The post "העובדה שאנחנו מרוחקים האחד מהשני – פוגעת ביכולתנו להשיג מטרות לאומיות" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לכל הקטעים מכנס החברה הישראלית לחצו כאן.

לקריאת מדד JPPI לחברה הישראלית לשנת 2026 לחצו כאן. 

The post "חברה בלי מכנה משותף היא חברה בלי עתיד" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לגבי האפשרות להקים ממשלת אחדות, אמר השר שיקלי: מבחינה סוציולוגית אין בהכרח קרבה גדולה לחרדים אבל יש דברים שחשובים לנו אידאולוגית, כמו התיישבות ביו"ש וכמו רפורמה במערכת המשפט. אלה דברים שאפשר לקדם עם גפני ולא עם יאיר גולן או נעם תיבון.

לכל הקטעים מכנס החברה הישראלית לחצו כאן.

לקריאת מדד JPPI לחברה הישראלית לשנת 2026 לחצו כאן. 

The post תיקון חברתי, חוק הגיוס והסיכוי לאחדות: קלמן ליבסקינד בשיחה עם השר עמיחי שיקלי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לכל הקטעים מכנס החברה הישראלית לחצו כאן.

לקריאת מדד JPPI לחברה הישראלית לשנת 2026 לחצו כאן. 

The post רה"מ לשעבר נפתלי בנט: הפילוג קורע אותנו מפנים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

להורדת המדד המלא לחצו כאן. 

לצפיה בכנס החברה הישראלית לחצו כאן. 

האיום מבית מנצח את האיומים האזוריים

רוב הציבור בישראל (55%) מגדיר את הקיטוב והמחלוקת הפנימית כאיום המסוכן ביותר על המשך קיומה של המדינה – בפער עצום מעל פצצת הגרעין האיראנית (23%) או הסכסוך עם הפלשתינים (18%). שישה מכל עשרה ישראלים (60%) מסכימים כי קיימת כיום סכנה ממשית לשפיכות דמים ולאלימות פיזית בתוך המדינה (מלחמת אזרחים).

דת ומדינה, והמגזר החרדי

כמחצית מהציבור החילוני בישראל (המהווה את הקבוצה הגדולה ביותר מקרב היהודים) מודים כי אינם משוכנעים עוד שישראל היא המקום הנכון והבטוח ביותר עבור ילדיהם ונכדיהם לחיות בו.

בעוד שרוב הציבור (80%) תומך בגיוס חרדים, חומות הסירוב החרדיות מוצקות: 79% מהחרדים מתנגדים לגיוס  – גם כאשר מוצעות להם מסגרות ייעודיות ונפרדות המותאמות במיוחד לצביונם.  במדד הקירבה – המודד את הרגשות של קבוצות בציבור כלפי קבוצות אחרות – המגזר החרדי הוא הקבוצה שמקבלת את ציון הקרבה הממוצע הנמוך ביותר בקרב כלל קבוצות האוכלוסיה (3.79) כאשר אף קבוצה על הסקלה האידאולוגית או הדתית (למעט החרדים עצמם) אינה מעניקה להם ציון גבוה.  

לשם השוואה – דירוג הקרבה הכללי של הערבים הוא (4.28). בפילוח של קבוצה מול קבוצה, הציבור החילוני מדרג את קרבתו לחרדים בציון נמוך במיוחד של 1.81 (מתוך 10).

בטחון

 המעבר למערכה אזורית ישירה ("שאגת הארי") וחילופי הרמטכ"לים הביאו את אמון הציבור בפיקוד הבכיר של צה"ל לשיא של 82%.  

