע (23%) דורשים גם תמיכה בהתיישבות וגם רפורמה משפטית – שלא כל המפלגות בגוש השינוי רוצות בהם.

ניצחון במלחמה

ארבעה מכל עשרה ישראלים (43%) מרגישים שישראל מנצחת או ניצחה במלחמה שהחלה באוקטובר 2023 בכלל החזיתות (דירוג 4 או 5 בסולם של 1 עד 5) – עלייה קלה לעומת אוקטובר (41%) וספטמבר (39%), והרמה הגבוהה ביותר מאז אפריל. בקרב היהודים מחצית (49%; 46% באוקטובר), בקרב הערבים חמישית (20%; 24% באוקטובר). כבכל חודש, התחושה אינה אחידה ומשתנה על פי הזדהות פוליטית: שלושה רבעים מהימין (77%), מחצית מהימין-מרכז (52%), חמישית מהמרכז (20%) ופחות מזה בשמאל-מרכז ובשמאל. העלייה החודש היא בימין-מרכז ובימין; המרכז והשמאל לא זזו.

מלבד שאלת הניצחון הכללית, החודש שאלנו בנפרד על שתי חזיתות. תחושת הניצחון במלחמה עם חמאס (42% מהישראלים; 47% מהיהודים) דומה לתחושה הכללית. תחושת הניצחון במלחמה עם איראן נמוכה יותר – 38% מהישראלים, 43% מהיהודים – וזו ירידה חדה לעומת יולי 2025, מיד אחרי המערכה האחרונה, כאשר כמעט שלושה מכל ארבעה מהיהודים (72%) הרגישו שישראל ניצחה באיראן, הרבה יותר מאשר במלחמה בכלל (53%). שנה וחצי אחרי, הסדר התהפך: המערכה באיראן נתפסת כחוליה חלשה בכלל הישגי המלחמה. הירידה בתחושת ההישג מול איראן חוצה מחנות: בימין שני שלישים (68%) מרגישים ניצחון באיראן, לעומת 77% במלחמה בכלל. בקרב הערבים שלוש החזיתות נראות אותו דבר – חמישית מרגישים ניצחון בכל אחת.

מתאימים ומפוצלים

האם הישראלים מבחינים בין החזיתות, או שתחושת הניצחון היא תחושה אחת שמוחלת על כל שאלה הנוגעת למלחמה? מחצית מהישראלים (53%; יהודים 48%, ערבים 73%) נתנו להישג באיראן ומול חמאס דירוג זהה, ולעשירית בלבד מהם (10%) נמצא פער של שתי דרגות ומעלה בדירוג שתי החזיתות. המתאם בין שני הדירוגים גבוה, ותחושת הניצחון ״הכללית״ קרובה מעט יותר לדירוג חמאס מאשר לדירוג איראן. בחלוקה לארבעה טיפוסים, שליש מהיהודים (34%) מרגישים ניצחון בשתי החזיתות, חמישית (21%) אינם מרגישים ניצחון באף אחת, ורק כחמישית ״מפוצלים״: 13% מרגישים ניצחון מול חמאס ולא באיראן, 9% באיראן ולא מול חמאס. בקרב הערבים ארבעה מכל עשרה (44%) אינם מרגישים ניצחון באף חזית, ושיעור בעלי הדעה המפוצלת נמוך עוד יותר (9%).

כאמור, מי שכן מבחין – מבחין לכיוון דירוג גבוה יותר של ההישג מול חמאס. בכלל הישראלים 28% דירגו את חמאס גבוה מאיראן ו-19% את איראן גבוה מחמאס; במרכז הפער גדול במיוחד (41% מול 15%). הקבוצה היחידה שבה איראן עדיין נתפסת כניצחון הגדול יותר היא הדתיים (32% מול 23%).

הטיפוסים העקביים בעמדתם מתואמים עם מחנות אידיאולוגיים: מי שמרגישים ניצחון בשתי החזיתות הם כמעט כולם מצביעי גוש הקואליציה (87%), שני שלישים מהם ימין, ושישה מכל עשרה ״מאוד אופטימיים״ ביחס לעתיד המדינה; מי שאינם מרגישים ניצחון באף אחת הם כמעט כולם מצביעי גוש השינוי (79%), שלושה מכל ארבעה חילונים, ושני שלישים (64%) רוצים ממשלה של גוש השינוי עם הערבים. ה״מפוצלים״, לעומת זאת, אינם שייכים למחנה מובהק: הם נחלקים כמעט שווה בשווה בין שני הגושים (מרגישי ניצחון בחמאס בלבד – 43% קואליציה, 45% שינוי; באיראן בלבד – 44% ו-36%), והם הקבוצה היחידה שבה הממשלה הרצויה היא ממשלת אחדות (39% ו-42%, לעומת 24% בקרב העקביים מימין ו-17% בקרב העקביים משמאל). ההבדל ביניהם: מי שמרגישים ניצחון באיראן בלבד נוטים ימינה ודתיים יותר (56% ימין, שליש דתיים), ומי שמרגישים ניצחון מול חמאס בלבד הם ציבור של מרכז וימין-מרכז, חילוני ומסורתי, ולא מרוצה מתוצאת הבחירות (81%). במילים אחרות: תחושת הניצחון המפוצלת היא סימן ההיכר של הציבור שאינו שייך במובהק לאף גוש.

