The post ציונות של ממלכתיות וריאל פוליטיק: שיחה עם מתן כהנא first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

להאזנה:

The post תמר איש שלום בשיחה עם הרבּה שרון בראוס first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לא משנה מי יקים את הממשלה הבאה – לפני הכול, ישראל זקוקה לשיקום האמון, האחריות והשותפות שהחזיקו אותה יחד. פחות חשוב למי נצביע; חשוב יותר למען מה. הממשלה הבאה חייבת לרפא את ישראל. כשגדלתי בארה״ב, הערכתי את תפקידה של הציונות הדתית בשימור שבע הבריתות החיוניות לתפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהגשמת החלום הציוני. כשעלינו ארצה, ילדינו למדו בתיכון ממלכתי-דתי ובבני עקיבא שהם ״המגשרים״ בחברה הישראלית. מה קורה במדינה שלנו? מה קרה לנו?

שבע בריתות יסוד עומדות בלב זהותה של ישראל:

ברית הביטחון האישי

גם אלו שמעריכים את האופן שבו רה״מ בנימין נתניהו מנהל את המלחמה מאז טבח שמחת תורה חייבים להכיר בעובדה הפשוטה: הטבח של חמאס החריב את האמון שהיה לרוב הישראלים בכך שהממשלה וצה"ל מסוגלים להגן עליהם. זה היה כישלון קולוסאלי. הוא נעשה חמור עוד יותר נוכח התחמקותם של שרים בממשלה מהאחריות השלטונית הבסיסית ביותר, והנטייה החוזרת להפנות את האשמה אל שעירים לעזאזל.

ברית השותפות בנטל

באופן טרגי, אנשי מילואים רבים ובני משפחותיהם מרגישים שנבגדו דווקא בשעה שהם נושאים בגבורה בנטל ההגנה על כולנו. חשוב לזכור שכל המפלגות הגדולות תרמו לאורך עשרות שנים לחוסר האיזון הזה, כאשר העדיפו שיקולים פוליטיים ובחרו להימנע מהתמודדות אמיצה עם סוגיית גיוס החרדים. אבל הממשלה הזאת היא שבחרה להתעלם מהתסכול ההולך וגובר – והמוצדק – דווקא כאשר צורכי הצבא תפחו בעקבות האסון.

ברית הציונות המוסרית

ישראל תמיד התגאתה בצבא, בחברה ובמדיניות השומרים על מוסר יהודי ועל ערכים דמוקרטיים גם במציאות מורכבת. סוגיית האלימות מצד פורעים יהודים ביו"ש אינה רק שאלה של מספרים; הסיפור החשוב יותר הוא כמה מעט נעשה כדי לעצור אותם. שנים של הכלה מצד הממשלה, שנועדה לשמר קואליציה שברירית, יצרו למעשה היתר שבשתיקה להתנהגות בלתי מוסרית, בלתי חוקית ומקוממת. ומהקצה השני של המפה הפוליטית – מחאות אלימות, הטרדת שרים בבתיהם, ושימוש ברטוריקה בזויה כלפי חיילנו הקדושים. כל אלו מעוררות חשש שהקיצונים משני צדי המפה ממשיכים להסלים את המצב, תוך שהם משתיקים את הרוב המוסרי והדומם של ישראל.

ברית כבוד האדם

לעג, השפלה ודה-לגיטימציה של יריבים פוליטיים ממשיכים ללבות את המתח ולשחוק את החברה הישראלית. אזרחים חייבים לנהוג באחריות ומנהיגים בכל המפלגות חייבים לשנות את הטון. התשובה "ומה איתם?" אינה תשובה. וכאשר הממשלה מצביעה שוב ושוב על חטאי האופוזיציה כדי להצדיק את כשליה שלה, היא מחללת את מעמדו של מוסד ראש הממשלה ומוותרת על חובתה לטפח כבוד הדדי ומחלוקת עניינית ובונה. כשהרמב"ן מסביר את כעסו של אלוקים על משה ואהרן בשל חטאים שנראים לכאורה שוליים, הוא מלמד לקח שנשמע היום אקטואלי במיוחד: ״והחטא הגדול במשה ואהרן… בעבור שכל ישראל עיניהם עליהם וכל מעשיהם ילמדו". מי שנמצא בראש הפירמידה יודע שכל מעשיו נבחנים – ושכל מעשיו הם דוגמא לציבור.

ברית האזרחות המשותפת

הכשרת איתמר בן גביר כחלק מהמיינסטרים הפוליטי כבר לפני שנים הייתה חמורה דיה. אבל שתיקת המנהיגים שלנו לנוכח מתקפות משפילות כלפי ערביי ישראל – אזרחים שווים במדינה הזאת – פוגעת בכולנו. אם השוויון, החירות והכבוד של כל אזרח אינם מוגנים באותה מידה, אף אחד אינו מוגן באמת. ברגע שהזכויות שלנו הופכות תלויות באישור הממשלה או בתוצאות הסקר האחרון, כולנו הופכים לבני ערובה של הפוליטיקה. מדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה להשלים עם מצב כזה.

ברית העם היהודי

הציונות מגדירה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. גם אלה מאיתנו שמרבים לבקר את יהודי התפוצות המתרחקים מישראל, מצטערים על ההזנחה המכוונת של קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם – ובמיוחד של חלקים גדולים מיהדות ארצות הברית. היחס המזלזל הזה ליהודי התפוצות אינו רק פגיעה בהם; הוא פגיעה בכל ישראלי. אנחנו חזקים יותר, והחזון הציוני שלנו ברור יותר, כאשר אנו עומדים זקופים לצד אחינו ואחיותינו היהודים ברחבי העולם.

ברית הכשירות השלטונית

לבסוף, קיים חוסר במשילות תקינה בכל הדרגים – כפי שמתבטא בשחיתות המוניציפלית החוצה שיוך פוליטי – אך למפלגת השלטון אחריות מיוחדת. הממשלה הזאת פגעה ביכולתה שלה למשול. אנשי ימין שהחזיקו בעמדות עקרוניות בעד רפורמה משפטית שקולה ומעמיקה צריכים להיות הראשונים לכעוס על האופן שבו הממשלה הפכה סוגיה מורכבת למבצע של ניגוח שבטי – כזה שניכֵר מחצית מהמדינה ובו בזמן אכזב את המחצית האחרת. הפגיעה המתמשכת בממשל התקין, באחריותיות ובענווה, בשורה ארוכה של תחומים, הגיעה לשיאה במחדל טבח שמחת תורה. זה חייב להיפסק. עכשיו.

אם נשתמש בשבע הבריתות האלה כאמות מידה בבואנו אל הקלפי, אולי נשנה את השיח הציבורי ונשוב לערכי היסוד של הציונות הדתית. כי אם ישראל ״תזכה״ שוב בממשלה העוינת רבים מאזרחיה והמתפקדת באופן לקוי בכל כך הרבה תחומים, היא תסכן את הברית השמינית – החשובה מכולן, והציונית במהותה: ברית התקווה שלנו.

פורסם במקור ראשון. 

The post בריתות היסוד נשברו, כעת יש לחשוש משבירת הברית החשובה מכולן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אני חרדה ממערכת הבחירות המתקרבת – מהטונים שילכו ויחריפו, מהשפה שתיעשה אלימה יותר, מהקווים שעוד ייחצו וכמובן מהתוצאות. אבל אני חרדה, לא פחות, מהיום שאחרי. בסופו של דבר הבחירות יסתיימו. תהיה הכרעה, תקום ממשלה והחיים יימשכו. השאלה היא מה יישאר כאן אחרי שאבק הבחירות ישקע. האם נהיה חברה שמסוגלת לחיות יחד, או שנגלה שבדרך אל הקלפי השבר בינינו העמיק כל כך עד שהוא מסכן את הקרקע המשותפת עליה כולנו עומדים? כדי להבין את עומק הסכנה, צריך להתבונן במה שקורה לנו לא רק במונחים פוליטיים, אלא גם במונחים נפשיים. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, החברה הישראלית חיה ברמות חרדה שקשה להפריז בהן. חרדה לביטחון, לעתיד המדינה, לזהותה ולדמותה. אחת הדרכים האנושיות הבסיסיות לשאת חרדה קיומית היא לחלק את העולם לטובים ורעים -"אנחנו" ו"הם". ואז מי שנמצא מולנו הוא כבר לא רק יריב פוליטי שחושב אחרת. הוא נעשה אויב.

