בעולם העתיק, כמו בחלקים מהעולם שלנו היום, נשים נתפסות לא פעם כגורם מסוכן: מפתה, מערער, כזה שנוכחותו עלולה להוביל את הגבר למחוזות אסורים. אחת הדרכים להתמודד עם האיום הדמיוני הזה היא להרחיק את האישה: לכסות אותה, להגביל את תנועתה, להשאיר אותה בבית, לצמצם את נראותה במרחב הציבורי. כך היה, לדוגמה, בעולם הרומי.

אבל הייתה גם אפשרות אחרת. בדרשה המיוחסת לישו בבשורה על פי מתי נאמר לגבר המתבונן באישה ומתאווה אליה: אם עינך מכשילה אותך, עקור אותה. זה, כמובן, דימוי קיצוני, אבל העיקרון חשוב: האחריות לתאווה מוטלת על המתאווה, לא על האישה שבה הוא מביט. זהו הבדל מוסרי עצום.

גם אם אתה בוחר להחזיק בתפיסת עולם שבה נוכחותה של אישה היא מבחינתך אתגר מיני או דתי, האחריות להתמודדות עם האתגר היא שלך. לא שלה. אינך רשאי להפוך אותה לאובייקט שיש להזיז הצידה כדי שאתה תוכל לקיים בנוחות את אורח חייך.

אם קשה לך לראות אותי, אתה מוזמן להסיט את המבט. אם קשה לך לשבת לצידי, אתה יכול לבחור שלא לשבת. אם נוכחותי במרחב הציבורי מאיימת על השקפת עולמך, האחריות למצוא דרך לחיות עם האיום הזה היא שלך. שב בבית, הרכב משקפיים אטומים. אבל אל תדרוש שאני איעלם כדי שאתה תוכל להישאר.

לחיצת יד אינה רק לחיצת יד. תמונת אישה על שלט אינה רק תמונה. הדרישה שנשים לא ילמדו בכיתה מסוימת או לא ישרתו לצד גברים אינה אוסף מקרי של "התאמות" קטנות למען אוכלוסייה דתית. בכל אחד מהמקרים האלה מתקבע עיקרון: כשאמונתו של גבר מתנגשת בנוכחותה של אישה, האישה היא זאת שנדרשת לזוז. וברגע שהעיקרון הזה מתקבל, הגבול הבא תמיד קרוב יותר.

אם אפשר לבקש שלא תהיה מרצה אישה, למה לא לבקש שלא תהיה ראשת ממשלה? אם אפשר ליצור מסלול לימודים "נקי" מנשים, למה לא צוות צבאי כזה? ואם נוכחות של אישה היא סיבה לגיטימית לסרב להשתתפות בתוכנית לימודים באוניברסיטה, מדוע שלא תהיה סיבה לסרב לעלות לנמ"ר?

דו-קיום איננו מצב שבו צד אחד רשאי לחיות לפי אמונתו והצד האחר מצטמצם כדי לא להפריע לו. פלורליזם אינו זכותו של אדם להכתיב למרחב הציבורי מי רשאי להיראות בו. וליברליות אינה החובה שלי להיות סובלנית כלפי מי שדורש ממני להיעלם. ליברליות היא ההסכמה העמוקה לכך שגם האדם שחי אחרת ממני זכאי למקום מלא במרחב המשותף. מקום מלא. לא מאחורי מחיצה, לא מחוץ לכיתה ולא מחוץ לנמ"ר.

פורסם במעריב. 

The post זה מתחיל בכיתה ונגמר בנמ״ר: נשים אינן אובייקט שאפשר להזיז הצידה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

המבקשים לכלול את המגילה בחוקה הופכים אותה מנכס תרבותי לנשק משפטי. הכוונות הטובות שלהם לשדרוגה של המגילה עלולות להוביל להשמדת ערכה המיטיב עבור כולנו.

