רק 14% מהישראלים מגדירים היום את מערכת החינוך "טובה" – והמספר הזה, כך מתברר, מסתיר תמונה הרבה יותר מורכבת. מדד החברה הישראלית לחודש ספטמבר של המכון למדיניות העם היהודי חושף כי השחיקה בשביעות הרצון נמשכת שנה שלישית ברציפות, אך היא אינה פרוסה באופן שווה: היא מרוכזת כמעט כולה בציבור החילוני, אותו ציבור שתלמידיו ספגו גם את הנפילה החדה ביותר במבחני פיזה הבינלאומיים שפורסמו החודש.

ככל שמפלחים את הנתונים, מצטיירת מערכת חינוך שהתפצלה מזמן לזרמים שכמעט אינם נפגשים – לא בהישגים, לא בשביעות הרצון, וגם לא בשאלה מה בכלל צריך ללמד בה.

השיעור של אלו שהגדירו את מערכת החינוך ״לא טובה״ עלה מ-32% ב-2024 ל-35% השנה. כאשר 17% טענו שהשאלה לא רלוונטית להם. ומה בתוך המגזרים? בציבור היהודי 37% טענו שמערכת החינוך ״לא טובה״ בעוד שבציבור הערבי 26% טענו שמערכת החינוך לא טובה.

שפל היסטורי

בתחילת החודש פורסמו ציוני מבחני פיזה הבינלאומיים והנתונים הראו שפל היסטורי: ציונים נמוכים בקריאה, מתמטיקה ומדעים. מדובר בציונים הנמוכים ביותר לתלמידים הישראליים מאז החלו להשתתף במחקר הבינלאומי לפני 20 שנה.

בקריאה נרשמה הצניחה החמורה ביותר – נפילה של 38 נקודות, זהו הציון הנמוך ביותר של ישראל לאורך השנים. במתמטיקה יש ירידה של 25 נקודות ובמדעים ירידה של 23 נקודות, הציון הנמוך ביותר ברצף המדידות מאז שנת 2026.

עם זאת, בליבת הנתונים הללו יש לשים לב לזרמים השונים במערכת החינוך שמתנהלים כמעט במנותק אלו מאלה: הזרם הממלכתי-עברי (חילוני), הממלכתי-דתי (חמ"ד), הערבי והחרדי.

במדעים, הממלכתי-עברי ספג את ירידת הציונים הגבוה ביותר (28-), אחריו דוברי הערבית (17-) והחמ"ד (16-), כאשר הבנות החרדיות ירדו הכי מעט (10-). בקריאה התלמידים "החילונים" ירדו במעל 50 נקודות (52-), הדתיים ירדו ב-30 נקודות, ודוברי הערבית ב-21 נקודות. התלמידות החרדיות ירדו ב- 19 נקודות. במתמטיקה התלמידים מהממלכתי-עברי ירדו ב- 29 נקודות, דוברי הערבית ב- 22 נקודות והתלמידים הסרוגים והבנו החרדיות ב- 19 נקודות.

בשאלות שבוחנות מה ישראלים סבורים שכדאי להוסיף או להוריד ממערכת השעות, התשובות יציבות להפליא לעומת שנה שעברה: בציבור היהודי המקצוע שהכי הרבה משיבים שהיו רוצים לחזק הוא ״יהדות״ (29%, לעומת 27% בשנה שעברה), ואחריו אזרחות (21%).

ואולם אותו מקצוע – ״יהדות״ – הוא גם המקצוע השני בתור לקיצוץ (20%, לעומת 24% שנה שעברה), אחרי המקצוע ספרות שרבע (26%) מהיהודים היו מקצצים בשעות שמוקצות לו. בציבור הערבי סדר העדיפויות שונה לגמרי: אנגלית היא המקצוע המבוקש ביותר לתגבור (31%, עלייה מ-25% בשנה שעברה) ואחריה מתמטיקה (20%).

הפער בין חילונים לדתיים כמעט דיכוטומי. 36% מהחילונים היו מתגברים אזרחות ורק 8% יהדות; 44% מהדתיים ו-71% מהחרדים היו מתגברים יהדות, ורק 6% ו-7% בהתאמה אזרחות. בכיוון ההפוך: 41% מהחילונים היו מקצצים ביהדות, לעומת 0% מהדתיים ו-4% מהחרדים – ואילו הדתיים והחרדים מפנים את הקיצוץ שלהם לספרות (33% ו-36%) ולאזרחות (9% ו-18%).

ד"ר שוקי פרידמן, מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי מסר: ״ממצאי מדד החברה הישראלית מצביעים על השנה השלישית ברציפות שבה ניכרת שחיקה בהערכת הציבור את מערכת החינוך. בתוך שנתיים בלבד ירד שיעור הישראלים שמגדירים את מערכת החינוך כטובה מ־18% ל־14%, בעוד ששיעור המגדירים אותה כלא טובה עלה מ־32% ל־35%.

"לא רק שהציבור פחות מרוצה מהמערכת, הוא גם חלוק מאוד בשאלה מה מערכת החינוך צריכה להעניק לילדיו. הפערים בין חילונים, דתיים וחרדים – למשל ביחס למקומם של לימודי יהדות ואזרחות – ממחישים עד כמה מערכת החינוך הפכה גם לזירה שבה מתעצבות המחלוקות על דמותה של החברה הישראלית. לכן, האתגר של מערכת החינוך אינו מסתכם בשיפור הישגים או בהוספת שעות הוראה; נדרשת גם הסכמה רחבה יותר על הערכים, הידע והמיומנויות שאותם אנחנו רוצים להעניק לדור הבא שיבואו לידי ביטוי בתכניות לימודים שתלמדנה בכלל מערכת החינוך בתחומים רלבנטיים".

לכתבה של נועם דביר ב'ישראל היום' לחצו כאן. 

The post רק 14% מרוצים: שיא שלילי באמון במערכת החינוך first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מבין קווי השבר המפלגים את החברה הישראלית – המסוכן, השקרי והמתעתע ביותר הוא התפיסה שלפיה אלו שבימין הם "יהודים" ששומרים על הגחלת, וכל מי שאינם בימין הם "ישראלים" שמתנכרים למסורת היהודית ומתמכרים ל"פרוגרס" העולמי ולערכיו. זוהי תמונה מעוותת של החברה הישראלית. ערכית, הישראליות כוללת בתוכה ערכים ומסורות יהודיים. המסורת היהודית וערכיה הם אבן בניין בזהות הישראלית־ציונית. גם הנתונים מראים: רובם הענק של הישראלים – זהותית, באופן עמוק, וגם ערכית ופרקטית – הם גם יהודים.

לנרטיב השקרי של "יהודים נגד ישראלים" יש אבות משני קצות הקשת הפוליטית. שורשיו האינטלקטואליים נטועים בשולי תנועת ה"כנענים", ולאחר מכן בשמאל הפוסט־ציוני, שביקשו לנתק את הממלכתיות הישראלית מהמטען היהודי. אבל מי שהפך את הרעיון הזה לכלי נשק פופולרי היה הימין.

כשנתניהו לחש באוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", הוא ביטא אסטרטגיה פוליטית שביקשה להדביק לציבור ליברלי שלם תווית של "ישראלים" שלוחמים ביהדות ובמופעיה במדינה היהודית, ולהעניק לגוש הימני־חרדי מונופול בלעדי על היהדות, ובעיקר להפוך אותו לגוש "יהודי" מלוכד אלא שכל מי שבוחן את המציאות נכוחה מבין שמדובר בעיוות מוחלט. הנתונים העקביים של השנים האחרונות מראים תמונה שונה בתכלית. החברה היהודית בישראל לא חצויה בין "יהודים" ל"ישראלים". רובה הגדול משתייך למרחב שאפשר לכנות "יהדות ישראלית", או "מרחב מסורתי". בתווך הזה, שכולל את רוב החברה הישראלית, ובכללו גם את רוב המרכז וחלק מהשמאל, שתי הזהויות לא מתחרות זו בזו אלא מזינות זו את זו, זהותית וגם פרקטית.

למשל, כ־80% מהציבור החילוני בישראל מצהירים כי חשוב להם מאוד שילדיהם יגדלו כיהודים. שיעור הישראלים שמשתתפים בליל הסדר, מדליקים נרות חנוכה, קובעים מזוזה בבית ומלים את בניהם עומד בקביעות על יותר מ־90%.

הציבור במרכז ובשמאל, וגם חלקים לא מבוטלים מהציבור הימני, אכן מתנגדים לכפייה דתית. הם תומכים ברובם בנישואים אזרחיים, בתחבורה ציבורית חלקית בשבת ובשוויון בנטל. הם מוחים נגד הפוליטיזציה של הדת. זאת גם משום שהם מסרבים להפקיר את היהדות שלהם בידי הרבנות הראשית – ממסד פוליטי מאובן שמתמקד באינטרסים מגזריים וכלכליים של מקורביו. אך התנגדות למונופול של הרבנות אינה התנגדות ליהדות.

הוויכוח האמיתי בישראל אינו בין "יהודים" שחרדים למסורת לבין "ישראלים" שמתנכרים לה ומבקשים לנקות את המדינה מסממניה. הוויכוח הוא על דמותה היהודית של המדינה, ושותפים לו, גם משמאל, אלו שהחרדה שלהם לדמותה היהודית של המדינה ולדמותה של היהדות במדינה לא קטנה מזו של "היהודים" מימין. הניסיון להציג את המחנה הליברלי כמי שאיבד את יהדותו הוא שקר פוליטי מסוכן, והגיעה העת לשרש אותו מהשיח.

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, וגם מדינה ציונית וישראלית. בתפארתן, הזהויות הללו חיות זו לצד זו ומשלימות זו את זו. יש מתח בין הערכים השונים המכוננים את הישראליות, והוויכוח על מקומם במרחב הציבורי הוא ממשי ומלווה את המדינה מעת הקמתה. אבל במובן הזהותי העמוק רוב הישראלים הם יהודים. ויהדותם של אלו משמאל ומהמרכז הפוליטי לא נופלת מזו של ה"יהודים" הימנים. הסתגלות לנרטיב הזה משרתת את הקצוות הפוליטיים וקמפיינים פוליטיים של מתמודדים ציניים, ומסכנת את החברה הישראלית בעוד שסע, שבשקר יסודו.

פורסם בישראל היום. 

The post השקר של "יהודים נגד ישראלים" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הכותרת הגדולה של הבחירות האזוריות בגרמניה בראשית השבוע הגיעה מברלין. מפלגת השמאל הרדיקלי, "די-לינקה", ניצחה בבירה הגרמנית, בעוד המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של הקנצלר פרידריך מרץ ספגה מפלה. גם מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" התחזקה שוב וזכתה ב-16.3% מהקולות. התוצאה בברלין מלמדת על משבר עמוק של המרכז הפוליטי הגרמני, אבל ברלין אינה הסיפור החשוב ביותר של הבחירות האלה. שינוי העומק בפוליטיקה הגרמנית מתרחש דווקא מזרחה משם.

