The post החרם האקדמי על ישראל: "המצב שלנו עלול להיות קשה מאוד" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאת: פרופ' גיל טרוי

The post המדריך החיוני לציונות, אנטי-ציונות, אנטישמיות ושנאת יהודים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

תמונה מורכבת. זו הדרך הטובה ביותר להבין את האופן שבו הסתיימה בינתיים המלחמה עם איראן. עדיין אי אפשר להגדיר אותה כניצחון, כפי שבנימין נתניהו רוצה, אבל היא גם אינה הכישלון שיאיר לפיד ונפתלי בנט ניסו להציג.

הסיבה שרבים מתקשים לעבד את התוצאה הזו היא שהם מוצאים את עצמם כעת במציאות שאינם רגילים אליה – מציאות שהתגבשה במהלך השנתיים וחצי האחרונות. חלק מהבעיה הוא שפוליטיקאים הטעו את הציבור וגרמו לנו להאמין שאפשר להשיג ניצחונות במהירות ובאמצעות כוח צבאי בלבד. בעזה, למשל, הובטח לנו "ניצחון מוחלט" ושלחץ צבאי לבד ישמיד את חמאס. במקום זאת, אחרי יותר משנתיים וחצי, חמאס עדיין שולט ב-50% מעזה ולא התפרק מנשקו.בלבנון, נאמר לנו בנובמבר 2024 שחיזבאללה ספג מכה קשה ושישראל שינתה מן היסוד את המשוואה בצפון. ובכל זאת, כעת ישראל שוב שקועה עמוק בביצה לבנונית.

ואז הגיעה מלחמת 12 הימים עם איראן ביוני. אז, נאמר שתוכנית הגרעין הושמדה ושישראל השיגה "ניצחון לדורות". ובכל זאת, שמונה חודשים לאחר מכן, יחד עם אמריקה, פתחנו במלחמה חדשה נגד איראן – מלחמה שנמשכה יותר מחמישה שבועות. אין ניצחון מוחלט. אין ניצחון לדורות.

מה שיש לנו במקום זאת הוא דבר מוכר יותר לכל מי שמבין כיצד מלחמות באמת אמורות להסתיים: הישגים צבאיים מרשימים בשדה הקרב, פגיעה חסרת תקדים ביכולות האויב, ואז העברת המקל לדיפלומטים כדי לבדוק אם ניתן לתרגם את ההישגים הללו להסדר שישמר אותם.
וזה לב הבעיה: ניהול ציפיות.

במשך זמן רב מדי נמכרה לישראלים ציפייה שגויה. לא מפני שההישגים הצבאיים לא היו אמיתיים – הם היו. אלא מפני שהם שווקו כסופיים ומוחלטים. הבעיה היא שמלחמות לעולם אינן פועלות כך, בוודאי לא במזרח התיכון ובוודאי לא מול אויב כמו איראן. פעולה צבאית יכולה לקנות זמן, להחליש, לשבש ולעכב. אבל היא אינה, כשלעצמה, מייצרת את הניצחון.

וזו הסיבה שכאשר אנו מביטים במלחמה הזו ושואלים מה בדיוק הושג, עדיין אין תשובה ברורה. ברמה הבסיסית ביותר, בקמפיין צבאי משותף והיסטורי, ישראל וארצות הברית הסבו נזק כבד לתשתיות הצבאיות והגרעיניות של איראן. מלאי טילים נפגעו. אתרי ייצור הותקפו. משגרים הושמדו. נכסים ימיים הותקפו. מערכי ההגנה האווירית נשחקו. מדענים ומפקדים חוסלו.

אבל מרשימה ככל שהמערכה הצבאית הייתה – והיא הייתה מרשימה – השאלה האמיתית היא מה יבוא עכשיו. כי אם יש לקח אחד שהישראלים היו צריכים ללמוד בשנתיים וחצי האחרונות, הוא שמלחמות אינן נמדדות רק לפי מה שנהרס בשדה הקרב. הן נמדדות לפי מה שנבנה, מובטח או נמנע לאחר מכן. הן נמדדות לפי השאלה האם התוצאה הדיפלומטית והאסטרטגית מקבעת את ההישגים הצבאיים ומונעת מהאויב פשוט להשתקם. וזו הסיבה שה10 ימים הקרובים חשובים כל כך.

האם ההישגים הצבאיים יתורגמו כעת להצלחה פוליטית? האם איראן תיאלץ למסור את כ-460 הקילוגרמים של אורניום מועשר ברמה גבוהה שברשותה? האם יוטלו מגבלות אמיתיות וניתנות לאימות על פיתוח וייצור הטילים בעתיד? האם מצר הורמוז ייפתח באופן שיחליש את אחד מכלי הכפייה החזקים ביותר של איראן?

אז האם זה הרגע לחגוג ניצחון? לא. אבל זה גם לא הרגע להכריז על כישלון, כפי שכמה פוליטיקאים מיהרו לעשות. מה שזה, בראש ובראשונה, הוא רגע להמתין, להתבונן, ולאפשר לדיפלומטיה להתפתח. רק כאשר השיחות הללו יצליחו או ייכשלו באופן סופי נדע אם המלחמה הזו הייתה רק הצלחה צבאית יוצאת דופן או משהו עמיד יותר שאפשר באמת לכנות ניצחון.

עם זאת, יש עוד נקודה שחשוב לזכור – מה שראינו במלחמה מול איראן היה, במובנים רבים, היישום המלא של הלקח החשוב ביותר מ-7 באוקטובר. לפני המתקפה של חמאס, ישראל ידעה שבעזה ולבנון בונים צבאות – רקטות, מנהרות, משגרים, טילי הנ"ט, לוחמים ומבני הפיקוד. אבל ישראל הייתה לכודה באסטרטגיית הכלה שהתמקדה בשאלה מרכזית אחת: כוונה. שהאויב מחזיק בנשק – את זה ידענו. השאלה הייתה אם הוא מתכוון להשתמש בו. האם חמאס רוצה מלחמה או מעדיף שקט? האם חיזבאללה מורתע או מתכונן לתקוף?

זה היה אסון 7 באוקטובר. אחרי מלחמת 12 הימים ביוני, כאשר התברר שאיראן האיצה את ייצור הטילים והתקרבה לסף גרעיני, ישראל החליטה שלא להיגרר שוב למלכודת הישנה.

היא לא רצתה להמתין עד שאיראן תשקם במלואו את ארסנל הטילים שלה ותצבור מספיק אורניום ברמה צבאית, ואז להיאלץ להתווכח אם טהרן מתכוונת להשתמש ביכולות הללו או לא. היא פעלה קודם כדי לשלול את היכולות עצמן. זה חשוב. זה מראה שישראל למדה מ-7 באוקטובר ושינתה את תפיסת הביטחון שלה. היא כבר אינה מוכנה לסבול איומים על גבולותיה רק מפני שהאויב עדיין לא לחץ על ההדק.

אבל הלקח הזה מגיע עם משמעות כואבת. הוא אומר שמה שקרה במהלך המלחמה האחרונה אינו יוצא דופן. ייתכן שזהו המודל לעתיד. כדי שהציבור יבין זאת, מנהיגים פוליטיים וצבאיים חייבים להיות שקופים וכנים. הם צריכים להסביר מה הושג, ובאותה מידה של בהירות גם מה לא הושג. הם צריכים לומר שהצלחה צבאית היא אמיתית וחשובה, אבל שהיא אינה קבועה, ושיכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר.

פורסם במעריב.

The post יכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post ניוזלטר 31.3.26 first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post "רואים ציבור אמריקני שההסתייגות שלו מישראל הולכת וגוברת" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שלטון באמצעות פסיקות נקודתיות ויועצים משפטיים הוא אסטרטגיה בעייתית. השמאל בארה"ב למד את זה בדרך הקשה.

ישראל נולדה ללא חוקה, ובמשך שנים רבות התנגדה לעליונות שיפוטית. במשך עשורים מערכת המשפט שלה שיקפה את המסורת הפרלמנטרית הבריטית, שבה בתי המשפט מפרשים חוקים אך אינם טוענים לסמכות לבטל את פעולתם של הגופים הפוליטיים הנבחרים. רק בעשורים האחרונים החלה ישראל לאמץ את המודל האמריקאי של כוח שיפוטי חוקתי. תפנית זו, שקודמה בעיקר בידי ליברלים, עלולה להתברר כטעות חמורה. ההיסטוריה האמריקאית מלמדת כי הסתמכות על בתי משפט כמנועים לרפורמה ליברלית היא בעייתית מבחינה נורמטיבית וכושלת מבחינה אסטרטגית. במובן זה, העבר האמריקאי הוא אזהרה לגבי עתידה של ישראל.