אופטימיות והגירה

מחצית מהישראלים (55%) אופטימיים ביחס לעתיד המדינה – 26% ״מאוד״ ו-29% ״קצת״ – בדומה למצב (50%) באוקטובר 2025 וקצת פחות מהמצב בנובמבר 2024 (57%). בקרב היהודים האופטימיות יציבה: שישה מכל עשרה (60%), כמו לפני שנה (58%) ולפני שנתיים (60%). השינוי הוא בקרב הערבים: אחרי צניחה מ-40% אופטימיים בנובמבר 2024 ל-20% באוקטובר 2025, הם חזרו החודש ל-42% – ומחצית מהם (50%) היו ״מאוד פסימיים״ לפני שנה, לעומת רבע (23%) היום. גם אצל היהודים חל שינוי בדירוג עוצמת האופטימיות: שיעור ה״מאוד אופטימיים״ ירד מ-36% ל-31%, ושיעור ה״מאוד פסימיים״ ירד מ-19% ל-13%.

כבעבר, האופטימיות היא עניין של מחנה אידיאולוגי ושל רמת דתיות: בימין שמונה מכל עשרה (79%) אופטימיים, בשמאל שליש (35%), בקרב החרדים 84%, בקרב החילונים 42%. האופטימיות קשורה קשר הדוק לתחושת הניצחון במלחמה: בקרב יהודים שמרגישים שישראל ניצחה, שמונה מכל עשרה (79%) אופטימיים, בקרב מי שאינם מרגישים כך – שליש (36%), ורבע ״מאוד פסימיים״.

גם הרצון להגר החוצה מישראל לא השתנה משמעותית לעומת ממצאים קודמים. רבע מהישראלים (25%) מסכימים ש״אם הייתה לי אפשרות מעשית להגר לחו״ל, הייתי עושה זאת״ – 11% ״מאוד״ ו-14% ״קצת״ – כמו באוקטובר 2025 (25%) ובנובמבר 2024 (27%). מחצית (54%) ״בכלל לא מסכימים״. בקרב היהודים חמישית (22%) היו מהגרים, בקרב הערבים ארבעה מכל עשרה (39%) – ורבע מהם (24%) ״מאוד מסכימים״ שהיו מהגרים, פי שלושה מהיהודים (8%). בציבור היהודי הפער בין המחנות האידיאולוגיים גדול מאוד: בימין 9% היו מהגרים, בימין-מרכז חמישית, במרכז שליש (35%), ובשמאל ובשמאל-מרכז ארבעה מכל עשרה; בקרב החילונים ארבעה מכל עשרה (38%), בקרב הדתיים 5%. בדומה לאופטימיות, הרצון להגר עקבי עם תחושת הניצחון במלחמה: בקרב יהודים שאינם מרגישים שישראל ניצחה מחצית (51%) היו מהגרים; בקרב מי שמרגישים ניצחון – 7%.

מחצית מהישראלים (46%) מכירים ישראלים ש״בגלל המצב שוקלים לעבור לגור בחו״ל״ – 18% ״מכירים הרבה כאלה״ ו-28% ״קצת״ – בדומה ל-51% באוקטובר 2025. בקרב היהודים ארבעה מכל עשרה (40%; 44% לפני שנה, 47% לפני שנתיים), ושיעור מי ש״בכלל לא מכירים כאלה״ עולה בהדרגה: 23% בנובמבר 2024, 29% באוקטובר 2025, 37% אומרים כך היום. בקרב הערבים שבעה מכל עשרה (69%; 79% לפני שנה). בשמאל שלושה רבעים מכירים ישראלים כאלה; בימין – שביעית.

מדינות ידידותיות ולא ידידותיות

זו השנה השלישית שבה אנחנו שואלים על היחס של שש מדינות לישראל. האם הן ידידותיות או לא ידידותיות. הודו וגרמניה נתפסות כידידותיות, וכל השאר המופיעות ברשימה – לא. שלושה מכל ארבעה מהישראלים (76%) רואים בהודו מדינה ידידותית, עלייה ניכרת לעומת אוקטובר 2025 (61%); בקרב היהודים שמונה מכל עשרה (83%; 65% לפני שנה). שני שלישים (62%) רואים כך את גרמניה – כמו לפני שנה (64%), והרבה פחות מנובמבר 2024 (80%). הירידה בדירוג של בריטניה וצרפת נמשכת: בריטניה ידידותית בעיני חמישית (21%; 45% בנובמבר 2024, 27% באוקטובר 2025), וצרפת בעיני 15% (27%, 19%). בקרב היהודים צרפת ידידותית בעיני 8% בלבד, ושני שלישים (67%) רואים בה מדינה לא ידידותית; בריטניה – 13% ו-52%. סין ורוסיה נתפסות כלא ידידותיות (43% ו-61%) וכידידותיות על ידי 6% כל אחת.