לאחרונה מועלות הצעות מצדדים שונים של המחלוקת הישראלית – ממפלגת ביחד בראשות בנט ועד לתנועה לאיכות השלטון – לכלול בפתח הטקסט החוקתי העתידי את מגילת העצמאות, ובכך להפוך אותה למסמך שיעמוד בראש הפירמידה הנורמטיבית בישראל. גם נשיא בית המשפט העליון בעבר, אהרן ברק, מציג עמדה דומה. האם הדבר ראוי?

אפשר להזדהות בהתלהבות עם המוטיבציה למהלך שכזה. המגילה היא טקסט קנוני ישראלי שאין שני לו. במשך שנים הבינו כולם את המשמעות הכמעט-ניסית של ההסכמה הרחבה אשר הושגה בין מנהיגי היישוב, שהצליחו ברגע כינון המדינה, כשעצם קיומה הוטל בספק, לברוא במילים את הרוח הישראלית של העם היהודי המתחדש בארצו. המגילה היא כמוסה של דנ"א ישראלי מזוקק, שדור המייסדים של המדינה שתל במחזור הדם הישראלי כמתנה לדורות. לכן, לכאורה, העלאתה על נס בפתח החוקה העתידית שלנו היא מהלך מתבקש.

ולא היא. מי שמעוניין לשמר את מעמדה הנישא של המגילה מעל המחלוקת הישראלית חייב להכיר בהבחנה שבין שני סוגים של שיח: שיח של זהות ושיח של זכויות. המגילה צריכה לשמש אותנו בשיח הראשון – כמכשיר מגבש זהות. היא נמל הבית הזהותי של הישראלים, שממנו הם יוצאים להפלגות בים המחלוקת הסוער, ואליו הם שבים למנוחת לילה משותפת. הצלחתה במילוי תפקידה ההיסטורי תלויה בשאלה אם היא זוכה לתמיכה עממית רחבה, רגשית ושכלית.

אולם תמיכה זו לא תוכל להתקיים אם המגילה תהפוך מקנון ישראלי מגדיר זהות לטיעון משפטי קובע זכויות. גרירת המגילה לשיח הזכויות תפגע בה משום ששיח זה מתנהל באמצעות הכרעות שיפוטיות, שבהן יש מנצחים ומנוצחים. וכאשר אחד הצדדים מבקש להכריע את יריבו באמצעות הסתמכות על המגילה הוא גורר את היריב לכפור בחשיבותה, וכך מדולל ערכה כנכס זהותי משותף.

הליך הגריעה מערכה הסמלי-זהותי-חינוכי של המגילה כבר החל: כך, בדיון הדרמטי בבג"ץ בעניין עילת הסבירות, עורך הדין שייצג את הממשלה(!) טען נגד הלגיטימיות של המגילה משום שחוברה, לדבריו, על ידי קבוצה לא מייצגת, נוסחה בחופזה והיא ישנה ואנכרוניסטית. בהמשך הסביר את דבריו וריככם, אבל השריטה העמוקה כבר פצעה את פני המגילה. מנגד, שופט בית המשפט העליון, בעמדת יחיד, קבע בדיון בעניין "חוק טבריה" כי המגילה היא נורמת היסוד עליה עומד המשפט הישראלי כולו. הוא פתח במהלך אינטלקטואלי-משפטי המבקש לעשות שימוש במגילה כמכשיר משפטי שמכוחו אפשר יהיה לבצע ביקורת שיפוטית אפילו על חוקי יסוד. השופט חזר על עמדה זו בפסק דין שניתן בשבוע האחרון בעניין "חוק הקפאת מעצרי עריקים חרדים". לשיטתו, החוק המדובר "נחקק שלא במסגרת סמכותה של הכנסת, ודינו בטלות" כיוון שהוא פוגע בזכות ל"שוויון גמור" שמוקנה לכלל האזרחים מכוח החלק המשפטי-אופרטיבי שהשופט מייחס למגילה.