עליונות שיפוטית לא היתה תוצאה בלתי נמנעת בארה"ב. בניגוד לישראל, ארה"ב אימצה חוקה כתובה עם הקמתה, אך מסמך זה לא הקנה לבתי המשפט באופן ברור את המילה האחרונה בפרשנותו. אפילו פסק הדין המפורסם מרבורי נגד מדיסון לא כונן משטר של כוח שיפוטי בלתי מוגבל, ובמהלך מרבית המאה ה–19 נהגו בתי המשפט באיפוק. רק בתום תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים, כאשר הקונגרס נסוג מן הניסיון לחולל שינוי דמוקרטי בדרום, החלו שופטים לטעון לסמכויות מרחיקות לכת, בעיקר כדי למנוע מעורבות ממשלתית בכלכלה ולחסום רפורמות חברתיות.

נגד מגמה זו התפתחה תנועת התנגדות פוליטית שנמשכה כ–50 שנה, והגיעה לשיאה במהפכת הניו דיל של פרנקלין רוזוולט, שבמסגרתה הוכפפו בתי המשפט מחדש לממשל דמוקרטי. ההתנגדות היתה לא רק לביטול חקיקה בשם החוקה, אלא גם לפרשנות שיפוטית אגרסיבית שאיפשרה לשופטים לכפות את עמדותיהם. כפי שניסח זאת השופט לרנד הנד, שהיה בין מקדמי הרפורמה: שופטים "פילסו את דרכם לעליונות באמצעות גרזנים דו־צדדיים. להב אחד הוא שליטה בחקיקה באמצעות קביעה כי היא אינה חוקתית, והלהב השני הוא פרשנות חופשית של חוקים בהתאם לעמדותיהם". לאחר מאבק ממושך, השופטים הובסו.

הניסיון הזה הראה כי קידום שינוי פוליטי באמצעים משפטיים, במקום באמצעים פוליטיים, נידון לכישלון. לאחר מלחמת העולם השנייה, ליברלים כמו פליקס פרנקפורטר היו ספקנים לגבי האפשרות שבתי המשפט ישמשו שליחים של הליברליזם, ובוודאי שלא כתחליף לניצחון פוליטי. המודל החוקתי האמריקאי לא היה בעל השפעה עולמית נרחבת עד עמוק לתוך המאה ה–20, וגם אז הוא משך בהתחלה בעיקר שמרנים שחששו מדמוקרטיה המבוססת על זכות בחירה כללית וחיפשו דרכים לרסן את השלכותיה. במשך זמן רב, ריבונות פרלמנטרית ללא בלמים שיפוטיים חזקים היתה הרבה יותר מושכת ברמה העולמית, במיוחד בקרב מדינות פוסט־קולוניאליות שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהן גם ישראל. רק מאוחר יותר חל שינוי.

באופן פרדוקסלי, השינוי נבע מכך שליברלים בארה"ב אימצו טכניקות אנטי־דמוקרטיות כדי להניח את היסודות לחברה ליברלית ושוויונית, בעיקר בהקשר של יחסי גזע. במשך זמן מה, האסטרטגיה נראתה מוצלחת. מי שהתנגדו לא למטרות אלא לאמצעים, כמו פרנקפורטר, הוצגו ככוחות שמרניים אנטי־פרוגרסיביים.

בדיעבד, האסטרטגיה נכשלה. בית המשפט העליון האמריקאי בשנות ה–50 וה–60, בראשות ארל וורן, השיג הישגים משמעותיים, אך הם התבררו כשבריריים. ללא תמיכה פוליטית, תהליכי דה־סגרגציה נתקעו, וההסתמכות על בתי המשפט עוררה תגובת נגד, שהזינה מסע שמרני ממושך להשתלטות על מערכת המשפט. עד שליברלים השיגו פסקי דין מכוננים בנושאי הפלות וזכויות הומוסקסואלים, בית המשפט כבר נטה ימינה. ליברלים התקשו להתמודד עם השלכות האסטרטגיה שלהם. לאחר שעודדו עליונות שיפוטית, הם מצאו עצמם חסרי אונים כאשר יריביהם שלטו באותם כלים. כיום מוסכם כי מדובר היה בטעות חמורה, ויש מי שמבקשים להשיב את הגלגל לאחור. המשפטן הבולט מהרווארד לורנס טרייב כתב ב–2023 כי "תקופת בית המשפט של וורן היתה החריג ולא הכלל". לדבריו, על האמריקאים לוותר על "תפיסה מיושנת של בית המשפט" ועל "יראת כבוד שאינה במקומה".

ישראל אימצה את המודל האמריקאי בדיוק כאשר ליברלים בארה"ב החלו להבין את הטעות שביסודו. החל משנות ה–90, תחת הנהגתו של אהרן ברק, אימץ בית המשפט העליון תפיסה של סמכות שיפוטית שהושפעה במפורש מן הפרקטיקה החוקתית האמריקאית. כיום מחזיק בית המשפט העליון הישראלי בסמכויות נרחבות אף יותר מאלה של מקבילו האמריקאי: ביטול חקיקה על בסיס עקרונות עמומים, ניטרול חוקים באמצעות פרשנות אגרסיבית, פסילת החלטות ממשלה מטעמי אי־סבירות ופיקוח שוטף על פעולת הרשות המבצעת. בית המשפט גם שולט בהרכבו, מדכא מחלוקות פנימיות במערכת, והפך את היועץ המשפטי לממשלה לסמכות מפקחת על נבחרי הציבור. יחד, דוקטרינות אלו יצרו ריכוז יוצא דופן של כוח בידי גורמים בלתי נבחרים.

מערכת זו נשענת על פיקציה המוכרת מהשיח המשפטי והציבורי בארה"ב: ששופטים ניצבים מעל לפוליטיקה ומיישמים עקרונות משפטיים ניטרליים. בפועל, הם אינם כאלה. שופטים אינם מומחים לענייני מוסר ומדיניות, ומחקרים אמפיריים, הן בארה"ב והן בישראל, מראים כי הכרעותיהם משקפות עמדות אידיאולוגיות. נימוקים משפטיים משמשים לרוב להצדקת תוצאה רצויה, ולא לחשיפה של משפט ניטרלי. המאפיין המזיק ביותר של ליברליזם שיפוטי אינו בכך שבתי המשפט מקבלים החלטות פוליטיות, אלא בכך שליברלים מתעקשים, בניגוד לכל ראיה, שבתי המשפט אינם עוסקים בפוליטיקה כלל. הם טוענים שהמשפט עצמו מחייב את התוצאות המועדפות עליהם, וששופטים רק "מגלים" אותן באמצעות פרשנות ניטרלית. העמדת פנים זו אולי מרגיעה בעלי ברית פוליטיים, אך אינה משכנעת יריבים.

אולם היריבים הפוליטיים מבינים היטב מה מתרחש. הם רואים כיצד בתי המשפט משמשים לעיגון תפיסות מוסריות וחברתיות שלא זכו לתמיכה דמוקרטית. לפיכך הם מגיבים לא בטיעון משפטי אלא בהתגייסות פוליטית שמטרתה המרכזית היא השתלטות על מערכת המשפט עצמה. כך, הכחשת הפוליטיות של השפיטה אינה מנטרלת את המחלוקת אלא מחריפה אותה ומעבירה אותה למוסדות שאינם מסוגלים להכילה. בתי המשפט חדלים להיתפס כבוררים ניטרליים והופכים לכלים — זירות להמשך המאבק הפוליטי באמצעים אחרים. כל מינוי הופך למאבק אידיאולוגי, וכל כלל פרוצדורלי לכלי נשק. כך היה בארה"ב, וכך קורה כעת בישראל.

חמור מכך, כוח שיפוטי שנרכש בשם הליברליזם אינו נותר ליברלי לאורך זמן. מרגע שבתי המשפט נתפסים כיעד למאבק פוליטי, אין סיבה לצפות שיישארו בידיים ידידותיות. ליברלים אמריקאים למדו זאת בדרך הקשה, כאשר הסתמכות של עשרות שנים על כוח שיפוטי הובילה לבית משפט הנשלט בידי יריביהם האידיאולוגיים, שהשתמשו בדיוק באותם כלים כדי לפרק הישגים ליברליים.