הערבים רואים את מדינות העולם בתמונת ראי. צרפת ידידותית בעיני ארבעה מכל עשרה ערבים (42%) ובריטניה בעיני מחצית (55%), לעומת 8% ו-13% מהיהודים; סין ורוסיה ידידותיות בעיני חמישית מהערבים (20% ו-17%) לעומת 3% מהיהודים; ורק הודו וגרמניה פחות ידידותיות בעיניהם (50% ו-56%) מאשר בעיני היהודים. בקרב הערבים חל שינוי לעומת המצב לפני שנה: צרפת ובריטניה ירדו (48% ל-42%, 60% ל-55%), וסין ורוסיה ירדו בחדות (29% ל-20%, 32% ל-17%). בציבור היהודי ההבדל בין המחנות הוא בעיקר ביחס למדינות אירופה: בשמאל שליש (32%) רואים בצרפת מדינה ידידותית, בימין 2%; את גרמניה כמעט כל השמאל (94%) ופחות ממחצית הימין (45%). ביחס להודו, סין ורוסיה הפערים קטנים.

נתוני סקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) נאספו ב-1-3 בנובמבר 2026, מיד אחרי פרסום תוצאות הבחירות, באמצעות הפאנל של אתר המדד במגזר היהודי (1,787 משיבים שמהם נדגמו 600 באופן אקראי לפי מכסות הצבעה בבחירות 2026, והנתונים שוקללו על פי הצבעה ודתיות), ובמגזר הערבי באמצעות חברת אפקאר (205 מרואיינים, כשני שלישים באופן אינטרנטי וכשליש באופן טלפוני). הנתונים נותחו ושוקללו כדי לייצג את עמדת אוכלוסיית הבוגרים בישראל. שמואל רוזנר ונח סלפקוב עורכים את מדד JPPI לחברה הישראלית. תחקיר, הפקה וסיוע בכתיבה: יעל לוינובסקי. יעוץ סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג.

The post מדד JPPI לחברה הישראלית לנובמבר 2026: רוב הישראלים אינם מרוצים מתוצאות הבחירות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post מה המשמעות של המהומות בצרפת על עתיד היהודים שם? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

על פי המדד, בקרב היהודים שבעה מכל עשרה (73%) אינם מרוצים – 44% ״לא כל כך״ ו-29% ״בכלל לא״ – ושיעור אפסי (2%) ״מרוצים מאוד״.

בקרב הערבים שלושה רבעים (75%) מרוצים, ו-37% ״מרוצים מאוד״: המפלגות הערביות הגיעו לשיא, והקואליציה היוצאת איבדה את הרוב. שלושה מכל ארבעה משיבים (75%) סבורים ש״הבחירות האלה היו גורליות וישפיעו מאוד על מצב המדינה – לטוב או לרע״, חמישית (19%) סבורים ש״בפועל החיים בארץ לאנשים כמוני לא ישתנו בהרבה״.

אפשרויות להרכב הקואליציה

משתתפי הסקר סימנו מתוך אחת-עשרה המפלגות שנכנסו לכנסת את כל המפלגות שהם רוצים בקואליציה, ואת כל המפלגות ש״בשום אופן״ אינם רוצים בקואליציה (״אפילו אם המשמעות היא בחירות חוזרות״). המפלגות הרצויות ביותר בכלל הציבור הן שלוש מפלגות גוש השינוי ישר (65%), ביחד (63%) וישראל ביתנו (59%). אחריהן הליכוד (50%), הציונות הדתית (44%) והדמוקרטים (42%). המפלגות הפסולות ביותר הן הרשימה המשותפת (62%), עוצמה יהודית (50%) ורע״מ (45%), את הדמוקרטים פוסלים 37%, את הציונות הדתית 35%, ואת הליכוד ושתי המפלגות החרדיות כשליש כל אחת. שלוש מפלגות גוש השינוי הקרובות למרכז כמעט אינן נפסלות (9%-13%).

בציבור היהודי הפסילה החזקה ביותר היא של שתי המפלגות הערביות (המשותפת 76%, רע״מ 56%), ואחריהן הדמוקרטים (46%) ועוצמה יהודית (44%). בציבור הערבי – עוצמה יהודית (77%), הליכוד (68%) והציונות הדתית (57%), את המפלגות החרדיות פוסלים רק חמישית מהערבים, ואת שלוש מפלגות המרכז והדמוקרטים – 5%-17%.

ההבדל בין הגושים היהודיים הוא בעיקר בפסילות: מצביעי גוש הקואליציה פוסלים כמעט פה אחד את שתי המפלגות הערביות ואת הדמוקרטים, וכמעט אינם פוסלים את המפלגות החרדיות.
מצביעי גוש השינוי פוסלים את עוצמה יהודית (85%), את המשותפת (57%), ואת כל אחת מהמפלגות החרדיות והציונות הדתית (54%-59%);

מחצית מהם (45%) פוסלים גם את הליכוד. הפסילות אינן סימטריות: מצביעי הליכוד פוסלים את ישר (22%) ואת ביחד (27%) במידה מתונה, מחצית מצביעי ישר פוסלים את הליכוד (53%),
ומצביעי ביחד – שלושה מכל עשרה (30%). כלומר, ממשלת אחדות היא בעיה גדולה יותר לבוחרי ישר מאשר לבוחרי הליכוד.

האם יש 61 שמישהו רוצה?

