אלימות נגד כלי תקשורת ועיתונאים הפכה חזון נפרץ. הכרזות של פוליטיקאים מימין ומשמאל על הכוונה לסגור כלי תקשורת הן שגרה. חקיקה שמשפיעה באופן דרסטי על התקשורת הישראלית עברה רק לאחרונה בכנסת. כל אלו מייצרים איום כפול על התקשורת החופשית: סתימת פיות הלכה למעשה, ולצידה צנזורה עצמית של כלי תקשורת ועיתונאים. אם הסחף הזה לא ייעצר, נמצא את עצמנו במדינה "דמוקרטית" בכותרת בלבד.

תקשורת חופשית, בתקופת בחירות בפרט, היא ליבת הדמוקרטיה. בלעדיה לא ניתן לבקר את השלטון ולהציג אלטרנטיבות למדיניות שמקדמת הממשלה. למרות שברור שחופש הביטוי הוא ערך חוקתי מוגן בישראל, עד היום המקור להגנה עליו הוא פסיקת בית המשפט העליון. בחוקי היסוד עדיין אין לו עיגון.

במציאות הזו, התקשורת החופשית נמצאת בחולשה מובנית. ואנחנו הולכים ומידרדרים. מדד "עיתונאים ללא גבולות", ארגון בינלאומי שמודד את חופש העיתונות, דירג את ישראל במקום ה־116 בשנת 2025. אי־שם בין לבנון לטנזניה.

המתקפה על התקשורת בישראל לא חדשה, אבל דומה שהיא מתעצמת. מה שהופך אותה למסוכנת הוא התלכדותם של שלושה וקטורים אשר יחד עלולים להביא לפגיעה ביכולתה של התקשורת לממש את ייעודה הדמוקרטי. הראשון הוא השתלחות הפוליטיקאים בכלי התקשורת. אוזנינו כבר ערלות לכך, אבל כינויים כמו "אויבת העם" ו"אל־ג'זירה 12" או "ערוצי התרעלה" הפכו לשגרה בהתבטאויות של פוליטקאים נגד כלי שידור בישראל. אל אלו מצטרפות קריאות של פוליטיקאים, גם כאלו שקוראים לעצמם "דמוקרטים" כמו מנהיג המפלגה הזו יאיר גולן, לצנזר ערוצי תקשורת שלא ערבים לאוזנם, כמו ערוץ 14 שגולן הכריז שיסגור אם יעלה לשלטון.

אלימות שהפכה שגרה

אנחנו חיים בכמעט שגרה של אלימות נגד התקשורת. רק בימים האחרונים הותקפו שוב משרדי ערוץ 12. מערכת עיתון "הארץ" בתל אביב הותקפה גם היא בפעם המי יודע כמה. גם תקיפות נגד עיתונאים תוך כדי שהם עושים את עבודתם חוזרות ונשנות. כך, כתבי ערוץ 14 הותקפו בתקופה האחרונה כמה פעמים כשאלו סיקרו אירועים שהתרחשו ב"מעוזי השמאל".

תקיפת כתבים, כמעט ללא אבחנה, מתרחשת גם ביהודה ושומרון, שם מפנים "נערי הגבעות" את הכעס שלהם גם לתקשורת, ובהפגנות חרדים, שם אלימות נגד צוותי תקשורת היא כמעט חלק מפרוטוקול המחאה.

אל אלו חוברת הסכנה של התנכלות מבנית לתקשורת מצד הממשלה. החוק שקידם שר התקשורת קרעי, ושהתקבל בכנסת בשבוע שעבר, הוא דוגמה לכך. בכסות של קידום התחרות בשוק התקשורת הפך החוק את המועצה שאמורה לפקח על התקשורת לפוליטית. ברור לכל ששליטה פוליטית על הגוף שקובע את הרגולציה על התקשורת ומפקח על אכיפתה היא סכנה ברורה ומיידית לחופש הביטוי של כלי התקשורת המפוקחים על ידה.

לנוכח אלו, הסיכון הברור מאליו הוא לעצם יכולתה של התקשורת לפעול בחופשיות ולממש את תפקידה הדמוקרטי. אבל סיכון סמוי, לא מדיד אבל לא פחות משמעותי, הוא זה של צנזורה עצמית ומגבלות עצמיות על פעילות.

הסיכון בסיקור העיתונאי

במציאות שבה סיקור הפגנה יכול להסתיים בפציעה, ביקורת על צה"ל בהשלכת אבנים על משרדי כלי תקשורת, וביקורת נגד מדיניות הממשלה עלולה להסתיים במגבלות על כלי התקשורת – כל כתב או עיתונאי עלול לשאול את עצמו אם נכון לקחת את הסיכון. הסיכון לצאת אל השטח ולסקר. הסיכון לחשוף את האמת ולהסתכן במתקפות רגולטוריות, פוליטיות או אפילו פיזיות.

התקשורת החופשית בישראל לא תמות ביום אחד, אבל היא עלולה לדעוך ולצנזר את עצמה בדרך שבסופו של דבר תפגע בכל הצדדים של המערכת הפוליטית. עד שתביא לשקיעתה של הדמוקרטיה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה.

פורסם בישראל היום

The post איומים מפוליטיקאים, תקיפות ברחוב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בהרבה תירוצים למכביר ניתן להשתמש כעת, לאחר שחיזבאללה ירה רחפן נפץ לעבר כלי הנדסי של צה"ל בשטח לבנון – לראשונה מאז התייצבה האש.

נדגיש: חיזבאללה הפר את הפסקת האש באופן מובהק וברור, באופן שמסכן את חיילי צה"ל השוהים ברצועת הביטחון בדרום לבנון. זוהי בעיה כשלעצמה, אבל יש לה היבט נוסף, חמור עוד יותר: ההיסטוריה מלמדת שהפרות קטנות אשר עוברות ללא תגובה ישראלית משמעותית מתגלגלות בהמשך לכדי הפרות חמורות ובוטות יותר.

הפרה שמתחילה בשטח מחלוקת מתגלגלת בהמשך להפרה שמסכנת במישרין אזרחים ישראלים בשטחה הריבוני של מדינת ישראל. שני תקדימים חשובים מ־2023 צריכים להדהד כעת: הפיגוע במגידו במארס 2023, שבוצע בהכוונה ישירה של חיזבאללה, והקמת האוהל בהר דב. בשני המקרים חיזבאללה הפגין תעוזה באירוע "מינורי" לכאורה שניתן היה לסווג ככזה שאינו מסב נזק אסטרטגי.

שני המקרים היו תוצאה ברורה של תהליכי ניסוי וטעייה שחיזבאללה קידם מול ישראל, ובהם הגיע למסקנה החותכת שישראל מורתעת ומעוניינת להימנע בכל מחיר מהסלמה רחבה.