לפני שבועיים זכתה "אלטרנטיבה לגרמניה" בכ-44.5% מהקולות במדינת המחוז סקסוניה-אנהלט, יותר מפי שניים מהישגה ב-2021, והפכה למפלגה הגדולה במדינת המחוז. ביום ראשון הגיע האישור שמדובר בהרבה מעבר לאירוע מקומי. במדינת המחוז מקלנבורג-מערב פומרניה זכתה המפלגה ב-38.2% מהקולות, שוב יותר מכפליים מהישגה בבחירות הקודמות, והפכה גם שם למפלגה הגדולה ביותר. בתוך שבועיים ניצחה מפלגת הימין הקיצוני בשתי מדינות מחוז גרמניות. זהו שינוי העומק האמיתי.

השינוי אינו רק במספר המצביעים. הוא נמצא במה שהמספרים מלמדים על גבולות האפשרי בפוליטיקה הגרמנית. במשך שנים מתקיימת סביב "אלטרנטיבה לגרמניה" מעין חומת אש פוליטית: מפלגות המיינסטרים סירבו לשתף איתה פעולה והיא נתפסה ככוח שנמצא מחוץ למרחב הלגיטימי של השלטון. חומת האש עדיין מחזיקה מעמד ברמה המפלגתית. אבל אצל חלק הולך וגדל מהבוחרים הגרמנים היא כבר נסדקה. מפלגה יכולה להיוותר מבודדת בפרלמנט ובאותו זמן להפוך לכשרה בקלפי.

מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" לא נולדה כמפלגת ימין קיצוני. היא הוקמה ב-2013 בידי כלכלנים, אנשי אקדמיה ושמרנים שהתנגדו למדיניות החילוץ בגוש מטבע האירו. משבר הפליטים של 2015 ומאבקי הנהגה הפכו אותה בהדרגה לכוח המרכזי בימין הרדיקלי הגרמני.

בסקסוניה-אנהלט מוגדר סניף המפלגה בידי המשרד המקומי להגנת החוקה כארגון ימין קיצוני מובהק. כאשר יותר מארבעה מכל עשרה מצביעים שם מעניקים לה את קולם, וכעבור שבועיים היא מנצחת גם במקלנבורג-מערב פומרניה, לא ניתן עוד להסביר את התופעה רק באמצעות הגירה, יוקר מחיה או חולשת הממשלה הפדרלית בברלין. מיליוני גרמנים אינם מצביעים עוד למפלגה הזאת רק כמחאה. עבור חלק הולך וגדל מהם היא כבר הפכה לחלופה שלטונית לגיטימית.

בישראל יהיו מי שיתנחמו בהצהרותיה הפרו-ישראליות של חלק מהנהגת המפלגה. מנהיגיה אלה מגנים את חמאס, מתנגדים לחרמות על ישראל ומציגים את עצמם כמגיני ישראל ויהודי גרמניה. אלא שישראל חייבת להיזהר מהחיבוק הזה.

התמיכה בישראל משמשת לעיתים קרובות את מאבקה של המפלגה במוסלמים, במהגרים ובשמאל. ישראל הופכת לכלי במלחמת תרבויות גרמנית פנימית. לצד זאת נשמעו במפלגה ניסיונות להמעיט בחומרת העבר הנאצי. אלכסנדר גאולנד, ממנהיגיה הבולטים, תיאר בעבר את היטלר והנאצים כ"לשלשת ציפור" ביותר מאלף שנות היסטוריה גרמנית. לא במקרה המועצה המרכזית של יהודי גרמניה דוחה בתוקף את ניסיונות המפלגה להציג את עצמה כמגינת היהודים.

מחקר של קרן קונרד אדנאואר שבחן את שיח המפלגה על ישראל לאחר 7 באוקטובר, מצא שהסולידריות שלה עם ישראל היא במידה רבה אינסטרומנטלית: כלי במאבק במוסלמים וביריבים פוליטיים, לצד רוויזיוניזם היסטורי ואנטישמיות בחלקים מהמפלגה.

לא כל מצביעי "אלטרנטיבה לגרמניה" הם נאצים, ומזרח גרמניה אינה גרמניה כולה. מדינת המחוז ברלין עצמה ממחישה עד כמה הפוליטיקה הגרמנית מורכבת. אבל רצף תוצאות הבחירות של ספטמבר 2026 מלמד שהמחסום הפסיכולוגי והפוליטי סביב המפלגה הולך ונשחק. השאלה אינה עוד אם הימין הקיצוני נמצא בפוליטיקה הגרמנית. השאלה היא עד כמה עמוק הוא כבר נטוע בתוכה.

וגרמניה אינה עוד מדינה אירופית מן המניין. עוצמתה הכלכלית, משקלה באיחוד האירופי ויכולתה להשפיע על מדיניות החוץ, הביטחון, ההגירה והיחסים עם רוסיה הופכים שינוי פוליטי בה לשינוי אירופי. התחזקות הימין הקיצוני בגרמניה מעניקה לגיטימציה לכוחות דומים ברחבי אירופה ומפעילה לחץ על מפלגות המרכז. כשגרמניה חולה, יבשת אירופה משתעלת.

ישראל והעם היהודי חייבים להיות הראשונים להיזהר. כוחות לאומניים קיצוניים עשויים לחבק את ישראל כל עוד היא משרתת את מאבקם במוסלמים, במהגרים ובשמאל. ביום שבו לא יהיה להם עוד צורך בישראל וביהודים במאבקם זה, החיבוק עלול להיעלם. תמיכה אינסטרומנטלית כזאת אינה תעודת ביטוח. היא עצמה צפירת האזהרה.

פורסם ב-N12

The post החומה סביב הקיצוניים בגרמניה נסדקת first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

רק לפני כמה שנים קשה היה לדמיין שמדינת ישראל תדרדר אל סיפה של מלחמת אחים בגלל שאלת היחסים בין בית המשפט לכנסת, הדרך למינוי שופטים, או מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. אבל כך אכן קרה. הטלטלות הפוליטיות של השנים האחרונות והשסעים הקורעים את החברה הישראלית למרות, ובמידת מה גם בגלל המלחמה הארוכה והמתמשכת, מנבאים גורל דומה. כדי לבלום את האפשרות להתדרדרות למלחמת כל בכל, ראוי להסדיר לפחות את כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית. לשם כך נועדה חוקה רזה. בראשית הייתה מגילה. מגילת העצמאות. היא לא הייתה, ועדיין אינה, מסמך בעל תוקף נורמטיבי. היא מסמך מלא השראה, מצפן היסטורי וערכי למדינה הצעירה, וגם למדינה בת ה-78 אבל היא לא תחליף לחוקה.

היא הייתה, ועודנה, התחייבות לכונן חוקה. התחייבות שלא מומשה. מדוע בחרו בן-גוריון וכל דור המייסדים לבנות את יסודותיה של המדינה ללא חוקה? הסיבות הגלויות הן הקושי להסכים, כבר אז, על ערכי היסוד של המדינה, ותפיסתו של בן-גוריון לפיה אל לו לדור המייסדים, שמנה רק שיעור קטן מיהודי העולם שלתפיסתו בקרוב יבואו, לכבול את הדורות הבאים בנחושתיים חוקתיים, לפני שמדינת ישראל מתעצבת. ובנסתר, בן-גוריון האמין שכדי להקים מדינה צריך כמה שפחות מגבלות בירוקרטיות-משפטיות, כאלו שהן תכליתה של חוקה. על כן קבעה ״פשרת הררי״ כי החוקה הישראלית תכונן פרקים-פרקים, במשך השנים, עד שתתגבש לחוקה שלמה.

לבן-גוריון היה גם ערך אחר שיצר, טיפח והאמין שאם ייקלט בתרבות הממשלית של ישראל, ימתן את הצורך בחוקה: הממלכתיות. לממלכתיות פנים רבות. אבל בהקשר הממשלי, משמעה שמוסדות המדינה, נבחרים וממונים כאחד, מחזיקים בסמכויותיהם כפיקדון עבור הציבור כולו. לפיכך, הם חייבים להפעילן בהגינות, בענייניות, במקצועיות ובלא משוא פנים מגזרי או מפלגתי. הממלכה קודמת לאינטרס הצר ולמגזר. בן-גוריון פעל כך כשפירק, בניגוד מובהק לאינטרס הפוליטי שלו, את הפלמ״ח וגם כאשר החליט, שכדי לשמור על ״אחדות הנשק״, כלומר על צה״ל מאוחד ולא צבא מיליציות, אין ברירה אלא לירות אל ה״אלטלנה״. גם בן-גוריון וממשלותיו לא תמיד כיבדו את העיקרון הזה, אבל לאורך העשורים הראשונים של המדינה הוא היה מסגרת מנחה לפעולת השלטון.

אלא שהמדינה השתנתה, המערכת הפוליטית השתנתה וגם הממלכתיות איבדה מכוחה וזוהרה. הסיבות לשחיקתה רבות. החל מביקורת, מוצדקת לעתים, על היותה ממלכתיות שנועדה לשרת הגמוניה. זו של האליטה מייסדת המדינה. דרך הפיכתה של הפוליטיקה מערכת של הכרעות ולא של הסכמות, ועד לסקטוריאליות שאוכלת בפוליטיקה כל פה וממילא סולדת מרסן על היכול לנצל את בור השומן המדינתי לטובת הבייס. בתוך כך, גם המוסדות המשפטיים והערכיים של מדינת ישראל הלכו והתרופפו. יתר חקיקה, מול העדר כבוד למסורת. משפטיזציה שמנסה להחליף פעמים רבות בעל כורחה החלטות פוליטיות. רסנים של נוהג וכבוד לחקיקה ולחקיקת יסוד שנרמסו ועברו מן העולם.
המערכת הישראלית בסחרור. מזמן. הפתרון לכך הוא לא שבירתה ובנייתה מחדש, תוך ריסוק חלק מהמוסדות הקיימים. הדרך הזו, כפי שחווינו על בשרנו, הובילה לקרע חסר תקדים בעם. לסיפה של מלחמת אחים. הפתרון הוא תיקון, ועיגון. קביעת כללי משחק, והמלכת הממלכתיות, הנובעת מהם ושזורה בהם, מחדש. הפתרון הוא חוקה רזה שתקבע את כללי המשחק הפוליטיים ואת מגבלות הכוח של כל אחת מהרשויות.