הפסילות מאפשרות לבדוק אילו קואליציות של 61 מנדטים ומעלה אפשר להרכיב בלי אף אחת מהמפלגות שהמשיבים פסלו. נבחנו עשר קואליציות אפשריות תיאורטית, ובמקרה של כל אחת מהן נבדק איזה שיעור מהמשיבים אינו פוסל אף אחת מהמפלגות. רק קואליציה אחת מגיעה למחצית הציבור: הליכוד, ישר, ביחד וישראל ביתנו (67 מנדטים), שאותה 51% מהישראלים (ו-57% מהיהודים) אינם פוסלים. המסקנה היא שהקואליציה היחידה שאינה נפסלת על ידי רוב המשיבים היא קואליציית מרכז-ימין בלי החרדים, בלי עוצמה יהודית ובלי המפלגות הערביות – כלומר, קואליציה שבה הליכוד יושב עם מפלגות שהתחייבו לא לשבת איתו (השאלה מי יהיה ראש ממשלה בקואליציה כזאת לא נבחנה בסקר). כל קואליציה אחרת שעל הפרק נפסלת מראש על ידי רוב הישראלים.

**
סקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי JPPI לחודש נובמבר 2026 נערך לאחר הבחירות באמצעות פאנל המדד וחברת אפקאר (במגזר הערבי). הנתונים משוקללים על פי דפוסי הצבעה ודתיות כך שייצגו את עמדת כלל הציבור הישראלי. את מדד החברה הישראלית של JPPI עורכים שמואל רוזנר ונח סלפקוב, תחקיר והפקה: יעל לוינובסקי, יעוץ סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג.

המדד המלא יפורסם בקרוב.

The post מדד החברה הישראלית לנובמבר 2026: רק קואליציה אחת מקובלת ע"י רוב המשיבים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מפלגת "הציבור החרדי" נחלה כישלון חרוץ. מול 612 אלף איש שהצביעו ליהדות התורה ולש"ס, הצביעו לה 10,599 איש בלבד – פחות מ־2%. ומאחר שמספר החרדים בעלי זכות הבחירה גדול עוד יותר ממספר המצביעים, שיעור התמיכה בה בקרב הציבור שאליו פנתה זניח לחלוטין.

זו תוצאה מאכזבת מאוד. במשך עשרות שנים נשלטה הפוליטיקה החרדית בידי עסקנים ורבנים, והנה קמה מפלגה חרדית אותנטית שניסתה לאתגר את השליטה הזו. חשוב מכך, המפלגה הזו חרתה על דגלה בדיוק את מה שחסר כל כך בציבור החרדי, למרבה אסונה של מדינת ישראל.

היא קראה לחרדים לקבל אחריות לעצמם ולמדינה, לראות בעבודה ובפרנסה דרך חיים ראויה, ללמוד לימודים כלליים כדי להגיע לפרנסה טובה ולהשתלב במערכות המדינה. ולא פחות חשוב, היא קראה למי שאינו מקדיש את חייו ללימוד תורה, לשרת בצבא. אלה בדיוק הדברים שמדינת ישראל מבקשת מהציבור החרדי כבר עשרות שנים.

המפלגה עוררה תקווה גדולה בקרב ישראלים רבים. היה נדמה שסוף־סוף יש חרדים שמבינים כמה חשוב להיות חלק, ושהקריאה לשילוב החרדים כבר אינה מגיעה רק מבחוץ. אבל כגודל הציפייה גודל האכזבה. מתברר שרוב עצום של החרדים אינו מעוניין להיות חלק מהכלכלה, מהצבא ומהאחריות המשותפת למדינה.

ברור שחלק מהכישלון נובע מהמאבק שניהלו העסקנים והרבנים נגד המפלגה, מאבק שהוזן מהחשש לאבד את השליטה בקהילה. אבל למרבה הצער, יש כאן משהו עמוק הרבה יותר. כבר שנים רבות המדינה והפילנתרופיה משקיעות מאמצים גדולים בשילוב החרדים: תוכניות תעסוקה, מכינות להשכלה גבוהה, מסלולי שירות מותאמים ותקציבים לא מעטים. ולמרות כל זאת, החרדים כמעט אינם משתנים.

בעשור האחרון שיעור התעסוקה של הגברים החרדים לא עלה, שיעור הלומדים לימודי ליבה אינו עולה, ובוודאי אין עלייה במספר המסיימים לימודים תיכוניים ראויים. גם במספר המשרתים בצבא כמעט אין שינוי. את העלייה המתונה מאוד במספר המתגייסים החרדים אפשר לייחס בעיקר לחשש מהאכיפה וללחץ הכלכלי, בהיעדר חוק גיוס, ולא לשינוי בתפיסה.

מפלגת "הציבור החרדי" הובילה קו ברור: הדרך הטובה ביותר לשלב את החרדים היא פעולה מבפנים, חרדים שיפעלו למען חרדים ויביאו את השינוי. על פניו זה היה רעיון נכון, שכן שינוי שבא מתוך הקהילה עמוק ויציב יותר משינוי שנכפה עליה. אבל הרעיון הזה עמד למבחן בקלפי ונכשל. רוב עצום של החרדים אינו רוצה בשינוי הזה. הוא נשלט בידי העסקנים ונכנע להם.

את המספרים כולם כבר מכירים. חלקם של התלמידים החרדים בחינוך העברי גדל משנה לשנה, ובתוך שלוש שנים הם צפויים להיות רוב בו. כלכלה שבה חלק הולך וגדל מהגברים אינו עובד, וצבא שחלק הולך וגדל מהצעירים אינו משרת בו, לא יוכלו לשאת את המדינה לאורך זמן. אם לא יבוא שינוי משמעותי, ישראל תקרוס לתוך עצמה.