המבקשים לכלול את המגילה בחוקה משדרגים את עמדתה והופכים אותה מנכס תרבותי לנשק משפטי. הכוונות הטובות שלהם לשדרוגה של המגילה עלולות להוביל להשמדת ערכה המיטיב עבור כולנו.

אנחנו סובלים מתסמונת רעילה: השיחה הישראלית נוטה למקם את עצמה בשיח הזכויות ולהזניח את שיח הזהות. אנחנו בוחרים להעביר את מרכז הכובד של המחלוקת התרבותית מהמרחב הציבורי – אידיאולוגיה, פוליטיקה ושוק רעיונות – אל המרחב השיפוטי שבו נופלות ההכרעות. אוהבי המגילה חייבים להתנגד להצבתה במגרש המשפטי. אסור להכריע בדיון על ביקורת שיפוטית של חוקים וחוקי יסוד על סמך שורותיה הנאצלות של מגילת העצמאות. לנוכח המציאות במדינה יש צורך גדול, קיומי, להיאחז ביתד של הסכמה שיכולה לאחד אותנו – והדבר היחידי שמתקרב לכך, המסמך החילוני הקדוש היחיד, הוא מגילת העצמאות. אסור לבזבז את מתנת דור המייסדים.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post להפריד בין מגילה לחוקה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי שלוש שנים של מלחמה, רבים ששירתו מאות ימי מילואים ועומס בלתי נסבל על הצבא ועל הסדירים – הלגיטימציה הציבורית למתן פטור לחרדים משירות כמעט לא קיימת. רוב גדול בציבור הישראלי רוצה שהחרדים יתגייסו, וסקרים מראים שגם בקרב תומכי הממשלה הנוכחית יש דרישה רחבה לגיוס חרדים. כדי לשמר את הברית עם החרדים ולרצות את תומכיו, נתניהו מציע עכשיו נוסחה שלפיה "חרדי שלא לומד – יתגייס". בפועל, מדובר בעיוות ערכי ובנוסחה שקרית. רק חובת גיוס כוללת תביא חרדים לבקו"ם. כל פוליטיקאי שמבטיח פחות מכך, מוותר למעשה על גיוס חרדים. במשך קדנציה שלמה, בהובלת נתניהו, הממשלה לא קידמה גיוס חרדים כמעט בכלל. להפך – היא הקדישה מאמצים רבים והון פוליטי משמעותי כדי לקדם חוק השתמטות, על פי תביעתן הלא מתפשרת של הסיעות החרדיות.

אך הבחירות קרבות, ומי כמו נתניהו יודע לקרוא סקרים. לנוכח חולשתו של הליכוד, והדרישה – גם בתוך הבית – לגייס חרדים, נתניהו וחברים נוספים בקואליציה משנים חזית: מקידום חוק השתמטות, לנוסחה חדשה שלפיה "מי שלומד ייפטר משירות, ומי שלא לומד – יתגייס".

לתומכי נתניהו והקואליציה, רבים מהם מסורתיים ודתיים, הנוסחה הזאת נשמעת מצוין. היא מאפשרת להם להחזיק בשתי עמדות בו־בזמן: גם מאפשרים לימוד תורה, וגם מגדילים את מעגל המשרתים החרדים. הנה, הבעיה נפתרה. אך הנוסחה הזאת היא אשליה נוחה שלא מחזיקה מים. ראשית, אין שום הצדקה ערכית לכך שכל מי שלומד תורה יהיה פטור משירות. לימוד תורה הוא ערך חשוב במדינה יהודית, אבל הוא לא מהווה תחליף אוטומטי לשירות צבאי. אפשר גם ללמוד וגם לשרת. אלפי צעירים דתיים עושים זאת. חלקם לומדים שנים בישיבות, משרתים שירות משמעותי, חוזרים ללמוד וממשיכים לשאת בנטל גם במילואים.