ראוי שנעשה תיאום ציפיות: הפתרון הזה אינו מטה קסם שישנה באחת את ישראל. הוא לא ירפא את כל חולייה של החברה, את שסעיה ואת התרבות הקלוקלת לעתים של המערכת הפוליטית. כינונה של חוקה רזה, היא לא הפתרון השלם לבעיותיה של החברה הישראלית. גם לא חוקה מלאה. ועם זאת, העדרה פוער חלל מתחת לבית המשותף שלנו. באין כללי משחק, וכבוד למסורת ומנהגים פוליטיים, כל דיון ציבורי או פוליטי וכל החלטה, מתחילים מחדש דיון על הפרוצדורה וגם ויכוח על מה שהוא לא לגמרי טפל, אבל גם לא העיקר.

חוקה רזה, שתעוגן בה גם הממלכתיות, תמתן את הסערה המתמדת הזו. היא תהפוך את היחסים בין רשויות השלטון למוגדרים יותר, ולכן נתונים פחות למשא ומתן מתמשך. היא תאפשר להמשיך בוויכוח הערכי הישראלי, אבל מתוך בסיס יציב ומוסכם לאופן בו יש לנהל אותו, משפטית וממשלית. המריבה היא טבעה של מערכת פוליטית אנושית באשר היא. השלום, ההסכמה על הכל, הפשרה שתעצור כל ויכוח עתידי, אינם ברי השגה. אבל גם בתוך הכאוס הזה, יש מקום לקוות שאפשר למתן את הלהבות, כדי שלא יכלו את כולנו. זה מה שתעשה חוקה רזה. היא תביא (יותר) שלום ביננו.

פורסם ב-ynet

The post איך נחזיר את הממלכתיות שאבדה? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

התקבל צו מילואים חדש, והבשורה הגיעה כמו ציפור המבשרת את בוא הקיץ: ״אנא אשר/י הגעתך באתר המילואים״. ובמה שונה הקריאה הזו מכל הקריאות? בניתוק. אנחנו נמצאים בנקודה בה צעקת המשרתים כבר מנורמלת כמו רעש רקע נוסף בקרקס הציבורי הפרוע. לכל הניסים היקרים מפז הודבק תג מחיר פוליטי; לכל סיפור על זוגיות או עסק שנכוו מצטרף לכל היותר צקצוק לשון; המילים נגמרות מול החיים שממשיכים באין מפריע. העניין מתמצה באותה אנחה יהודית מלאת ייאוש מול הבשורות הנוראות מכל המופיעות חדשות לבקרים על המסכים המרצדים. זה העניין כולו: מציאות המלחמה תבעה מדור (ציוני) שלם לחיות חיים של מסירות נפש. כן, מסירות נפש, מילה שהשגרה הישראלית אמנם שחקה; ועדיין מקופלת בה משמעות עתיקה שחקוקה בנו עמוק ובועטת גם היום. בין שאר האתגרים, המסירות הזו מתבטאת יותר מכל בטנגו האבסורד שחלקנו נאלצים לבצע בין המערכה בקרב לזו שבבית – כאילו אפשר לבנות חיים יציבים ולהירפא בטפטופים שבין אותם עולמות הפוכים. ריקוד בו אסור לעצור, עד קצות המאמץ, הסיבולת והכאב. אפשר לראות את זה מאחורי המבטים הכבויים והדהויים של יותר מידי אנשים יקרים.

אותה מציאות ישראלית שדורשת מסירות תחת מצב אין-ברירה קיומי, מתנהלת במישור הציבורי והפוליטי באופן שעולב בה. הנחת היסוד שלנו נזרקה לאשפה; כל מי שהיה בעולם ה-7 באוקטובר הרגיש כך: שבשש אחרי המלחמה – הדברים יראו אחרת. שאירועי המלחמה בוודאי יעבירו את החברה והפוליטיקה הישראלית טרנספורמציה במידה שתקהה את הקונפליקט היצרי קצר הטווח באופן כזה או אחר. אבל הדברים לא נראים אחרת, ונדמה ששבנו לעולם ה-6 באוקטובר, שבו כל מחלוקת הופכת למשבר וכל רשות לאויבת. עולם שבו הסדרי היסוד של החברה הישראלית פרוצים – ״הושט היד ושנה אותם״. ובמילותיו של פרופ׳ אליקים רובינשטיין: ״קל לתקן את חוקי היסוד כאילו היו חוק עזר לגבי מי הביוב של עיריית רעננה. מי האמין שבגלל קונסטלציות פוליטיות את חוק-יסוד: הכנסת יתקנו מעל 50 פעם?!״.

בדיוק כאן נכנסת החוקה הרזה. לא מדובר בחזון אחרית הימים. אין בה התייחסות לסוגיות של זהות או לזכויות שנויות במחלוקת; וגם לא ניסיון להכריע אחת ולתמיד מי אנחנו, מהי יהדותה של המדינה, ומהי הישראליות הראויה. להיפך, חוקה רזה היא ההכרה הבוגרת בכך שלא נסכים על הכול, ולכן אנו מוכרחים להסכים לפחות על האופן שבו לא נסכים. המחלוקות יישארו אותן מחלוקות, רק שבמקום שהן יתנהלו בלב סערה שמכלה את עצמה, הן יתנהלו על מסלול משטרי יציב. מי שיקבל את קו הטיעון הזה, יבין למה הטענה המרכזית בגנות החוקה הרזה, לפיה היא שאיפה ״נאיבית״, אינה באה בחשבון. הנאיבי הוא זה שימשיך להאמין שאפשר להמשיך כך: בלי גבולות מוסכמים לכוח, בלי מנגנוני הכרעה יציבים, בלי כללי משחק שאינם משתנים לפי זהות המנצח הזמני. נאיביות היא לחשוב שחברה יכולה להישלח שוב ושוב למלחמה מבחוץ, בזמן שהיא מנהלת מלחמת התשה מבפנים.

אבות המחשבה המדינית הבינו מזמן את מה שהפוליטיקה הישראלית מסרבת להבין: מדינה אינה עומדת על כוונות טובות – לא של אלו המכנים את עצמם ״ימין״ או המכנים עצמם ״שמאל״ – אלא על הסדרים נכונים. ואם בנאיביות עסקינן, ניקולו מקיאוולי – שבו אי אפשר לחשוד באוטופיזם פוליטי – טען כי ״בני האדם אינם פועלים לעולם לטובה אלא מתוך הכרח; אבל כאשר אפשרות הבחירה מצויה בשפע (כי אין הסדרים וחוקים) כל דבר מתמלא מיד בלבול ואי סדר. לכן אומרים שהרעב והעוני גורמים לבני האדם להיות חרוצים, והחוקים גורמים להם להיות טובים״. צרת המלחמה גורמת לאזרחי ישראל להיות חרוצים – אבל היכן הם החוקים שיתנו הזדמנות למנהיגים שלהם להיות טובים? החוקה הרזה לא מבקשת לפתור את המחלוקות הישראליות; היא מבקשת למנוע מהן לפרק את הבית בכל פעם שהן מתפרצות.

וזו הטרגדיה הישראלית במלוא חריפותה. הצו הקורא לאזרח הפשוט להפגין אחריות היסטורית, מגיע לנמענו המילואימניק על כנפי שיא הטכנולוגיה הבירוקרטית. מערכת שלישותית משומנת בה טובי בנינו מסודרים טבלאות-טבלאות תדע למצוא ולזמן אותם. לעומת זאת, המערכת שעל בסיסה מתקבלות ההחלטות המנהיגותיות המכריעות את גורלם של אותם אזרחים – בין היתר, ההחלטה לצאת למלחמה עצמה – עשויה טלאים-טלאים. המילואימניק נדרש להאמין במדינה, אבל המדינה מסרבת להעניק לו מסגרת משטרית שאפשר להאמין בה.

השבת האמון, זו תכלית החוקה הרזה. ההבטחה שלה היא אחת: אף צד במחלוקת הישראלית לא יכריע את האחר. למול המסירות יוצאת הדופן עולה חוב מינימלי אך מהותי: להעניק למדינה מסגרת משטרית שמסוגלת לשאת במורכבות הישראלית, מבלי שכל התפרצות שלה תאיים לפר‎‎ק את הבית שאנחנו נלחמים על קיומו.

בימים כתיקונם, בעייתו העיקרית של דור מסירות הנפש הייתה מתמצה בעובדה העצובה לפיה מרביתנו לא נזכה להגיע ליציבות כלכלית שתאפשר בעשורים הקרובים לקנות דירה יפה כדי לגדל בה ילדים. אם נתעלה לגודל השעה, נוכל לפחות לדאוג באותם עשורים ליציבות לאומית. כך, אותם ילדים יוכלו לפחות לגדול בחברה ובמדינה יפות וצודקות יותר.

פורסם ב-Ynet

The post חוקה רזה היא הגמול הראוי לדור מסירות הנפש first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בתוך יום עמוס בכותרות, הידיעה על מצב האוריינות של תלמידי ישראל, כפי שעולה מתוצאות מבחני פיזה, בלטה לעין וכאבה בלב.

אני מניחה שאין כמעט אדם בישראל שהתוצאות הללו אינן מדאיגות אותו. כולם כבר אמרו את המובן מאליו על מצב מערכת החינוך, על ההזנחה ארוכת השנים של המשאב האנושי ועל הצורך בשינויים עמוקים. באמת שאין הרבה מה להוסיף. ובעיקר, זה לא יעזור. אפשר להמשיך לגולל את כל האחריות על המערכות, הממסדים והפוליטיקה, אבל לפעמים לא נכון לצפות שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו.

כי הציונים הם של הילדים שלנו, ולכן האחריות עליהם הוא גם שלנו.

אולי צריך לחזור ולומר את המובן מאליו: הורים הם האחראים הראשונים לחינוך ילדיהם. הם אחראים שהוא יצמח להיות אדם בעל מידות טובות, עם יכולת הבחנה בין טוב לרע ובחירה בטוב. ההורים הם האחראים הראשונים לגדילה של הילד כיצור עצמאי וחושב, שמח ובריא ברוחו, בגופו ובנפש.

לא המטפלת, לא הגננת, לא המורה, לא המנהלת, ובוודאי לא אותה מפלצת גדולה שנקראת משרד החינוך. ברור שרובנו לא יכולים ללמד את ילדינו מתמטיקה, אנגלית או פיזיקה ברמה הנדרשת, וגם איננו אמורים להחליף את בית הספר. אבל קריאה, כתיבה, שפה וסקרנות אינן רק מקצועות לימוד. הן חלק מאחריות הורית והן חלק מתרבות רחבה שבתוכה אנחנו מגדלים את ילדינו.