מנגד, הציבור ספקן לגבי ההישגים בעזה, יותר מאשר לגבי ניהול המערכה באיראן ולבנון: רוב הישראלים מעריכים כיום כי שלטון חמאס בעזה ימשיך להתקיים בצורה זו או אחר , ומביעים אכזבה מכך ש"תוכנית טראמפ" לעזה לא הביאה עד כה לפירוק חמאס מנשקו או לשיקום משמעותי, למרות השלמת המהלך של הפסקת האש והחזרת החטופים. המלחמה הזיזה את הציבור היהודי ימינה: שיעור המזדהים כ"ימין עמוק" עלה מ- 11% לפני המלחמה ל- 19% היום, וכמעט מחצית (49%)  מהצעירים שהגדירו עצמם "שמאל קרוב למרכז" לפני המלחמה דיווחו שזזו ימינה.

תקציב המדינה

רוב בעלי הדעה בציבור רואים בתקציב המדינה מסמך פוליטי המוטה לטובת צרכים קואליציוניים, ודורשים קיצוץ נחרץ במשרדי הממשלה, בכספים הקואליציוניים ובתקציבים המגזריים המופנים למגזר החרדי.

אנטישמיות בעולם

התפרצות האנטישמיות בעולם מטרידה את הישראלים.

כך למשל, בשיא גל המחאות בקמפוסים בארה"ב השיבו 87% ממשתתפי הסקר שהם מודאגים מכך.

מחצית מהציבור מזהים כי האנטישמיות העולמית פועלת כתנועת מלקחיים ומגיעה בעוצמה דומה משני קצוות המפה הפוליטית – הן מהשמאל הקיצוני והן מהימין הקיצוני. הציבור בישראל סבור שהפתרון עבור יהדות העולם הוא עלייה לישראל; 66% מהיהודים בישראל ממליצים על עלייה לארץ.  71% מתומכי הימין ו-49% מכלל הציבור היהודי בארץ היו ממליצים ליהודי התפוצות לעלות לישראל בכל מצב קיומי.

שלושת המדדים השנתיים: תקווה, קרבה, אמונה

הדוח השנתי משקלל את עמדות הציבור באמצעות שלושה מדדי עומק קבועים (בסולם של 1 עד 10):

מדד התקווה (ציון 7.13)

המדד הגבוה ביותר מבין השלושה, רושם עלייה לעומת השנה הקודמת (6.48) ומלמד ש-60% מהישראלים אופטימיים לגבי עתיד המדינה  75% מהישראלים מניחים שמשפחתם וחבריהם יישארו לחיות בישראל, וכשני שליש סבורים שישראל היא המקום הנכון לילדיהם ולנכדיהם. עם זאת, הממוצע מסתיר תהום אידיאולוגית: בעוד שתומכי הימין הפוליטי מציגים ציון תקווה גבוה במיוחד של 9.05, בקרב תומכי השמאל צונח המדד לשפל של 3.67 בלבד – פער חסר תקדים המעיד על תפיסות עולם קוטביות ביחס לאותו מרחב קיומי.

מדד הקרבה (ציון 5.51)

מדד זה רושם ירידה מדאיגה לעומת השנה הקודמת (5.95), שמשמעותה המעשית היא העמקת הקיטוב בין חלקי החברה. הדוח קובע בבירור כי הגורם המרכזי המונע כיום מישראלים לחוש קרובים זה לזה אינו לאום, עדה או מוצא, אלא השתייכות למחנה פוליטי יריב (ימין מול שמאל).   הקיטוב הפוליטי שובר הכל: תומכי שמאל מדרגים את קרבתם לתומכי ימין בציון 1.25 בלבד, ותומכי ימין מדרגים את קרבתם לשמאל ב-3.48.

מדד ההסכמה (ציון 3.71)

המדד מציג עלייה קלה לעומת שנת 2024 ( 2.88 ). 

הציבור הישראלי אמנם מפגין הסכמה יחסית בנושאים דמוקרטיים בסיסיים – 59% מסכימים שדמוקרטיה היא שילוב בין  הכרעת הרוב לבין שמירה על זכויות אדם, אך מהממצאים עולה שבקרב יהודים נרשמה ירידה בהסכמה לכך שמשמעות הדמוקרטיה היא "גם וגם" לעומת המצב לפני שלוש שנים  (63% השנה, לעומת 80% לפני שלוש שנים). 