אבל לצד זאת, היא גם לא מעשית. "מי שלא לומד – יתגייס" מחייב את המדינה להחליט מי באמת לומד תורה, והופך את הממשלה ל"משגיח" של הישיבות החרדיות. אבל איך בדיוק היא תעשה את זה? פקחים יסתובבו בין הישיבות? יסמנו נוכחות בבוקר ובצהריים? יקיימו מבחנים בגמרא? יבדקו מי עובד בשחור אחרי סדר ב'? וכשהתוצאה של הבדיקה היא אובדן תקציבים ושירות של שנים בצבא – איזה אינטרס יהיה לישיבה לדווח שתלמיד שלה בעצם לא ממש לומד?

התשובה ברורה: מהר מאוד נגלה ש"עמך כולם צדיקים". כולם לומדים תורה. גם אחרון השבאבניקים יהפוך לתלמיד ישיבה מן המניין. יהיו רשימות, אישורים, נוכחות ומנגנוני פיקוח. המדינה תפקח, הישיבות ידווחו, הפוליטיקאים יציגו "אכיפה", ובסופו של דבר – כמעט כל חרדי שירצה להשתמט ימצא את הדרך להיות מוגדר "לומד תורה".

מי שמכיר את מערכת היחסים בין המדינה למערכת החינוך החרדית כבר ראה כיצד זה עובד. כבר שנים המדינה מתקשה לאכוף באופן אפקטיבי אפילו דרישות בסיסיות של לימודי ליבה במוסדות שהיא מתקצבת. לחשוב שדווקא כשעל הפרק עומדת שאלת הגיוס לצבא פתאום יקום מנגנון פיקוח הרמטי – זו תמימות במקרה הטוב.

וזו בדיוק הסיבה לכך שהסיסמה הזאת מסוכנת. היא נותנת לציבור הישראלי – ובעיקר לתומכי הימין, שרוצים גיוס אבל רוצים גם להמשיך לשמר את "הגוש" – פתרון שנוח להאמין בו. אפשר לומר "אני בעד גיוס חרדים", ובאותה נשימה לתמוך בהסדר שבפועל ימשיך את ההשתמטות.

יש רק דרך אחת לגייס חרדים: הממשלה הבאה צריכה לקבוע עיקרון פשוט – כולם משרתים. השירות יכול וצריך להיות מותאם לציבור החרדי. אפשר ליצור מסגרות מתאימות, ואפשר להותיר מכסה קטנה מאוד של "עילויים" שימשיכו ללמוד. אבל אלה צריכים להיות החריגים. השאר צריכים לשרת.

פורסם ב'ישראל היום'. 

The post "מי שלא לומד יתגייס"? שקר מסוכן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post לא מאהבת ציון, מפחד מוסקבה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ'ס, איננו ספרד ואיננו אירופה. זו הבחנה שאמורה להיות מובנת מאליה, אלא שבשיח על יחסי ישראל ואירופה היא הולכת ומיטשטשת. מחלוקות בין ממשלות הופכות לעימותים בין מדינות, ביקורת על מדיניות מתפרשת כעוינות כלפי מדינה שלמה, ומנהיגים פוליטיים מוצגים כמייצגי חברות שלמות. ראש ממשלת ספרד סיפק לאחרונה דוגמה בולטת לכך. הוא האשים רשתות הקשורות לישראל ולרוסיה בהפצת מידע כוזב, שלטענתו תרם למשבר ההגירה במובלעת סאוטה. זו טענה חמורה. אם בידי ממשלת ספרד ראיות לכך שרשתות הקשורות לישראל היו מעורבות במהלך שנועד לערער את יציבות ספרד, עליה להציגן.