אם ילדי ישראל נמצאים במקום נמוך כל כך בדירוג האוריינות של מדינות ה OECD , קשה לטעון שמדובר רק בבעיה של מערכת החינוך. זו גם בעיה תרבותית רחבה שנמצאת בבתים שלנו. כידוע, העם היהודי נקרא "עם הספר". ההצטיינות היהודית לאורך דורות בקריאה ובלימוד עיוני לא נבעה מאיכותה של מערכת חינוך, אלא מתרבות רחבה של לימוד, פרשנות, סקרנות ואהבת דעת, שנמצאה בבית, בקהילה ובאטמוספירה התרבותית כולה.

גם היום, בעידן הבינה המלאכותית, מיומנויות הקריאה הן בסיס לחשיבה. האדם חושב במילים ובמושגים. הדמיון האנושי משתמש בדימויים, בסיפורים ובעושר לשוני. היכולת לקרוא טקסט מורכב, להבין רעיון, לזהות טיעון ולהבחין בין עיקר לטפל היא חלק מן היכולת שלנו לחשוב כבני אדם בעצמינו. עולם המסכים לעולם לא יוכל להחליף באופן מלא את הקריאה, הסיפור והדמיון.

הבעיה אמנם ענקית, אבל יש גם צעדים פשוטים מאוד שאפשר לעשות. תעשו מנוי לספרייה הציבורית. תקראו יחד עם הילדים את אותו ספר ולדבר עליו. תשאירו ספרים נגישים בבית. תנו לילדים לראות גם אתכם קוראים בשעות הפנאי, בשבתות ולפני השינה. צרו מדי פעם שעת קריאה משפחתית: בלי מסכים, בלי מטלות, פשוט זמן שבו בני הבית יושבים יחד וקוראים. (גם מגזין ספורט נחשב).

תוצאות מבחני פיזה הן קריאת השכמה למערכת החינוך, אבל הן גם קריאת השכמה לנו, ההורים של ילדי "עם הספר". זה איננו תואר כבוד שקיבלנו בירושה, זו בחירה תרבותית שצריך שתיעשה מחדש בכל דור ובכל בית. השאלה המטרידה באמת איננה באיזה מקום תהיה ישראל במבחן פיזה הבא. השאלה היא איזה מין אנשים נגדל כאן עד אז.

פורסם בערוץ 7.

The post הציונים שלהם, האחריות שלנו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

להאזנה באפל:

להאזנה בספוטיפיי:

The post תשובה ציונית הולמת – שיחה עם מוקי צור first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ממצאים עיקריים: 

• יותר יהודים מזהים אנטישמיות בצעדים נגד ישראל: רוב רואה בהכרה במדינה פלשתינית, בקריאות לענישה נגד ישראל ובחרם אקדמי מעשים "גם אנטי-ישראליים וגם אנטישמיים".
• הבחירות בישראל: נשמרת ההעדפה לאופוזיציה – רוב של שישה מכל עשרה מחוברים מעדיפים שהאופוזיציה תנצח.
• שליש עוקבים באדיקות אחרי החדשות הקשורות לבחירות, מחצית נוספים עוקבים במידה מסוימת.
• רוב עדיין רואים בטראמפ מנהיג גרוע בהקשר איראן, שליש סבורים כי הוא מנהיג טוב בהקשר זה.
• מחצית סבורים שהפעולה האמריקאית באיראן לא הרחיקה לכת מספיק, מול שליש החושבים כי הרחיקה לכת מדי.
• פרשת השחקן ראפלו: רוב גדול שולל את דבריו של השחקן מארק ראפלו כרטוריקה אנטישמית, עמדה החוצה מחנות.
• מבט לשנה החדשה: יהודי ישראל אופטימיים ביחס לעתיד ישראל הרבה יותר מיהודי התפוצות ביחס למדינות שלהם.
• ירידה ביחס לשנה שעברה בשיעור המשתתפים הסבורים כי ישראל בתהליך הידרדרות שיימשך.
• פער פוליטי בנוגע לעתיד ארה"ב: שלושה רבעים ממצביעי האריס פסימיים מול שליש ממצביעי טראמפ.
• מחצית מהמשתתפים יודעים מאות מילים בעברית או יותר, הזיקה לעברית חזקה במיוחד בקרב מי שחיו בישראל.

להורדת גרסת PDF של הסקר, לחצו כאן. 

הרקע לסקר והערה מתודולוגית

הנתונים החודש נאספו בסמוך לראש השנה, על רקע המשך העיסוק בלחץ הבינלאומי על ישראל – קריאות לצעדי ענישה על רקע אירועים ביהודה ושומרון ועל רקע המצב ההומניטרי בעזה, והדיון הציבורי באנטישמיות ובקשריה למדיניות ישראל. במקביל נמשכה ההיערכות לבחירות הצפויות בישראל בסתיו ולבחירות האמצע בארה"ב. הסקר בחן שאלות הנוגעות לבחירות המתקרבות בישראל, העימות הנמשך באיראן, פרשת השחקן ראפלו, ואת מידת האופטימיות עם פתיחת השנה החדשה. הערה מתודולוגית: החודש, נוסף למדגם היהודים המחוברים בארה"ב השיבו לסקר גם 99 משתתפים מקנדה ו־59 מבריטניה. יש להתייחס לנתונים הנוגעים אליהם בזהירות בשל גודל המדגם הקטן, וכל פילוח לפי אידאולוגיה, זרם או הצבעה מתייחס ליהודי ארה"ב בלבד.

אנטישמיות ומדיניות ישראל

עם תחילת השנה החדשה חזרנו לשאלה שנבחנה גם לפני שנה: האם עליית האנטישמיות בעולם קשורה למדיניותה של ישראל. התשובה נעה השנה בכיוון ברור – שניים מכל חמישה מהיהודים המחוברים (39%) סבורים כי מדיניות ישראל תורמת לעליית האנטישמיות "במידה רבה", עלייה מ-31% בספטמבר 2025. שליש (35%) סבורים שהיא תורמת "במידה מסוימת", ורק רבע (23%) סבורים שאין לה קשר לכך כלל, ירידה מ־32% לפני שנה. כלומר, בקרב המחוברים מתגברת ההנחה שלמדיניות הישראלית יש קשר לעלייה באנטישמיות. כצפוי, קיים פער משמעותי בין הקבוצות האידאולוגיות השונות במענה לשאלה זו. רוב הליברלים המובהקים (68%) מייחסים את האנטישמיות למדיניות ישראל "במידה רבה", ואילו בקרב השמרנים המובהקים רק אחוז בודד סבור כך, ורוב (55%) שוללים כל קשר. הפער לפי הצבעה חד באופן דומה: 56% ממצביעי האריס (בבחירות 2024) לעומת 5% בלבד ממצביעי טראמפ מחזיקים בעמדה המייחסת במידה רבה את העלייה באנטישמיות למדיניות ישראל.

גם על ציר הזיקה לישראל ניכר פער בתשובות: בקרב מי שביקרו בישראל פעם אחת שיעור הסבורים כי קיים קשר בין מדיניות ישראל לאנטישמיות "במידה רבה" (48%) גבוה מזה של מי שחיו בה (31%). ההשוואה של תשובות היהודים בארה"ב לאלה של יהודים בישראל, שנשאלו את אותה שאלה בדיוק החודש במדד JPPI לחברה הישראלית, ממחישה עד כמה הגרעין המחובר בארה"ב ביקורתי יותר כלפי מדיניות ישראל: 39% מהמשיבים בארה"ב מייחסים למדיניות ישראל את עליית האנטישמיות "במידה רבה" מול 28% מהיהודים בישראל, ואילו שיעור השוללים כל קשר נמוך בהרבה בקרב היהודים המחוברים (23%) בהשוואה ליהודים בישראל (44%). בעוד שבישראל דווקא התחזקה השנה העמדה השוללת כל קשר בין המדיניות הישראלית להתפרצות האנטישמית, בקרב המחוברים בארה"ב המגמה הפוכה.

בהתאמה עלה השנה גם שיעור הסבורים שישראל צריכה לשנות את מדיניותה בעקבות התגברות האנטישמיות. רבע מהיהודים המחוברים (28%) סבורים כעת שיש לשנות מדיניות "במידה רבה", לעומת חמישית (21%) לפני שנה, ואילו שיעור הסבורים שאין לשנות את המדיניות הישראלית כלל ירד מ־45% ל־37% (בשאלה לא פורט באיזה אופן יש לשנות את המדיניות הישראלית). גם כאן ההבדלים הפוליטיים בולטים: רוב הליברלים המובהקים (56%) תומכים בשינוי משמעותי של המדיניות, מול 1% בלבד מהשמרנים המובהקים. 81% מהשמרנים המובהקים ו־77% ממצביעי טראמפ סבורים שאין לשנות מדיניות כלל. גם בשאלת שינוי המדיניות חוזר הפער בין יהודי ארה"ב המחוברים לבין היהודים בישראל: רבע מהמחוברים (28%) סבורים שישראל צריכה לשנות מדיניות "במידה רבה" מול 17% מהיהודים בישראל, ובעוד שרוב היהודים בישראל (57%) סבורים שאין לשנות מדיניות כלל, בקרב המחוברים השיעור נמוך יותר (37%). כלומר, העלייה שנרשמה החודש בקרב המחוברים בארה"ב מרחיבה, ולא מצמצמת, את הפער בינם לבין היהודים בישראל. עם זאת, כפי שמראה הפרק הבא, ביקורת זו על מדיניות ישראל אינה מתורגמת לקבלה של צעדים בינלאומיים נגדה.

פעולה מדינית נגד ישראל

החודש, כמו לפני שנה, בחנו ארבעה סוגי פעולות שמדינות נוקטות כלפי ישראל, וביקשנו מהמשיבים לסמן אם מדובר במעשה אנטי־ישראלי, אנטישמי, שניהם, או לא זה ולא זה. בכל ארבע הפעולות הקטגוריה השכיחה היא "גם אנטי־ישראלי וגם אנטישמי", אך עוצמת הדחייה של הפעולות משתנה: היא נמוכה יחסית כאשר מדובר בהכרה במדינה פלשתינית (45% סבורים כי הפעולה גם אנטי־ישראלית וגם אנטישמית) וגבוהה במיוחד כאשר מדובר בחרם אקדמי על ישראל (81%). הכרה במדינה פלשתינית היא גם הפעולה היחידה ששיעור לא מבוטל מהיהודים (26%) רואה בה מהלך שהוא "לא אנטי־ישראלי ולא אנטישמי".