לחרדים המשתלבים ש"הציבור החרדי" ביקש לייצג יש תפקיד חשוב כפורצי דרך. אבל כדי שחרדים רבים ילכו בדרך הזו, חייבים לשנות את האסטרטגיה. שינוי יבוא רק מבחוץ, באמצעות מדיניות ממשלתית. אין הכוונה לכפות על החרדים ערכים, אלא להפסיק לממן את אורח החיים החרדי במתכונתו הנוכחית. כל אדם רשאי לבחור את דרך חייו, אבל המדינה אינה חייבת לממן כל בחירה. מי שלא ילמד לימודים תיכוניים, לא ישרת בצבא ולא יעבוד – לא יקבל מהמדינה תמיכה באורח החיים הזה.

לכן, כשהממשלה הבאה תכתוב את קווי היסוד שלה, היא חייבת להציב את הנושא הזה במרכזם. לא מדובר רק בגיוס. מדובר גם בלימודים תיכוניים, בהשכלה ובעבודה. בלי זה פשוט לא נשרוד.

פורסם בישראל היום. 

The post השינוי יגיע מבחוץ first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post ניוזלטר 4.11.26 first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לפני זמן קצר התבשרנו על ידי הנשיא דונלד טראמפ, שסיכם לטענתו את הנושא יחד עם נתניהו, על הפסקת מענק הסיוע הביטחוני לישראל. ההודעה הדרמטית הזו אינה ניצחון של העצמאות הישראלית, אלא כישלון קולוסאלי. במקום לאמץ מודל של שותפות כלכלית הדדית, קיבלנו סטירת לחי שממחישה כיצד הפכה ישראל מ"מניית זהב" ל"מניית זבל" בפוליטיקה האמריקנית. הממשלה הבאה תצטרך לאסוף את השברים.

קצת היסטוריה: מאז שנת 1952, אז הועברו 75 מיליון דולר כסיוע אזרחי לקליטת פליטים תחת נשיאותו של טרומן, תמכה ארה"ב בישראל בסכומים משתנים. פעם צבאית, פעם אזרחית ופעם משולבת. הסכומים שאנו מכירים כיום מעוגנים במזכר ההבנות (MOU) שנחתם עוד בתקופת אובמה ואמורים היו לפקוע רק ב-2028. אלא שהכתובת הייתה על הקיר. כבר בביקורו של נתניהו במאר-א-לאגו מוקדם יותר השנה, הוא הציג לראשונה בפני הנשיא טראמפ את הרצון שלו להתנתק בהדרגתיות מהסיוע הביטחוני, כאשר צוטט בעיתון האקונומיסט "כי בכוונתו להפסיק לחלוטין את התלות בסיוע הביטחוני שישראל מקבלת מארצות הברית – תוך עשור". לדבריו, המהלך "כבר בתהליך". אבל למציאות, ולפוליטיקה האמריקנית, יש קצב משלהן. ביום הבחירות התבשרנו כי הכוונה היא לעצור את התמיכה באופן מיידי.

מעבר לבעיות הכלכליות העצומות שייפלו כעת על משק שגם כך נאנק תחת הנטל, הבעיה האמיתית היא האופן שבו המהלך הזה ייתפס על ידי אויבינו, והיכולת שלנו להסתדר תקציבית.

זה לא היה חייב להסתיים כך

במהלך השנה האחרונה נפגשתי עם בכירים בממשלת ישראל ובכנסת ופרשתי בפניהם תוכנית שהייתה יכולה להוות מודל של Win-Win לכולם. הרעיון היה לשדרג את מזכר ההבנות (MOU) ממודל של תמיכה חד-צדדית לשותפות כלכלית אסטרטגית בהיקף של 12 מיליארד דולר בשנה, שבה ישראל מממנת בעצמה שני שלישים מהמתווה.

כך זה היה אמור להיראות: חקיקת "אמריקה תחילה" (4 מיליארד דולר): שינוי היסטורי לחוק המכרזים הישראלי, שייעגן בחוק רכש ממשלתי במינימום של 4 מיליארד דולר בהעדפה מובהקת לתוצרת ארה"ב. השקעות קרן העושר (4 מיליארד דולר): הזרמה שנתית של 4 מיליארד דולר מקרן העושר הישראלית ישירות למדד הנאסד"ק ולקרנות חוב אמריקניות, למשך העשור הקרוב.

המחויבות האמריקנית (4 מיליארד דולר): שימור ושדרוג קל של בסיס ההסכם הקיים. המהלך הזה היה מעניק לנשיא ניצחון תדמיתי וכלכלי מהדהד, משנה את הנרטיב מ"מתן סיוע חוץ" לשותפות עוצמתית שמייצרת מקומות עבודה בארה"ב תחת דגל "אמריקה תחילה". לצערי, הפתרון הזה לא אומץ על ידי מי שהיה צריך לעשות כן, ומשאיר אותנו עם הרבה מאוד סימני שאלה.