כעת, כשמאזן הכוחות בין ישראל לבין חיזבאללה ברור, מוטלת על ישראל האפשרות והחובה להגיב בעוצמה ולהמחיש לחיזבאללה שהמדיניות היא פשוטה מאוד, ובמסגרתה כל הפרה, קטנה כגדולה, תיענה באופן עוצמתי, ולא בהכרח צפוי או סימטרי. הדרך היחידה להרתיע את חיזבאללה היא להמחיש לו את עוצמת הפער הצבאי בין שני הצדדים ואת הנחישות הישראלית להפעיל כוח כשנדרש.

הפעולה הצבאית יכולה להביא לתגובה של חיזבאללה, או לביקורת אמריקנית מסוימת, ואולי אפילו להחרפה במתיחות עם איראן, אבל בהסתכלות רחבה היא דווקא משרתת את המאמץ המדיני החיוני בלבנון ומחזקת את תנאי הפסקת האש.

גם למדינת לבנון וגם לארה"ב יש אינטרס להמחיש לחיזבאללה את מחירי פעולותיו התוקפניות בשירותם של אינטרסים איראניים, ולפעולות ישראליות עוצמתיות – בייחוד כשהן נעשות ללא פגיעה באזרחים – יש השפעה מיטיבה על המוטיבציה הלבנונית לאכוף את מרות המדינה.

להתקדם בציר המדיני

ובצד זאת, ישראל חייבת להעלות הילוך בקידום הציר המדיני מול מדינת לבנון, תוך ניצול ההזדמנות ההיסטורית אשר נקרתה לפתחה. המאמץ הצבאי חשוב וחיוני, אבל הוא אינו יכול לעמוד כשלעצמו. יתרה מכך, לישראל יש כעת שותפים אמיצים בהנהגה הלבנונית, ורוב גדול בקרב אזרחי ארץ הארזים אשר תומכים בפירוק חיזבאללה. עם תבונה מדינית ונחישות צבאית אפשר לראשונה לדמיין מציאות אחרת בלבנון.

לשם כך צריך אסטרטגיה מקבילה המשלבת בין המאמץ הצבאי לבין היוזמה המדינית. כדי להגיע לשם ישראל אינה יכולה לאפשר לחיזבאללה להפוך את ההפרות לשיטת פעולה.

פורסם בישראל היום. 

The post אם לא נתעשת, פגיעת הרחפן תהיה רק ההתחלה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כותרות נוספות

• המערכה באיראן איבדה את הילת ההצלחה: שיעור הרואים בה הצלחה ירד משני שלישים לשליש
• דירוג טראמפ בסוגיית איראן: שיעור המדרגים אותו "מנהיג טוב" ירד לחמישית ביוני ועלה לשליש ביולי
• האמון בנתניהו: רוב גדול של שמרנים רואים בו מנהיג טוב מול רוב ליברלים הסבורים שהוא מנהיג גרוע
• רוב סבורים שהפעולה נגד איראן לא הרחיקה לכת מספיק – עמדה שמתחזקת ככל שנעים ימינה
• ארה"ב כ'ידידת אמת' של ישראל: חמישית חושבים שהיא ידידה יותר מבעבר, שליש שהיא לא ידידת אמת
• רוב גדול יותר מבשנה שעברה רואים בזוהרן ממדאני אנטי־ישראלי וגם אנטישמי
• שלושה רבעים ממשתתפי הפאנל סבורים כי ישראל לא ביצעה רצח עם בזמן המלחמה בעזה
• בבחירות האמצע: 46% ממשתתפי הפאנל יצביעו 'בעיקר דמוקרטי' מול 29% 'בעיקר רפובליקני'
• רק 55% מיהודי ארה"ב סבורים שהנהגתם הדתית מטפלת היטב בסוגיות ישראל
• מדד האמון הבין־אישי עלה: יהודים נותנים אמון רב יותר ביהודים

להורדת גרסת PDF של המדד לחצו כאן. 

המערכה באיראן: מתפיסת הצלחה לתחושת כישלון

סוגיית איראן היא הסיפור המרכזי של גל הסקרים של החודשים האחרונים, והמגמה בו ברורה: ככל שעובר הזמן ממבצע "שאגת הארי", כך יורדת בעיני משתתפי הפאנל ההערכה כי הוא צלח. במרץ 2026, בעיצומו של המבצע, ראו שני שלישים (66%) מהמשיבים במערכה הצלחה. באפריל ירד הנתון ל־56%, במאי ל־48%, וביוני ירד ל־28% בלבד, כאשר 70% ראו בה כישלון. החודש חלה התייצבות מסוימת: 36% מעידים כי הם רואים בה הצלחה, אך רוב ברור של 61% נותרים עם עמדה שלילית. כלומר, התמונה התהפכה לעומת זו שנרשמה לפני ארבעה חודשים בלבד.

המגמה חוצה את שלוש הקהילות שנדגמו, אם כי בעוצמות שונות. בקרב המשיבים בקנדה ירדה תפיסת ההצלחה מ-70% במרץ ל־40% ביולי, ובבריטניה מ־75% ל־47%. אלא שמאחורי הממוצע האמריקאי, שהוא עיקר הסקר, מסתתר אחד השסעים העמוקים במדגם: זהו מקרה שבו החלוקה הפוליטית היא הסיפור המרכזי. בקרב המזהים עצמם "מאוד ליברלים" רוב גדול (89%) רואה במערכה כישלון, ואילו בקרב המזהים עצמם "מאוד שמרנים" שלושה רבעים (76%) עדיין רואים בה הצלחה. הפער חד עוד יותר לפי הצבעה ב־2024: 71% ממצביעי טראמפ רואים הצלחה, מול 82% ממצביעי האריס הרואים כישלון.

על אף השחיקה בהערכת התוצאות של המלחמה עם איראן, עמדת הרוב כלפי עצם הפעולה הצבאית נותרה חיובית באופן ברור. 56% מיהודי ארה"ב המחוברים סבורים שהמהלך האמריקאי נגד איראן "לא הרחיק לכת מספיק", מול 28% הסבורים שהוא "הרחיקה לכת מדי" ורק 5% שראו בו מהלך "בערך במידה הנכונה". במילים אחרות, הביקורת על המערכה איננה נובעת מהתנגדות לעצם השימוש בכוח אלא, אצל רבים, דווקא מתחושה שהכוח שהופעל לא היה מספיק מכריע. עמדה זו בולטת גם בקנדה (73%) ובבריטניה (67%).