בהשוואה לספטמבר 2025 ניכרת מגמת עלייה בהנחה שהפעולות שמדובר בהן אנטי־ישראליות ואנטישמיות. שיעור הרואים בהכרה במדינה פלשתינית מעשה "גם אנטי־ישראלי וגם אנטישמי" עלה מ־40% ל־45%, בקריאה לצעדי ענישה נגד ישראל בגלל המצב ההומניטרי בעזה מ־48% ל־64%, ובחרם האקדמי מ־70% ל־81%. שאלה הנוגעת לחרם על מוצרי ההתנחלויות נשאלה השנה לראשונה, בעקבות צעדים בזירה זו שננקטו בשבועות האחרונים על ידי מדינות שונות באירופה. כמחצית מהמשיבים (53%) סבורים כי הפעולה הנוגעת לחרם על מוצרים מישובים ישראלים ביהודה ושומרון היא גם אנטי־ישראלית וגם אנטישמית. בהשוואה בין היהודים המחוברים בארה"ב לבין היהודים בישראל מתהפכת התמונה שנרשמה בשאלת האנטישמיות הכללית: דווקא היהודים המחוברים נוטים יותר מהיהודים בישראל לסמן את הפעולות הבינלאומיות כ"גם אנטי־ישראליות וגם אנטישמיות". בהקשר לחרם האקדמי הפער בולט (81% מול 50%), וכן בקריאה לצעדי ענישה (64% מול 42%) ובהכרה במדינה פלשתינית (45% מול 32%). הישראלים אמנם רואים בפעולות אלה מעשה של עוינות, אך נוטים לסווגן כ"אנטי־ישראליות" בלבד ולא כאנטישמיות.

במילים אחרות, הגרעין המחובר בארה"ב ביקורתי יותר כלפי מדיניות ישראל, אך גם נוטה יותר להעריך פעולות שנעשות נגדה ככאלה שנגועות באנטישמיות. העלייה ברמת הביקורת על הפעולות הבינלאומיות אינה אחידה, והיא חדה יותר ככל שהפעולה נתפסת כפוגענית וישירה יותר. חרם אקדמי המזוהה עם הדה-לגיטימציה של ישראל בקמפוסים, שהיא סוגיה כאובה במיוחד לקהילה היהודית אמריקאית המחוברת – הוא הפעולה הנדחית ביותר, ורק 3% רואים בחרם מהלך 'לא אנטי־ישראלי ולא אנטישמי'. בקצה השני, ההכרה במדינה פלשתינית – צעד מדיני שיש לו תומכים גם בשמאל היהודי – היא הפחות מסומנת: רבע (26%) רואים בה מהלך לגיטימי. הפעולה החדשה שנבחנה השנה, חרם על מוצרי התנחלויות, ממוקמת בתווך (53% "גם וגם", אך 13% "לא זה ולא זה" – הגבוה ביותר אחרי ההכרה במדינה פלשתינית), ומשקפת את מעמדן המובחן של ההתנחלויות בעיני חלק מן היהודים המחוברים. בהקשר להכרה במדינה פלשתינית, מחצית מהליברלים המובהקים (53%) סבורים כי המהלך לא אנטי־ישראלי ולא אנטישמי, ואילו בקרב השמרנים המובהקים רוב מכריע (85%) רואים במהלך גם אנטי־ישראלי וגם אנטישמי. כאשר מדובר בחרם האקדמי, לעומת זאת, רוב בכל המחנות סבורים כי מדובר במעשה גם אנטי־ישראלי וגם אנטישמי.

פרשת ראפלו

סוגיה שהעסיקה החודש את הקהילה היהודית נגעה לשחקן מארק ראפלו, שבמסגרת התנגדותו לצעד עסקי (מיזוג פרמאונט וורנר וענקית הטכנולוגיה אורקל) קישר את מנכ"ל פרמאונט סקיידאנס היהודי דיוויד אליסון ל"מערכת אפרטהייד של דיכוי" בעזה. התבטאות זו גררה גינויים רבים מצד ארגונים יהודיים, אך גם מכתבי תמיכה בראפלו. הצגנו למשיבים שתי תגובות אפשריות לדבריו, שבהן ציטוטים מתוך תגובה ביקורתית על דבריו ומתוך תגובה אוהדת לדבריו, וביקשנו לבחור את הקרובה לעמדת המשתתפים בפאנל. רוב גדול (76%) בחר בעמדה שלפיה "הפוסטים של מארק רפאלו… ציניים ומעוררי בחילה. אפשר להתנגד למיזוג פארמאונט לגופו של עניין… בלי להיגרר לרטוריקה אנטישמית". רק אחד מכל שנים עשר משיבים (8%) בחר בעמדה שלפיה "ההצבעה על הקשרים המכריעים בין מה שקורה בעזה לבין מה שקורה בהוליווד היא ההפך הגמור מאנטישמיות". עשירית (10%) מעידים כי אף אחת מהאפשרויות לא מתארת את עמדתם. הדחייה של דברי ראפלו חוצה מחנות על פי תפיסה פוליטית. אפילו בקרב הליברלים המובהקים, הקבוצה הנוטה להרבות בביקורת על ישראל, מחצית (51%) בחרו בעמדה השוללת את דבריו של השחקן כרטוריקה אנטישמית, מול רבע (23%) שהזדהו עמו. בקרב המרכז והשמרנים מדובר בקונצנזוס כמעט מלא. פרשת ראפלו ממחישה במקרה קונקרטי את מה שעולה מן השאלות המופשטות יותר בפרקים הקודמים: גם משתתפי פאנל הנכונים לבקר את מדיניות ישראל, ואף לייחס לה חלק בעליית האנטישמיות, מזהים ודוחים רטוריקה שהם תופסים כאנטישמית כאשר היא עוטפת ביקורת פוליטית.

הבחירות בישראל

לקראת הבחירות בישראל, שייערכו בסוף חודש אוקטובר, ההעדפה שנרשמה באוגוסט בקרב הפאנל המחובר, של האופוזיציה הנוכחית, נותרה דומה החודש. רוב של 57% מעדיפים שהאופוזיציה הנוכחית תנצח (54% באוגוסט), מול 17% המעדיפים את הקואליציה הנוכחית (14% באוגוסט), 8% ללא העדפה, וחמישית (19%) סבורים שאין זה מקומם להכריע (ירידה מ־24% באוגוסט). תשומת הלב לבחירות נותרת גבוהה: שלושה רבעים (77%) עוקבים אחר החדשות הנוגעות להן "מקרוב מאוד" (31%) או "במידה מסוימת" (46%), למרות שרק עשירית (8%) זכאים להצביע בהן.

ההעדפה הנוגעת למפה הפוליטית הישראלית ממשיכה לשקף את המפה המפלגתית האמריקאית: 82% מהליברלים המובהקים ו־79% ממצביעי האריס מעדיפים את האופוזיציה, מול 75% מהשמרנים המובהקים ו־50% ממצביעי טראמפ המעדיפים את הקואליציה. גם משתתפי הפאנל בקנדה (51%) ובבריטניה (49%) נוטים לאופוזיציה. רמת המעקב אחר הבחירות עולה ביחס ישר לעומק הזיקה לישראל: בקרב מי שחיו בישראל 45% עוקבים "מקרוב מאוד" אחר הבחירות, וסך העוקבים מגיע ל־92%, לעומת מי שמעולם לא ביקרו בישראל, שבהם רק 13% עוקבים מקרוב מאוד ושליש (37%) אינם עוקבים ממש. הפער הפוליטי בעוצמת המעקב מתון יותר מזה שבהעדפה עצמה.

אמון במנהיגים

העימות הנמשך באיראן תפס החודש מקום פחות מרכזי בחדשות, אך הסקר הנוכחי המשיך לעקוב אחר שני מדדים הקשורים אליו. בשאלת הפעולה הצבאית האמריקאית נותרה עמדת הרוב ניצית ויציבה: מחצית (51%) סבורים שהמהלך הצבאי "לא הרחיק לכת מספיק", מול שליש (32%) הסבורים שהוא "הרחיק לכת מדי".

הפילוח הפוליטי חד: שבעה מכל עשרה (70%) מהליברלים המובהקים חשים שהפעולה הרחיקה לכת מדי, מול תשעה מכל עשרה (91%) מהשמרנים המובהקים המבקשים יד קשה יותר. הדירוג של הנשיא טראמפ כמנהיג בסוגיית איראן, שירד לשפל ביוני (21% 'מנהיג טוב') ועלה במקצת מאז, המשיך לעלות קלות בספטמבר לשליש (30%), אך רוב יציב של שני שליש (64%) עדיין רואים בו מנהיג גרוע, מחציתם "גרוע מאוד".

גם כאן העמדה היא פונקציה של זהות מפלגתית: בקרב השמרנים המובהקים 83% מדרגים אותו לחיוב, מול 92% מהליברלים המובהקים המדרגים אותו "גרוע מאוד". בקהילות המקומיות, ראשי הממשלה של קנדה ובריטניה ממשיכים לקבל דירוגים נמוכים בהרבה מזה של טראמפ. את ראש ממשלת קנדה מארק קרני מדרגים 18% בלבד "מנהיג טוב" בסוגיית איראן, ואילו את ראש ממשלת בריטניה אנדי ברנהאם עשירית (10%) בלבד, ירידה מ־16% באוגוסט, בשתי הקהילות רוב רואים במנהיג המקומי מנהיג גרוע.

מבט לשנה החדשה

כמדי שנה לקראת ראש השנה בחנו החודש את מצב הרוח היהודי – והפעם ניתן להעמיד זו מול זו ארבע קהילות: היהודים המחוברים בארה"ב, יהודי קנדה ובריטניה, ולצידם יהודי ישראל, שנשאלו שאלות זהות במדד JPPI לחברה הישראלית בתחילת החודש הנוכחי. המשיבים התבקשו לומר עד כמה הם אופטימיים או פסימיים בנוגע למצבה של מדינתם, מצבה של ישראל ומצב כלל העולם. התמונה הכוללת פסימית, אך בתוכה מצטיירת החלוקה הבאה: ביחס למצבו של העולם ישנה פסימיות של רוב המשיבים בכל הקהילות, ואילו כלפי הבית עצמו, כל קהילה ומקומה, הפער בין המשיבים מהקהילות השונות גדול.