יבואו מי שיגידו, ואולי בצדק, שאם נפסיק לקחת את התמיכה מארצות הברית נוכל להפחית את האנטישמיות או לחלופין נתמודד טוב יותר עם ההחלטה שמגיעה. אני אטען נגד הטיעונים הללו: אם היו עושים את המהלך הזה, שהיה משאיר את הכסף בארצות הברית ומתעדף קניית מוצרים והשקעה בשוק האמריקני, ניתן היה להגיע לאותו מקום. כעת אנחנו ניווכח בעתיד הדי קרוב שלמרות שהכסף האמריקני יפסיק לזרום, מי שמאשים אותנו לא יפסיק – אלא להפך, ההתקפות יתעצמו. בעיניהם זה יוכיח שעם הפעלת לחץ ניתן להקריס את ישראל תדמיתית.

אחד הסיפורים הכי משמעותיים בשבוע האחרון התרחש על רקע הבחירות היצריות במישיגן, בין המועמד הדמוקרטי ד"ר עבדול אל-סעיד לבין המועמד הרפובליקני מייק רוג'רס. בלב הסערה עמדה מודעה של ארגון בשם "הטורקים הצעירים", ארגון פרוגרסיבי ועוין ישראל.

מי שיקליק על המודעה יראה כיצד הם שמים בסלסלה אחת את כל המוטיבים האנטישמיים הקיימים: רואים שם בבירור השוואות שמציגות איך כספי משלם המסים האמריקני נלקחים לטובת ישראל, בעוד האזרח הקטן בארה"ב מופקר. מעבר לטענה השקרית שישראל אחראית (בגלל שלקחה כ-0.05% מהתקציב האמריקני), המסר הוויזואלי במודעה הוא שהישראלים גורמים לאנשים במישיגן לשלם על ביטוח הבריאות שלהם יותר, ובסופו של דבר – כמו בכל תקופה בהיסטוריה – היהודים וישראל אשמים בכל הצרות בעולם.

ההוכחה המובהקת לנזק התרחשה בשטח: חברת הקונגרס היילי סטיבנס ביקשה מד"ר אל-סעיד, המועמד הפרוגרסיבי, להתנער פומבית מהמודעה הפוגענית כדי לזכות בתמיכתה בכנסייה אפרו-אמריקנית בדטרויט, שם הוא התקשה להשיג תמיכה. בתמורה, אל-סעיד ויתר על תמיכתה והזכיר במפורש שהיא מקבלת כסף מאיפא"ק. רבים שאלו למה שמועמד חפץ חיים פוליטי ידחה קהל בוחרים שבוע לפני הבחירות במקום לגבש אותו סביבו? דעתי היא שהנקודה שמנסה להעביר אל-סעיד היא שישראל כבר לא מניית זהב, אלא מניית זבל. האם מישהו באמת מאמין שמרגע שארה"ב תפסיק להעביר ולו סנט אחד, נראה פתאום התפרצות יוצאת דופן של תמיכה בישראל?

ואכן לא חלפה שעה ויוצר הסרטון, צ'אנק אוייגר הודיע בכבודו ובעצמו שהוא מודה על המהלך אבל זאת אפילו לא ההתחלה….

וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "מפייס הוא אחד שמאכיל את התנין, בתקווה שהוא יאכל אותו אחרון". המהלך שעשה נתניהו, והאופן שבו הוא דיבר אותו החוצה, הוא בדיוק הניסיון הזה. אני בהחלט מסכים שישראל נמצאת היום בסיטואציה אחרת ויכולה לעבור מתמיכה לשותפות, אך במקום זאת קיבלנו קריסה דיפלומטית מפוארת של מערכת יחסים שנוהלה במשך למעלה מ-80 שנה, גם תחת נשיאים מאתגרים לישראל.

הממשלה החדשה שתוקם תצטרך לנסות ולשקם מחדש את יחסיה עם הקונגרס ולבנות קואליציה משני הצדדים. לאורך השנים היו נשיאים טובים יותר וטובים פחות, אבל תמיד ידענו להשתמש בכוחנו בקונגרס כדי לקדם מהלכים דיפלומטיים ביחסי ארה"ב-ישראל. עצוב מאוד שיכול להיות שזה יהיה אקורד הסיום של נתניהו. ככל שתוקם ממשלה חדשה על ידי דמויות כמו איזנקוט, יירשם בראי ההיסטוריה שהמורשת של נתניהו – שנשענה אך ורק על הצד הרפובליקני – תסתיים בנקודת הקצה שלה עם כך שהנשיא הרפובליקני שהכי אוהד את ישראל, הוא זה שיסיים את היחסים המיוחדים בין המדינות.

פורסם ב-ynet

The post כבר לא מניית זהב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שיחה עם שלמה ברק, זאב ספראי וחגי משגב על כתובות עתיקות, חרסים, פסיפסים, חזירים, מטבעות, חקלאות, מצבות, מערת המכפלה, פלישתים, יבוסים, קומראן, המנורה, הר עיבל ויציאת מצרים.

להאזנה:

The post פודקאסט: בין ארכיאולוגיה לסיפורי התורה – האם היינו רוצים למצוא את הגולגולת של אברהם אבינו? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

איש, מלבד אזרחי ישראל הערבים, איננו מרוצה מתוצאות הבחירות. גוש הימין ניצח בקרב הבין-גושי, אך אובדן 15 מושבים בכנסת מציב אותו בעמדה נדירה עבורו – מיעוט. גם גוש השינוי כשל – הוא לא יוכל להרכיב ממשלה, ככל שלא ישתף פעולה עם שתי המפלגות הערביות. התנאים הייחודיים לחילופי שלטון לא הספיקו.