גם ישראל המחישה את אותו מנגנון רטורי, אם כי בנסיבות שונות מאוד. בריטניה שוקלת צעדים נוספים בתגובה לתוכנית E1 (תוכנית לבנייה בשטח שבין ירושלים למעלה אדומים). לונדון מתנגדת למדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל, וממשלת ישראל רשאית כמובן לחלוק על עמדה זו ולהגיב עליה. שר החוץ גדעון סער בחר בניסוח רחב יותר: "אם בריטניה תפעל נגד מדינת ישראל, מדינת ישראל תפעל נגד בריטניה. יש לנו כלים".

המקרים אינם זהים. סנצ'ס העלה טענה בדבר פעילות חשאית, ולכן עליו להציג ראיות. בריטניה מביעה עמדה בנושא מהלך ישראלי, שאפשר להתווכח על הצדקתו ועל השלכותיו. המשותף לשני המקרים צר יותר: זהות השחקנים מתרחבת. ממשלה הופכת למדינה, מדיניות לעמדה לאומית, ועימות נקודתי לעימות בין מדינות.

סנצ'ס איננו ספרד, ממשלת בריטניה אינה החברה הבריטית, מקרון אינו צרפת. ישראל אינה יכולה לראות בכל אמירה של מנהיג אירופי הוכחה לכך ש"אירופה" פנתה נגדה. אותו כלל חייב לחול גם בכיוון ההפוך. התנגדות לנתניהו אינה יכולה להפוך להתנגדות לישראל, וביקורת על מדיניות ישראלית אינה יכולה להפוך לחשד קולקטיבי כלפי ישראלים, ודאי שלא כלפי יהודים.

יחסי ישראל ואירופה רחבים מההנהגה הפוליטית המנהלת אותם ברגע נתון. האיחוד האירופי הוא שותף סחר גדול ביותר של ישראל. ישראלים ואירופאים משתפים פעולה במחקר, במדע ובעסקים. מאות אלפי ישראלים מחזיקים באזרחות אירופית או זכאים לה.

כאן עשויים האינטרסים של פוליטיקאים ושל מדינות להיפרד. מנהיג עשוי להרוויח מהפיכת מחלוקת לעימות לאומי. אבל ישראל תזדקק למסחר, למחקר ולקשרים פוליטיים באירופה גם לאחר שהקואליציה הנוכחית תסיים את כהונתה. ספרד ובריטניה ימשיכו לחלוק אינטרסים עם ישראל גם לאחר שממשלותיהן יתחלפו.

לכן צריך להגן על מערכת היחסים מפני העימות הפוליטי. ממשלות מתחלפות. הגיאוגרפיה לא. יחסי ישראל ואירופה חשובים מכדי שנצטרך לבנות אותם מחדש בכל פעם שממשלה מתחלפת.

פורסם במעריב. 

The post סנצ'ס הוא לא ספרד, נתניהו הוא לא ישראל: הגיע הזמן לעשות את ההפרדה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

להאזנה:

The post תשובה ציונית הולמת – אילה דקל על מקומם של נשים ומזרחים בסיפור הציוני first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שיחה על מורים, הורים, ועדים, יעדים, רפורמות, תיאוריות, שרים, ערים, משרדים, חרדים, תלמידים.

האזנה:

The post פודקאסט: האם צריך להציל את מערכת החינוך? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לפני כמה שבועות פרסם המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) נתונים שכדאי להתעכב עליהם. הסקר בדק את יחסם של בני נוער לא־דתיים בישראל לדת ולמסורת, ומצא שכמעט מחצית מהם, בגילי 15 עד 18, מדווחים שחבריהם מקיימים היום יותר מנהגים יהודיים מבעבר: תפילין, תפילה, צניעות, הדלקת נרות. דיווחים תקשורתיים מהתקופה האחרונה נתנו לנתון הזה בשר: תלמידים בתיכונים חילוניים שמגיעים לבית הספר עם ציצית מתחת לחולצה וכיפה בכיס, דוכני תפילין בחצר, נערים ששמרו שבת בפעם הראשונה "סתם לנסות" והמשיכו מאז. תלמיד בן 17 מפתח תקווה תיאר זאת כך: "אם תבוא לבית הספר שלי, שהוא תיכון חילוני, זה ייראה לך לפעמים ממש כמו ישיבה".