חשוב להבהיר אין פירוש הדבר שאין דברים שראוי להיאבק עליהם, ולעיתים להיאבק עליהם בכל הכוח. יש מעשים, רעיונות ומהלכים פוליטיים המנוגדים באופן מהותי לערכים שעליהם צריכה בעינינו החברה הישראלית להיות מושתתת. ויש גם רע. היכולת להבחין בין טוב לרע היא חלק הכרחי מחיים מוסריים. הסכנה מתחילה כשההבחנה הזאת הופכת לתבנית קבועה, דרכה אנחנו רואים את המציאות כולה: כשכל מחלוקת הופכת לשלילת הלגיטימיות של מי שחושב אחרת, וכשאנחנו מסמנים קבוצה שלמה בחברה, ומוציאים את כולה, למרות השונות בתוכה אל מחוץ למרחב הלגיטימי של השותפות האזרחית והפוליטית. במצב כזה, הפיצול הופך לדרך שבה אנחנו מארגנים את המציאות הפוליטית שלנו כל מחלוקת הופכת למאבק קיומי.

המחיר הוא לא רק קיטוב פוליטי, אלא גם אובדן היכולת להחזיק מורכבות. חברה בוגרת, כמו אדם בוגר, נדרשת להכיר בכך שאנחנו חולקים מרחב עם אנשים שאיננו מסכימים איתם, ושנגזר עלינו, ובעיניי גם ראוי לנו, למצוא דרך לחיות יחד. אנחנו זקוקים למסגרת יציבה שתעזור לנו לעשות את מה שאנחנו מתקשים לעשות בעצמנו. זה צריך להיות אחד המהלכים המרכזיים שעל הממשלה שתקום לאחר הבחירות להוביל: לא להסתפק בניצחון פוליטי ולא לראות בו מנדט לעיצוב חד־צדדי של כללי המשחק, אלא להוביל מהלך של תיקון. לנסות לייצר תשתית בהסכמה רחבה, ככל הניתן, שתאפשר לנו להמשיך לחלוק, להיאבק ולהתווכח, בלי לפרק את הבית המשותף.

אנחנו זקוקים למסגרת חוקתית, לכללי משחק בסיסיים שאינם נכתבים מחדש בכל פעם שמתחלף השלטון. כללים שמגדירים את היחסים בין הרשויות, את גבולות הכוח ואת האיזונים הנדרשים להפעלתו. כללים שמעניקים יציבות דווקא משום שהם אינם תלויים בזהותם של המנצחים ברגע נתון. זהו המודל שמציעה חוקה רזה. חוקה רזה אינה מבקשת לפתור את כל המחלוקות הערכיות בחברה הישראלית, אלא ליצור עבורן מסגרת. לייצר מנגנונים שיאפשרו לנו להמשיך להתווכח, מבלי שכל מחלוקת תהפוך למאבק על עצם קיומנו, ובכך להפחית את תחושות האיום, והחרדה ובעקבות זאת גם את הקיטוב. במובן זה, חוקה רזה איננה רק הסדר מוסדי, אלא דרך להתמודד עם השבר הגדול בחברה הישראלית.

חשוב לומר: בעיניי חוקה רזה היא לא היעד הסופי. חברה זקוקה בסופו של דבר גם לחוקה מלאה, "שמנה", שמבקשת להתמודד עם שאלות היסוד שלה, להגדיר את הערכים המשותפים ואת זהותה. ראוי שנגיע גם לשם. אלא שבמצב שבו אנו מצויים היום, לא נוכל להסכים על התשובות לשאלות הגדולות, אבל אנחנו חייבים להסכים על הדרך שבה אנחנו מנהלים את המחלוקת עליהן. לכן חוקה רזה היא שלב ראשון והכרחי.

זוהי, כאמור, איננה רק שאלה משפטית או מוסדית. זהו צורך חברתי עמוק. אנחנו זקוקים למסגרת שתחזיק אותנו דווקא ברגעים שבהם אנחנו מתקשים להחזיק את עצמנו. ביום שאחרי הבחירות אף אחת מהקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית לא תיעלם. גם המחלוקות העמוקות לא ייעלמו. נמשיך לחיות כאן יחד – אנשים שמחזיקים בתפיסות שונות מאוד לגבי המדינה שבה הם רוצים לחיות, והשאלה היא אם נצליח לבנות את הכללים שיאפשרו לנו לחלוק זה על זה, בלי לפרק את הבית המשותף.

פורסם ב-ynet.

The post איך מונעים מהחרדה לפרק את הבית המשותף ביום שאחרי הבחירות? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post ניוזלטר 9.10.26 first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מתן פרס נובל לשלום למי שקבעה שישראל מבצעת רצח עם – ובמשתמע, אימוץ עמדה זו על ידי העולם – היא קריאת השכמה לכולנו נוכח שינוי מציאות דרמטי המאיים על עתידנו. בישראל יש שני מחנות: אחד סבור שישראל במצב שפיר. המצב הביטחוני, לאחר ההתאוששות מהטבח, יציב וטוב מבעבר – יוכיחו הקווים הצהובים; הכלכלה הישראלית פורחת גם לאחר שלוש שנות מלחמה – יוכיח השקל החזק; החברה האזרחית, על אף המחלוקות המלוות אותנו, חיונית, יוזמת וסולידרית – יוכיח מדד האושר הבינלאומי המדרג אותנו במקום גבוה מאוד. מחנה שני חי במציאות הפוכה: המלחמה לא נגמרת ואין באופק שום הסדר מדיני שיבטיח יציבות; כשלי הקונספציה לא נחקרים ולכן האסון עלול להישנות; החברה החרדית מתחמקת מנשיאה באחריות ובכך מאיימת על עתידנו הכלכלי והביטחוני; האמון במוסדות המדינה והמתחים החברתיים מתעצמים ומערערים את יציבות המדינה, עד כדי חשש למלחמת אחים.

ואולם, כולנו חייבים לאחד כוחות נוכח העובדה שישראל עומדת על סיפו של בידוד בינלאומי דרמטי שעלול לכלוא את כולנו, משני המחנות, בתוך סד מציאות חדש, נוקשה, שעלול להיות גם הרה גורל. זוהי התרעה אסטרטגית שמחייבת שידוד מערכות מקומי; ללא תלות מחנאית.

במדינות אירופה, שותפת הסחר הגדולה שלנו, מתגבש מהלך להטלת סנקציות כלפינו שתפגענה באורח קשה ביכולת התפקוד של הכלכלה הישראלית. בריטניה, ובעקבותיה 11 מדינות אירופאיות, מתכננת משטר סנקציות במטרה לפגוע בכלכלה הקשורה בהתנחלויות. ואולם, מאחר שהקו הירוק איננו קיים בכלכלה הישראלית, כמעט כל חברה גדולה בישראל עלולה להיות חשופה לסנקציות העתידיות. בתגובת שרשרת, רבים בעולם עלולים להימנע מסחר עימנו מחשש מפני הסתבכות מיותרת וסימונם כמפירי סנקציות. יתפתח מהלך זוחל וספונטני של חרם דה-פקטו, גם מצד אוהבי ישראל, עקב שיקולים של שנאת סיכון מסחרית. כך, הקריאה ל-BDS – חרם, משיכת השקעות וסנקציות כלפי ישראל, עלולה להפוך מעמדת שוליים קיצונית למהלך סוחף שישנה את מציאות חיינו. ניקלע לפינת המצורעים העולמית לצד רוסיה, צפון קוריאה ואיראן.

ארצות הברית היא המשענת הביטחונית והמדינית המרכזית של ישראל. בעבר ידענו מתחים מול ממשלים אמריקניים, אך תמיד עמדה לצידנו תמיכה רחבה של הציבור בארצות הברית, משתי המפלגות. כיום המצב הפוך, וזהו לב ההתרעה האסטרטגית: הממשל הנוכחי מתנהל עימנו בשיתוף פעולה מרשים, אולם זו הסתכלות טקטית בלבד. הציבור האמריקני, ברובו הגדול, לא רק דמוקרטים אלא גם רפובליקנים ואפילו אוונגליסטים, בעיקר צעירים – מפנה לנו גב. ישראל כבר איננה המדינה המועדפת על האמריקני ברחוב; הפלסטינים אהודים יותר. הם "דוד", אנחנו "גוליית".