המשפטיזציה היתה בחירה, לא גורל. הן בארה"ב והן בישראל, התקופה מאז שנות ה–70 התאפיינה בעליית הימין, שהתבטאה בניצחונותיהם של מנחם בגין ורונלד רייגן. התחושה של ייאוש לנוכח אובדן הרוב ההגמוני כמעט, שאפיין במשך עשורים את מפלגת העבודה ואת המפלגה הדמוקרטית, היתה מובנת. הפיתוי היה ברור, אך המחיר ארוך הטווח היה כבד. בתי משפט יכולים לחסום חקיקה, אך אינם יכולים לבנות קואליציות או להעניק לגיטימציה. ליברליזם המקודם באמצעות שופטים מצמצם את שאיפותיו ומעורר תגובת נגד. עם הזמן הוא חדל להיות חזון שלטוני והופך לעמדת התגוננות המוגדרת על ידי פחד מן הדמוקרטיה.

ההיסטוריה האמריקאית מציעה לקח אחר. ברגעים מכריעים כמו תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים והניו דיל, בחרו אליטות ליברליות בהתמודדות דמוקרטית ולא בהסתגרות משפטית. הסיכונים היו ממשיים, אך האלטרנטיבה היתה גרועה יותר. הישגים ליברליים בני־קיימא הושגו באמצעות פוליטיקה דמוקרטית, לא באמצעות בתי משפט.

הליברלים בישראל אינם נידונים לחזור על הטעות האמריקאית. השדה הפוליטי הדמוקרטי נותר פתוח: ניתן לבנות קואליציות מחדש, לחדש טיעונים ולהפוך תבוסות לניצחונות. ליברליזם אינו נכשל כשהוא מפסיד בבחירות. הוא נכשל כשהוא מוותר על המאמץ לנצח בהן. הדרך קדימה אינה עוברת דרך בתי המשפט, אלא דרך הבוחרים, והיא עדיין פתוחה.

פורסם בהארץ. 

The post הליברלים צריכים להבין: בית המשפט לא יציל את הדמוקרטיה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לאחרונה פרסם העיתון הגרמני Berliner Zeitung כי תיקון לחוק הגרמני נכנס כמעט מבלי לעורר תשומת לב ציבורית. על פי הדיווח, מיליוני גברים גרמנים בגילאי שירות, החל מסוף שנות העשרה ועד אמצע החיים, יידרשו לקבל אישור מהרשויות לפני יציאה לחו"ל לתקופה העולה על שלושה חודשים. משמעות המהלך הזה חורגת בהרבה מהיבט טכני, והוא מצטרף לשורה של צעדים שמסמנים שינוי תפיסתי עמוק בגרמניה ובאירופה כולה. כאשר בוחנים את החודשים האחרונים כרצף, ולא כאוסף ידיעות, מתברר כי מדובר בתהליך מואץ של מעבר ממדיניות פציפיסטית למודל שמכין את הקרקע לעימות אפשרי. ההחלטה לעקוב אחרי יציאה של אזרחים בגילאי שירות אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במהלך רחב יותר שמחזק את יכולת המדינה לשלוט בכוח האדם שלה בשעת חירום, גם אם הוא עדיין עטוף בשפה בירוקרטית מרוככת. אלא שבמקביל לשינוי הזה ברמת המדינה, החברה הגרמנית מציגה תמונה שונה לחלוטין. בדצמבר האחרון התקיימו הפגנות ב-90 ערים בגרמניה נגד חזרת שירות החובה.

ד"ר קובי ברדה אצל אברי ושרקי.

מדובר בגל מחאה רחב בהשתתפות מאות אלפי צעירים, שבחלק מהמקרים אף נשמעו אמירות קיצוניות במיוחד, עד כדי העדפה לחיות תחת פוטין ולא לשרת בצבא. המחאה הזו אינה שולית, אלא משקפת פער עמוק בין הנהגה שמזהה שינוי בסביבה האסטרטגית לבין ציבור שגדל במשך שמונים שנה תחת ההנחה שמלחמות רחבות אינן עוד חלק מהמציאות האירופית. בתוך הפער הזה, גרמניה מתחמשת בקצב חסר תקדים, כולל רכש מערכות מתקדמות מישראל. לאחרונה אף הוחלט להכפיל את תקציב הרכש למעל 20 מיליארד שקל, כאשר מערכות ראשונות של כיפת ברזל כבר נמסרו בדצמבר.

מטאטאים שדימו מכונות ירייה

זאת במדינה שלפני לא הרבה שנים בלבד חייליה התאמנו עם מטאטאים שדימו מכונות ירייה, עדות להזנחה עמוקה שנבעה מהנחת יסוד אחת: שלא תהיה מלחמה.

אבל התמונה אינה מוגבלת לגרמניה. ברחבי אירופה מתגלה ממד נוסף של המשבר: איכות כוח האדם. בעשורים האחרונים השירות הצבאי חדל להיות מסלול של האליטה החברתית במדינות רבות, והפך לבחירה של קבוצות מצומצמות יותר. המשמעות של תהליך זה מתבררת כעת, כאשר הצבאות נדרשים להתרחב במהירות. רק בשבוע האחרון נחשף כי 175 מלחים בצי הצוללות הגרעיניות של בריטניה נכשלו בבדיקות סמים לאורך זמן, כולל שימוש בקוקאין, הרואין וסמים נוספים, וחלקם שירתו גם במערכי ההרתעה הרגישים ביותר. זו אינה תקלה נקודתית אלא סימפטום לשחיקה עמוקה. על הרקע הזה יש לקרוא גם את דברי הרמטכ"ל הצרפתי, שהזהיר כי אירופה תידרש להקריב את בניה ובנותיה במקרה של עימות מול רוסיה, אמירה שהובילה ללינץ' תקשורתי נגדו במקום לדיון ענייני. במקביל, מתחולל שינוי פוליטי עמוק. מפלגת AfD בגרמניה, שצמחה לכמעט רבע מהציבור ושבחלקים ממנה ניכרים גם סממנים אנטישמיים, ממשיכה להתחזק.

השפעתה חורגת מגבולות גרמניה, כאשר פעילותה בזירה האירופית תורגמה בשבוע האחרון גם לצעד מדיניות, כאשר מהלכים שהובילה בפרלמנט האירופי תרמו לקידום החלטה על גירוש מהגרים בלתי חוקיים, כולל הקמת מתקני מעצר. באותו הקשר, הקנצלר הגרמני פרידריך מרץ אירח השבוע בברלין את אל-ג'ולאני, הנשיא הסורי החדש, ובמסגרת המפגש עלתה האפשרות להחזרת פליטים על בסיס ההנחה שסוריה הפכה ל"בטוחה יותר", ביטוי נוסף לשינוי הכיוון האירופי.

לצד כל אלה מתווסף ממד חיצוני קריטי. מזכ"ל נאט"ו, מארק רוטה, לשעבר ראש ממשלת הולנד, הזהיר כבר בשנת 2025, עוד לפני ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון ולפני המשמעויות שנגזרו מהמתיחות סביב איראן ומהחיכוך בין נאט"ו לבין טראמפ, כי עד שנת 2030 הרוסים עלולים לפלוש לאירופה. אלא שעל רקע האירועים האחרונים והאפשרות להיחלשות נוספת של המחויבות האמריקאית, סביר להניח כי לוחות הזמנים הללו התקצרו. במקביל, נשמעות בארצות הברית הצהרות מצד הנשיא טראמפ על כך שהוא שוקל להוציא את ארצות הברית מנאט"ו.

אמנם החוק האמריקאי מחייב אישור קונגרס, אך בפועל, כמפקד העליון של הצבא, לנשיא יש יכולת ממשית לדלל כוחות ולשנות פריסה, וכאשר מדובר בכ-45 אלף חיילים אמריקאים המוצבים בגרמניה, המשמעות היא פגיעה ישירה באחד מעמודי התווך של הביטחון האירופי מאז מלחמת העולם השנייה. כאשר מחברים את כל המרכיבים הללו יחד מתברר כי אירופה נכנסת לתהליך מואץ של התחמשות, הקשחת גבולות ושינוי תפיסות ביטחוניות, בעוד שהחברה האזרחית שלה עדיין פועלת מתוך עולם מושגים של עידן שבו מלחמה אינה אפשרות ממשית, והפער הזה בין תודעה למציאות הוא בדיוק המקום שבו ההיסטוריה נוטה להאיץ.