78% מהישראלים מסכימים לקביעה המופיעה במגילת העצמאות בדבר הצורך בשיויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחי ישראל בלי הבדל דת, גזע ומין. אולם, בשאלות הנוגעות לזהות המדינה ("יהודיות המדינה") ולפתרון הסכסוך הפלשתיני, ההסכמה הלאומית צונחת לכדי 31% בלבד. 

כך למשל, 36% מהיהודים חושבים שישראל "לא מספיק יהודית", ו-42% מהחילונים חושבים שהיא "יותר מדי יהודית".כלומר – רק מיעוט חושב שהיהודיות של המדינה היא במידה הנכונה. ולגבי הסכסוך עם הפלסטינים – שיא של 49% מהיהודים תומכים בחיזוק השליטה בשטחים ובהרחבת ההתנחלויות, בעוד 66% מהערבים מצדדים בפתרון שתי המדינות.

נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), פרופ' ידידיה שטרן:

"החברה הישראלית אמנם מגלה חוסן, נחישות ואופטימיות (מדד התקווה רושם עלייה), אך בו בזמן היא מתנהלת כחברה משוסעת, מקוטבת, הסובלת מחרדה קיומית עמוקה מפני התפרקות מבנית (מדד ההסכמה יורד משמעותית).  בעוד שתומכי הקואליציה, שרבים מהם משתייכים לקבוצות הדתית והחרדית, מרגישים שישראל חזקה ועתידה מזהיר, שיעור גבוה של ישראלים ששייכים לציבור החילוני (הקבוצה הגדולה מקרב היהודים) מתחבט ביחס לעתיד, ולמקומו של הדור הבא. עד כדי כך, שכמחצית מהחילונים אינם משוכנעים שישראל היא המקום הנכון לילדיהם ולנכדיהם לחיות בו. חרדה זו מתכתבת עם נתון קשה אחר: הציבור הישראלי תופס את השסע הפנימי כאויב המרכזי והמסוכן ביותר שלו. המחלוקות בינינו הן בעיקרן בעלות אופי ריגשי, זהותי, מחנאי.  מדובר בתשתיות עומק שמחייבות תוכנית פעולה ארוכת טווח לנטרול חומר הנפץ החברתי. ניתן לטפח את מרחב ההסכמה בחברה הישראלית, אך נדרשת תכנית פעולה עניינית שמכוונת לכך (ולא להכרעת היריב הזהותי).

על מנהיגי הציבור לפעול בכל דרך כדי להציב את סוגיית הלכידות בחברה הישראלית בראש סדר העדיפויות הלאומי. זהו הנושא המרכזי שצריך להעסיק את מי שייבחר לעמוד בראש הקואליציה לאחר הבחירות הקרובות. בכך יישפט. לשם כך יש לחתור להקמתה של קואליציה רחבה ככל האפשר אחרי הבחירות, ולדרבן אותה לקבוע "כללי משחק" לניהול המחלוקות באמצעות "חוקה רזה" שלא תבקש להכריע בסוגיות אידיאולוגיות אלא לקבע באופן הוגן ויעיל את גבולות המותר והאסור במשחק הפוליטי. משייקבעו ויעוגנו כללי המשחק לניהול המחלוקת הישראלית – מדד הקרבה הקורס ישנה את מגמתו לכיוון של איחוי וריפוי".

**

צוות מדד החברה הישראלית כולל את עמיתי המכון שמואל רוזנר, נח סלפקוב ויעל לוינובסקי. יעוץ סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג (אונ׳ תל אביב).

להורדת המדד המלא לחצו כאן. 

The post מדד החברה הישראלית לשנת 2026: חוששים מהקיטוב הפנימי יותר מהאיומים החיצוניים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לקריאת מדד JPPI לחברה הישראלית לשנת 2026 לחצו כאן. 