ישראל ניצבת על מדרון חלקלק שבסופו עלולה לצפות לנו תבוסה מסוכנת – כלכלית, מדינית, ובהתחלף הממשל האמריקני בעוד כשנתיים, אפשר שאף ביטחונית. אסור להתעלם מהסכנה, להיקלע לקונספציה של "יהיה בסדר" או לאשליה שניתן להתקיים במשק אוטרקי, בתנאים של ספרטה. הידרדרות מהירה – 6:29 מדיני – היא אופציה ממשית. הנסיבות לתהליכים הללו מורכבות, ולא כולן בשליטת ישראל. עם זאת, מוטלת עלינו – קואליציה כאופוזיציה – חובה מכרעת לשקול כל פעולה, אמירה, או היעדר פעולה מתוך הבנה של השלכות העומק האסטרטגיות שלה לעתיד המדינה.

התרעה זו איננה קוראת לישראל לפעול בניגוד לאינטרסים החיוניים שלה כדי לרצות את דעת הקהל העולמית. אבל קיים מרחב ניכר לעשייה מיטיבה: ניתן לבצע פעולות שהרוב הישראלי תומך בהן בבירור, למשל גדיעת הטרור היהודי; ולהימנע מאמירות שהרוב הישראלי איננו עומד מאחוריהן, למשל קריאה להשטחת עזה או להגירה כפויה של תושביה. האינטרס העליון של כולנו, משני המחנות, מחייב הימנעות ממה שעלול לממש, באופן טראגי, את ההתרעה המוצגת כאן.

פורסם ב-ynet. 

The post מה שהעולם חושב עלינו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אתמול נשאל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לגבי האפשרות של הרחבת "הסכמי אברהם" וצירוף של סעודיה למעגל השלום עם ישראל. התשובה שלו הייתה ברורה: הנושא בהחלט חזר להיות על הפרק.

לפני שננסה לבחון באיזו דרך הוא הולך לממש את החזון הזה, אנחנו חייבים קודם כל לפרק את האופן שבו טראמפ מתנהל ומקבל החלטות, ולנסות להבין מדוע הנושא הסעודי כל כך קריטי עבורו. באופן גס, ניתן לחלק את ההתייחסויות של טראמפ דרך שלושה וקטורים משמעותיים, כאשר כל אחד מהם מהווה אבן ראשה בתפיסת עולמו.

אבל רגע לפני, קצת קונטקסט היסטורי: צריך לזכור שטראמפ הוא בסך הכל הנשיא השלישי בהיסטוריה האמריקאית שנבחר לתפקיד מבלי שכיהן בשום תפקיד פוליטי לפני כן. הקדימו אותו רק ג'ורג' וושינגטון (שנבחר לתפקיד כשעוד לא היה קיים תפקיד כזה, והגיע אליו על תקן מצביא צבאי עטור תהילה במרד נגד הבריטים ואיש אדמה ועסקים שייסד בהמשך באחוזת מאונט ורנון שבווירג'יניה את מזקקת הוויסקי הגדולה ביותר באמריקה), ודווייט אייזנהאואר. "אייק" אמנם לא נבחר לשום תפקיד פוליטי קודם לכן, אך היה גנרל שניהל את פרויקט השיקום הגדול ביותר בהיסטוריה של בנייתה מחדש של אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ברמת רזולוציה שבה שלט אפילו על כמות הקלוריות היומית שיאכל כל פליט, ובתפקיד שהוא למעשה מושל בסמכויות נרחבות יותר מכל מושל אחר בארצות הברית, בתקופה הכי מורכבת לשיקום ובנייה.

למה זה כל כך חשוב ומשמעותי? כי טראמפ הגיע לתפקיד מתוך רקע עסקי בלבד, ללא שום חיכוך מקדים במוסדות דיפלומטיים, צבאיים או פוליטיים. המשמעות היא כפולה: מצד אחד, הוא לא חייב כלום לאף אחד. מצד שני, אין לו שום ידע נצבר של התנהלות בתוך המסגרות הללו. עכשיו, בקדנציה של "טראמפ 2.0", הוא כבר מפסיק להתייחס לחלוטין לאנשי המקצוע במפלגה או לממסד, ומקיף את עצמו באנשים שעיקר תפקידם הוא לציית ולממש את רעיונותיו.

בבואנו לנתח את דרך קבלת ההחלטות שלו, אלו הם שלושת הווקטורים המרכזיים המניעים אותו, מהחשוב ביותר לפחות:

הווקטור הראשון: ה-GOAT והמורשת ההיסטורית

לטראמפ יש רצון עז, עד כדי אובססיה, להיות הדמות הגדולה ביותר בכל הזמנים. הוא עסוק ללא הרף באיך ייתפס בדפי ההיסטוריה, תוך השוואה מתמדת בינו לבין הנשיאים הגדולים, וחשש תהומי להיזכר כאחד מהנשיאים הגרועים אי פעם. זו, למשל, הסיבה שבגללה הוא חתם על ה-MOU המפורסם מול איראן ב-17 ביוני 2026 להפסקת המערכה, מתוך פחד שלא לגמור כמו הנשיא הרברט הובר, שזכור כמי שהיה אחראי על השפל הגדול.

מנגד, הוא נהנה לפרסם טבלאות דירוג של נשיאים, כאשר הוא, כמובן, ניצב בפסגה מעל כולם.

הווקטור השני: המירוץ מול סין והבינה המלאכותית

המאבק על הדומיננטיות הגלובלית מול סין מדיר שינה מעיניו. הערכות של מומחים מדברות על "הנקודה הסינגולרית" אותו רגע שבו הבינה המלאכותית תצליח לעקוף את המתכנת האנושי הטוב ביותר שמתוארכת לאזור אוקטובר 2027, עמוק בתוך הקדנציה השנייה שלו.

הסינים מצליחים לשמור על שליטה בכ 70% מסך היסודות והמינרלים שמרכיבים את השבבים בעולם. במקביל, המשבר האנרגטי שנוצר בגלל צריכת החשמל הכבדה של חוות השרתים מחייב את טראמפ לחשוב על פתרונות יצירתיים. הוא חייב להקל על העומס האנרגטי בארה"ב, ומצד שני להבטיח הובלה על סין במירוץ הטכנולוגי הזה.

הווקטור השלישי: מה יוצא לי מזה?

כדי להבין את הקדנציה השנייה, חובה להסתכל על פסק הדין של בית המשפט העליון מיולי 2024. פסק הדין, שהתקבל ברוב של 6 מול 3, קבע שנשיא נהנה מחסינות פלילית חלקית ומוחלטת על פעולות בליבת הסמכויות החוקתיות שלו, וכי הדרך להטיל עליו אחריות היא דרך הליך פוליטי של אימפיצ'מנט, ולא דרך בתי משפט פליליים.

הפסיקה הזו יצרה עבורו שריון חוקתי. בקדנציה השנייה שלו טראמפ מנצל את המטריה הזו באופן גלוי הרבה יותר, ומוציא את המקסימום האפשרי מהעובדה שהוא יושב בבית הלבן עבור עצמו ועבור משפחתו. הקווים בין האינטרס הציבורי לפרטי מעולם לא היו מטושטשים יותר. כך, למשל, בראשית כהונתו הנוכחית הוא צייץ והמליץ לציבור האמריקאי לקנות את מוצרי דל (Dell), מה שהוביל לזינוק במניות החברה, זאת לאחר שרכש בעצמו מניות שלה בשווי מיליוני דולרים מבלי לעשות גילוי נאות.

באופן דומה, הוא הפעיל את "World Liberty Financial", מיזם קריפטו המוחזק ברובו על ידי משפחתו, ואף השיק טלפון סלולרי מוזהב ממותג טראמפ. במקביל, גם שני בניו הגדולים שותפים באופן עמוק בהשקעות, כולל בקרן נדל"ן המתמקדת בתשתיות בינה מלאכותית.

כעת, בואו נמזג את שלושת הווקטורים האלה אל תוך הסיפור הסעודי
לגבי הווקטור הראשון, כשדונלד טראמפ מדבר על "הסכם שלום של 3,000 שנה", עצרתם פעם לחשוב למה הוא מתכוון?