בחלוקה אידאולוגית נרשם כי 89% מה"מאוד שמרנים" ו־88% מה"נוטים לשמרנים" מבקשים יד קשה יותר נגד איראן, בעוד ש־60% מהליברלים המובהקים חשים שהפעולה הרחיקה לכת מדי. הפער לפי הצבעה קיצוני עוד יותר – 90% ממצביעי טראמפ סבורים שהמהלך הצבאי לא מספיק הרחיק לכת, מול 44% ממצביעי האריס הסבורים שנעשה יותר מדי. עמדה ניצית זו, המשותפת לרוב המשיבים, מתקיימת אפוא במקביל לאכזבה מן התוצאות שתוארה למעלה.

אמון במנהיגים

במקביל לשחיקה בהערכת המערכה נשחקה גם הערכת מנהיגותו של מי שהוביל אותה. סוגיית איראן הפכה למבחן מרכזי של דמותו של הנשיא טראמפ בעיני יהודים מחוברים בארצות הברית, ובמבחן הזה הוא איבד גובה במהירות. שיעור המדרגים אותו 'מנהיג טוב' בסוגיית איראן (במידה רבה או מסוימת) ירד מ־46% במרץ ל־40% במאי, ואז ירד ל־21% ביוני. ביולי חלה התאוששות מסוימת, ל־32%, אך רוב יציב (62%) עדיין רואים בו מנהיג גרוע. מדובר בירידה חדה: תוך ארבעה חודשים איבד טראמפ כרבע מציבור התומכים בהנהגתו בסוגיה זו, ורק חלק מן ההפסד הזה שוקם.

הפילוח הפוליטי מסביר את מרבית השונות בהערכת מנהיגותו של טראמפ, וממחיש עד כמה עמדות כלפי הנשיא הן פונקציה של זהות מפלגתית. בקרב השמרנים המובהקים 87% מדרגים אותו לחיוב, ובקרב הנוטים לשמרנות 68%, אך בקרב הליברלים המובהקים 87% מדרגים אותו "גרוע מאוד" ועוד 6% "גרוע במידת מה". קבוצת המרכז נחלקת כמעט לשניים (40% טוב, 49% גרוע). גם הפער לפי הצבעה ב־2024 חד: 80% ממצביעי טראמפ מדרגים אותו לחיוב, מול 77% ממצביעי האריס הרואים בו "מנהיג גרוע מאוד".

דירוגו של ראש הממשלה נתניהו כמנהיג בסוגיית איראן ירד באופן מתון אך עקבי לאורך כל גל הסקרים, מ־53% שדירגו אותו "מנהיג טוב" במרץ ל־41% ביולי, כאשר מנגד 49% מגדירים אותו מנהיג גרוע. בניגוד לטראמפ, נתניהו לא חווה קריסה חדה סביב המערכה אלא שחיקה איטית ומצטברת. ואולם הממוצע מסתיר קיטוב עמוק אף יותר מזה שנוגע לטראמפ. בקרב ה"מאוד שמרנים" שני שלישים (67%) מדרגים אותו מנהיג "טוב מאוד" ובסך הכול 95% לחיוב, ואילו בקרב ה"מאוד ליברלים" 69% מדרגים אותו "גרוע מאוד".

יהודי קנדה מדרגים את נתניהו מעט לחיוב מעמיתיהם האמריקאים (53% "מנהיג טוב"), ואילו בבריטניה התמונה דומה יותר לזו שבארה"ב (50% לחיוב). מבחינת מגמה, השחיקה בדירוגו של נתניהו בקרב יהודי קנדה חדה יותר מזו שבארה"ב.

ארה"ב כ'ידידת אמת': אמביוולנטיות גוברת

על רקע המתחים סביב איראן ומדיניות ממשל טראמפ, נחלקות עמדות יהודי ארה"ב המחוברים באשר למחויבות ארה"ב לישראל. חמישית (18%) סבורים שארה"ב היא ידידת אמת יותר מבעבר, חמישית (17%) כמו בעבר, בעוד רבע (28%) חשים שהיא ידידה פחות מבעבר. רבע נוסף (27%) אינם בטוחים שהיא ידידה כלל, ופחות מעשירית (7%) סבורים שהיא בהחלט אינה ידידה. כלומר, שליש (35%) מהמשיבים נוטים לקוטב השלילי או המסויג. המפה הפוליטית מכרעת גם כאן: מחצית (50%) מהשמרנים המובהקים חשים שארה"ב ידידה טובה מבעבר מול 5% בלבד מהליברלים המובהקים.

השוואה בין מדינתית חושפת פער: יהודי קנדה מסויגים בהרבה מעמיתיהם האמריקאים ביחס למחויבות מדינתם שלהם לישראל. רק 8% מהם רואים בקנדה ידידת אמת (בין "יותר מבעבר" ל"כמו בעבר"), בעוד שרוב גדול (74%) אינם בטוחים שהיא ידידה או סבורים שהיא בהחלט אינה ידידה. כלומר, בשעה שהדיון האמריקאי נסב על השאלה אם ארה"ב פחות ידידותית מבעבר, הדיון הקנדי כבר עבר לשאלה אם קנדה ידידה בכלל.

למרות חילוקי הדעות על מנהיגותו של טראמפ ועל מידת ידידותה של ארה"ב, בשאלת על הדרך הנכונה לאופן ניהול היחסים מול הממשל האמריקאי שוררת הסכמה רחבה יוצאת דופן, החוצה מגזרים, זרמים ומדינות. רוב גדול של משיבים (83% בארה"ב, 84% בקנדה ו־92% בבריטניה) סבורים כי ישראל צריכה לנסות לתאם את מהלכי המדיניות שלה עם הממשל האמריקאי, אך במקרה של מחלוקת לפעול כפי שהיא מאמינה שנכון. רק 6% תומכים בציות כמעט מלא לדרישות הממשל (למעט מצבי קיצון), 5% סבורים שאין צורך כלל לשאול לדעת האמריקאים, ואחוז בודד בלבד (1%) סבור שיש לעשות תמיד כרצון הממשל. זהו קונצנזוס נדיר בסקר שרוב שאלותיו חושפות שסעים חדים.

זוהראן ממדאני

כהונתו של זוהראן ממדאני כראש העיר ניו יורק ממשיכה להעסיק את הקהילה היהודית בארה"ב, וההערכה השלילית כלפיו רק העמיקה עם הזמן. החודש נרשם כי 69% מהמשיבים בארה"ב סבורים כי הוא אנטי־ישראלי וגם אנטישמי, עלייה מ־61% ביולי 2025. חמישית נוספים (20%) רואים בו אנטי־ישראלי אך לא אנטישמי, ורק 7% סבורים שאינו לא אנטי־ישראלי ולא אנטישמי. במקביל, שיעור המשיבים שלא ידעו להשיב לשאלה זו צנח מ־10% לפני שנה ל־4% בלבד, עדות לכך שממדאני הפך לדמות מוכרת שהקהילה כבר גיבשה עליה עמדה.