The post הכנס השנתי – מצב החברה הישראלית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הפרשנים מתחבטים: האם כשישראל תקפה השבוע באיראן היא המרתה את פי טראמפ והוכיחה מעט עצמאות תפקודית, או שהיא נשמעה לו חלקית כשריסנה את תגובתה, או שמא היא פעלה בתיאום מלא עם טראמפ – שמבקש להשתמש בנו כדי ללמד את האיראנים שיש מחיר למשיכת הזמן שלהם במשא ומתן? אין לדעת, וזה גם לא ממש חשוב, כי התמונה הכוללת ברורה.

ישראל נקלעה להימור מסוכן בעל השלכות היסטוריות. יחסיה עם ממשל טראמפ – לטוב ולמוטב – הפכו להיות הלב הפועם של תפיסת הביטחון הלאומי. מנהיג זר, ידידותי ככל שהוא, כופה על ישראל את מדיניותו ומקבל החלטות, באופן בלתי תלוי בנו, שמכוחן מופעל או מוגבל צבא ההגנה לישראל. אין דרך ליפות זאת: מאז בחירתו השנייה של הנשיא טראמפ חלק מהחלטות הליבה של הביטחון הלאומי אינן מתקבלות על ידי ממשלת ישראל אלא בשיחה בין ראש הממשלה לנשיא, וככל הנראה, לעיתים תכופות בעת האחרונה, בהתאם לרצון הנשיא שנכפה על ראש הממשלה, גם אם יש חריגות מינוריות.

קשה להפריז בערך העצום של הברית המתמשכת עם ארה"ב: יתרון טכנולוגי, גיבוי מדיני, סיוע ביטחוני, הרתעה בינלאומית. הברית שודרגה על ידי טראמפ כאשר צבא ארה"ב שילב איתנו כנפיים במלחמה נגד הגדולה באויבנו, מעל אדמת איראן. אנחנו ה"בסטי" של מלך העולם – אשרינו. ואולם, כל הטוב הזה לא בא בלי מחיר. ישראל לא מממשת את ההצלחות הפנומנליות של צה"ל בשדות הקרב לכדי הכרעה. החזיתות כולן פתוחות: איראן אמנם מלקקת את פצעיה, אך מתאוששת וחותרת לשימור יכולות שיאפשרו לה להמשיך בתוכניתה להשמדת ישראל; חיזבאללה משטה בנו, תוך גביית מחירי חיים וגוף גבוהים מחיילינו; וחמאס שב ורוכש שליטה מעשית על מחצית עזה כשהוא חסין מפנינו. החשוב מכל: ישראל שוחקת את כוח ההרתעה שרכשה במלחמה משום שבחרנו להעביר את כוח ההכרעה המעשי לאיש בבית הלבן.

הוויתור הישראלי (הזמני?) נובע מהערכה שהאינטרס הישראלי הרחב, בעיקר במערכה מול איראן, מחייב "התגמשות" זו, וכי התועלות עולות על העלויות. האומנם? במישור המיידי, אין לדעת כיצד תסתיימנה כל המערכות הפתוחות. המצב הנוכחי אינו משביע רצון. אם יתקבע לטווח ארוך – עקב הסכם בין איראן וארה"ב שהמפרציות יאמצו וישראל תיאלץ להגביל עצמה בעטיו – אפשר שאנו בונים כרגע את כן הזינוק של אויבינו לקראת המערכה העצימה הבאה.