התפיסה היא שרק "הג'ינג'י עם המפתח" מסוגל להשכין שלום היסטורי ותנ"כי בין שני בניו של אברהם: ישמעאל ויצחק. חתימה על הסכם שלום בין צאצאיו של ישמעאל (סעודיה, ערש הולדתו של מוחמד) לבין בניו של יצחק (ישראל המודרנית) תסגור סכסוך של מעל ל-3,000 שנה. הסכם כזה לא רק שיביא לו (לדעתו) את פרס הנובל המיוחל, אלא יבטיח את מיקומו בפסגת ההיסטוריה האנושית. מנקודת מבט של עיצוב מורשת, הישג בעל משמעויות תיאולוגיות וגאופוליטיות כה עמוקות צפוי לקבע את מעמדו ההיסטורי באופן חסר תקדים, ולהעניק לכהונתו חותם אל זמני.

לגבי הווקטור השני, כאן נכנס לתמונה פרויקט המסדרון הכלכלי (IMEC) שאמור לחבר את הודו, דרך איחוד האמירויות וסעודיה, אל ירדן, ישראל, ועד ליוון. עבור טראמפ, שרואה את עצמו קודם כל כיזם, כאיש נדל"ן וכבנאי (Builder), מדובר בהזדמנות להוביל את אחד ממיזמי התשתית וההנדסה השאפתניים והגדולים בהיסטוריה האנושית. פרויקט ענק שכזה לא רק נועד לתת מענה וקונטרה ליוזמת "החגורה והדרך" הסינית, אלא גם לשאוב חלק ניכר מתשתיות ה-AI שמוחמד בן סלמאן מעוניין לקדם בחזון 2030 שלו. זה מאפשר להסיט כוח חישובי עצום אל קו התפר שבין אסיה לאירופה דרך סעודיה, ובכך להשאיר את השליטה בו במערב ולהקל על עומסי התשתיות.

לגבי הווקטור השלישי, כאן אנחנו רואים כיצד ג'ארד קושנר פועל מאחורי הקלעים כדי לקדם עסקאות שזורמות על הציר הזה. מאות מיליארדים יישפכו לתוך פרויקט הענק הזה, ובנקודות הקצה של העסקאות הללו אמור להיות גם רווח תפעולי ומשפחתי לא מבוטל.

אז איך מתקדמים מכאן ואיך ייראה האירוע עצמו?

ההערכה שלי, המבוססת גם על שיחות עם גורמים המקורבים לממשל בארה"ב, היא כזו: ככל שהמערכת הפוליטית בישראל תיגרר למצב של דדלוק, טראמפ לא יהסס להתערב באופן אישי בפוליטיקה המקומית שלנו. אני ממש לא אתפלא לראות אותו מזמן את המועמדים הבולטים לראשות הממשלה בנט, איזנקוט ונתניהו לוושינגטון. הוא יכניס אותם לחדר, יפעיל את מכבש הלחצים שלו וידרוש מהם להגיע לאיזשהו סדר פוליטי שיאפשר לו לקדם את החזון שלו שנשאר לו בדיוק מסגרת של שנתיים לכל היותר לממש: הרחבת הסכמי אברהם להסכמי אברהם 2.0 שבהם היהלום שבכתר היא העסקה בין ישראל לסעודיה, בדיוק כפי שהצהיר אתמול.

פורסם ב-ynet

The post שלושת הווקטורים שיביאו את טראמפ לדחוף להסכם עם סעודיה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשבועות האחרונים הגיעו כמה וכמה אירועים בישראל וביו"ש לכותרות בארה"ב, והציפו את המתח שבין התנהלותה של ירושלים לבין האופן שבו היא נתפסת בקרב אמריקנים.

בראשית ספטמבר הגיע השגריר האמריקני מייק האקבי, מידידיה הגדולים ביותר של ישראל, לכפר תורמוס־עיא כדי להיפגש עם פלסטינים בעלי אזרחות אמריקנית שהתלוננו על אלימות כלפיהם מצד מתיישבים. האקבי גינה במפורש את "מעשי הטרור" מצד יהודים. ב־11 באוקטובר שודרה כתבת עומק במסגרת התוכנית "60 דקות", אחת ממדורות השבט האמריקניות, שכללה טענות על אלימות מתיישבים ועל היעדרה של אכיפה מצד מדינת ישראל.

ב־16 באוקטובר העידה הצלמת הוותיקה של עיתון ה"וושינגטון פוסט" כי הותקפה באלימות על ידי מתיישבים יהודים וכי נגנבו חפציה מבלי שחיילים ששהו במקום עשו דבר. במקביל, כמה כלי תקשורת אמריקניים ממסדיים דיווחו בחודשים האחרונים על הטרדות ועל תקיפות של נוצרים בישראל. העיתון "וול־סטריט ג'ורנל" השמרני אף הגדיל לכתוב על "התגברות העוינות בקרב צעירים ישראלים כלפי נוצרים".

שורת האירועים האלה מתווספת להצהרות האחרונות המגיעות מצידם של גורמים ישראליים בעלי השפעה על ממשלת ישראל הנוכחית: השר בן גביר קרא בגלוי להשמיט מרוח צה"ל את האיסור המפורש על פגיעה באזרחים בלתי מעורבים ובשבויי מלחמה, ואילו הרב דוב ליאור פרסם פסיקת הלכה שמתירה ליהודים לגנוב זיתים מעצים הנמצאים באדמות פלסטיניות ובבעלותם של פלסטינים.

רבים מהישראלים שומעים על הדיווחים הללו, נאנחים, וממשיכים בחייהם. להבדיל, מי שמצוי כמוני בשיח עם תומכי ישראל בארה"ב – משני צידי המתרס הפוליטי – שומע עד כמה הסוגיות הללו מסעירות אותם. "תגיד לי שזה לא נכון", אמרה לי רפובליקנית אחת מפלורידה, תומכת טראמפ בכל נימי נפשה, אחרי הכתבה ב"60 דקות". "איך אני מסביר עכשיו את ההיתר ההלכתי לבזוז רכוש פרטי?" שאל אותי יהודי אמריקני חם אחר שתרם לישראל מיליוני דולרים. "הצלחתם להרוג את כל ההנהגה האיראנית, אבל לא לטפל ב־150 עבריינים?" שאל אותי אדם בעל השפעה במפלגה הרפובליקנית. עניתי מה שעניתי, אבל עמוק בלב גם אני הבנתי: אין לי באמת תשובה.

האירועים האלה מתרחשים על רקע שחיקה מתמשכת ביסודות התמיכה האמריקנית בישראל. כך, למשל, בסקר גאלופ מפברואר 2026 הביעו יותר אמריקנים הזדהות עם הפלסטינים מאשר עם ישראל – לראשונה מאז החלה המדידה ב־2001. סקר Pew מאביב 2026 מצא ש־60 אחוזים מהאמריקנים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל. ביולי 2026 הצביעו רוב בקרב חברי הקונגרס הדמוקרטים בעד ביטול הסיוע הצבאי השנתי לישראל. בקרב המפלגה הרפובליקנית ירדה התמיכה בישראל לשפל של 20 שנים, ומרבית הרפובליקנים עד גיל 50 הביעו עמדות שליליות על ישראל. התמיכה בישראל צונחת גם בקרב מעוזי התמיכה המסורתיים בישראל, ובמרכזם יהדות ארה"ב והקהילה האוונגליסטית.

עמדותיהם הפרו־ישראליות של הנשיאים טראמפ וביידן מטשטשת, כל אחת בדרכה, את עומק השינוי המתחולל מתחת לפני השטח, ואין להניח שגם נשיאי העתיד יחושו באותה המחויבות האישית כלפי ישראל. בשתי המפלגות מתחזקות קבוצות ביקורתיות כלפי ישראל, הרואות בה נטל ולא נכס, כל אחת מסיבותיה שלה. המגמה בולטת במיוחד במפלגה הדמוקרטית, אך מתרחשת במידה לא מבוטלת גם במפלגה הרפובליקנית. העתיד של הברית נראה מטריד מתמיד, בייחוד אם מביאים בחשבון את עמדות הצעירים האמריקנים.