ההערכה השלילית חוצה מגזרים אך מתחדדת ככל שנעים על הסקלה האידאולוגית לכיוון השמרני: 94% מהשמרנים המובהקים ו־97% ממצביעי טראמפ רואים בממדאני אנטישמי ואנטי־ישראלי כאחד, לעומת 40% מהליברלים המובהקים ו־53% ממצביעי האריס. בקצה הליברלי בולט שיעור גבוה יחסית (35%) הרואים בו 'אנטי־ישראלי אך לא אנטישמי'.

ביקורת על רצח עם במלחמה בעזה

טענות על רצח עם במלחמה בעזה חוזרות ומופיעות בתקשורת הבינלאומית וברשתות החברתיות. סקר של NORC-AP שפורסם מוקדם יותר החודש מצא כי כשליש מכלל האמריקאים (31%) ושיעור דומה מאוד של יהודים אמריקאים (30%) סבורים כי ישראל ביצעה רצח עם בעזה. בסקר NORC-AP שבחן את עמדות כלל היהודים בארה"ב (בשונה מסקר זה הבוחן עמדות של יהודים מחוברים), פחות ממחצית היהודים, 49%, אמרו שישראל לא ביצעה רצח עם בעזה (21% אמרו שהם לא יודעים להשיב על שאלה זו).

הטענות על רצח עם נדחות על ידי הרוב המכריע של משתתפי פאנל היהודים המחוברים: שלושה רבעים (78%) סבורים שישראל לא ביצעה רצח עם, 14% סבורים שכן, ו־8% אמרו שאינם יודעים די כדי לחוות דעה (מה שמעיד גם על רמת ידיעות גבוהה יותר של היהודים המחוברים לעומת מדגם מייצג של כלל היהודים). גם כאן ניכר קו שבר אידאולוגי חד: בקרב הליברלים המובהקים עולה שיעור המסכימים עם הטענה ל־36% (ורק 53% דוחים אותה), לעומת שיעור אפסי בקרב השמרנים המובהקים. דפוס דומה חוזר בהצבעה: 22% ממצביעי האריס לעומת שיעור אפסי ממצביעי טראמפ. בקנדה ובבריטניה שיעורי ההסכמה עם הטענה נמוכים אף מעט מאלה שבארה"ב (13% ו-11% בהתאמה).

בחירות האמצע לקונגרס

לקראת בחירות האמצע בסתיו, 46% מיהודי ארה"ב מתכוונים להצביע בעיקר למועמדים דמוקרטים ו־29% בעיקר למועמדים רפובליקנים, לצד 9% שאומרים כי יצביעו הצבעה מפוצלת, 14% שטרם החליטו ו־2% שאינם מתכוונים להצביע. הרוב הדמוקרטי היחסי משקף את הדפוס ההיסטורי של הקהילה היהודית האמריקאית, אך הממוצע מסתיר קרע עמוק בין הזרמים הדתיים. בעוד 67% מהרפורמים ו־43% מהקונסרבטיבים נוטים להצבעה דמוקרטית, הרי שמחצית (53%) מהאורתודוקסים המודרנים ושלושה רבעים (75%) מהחרדים נוטים להצבעה לרפובליקנים. פער זה ממחיש את המתאם ההדוק בין רמת הדתיות לעמדה הפוליטית בקהילה האמריקאית.

הנהגה דתית בארה"ב

החודש בחנו, בהמשך לסקר NORC-AP, כיצד היהודים המחוברים מעריכים את אופן הטיפול של הנהגתם הדתית – רבנים, חזנים ומנהיגים קהילתיים – בסוגיות הקשורות לישראל. התמונה מעורבת: 55% מדרגים את הטיפול כטוב (14% מצוין, 20% טוב מאוד, 21% טוב במידה מסוימת), 22% מדרגים אותו כלא־טוב, ובולט במיוחד שיעור ה"לא יודעים" הגבוה – 23%. שיעור זה מרמז שחלק ניכר מהמשיבים אינם חשופים כלל לעמדת ההנהגה הדתית שלהם בנושא, או שאין להם הנהגה כזו. בקרב יהודים במדגם המייצג של NORC-AP נרשם רק שיעור קטן של יהודים שהשיבו "לא יודעים".

שביעות הרצון הגבוהה ביותר מהרבנים נרשמת בקרב האורתודוקסים (50% 'מצוין' או 'טוב מאוד'), והנמוכה ביותר בקרב חסרי השיוך הזרמי, שאצלם 44% השיבו בלא יודעים. הציר השני, החד עוד יותר, הוא הזיקה הקהילתית: בקרב הקשורים לקהילה רק 17% לא יודעים, ואילו בקרב המנותקים ממנה השיעור עולה ל־60%. במילים אחרות, ההשפעה של ההנהגה הדתית על תפיסת המצב מוגבלת כמעט לחלוטין לגרעין המחובר, ואינה מגיעה כלל אל שוליה הרחוקים יותר של הקהילה.

מבט לבריטניה וצרפת

הסקר בחן גם שתי זירות אירופיות. בבריטניה, לנוכח ההערכות על חילופי הנהגה בלייבור, נשאלו המשיבים כיצד ישפיע ראש הממשלה המיועד אנדי ברנהאם ביחס לקודמו קיר סטארמר. בקרב המשיבים בבריטניה הרוב פסימי: 61% צופים שיהיה גרוע מקודמו עבור יחסי בריטניה ישראל, ו־44% חוששים שיהיה גרוע יותר גם עבור הקהילה היהודית. בקרב המשיבים האמריקאים, לעומת זאת, בולט שיעור גבוה מאוד (56%-55%) של משיבים שלא ידעו לענות לשאלה זו, המעיד על היכרות מוגבלת עם הדמות. בקרב בעלי עמדה נוטה הכף לחשש: 21% סבורים שיהיה גרוע יותר ליחסי ישראל, מול 6% החושבים שיהיה טוב יותר.

באשר לבחירות לנשיאות בצרפת שהמרוץ הפוליטי לקראתם כבר החל, שלושה רבעים מהמשיבים אינם יודעים איזה מועמד עדיף ליחסי צרפת־ישראל או לקהילה היהודית – עדות נוספת לריחוק מהפוליטיקה הצרפתית. בקרב בעלי העמדה, מרין לה פן (מהמפלגה הימנית "התקבצות לאומית") נתפסת כעדיפה בבירור: 14% רואים בה את הטובה ליחסי ישראל, לעומת שיעורים חד־ספרתיים לכל שאר המועמדים. תפיסה זו מרוכזת בקרב השמרנים (35% מהשמרנים המובהקים) ומצביעי טראמפ (38%), וכמעט נעדרת בקרב הליברלים.