יהודי ישראל אופטימיים בנוגע לעתיד מדינתם הרבה יותר מכפי שיהודי התפוצות אופטימיים בנוגע לעתיד מדינתם שלהם: 43% מהם סבורים כי ישראל "בתהליך שיפור ויהיה עוד יותר טוב", לעומת 8% בלבד מהמחוברים בארה"ב ביחס לארה"ב, 11% מיהודי קנדה ביחס לקנדה ו־7% מיהודי בריטניה ביחס לבריטניה. במקביל, שיעור הרואים במדינתם "מסלול של הידרדרות שיימשך" עומד על רבע בלבד (24%) בישראל, מול 61% בארה"ב, 58% בקנדה ו־64% בבריטניה. ברמת האופטימיות הנוגעת לישראל הפער בין הקהילות מצטמצם, אך נותר משמעותי: בעוד שארבעה מכל עשרה יהודים בישראל (43%) אופטימיים ביחס לעתיד מדינתם, שיעור קטן בחצי של יהודים מחוברים בארה"ב (19%) אופטימיים ביחס לעתיד ישראל. עם זאת, שיעור הרואים בישראל 'הידרדרות שתימשך' כמעט זהה בכל ארבע הקהילות – כרבע בכל אחת מהן. כאשר מדובר במצבו הכללי של העולם, לעומת זאת, כל הקהילות פסימיות: הפסימיים הם רוב (או הקבוצה הדומיננטית ביותר) בכל אחת מהן, מ־47% בקרב יהודי ישראל ועד 73% בקרב יהודי בריטניה, עם ארה"ב (63%) וקנדה (60%) באמצע. במילים אחרות, יהודי ישראל בולטים באמונתם ביכולת של מדינתם להיחלץ ממצבה הנוכחי ולהבטיח לעצמה עתיד טוב יותר, אמונה שאין לה מקבילה בתפוצות ואינה נוגעת למצב העולם בכללותו.

מידת האופטימיות של משתתפי הפאנל ביחס לישראל עלתה לעומת שנה שעברה: שיעור הרואים הידרדרות שתימשך במצבה ירד מ־38% בספטמבר 2025 ל־25% בחודש הנוכחי. בנוגע לארה"ב הפסימיות עמוקה ויציבה יותר (61%, לעומת 66% שנה שעברה), וכלפי העולם היא העמוקה מכל, אם כי גם בה ניכרת ירידה (63%, לעומת 71% בשנה שעברה). בולט שיעור משתתפי הפאנל שלא ידעו להשיב על השאלה ביחס למצבה של ישראל (16%, מול 3% בלבד בקרב יהודי ישראל). בחלוקה לפי הצבעה בבחירות 2024, שלושה רבעים (73%) ממצביעי האריס סבורים שארה"ב במסלול הידרדרות שיימשך, לעומת ארבעה מכל עשרה (37%) מצביעי טראמפ, שבקרבם חמישית (22%) אף אופטימיים ממש. ביחס לישראל המדרג הפוך: בקרב השמרנים המובהקים מחצית (51%) אופטימיים ממש לגבי עתידה, מול 4% בלבד מהליברלים המובהקים, שרובם (50%) חוששים מהידרדרות מתמשכת.

בקיאות בעברית ויידיש

לרגל השנה החדשה בחנו החודש גם ממד של זהות תרבות: היקף ההיכרות של משתתפי הפאנל עם העברית והיידיש. הזיקה לעברית ניכרת – מחצית מהיהודים המחוברים (50%) מעידים כי הם יודעים 'מאות מילים או יותר' בעברית, מה שללא ספק גם משקף את אופי הפאנל וגם מלמד עליו (13% דוברי עברית, 15% אלף מילים ומעלה, 22% מאות מילים).

רק 2% ממשתתפי הפאנל לא יודעים אף מילה בעברית. היידיש, לעומת זאת, אינה מוכרת באותו אופן: חמישית (18%) יודעים מאות מילים או יותר, והקטגוריה השכיחה היא "עשרות מילים בודדות" (36%). ההיכרות עם עברית עולה בהתאם לרמת הזיקה לישראל וכן בהתאמה לזרם הדתי. בקרב מי שחיו בישראל, מחצית (50%) דוברי עברית ורבע (25%) יודעים אלף מילים ומעלה. בקרב מי שמעולם לא ביקרו בישראל, שיעור דוברי העברית אפסי ושליש (33%) יודעים מילים בודדות בלבד. גם הפער הזרמי חד: בקרב האורתודוקסים והחרדים הרוב יודעים מאות מילים ומעלה, לעומת פחות משליש מהרפורמים. גם כאשר מדובר ביידיש, ההיכרות הרחבה ביותר נרשמת בקרב האורתודוקסים והחרדים.

נתונים על הסקר

דו"ח זה מתבסס על סקר בהשתתפות משתתפי פאנל 'קול העם היהודי' של המכון למדיניות העם היהודי (PPI) שנערך בתאריכים 15 עד 17 בספטמבר 2026. באופן כללי, אפשר לומר כי הסקר נוטה לשקף את עמדותיהם של יהודים 'מחוברים' – כלומר, בעלי זיקה יחסית חזקה לקהילה היהודית, ו/או לישראל, ו/או לזהות יהודית – ואינו מדגם מייצג של כלל יהודי ארה"ב. בסקר לקחו חלק 646 משתתפים מארה"ב, 99 מקנדה ו־59 מבריטניה. התוצאות, אלא אם צוין אחרת, משקפות את עמדות המשיבים מארה"ב בלבד; נתוני בריטניה מובאים כמגמה בלבד בשל גודל המדגם. השוואות ליהודים בישראל מבוססות על מדד JPPI לחברה הישראלית של ספטמבר 2026. סקר מדד קול העם של JPPI נערך על ידי עמיתי המכון שמואל רוזנר, נח סלפקוב ויעל לוינובסקי. פיקוח סטטיסטי: פרופ' דוד שטיינברג. להלן נתונים על משתתפי הסקר האמריקאים של ספטמבר 2026.

The post מדד 'JPPI-קול העם היהודי' לחודש ספטמבר 2026: יהודי ארה"ב מביעים עניין רב בבחירות הקרובות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בדו"ח כמה חלקים המתייחסים לתחושות עם כניסת השנה החדשה ולסיכום השנה החולפת, לחשיבות הבחירות המתקרבות ולנושאים שיכריעו בהן, לעתידה של רצועת עזה, לתחושת הניצחון במלחמה, לפרשת קוסרה, להתגברות האנטישמיות בעולם ולמערכת החינוך.

הממצאים העיקריים

▪ בחירות גורליות: ארבעה מכל עשרה ישראלים סבורים שאלה יהיו "הבחירות הכי חשובות בתולדות המדינה", שיעור זהה סבור כי מדובר בבחירות חשובות במיוחד.
▪ הנושאים המסתמנים כמכריעים בבחירות הקרובות: ביטחון, יחסי השלטון ומערכת המשפט, אחדות.
▪ שלושה רבעים מהיהודים לא יסכימו "בשום תנאי" לנסיגה מהפרימטר הביטחוני בעזה; תמיכת יהודים בכיבוש הרצועה עלתה ביחס לשנה שעברה.
▪ שליש מהישראלים מגדירים את הנערים היהודים שפעלו בקוסרה "טרוריסטים ישראלים"; בימין שיעור אפסי בוחר בהגדרה זו.
▪ תפיסת האנטישמיות: שלושה רבעים מהיהודים רואים בחרם אקדמי על ישראל פעולה אנטישמית, לעומת שני שליש בשנה שעברה.
▪ שליש מייחסים את התגברות האנטישמיות בעולם למדיניות של ישראל, שני שליש חושבים שאין קשר או שיש רק קשר חלש בין התנהלות המדינה לאנטישמיות.
▪ מערכת החינוך בשחיקה מתמשכת: עליה בשיעור המגדירים אותה "לא טובה".
▪ המקצוע השנוי במחלוקת: יותר ישראלים רוצים להוסיף יהדות למערכת השעות, יותר רוצים לקצץ יהדות במערכת השעות.

להורדת גרסת PDF  לחצו כאן. 

לקראת השנה החדשה

זו השנה השנייה שבה אנחנו שואלים את הישראלים לקראת ראש השנה, איזו הרגשה קרובה לשלהם ביחס למצב הכללי של ישראל. התמונה השנה מעט אופטימית לעומת זו של השנה שעברה: 35% מהישראלים ו-43% מהיהודים בוחרים באפשרות "ישראל בתהליך של שיפור, ויהיה עוד יותר טוב", לעומת 30% ו-36% בהתאמה בספטמבר 2025. במקביל ירד שיעור הפסימיים הסבורים שישראל מדרדרת ושהתהליך יימשך, מ-38% ל-30% בקרב כלל הישראלים ומ-34% ל-24% בציבור היהודי. בציבור הערבי לעומת זאת לא נרשמו שינויים משמעותיים: 5% בלבד בוחרים באפשרות האופטימית ביותר ו-54% באפשרות הפסימית ביותר – בדיוק כמו בשנה שעברה.

בציבור היהודי לרמת האופטימיות יש זיקה מובהקת לעמדה פוליטית. בקרב המזדהים עם הימין שלושה רבעים (76%) סבורים שישראל משתפרת ותוסיף להשתפר, עלייה משני שליש (68%) בשנה שעברה. בקרב משיבים המזדהים עם קבוצת ה"ימין-מרכז" העלייה חדה עוד יותר, מ-32% ל-42%. במרכז כמעט לא חל שינוי, ובשמאל אף לא משיב אחד בחר באפשרות החיובית ביותר. ובכל זאת, גם בשמאל חלה תזוזה, אך תזוזה מסוג אחר: שיעור מי שסבורים שההידרדרות תימשך צנח מ-77% ל-49%, וכמעט כל מי שנטש את העמדה הזאת עבר לעמדה "ישראל בתהליך של הדרדרות, אבל אני חושב/ת שיהיה יותר טוב" (22% בשנה שעברה מול 49% היום). במילים אחרות: הימין נעשה אופטימי יותר, והשמאל נעשה פסימי פחות. כשבחנו שאלה זהה בהקשר הגלובלי התברר כי מחצית (49%) מהישראלים סבורים שהעולם בתהליך של הידרדרות שיימשך, ורק שמינית (12%) שהוא בתהליך של שיפור שיימשך, נתונים כמעט זהים לאלה של ספטמבר שעבר (50% ו-10%).

הפער בין הערכת מצבה של ישראל להערכת מצבו של העולם, שזוהה כבר בשנה שעברה, נשמר השנה והתרחב: הישראלים מאמינים ביכולתה של ישראל לייצר לעצמה עתיד טוב יותר הרבה יותר משהם מאמינים בכך ביחס לעולם. מעניין לציין שבשאלה על העולם הפער בין יהודים לערבים קטן בהרבה מאשר בשאלה על ישראל.

סיכום השנה החולפת

שלוש שאלות זהות בנוסחן ביקשו מהמשיבים לסכם את השנה החולפת בשלושה תחומים: ביטחון, כלכלה וחברה. התוצאה חושפת מדרג ברור: התחום החברתי הוא זה שמוערך ברמה הנמוכה ביותר, והיחיד שבו לא חל שום שינוי לעומת השנה שעברה: 52% מהישראלים מגדירים את השנה החולפת כ"גרועה מבחינה חברתית" ורק 4% כ"טובה". בתחום הכלכלי חל שיפור קל: שיעור מי שהגדירו את השנה כ"גרועה" ירד מ-35% ל-30%, ושיעור מי שהגדירו אותה כ"טובה" עלה מ-11% ל-18%. בתחום הביטחוני התמונה כמעט קפואה: 37% מגדירים את השנה כגרועה, לעומת 36% בשנה שעברה – אם כי בציבור היהודי מחצית (50%) כבר מגדירים אותה כשנה טובה או סבירה מבחינה ביטחונית. התחום החברתי הוא גם היחיד משלושת אלה שנבדקו, שבו הפער האידאולוגי לא נסגר אלא נפתח.