הברית תמיד התבססה על אינטרסים משותפים, אבל לא פחות מכך – על ערכים משותפים ועל עמדות הציבור האמריקני. שורת האירועים האחרונים פוגעת במישרין בתחושת ההזדהות ושותפות הגורל שליוותה אמריקנים רבים כל כך ביחס לישראל מאז היווסדה – נדבך מרכזי בשותפות האסטרטגית. בארה"ב הדמוקרטים רגישים במיוחד לסוגיות של זכויות אדם, אך הרפובליקנים רגישים לא פחות לסוגיות של קניין פרטי ויחס למיעוטים דתיים. בחודשים האחרונים נדמה שישראל עושה מאמץ ניכר להרחיק את שתי הקבוצות גם יחד. "הם בדיוק כמונו", כך תיאר קמפיין איפא"ק את הישראלים במהלך קמפיין תקשורתי אפקטיבי שיזמו לאחרונה. אירועים כמו אלה שתוארו כאן מציגים לאמריקני הממוצע את ההפך הגמור.

שימור הברית האסטרטגית עם ארה"ב הוא נדבך חיוני בקיומה ובביטחונה של מדינת ישראל, ולשם כך נדרשת מדיניות ברורה שצריכה להיות מובנת מאליה גם ללא ההקשר האמריקני: אפס סובלנות לאלימות כלפי חפים מפשע, לפגיעה ברכוש פרטי ולעבירות על החוק, בלי קריצה ובלי העלמת עין. בייחוד נדרשת כאן מדיניות תקיפה ונחושה מול פגיעה באזרחים אמריקנים או יחס מפלה לנוצרים – סוגיות הרגישות במיוחד לממשל הנוכחי. פעולתם של מעטים, שאינם מייצגים את הרוב הדומם בישראל, מתקבלת לעיתים קרובות מדי בשקט ובתירוצים תחת הממשלה הנוכחית, המכתימים את מדינת ישראל כולה – ואת המחיר נשלם כולנו. זה הזמן להתעורר, כי האשראי האמריקני הולך להיגמר.

פורסם בישראל היום. 

The post הפרעות ביו"ש פוגעות במישרין בשותפות עם ארה"ב – והתירוצים רק מחמירים את המצב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הממצאים העיקריים

• שלוש שנים למלחמה: ארבעה מכל עשרה ישראלים מרגישים שישראל ניצחה, ירידה לעומת לפני שנה.
• ״מלחמת שבעה באוקטובר״ נשאר השם הרווח למלחמה, בימין ״מלחמת התקומה״ הפך לשם המועדף.
• שמונה מכל עשרה סבורים שהבחירות בסוף החודש חשובות במיוחד או החשובות בתולדות המדינה.
• הביטחון מתחזק כנושא המכריע בבחירות הקרובות. אחדות ורפורמה משפטית בירידה.
• אחרי הבחירות: רוב רוצה הגבלת כהונה לראש הממשלה, ניסיון להעביר חוקה ו-ועדת חקירה ממלכתית.
• אין רוב שרוצה ממשלה שבה יושבים גם הליכוד וגם המפלגה הגדולה בגוש השינוי.
• מחצית מהיהודים רוצים רפורמה משפטית רחבה, שני שליש מתנגדים לפטור מגיוס ללומדי תורה.
• מחצית מרוצים מהיצע המפלגות והמועמדים לראשות הממשלה.
• בימין עדיפות לרפורמה משמעותית במשרד המשפטים, באופוזיציה עדיפות לרפורמה במשרד החינוך.
• רוב תומכים בביטול את משרדי ירושלים ומסורת ישראל, המורשת וההתיישבות.
• שבעה מכל עשרה סבורים כי טראמפ הוא ״הנשיא הכי ידידותי לישראל אי פעם״.
• ירידה לעומת השנה שעברה בשיעור המדווחים על התחזקות שמירת המסורת בעקבות המלחמה.

נתוני סקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) נאספו באוקטובר 2026 באמצעות הפאנל של אתר המדד (618 משיבים במגזר היהודי), ובמגזר הערבי באמצעות חברת אפקאר (203 מרואיינים, כמחציתם באופן אינטרנטי וכמחציתם באופן טלפוני). הנתונים נותחו ושוקללו על פי הצבעה ודתיות כדי לייצג את עמדת אוכלוסיית הבוגרים בישראל. שמואל רוזנר ונח סלפקוב עורכים את מדד JPPI לחברה הישראלית. תחקיר, הפקה וסיוע בכתיבה: יעל לוינובסקי. יעוץ סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג.

להורדת גרסת PDF של הסקר לחצו כאן. 

שלוש שנים לשבעה באוקטובר

במלאת שלוש שנים למלחמה, ארבעה מכל עשרה ישראלים (41%) מדרגים את תחושת הניצחון בשתי הדרגות הגבוהות, 4 או 5 – שיעור כמעט זהה לאוקטובר 2025 (43%), החודש שבו הופסקה הלחימה בעזה. לעומת זאת, שליש (36%) מדרגים את הניצחון במלחמה ברמות הנמוכות, 1 או 2. בציבור היהודי שיעור מעט יותר גבוה (46%) מרגישים שישראל ניצחה, בציבור הערבי רבע (24%). מחצית (46%) מהערבים בוחרים בשתי הדרגות הנמוכות. בפילוח אידיאולוגי ניכרת מגמה עקבית וברורה: שלושה רבעים (76%) ממי שמזהים את עצמם כ"ימין" מדרגים את תחושתם 4 או 5, בימין-מרכז מחצית (53%), במרכז 16%, בשמאל-מרכז 7% ובשמאל 3%. מבט לאחור, על שלוש שנות המלחמה, מחייב זהירות: בשנתיים הראשונות השאלה נוסחה בלשון עתיד (״כמה את/ה בטוח/ה שישראל תנצח במלחמה״), ומאוקטובר 2025 היא מנוסחת בלשון הווה ועבר (״מנצחת ו/או ניצחה״). הנוסחים אינם זהים, אבל הכיוון חד-משמעי: בציבור היהודי ירד שיעור המדרגים את הניצחון בשתי הדרגות הגבוהות משלושה רבעים (74%) בשבועות הראשונים של המלחמה, לשני שליש (63%) כעבור שנה, למחצית (49%) כעבור שנתיים – ולפחות ממחצית (46%) היום. שיעור היהודים שבחרו בדרגה הנמוכה ביותר עלה בתקופה זו מ-6% ל-20%.

האם המלחמה הסתיימה?

שנה אחרי שהופסקה הלחימה חזרנו ושאלנו, בנוסח זהה לזה של נובמבר 2025, האם המלחמה הסתיימה למשך זמן ארוך. בנובמבר 2025 כארבעה מכל עשרה (37%) ישראלים העריכו שהשקט יחזיק מעמד שנה לפחות – 18% אמרו ״כמה שנים״ ו-19% ״שנה-שנתיים״. היום חושבים חמישית (21%) בלבד שהשקט יהיה ארוך טווח או לשנה-שנתיים: 10% ו-11% בהתאמה. במקום זאת, שליש (32%) מעריכים שיהיה שקט ״לעוד כמה חודשים״ (20% בנובמבר 2025), ועוד 30% – ״לא יותר מעוד כמה שבועות״ (לפני שנה 32%). כלומר, שישה מכל עשרה ישראלים מעריכים שהשקט לא יחזיק יותר מכמה חודשים, לעומת מחצית לפני שנה. בציבור היהודי ובציבור הערבי התמונה דומה.

השינוי הזה אינו מפוזר באופן שווה על פני המפה הפוליטית. בנובמבר 2025 הימין היה המחנה הפסימי ביותר – 44% מהמגדירים את עצמם ימין העריכו שהשקט יחזיק רק כמה שבועות, לעומת כרבע במרכז ובשמאל-מרכז. היום ההבדלים בין המחנות כמעט נמחקו: בכל המחנות כשליש מעריכים ״כמה שבועות״ ובין רבע לשליש ״כמה חודשים״. מי שזזו הם המרכז והשמאל: בשמאל-מרכז ירד שיעור המעריכים שקט של שנה ומעלה מ-44% ל-15%, בשמאל מ-43% ל-15%, במרכז מ-38% ל-18% ובימין-מרכז מ-38% ל-19%. בימין הירידה מתונה בהרבה: מ-32% ל-25%. במילים אחרות, לפני שנה המרכז והשמאל קיוו שההסכם הוא סופה של המלחמה, והימין לא האמין בכך, היום כולם מעריכים שההסכם אינו מסמן את סופה של המלחמה. ראוי להזכיר שכבר ביולי 2026, כששאלנו מה נכון לעשות בגזרת עזה, שליש (35%) מהישראלים ו-41% מהיהודים אמרו ״לחזור ללחימה עד להשגת המטרות״ – כלומר, ההערכה שהשקט זמני אינה רק תחזית, אצל חלק מהציבור היא גם רצון.