אמון בין אישי

ב־1972 אמרו כמעט מחצית מהאמריקאים (46%) שבאופן כללי אפשר לסמוך על 'רוב בני האדם'. חלפו חמישה עשורים, אמריקה נותרה אמריקה, והשאלה נותרה שאלה – אך האמון נשחק: מכמעט מחצית לכשליש. חוקרי מכון פיו מתארים את 'האמון החברתי' כמושרש בחלקו בניסיון האישי, שכן אנשים לומדים לבטוח בזולת לפי האופן שבו חוו את חייהם: אירועים פוגעניים כמו פיטורים או חוויית אפליה שוחקים את האמון, וכך נפערים בתוך החברה פערי אמון לפי הכנסה והשכלה. על רקע שחיקה כללית זו מעניין במיוחד לבחון היכן ניצבים היהודים המחוברים, וכיצד נעה עמדתם משנה לשנה.

במרכז המדד ניצבים יהודי ארה"ב המחוברים, משתתפי פאנל קול העם, שזיקתם לקהילה, לישראל ולזהות היהודית חזקה מן הממוצע. בקרבם עלה שיעור המסכימים כי "אפשר לסמוך על רוב האנשים" מ-44% ביולי 2025 ל־51% ביולי 2026, עלייה בת שבע נקודות. כדי לפרש נתון זה נכון יש למקמו מול שלוש קבוצות ייחוס נבדלות שאסור לבלבל ביניהן: כלל מבוגרי ארה"ב (האוכלוסייה הכללית), כלל יהודי ארה"ב במדגם מייצג (להבדיל מהגרעין ה"מחובר" שבמרכז הסקר שלנו), והיהודים הישראלים הנשאלים שאלה זהה במדד JPPI לחברה הישראלית. התמונה המתקבלת ממתנת את המסקנה מדו"ח אשתקד: הגרעין היהודי המחובר בארה"ב אינו חריג כלפי מעלה ברמת האמון. ב־51% הוא ניצב מעט מתחת לכלל מבוגרי ארה"ב (55% במדד Pew בעל הניסוח הזהה) ומתחת ליהודים הישראלים (59%), אם כי העלייה בת שבע הנקודות מצמצמת את שני הפערים.

שתי הסתייגויות נדרשות למיקום זה. הראשונה נוגעת לניסוח, שהשפעתו מכרעת: הנתון שאליו אנו משווים בקרב כלל מבוגרי ארה"ב הוא של מכון Pew (פברואר 2025), שניסוחו בינארי ('אפשר לסמוך' מול 'אי אפשר לסמוך') בדיוק כשלנו. לעומתו, המדד ההיסטורי של ה-GSS/NORC מנוסח אחרת ('אפשר לסמוך… או שצריך להיזהר') ומפיק שיעורים נמוכים בהרבה – אותה שחיקה מ־46% ב־1972 לכ־34% כיום. אליו השווינו אשתקד, ומולו נראה הגרעין היהודי גבוה מן הממוצע – היפוך של התמונה התקפה. ההסתייגות השנייה: המדגם שלנו הוא של יהודים מחוברים, לא מדגם מייצג של כלל יהודי ארה"ב. מדידה מייצגת של כלל יהודי ארה"ב עשויה להניב שיעור שונה, ולכן יש לקרוא את ה־51% כמאפיין את הגרעין המחובר דווקא, ולא את יהדות ארה"ב כולה.

ההשוואה הישירה בין יהודי ארה"ב המחוברים ליהודים הישראלים, על בסיס שאלות זהות, חושפת ממצא מפתיע. אף שהיהודים הישראלים בוטחים יותר ברוב האנשים (59% מול 51%), דווקא יהודי ארה"ב נותנים אמון רב יותר בישראלים וביהודים הישראלים מכפי שנותנים בהם הישראלים עצמם: 74% מיהודי ארה"ב סומכים על "רוב הישראלים" ו־75% על "רוב היהודים בישראל", לעומת 68% ו־70% בהתאמה בקרב היהודים הישראלים. במילים אחרות, המרחק מיטיב עם האמון – הזיקה של יהודי התפוצות לישראל נושאת עמה אמון הגבוה מן האמון היומיומי של החיים במקום עצמו.

דפוס ההעדפה הפנים־יהודית (אמון גבוה בהרבה ביהודים מאשר בכלל בני האדם) חוזר בעוצמה גם מעבר לגבולות ארה"ב: 83% מיהודי קנדה סומכים על רוב יהודי קנדה, ודפוס דומה נמצא בבריטניה, עדות לכך שתחושת השייכות הקולקטיבית של יהודים מחוברים חזקה מגבולות האזרחות והלאום. אותו דפוס מתקיים גם בישראל, שם עולה האמון מ־59% ב"רוב האנשים" ל־70% ב"רוב היהודים בישראל" – אלא ששם הוא נלווה לפער עמוק כלפי חוץ: רק 26% מהיהודים הישראלים סומכים על רוב הערבים בישראל, מהנתונים הנמוכים במדד.

נתונים על הסקר

דו"ח זה מתבסס על סקר בהשתתפות משתתפי פאנל 'קול העם היהודי' של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) שנערך בתאריכים 15-19.7.2026. באופן כללי, אפשר לומר כי הסקר נוטה לשקף את עמדותיהם של יהודים 'מחוברים' – כלומר, בעלי זיקה יחסית חזקה לקהילה היהודית, ו/או לישראל, ו/או לזהות יהודית ואינו מדגם מייצג של כלל יהודי ארה"ב. בסקר לקחו חלק 696 משתתפים מארה"ב, 112 מקנדה ו־36 מבריטניה. התוצאות, אלא אם צוין אחרת, משקפות את עמדות המשיבים מארה"ב בלבד; בנתונים מבריטניה יש לנהוג בזהירות יתרה בשל מיעוט המשתתפים. סקר מדד קול העם של JPPI נערך על ידי עמיתי המכון שמואל רוזנר, נח סלפקוב ויעל לוינובסקי. פיקוח סטטיסטי: פרופ' דוד שטיינברג.

The post מדד JPPI – 'קול העם היהודי' לחודש יולי 2026: 69% סבורים שממדאני הוא גם אנטי-ישראלי וגם אנטישמי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

להאזנה בספוטיפיי:

בשיחה פתוחה במסגרת הפודקאסט "חוקה רזה", פרויקט משותף של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי, פורש הרב מדן משנה סדורה של שותפות ופיוס, שמתחילה בהכרה עמוקה בכאב של הצד השני ומסתיימת בתפילה ל"סיעתא דשמיא" בתהליכי החקיקה.

במהלך השיחה מביע הרב מדן תמיכה ברעיון לקדם את מיזם ה'חוקה הרזה' ולמצוא את נקודות ההסכמה שיאפשרו לחברה הישראלית להתקדם יחד אל עבר תיקון ושיפור בכל המערכות.

הרב מדן, מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם התורה הציוני-דתי, אינו זר למים העמוקים של הפוליטיקה והמשפט. כבר לפני שני עשורים הוא חבר לפרופסור רות גביזון ז"ל כדי לנסח אמנה חברתית שתגדיר את יחסי הדת והמדינה בישראל.