אירופה עוברת בתוך זמן קצר שינוי דרמטי: מיבשת שהאמינה שהמלחמות מאחוריה, ליבשת שמתחילה שוב לדבר על עימות כתרחיש ריאלי. כפי שמיוחס לאותה קללה סינית ידועה, "שתחיה בזמנים מעניינים", נדמה שגם מי שאמר אותה לא תיאר לעצמו עד כמה מהר הם יכולים להפוך לכאלה.

פורסם ynet

The post גרמניה משנה גישה: מפציפיזם להתכוננות למלחמה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

התקציב שעבר השבוע מגביה את חומות הגטו החרדי ורק יעמיק את העוני והתלות של החרדים במשלמי המסים והמשרתים. אבל כששליש מהתינוקות היהודיים הנולדים בישראל חרדים, המשמעות לעתיד ישראל הרסנית. מי שמבקש לחזות את עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל לא צריך כדור בדולח. מספיק ללמוד את המקרה של ירושלים. ירושלים היא מודל הדגמה דמוגרפי-כלכלי לעתיד של כולנו. אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניות הממשלתית, כך תראה מדינת ישראל בעוד שלושה עשורים.

עד לפני שלושה עשורים, בירת ישראל היתה עיר ישראלית ממוצעת עם ערך מוסף של חן ירושלמי. גם אז אפיינו אותה מורכבויות ומתחים, אבל בהיבט הדמוגרפי והסוציו-אקונומי מצבה היה סביר. המיקום שלה היה באשכול סוציו-אקונומי 5. היא הייתה עיר של מעמד ביניים, של פקידות ממשלתית, אקדמיה ומסחר. כיום, ירושלים מדשדשת בתחתית, באשכול 2-1, לצד היישובים העניים ביותר בפריפריה החברתית של ישראל. העוני בירושלים הוא לא רק נתון סטטיסטי יבש; הוא נוכח פיזית ברחובות, בתשתיות המתפוררות של השכונות החרדיות והמזרח-ירושלמיות, ובדמותה המשתנה של העיר.

הסיבה לקריסה הזו היא נגזרת ישירה של דמוגרפיה ומדיניות ממשלתית. מבט אל המגמות שמאפיינות את העיר בעשורים האחרונים, משקף באופן מפחיד את מה שקורה בישראל של היום. בשנות ה-80, החרדים היוו 16% מאוכלוסיית ירושלים. דומה לשיעור החרדים באוכלוסיית ישראל היום. בשנות ה-90 הם כבר היו 20% מכלל הירושלמים ו-28% מהיהודים; בשנת 2011 הם כבר היו27% מכלל הירושלמים ו-30% מכללה היהודים. והיום, כ-30% מתושבי ירושלים הם חרדים, והם מהווים למעלה כ-50% מהאוכלוסייה היהודית בעיר.

כשבוחנים את מערכת החינוך – המנבא המדויק ביותר לעתיד – המספרים חדים אף יותר: הרוב המוחלט של תלמידי כיתות א' היהודים בעיר, 67%(!) לומדים במוסדות חרדיים. במוסדות חילוניים לומדים רק 17%. במקביל, ירושלים סובלת כבר עשורים מ"הגירה שלילית" קבועה בעיקר של האוכלוסייה הציונית, היצרנית והליברלית. על פי נתוני הלמ"ס, אלפי צעירים ומשפחות חילוניות עזבו ועוזבים את העיר, ומותירים עיר שהולכת ומאבדת את מנועי הצמיחה שלה. כך, שיעור החילונים בירושלים היום הוא רק 20%. שיעור האוכלוסיה הערבית אגב עלה בשנים האלו באופן מתון מאוד (כ- 4% לערך) כך שזה לא מה ששינה את מצבה של העיר.

המשוואה הכלכלית פשוטה ואכזרית: פריון העבודה במגזר החרדי נמוך משמעותית מהממוצע הארצי, ושיעור התעסוקה של הגברים החרדים, עדיין נמוך דרמטית (סביב ה-52%) לעומת הציבור הכללי (מעל 85%). התוצאה היא בסיס מס הולך ומתכווץ מול צרכי רווחה הולכים וגדלים. כך, שיעור העוני בירושלים מפחיד. 39% מהמשפחות ו-51% מהילדים בירושלים חיים מתחת לקו העוני. לכן בירושלים, אחוז של בתי האב זכאים להנחות משמעותיות בארנונה על בסיס מבחני הכנסה ששוויה השנתי מגיע ללמעלה מרבע מפוטנציאל הגביה. המשמעות היא שהתושבים המייצרים הכנסה ומשלמים מיסים מלאים, נושאים על גבם את נטל העיר ומשלמים את הארנונה הגבוהה ביותר בישראל.

אז איך ירושלים לא פושטת רגל? התשובה היא "הנשמה מלאכותית". ירושלים שורדת בזכות הזרמה שנתית של מיליארדי שקלים מתקציב המדינה – באמצעות "מענקי הבירה", מענקי איזון ותקציבים ייעודיים. חלק מהתקציבים הם למימון היותה עיר בירה מורכבת. אבל חלק ניכר מממן את הגירעון שיוצרת הדמוגרפיה של ירושלים. במילים פשוטות: הייטקיסטים מתל אביב, תעשיינים מחיפה ועובדי שירותים מראשון לציון הם שמממנים את הגירעון המובנה של בירת ישראל. הפריפריה הכלכלית של ירושלים נתמכת על ידי המרכז הכלכלי של ישראל.

הנתונים של ירושלים בשנות ה-80 דומים באופן מפחיד לאלו של ישראל 2026 בהיבטי דמוגרפיה חרדית, נטישת אוכלוסיה מבוססת ומשכילה, עוני, נטל מס, מערכת החינוך ועוד. לכן מבט אל ירושלים של היום הוא מבט לישראל של עוד כמה עשורים. כבר היום נולדים בישראל יותר ילדים חרדים מחילונים. ההגירה של ישראלים חילונים משכילים הולכת וגוברת. על פי תחזיות הלמ"ס, אם המגמות הנוכחיות יימשכו, בעוד כשלושה עשורים חלקם של החרדים באוכלוסייה הכללית יזנק לכ-30%, בדומה למצבם בירושלים כיום. ישראל כולה תהפוך לעניה. אלא שבניגוד לירושלים, למדינת ישראל לא תהיה "קופה חיצונית" שתחלץ אותה.

זו לא רק שאלה של רמת חיים. זוהי סוגיה של ביטחון לאומי. אי אפשר להחזיק צבא גדול עם ייתרון איכותי מובהק עם תמ"ג לנפש של אנגולה. צה"ל, צבא העם, לא יוכל להתקיים כצבא טכנולוגי מתקדם כאשר מחצית משנתון הגיוס משתמטת ואלו שבכל זאת מתגייסים נעדרים כישורי יסוד במתמטיקה ואנגלית. קריסה כלכלית היא איום קיומי על הריבונות הישראלית, חמור ומיידי לא פחות מהאיום האיראני. כדי להמשיך לשרוד כאן, חייבים לחולל שינוי מיידי ומשמעותי במדיניות הממשלתית.

פורסם במעריב. 

The post הכתובת על חומות ירושלים: מבט לעתיד הקשה של ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

נתונים עיקריים:

• בתוך שבועיים, ירידה קלה בשיעור התומכים במלחמה נגד איראן
• עלייה בחשש שהמלחמה תפגע בתדמית ישראל בארה"ב ותגביר אנטישמיות
• החמרה בתפיסת האיום על תדמית ישראל בהשוואה לשבוע הראשון למלחמה
• מחצית מהמשיבים: הצלחת המלחמה מותנית בשינוי המשטר באיראן
• הערכת מנהיגות טראמפ ונתניהו באיראן גבוהה מהערכת המנהיגות הכללית שלהם
• מנהיגות נתניהו מול איראן זוכה להערכה גבוהה יותר מזו של טראמפ
• רוב מניחים ששלום ישראלי-פלשתיני אינו אפשרי בטווח הנראה לעין
• עם זאת, רוב חושבים שאין תחליף להסדר שלום עם הפלשתינים
• רוב סבורים שההתנחלויות הן נטל על צה"ל ופוגעות בביטחון ישראל
• בשונה מהיהודים בישראל, רוב סבורים שמדינת ישראל יהודית ״במידה הנכונה״
• רוב משתתפי הפאנל צפויים לערוך או להשתתף בליל סדר מסורתי
• בינה מלאכותית: התלהבות וסקרנות של יהודים בישראל, חשש של יהודים בארה"ב

להורדת גרסת PDF לחצו כאן. 