החרדים, המגזר הצומח ביותר דמוגרפית, איבדו שליש מכוחם; המפלגות האד-הוקיות שצצו לאחר המלחמה נכחדו מתחת לאחוז החסימה. והתקוות של שאר השחקנים, מהדמוקרטים ועד הימין הקיצוני, למימוש כוחם התאורטי בסקרים, נכזבו. נאומי הניצחון של מנהיגי המפלגות, למעט הערביות, אינם נאמנים למציאות.

האם אפשר להפוך את הלימון הזה ללימונדה? האם ההפסד מקיר לקיר יכול להיות ניצחון קולקטיבי? הנה מתכון. מימושו תלוי בוויתור של כל הצדדים על ציפור נפש. אך תמורת הוויתור, כל אחד מהם יפיק יתרונות גדולים בהרבה. את המשחק הפוליטי המקובל, שסכומו אפס, אפשר לשנות, בתנאים הנוכחיים, למשחק שסכומו חיובי.

הנה ההצעה: תוקם ממשלה רחבה – ללא ערבים, חרדים וימין הקיצוני. לכאורה, זו ממשלת שיתוק, עקב חוסר ההסכמה העמוק בין מרכיביה, ולא היא. ממשלה זו יכולה לקדם את ישראל באופן מהותי נוכח שלוש מלחמות שמאיימות עלינו: המלחמה הפיזית, המלחמה התודעתית ומלחמת אזרחים.

באשר למלחמה הפיזית, מרכיבי הממשלה הרחבה מסכימים על עיקרי תפיסת הביטחון הישראלית ויישומה מול אויבינו. קואליציה רחבה תפגין אחדות שורות, מרכיב חשוב בביטחון הלאומי. נסיים את המלחמות על פי האינטרס הלאומי, ולא נפעל מתוך סד של שיתוק פוליטי. המלחמה התודעתית מבקשת ליצור דה-לגיטימציה למדינה היהודית. הציבור האמריקאי, לראשונה זה עשרות שנים, מפנה לישראל את הגב. הסכנה אמיתית. ממשלה רחבה, ערנית לאיום, לא תסתפק ב"הסברה", אלא תיתן מענה באמצעות מדיניות והתנהלות אחראית. ימין ממלכתי, לא קיצוני, יחזור להיות מי שהוא.

הכלכלה הישראלית – כמו גם כל אחד מאיתנו באופן אישי – מאוימת על ידי צונאמי של סנקציות בין-לאומיות משתקות. אם כך יקרה, ישראל תפסיק להיות המדינה שהכרנו. ממשלה רחבה – נטולת ימין קיצוני – תוכל להחזיר את שלטון החוק ליהודה ושומרון ולשמוט את השטיח מתחת לרגלי ה-BDS המתעצם נגדנו.

מלחמת אזרחים מפחידה את הישראלים יותר מכל. כמעט הגענו לשם במהפכה/רפורמה משטרית. בכנסת המתהווה, גוש הימין לא יוכל להמשיך בתוכניתו המקורית. גם גוש השינוי לא יכול, ללא הערבים, לקדם מהפכה נגדית, שגם היא מסוכנת. זהו רגע נכון לכינונה של חוקה רזה, שהיא הסדר פשרה שעונה על חלק גדול מהציפיות של שני הגושים, אף שאיננו תואם את עמדת מי מהם. אם תכונן כזו, על ידי ממשלה חוצת-גושים, הדמוקרטיה בישראל תתייצב לדורות.

ממשלה רחבה, ללא חרדים, תוכל להציע לגייס את מי שאיננו לומד ברצינות (יותר ממחצית מהציבור החרדי) תוך כדי שימוש באי-מתן הטבות כלכליות – למי שאינו לומד ואינו מתגייס. לאחר שהסדר זה יחוקק, יש אפשרות שהחרדים יצטרפו לממשלת הרחבה, כיוון שהיא תבטיח שמי שלומד ברצינות יוכל להמשיך ללמוד. גם ועדת חקירה ממלכתית תוכל לקום מתוך ויתורים הדדיים: הימין יסכים להקמתה, וגוש השינוי יסכים להגביל את המנדט שלה לבחינת "מה קרה" ולא "מי אשם". אמנם הקתרזיס שבהטלת אשמה אישית יימנע, אך הוועדה תשלים עבודתה במהירות יחסית, ונוכל לתקן את הטעון תיקון לפני אסון נוסף ומתוך הסכמה רחבה. איש ממחנות הזהות הישראליים לא מקבל, על פי ההצעה, את מבוקשו. אבל המצב של כל אחד מהם משתפר פלאים, גם לשיטתו, יחסית למצב הקיים. עם אומץ ודמיון – הלימון יכול להפוך ללימונדה.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post המתכון לניצחון קולקטיבי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אירופה מכבדת את הכרעת הבוחר הישראלי, אך לא מתכוונת להעניק לממשלה הבאה, אם תוקם, צ'ק פתוח. השאלה בבריסל ובבירות אירופה האחרות, אינה רק מי יעמוד בראשות הממשלה, אלא איזו מדיניות הוא יוביל ומה יהיה משך תקופת כהונתו.