שמה של המלחמה

עם סיום הלחימה החליטה הממשלה לשנות את שמה הרשמי של המלחמה מ״מלחמת חרבות ברזל״ ל״מלחמת התקומה״. בנובמבר 2025 שאלנו איך צריך לכנות את המלחמה שהסתיימה. החודש שאלנו, בנוסח מעט שונה, איך המשיבים מכנים אותה כעת. התמונה נותרה יציבה: ״מלחמת שבעה באוקטובר״ נשאר השם שבו משתמשים הכי הרבה ישראלים – 43%, כמו לפני שנה (42%). השם הממשלתי ״מלחמת התקומה״ נשאר בחירתם של כשישית (18%, לעומת 16%), ו״מלחמת חרבות ברזל״, השם הצבאי המקורי, של 16% (13%). השינוי הבולט היחיד הוא היעלמותו של השם ״מלחמת שמחת תורה״: בנובמבר 2025 בחרו בו 12%, היום 6% בלבד. עשירית (11%) אומרים שאף אחד מהשמות אינו מתאים.

בציבור היהודי השם המועדף תלוי כמעט לחלוטין בעמדה הפוליטית. רוב המזהים עצמם "שמאל", "שמאל-מרכז" ו"מרכז" (72%, 77% ו-68% בהתאמה) אומרים ״מלחמת שבעה באוקטובר״. כך גם הקבוצה הבולטת בימין-מרכז. בימין, לעומת זאת, ״מלחמת התקומה״ הפך בשנה החולפת לשם המוביל: 43% מהימין משתמשים בו, לעומת שליש (32%) בנובמבר 2025 – ורק 17% בימין אומרים ״שבעה באוקטובר״. ״מלחמת שמחת תורה״, שלפני שנה היה בחירתם של רבע (23%) מהימין ושל מחצית (45%) מהדתיים, ירד ל-8% ול-12% בהתאמה. בפילוח לפי דתיות, החילונים הם הקבוצה היחידה שבה יש רוב (66%) לשם אחד, "מלחמת שבעה באוקטובר", בקרב הדתיים והחרדים התשובות מתפזרות בין ״התקומה״ (30% ו-32%), ״חרבות ברזל״ (31% ו-17%) ו״שמחת תורה״ (12% ו-20%). בציבור הערבי שליש (32%) אומרים שאף אחד מהשמות אינו מתאים ו-37% ״שבעה באוקטובר״.

חשיבות ונושא הבחירות

ערב הבחירות, התחושה שמדובר במערכת גורלית נותרה ברמה שנרשמה בחודש שעבר: ארבעה מכל עשרה (39%) ישראלים סבורים שאלה יהיו ״הבחירות הכי חשובות בתולדות המדינה״ (40% בספטמבר, 33% בפברואר), ועוד 40% חושבים כי מדובר ב״בחירות חשובות במיוחד״. רק חמישית (17%) רואים בהן ״בחירות חשובות כמו כל בחירות״. התחושה הזאת חזקה יותר ככל שנעים שמאלה על המפה: בשמאל 69% ובשמאל-מרכז 59% אומרים ״הכי חשובות בתולדות המדינה״, במרכז 45%, בימין-מרכז ובימין כשליש (32% ו-33%). שליש (34%) מהישראלים אומרים שהנושא המכריע מבחינתם בבחירות יהיה ״מי שיתרום לשמירה על הביטחון בצורה הכי טובה״, שיעור מעט גבוה לעומת ספטמבר ואוגוסט (31%) וביולי (28%). במקביל ירד משקלם של שני הנושאים שהיו במקום השני והשלישי: ״יחסי השלטון ומערכת המשפט״, ו״אחדות ופחות מחלוקות״. ״מדינה יותר ליברלית״ יציב על 13%, הכלכלה על 9%. בציבור הערבי הביטחון (37%) והכלכלה (20%) מובילים. העלייה בהגדרת הביטחון כנושא המכריע ביותר בבחירות הקרובות חוצה מחנות, אך מקורה שונה בכל מחנה: בימין הביטחון עלה מ-40% ל-46% על חשבון ״יחסי השלטון והמשפט״, במרכז ובימין-מרכז הביטחון עלה (מ-24% ל-25% ומ-30% ל-36%) על חשבון האחדות. בשמאל ובשמאל-מרכז הנושא המוביל נשאר ״מדינה יותר ליברלית״ (46% ו-30%).

אחרי הבחירות

החודש הצגנו למשיבים שש יוזמות אפשריות לאחר הבחירות, שכולן עלו בשיח הפוליטי בשנה האחרונה, ושאלנו ביחס לכל אחת מהן אם הם רוצים או לא רוצים שיתממשו אחרי הבחירות. שלוש מהן זוכות לרוב בציבור: חוק שמגביל את אורך כהונתו של ראש הממשלה (63%), ניסיון להעביר חוקה לישראל (59%), והקמת ועדת חקירה ממלכתית לשבעה באוקטובר על ידי בית המשפט העליון (58%). רפורמה משפטית רחבה שמורידה חלק מסמכויות בית המשפט העליון מפלגת את הציבור כמעט שווה בשווה – 46% תומכים במהלך ו-42% מתנגדים לו – אך בציבור היהודי יש לו רוב (52%). שני מהלכים נדחים על ידי רוב הציבור: החזרת הפטור מגיוס לחרדים שלומדים תורה (64% מתנגדים), והקמת ממשלה שבה יושבים גם הליכוד וגם המפלגה הגדולה ביותר בגוש השינוי, כשזהות ראש הממשלה תיקבע בהסכמה (60% מתנגדים).

כמה מהמהלכים האלה נבחנו בסקרי JPPI בעבר, בנוסחים אחרים, והתשובות החודש מתיישבות עם מה שנמדד בחודשים קודמים. במאי 2026 אמרו שני שליש (63%) מהישראלים שצריכה לקום ועדת חקירה כלשהי ״בהקדם האפשרי״, אך כשהוצגה להם בחירה בין סוגי ועדות, רק 46% בחרו בוועדה ממלכתית בראשות שופט עליון ו-40% בוועדה ״לאומית״ ללא בית המשפט העליון (בנובמבר 2025 – 46% תמכו בוועדת חקירה ממלכתית ו-42% בלאומית). כשהשאלה מנוסחת כ״רוצה או לא רוצה״ ועדה ממלכתית, בלי חלופה, התמיכה עולה ל-58%, בין השאר משום שחלק מתומכי הועדה הלאומית בימין מרכז תמכו בחודשים קודמים גם באפשרות של ועדת חקירה ממלכתית. בעניין החוקה, בפברואר 2026 רק 46% סברו ש״ניתן להגיע להסכמות שיאפשרו חוקה״, היום 59% רוצים שייעשה ניסיון – כלומר, ייתכן שיותר ישראלים רוצים חוקה ממי שמאמינים שאפשר להגיע אליה.

ברוב השאלות הללו הפילוח האידאולוגי חד: תמיכה בהקמת ועדת חקירה ממלכתית – 97% בשמאל, 87% במרכז, 18% בימין, תמיכה בהגבלת כהונה – 95% בשמאל, 90% במרכז, 27% בימין, תמיכה ברפורמה משפטית – 90% בימין, 17% במרכז, אפס בשמאל. בשאלת החוקה הפער קטן יותר, משום שבימין הדעות חלוקות: 39% רוצים, 30% לא רוצים ו-30% לא יודעים. הממצא החריג הוא זה שנוגע לאפשרות של ממשלת הליכוד עם המפלגה הגדולה בגוש השינוי: זה המהלך היחיד שנדחה בכל המחנות. בשמאל ובשמאל-מרכז ההתנגדות כמעט גורפת (87% ו-80%), במרכז 74% – אבל גם בימין רוב (54%) לא רוצה ממשלה כזאת, ורק בימין-מרכז יש כמעט שוויון (41% רוצים, 48% לא).