במבט קדימה לעבר הבחירות – הרב מדן מציין כי "המשימה של המחנה הלאומי היא לנצח בבחירות, כי אני חושש שממשלת שמאל לא תקשיב לנו. אבל כדי לנצח, צריך ללכת לקראת ציבור הימין-מרכז ולהכין תשתית אמיתית לכך, שלא נחזור לדרוס אחד את השני. לא ממשלת אוסלו שבה השמאל דורס את הימין, ולא הממשלה האחרונה שבה נוצר רושם שהימין דורס את השמאל. צריכים להכין תשתית משותפת, ואנשים רציניים צריכים לשבת יחד ולעשות את זה".

לדבריו, דווקא המלחמה תייצר את התשתית הנדרשת לשינוי. "אני רואה את החיבוק המשותף בשטח, ויש לי תקווה גדולה שזה יתגבר על הקוטביות הפוליטית. אסור לנו להישאר נעולים מאחורי סוגר ובריח. הדרך היא להקשיב, להיזהר מהסיכונים, וללכת באומץ קדימה".

לכתבה המלאה בערוץ 7 לחצו כאן.

The post פודקאסט 'חוקה רזה' | הרב יעקב מדן: להכין תשתית שתאפשר הידברות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post ניוזלטר 22.7.26 first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

על פי סיפור עממי ידוע, נפוליאון עבר ליד בית כנסת בתשעה באב והתפלא למשמע הבכי והקינות. כשהבין שהאבל העמוק הוא על חורבן בית המקדש לפני אלפיים שנים, אמר ביראת כבוד שמי שזוכר לבכות על חורבן עתיק כל כך, יזכה לבנות מחדש את שאבד לו. הזיכרון, על פי אגדה זו, הוא כוח בונה לתיקון. אבל השנה, בתשעה באב תשפ"ו, צריך לחשוש שמא שכחנו. אמנם נצום ונקיים את מנהגי יום האבל הלאומי, מצוות אנשים מלומדה, ואף על פי כן אין מנוס מלקבוע: שכחנו. המסורת מייחסת את אובדן העצמאות היהודית בשתי הממלכות הקודמות לשנאת אחים, שאיכלה מבפנים את כוח העמידה של היהודים מול אויביהם. שריפת האסמים, כשהאויב צר על ירושלים, היא הסמל המובהק לטירוף שאליו יכולה להגיע שנאת אחים. והנה גם היום אנחנו מסתכנים בהצתה של אסמי הריבונות – חתירה תחת שלטון החוק, אובדן אמון במוסדות המדינה, ערעור המשילות – שוב, תוך כדי מלחמה מול אויבנו.

על פי סקר עדכני של JPPI, רוב הישראלים (55%) סבורים שהאיום הגדול על העתיד שלנו אינו מחוץ לגבולות המדינה – איומים ביטחוניים ואנטישמיות בעולם – אלא בתוכה. לדעתם, האיום הגדול איננו מחמינאי או ממדאני, אלא מההעדפות והמעשים של השכן בבית המשותף. האינטואיציה הזו יש לה על מה שתסמוך, אלא שחשוב לדייק: הסכנה לא נובעת מעצם קיומה של המחלוקת בינינו, אלא מהדרך שבה אנחנו מנהלים אותה. המרחב הציבורי הפך להיות זירה שבה מתנהל "משחק סכום אפס": או שאני מנצח או שאני מוכרע. כל צד למחלוקת מאמין בכל ליבו שניצחון של יריבו יהפוך את הבית המשותף לבלתי ראוי למחייה עבורו. זוהי קריאת מציאות אפוקליפטית, שרבים מתמכרים לה, והיא מצע מזמין לקנאות. והקנאות, כפי שמלמדת ההיסטוריה היהודית, היא איל הנגח האמיתי למיטוט חומות הריבונות.

מחלוקת אינה תקלה שיש לפתור

מחלוקת היא חלק בלתי נפרד מחברה חיה. השאלה הגדולה היא האם אנו מסוגלים לחלוק זה על זה מבלי לבטל את הלגיטימיות של האחר, מבלי להפוך אותו לאויב שיש להכריע. לשם כך נדרשת אמפתיה – לא הסכמה. אמפתיה משמעותה היכולת להבין שגם מי שחושב אחרת ממני פועל מתוך תפיסת עולם, ערכים ודאגה אמיתית לעתיד המדינה. נסו תרגיל כואב: אם אתם מצביעי שמאל/ימין, האם אתם מוכנים לומר שבצלאל סמוטריץ'/יאיר גולן אמנם טועים, אבל הם שוחרי טוב לא פחות מכם? תרשו לי לנחש שכל אחד משני הצדדים נעלב מעצם ההשוואה. וזו בדיוק הצרה.

אך אמפתיה לבדה אינה מספיקה. חברה מקוטבת זקוקה לכללי משחק מוסכמים לניהול המחלוקת. ישראל צריכה "חוקה רזה" – מערכת בסיסית של כללים משטריים שתקבע הסכמות יציבות באשר לדרך ניהול החיים הציבוריים. מערכת כזו, לו הייתה קיימת, הייתה מסכלת את האפשרות לבצע מהפכה משטרית, כפי שניסתה לבצע הקואליציה היוצאת, והיא גם תמנע את החשש ההפוך, אך המקביל, שבמקרה של ניצחון האופוזיציה הנוכחית בבחירות הקרובות, היא תוביל למהפכה משטרית נגדית. בהיעדר כללים מוסכמים לניהול המחלוקת, כל צד חושש שאם לא יכריע עכשיו – יוכרע מחר. החשש הזה יוצר מעגל שבו כל מחנה מנסה להשתמש בכוחו כדי לעצב מחדש את המציאות באופן חד-צדדי לטובתו ובכך הוא חותר תחת חומת ירושלים של דורנו. הדרך לגן עדן (שלי) מובילה לגיהנום (המשותף).

שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז (הבקעת חומות ירושלים) לבין תשעה באב (חורבן בית המקדש), מכונים ימי "בין המצרים". הביטוי לקוח ממגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". כמה טרגי שהרודפים המאיימים על עתידנו, כאז כן היום, הם אנחנו. האם נדע לזכור את תוצאותיה של הקנאות בדורות קודמים ולהתגבר על הקללה?

נוכל להתחיל בתיקון, לאחר הבחירות, בכך שנקבל על עצמנו כללי משחק מחייבים ומשוריינים לניהול המחלוקת.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post אין מנוס מלקבוע: שכחנו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לקריאת הסקר לחצו כאן. 