אני רוצה להשתמש בתמונה הזאת כדי לדבר על משהו רחב יותר, שמלווה את העם היהודי כבר די הרבה זמן: שני איומים שנראים הפוכים אבל בעצם קרובים זה לזה יותר משנדמה.

בתפוצות האיום המרכזי כיום הוא כנראה האפתיה. התרחקות, אדישות, אובדן מסירה בין־דורית, דילול הזהות. בישראל האיום הסימטרי הוא תשוקה יהודית שעלולה להפוך לעודפת, לבלעדית, ולפעמים ממש לפנאטית. זו לא תחרות בין רע לפחות רע. שתי התופעות פשוט שוחקות משהו דומה, רק שאחת עושה את זה בשקט והשנייה ברעש.

התשוקה הדתית, בייחוד כשיש בה ממד אוטופי או משיחי, יכולה ללבוש צורות שונות מאוד. יש תשוקה נורמטיבית, שמקבלת מסגרת, הלכה, סמכות וגבולות. ויש תשוקה אנומית, שדוחה מסגרות מוסדיות ומעדיפה אותנטיות, אינטואיציה, חוויה אישית, ולפעמים אמת פנימית שגוברת על כל מוסד. ההבדל תלוי בעיקר בשני דברים: כמה מקום נותנים לאוטונומיה האישית, וכמה מקום נותנים לסמכות הדתית.

חלק מהציבור החילוני, שחושש מתיאוקרטיה ומפגיעה בדמוקרטיה, מביט בחשד בכל התעצמות של הזהות הדתית, ולפעמים נדמה שהוא כמעט מעדיף אפתיה יהודית מסוימת על פני הסיכון שבפנאטיות. מנגד יש כאלה שמבינים שגם מדינה יהודית שתושביה יפסיקו להתעניין ביהדות תיפגש עם בעיה קיומית משלה. חברה לא חיה רק ממוסדות ומתמ"ג, היא חיה גם מתשוקה, מזהות, מזיכרון ומתרבות.

וזה בדיוק מה שהופך את התופעה שמתאר מחקר ה־JPPI למעניינת. חלק מבני הנוער בישראל מגלים מחדש, ובהתלהבות, פרקטיקות וטקסטים וסמלים יהודיים, בלי לקבל בהכרח את היהדות כמערכת נורמטיבית אחת שלמה. מניחים תפילין, עושים קידוש, הולכים לשיעור תורה, לובשים ציצית, מגלים את רבי נחמן או את הרב קוק, ותוך כדי כך שומרים על אוטונומיה אישית חזקה. בוחרים, מרכיבים, מתנסים, ובעיקר לא נותנים לשום סמכות רבנית להחליט אוטומטית על מכלול החיים. חזקי שוהם מאוניברסיטת בר־אילן ניסח את זה טוב, בהתייחסו לתופעה הזו: הדת אצל הדור הזה משמשת כמשאב זהותי ולא כמדריך מעשי לחיים. אין כאן חזרה בתשובה המונית, יש בחירה של שניים־שלושה יסודות מעניינים בלי קבלה של תרי"ג מצוות.

זה מה שהייתי מכנה יהדות פוסט־מודרנית. ואפשר כמעט להירגע ולחשוב שמצאנו את הפתרון: זהות יהודית נלהבת אבל לא תיאוקרטית, מסורת חזקה שחיה בתוך חירות, הרבה יהדות ומעט כפייה.