ההתנגדות לממשלה משותפת של הליכוד וגוש השינוי אינה חדשה, וגם אינה נובעת מחוסר רצון באחדות. ביוני 2026 דירגו הישראלים את החשיבות של אחדות בחברה הישראלית ב-7.9 בממוצע בסולם של 0–10, אבל באותו סקר נרשמה גם ירידה בנכונות להתפשר על מדיניות לטובת לכידות. חודש לאחר מכן, ביולי 2026, כששאלנו איזו קואליציה הישראלים היו רוצים שתקום אחרי הבחירות, רק 28% בחרו באחת משלוש האפשרויות של ״קואליציה רחבה עם מפלגות משני הגושים״ (16% בלי חרדים וערבים, 8% בלי חרדים, 5% בלי ערבים); 30% רצו קואליציה של גוש הימין ו-35% קואליציה של גוש השינוי. הישראלים רוצים אחדות, אבל יותר משהם רוצים אחדות הם רוצים קואליציה של המחנה הפוליטי שלהם.

ששת הפריטים הוצגו כשאלות נפרדות, בנוסח ״האם את/ה רוצה או לא רוצה שאחרי הבחירות…״

ההיצע הפוליטי

האם הישראלים מרוצים ממה שמוצע להם בבחירות? התשובה לא אחידה. מחצית מהם (53%) אומרים שהם ״בסך הכל מרוצים״ מהמפלגות המתמודדות, ו-37% לא מרוצים. ביחס למועמדים האפשריים לראשות הממשלה המרוצים הם כמחצית (49%), והלא-מרוצים 42%. בציבור היהודי שביעות הרצון גבוהה יותר (57% מהמפלגות, 54% מהמועמדים), ובציבור הערבי נמוכה בהרבה – רק 38% מרוצים מהמפלגות ו-31% מהמועמדים. בקרב היהודים, שביעות הרצון מהמפלגות דומה בכל המחנות, למעט המחנה הקטן של השמאל, שבו שיעור נמוך יותר מרוצים. בשאלת המועמדים לראשות הממשלה הפער בולט יותר: בכל המחנות מימין ועד שמאל-מרכז הרוב מרוצים, ואילו בשמאל הרוב לא מרוצים. בפברואר 2026 שאלנו שאלה דומה בנוסח שונה, עם שלוש אפשרויות: רבע (24%) אמרו אז שהם ״מרוצים מאפשרויות הבחירה״, שליש (34%) ש״יש מספיק אפשרויות סבירות״ ושליש (34%) שאינם מרוצים. הנוסחים אינם ניתנים להשוואה ישירה, אבל שיעור הלא-מרוצים חצי שנה לפני מערכת הבחירות וערב מערכת הבחירות – דומה.

משרדי הממשלה

לקראת הבחירות ביקשנו מהמשיבים לומר באיזה משרד, מתוך שישה, הכי חשוב למנות במהירות שר או שרה שיעשו בו רפורמה משמעותית. שני משרדים נבחרים כמעט באותו שיעור: משרד המשפטים (31%) ומשרד החינוך (30%). אחריהם, במרחק, המשרד לביטחון הפנים (18%) והאוצר (9%). משרד הביטחון (4%) ומשרד הבריאות (2%) כמעט אינם נבחרים. ה״תיקו״ בין משפטים לחינוך הוא תוצאת דירוג של שני ציבורים אחרים: בימין 62% אומרים משרד המשפטים ו-17% חינוך, ואילו במרכז 50% אומרים חינוך, 23% ביטחון פנים – ורק 9% משרד המשפטים. במרכז ובשמאל-מרכז מחצית בוחרים בחינוך. גם בפילוח לפי דתיות ניכר מדרג מובהק: 58% מהחרדים ו-50% מהדתיים בוחרים במשפטים, 42% מהחילונים בחינוך. בציבור הערבי, מסיבות מובנות, הבחירה נופלת על המשרד השלישי: 37% מצביעים על המשרד לביטחון הפנים.

*אפשר היה לסמן יותר ממשרד אחד. מוצגים ששת המשרדים שנבחרו בשיעור הגבוה ביותר.

בשאלה נפרדת התבקשו המשיבים לבחור מתוך רשימה של 14 משרדי ממשלה את אלה שלדעתם יש לסגור לאחר הבחירות. מספר משרדי הממשלה גדל משמעותית בממשלות האחרונות והגיע ל-31. תופעה זו כבר עוררה בעבר דיון ציבורי וגררה ביקורת: המבקרים טוענים כי מדובר בבזבוז כספי ציבור כדי לפצות שותפים קואליציוניים. שלושה משרדים נבחרים כמועמדים לסגירה על ידי יותר ממחצית מהישראלים: משרד ירושלים ומסורת ישראל (55%), משרד המורשת (54%) ומשרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות (50%). אחריהם באים המשרד לשוויון חברתי (41%), משרד המודיעין (41%) ומשרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי (34%). רק שמינית מהישראלים (12%) אומרים שאין לבטל אף אחד מהמשרדים. בציבור היהודי שיעור ביטול המשרדים גבוה יותר – כשני שליש היו מבטלים את משרד ירושלים ומסורת ישראל (64%) ואת משרד המורשת (63%), בציבור הערבי השיעורים נמוכים בהרבה: חמישית (22%) לא היו מבטלים אף משרד. גם כאן נרשמו הבדלים משמעותיים בסדרי העדיפויות על פי הקבוצות האידאולוגיות השונות. בשמאל, בשמאל-מרכז ובמרכז הרשימה המיועדת לביטול מורכבת בעיקר מ״משרדי הזהות״ של הקואליציה הנוכחית: ירושלים ומסורת ישראל (97%, 91% ו-78% בהתאמה), ההתיישבות (87%, 86%, 73%) והמורשת (87%, 82%, 80%). בימין המשרד שהכי הרבה היו מבטלים הוא דווקא המשרד לשוויון חברתי (54%), ורק כ-40% היו מבטלים את ירושלים ומסורת ישראל או את המורשת ושליש את ההתיישבות.

*ניתן לסמן יותר מאפשרות אחת

טראמפ וארה״ב

*״מאוד נכונה״ ו״די נכונה״ יחד, אוקטובר 2026.

בנובמבר 2025, אחרי ביקור הנשיא טראמפ בישראל ונאומו בכנסת, בחנו את ההסכמה לקביעה של ראש הממשלה ושל אישים אחרים, שטראמפ הוא ״הנשיא הכי ידידותי לישראל אי פעם״. החודש חזרנו על השאלה. ההסכמה לאמירה זו נותרה רחבה: שבעה מכל עשרה ישראלים (69%) סבורים שזו אמירה ״מאוד נכונה״ (34%) או ״די נכונה״ (35%), לעומת 72% בנובמבר 2025. בציבור היהודי ההסכמה ירדה מ-76% ל-72%, בציבור הערבי היא נותרה על כשישה מכל עשרה (58%). ראוי להזכיר כי במקביל, בשאלה אחרת שאנחנו שואלים מדי כמה חודשים, שיעור הישראלים המביעים ״אמון רב״ בטראמפ ירד במהלך 2026 מ-34% במרץ ל-10% באוגוסט. בפברואר 2026 מחצית (49%) מהישראלים הגדירו את טראמפ ״אחד הנשיאים הכי טובים בתולדות ארה״ב״, וביולי 2026, כששאלנו אם ארה״ב היא ״ידידת אמת״ של ישראל, 27% אמרו שהיא ידידת אמת ״יותר מבשנים האחרונות״ ו-26% אמרו ״פחות מבשנים האחרונות״. הישראלים ממשיכים לראות בטראמפ ידיד גדול של ישראל, אך פחות ופחות מהם סומכים עליו. השחיקה המסוימת בתדמיתו של טראמפ אינה מתבטאת בימין, שבו ההסכמה שהוא הנשיא הידידותי אי פעם נותרה כמעט מלאה (94%), ולא בשמאל, שבו היא הייתה ונותרה נמוכה (18%). היא נרשמה בשמאל-מרכז, שבו ירד שיעור המסכימים ממחצית (52%) לשליש (32%), ובמידה פחותה בימין-מרכז (מ-85% ל-80%).