הרקע לסקר:

נתוני מדד קול העם לחודש מרץ נאספו בין ה-13 ל-17 בחודש. במהלך החודש האחרון היו מספר אירועים בולטים שהשפיעו על בחירת השאלות בסקר ועל העמדות המשתקפות בו: במרכז האירועים עמדה המלחמה מול איראן. המבצע המשולב של ארה"ב וישראל, שהחל בתחילת מרץ, כלל תקיפות אוויריות נרחבות ומשולבות של מתקני גרעין ומשגרי טילים, לצד פעולות כנגד תשתיות צבאיות של המשטר האיראני. הסקר נערך בשבוע השלישי מאז פתיחת המבצע, וקיימות בו השוואות לתשובות של משתתפי הפאנל בארה"ב שנאספו בשבוע הראשון של המלחמה. במקביל למלחמה מול איראן, החזית בלבנון חזרה להיות פעילה, מה שהוביל את צה"ל לעבות כוחות בצפון ולפעול קרקעית. בימים אלו קיימת היערכות להרחבה ניכרת של גיוס המילואים. לא מתוכנן פינוי של תושבי הצפון מבתיהם.
הערה מתודולוגית: בחודשים האחרונים התחלנו לסקור גם את עמדות יהודי קנדה ובריטניה. בשתי המדינות מתגבשים פאנלים שגדלים בקצב איטי. במרץ השיבו לסקר כ-60 משתתפים מבריטניה וכ-120 מקנדה. בהתאם, יש לקחת את הנתונים על עמדות היהודים במדינות אלה בערבון מוגבל. כאשר מופיעים בדו״ח נתונים לפי אידאולוגיה, דתיות והצבעה, מדובר בפירוט של יהודי ארה"ב בלבד.

המלחמה עם איראן

רוב מקרב המשיבים יהודי ארה"ב (62%) תומכים בהחלטה לפתוח במלחמה נגד איראן, למול שליש (31%) המתנגדים לה. התמיכה בהחלטה ירדה מעט בשבועיים האחרונים. בשבוע הראשון למלחמה היא עמדה על שני שליש מהמשיבים (68%) ושיעור המתנגדים היה רבע (26%). התמיכה במלחמה משתנה במקביל לסולם של השתייכות אידאולוגית – ככל שהעמדה הפוליטית נעשית שמרנית יותר, כך עולה שיעור התומכים במלחמה. בקרב יהודים ״מאוד ליברלים״ רוב מתנגדים למהלך (64% התנגדות מול 25% תמיכה), בקרב יהודים שמגדירים את עצמם תומכי ״מרכז״ התמיכה גבוהה (83%), והיא עולה אף יותר בקרב נוטים לשמרנים (95%) ומאוד שמרנים (100%). בהתאם, בחלוקה לפי הצבעה נרשמה תמיכה מוחלטת במערכה בקרב יהודים מצביעי טראמפ (98%), ואילו בקרב מצביעי האריס נרשם פיצול – מחצית (49%) מתנגדים להחלטה לפתוח במלחמה ו-40% תומכים בה. בקרב המשיבים בקנדה ובבריטניה שיעור התמיכה במלחמה נגד איראן גבוה יותר – שלושה רבעים מהמשיבים בשתי המדינות תומכים במהלך, אל מול שישית שמתנגדים לו.

מחצית מהיהודים בארה"ב (53%) סבורים שרוב היהודים שהם מכירים תומכים במלחמה, אל מול חמישית (20%) החושבים שרוב היהודים שהם מכירים מתנגדים למלחמה. רבע מהמשתתפים (28%) לא ידעו להשיב לשאלה זו. בקנדה ובבריטניה נרשמו הערכות גבוהות יותר לתמיכת הסביבה – בקנדה שמונה מכל עשרה משיבים (77%) ובבריטניה שבעה מכל עשרה (70%) סבורים שרוב היהודים שהם מכירים תומכים במלחמה באיראן. כפי שהתמיכה במלחמה עולה ככל שמתקדמים לקוטב השמרני, כך עולה גם ההערכה של תמיכת הסביבה. בקרב מאוד שמרנים שמונה מכל עשרה (81%) סבורים שרוב היהודים שהם מכירים תומכים במלחמה, בקרב נוטים לשמרנים שבעה מכל עשרה (71%) סבורים כך, ובקרב המזהים עצמם מרכז שני שליש (65%) השיבו כך. לעומת זאת, בקבוצות הליברליות לא נרשם רוב של מי שסבורים שרוב סביבתם היהודית תומכת במלחמה. למעשה, בקרב הנוטים לליברלים רבע מעידים ההפך: רוב היהודים שהם מכירים מתנגדים למלחמה באיראן, ובקרב המאוד ליברלים שיעור המשיבים כך מגיע ל-42%. בנוסף, שיעור המשיבים שלא ידעו להשיב לשאלה זו, גבוה ביחס לשאלות האחרות – בין שישית לשליש מהמשיבים בכל אחת מהקבוצות האידאולוגיות.

בכל המדינות שבחנו יש נטייה לראות במלחמה באיראן הצלחה, לפחות במידה מסוימת, כאשר הקטגוריה הדומיננטית בכל שלוש המדינות היא "המלחמה מוצלחת במידה מסוימת" (42% בארה"ב ובקנדה ו-49% בבריטניה). לצד זאת, שיעור הרואים במלחמה "הצלחה גדולה" נע סביב רבע מהמשיבים (24%-28%), בעוד ששיעורי התפיסה השלילית נמוכים יותר: בין 10% ל-14% סבורים שמדובר בכישלון, ועוד כ-10%–13% רואים בה לא מוצלחת במידה מסוימת. יש לציין כי נתונים אלה התקבלו לפני הודעתו של הנשיא טראמפ על משא ומתן לסיום המלחמה. ככל שהמשיבים שמרנים יותר, כך גוברת הנטייה לראות במלחמה הצלחה, ובפרט "הצלחה גדולה" (71% בקרב מאוד שמרנים לעומת 4% בקרב מאוד ליברלים). מנגד, בקרב מאוד ליברלים שליש (35%) רואים במלחמה כישלון וחמישית (22%) נוספים סבורים שאינה מוצלחת במידה מסוימת.

מחצית מהמשיבים מקרב יהודי ארה"ב (46%) סבורים שהמלחמה תהיה הצלחה רק אם תוביל לשינוי משטר באיראן, חמישית (21%) חושבים שתחשב הצלחה אם תחליש את איראן, ואם תמנע מלחמה נוספת למשך חמש שנים לפחות, שישית (16%) אם תחליש את איראן באופן משמעותי, גם אם יהיה צורך במלחמה נוספת בשנים הקרובות, ושמינית (13%) סבורים שהמלחמה היא כישלון ללא קשר לתוצאה. בקרב המשיבים בקנדה ובבריטניה שיעור הסבורים שהמלחמה תחשב הצלחה רק אם תביא לשינוי משטר באיראן גבוה עוד יותר ועומד על 59% ו-52% בהתאמה. בהשוואה לפי נטייה פוליטית ניכרת שונות, אך גם הסכמה מסוימת סביב הדרישה לשינוי משטר כתנאי להצלחה. בקרב משיבי המרכז, הנוטים לשמרנים והמאוד שמרנים, מחצית או יותר תומכים בנוסחת הצלחה זו. מנגד, בקרב המאוד ליברלים התמונה פחות ברורה: שליש (35%) רואים שינוי משטר כתנאי להצלחה, ואילו שליש נוספים (33%) סבורים שהמלחמה היא כישלון ללא קשר לתוצאה – שיעור גבוה משמעותית לעומת שאר הקבוצות. בחלוקה לפי הצבעה נרשם כי רוב מצביעי טראמפ (59%) יחשיבו את המלחמה כהצלחה רק אם תוביל לשינוי משטר באיראן, ואילו בקרב מצביעי האריס התשובות פחות מובהקות: ארבעה מכל עשרה יקבעו שהמלחמה היא הצלחה רק אם ייפול המשטר (39%), חמישית (21%) אם תחליש את איראן באופן שלא יאפשר מלחמה בשנים הקרובות, שישית (15%) אם תחליש אותה באופן משמעותי גם אם יהיה צורך במלחמה נוספת וחמישית (20%) ממצביעי האריס סבורים שהמלחמה היא כישלון ללא קשר לתוצאותיה.

