מפת האיומים על ישראל גדושה ועמוסה ואנו עסוקים מלוא שרירינו כדי לסכלם. כך בדרום, בצפון ובמזרח. אבל איום גדול – אולי הכי גדול לטווח הארוך – איננו מטופל. זהו האיום הגלום בערעור על עצם הלגיטימיות של קיום המדינה בעיני העולם החופשי.

ישראל מצליחה להתקיים כווילה בג'ונגל האזורי, בין היתר משום שהיא נתפסת כיד ארוכה של העולם החופשי, שמעבר לים. מערכת הקשרים הענפה של הווילה עם העולם החופשי – במישורים תרבותיים, כלכליים, מדיניים וכמובן גם ביטחוניים – שימשה רשת ביטחון למדינת ישראל. אבל, באחרונה, מתרחש תהליך דרמטי של בליה במערכת הקשרים הקריטית הזו. הדמוניזציה של ישראל הפכה בון-טון ברחבי אירופה ובחלקים מתרחבים של דעת הקהל בארצות הברית. הווילה מבודדת מתמיד, ולכן ראש הממשלה מדמה אותה לספרטה.

תהא אשר תהא סיבת הדמוניזציה – אנטישמיות קלאסית מימין ופרוגרסיבית משמאל, עקיצת העקרב הקטארי, מדיניות ממשלת ישראל הנתפסת כקיצונית, ספירלות הרעל במדיה החברתית ועוד – אסור לקבל אותה כגזירת גורל. קיים פיתוי להתקפד אל תוך גישה פטאליסטית – "העולם כולו נגדנו" ו"בידוע שעשיו שונא ליעקב", ולקוות לטוב. פיתוי אחר הוא לראות את החלק המלא של הכוס – הידידים שנותרו לנו, כגון הודו, האוונגליסטים ומדינות שבהן יש משטר סמכותני. אך זהו חוסר אחריות מהמעלה הראשונה. הדימוי המנחם של "עם לבדד ישכון" הוא סכנה אסטרטגית לעתיד הפרויקט הציוני.

התפרסם שישראל ממהרת להצטייד בטייסות חדשות מארה"ב מחשש שלאחר שני הנשיאים הציוניים – ביידן וטראמפ – יפציע נשיא מתבדל, או אף עוין לנו. העולם החופשי ניצל, בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר פרנקלין רוזוולט נבחר לנשיא, על פני צ'ארלס לינדברג, בדלן קיצוני ואנטישמי, שאהד את היטלר ושקל התמודדות לנשיאות, אך ויתר. נחסכה מאיתנו הדיסטופיה שדמיין הסופר פיליפ רות ("הקנוניה נגד אמריקה"). אבל מי יתקע לידינו שנשיא עתידי לא יהיה בן דמותו של טאקר קארלסון הרפובליקני או של זוהרן ממדאני הדמוקרט? האם נוכל להישען על אירופה, שבה האיסלאם הוא הכוח העולה?

עלינו לגייס את המשאבים הלאומיים שצברנו למען שינוי הנרטיב נגד הלגיטימיות של הציונות וייבוש הביצה התודעתית שממנה צומחים זרעי הפרא. אין להסתפק בעזרת היהודים שמעבר לים (איפא"ק) ובקמפיין "הסברה" ישראלי; נדרש שינוי פרדיגמה. השינוי יתרחש רק אם נפנים כי המאבק על קיומנו מוכרע לא רק בגבולות אלא גם בדרך שבה העולם החופשי רואה אותנו. אנו משקיעים מעל מאה מיליארד שקלים בשנה בהגנה על הגבולות ורק פרוטות מעטות, במונחים לאומיים, בשדה הקרב על התודעה העולמית. זוהי הזנחה שיכולות להיות לה השלכות קיומיות.