הבחירות בישראל הסתיימו, אבל מבחינת אירופה, השאלות החשובות רק מתחילות. האם בנימין נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה? לכמה זמן? האם הממשלה הבאה תצליח לבלום את אלימות מתנחלים? והאם ישראל עומדת בפני החרפה נוספת ביחסיה עם האיחוד האירופי?

בהצהרה שפרסם אתמול שירות החוץ האירופי בירך האיחוד את אזרחי ישראל על שיעור ההשתתפות הגבוה בבחירות, שאותו תיאר שיורת החוץ האירופי כביטוי לדמוקרטיה הישראלית התוססת. האיחוד הביע נכונות לעבוד עם הממשלה הבאה, על בסיס היחסים ההיסטוריים והמחויבות לערכים דמוקרטיים משותפים. זוהי הצהרה דיפלומטית מנומסת, אך גם שקולה. אין בה ברכה אישית לנתניהו, אין בה תמיכה בקואליציה עתידית, ואין בה התחייבות לשנות את המדיניות האירופית כלפי ישראל. אירופה מכבדת את תוצאות הבחירות, אך תשפוט את הממשלה הבאה אך ורק על-פי מעשיה.

כאן כמובן נכנס לתמונה נתניהו עצמו. במשך שנים נתניהו הפך לדמות המזוהה ביותר עם ישראל באירופה. הוא אולי ראש הממשלה הישראלי המוכר ביותר ביבשת, אך גם אחד המנהיגים הישראלים שמעוררים בה את ההתנגדות הפוליטית העמוקה ביותר. עבור אירופים רבים, נתניהו הוא פניה של ישראל והזיהוי הזה אינו מסייע ליחסי ישראל-אירופה. הביקורת האירופית לא נובעת רק מאישיותו או מסגנונו של נתניהו. היא קשורה למלחמה בעזה, למדיניותו כלפי הפלסטינים, להתנחלויות, ולסוגיות הנוגעות לדמוקרטיה הישראלית. אלא שבפוליטיקה הבינלאומית ההבחנה בין מנהיג למדינתו מיטשטשת לעיתים. הביקורת האירופית על נתניהו מקרינה על ישראל כולה.

הונגריה ממחישה היטב את השינוי. במשך שנים העניקה ממשלת ויקטור אורבן לישראל גיבוי חשוב בתוך האיחוד האירופי. אולם עם בחירותו של פטר מדיאר המציאות הפוליטית בבודפשט השתנתה. את ההונגרים לא בהכרח מעניינים כל פרטי המשא ומתן הקואליציוני בישראל. מבחינתם השאלות הן מעשיות: האם נתניהו יוותר ראש ממשלה? האם ממשלתו תהיה יציבה? האם ממשלתו תיאבק באלימות המתנחלים? והאם הונגריה תידרש להתמודד עם לחץ אירופי נוסף בשל עמדותיה הפרו-ישראליות?

השאלות הללו חשובות משום שבשלוש השנים האחרונות היחסים בין ישראל לאירופה מצויים במשבר עמוק. בשנת 2025 העלתה חקירת האיחוד האירופי ממצאים בדבר הפרה ישראלית לכאורה של סעיף זכויות האדם בהסכם ההתאגדות, הסכם מעטפת היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי. בעקבות חקירה זו הנציבות האירופית, הזרוע המבצעות של האיחוד, הציעה להטיל סנקציות על ישראל בתחומי המחקר והסחר. הגם שטרם התקבלו החלטות סופיות בעניין, עצם הדיון בהן מלמד עד כמה השתנתה האווירה ביחסי ישראל והאיחוד האירופי.

ישראל עדיין נהנית מידידות חשובות באירופה, כדוגמת גרמניה, איטליה, צ'כיה, סלובניה והונגריה, אלא שלישראל אין חסינות מפני צעדים אירופיים. מדינות אלה תתקשינה לבלום החלטות אנטי-ישראליות לאורך זמן. שינוי בעמדתן של כמה מדינות אירופיות עלול להשפיע על הסחר, המחקר ועל שיתופי פעולה שנרקמו במשך עשרות שנים.

הממשלה הבאה תוכל להשפיע על הכיוון. בלימת אלימות מתנחלים, הימנעות מסיפוח והצגת אופק מדיני אמין עשויים ליצור בסיס לשיקום האמון. המשך המדיניות שעוררה את המשבר עלולה להעמיקו. גם אירופה חייבת להבחין בין ממשלת ישראל לבין אזרחי ישראל. מחלוקת פוליטית לא מצדיקה פגיעה גורפת בסטודנטים, בחוקרים, באמנים וביזמים ישראלים.

הישראלים בחרו את נציגיהם לכנסת. כעת יידרשו האירופים להחליט כיצד לעבוד עמם. אבל יש דבר אחד שחשוב לזכור: הבוחרים הישראלים יכולים לבחור את ממשלתם. הם אינם יכולים לבחור גם את תגובתה של יבשת אירופה.

פורסם במעריב. 

The post ישראל בחרה את מנהיגיה – אבל לא את מה שמחכה להם באירופה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.