המלחמה ותדמית ישראל

השלכות המלחמה מול איראן על תדמית ישראל בארה"ב אינן ידועות בשלב זה. בעוד שהתיאום הביטחוני בין המדינות עשוי להעיד על הידוק היחסים ביניהן, סימני השאלה על נחיצות היציאה למערכה עלולים לשחוק את התמיכה בישראל בציבורים שונים. ביקורת זו מצטרפת להסתייגות של קבוצות מהמדיניות הביטחונית של ישראל בשנתיים האחרונות, מזינה את השיח הביקורתי ומעמיקה את השסע בדעת הקהל האמריקנית כלפי ישראל.

בהשוואה בין השבוע הראשון לשבוע השלישי למלחמה מסתמנת מגמה של חשש מחריף מפני שחיקת תדמיתה של ישראל: שיעור הסבורים כי המלחמה תפגע בתדמיתה של ישראל עלה בשבועיים האחרונים מ-45% ל-56%, בעוד ששיעור הסבורים כי לא יחול שינוי בתדמיתה ירד מ-32% ל-27%, ושיעור הרואים אפשרות לשיפור נותר נמוך ואף ירד מעט (מ-10% ל-8%). במקביל, חלה ירידה גם בשיעור המשיבים שלא יודעים להשיב על השאלה (מ-13% ל-9%), מה שמצביע על חשיפה שמאפשרת לגבש עמדה ככל שהמלחמה מתקדמת. ככלל, כבר בשבוע הראשון למלחמה הייתה נטייה של משתתפי הפאנל לחשוב שהשלכותיה על ישראל יהיו שליליות, ותפיסה זו רק התחזקה עם הזמן.

כאשר בוחנים את הנתונים לפי נטייה פוליטית, הפערים חדים במיוחד. בעוד שרוב המשתייכים לקבוצות הליברליות ומחצית מהמזהים עצמם עם המרכז סבורים שהמלחמה תפגע בתדמיתה של ישראל בארה"ב, הדעה הרווחת בקרב הקבוצות השמרניות היא שהמלחמה לא תשפיע על תדמיתה של ישראל. בנוסף, שיעור אי הוודאות גבוה יותר בקרב שמרנים, מה שעשוי להעיד על עמדה פחות מגובשת בהשוואה לליברלים (או על חוסר רצון לקבוע שלמלחמה יהיה אפקט מזיק). בחלוקה לפי הצבעה נרשם כי בעוד שרוב מצביעי האריס (77%) סבורים שהמלחמה תפגע בתדמית ישראל, רק חמישית (22%) ממצביעי טראמפ סבורים כך. 45% מהם סבורים לא תהיה למלחמה השפעה על תדמית ישראל וחמישית נוספים (19%) אף סבורים כי היא תשפר את תדמיתה.

כמעט מחצית מהמשיבים בבריטניה (49%) ובקנדה (46%) מעריכים כי המלחמה לא תשנה את התדמית של ישראל במדינתם, בעוד 41% סבורים כי היא תפגע בה, ושיעור אפסי צופים שיפור. כלומר, גם במדינות אלה קיים חשש לפגיעה בתדמית הישראלית בעקבות המלחמה, אם כי – כמובן – נקודת הפתיחה של ישראל במדינות אלה שונה משמעותית, וגם השפעת השחיקה על מצבה הכללי של ישראל פחות משמעותית.

השוואה בין השבוע הראשון לשבוע השלישי למלחמה מציגה מגמה ברורה של החרפת החשש מעלייה באנטישמיות: שיעור הסבורים כי המלחמה תעלה את רמת האנטישמיות גדל באופן משמעותי ממחצית (52%) לשני שליש (65%), בעוד ששיעור הסבורים כי לא יחול שינוי ירד משליש (33%) לרבע (28%). במקביל, שיעור המאמינים כי האנטישמיות תפחת נותר זניח ואף ירד, ושיעור המשיבים שלא ידעו לענות לשאלה זו הצטמצם מ-11% ל-6%. בבחינה לפי זרמים דתיים, ניכר כי ברוב הקבוצות קיימת הסכמה רחבה יחסית שהמלחמה צפויה להוביל לעלייה באנטישמיות, אך בעוצמות שונות. בקרב רפורמים (74%) וקונסרבטיבים (65%) מדובר בעמדה דומיננטית, בעוד שאצל אורתודוכסים שיעור זה נמוך יותר (55%) לצד שיעור גבוה יחסית של מי שסבורים שלא יחול שינוי (38%).

רוב המשיבים בבריטניה (63%) ובקנדה (65%) מעריכים שהמלחמה תעלה את רמת האנטישמיות במדינתם, בעוד שליש (32% ו-30% בהתאמה) סבורים שהמלחמה לא תשנה את רמת האנטישמיות. שיעור אפסי בשתי המדינות סבור המלחמה תפחית את רמת האנטישמיות. שוב – ראוי להזכיר כי נקודת הפתיחה במדינות אלה שונה מזו שבארה״ב.

אמון במנהיגי העולם

בקרב משתתפי הפאנל בארה"ב אין הסכמה על איכות ההנהגה של טראמפ בהקשר איראן: 46% מדרגים אותו כמנהיג טוב ("מאוד" או "במידה מסוימת"), ואילו 48% רואים בו מנהיג גרוע ("במידה מסוימת" או "מאוד"), כאשר הקטגוריה הבולטת ביותר מבין חמש האפשרויות שהוצגו למשיבים היא "מנהיג גרוע מאוד" (37%). שיעור הניטרליים והלא יודעים נמוך יחסית, מה שמצביע על עמדות מגובשות. כאשר בוחנים את הנתונים לפי נטייה פוליטית ודפוסי הצבעה, הקיטוב נעשה ברור וחריף עוד יותר. בקרב מאוד שמרנים ונוטים לשמרנים הדירוג של טראמפ בהקשר לאיראן גבוה, בעוד שבקרב מאוד ליברלים ונוטים לליברלים רווחת תפיסה שלילית של הנהגתו בהקשר זה, עם רוב גדול של מי שרואים בו מנהיג ״גרוע מאוד״ (75% ו-48% בהתאמה). קבוצת המרכז מציגה תפיסה חיובית יחסית, עם רוב המעריך את טראמפ כמנהיג טוב ("מאוד" או "במידה מסוימת"). גם לפי הצבעה ניכרת חלוקה חדה: רוב מצביעי טראמפ (97%) מדרגים אותו כמנהיג טוב בהקשר לאיראן, בעוד שמצביעי האריס ברובם הגדול רואים בו מנהיג גרוע מאוד (60%) בנושא זה.

בקרב משתתפי הפאנל בארה"ב ניכרת תמונה מעורבת אך עם נטייה חיובית מסוימת בהערכת הנהגתו של בנימין נתניהו בהקשר לטיפול באיראן: 54% מדרגים אותו כמנהיג טוב (35% טוב מאוד ו-19% טוב במידה מסוימת), לעומת 38% הרואים בו מנהיג גרוע (12% במידה מסוימת ו-26% גרוע מאוד). בחלוקה לפי נטייה פוליטית מתחדד הפער: בקרב מאוד שמרנים ונוטים לשמרנים קיימת תמיכה כמעט גורפת (עד 95% הערכה חיובית), בעוד שבקרב המאוד ליברלים הרוב רואים בו מנהיג גרוע מאוד (59%). קבוצת המרכז נוטה בבירור להערכה חיובית (73%). בהשוואה למדינות אחרות, התמונה בקנדה ובבריטניה חיובית יותר ופחות מקוטבת. בקנדה שני שליש (67%) מדרגים את נתניהו לחיוב ורק רבע (25%) לשלילה, ואילו בבריטניה שיעור ההערכה החיובית אף גבוה יותר (70%) לצד התנגדות דירוג שלילי נמוך יחסית (19%). כלומר, בעוד שבארה"ב קיימת מחלוקת סביב מנהיגותו של נתניהו, בקרב המשיבים בקנדה ובריטניה ניכרת נטייה רווחת יותר לראות בו מנהיג מוצלח בהקשר ההתמודדות מול איראן, עם פערים פחות חדים בין מחנות.

הן בבריטניה והן בקנדה ישנה הערכה שלילית של המנהיגות המקומית בנושא איראן. בבריטניה, רוב (68%) המשיבים מדרגים את התמודדותו של קיר סטארמר בהקשר לאיראן באופן שלילי, כאשר 44% רואים בו "מנהיג גרוע מאוד" ו-24% נוספים "גרוע במידה מסוימת", לעומת מיעוט קטן בלבד (18%) שמעריך אותו כחיובי. בקנדה התמונה דומה, אך מעט פחות חדה. מארק קרני מקבל גם הוא בעיקר הערכה שלילית בהקשר לאיראן (60%), אך עם שיעור מעט גבוה יותר של הערכה חיובית (26%) בהשוואה לבריטניה.