הקרב רחוק מלהיות אבוד. נדרשת מנהיגות בן-גוריוניסטית שתבין את עומק האתגר ותטפל בו במקצועיות ובנחרצות: מקצועיות מחייבת איגום של ידע ומומחיות, פיתוח "תורת לחימה" המתאימה לעולם החדש, מיפוי השדה, עיצוב נרטיב, תכנון כלים להפצתו, יצירת שיתופי פעולה בינלאומיים ועוד. נחרצות מחייבת הבנה שנדרש שינוי לכל אורך הקו. בצד הביטחון הלאומי הפיזי שמופקד בידי ארגונים הפועלים בארץ (צה"ל ושב"כ) ובחו"ל (מוסד), יש להפקיד את הביטחון הלאומי התודעתי בידי גוף ייעודי חדש, שיהיה ממלכתי (לא פוליטי) כמו שאר גופי הביטחון, מתוקצב בנדיבות לטווח ארוך, כיאה לגודל האתגר, ונתון לאחריות ישירה של משרד ראש הממשלה או משרד הביטחון. אין מדובר "רק" ביחסי חוץ או בהגנה על יהודי התפוצות, אלא, כאמור, בליבת הביטחון לאומי.

הביטחון הלאומי מותנה לא רק בהצלחות בקרבות בבינת ג'בייל או ברפיח, אלא גם בקרב על התודעה בוושינגטון, ברלין ופריז.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post המלחמה על התודעה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי שנתיים וחצי של מלחמה בלתי נגמרת, לצה"ל חסרים אלפי לוחמים. הוא אינו יכול לוותר על שירותן של חיילות בעורף ובחזית. הוא לא יכול לוותר על שירותם של חיילים דתיים באף יחידה לוחמת.

למרות זאת, קיצוני הרבנים קוראים להוציא את הנשים מצה"ל, או לכל הפחות להחזירן לעורף. מולם, אנשי הפלג־התל־אביבי קוראים להתעלם מאמונתם של הדתיים ולכפות שירות משותף לנשים וגברים גם באחרון הטנקים והצוותים. אלו גם אלו עלולים לקרוע את צה"ל ואת החברה הישראלית. אסור לאפשר לקיצוניות לנצח.

מאז ביקשה אליס מילר להתקבל לקורס טייס, צה"ל עבר מהפכה דרמטית בכל הנוגע לשירותן של נשים. ממצב שבו מרבית התפקידים בצבא היו סגורים בפני נשים למצב שבו צה"ל פועל במלוא הרצינות כדי לאפשר לנשים לשרת כמעט בכל תפקיד בצבא. בכלל זה תפקידים ביחידות מיוחדות וגם בתותחנים, בשריון וביחידות מתמרנות אחרות.

המהפכה הראויה הזו שמעניקה לנשים שוויון הזדמנויות מלא ומוצדק אינה מובנת מאליה בנוף הצה"לי המגוון. בעוד שביחידות העורפיות שילוב של נשים הוא על פי רוב קל יותר למימוש, כשמדובר ביחידות מתמרנות וביחידות מיוחדות האתגר משמעותי יותר. פעילות משותפת של גברים ונשים בסביבות גיל ה־20 שלהם, שיש בה אינטנסיביות פיזית ומגע קרוב ובלתי נמנע לאורך זמן, או שהייה משותפת במרחבים קטנים וסגורים במשך ימים ושבועות, לא חפה מאתגר. גם כזה שלא קשור לתפיסות דתיות.

כך, למשל, כמה גברים ישמחו לכך שבת זוגם תשהה במסגרת שירות המילואים, שבועות ארוכים עם גבר אחר באינטימיות של עמדת שמירה אי־שם? אבל האתגר המשמעותי הוא בהתנגשות הערכית בין שוויון בכל מחיר לשמירת ההלכה היהודית. עבור חיילים שומרי הלכה, גם כאלו שרגילים לחברת נשים ביומיום האזרחי, שירות משותף עם נשים באותו טנק, תומ"ת או צוות בחי"ר משמעו פריצה, לעיתים בוטה, של גבולות ההלכה.