רק שזה לא כל כך פשוט. האוטונומיה האישית לא מהווה, כשלעצמה, שום ערובה נגד הפנאטיות. היהדות האוטונומית מאוד, האנטי־מוסדית, ולפעמים ממש האנרכית, היא גם היהדות שאפשר לפגוש אצל חלק מנוער הגבעות. דחיית הסמכות הרבנית, המדינה או המוסדות יכולה לשחרר יצירתיות דתית יוצאת דופן. היא יכולה גם לשחרר התנהגויות קיצוניות. תלמיד שמתנסה בלי רב וצעיר שמתפרע בגבעה חולקים לפעמים דקדוק פנימי דומה יותר משנדמה. אנומיה היא לא בהכרח חירות מוארת.

יש כאן, לדעתי, הבדל אנתרופולוגי עמוק בין כמה עולמות דתיים בישראל. העולם החרדי חושד באופן מובנה באוטונומיה האישית. האדם, לפי התפיסה הזאת, חצוי בתוך תשוקותיו ואינטרסיו ואשליותיו, ולכן הוא זקוק לתורה, לנורמות ולמורים. חלק ניכר מהציונות הדתית, בייחוד תחת השפעה חסידית והשפעת הרב קוק, נותן דווקא ערך גדול הרבה יותר לפנימיות. במעמקי האדם, ועוד יותר במעמקי נשמת האומה, יכולה לדבר שאיפה שהיא אלוקית של ממש.

השאלה האנתרופולוגית האמיתית, בסופו של דבר, פשוטה למדי: עד כמה סומכים על הקול הפנימי. העולם הדתי הקלאסי מזכיר שההטרונומיה, ההלכה שבאה מבחוץ, מגינה גם על האדם מפני ההתלהבויות שלו עצמו. אבל כשדוחפים אותה רחוק מדי היא יכולה לייצר קונפורמיזם, אינפנטיליזציה וסמכותנות. האוטונומיה, מנגד, מייצרת אחריות ויצירתיות וחיוניות, אבל כשדוחפים גם אותה רחוק מדי היא יכולה לייצר אנומיה, נרקיסיזם דתי, קיצוניות.

אז השאלה בעצם לא באמת דת מול דמוקרטיה, או סמכות מול חירות, או מסורת מול מודרנה. אלה ניגודים נוחים מדי. השאלה קשה יותר: איך מייצרים זהות יהודית שנלהבת מספיק כדי למנוע אפתיה, חופשית מספיק כדי למנוע תיאוקרטיה, וממושמעת מספיק כדי למנוע פנאטיות. ואולי דווקא בשאלה הזאת, ולא בתשובה מוכנה מראש, מתחוללת היום ההתחדשות היהודית הישראלית.

פורסם במקור ראשון. 

The post מה באמת קורה לבני הנוער שלנו? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מציאת שרידיה של האלטלנה הציתה עוד סבב של חילופי מטחים מילוליים בין ימין ושמאל על האחריות לפרשה ההיסטורית המצערת ההיא. אלו הסיטו את תשומת הלב מהלקח החשוב באמת של האלטלנה, שרלוונטי גם אחרי 78 שנים: הסכנה לאנרכיה עוד רובצת לפתחנו, וגם הסכנה למלחמת אחים, והחיסון היחיד נגדה הוא ממלכתיות.

סוכות וחבר מרעיו, שפועלים ביהודה ושומרון כאילו אין בשטח ריבון, צבא וחוק, מאיימים לגרור אותנו לתהום הכאוס, ועל הדרך רומסים את שמץ הממלכתיות שעוד נותרה כאן. המנהיגות שתקום אחרי הבחירות חייבת להפוך את הממלכתיות, בהקשר הזה ובכלל, לכוכב צפון ערכי.

אלטלנה, אוניית נשק שארגון האצ"ל הביא לארץ בעיצומה של מלחמת העצמאות, טובעה בסופו של דבר על ידי צה"ל הצעיר. בקרב הזה בין אחים, בעוד בחזיתות אש, נהרגו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה מחיילי צה"ל. על פרשת אלטלנה ועל הנסיבות שבהן נפתחה האש נשפכו נהרות של דיו.