הן ביחס לטראמפ והן ביחס לנתניהו, הערכת המנהיגות גבוהה יותר כשמדובר באיראן, לעומת הערכת המנהיגות שלהם באופן כללי. כשבחנו כיצד תופסים המשתתפים את מנהיגי המדינות באופן כללי – ולא בהקשר המסויים של המלחמה – רוב גדול של משיבים בארה"ב מדרגים את טראמפ באופן שלילי: מחצית (52%) רואים בו מנהיג גרוע מאוד, עשירית (11%) מנהיג גרוע במידה מסוימת, ורק מיעוט קטן מגדירים אותו כמנהיג טוב מאוד (15%) או טוב במידה מסוימת (17%).
כאשר בוחנים את ההתפלגות לפי נטייה פוליטית, ניכרת מגמה ברורה: ככל שהעמדה ליברלית יותר, כך ההערכה כלפי טראמפ שלילית יותר. בקרב מאוד ליברלים כמעט ואין תמיכה, כאשר 92% מגדירים אותו כמנהיג גרוע מאוד. לעומת זאת, בקרב נוטים לשמרנים ומאוד שמרנים התמונה מתהפכת. בקבוצות אלו רוב גדול מעריך את טראמפ באופן חיובי, במיוחד בקרב מאוד שמרנים, שם 65% רואים בו מנהיג טוב מאוד ועוד 31% כמנהיג טוב במידה מסוימת. קבוצת המרכז מציגה עמדה מעורבת יותר, עם נטייה להעריך את מנהיגותו באופן שלילי.

שליש (35%) ממשתתפי הפאנל בארה"ב רואים בנתניהו מנהיג טוב מאוד או טוב במידה מסוימת, ואילו רובם (56%) מדרגים אותו כמנהיג גרוע במידה מסוימת או גרוע מאוד. בקרב משיבים בקנדה ובבריטניה, ניכרת הערכה חיובית יותר כלפי נתניהו, העומדת על 48% ו-47% בהתאמה.
בחלוקה אידאולוגית עולה כי מאוד ליברלים ונוטים לליברלים מדרגים את נתניהו בצורה שלילית: 77% ו-55% בהתאמה מגדירים אותו כמנהיג גרוע מאוד. לעומת זאת, בקרב נוטים לשמרנים ומאוד שמרנים הדירוג חיובי מאוד, עם רוב של 66% מאוד שמרנים שמדרגים אותו כמנהיג טוב מאוד, ו-41% בנוטים לשמרנים. קבוצת המרכז מראה הערכות מעורבות יותר עם נטייה מעט שלילית.

יחסים עם הפלשתינים

בסקר נבחנו החודש כמה שאלות הנוגעות ליחסי ישראל והפלשתינים, שנשאלו בדיוק לפני שנה. מהנתונים עולה כי רוב משתתפי הפאנל בארה״ב (75%) אינם מניחים ששלום ישראלי-פלשתיני אפשרי בטווח הנראה לעין. ביחס לשנה שעברה לא חל שינוי בשאלה זו. התשובות שנרשמו בקרב משתתפי הפאנל בארה"ב דומות לאלו שנרשמו החודש גם בקרב המשיבים בבריטניה ובקנדה.
בחלוקה אידאולוגית נרשם רוב בכלל הקבוצות שמסכים (מסכים לגמרי + מסכים במידה מסוימת) עם האמירה "אין שום סיכוי להסכם שלום עם הפלשתינים בעתיד הנראה לעין". ביחס לנקודת הזמן הזו בשנה שעברה חלה ירידה בשיעור השמרנים שהשיבו כי הם "מאוד מסכימים עם אמירה זו" (מ-75% ל69%). בקרב מצביעי טראמפ תשעה מכל עשרה (88%) מסכימים עם אמירה זו, ובקרב מצביעי האריס שבעה מכל עשרה (67%) מסכימים כי אין סיכוי להסכם שלום בעתיד הנראה לעין. מדובר בעלייה ביחס לשנה שעברה שבה 56% ממצביעיה השיבו כך.

גם בשאלת הסכמה או אי הסכמה על הצורך במציאת פתרון של שלום ארוך טווח, עולה כי ישנה יציבות בעמדות בארה"ב בין שנה שעברה לשנה הנוכחית: שני שליש מהמשיבים מסכימים (לגמרי או במידה מסוימת) שאין תחליף להסדר שלום ארוך טווח, מול רבע שאינם מסכימים. גם בקנדה ובבריטניה ניכרת תמיכה רחבה יחסית בגישה זו, ואף מעט גבוהה יותר מאשר בארה"ב, עם שלושה רבעים של הסכמה ושיעורי התנגדות נמוכים יותר. שיעור המשיבים שלא ידעו להשיב לשאלה זו נשאר נמוך יחסית בכל המדינות, מה שמעיד על עמדות מגובשות. בחלוקה אידאולוגית עולים פערים משמעותיים בין הקבוצות. בקרב ליברלים יש הסכמה גורפת עם האמירה על צורך בהסדר ארוך טווח. 73% מהמאוד ליברלים ו-55% מהנוטים לליברלים מסכימים לגמרי, ורוב גדול נוסף מסכים במידה מסוימת. מנגד, בקרב השמרנים התמונה הפוכה: בקרב מאוד שמרנים רק 37% מסכימים (לגמרי או חלקית), בעוד ששיעור זהה (37%) לא מסכימים כלל. הנוטים לשמרנים מציגים עמדה מעורבת יותר אך עדיין עם נטייה להתנגדות. קבוצת המרכז בולטת בפיצול יחסי בין הסכמה להתנגדות, עם שיעור גבוה יחסית של עמדות ביניים וחוסר ודאות.

לאחר שנה בחנו החודש גם שתי אמירות על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. האחת משקפת תפיסה שלפיה "ההתנחלויות הן נטל", והשנייה את תפיסת "ההתנחלויות הן נכס". כאשר מציבים אותן זו מול זו, מתקבלת תמונה דומה מאוד של הסכמה והתנגדות לכל אחת מהן. בהשוואה על פני זמן בארה"ב בין מרץ 2025 למרץ 2026 ניכרת יציבות יחסית בעמדות: שיעור המשיבים שאינם מסכימים בכלל לאמירה שההתנחלויות מייצרות הרתעה ותורמות לביטחון עלה מעט מ-30% ל-33%, בעוד ששיעור אלו שלגמרי מסכימים ירד מעט מ-25% ל-22%. כלומר, קיימת שחיקה קלה בתמיכה החזקה בטענה שהתנחלויות תורמות לביטחון, לצד התחזקות ההתנגדות החריפה לה.
ככל שהמשיבים שמרנים יותר, כך עולה התמיכה בטענה שההתנחלויות היהודיות ביהודה ושומרון מייצרות הרתעה ותורמות לביטחון של כלל אזרחי ישראל. בקרב מאוד שמרנים רוב מובהק תומך באמירה (63% מסכימים לגמרי ו-24% במידה מסוימת), בעוד שבקרב מאוד ליברלים יש התנגדות גורפת לאמירה (66% לא מסכימים בכלל ורק מיעוט קטן תומך). קבוצות הביניים מציגות מעבר הדרגתי: הנוטים לליברלים נוטים להתנגד אך לא באופן מוחלט, ואילו המרכז נוטה דווקא להסכמה יחסית (55% הסכמה מלאה או חלקית). הנוטים לשמרנים כבר מציגים רוב ברור בעד (69%), אם כי פחות חד מהקצה השמרני.

בבחינה של שאלה באותו נושא המציגה את התפיסה ההפוכה, שלפיה הישובים ביהודה ושומרון הם "נטל", התקבלה תמונת מראה של השאלה הקודמת. רוב משתתפי הפאנל בארה"ב (55%) סבורים שההתנחלויות היהודיות ביהודה ושומרון הן נטל על צה"ל ופוגעות בביטחון של כלל אזרחי ישראל. מנגד, 45% מהם אינם מסכימים עם טענה זו ועשירית לא ידעו להשיב לשאלה. ביחס לשנה שעברה חלו שינויים של אחוזים בודדים בלבד – כלומר, תדמית ההתנחלויות לא השתנה בשנה האחרונה בעיני יהודי ארה"ב. בהשוואה בין מדינות, בריטניה בולטת בשיעור הסכמה גבוה יותר (60%) עם הטענה שההתנחלויות הן ״נטל״, בעוד שבקנדה יש פער קטן יותר בין מסכימים (51%) למתנגדים (41%).