ההתנהלות שלנו מול ממשל טראמפ בעת הזו הולכת ונתפסת כמעבר מיחסי שותפות בין מדינות, ליחסי תלות של מדינה קטנה במעצמה גלובלית. ההבדל הוא תודעתי, אך בעל השלכות קריטיות: אין דין מדינה ריבונית כדין מדינת חסות. "שיחת הצעקות" בין שני המנהיגים החצינה באופן בוטה את ההיררכיה, ואת התלות. הדברים נכונים גם פנימה, באשר לתודעה העצמית שלנו: למשל, ההתערבות השערורייתית של טראמפ בהליך פלילי מתנהל בישראל נגד ראש הממשלה אשר התקבלה במחיאות כפיים על ידי חלק מגורמי הימין. הקושי מחריף כאשר מעריכים באופן לא נאיבי את עומק הקשר עם ארה"ב. שינויים תרבותיים אצלנו ואצלם מערערים את יחסי הקרבה בין שתי החברות. מחוץ למעגל המיידי של תומכי טראמפ, ישראל נתפסת כנטל בקרב הדמוקרטים והדור הצעיר הרפובליקני. האם ביטחון ישראל ימשיך להיות שיקול מרכזי של מדיניות החוץ האמריקאית בתום עידן טראמפ? האם ליחסים המיוחדים יש תאריך תפוגה בעוד כשנתיים וחצי? ואם כך, מה מתחייב לעשות היום?

*
התשובה השכיחה היא שיש לנצל את חלון ההזדמנויות כל עוד הוא פתוח. אבל טראמפ הוא מנהיג בלתי צפוי לחלוטין. השינוי הקיצוני בהתנהלותו בסוגיות קריטיות, התזות המופרכות שהוא מעלה חדשות לבקרים וזונח כלאחר יד, חוסר המעצורים שלו בהפעלת כוח – כל אלה הופכים את ההישענות עליו לרכיבה על גב נמר. כאשר הקרקע שעליה אנו משעינים את האסטרטגיה הביטחונית שלנו איננה מוצקה, אלא טראמפולינה קופצנית ובלתי צפויה, ראוי לחשוש מפני נפילה כואבת. החשש איננו מדומיין: טראמפ פועל מתוך אינטרסים (יש אומרים, גם אישיים), והללו, מעצם טבעם, משתנים בהתאם להתפתחויות וגם עקב פעולה מתוכננת של שחקנים ממולחים במפרץ. בראש מעייניו של טראמפ עומדת המערכה הגלובלית בעיקר מול סין. אם ישתכנע ששנמוך מדינת ישראל הוא "רע הכרחי" כדי לבצר את יחסיו עם מדינות מוסלמיות, שהוא זקוק להן במערכה הגלובלית, האם האיש חסר המעצורים יהסס? הסכמי אברהם שהוא חותר אליהם, הם דרך אחת לעצור את סין, אבל אם יתברר שקיימת דרך אחרת, ריאלית יותר להשיג את אותה מטרה, אפשר שמדינת ישראל תושלך לצד הדרך.

במשך שנים התחבטנו האם ראוי להיכנס לברית הגנה משותפת עם ארה"ב, שתחייב אותם (ואותנו) להתגייס לעזרתנו בעת סכנה ביטחונית. הברית תמסד את היחסים באופן שיכבול ממשלים אמריקאיים עתידיים מפני הפניית כתף קרה כלפינו, ובכל זאת ישראל נמנעה מקידום הברית משום ההבנה שמול מכפיל הכוח שנקבל, עומדים – וגוברים – היבטים חשובים של שמירה על העצמאות הישראלית. והנה, במלחמה הנוכחית נוצרה הברית דה-פקטו, ללא דיון ציבורי וללא חתימה על הסכם פורמלי. אנחנו מאבדים את חופש הפעולה בכל החזיתות, נזקקים לאישור אמריקאי ולתיאום מוקדם בהפעלת הכוח, כאשר אין כל ביטחון שהאינטרסים הלאומיים שלנו הם הגורם המכריע בקבלת ההכרעות בבית הלבן.
*
יודגש: אינני מציע שינוי אוריינטציה מארה"ב לחלופה מעצמתית אחרת, אבל יש לנווט בצורה מושכלת את היחסים עם כלל הציבור האמריקאי, על מגוון הזרמים הזהותיים המרכיבים אותו, לא מתוך ייאוש מדוכדך ופטליסטי של "עם לבדד ישכון" ולא מתוך אגרסיביות מתריסה של "ובגויים לא יתחשב". איבדנו את הנכס היקר מכל – התמיכה הדו-מפלגתית בישראל, ונדרשת תוכנית אסטרטגית לרכישתו מחדש. האם נהיה נכונים לשלם מחירים טקטיים, בין היתר בתחום דרך הפעלת הכוח, גם אם יש לכך מחירים פוליטיים מקומיים, על מנת לממש את האסטרטגיה? מנהיגות ישראלית אחראית חייבת לבחון כל מהלך משמעותי, ובוודאי כל הצהרה, מתוך הבנה שעתידנו נשען במידה רבה על חידוש הלגיטימציה של ישראל והתמיכה בה בקרב הציבור האמריקאי. חלק חשוב במהלך זה הוא קימום מערכת היחסים הפגועה עם יהדות ארה"ב, שברובה אינה טראמפיסטית. תמיכתה בנו היא רשת ביטחון חיונית ויש בה פוטנציאל לשמש גשר בחזרה אל לב הקונצנזוס האמריקאי. נדרש תהליך גמילה, ירידה מדודה ומחושבת מהטראמפולינה אל קרקע יותר יציבה.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post לרדת מהטראמפולינה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