המלחמה, המסורת והאמונה

בנובמבר 2025, בתום הלחימה בעזה, פרסמנו דו״ח מיוחד על השפעת המלחמה על שמירת המסורת, האמונה וההגדרה העצמית של הישראלים. החודש, לאחר כמעט שנה, חזרנו על אותה סדרת שאלות באותו נוסח. התמונה הכללית דומה – רוב גדול של ישראלים אומרים שלא חל שינוי בדפוסי המסורת שלהם, ובקרב מי שמדווחים על שינוי יותר מדווחים על התחזקות מאשר על היחלשות – אבל ה״התחזקות״ המדווחת קטנה מזו של לפני שנה. חמישית (20%) מהיהודים אומרים שהם מקיימים יותר מנהגים של מסורת יהודית מאשר לפני המלחמה, לעומת רבע (27%) בנובמבר 2025, עשירית (10%) מקיימים פחות (8% בשנה שעברה), ושבעה מכל עשרה (69%) באותה רמה (62%). בשאלה על אמונה באלוהים התמונה דומה: 22% מהיהודים אומרים שהם מאמינים יותר מבעבר, 12% פחות, ושני שליש (65%) באותה רמה. גם בציבור הערבי נרשמה ירידה קלה בשיעור המדווחים על התחזקות: מ-23% ל-20% ביחס למסורת, ומ-37% ל-32% ביחס לאמונה – אם כי בקרב הערבים שיעור המדווחים על היחלשות נותר אפסי (3%).

הממצא המרכזי של הדו״ח הקודם חוזר גם הוא בצורה ברורה: ההתחזקות ניכרת בעיקר בקרב מי שהיו מסורתיים או דתיים מלכתחילה, ואילו בקרב החילונים, הקבוצה הגדולה ביותר בציבור היהודי, המגמה דווקא הפוכה. 9% מהחילונים אומרים שהם מקיימים יותר מסורת מכפי שקיימו לפני המלחמה, ו-17% – אומרים שפחות, 6% מאמינים יותר, ו-21% פחות. בכל שאר הקבוצות המאזן נוטה לצד התחזקות המסורת, ועולה עם רמת הדתיות: בקרב המסורתיים הלא-דתיים 25% אומרים שהם מקיימים יותר מסורת מבעבר ו-22% אומרים שהם מאמינים יותר, בקרב הדתיים 26% ו-41%, בקרב החרדים 38% ו-52%, ואף לא אחד מהמשיבים מקרב החרדים מדווח על ירידה בשמירת המסורת. הפילוח האידאולוגי מקביל: בימין 35% מקיימים יותר מסורת ו-40% מאמינים יותר, ובשמאל-מרכז 21% מקיימים פחות מסורת ו-26% מאמינים פחות.

בשאלה פרטנית על מנהגים שהישראלים מקיימים ״יותר מאשר קודם״ הירידה לעומת השנה שעברה, נובמבר 2025, ניכרת בכל סעיף. המנהג הנפוץ ביותר נשאר תפילה, אבל שיעור היהודים האומרים שהם מתפללים יותר מאז תחילת המלחמה ירד משליש לחמישית, שיעור הקוראים יותר בתנ״ך או בתהילים ירד מחמישית לשמינית, כמו כן חלה ירידה גם בשיעור ההולכים יותר לבית הכנסת, מדליקי נרות השבת, מניחי התפילין, לובשי הציצית והמקפידים יותר על צניעות. בהתאם, שיעור היהודים שאינם עושים יותר אף אחד מהדברים האלה עלה ממחצית (55%) לשני שליש (65%). בציבור הערבי רבע (24%) מתפללים יותר, לעומת שליש (32%) לפני שנה. כמחצית (48%) מהחרדים ושליש (35%) מהדתיים מתפללים יותר, וכך גם רבע (28%) מהמסורתיים הלא-דתיים.

*ניתן לסמן יותר מתשובה אחת

בנוסח שאלה אחר ביקשנו מהמשיבים למקם את עצמם על סולם של שבע דרגות, כשהדרגה האמצעית מייצגת את מצב האמונה שלהם ערב המלחמה. גם כאן תמונת השינוי המצטיירת מתונה מזו של לפני שנה: מחצית (53%) מהיהודים מעידים כי נשארו באותה רמה שהיו ערב המלחמה (43% בנובמבר 2025), שליש (32%) עלו בסולם (43% אז) ו-15% ירדו (לעומת 12% בשנה שעברה). בציבור הערבי 44% נשארו במקום, 46% עלו ו-4% ירדו. גם כאן בקרב החילונים נרשמה מגמה אחרת לעומת שאר הקבוצות בסולם המסורת: רבע (26%) מהם ירדו בסולם ו-11% עלו, בעוד שבקרב הדתיים 56% עלו ובקרב החרדים 58%. כשביקשנו מהמשיבים להעריך מה קרה לאמונתם של ״הקרובים והחברים״ שלהם, הרושם הוא של התחזקות רחבה יותר מזו שהנשאלים מדווחים עליה אישית ביחס לעצמם (גם נתון זה דומה לתופעה שנצפתה במחקרים של המכון על ״התחזקות״ של מבוגרים צעירים ושל בני נוער): 41% מהיהודים סבורים שסביבתם התחזקה באמונה (49% בשנה שעברה), ורק עשירית (10%) שנחלשה. הפער בין ה״אני״ לסביבה בולט במיוחד בקרב החילונים: 11% מהם מדווחים על התחזקות שלהם, אבל 20% סבורים שסביבתם התחזקה. כפי שציינו בדו״ח הקודם, ייתכן שהרושם הזה הוא תוצר של השיח הציבורי על ״התחזקות״, או של העובדה שהתחזקות נראית לעין יותר משחיקה.

דתיות ועמדה פוליטית

כמו בנובמבר 2025, ביקשנו מהמשיבים היהודים להגדיר את עצמם על סולם דתיות מפורט של תשע קטגוריות – פעם כפי שהיו ערב המלחמה, ופעם כפי שהם מרגישים היום. התמונה המצרפית יציבה כמעט לחלוטין: שליש (32%) מגדירים עצמם ״חילונים לחלוטין״ לפני ואחרי, חמישית ״חילונים קצת מסורתיים״, ו-15% ״מסורתיים״. כעשירית (10%) מהיהודים מגדירים את עצמם היום בקטגוריה ״יותר דתית״ מזו שבה היו לפני המלחמה, ומחציתם (5%) בקטגוריה פחות דתית. התזוזות הן בעיקר של ״חילונים קצת מסורתיים״ שהפכו ל״מסורתיים״ (12% מהקבוצה), ושל ״דתיים ליברלים״ ו״דתיים״ שעברו קטגוריה אחת ימינה בסולם (16% מכל קבוצה). בקרב החילונים לחלוטין 92% נשארו במקומם.

בסולם הפוליטי התזוזה הנטענת חזקה בהרבה, ובכיוון שזיהינו כבר לפני שנה: ימינה, ובעיקר אל הקצה. שיעור היהודים המגדירים את עצמם ״ימין עמוק״ – ביחס למה שהם זוכרים שהיו לפני המלחמה – כמעט הוכפל, משמינית (13%) לפני המלחמה לרבע (24%) היום. בסך הכל, גודלו של כלל גוש הימין על ארבע הקטגוריות המרכיבות אותו נשאר כמעט זהה לשנה שעברה (מ-63% ל-65%), מה שהשתנה הוא ההתפלגות בתוכו. כשבוחנים את תנועת היחידים, שליש (33%) מהיהודים שמיקמו עצמם על הסולם אומרים שזזו ימינה מאז תחילת המלחמה, 14% זזו שמאלה ו-54% שנשארו במקומם. בציבור הערבי, כמו לפני שנה, אין תזוזה: רבע ״בדיוק במרכז״, שלושה מכל עשרה ״שמאל״, ורבע לא יודעים להשיב. חשוב לציין כי את הסולם בן תשע המדרגות אנחנו מודדים גם באופן ישיר, בלי התייחסות למלחמה, מדי יולי. במדידה הישירה של יולי 2025 הגדירו את עצמם ״ימין עמוק״ 13% מהיהודים, וביולי 2026 – 14%. כלומר, המספר שהמשיבים נותנים ל״לפני המלחמה״ (13%) תואם את המדידה הישירה, ואילו המספר שהם נותנים ל״היום״ (24%) גבוה יותר. ייתכן שניסוח השאלה, שמזמין את המשיב לדווח על שינוי, הוא שמוביל להבדל. במקרה כזה, שחלק מהישראלים מרגישים שזזו ימינה יותר מכפי שזזו בפועל.

ההפרש ל-100 – ״אף אחד מאלה״ ולא יודע/ת.

The post מדד JPPI לחברה הישראלית – אוקטובר 2026: הנושא הביטחוני נתפס כ-"מכריע" בבחירות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.