האופי היהודי של ישראל

רוב המשיבים (66%) בארה"ב סבורים כי ישראל "יהודית במידה הנכונה״, ורק מיעוט קטן יחסית חושבים שהיא לא יהודית מספיק (12%) או יותר מדי יהודית (11%). עמדתם זו שונה מהעמדה של יהודי ישראל, כפי שהתבטאה מתוצאות סקר מדד החברה הישראלית של JPPI בחודש שעבר. בישראל 38% חושבים שישראל יהודית ״במידה הנכונה״, בעוד ששליש (36%) סבורים שישראל אינה יהודית מספיק ורבע (24%) חושבים שהיא יהודית מדי. תשובות היהודים בבריטניה ובקנדה דומות יותר לאלו של היהודים בארה"ב מאשר לאלו של היהודים בישראל. בקנדה (75%) ובבריטניה (78%) רוב גדול סבורים כי ישראל יהודית במידה הנכונה. אחוז הסבורים שישראל אינה יהודית מספיק או יהודית מדי קטן בשתי המדינות. חלוקה לפי זרמים דתיים מדגישה פערים חדים: בקרב חרדים בארה״ב (כמו גם בישראל) יש רוב מוחלט (80%) הסבורים שישראל אינה יהודית מספיק, בעוד שכמעט ואין מי שחושב שהיא יהודית מדי. גם בקרב אורתודוכסים ניכרת נטייה דומה, אם כי מתונה יותר. לעומת זאת, רפורמים, קונסרבטיבים ויהודים שאינם משייכים את עצמם לזרם דתי כלשהו, נוטים ברובם לחשוב שישראל יהודית במידה הנכונה, לצד שיעור מסוים הסבורים שהיא יהודית מדי.

מחצית מהמשיבים בארה"ב (48%) מציינים שהדת חשובה מאוד בחייהם, שיעור גבוה יותר מאשר בקנדה (35%) ובבריטניה (32%). לעומת זאת, בקנדה ובבריטניה בולטת יותר העמדה שהדת חשובה במידה מסוימת (44% ו-48% בהתאמה). שיעור אלו הרואים בדת דבר שאינו חשוב במיוחד דומה בין המדינות, אם כי מעט גבוה יותר בקנדה ובבריטניה בהשוואה לארה"ב.

כצפוי, החלוקה לפי זרמים דתיים מדגישה פערים חדים. בקרב חרדים הדת היא גורם חשוב מאוד, ואחריהם האורתודוכסים עם 85%. גם בקרב קונסרבטיבים יש רוב הרואה בדת מרכיב חשוב מאוד (50%), בעוד שרפורמים נוטים יותר לאמצע, עם שילוב בין “חשובה מאוד” ל“חשובה במידה מסוימת”. נתון זה מלמד בין השאר על שונותו של פאנל היהודים המחוברים של JPPI לעומת סקרים המתארים את גישתם של כלל יהודי ארה״ב. סקר של PEW מחודש פברואר 2025 זיהה כי ל-27% מהיהודים הדת ״חשובה מאוד״, ל-30% חשובה במידת מה, ול-43% לא חשובה.

בהמשך לשאלה על חשיבות הדת בחיי המשיבים, בחנו החודש את התדירות שבה הם הולכים לבית כנסת. בארה"ב כמעט רבע מהמשיבים הולכים לבית הכנסת בכל שבוע (23%), יותר מאשר בקרב המשיבים בקנדה (17%) ודומה למדי לשיעור בבריטניה (21%).

בקנדה ובבריטניה בולט במיוחד שיעור גבוה של משיבים שמגיעים לעיתים רחוקות (44% ו-38% בהתאמה), ובבריטניה גם שיעור גבוה יחסית של מי שאינם מגיעים כלל לבית הכנסת (13%). באופן כללי, ניתן לראות שבשלוש המדינות הדפוס הנפוץ ביותר הוא הגעה לא תכופה. כפי שניתן לצפות, חלוקה לפי זרמים דתיים מדגישה פערים משמעותיים בהרגלי ההגעה לבתי כנסת. בקרב חרדים ואורתודוכסים ניכרת מחויבות גבוהה מאוד, עם רוב שמגיעים לבית הכנסת כל שבוע (73% ו-57% בהתאמה). גם קונסרבטיבים מציגים שיעורי הגעה גבוהים, אם כי פחות (25%). משיבים רפורמים נוטים להגיע בתדירות נמוכה יותר, ורבים מהם מגיעים רק לעיתים רחוקות. בקרב מי שאינם משתייכים לזרם כלשהו בולט במיוחד שיעור גבוה של מי שכמעט ואינם מגיעים כלל (29%) או לעיתים רחוקות (43%).

פסח

לקראת חג הפסח, בחנו מה התוכניות של היהודים בארה"ב, בקנדה ובבריטניה לחג הקרוב. מהנתונים עולה כי ליל הסדר נותר אירוע מרכזי ומשמעותי בקרב יהודים במדינות השונות. רוב גדול מהמשיבים בארה"ב (80%) מציינים כי הם צפויים להשתתף או לערוך סדר מסורתי, עם יציבות גבוהה לאורך הזמן (שיעור זהה לזה שנרשם בשנה שעברה). גם בקנדה הנתון דומה (79%), בעוד שבבריטניה הוא מעט נמוך יותר (73%), אך עדיין מצביע על רוב ברור. שיעור נמוך של משיבים בכל המדינות מציין כי אין לו תוכניות לחגוג כלל. בקרב אורתודוכסים וחרדים כמעט כל המשיבים מתכננים להשתתף בסדר מסורתי (93%-94%). גם קונסרבטיבים ורפורמים מציגים שיעורי השתתפות גבוהים, אם כי מעט נמוכים יותר (86% ו-78% בהתאמה). לעומת זאת, בקרב יהודים ללא זרם התמונה שונה: רק 55% מתכננים להשתתף בסדר מסורתי, ורבע (25%) מציינים כי אין להם כוונה להשתתף באירוע פסח מיוחד, לצד חמישית (18%) שעדיין לא החליטו.

בינה מלאכותית

בחודשים האחרונים מערכות הבינה המלאכותית תופסות מקום נרחב בשיח הציבורי הגלובלי, ומעוררות עניין וחשש. החודש בחנו כיצד היהודים בעולם מתייחסים ליכולות המשופרות של בינה מלאכותית. בארה"ב, שליש (36%) מעידים שהם בעיקר מפחדים מבינה מלאכותית, שליש (38%) בעיקר סקרנים ועשירית (9%) בעיקר מתלהבים. בהשוואה ליהודים בישראל ניכר הבדל: בישראל הפחד מפני בינה מלאכותית פחות בולט (22%), ואילו הסקרנות גבוהה יותר (44%) וגם תחושת ההתרגשות מהתחום משמעותית יותר (20%). כמו כן, בקרב היהודים בישראל נרשם שיעור נמוך יותר של משיבים שאינם מתעניינים בבינה מלאכותית. בחלוקה אידאולוגית יש הבדלים משמעותיים בגישה לבינה מלאכותית. בעיקר בולטת העובדה כי בקרב המאוד ליברלים, הפחד מהתחום הוא משמעותית גבוה יותר (49%), בעוד שהסקרנות וההתרגשות נמוכות יחסית. לעומתם, בקבוצות אחרות, שיעור הסקרנים והמתלהבים עולה על שיעור החוששים.

נתונים על הסקר והשלכותיהם

דו״ח זה מתבסס על סקר בהשתתפות 906 יהודים הרשומים לפאנל "קול העם היהודי" של המכון למדיניות העם היהודי JPPI. באופן כללי, אפשר לומר כי הסקר נוטה לשקף את עמדותיהם של יהודים אמריקאים ״מחוברים״, כלומר, בעלי זיקה יחסית חזקה לקהילה היהודית, ו/או לישראל, ו/או לזהות יהודית. בסקר לקחו חלק גם 60 משתתפים מבריטניה ו-120 מקנדה. התוצאות, אלא אם צויין אחרת, משקפות את עמדות המשיבים מארה״ב בלבד. סקר מדד קול העם של JPPI נערך על ידי עמיתי המכון שמואל רוזנר, נח סלפקוב ויעל לוינובסקי. פיקוח סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג.
להלן נתונים על משתתפי הסקר האמריקאים של מרץ 2026.

The post מדד JPPI – 'קול העם היהודי' לחודש מרץ 2026: תומכים במלחמה, חוששים משחיקה בתדמית ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.