המשטר האיראני קיבל החלטה גורלית בלילה האחרון: לירות לעבר ישראל בתגובה על התקיפה בביירות. זה השלב האחרון עד כה בניסיון האיראני לכרוך את לבנון במסגרת הפסקת האש, במטרה לבצר את ההשפעה הצירית על מדינת לבנון, ולהבטיח את שרידותו של חיזבאללה – המוצב האיראני הקדמי ואולי היחידי שנותר מול ישראל.

ההחלטה הזו לא הגיעה בחלל ריק: המשטר האיראני כבר הצליח לשכנע את ארה"ב שהדרך להפסקת אש ארוכה באזור עוברת בהפסקת אש בלבנון. משעה שארה"ב הצליחה לכבול את ידיה של ישראל בלבנון – התיאבון האיראני גדל, ועימו גם המחויבות לעמוד בהבטחתה. סביר להניח שבהחלטה האיראנית לירות עמדה גם ההערכה שארה"ב תעצור או לכל הפחות תגביל את התגובה הישראלית בשטח איראן, ואולי גם התקווה שהפעולה הזו תחריף את המתחים הקיימים בין ישראל לבין ארה"ב.

ההחלטה מסמנת גם תעוזה גוברת מצד המשטר האיראני, הקשורה בהתחזקותה של החונטה הצבאית המתקראת משמרות מהפיכה. בשלב זה רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לקבלת ההחלטות באיראן, אבל אין ספק שהכוחות הרדיקליים בתוך משטר רדיקלי גם כך התחזקו, ושעמדתם הפכה למשמעותית ובולטת יותר. תעוזה זו נשענת גם בהערכת גורמים רבים במשטר כי מצבה האסטרטגי של איראן השתפר לאחר המבצע, ולאו דווקא הורע: אחרי הכל, זהו אותו משטר שהצליח לעמוד על הרגליים מול האימפריה הצבאית החזקה בתבל, ולהחזיק את הכלכלה העולמית כבת ערובה.

ההחלטה האיראנית מגדילה את הסיכוי להתרחבות העימות. סביר שלא איראן ולא ארה"ב מעוניינות להיכנס שוב לעימות ישיר ועצים, אבל ההיסטוריה מוכיחה לנו פעם אחר פעם שמיסקלקולציה ושדינמיקה של הסלמה יכולה לגרור שני צדדים שאינם רוצים בכך לכדי עימות מלא. ישראל תצטרך לנהוג בזהירות ובשום שכל, על מנת שלא להיתפס כמי שגוררת את ארה"ב למלחמה שהיא לא רוצה בה.