אם מזקקים את הדברים, אפשר לומר שבגין, מנהיג האצ"ל ולימים ראש הממשלה, מנע מאנשיו להרחיב את מעגל האש ולהפוך את התקרית הקשה הזו למלחמת אחים של ממש. "לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער", פנה בדמעות לאנשי האצ"ל.

אבל ההכרעה ההיסטורית באמת היתה זו הקשה של בן־גוריון: ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל היה זה שטבע את המושג ואת הערך של ממלכתיות. עוד טרם הקמת המדינה בן־גוריון פעל כדי לבסס את הרעיון שלפיו הכרעות העוסקות בניהול ובעתיד של היישוב ושל ישראל צריכות להתקבל על בסיס האינטרס המשותף, ולמען טובת הכלל. רק כך תוכל מדינת ישראל על גווניה להפוך לממלכה. למדינה אחת.

פרשת אלטלנה היתה המבחן האולטימטיבי לערך הממלכתיות. גרעין כוחה ובסיס קיומה של מדינה הם הסמכות והאפשרות להפעיל כוח. כלפי חוץ, מול אויבים בשער – וכלפי פנים, בפעולות אכיפה ושמירת הביטחון. תנאי יסודי ליכולתה של מדינה להתקיים הוא הבלעדיות על הפעלת הכוח. כל עוד כוח מופעל רק על ידי המדינה או על בסיס הרשאתה, הוא לגיטימי.

אם המונופול הזה נשבר, וכוח ונשק מופעלים על ידי אזרחים או קבוצות שאינן המדיה – האנרכיה בוא תבוא. בן־גוריון פעל כדי למנוע מישראל הצעירה לגלוש אל האנרכיה במדרון חלקלק, כדי לשמר את "אחדות הנשק" וכדי להגן על הממלכתיות.

78 שנים אחרי האלטלנה, הבלעדיות על השימוש בנשק והפעלת כוח שוב אינה ברורה מאליה. לאורך השנים האחרונות קבוצות קטנות מספרית אבל מסוכנות עניינית מפעילות אלימות שוב ושוב, לעיתים תוך שימוש בנשק חם, כדי "לייצר הרתעה" ולנקום על פיגועים בגבעות יהודה ושומרון. הכשל המתמשך באכיפה נגד הקבוצות הללו מעורר חשד כבד בישראל, וודאות מוחלטת בשאר העולם שמי שמופקדים על האכיפה בשטח מטעם ממשלת ישראל עוצמים עין מול התופעות המסוכנות הללו.

התנהגותו המופקרת של ח"כ סוכות נותנת למיליציות הללו רוח גבית. תוך הטעיה של צה"ל וסיכון חיילים למטרות פוליטיות, סוכות יצא למסע ניתוץ מצבות פלסטיניות, כשהוא מפעיל אלימות ללא סמכות ועושה דין לעצמו כאילו היה אחרון הפורעים בגבעות, ולא מנהיג ציבור.

יחד עם המצבות, סוכות ניתץ את שאריות הממלכתיות שעוד נותרו בישראל. מעבר לנזק בזירה הבינלאומית שקשה לשערו, שהוא וחבר מרעיו מסיבים למדינת ישראל ולהתיישבות ביו"ש, הם מסכנים את כולנו בפעולות האלימות שלהם. כדי לשרוד, מדינת ישראל חייבת לאמץ מחדש את הממלכתיות. בהפעלת כוח על ידי המדינה, אבל לא רק.

כוכב הצפון של הממלכתיות צריך ללוות אותנו בכל שדרות הממשל. רק כך נוכל להמשיך לקיים מחלוקות מחד, אבל לתפקד באופן הוגן ומאוזן, כשאנחנו מונעים את ההידרדרות למלחמת אחים, מאידך.

פורסם בישראל היום. 

The post פרשת אלטלנה אינה רק זיכרון היסטורי, אלא לקח בוער first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.