בקרב המזדהים עם הימין שיעור מי שמגדירים את השנה כגרועה מבחינה חברתית נותר על כרבע, ואילו בשמאל-מרכז הוא עלה מ-74% ל-86% ובמרכז -62% ל-70%. כלומר, ישנה עליה בתחושה שבישראל יש משבר חברתי, שכמעט כולה במרכז ובשמאל של המפה האידאולוגית היהודית.

חשיבות בחירות 2026

לקראת הבחירות הצפויות בסתיו, התחושה שמדובר במערכת גורלית מתחזקת. ארבעה מכל עשרה (40%) ישראלים סבורים שאלה יהיו "הבחירות הכי חשובות בתולדות המדינה". זו עלייה לעומת פברואר השנה, אז החזיקו בעמדה הזאת שליש (33%) מהמשיבים. עוד 41% סבורים שאלה "בחירות חשובות במיוחד". כלומר, בסך הכל, לשמונה מכל עשרה ישראלים יש תחושה שמדובר במערכת חריגה בחשיבותה, ושיעור מי שמגדירים אותה "בחירות חשובות כמו כל בחירות" ירד מ-24% בפברואר ל-16% היום. התחושה שמדובר במערכת גורלית חזקה יותר בקרב מי שמזדהים עם המרכז והשמאל: 60% בשמאל-מרכז, 57% בשמאל ו- 55% במרכז סבורים שאלה "הבחירות הכי חשובות בתולדות המדינה", לעומת 35% בימין ו-39% בימין-מרכז. בציבור הערבי התחושה מתונה יותר – 23% מחזיקים בעמדה כזאת.

עוד בחנו החודש מה הנושא המכריע בבחירות הקרובות לטעמם של הבוחרים. מתוך שישה נושאים שהוצגו כאפשרות, נושא הביטחון נשאר הנושא המוביל, וההתחזקות שלו היתה כבר בין יולי לאוגוסט ומאז התייצבה: שליש (31%) מהישראלים אומרים שמבחינתם הנושא המכריע בבחירה יהיה "מי שיתרום לשמירה על הביטחון בצורה הכי טובה".

שני הנושאים הבאים שתופסים מקום מרכזי בבחירות הם יחסי השלטון ומערכת המשפט, וסוגיית האחדות. בהתבוננות על התוצאות מהחודשים האחרונים עולה תמונה יחסית סטטית השינויים בתשובות הישראלים קטנים, ודירוג חשיבות הנושאים נשאר דומה מחודש לחודש. הפערים העיקריים הם בין האוכלוסיה היהודית לזו הערבית. בעוד שניהול הכלכלה נרשם כנושא השני בחשיבותו בקרב בערבים, בקרב היהודים שיעור אפסי מציין כי זה הנושא המכריע מבחינתו בבחירות הקרובות. שני הממצאים הנוגעים להתחזקות התחושה שמדובר בבחירות גורליות ועליית האחדות כנושא מכריע – מתחברים לממצא שעלה בחודש שעבר, שלפיו בקרב היהודים שטרם החליטו סופית כיצד יצביעו ישנו דגש מיוחד על הנושא "אחדות ופחות מחלוקות". כלומר, הציבור שעודו מתלבט מחפש הורדה של רמת הקיטוב והמחלוקת. ציבור זה חווה בימים האחרונים אתגר נוסף כאשר חלק ממפלגות "הגוש השלישי" הודיעו כי לא ירוצו בבחירות הקרובות, ואחרות הודיעו כי יתאחדו עם מפלגות גדולת. בפילוח אידאולוגי המפה מתפצלת לשניים: בימין הביטחון (40%) ויחסי שלטון-משפט (35%) נתפסים כנושאים המכריעים בבחירות הקרובות, ואף לא משיב אחד בחר באפשרות "מדינה יותר ליברלית". בשמאל ובשמאל-מרכז הנושא המוביל הוא דווקא "מדינה יותר ליברלית" – 43% ו-34% בהתאמה. במרכז הנושא המוביל הוא האחדות (30%).

התאמה לראשות הממשלה

בבחינה של מספר מועמדים במקביל, בנימין נתניהו נשאר המועמד המוביל לראשות הממשלה, אך לא המועמד המועדף על רוב הישראלים. 36% מהישראלים ו-43% מהיהודים רואים בו את המתאים ביותר לתפקיד.

גדי איזנקוט שני עם 29% – שיעור כמעט זהה בשני הציבורים – נפתלי בנט שלישי עם 13%, ואביגדור ליברמן 4%. משמעות נתונים אלה היא כי 46% מהישראלים נקבו בשם אחר מזה של ראש הממשלה המכהן כמועמד המועדף עליהם. הפילוח האידאולוגי מעלה שנתניהו הוא הבחירה הדומיננטית בימין (79%), ואילו איזנקוט הוא הבחירה השלטת בשאר המחנות: 71% בשמאל, 66% בשמאל-מרכז, 58% במרכז. מחנה הימין-מרכז הוא היחיד שבו נרשמת תחרות של ממש 44% לנתניהו, 21% לאיזנקוט ו-20% לבנט.

עזה: הפרימטר והכיבוש

החודש הצגנו למשיבים שתי אפשרויות ביחס לעתידה של רצועת עזה בנוסח זהה לזה שהוצג בספטמבר 2025, עוד לפני שנחתם הסכם חמאס-ישראל שהוביל לסיום המלחמה ברצועת עזה ולהחזרת כלל החטופים. את האפשרויות שהוצגו צריך לקרוא על רקע הממצאים של סקר אוגוסט: בעקבות ההכרזה של הנשיא טראמפ על הסכמה לפירוק חמאס מנשקו, רוב (58%) הישראלים העריכו שההסכמה לא תקוים ושהמצב הנוכחי יישאר בערך אותו הדבר, ורק שיעור אפסי האמינו בתרחיש המלא של פירוק מלא ונסיגה מלאה. כלומר, הנתונים שנרשמו החודש ביחס לעתיד הרצועה אינם מתייחסים להסדר שנתפס כמתקרב, אלא להסדר שנתפס כלא מעשי. האפשרות שישראל תיסוג לקו הגבול ולא תשמור על "פרימטר" ביטחוני בתוך הרצועה נדחית על הסף בידי שלושה רבעים (72%) מהיהודים, שאומרים שלא יסכימו לה "בשום תנאי". גם בקרב כלל הישראלים נרשם רוב (59%) שלא יסכים לנסיגה כזו בשום תנאי. בקרב הערבים לעומת זאת נרשם החודש כי מחצית (49%) מסכימים שישראל תיסוג לקו הגבול עם עזה ולא תשמור על רצועת ביטחון בתוכה, שיעור גבוה מזה שנרשם בשנה שעברה (36%).

האפשרות ההפוכה – שישראל תכבוש את כל הרצועה ותנהל אותה באמצעות צה"ל לפחות לכמה שנים – צברה תמיכה בשנה החולפת בציבור היהודי. שיעור המסכימים לאפשרות הכיבוש המלא "באופן כללי" עלה מ-27% ל-36%, בעוד שיעור המתנגדים בכל תנאי נותר יציב. כלומר, מי שזזו עברו בעיקר מקבוצת המהססים, לא מקבוצת המתנגדים. בציבור הערבי חלה התקשחות: ההתנגדות לכיבוש בכל תנאי עלתה. הפילוח האידאולוגי חד: בימין 62% מסכימים באופן כללי לכיבוש ורק 9% מתנגדים לו בכל תנאי, בימין-מרכז 32% מסכימים ו- 37% מתנגדים, ובמרכז, בשמאל-מרכז ובשמאל ההתנגדות עומדת על 66%,88% ו-91% בהתאמה. בפילוח לפי סולם דתיות המדרג זהה: 64% מהחילונים מתנגדים בכל תנאי, לעומת 13% מהחרדים ו-16% מהדתיים.

תחושת ניצחון במלחמה

אחת לחודש אנחנו מבקשים מהמשיבים לדרג בסולם 5-1 עד כמה הם מרגישים שישראל מנצחת או ניצחה במלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר. החודש, עם סיכום השנה, ואחרי שנה של תנודות, התחושה חזרה כמעט בדיוק לנקודה שבה הייתה בערב ראש השנה : 40% מדרגים את תחושת הניצחון בשתי הדרגות הגבוהות, 4 או 5, לעומת 43% בספטמבר 2025, ו-37% מדרגים אותה ברמות הנמוכות 1 או 2, לעומת 32% אז. בין שתי נקודות הזמן המתוארות, מראש השנה שעבר עד ראש השנה זה, היו תזוזות גדולות – שיא במרץ 2026, אחרי מבצע "שאגת הארי", ושפל בחודשים האחרונים.

הפילוח האידאולוגי של התשובות לשאלה על תחושת הניצחון במלחמה הוא החד ביותר שנמדד החודש בכל שאלות הסקר: בקרב המזדהים עם הימין 77% מדרגים את תחושתם 4 או 5, בימין-מרכז 44%, במרכז 16%, בשמאל-מרכז 7% – ובשמאל אפס. מבט על הפילוח האידאולוגי מעלה כי העלייה הכללית בתחושת הניצחון מ-37% באוגוסט ל-40% בספטמבר, אינה מפוזרת בין קבוצות שונות: כולה בימין. בקרב המזדהים עם הימין קפץ שיעור המדרגים את תחושת הניצחון 4-5 מ-67% ל-77% בחודש אחד, ואילו בכל שאר המחנות התזוזה היא של נקודה או שתיים לכאן או לכאן.

במילים אחרות, מה שנראה כהתאוששות קלה בתחושת הניצחון הוא למעשה התחזקות של תחושת הניצחון בקצה שכבר החזיק בה, ולא שינוי רוחבי. זאת, בחודש שבו לא חל שינוי משמעותי בזירות הלחימה השונות של צה"ל, ולכן ניתן לשער כי מדובר בחשיפה גבוהה יותר לתעמולה מפלגתית שיש לה קשר למערכת הבחירות (של כלל המפלגות).