עם זאת, ישראל אינה יכולה לעמוד מנגד לנוכח תוקפנות בוטה וישירה של איראן על ישראל, ללא הצדקה. על מנת להשיב את מאזן ההרתעה, ישראל חייבת להגיב בעוצמה רבה. במסגרת הפעולה הזו ישראל יכולה וצריכה להתמקד בפגיעה מקסימאליסטית במתקני האנרגיה של איראן, "הבטן הרכה" של המשטר, ובשאיפה גם בסיכולים ממוקדים של גורמים ניציים במשטר.

זו גם הזדמנות למנף את התוקפנות האיראנית הבוטה על מנת להדגיש לאזרחי איראן שהמשטר שוב פעם שם את טובת הציר הרדיקלי על חשבון טובת אזרחיו. אזרחי איראן שהפגינו בהמוניהם ברחובות דרשו מהמשטר להשקיע את המאמצים שלו בטהראן – ולא בביירות, בצנעא, או בבגדאד. המסר הזה נראה היום חזק יותר מתמיד.

במקביל, ישראל חייבת לשוב לפעילות עצימה בכלל המרחב הלבנוני מול תשתיות חיזבאללה. הדרך האפקטיבית ביותר להביא לפירוק חיזבאללה בשנים הקרובות עוברת בייבוש הביצה האיראנית בלבנון, וישראל אינה יכולה להרשות לאיראן לכפות את דעתה בלבנון. ניתוק הזירות בין לבנון לבין איראן הוא אינטרס ישראלי ראשון במעלה, ויש להתעקש עליו בכל מחיר – גם מול האמריקנים. הרחבת הפעילות בלבנון גם תאותת לאיראן שבריונותה אינה מרתיעה את ישראל.

גישה זו עשויה להציף מתחים מול הממשל האמריקני, אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מערכת היחסים הזו. ישנם רגעים בחייהן של מדינות שבהם הן חייבות להתעקש על הקווים האדומים שלהם, בייחוד כשהם נחצים באופן בוטה כל כך כפי שקרה הלילה. ישראל חייבת לשקלל את האינטרס האמריקני הרחב ולחתור לפיכך למערכה עצימה של ימים בודדים, שנגמרת באופן חד צדדי לאחר שהמסר הברור עבר: תוקפנות ובריונות לא משתלמות כשזה נוגע לישראל.

ולצד כל אלה, ישראל חייבת לשמור את העיניים על היעדים האסטרטגיים החשובים ביותר מול הציר השיעי: האצת נפילת המשטר האיראני, מניעת הצטיידותו בנשק גרעיני ופירוק חיזבאללה מנשק. אלה מצריכים מאמץ משולב צבאי, מדיני, כלכלי ותודעתי, ובעיקר אסטרטגיה ברורה וקוהרנטית. עם זאת, הדרך לשם חייבת להתחיל בהשבת ההרתעה שנפגעה הלילה באופן משמעותי.

פורסם במקור ראשון.

The post מערכה עצימה וקצרה להשבת ההרתעה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ישראל שלחה לאיראן מסר אסטרטגי שהדהד הרבה מעבר לגבולות המזרח התיכון: היא פועלת על פי שיקול דעתה הריבוני. נכון, הנשיא דונלד טראמפ הצהיר אתמול בכמה ראיונות כי אינו מעוניין בפעולה ישראלית; נכון גם שהלחץ האמריקאי היה ממשי. ועדיין, ישראל עשתה את מה שסברה שעליה לעשות, ואת מה שנכון לאינטרסים הביטחוניים שלה. זה אולי נראה כמו אתגר ישיר לוושינגטון ולמדיניות הנשיא, אך ייתכן בהחלט שמדובר בתיאום מדוקדק: אמריקה נשארת מחוץ לסיבוב הזה, בעוד איראן לומדת שישראל מסוגלת ומוכנה לפעול גם ללא כיסוי אמריקאי מפורש. והמסר הזה קריטי. בחודשים האחרונים עסקה איראן במהלכה הישן והמוכר: קניית זמן, גרירת רגליים וניהול משא ומתן למראית עין בלבד.