האתגר הזה ניצב בפני צה"ל ומשרתים דתיים מיום שבו החל שלוב נשים משמעותי בצבא. כששילוב הנשים הגיע למערכי הלחימה, האתגר הלך והתעצם. לעיתים הוא הגיע לכדי עימותים ואיומים מצד רבנים ומשרתים דתיים כי אם התהליך יתקדם הם לא ישרתו ביחידות מעורבות. הפתרון שצה"ל עיצב, תוך שיתוף פעולה ושיח עם רבנים וארגוני נשים, הוא "פקודת השירות המשותף" שמנסה לעצב מרחב צבאי אשר בו שירות של גברים ונשים יחד לא הופך מנכס לנטל. אבל כל זה לא מנע את הפיצוץ האחרון.

לפני כמה ימים דחק בג"ץ, בפסק דינו בעניין קליגר, מרפק בצלעותיו של צה"ל ודרש להאיץ את שילובם של נשים בשריון. בתגובה, שורה של רבנים הודיעו שאם כך יהיה, הם יורו לתלמידיהם שלא לשרת שם. ארגון "צהר" המתון הצטרף וקרא לצבא ולרבנים להידבר, אבל זכה לקיתונות של ביקורת. פוליטיקאים ו"משפיעני רשת" חבטו בו על שהצטרף ל"רבנים החשוכים" והעז להתנגד לדת השוויון. כמה הביעו צער על שנישאו דרכו.

שוב הסתבר שגם בצד הליברלי יש המסרבים לראות את האחר ואת ערכיו. בעוד שכל משפטן הגון, כמו גם בית המשפט, מבינים שגם שוויון הוא לעולם לא ערך מוחלט, הם תובעים שוויון עד הסוף המר.

כמו קיצוני הרבנים, גם אנשי הפלג־התל־אביבי לא ינוחו עד שנשים ישרתו באחרונת המחלקות בצבא, יהיה המחיר אשר יהיה. צריך לקוות שגם במאבק המתמשך הזה צה"ל וביטחון ישראל לא ייפלו קורבן לקיצונים. כמו שהוכח גם בעבר, הידברות ועיצוב פקודות ומרחבים שמאפשרים לכולם לשרת הם הפתרון שיאפשר לנשים לצד חיילים דתיים לתרום ככל יכולתם, מבלי לפגוע בערכיהם, לביטחון ישראל.

פורסם בישראל היום. 

The post שוויון עד הסוף המר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"הם רצו טבעת אש – אנחנו יצרנו טבעת ביטחון", הכריז לאחרונה ראש הממשלה, לאחר שצה"ל התייצב על הקו הצהוב בלבנון ויצר רצועת ביטחון בעומק של כ־10 ק"מ מהגבול. בכך יישם צה"ל את הנחיית הדרג המדיני להסיר שני איומים מעל יישובי הצפון: איום הפלישה הקרקעית ואיום ירי הנ"ט הישיר.

ימים ספורים לאחר מכן התברר כי תמונת המצב מורכבת בהרבה. חיזבאללה, שהוצג על ידי ראש הממשלה כ"צל של עצמו", התגלה כארגון לומד ומסתגל שאינו נלחם את המלחמה הקודמת, והחל להפעיל רחפני נפץ המונחים באמצעות סיב אופטי. זהו כלי פשוט, זול, מדויק וחסין ללוחמה אלקטרונית. המפעיל שוהה מעבר לקו הצהוב ומנווט את הרחפן למרחק של עד 10 ק"מ, ועד לפגיעה בכוחות צה"ל בשטח או בריכוזי אוכלוסייה בישראל.

כמו הטיל שכופף את זנב המטוס במלחמת יום הכיפורים, כך כופף הסיב האופטי של רחפני הנפץ את תפיסת הביטחון בגבול הצפון. הקונספציה של הרחקת קו העימות לשם צבירת ביטחון אינה רלוונטית מול איום שאינו תלוי קרקע. במילים פשוטות – הממשלה התמקדה באיומי העבר והתעלמה מאיומי ההווה. חיזבאללה אינו נלחם ברצועת הביטחון – הוא מתעלם ממנה ועף מעליה.