המצב ביהודה ושומרון

בחודש האחרון התרחש אירוע אלים בכפר קוסרה שנמצא בשטחי יהודה ושומרון, לאחר שעשרות אזרחים ישראלים רעולי פנים הגיעו למקום בטנדרים ויידו אבנים על תושבים פלסטינים. חלק מהפורעים התבצרו בתוך בית מקומי בעת ששהו בו דייריו. באירוע נפצעו מספר תושבים פלסטינים, בהם אישה שפונתה לקבלת טיפול רפואי. עם הגעת הכוחות נמלטו הפורעים הישראלים ללא מעצרים. האירוע עורר הדים רבים ופוליטיקאים רבים התייחסו אליו. הוא סוקר בהרחבה גם בתקשורת ברחבי העולם, והוביל לגינוי של המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון.

החודש ביקשנו מהמשיבים לבחור את ההגדרה המתאימה לדעתם לקבוצת הצעירים היהודים שביצעו את הפעולה, מתוך כמה הגדרות שבהן השתמשו פוליטיקאים ישראלים כדי לתאר אותם. ההגדרה החריפה מכולן "טרוריסטים ישראלים" – היא גם הנבחרת בשיעור הגבוה ביותר: שליש מהישראלים (33%) אמרו כי המתפרעים בקוסרה הם "טרוריסטים". בצירוף הגדרה חריפה נוספת – "פושעים לאומנים" – מגיעים בעלי ההגדרה החמורה ל-51% מהישראלים. בקצה השני, שתי ההגדרות הפחות חריפות "נערים שלפעמים מגזימים" ו"מלח הארץ" – נבחרות בידי 13% מהישראלים. בקרב הערבים שיעור הסבורים כי מדובר בקבוצה של טרוריסטים ישראלים גבוה משמעותית מאשר בקרב היהודים (55% לעומת 27%), ובאופן דומה שיעור ההגדרות המקלות בקרב הערבים אפסי ("קומץ פורעים", "מיעוט אלים", "נערים שלפעמים מגזימים" ו"מלח הארץ" זוכים יחד לעשירית בלבד מתשובות הערבים).

הפער האידאולוגי שנרשם בשאלה זו דרמטי: בשמאל 63% בוחרים ב"טרוריסטים ישראלים" ועוד 31% ב"פושעים לאומנים" – 94% יחד. במרכז: כמחצית בוחרים ב"טרוריסטים" וכשליש ב"פושעים". בימין בוחרים בהגדרה "טרוריסטים ישראלים" 3% בלבד, ההגדרות הנפוצות שם הן "קומץ פורעים" (22%) ו"מיעוט אלים" (20%), ו-30% מהימין בוחרים באחת משתי ההגדרות המקילות, ובהם 12% הבוחרים ב"מלח הארץ". בפילוח לפי דתיות: 72% מהחילונים בוחרים באחת משתי ההגדרות החריפות, לעומת 17% מהחרדים, ומנגד 36% מהחרדים בוחרים באחת הפחות חריפות, ובהם 29% הבוחרים ב"נערים שלפעמים מגזימים". הממצא הזה אינו אירוע מבודד. בחודש שעבר שאלנו שאלה אחרת לגמרי בניסוחה: האם חוות ומאחזים יהודיים ביהודה ושומרון הם נטל על צה"ל ופוגעים בביטחון של כלל אזרחי ישראל – וקיבלנו התפלגות כמעט שווה: 36% מהישראלים "בכלל לא מסכימים" ו-36% "מאוד מסכימים". כשמעמידים את שתי השאלות זו לצד זו מתקבל אותו סדר בדיוק, וכמעט באותה עוצמה. השאלות שונות ואין להשוות ביניהן, אבל הן מודדות את אותו קו שבר: היחס לתופעת האלימות של קבוצות שוליים בהתיישבות אינו שאלה של מידע או של עובדות, אלא סמן זהות.

אנטישמיות ויחסי חוץ

זו השנה השנייה שבה אנחנו בוחנים את יחס הישראלים להתגברות האנטישמיות בעולם, והממצא המרכזי הוא הדלדלות של עמדת האמצע. 36% מהישראלים סבורים שהתגברות האנטישמיות היא "בכלל לא בגלל המדיניות של ישראל", לעומת 33% בשנה שעברה, ובציבור היהודי עלה השיעור מ-38% ל-44%. אבל בקצה הנגדי אין שינוי: בדומה לשנה שעברה, 34% מהישראלים עדיין סבורים שהאנטישמיות מתגברת "במידה רבה" בגלל מדיניות ישראל (32% בשנה שעברה). מה שהצטמצם מעט הוא העמדה האמצעית. בציבור הערבי עלה שיעור מי שתולים את האנטישמיות במדיניות ישראל "במידה רבה" מ-42% ל-58%. ובציבור היהודי מתחזקת העמדה השוללת כל קשר בין מדיניות ישראל לבין תופעות אנטישמיות בעולם. התחזקות זו ניכרת בעיקר במרכז סולם הדתיות: בקרב המסורתים הלא-דתיים עלה שיעור מי שסבורים שאין קשר כלל מ-42% ל-55%, ובקרב המסורתים הדתיים מ-41% ל-57% בקרב החרדים לא חל שינוי, ובקרב הדתיים חלה אף ירידה קלה.

בנוגע לשאלה המעשית – האם ישראל צריכה לשנות את מדיניותה בגלל התגברות האנטישמיות עמדת הציבור היהודי לא השתנתה: 57% אומרים שאין לשנות דבר, לעומת 56% בספטמבר שעבר. מקרב כלל הישראלים 47% – שיעור זהה לשנה שעברה. גם כאן התזוזה היחידה חלה בציבור הערבי, שבו שיעור התומכים בשינוי מדיניות "במידה רבה" עלה מ-14% ל-60% – שינוי חד שנובע בעיקרו מהתכווצות ניכרת של שיעור המשיבים לא יודעים בקבוצה זו (מ-48% ל-15% את ההגדרות של פעולות בינלאומיות שונות ביחס לישראל בחנו זו השנה השנייה – ובשנה שחלפה כמה מהן חדלו להיות היפותטיות. מהנתונים עולה כי ההגדרה של ישראלים למעשים שראוי לכנות "אנטישמית" התרחבה במידת מה. ביחס לשלוש מארבע הפעולות שבחנו עלה שיעור היהודים שרואים בהן פעולה אנטישמית (רק אנטישמית או בשילוב עם אנטי-ישראלית). ביחס לחרם אקדמי עלה שיעור המגדירים אותו כאנטישמיות מ-68% ל-74%, ביחס לקריאה לצעדי ענישה נגד ישראל בגלל המצב ההומניטרי בעזה עלה השיעור מ-51% ל-58%, ביחס לאיסור כניסה של שרים וחברי כנסת למדינות שונות עלה השיעור מ-43% -45%. הדוגמה היוצאת מן הכלל היא דווקא הפעולה שבפועל מומשה (עוד לפני שנה זו) יותר מכולן: ההכרה במדינה פלסטינית. שיעור הישראלים המגדירים פעולה כזאת כפעולה אנטישמית נותר על 41% בדיוק, כמו בשנה שעברה.

מערכת החינוך

עם פתיחת שנת הלימודים, בחנו החודש גם סדרת שאלות בנוגע למערכת החינוך בישראל. זו השנה השלישית שבה בחנו את שאלות אלו והמגמה חד-כיוונית: שיעור הישראלים שמגדירים את מערכת החינוך "לא טובה" עלה מ-32% ב-2024-35% השנה. שיעור מי שמגדירים אותה "טובה" ירד בשנתיים האחרונות בארבע נקודות האחוז ועומד כרגע על 14%. שיעור מי שהגדירו את המערכת "בינונית" ירד מ-50% ל-33%. בציבור היהודי 37% "לא טובה", לעומת 28% בשנה שעברה ו-32% לפני שנתיים. בציבור הערבי נרשמה גם כן ירידה בשנתיים האחרונות בשיעור המגדירים את מערכת החינוך כטובה משליש (32%) בשנת .2024 לחמישית (19%) כיום. פילוח לפי דתיות מגלה שההידרדרות מרוכזת כמעט כולה בהערכת הציבור החילוני את מערכת החינוך: שיעור החילונים שמגדירים את מערכת החינוך "לא טובה" עלה בשנה האחרונה מ-34% ל-46%. גם בקרב המסורתים חלה עלייה ניכרת בהערכה השלילית של המערכת. בקרב הדתיים לא חל שינוי כלל, ובקרב החרדים עלה דווקא שיעור המרוצים: 22% מגדירים את המערכת "טובה" לעומת 10% בספטמבר שעבר.

בשאלות שבוחנות מה ישראלים סבורים שכדאי להוסיף או להוריד ממערכת השעות, התשובות יציבות להפליא לעומת שנה שעברה: בציבור היהודי המקצוע שהכי הרבה משיבים היו רוצים לחזק הוא "יהדות" (29%, לעומת 27% בשנה שעברה), ואחריו אזרחות (21%). ואולם אותו מקצוע עצמו – "יהדות" – הוא גם המקצוע השני בתור לקיצוץ (20%, לעומת 24% שנה שעברה), אחרי המקצוע ספרות שרבע (26%) מהיהודים היו מקצצים בשעות שמוקצות לו. בציבור הערבי סדר העדיפויות שונה לגמרי: אנגלית היא המקצוע המבוקש ביותר לתגבור (31%, עלייה מ-25% בשנה שעברה) ואחריה מתמטיקה (20%). הפער בין חילונים לדתיים כמעט דיכוטומי. 36% מהחילונים היו מתגברים אזרחות ורק 8% יהדות; 44% מהדתיים ו-71% מהחרדים היו מתגברים יהדות, ורק 6% ו-7% בהתאמה אזרחות. בכיוון ההפוך: 41% מהחילונים היו מקצצים ביהדות, לעומת 0% מהדתיים ו- 4% מהחרדים – ואילו הדתיים והחרדים מפנים את הקיצוץ שלהם לספרות (33% ו-36%) ולאזרחות (9% ו-18%).

נתוני סקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) נאספו בספטמבר 2026 באמצעות הפאנל של אתר המדד (663 משיבים במגזר היהודי), ובמגזר הערבי באמצעות חברת אפקאר (206 מרואיינים, כמחציתם באופן אינטרנטי וכמחציתם באופן טלפוני). הנתונים נותחו ושוקללו על פי הצבעה ודתיות כדי לייצג את עמדת אוכלוסיית הבוגרים בישראל. שמואל רוזנר ונח סלפקוב עורכים את מדד JPPI לחברה הישראלית. תחקיר, הפקה וסיוע בכתיבה: יעל לוינובסקי. יעוץ סטטיסטי: פרופ' דוד שטיינברג.

The post מדד החברה הישראלית – ספטמבר 2026: הישראלים משוכנעים שלבחירות הקרובות יש חשיבות מיוחדת first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.