בעוד הדיפלומטים ניסו להגיע להסכם שיאריך את הפסקת האש, המשיכה טהראן לזרוע אש ברחבי האזור – במתקפות על איחוד האמירויות, על בחריין ועל כווית, כולל הפגיעה בשדה התעופה שם לפני ימים אחדים (אירוע שכמעט נשכח בתוך שטף החדשות הבלתי פוסק). איראן היתלה באמריקה וניצלה את רצונו העז של טראמפ להשיג הסכם – כמעט בכל מחיר – כדי לקנות זמן, להתחמש ולהרחיב את מעגל ההשפעה שלה.
ואז הגיע אתמול.

לאחר התקיפה הישראלית בדאחייה, בחרו האיראנים להגיב במתקפת טילים נגד ישראל. המשטר בטהראן העריך שטראמפ יבלום את ירושלים, ושוב יצליח להוכיח כי איראן היא שמכתיבה את כללי המשחק במזרח התיכון. לכן, לא נכון היה להסתכל על מתקפת הטילים אמש רק כעל אירוע צבאי. מי שפיענח אותה נכון הבין שמדובר בהצהרה אסטרטגית: איראן ביקשה להבהיר שהיא מאמינה שביכולתה לקבוע את הנעשה במרחב כולו, כולל בלבנון. זו אינה התנהגות של משטר המתכוון לחתום על הסכם או המוכן לוויתורים. זו התנהגות של שחקן שמרגיש חסין, המאמין כי כיסאו יציב וכי האמריקאים נחושים כל כך להימנע מהסלמה עד שיעשו כמעט הכול כדי למנוע סבב לחימה נוסף.
הבוקר איראן למדה שיעור אחר.

ישראל הוכיחה פעם נוספת כי ריבונותה הביטחונית אינה נשענת על אישור חיצוני. לא תמיד נדרש "אור ירוק" מהבית הלבן כדי שצה"ל יפעל. וגם אם התקיים תיאום כלשהו מאחורי הקלעים, הנראות כלפי חוץ היא של עצמאות ישראלית – וזו כשלעצמה מחזקת את ההרתעה. ייתכן שזה בדיוק מה שסוכם בשקט. גם לאמריקה יש אינטרס שאיראן תפנים שהמשוואה השתנתה: שלא ניתן לגרור את התהליך לנצח, שהזמן שקנתה סביב שולחן המשא ומתן לא העניק לה חסינות, ושיש מחיר לניסיון לנצל את רצונו של טראמפ להסכם. במובן הזה, המשוואה החדשה אף משרתת את טראמפ. הוא יכול לומר לאיראנים שהוא אמנם מנסה להגיע להסכם, אך אם יסרבו להתגמש – לא בהכרח יהיה ביכולתו לרסן את ישראל. המסר ברור: הדרך להסכם עדיין פתוחה, אך החלון הולך ונסגר.

השאלה שנותרת פתוחה היא האם טהראן תשכיל להסיק את המסקנה הנכונה. האם הנהגת המשטר תבין שמשחק הדחיינות הגיע לקצו? האם תפנים שהאסטרטגיה של משיכת זמן, תקיפות באמצעות שלוחים ואיומים מרחוק כבר אינה מספקת לה את ההגנה שסיפקה בעבר? או שמא צפוי לנו עוד סבב – עוד טילים, עוד הצהרות ניצחון ועוד ניסיונות להשיג הפסקת אש פיקטיבית שתאפשר לאיראן להתארגן מחדש ולהמשיך בדיוק באותו נתיב. כך או אחרת, ישראל הבהירה הבוקר דבר אחד בצורה שאי אפשר לטעות בה: היא אינה מתכוונת להמתין לתשובה.

פורסם במקור ראשון. 

The post מסר אסטרטגי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.