The post "הציבור מצפה להסדרת היחסים בין הרשויות" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שלושה חודשים בלבד לאחר שנפרד מוויקטור אורבן אחרי 16 שנות שלטון, ראש ממשלת הונגריה החדש פטר מדיאר כבר מסמן את כיוונה של הונגריה החדשה שהוא מבקש לבנות. במקום פוליטיקאי ותיק או איש מפלגה, הוא מבקש לראות בארמון הנשיאות את יהודית פולגאר – השחמטאית הגדולה בהיסטוריה, יהודייה, בת למשפחה שחלקה חי בישראל, ואחת הדמויות ההונגריות המוערכות בעולם.

ייתכן שפולגאר תסרב; ייתכן שהפרלמנט יבחר מועמד אחר. אך עצם הבחירה בה מספרת סיפור גדול בהרבה מזהותו של הנשיא הבא. במשך שנים הייתה הונגריה מזוהה עם הפוליטיקה של אורבן: עימותים עם בריסל, קיטוב פנימי ומחלוקות סביב שלטון החוק. מדיאר פתח פרק חדש. הבחירה הסמלית שלו אינה אלוף בצבא ההונגרי, איל הון או פוליטיקאי, אלא אישה שבנתה את מעמדה בזכות כישרון, עבודה קשה ומצוינות.

קשה לחשוב על מסר ברור מזה. דווקא בעידן שבו הפוליטיקה באירופה נשלטת בידי מאבקי זהות וקיטוב גובר, מדיאר בוחר להציב בחזית דמות שאינה מזוהה עם מפלגה, אלא עם הישגים. זהו ניסיון להגדיר מחדש את הפטריוטיות ההונגרית: פחות נאמנות למחנה פוליטי, יותר הערכה למצוינות, לידע ולהצלחה בינלאומית.

פולגאר מעולם לא הייתה רק אלופת שחמט; היא שינתה את חוקי המשחק. בעולם שבו נשים נותבו במשך שנים לתחרויות נפרדות, היא התעקשה להתמודד מול מיטב השחמטאים בעולם. אביה, לאסלו פולגאר, האמין כי "גאונים נוצרים, אינם נולדים", וגידל את שלוש בנותיו בניסוי חינוכי יוצא דופן. יהודית הפכה לרב-אמן בגיל 15 ודורגה בין עשרת השחמטאים הטובים בעולם – האישה היחידה שהגיעה להישג הזה – ואף ניצחה אלופי עולם, ובהם גארי קספרוב.

גם סיפורה היהודי אינו פרט ביוגרפי שולי. היא נולדה למשפחה יהודית בבודפשט, חלק מבני משפחתה נספו בשואה, סבתה שרדה את אושוויץ, והמשפחה שמרה על קשר עמוק עם ישראל. אחותה האחת מתגוררת בישראל, אחותה השנייה בארצות הברית, והוריהם מחלקים את חייהם בין שתי המדינות. היא עצמה מקיימת קשר מתמשך עם ישראל ועם העולם היהודי. דווקא משום כך, מועמדותה של פולגאר צריכה לעניין גם את ישראל.

בשנים האחרונות התנהלו היחסים בין ירושלים לבודפשט כמעט אך ורק דרך הפריזמה של היחסים האישיים בין בנימין נתניהו לוויקטור אורבן. אלא שהונגריה גדולה מכל ממשלה. מועמדותה של פולגאר מזכירה כי מאחורי הפוליטיקה יש גם חברה אזרחית, תרבות, מדע וספורט. בחירת נשיאה המזוהה עם מצוינות בינלאומית ולא עם מאבקים מפלגתיים עשויה לפתוח פתח לשיח אחר בין שתי המדינות.

הדבר חשוב במיוחד בתקופה שבה היחסים בין ישראל למדינות אירופה נבחנים כמעט תמיד דרך משברים מדיניים. פולגאר מסמלת רובד אחר של היחסים: שיתוף פעולה המבוסס על תרבות, חינוך, חדשנות וקשרים בין בני אדם. לעיתים אלה הקשרים המאריכים ימים גם כאשר הרוחות הפוליטיות משתנות. תפקיד נשיא הונגריה הוא בעיקרו ייצוגי, אך דווקא משום כך חשיבותו הסמלית רבה. נשיא הונגריה אינו מנהל את הממשלה, אלא מסייע לאומה לעצב את דמותה. פולגאר, בזכות הישגיה ומעמדה הבינלאומי, עשויה להעניק להונגריה קול אחר, כזה שאינו מזוהה מראש עם מחנה פוליטי.

יש בכך גם מסר רחב יותר. בעידן שבו הפוליטיקה במדינות רבות הופכת מקוטבת ושבטית, פולגאר מייצגת מודל אחר של מנהיגות. היא אינה מפורסמת בזכות נאומים או קמפיינים, אלא בזכות הישגים. היא אינה מסמלת ניצחון של מחנה אחד על אחר, אלא את היכולת להגיע לפסגה באמצעות משמעת, חשיבה ארוכת טווח ואמונה בכוחה של מצוינות.

אולי זה גם הלקח של משחק השחמט: לא כל מהלך נועד לניצחון מיידי, ולא כל ויתור הוא הפסד. לעיתים דווקא המהלך השקט הוא זה שמשנה את כל מהלך המשחק. גם אם יהודית פולגאר לא תהפוך לנשיאת הונגריה, עצם העלאת שמה מלמדת שפטר מדיאר מבקש לשנות את כללי המשחק. לעיתים, עוד לפני שהמשחק מתחיל, אפשר כבר לזהות מהלך של רב-אמן.

פורסם במקור ראשון. 

The post מהלך של רב-אמן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מחקר חדש של המכון למדיניות העם היהודי, המבוסס על ניתוח שיטתי של כ-3,000 טורי דעה, מאמרים ומכתבים למערכת שפורסמו ב-17 מהעיתונים המקומיים הבולטים בארצות הברית, ממפה לראשונה את האירועים שהשפיעו יותר מכל על האופן שבו ישראל מוצגת בפני הציבור האמריקאי ברמה המקומית – מחוץ לרשתות הטלוויזיה הארציות ולעיתונים הגדולים הבינלאומיים בארה"ב. הניתוח מגלה כי דווקא הטענות להרעבה של תושבי עזה ותמונות שפורסמו בהקשר זה – היו הגורם המרכזי לזינוק בסיקור השלילי כלפי ישראל.

מנגד, הכניסה לרפיח – אף שיצרה את נפח הסיקור הגבוה ביותר מבחינה כמותית – לא הובילה לשיעור השלילי הגבוה ביותר בתקופה שנבדקה. המחקר, שנערך על ידי אנליסטים ממרכז המידע ע"ש גלייזר במכון, בחן פרסומים שהופיעו בין ינואר 2024 ליוני 2026 בעיתונים מקומיים מכל רחבי ארצות הברית, במטרה לזהות קשר והתאמה בין אירועים ביטחוניים ומדיניים אקטואליים מסוימים לבין נפח הסיקור והטון שבו נכתבים מאמרי הדעה העוסקים בישראל.

הכתבות הרלבנטיות הורדו ממאגרי מידע, סוננו ועובדו, ובהמשך בוצע ניתוח סנטימנט באמצעות כלי בינה מלאכותית מתקדמים. בכל מקום בו זוהה שינוי משמעותי בנפח הסיקור או בטון כלפי ישראל, נבדק אילו אירועים מוזכרים במאמרים ומה הגורמים לשינוי. לעיתים באותה תקופת זמן התרחשו מספר ארועים, והדברים הובאו בחשבון.

עיקרי הממצאים

האירוע שהוביל לשיעור הגבוה ביותר של טורי דעה שליליים כלפי ישראל היה קמפיין ההרעבה בקיץ 2025. באוגוסט 2025, כמעט מחצית (כ-48%) מטורי הדעה שנבדקו נשאו אופי שלילי כלפי ישראל, וביותר מ-40% מהם הופיעו מונחים כגון "רעב" ו"הרעבה" – אינדיקציה לעוצמת השפעתו של הנרטיב על השיח הציבורי.

לעומת זאת, חודש מאי 2024 – תקופת הכניסה לרפיח – היה החודש שבו פורסם מספר הכתבות הגדול ביותר על ישראל. למרות היקף הסיקור החריג, רק כשליש מהפרסומים נשאו טון שלילי, שיעור נמוך משמעותית מהשיא שנרשם שנה לאחר מכן.

לדברי החוקרים, הפער בין נפח הסיקור לבין אופיו הוא אחד הממצאים החשובים של המחקר. אירוע עשוי לעורר עניין ציבורי רחב מאוד, אך לא בהכרח להפוך את השיח לעוין יותר. לעומת זאת, אירועים הומניטריים המלווים בתמונות קשות עלולים להשפיע בצורה עמוקה בהרבה על עמדות הכותבים ועל אופי הדיון הציבורי. גם מבצע "עם כלביא" ביוני 2025 מציג תמונה מעניינת: אף שבאותו חודש נרשמה כמות גדולה של פרסומים על ישראל, המחקר מצא כי שיעור משמעותי מהם היה דווקא חיובי או מאוזן יחסית, ונרשם יחס זהה בין הפרסומים השליליים (27%) לבין החיוביים (27%).

לעומת זאת, במבצע "שאגת הארי" במרץ 2026 שיעור הפרסומים השליליים היה למעלה מפי שלושה משיעור החיוביים (כ-37% לעומת כ-11%). הסיבה היא ככל הנראה בשל מעורבותה הישירה של ארצות הברית במהלכים הצבאיים, ואימוץ מיסגור שלפיו ישראל השפיעה באופן משמעותי על החלטות הממשל האמריקאי בנוגע לעימות עם איראן (ההאשמה כי ישראל גררה את הנשיא טראמפ למלחמה).

ממצא בולט נוסף נוגע לעסקת החטופים השנייה בינואר 2025. דווקא בתקופה זו נרשם אחד משיעורי הסיקור השלילי הנמוכים ביותר בכל תקופת המחקר, נתון המלמד כי אירועים הומניטריים בעלי זיקה ישירה לסבלם של החטופים מצליחים לרכך במידה מסוימת את הביקורת כלפי ישראל.

בחלק מהמקרים, זוהו שינויים בנפח הסיקור ואופיו בעקבות הצטברות של מספר ארועים. כך למשל, באוגוסט 2024 – חודש שבו התרחשו במקביל חילוץ גופות חטופים, פרשת שדה תימן והפצצת בית הספר א-תאבעין (שבה חוסלו עשרות מחבלים אך הפלסטינים טענו כי נפגעו גם אזרחים רבים, ארוע שעורר גינויים רבים) – הממצאים מראים כי כ-31% מהפרסומים היו שליליים, לעומת 15% חיוביים (וכל השאר ניטראליים).

ארוע נוסף שזוהה ככזה שגרם לעלייה בסיקור השלילי היה "תקרית הקמח" מסוף פברואר 2024, שעוררה סערה בינ"ל כאשר המון פלסטיני הסתער על שיירת משאיות סיוע הומניטרי, ועשרות בני אדם נהרגו בדוחק וגם מירי. בארוע זה כ-30% מהסיקור כלפי ישראל היה שלילי, לעומת 20% מהפרסומים שבהם הסנטימנט היה חיובי (וכל השאר- 50% – ניטראלי).

המחקר נעשה ע"י חוקרי מרכז המידע ע"ש גלייזר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI) שלומי ברזניק, אלי קנאי, מאט שפירו ויעקב כץ, ביחד עם פרופ' גיל טרוי.

מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי, ד"ר שוקי פרידמן מסר: "המחקר מספק הצצה נדירה לאופן שבו מתעצבת דעת הקהל של מליוני אמריקאים דרך הפניית זרקור אל התקשורת המקומית – שיכבה תקשורתית שנחקרה עד כה מעט מאוד – וממחיש כי לעיתים דווקא מהזירה המקומית אפשר ללמוד על שינויי עומק בחברה. דעת קהל אינה משתנה ביום אחד, אלא נבנית בהדרגה דרך אלפי מאמרים, טורי דעה ומכתבים למערכת. המחקר הזה מאפשר לראות כיצד נרטיבים מתגבשים לאורך זמן, אילו אירועים מצליחים לשנות אותם, ואילו כמעט אינם מותירים חותם.

"זו תובנה חשובה. המחקר מלמד אותנו שסוגיות הומניטריות משפיעות מאד על הדרך שבה ישראל נתפסת, תזכורת לכך שבמלחמות של המאה ה־21, המערכה על הלגיטימציה הבינלאומית מתנהלת במקביל למערכה הצבאית, ולעיתים אף חשובה לא פחות ממנה. מדינת ישראל חייבת לנהל במקביל גם מערכה תודעתית, מהירה, מקצועית ואמינה. כאשר נרטיב מסוים מתקבע בדעת הקהל, קשה מאוד לשנות אותו בדיעבד."

העיתונים שנבדקו:

Los Angeles Times, The Boston Globe, The Philadelphia Inquirer, Sun-Sentinel (Fort Lauderdale), The Seattle Times, The Plain Dealer (Cleveland), The Baltimore Sun, Miami Herald, San Francisco Chronicle, The Dallas Morning News, The Arizona Republic, Detroit Free Press, The Denver Post, The Atlanta Journal-Constitution, Houston Chronicle, The Star-Ledger (Newark), and Newsday (Long Island)

לקריאת הכתבה באתר ynet לחצו כאן.

The post ניתוח של העיתונות המקומית בארה"ב מראה: קמפיין ההרעבה הביא את הסיקור השלילי של ישראל לשיאים חדשים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.