לקריסת הקונספציה של הדרג המדיני יש מחיר כבד. סמל עידן פוקס ז"ל מגדוד 77, ואחריו עאמר חוג'יראת ז"ל, עובד קבלן של משרד הביטחון, הם הקורבנות הראשונים של האיום החדש. לא מדובר בתקלה נקודתית, אלא בסימפטום לכשל עמוק יותר.

כיצד זה קרה לנו שוב?

התשובה אינה טקטית – אלא מערכתית. הכשל מצוי בתהליך קבלת ההחלטות ולא בשדה הקרב. הקבינט אמור להגדיר תכלית ומטרות, ולכן את הכשל של רחפני הנפץ יש לבחון בעבודת המטה ובאיכות הדיון בקומת ההנהגה הלאומית. הטענה כי שרים בקבינט לא ידעו על איום רחפני הנפץ אינה רצינית. היא מזכירה את הטענה של חלק מהשרים משנת 2014 כי הם לא עודכנו על איום המנהרות בעזה – טענה שהופרכה בדיעבד בדו"ח מבקר המדינה על צוק איתן.

רחפני הנפץ מסוג FPV הם כלי מרכזי במלחמת רוסיה–אוקראינה, ואחראים לפי מכון FDD ל60%–80% מהפגיעות במערכה. גורמים אוקראינים הציעו לדרג המדיני לחלוק ידע וניסיון מעשי בהתמודדות עם אתגר הרחפנים. מכוני מחקר בישראל התריעו. המידע לא חסר – חסר הדיון וההחלטה. חיזבאללה למד, הסתגל והגיע מוכן. הדרג המדיני בישראל – נרדם. כאשר בקומה האסטרטגית אין למידה, אין אתגור הנחות יסוד ואין חיבור בין מודיעין, מחקר וקבלת החלטות – התוצאה ידועה: מערכת שלא בודקת את עצמה מופתעת ומשלמת את המחיר. במקרה הזה – מחיר דמים.

ומה שבאמת עצוב הוא שהכשל הזה אינו חדש – אלא מופע חוזר. קו ישיר וכואב מחבר בין תהליכי קבלת ההחלטות של 7 באוקטובר לבין אלה של היום. ועדת חקירה ממלכתית טרם הוקמה. מנגנוני הבקרה לא נבדקו. ההשלכות כבר כאן. מי שלא חוקר את כשלי הדרום – משלם עליהם שוב בצפון, במחיר דמים כבד.

ברמה הטקטית-מבצעית יימצא פתרון לאיום הרחפנים. צה"ל, מפא"ת והתעשיות הביטחוניות כבר עובדים עליו, ובסופו של דבר גם הפעם הפתרון המוצלח יהיה כחול־לבן. אך עליונות טכנולוגית אינה תחליף לתהליך קבלת החלטות יסודי ברמה הלאומית. במקום להמשיך ולהכריז על חיזבאללה כ"צל של עצמו", נכון להקדיש זמן בקבינט ללמידה אמיתית של האיום, ולהבנת ההתאמות וההצטיידות של הארגון. במקביל, יש להחזיר את הפיקוח הפרלמנטרי למקומו: ועדת חוץ וביטחון וועדות המשנה שלה צריכות לבחון לא רק את פעילות צה"ל וזרועות הביטחון, אלא גם כיצד מתקבלות ההחלטות שמובילות את המערכה.

זה בדיוק מה שלא נעשה.

פורסם במקור ראשון. 

The post רחפני הנפץ ניפצו שוב את הקונספציה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי למעלה מעשור וחצי בשלטון, ויקטור אורבן ומפלגת הפידס בראשותו הובסו בבחירות בהונגריה. סקר של מכון Medián, שנערך עבור HVG ו-RTL, ניסה להבין למה. הסיבה שחזרה יותר מכל הייתה שחיתות. לצידה הופיעו גם מצב בתי החולים, מערכת החינוך, ותחושה גוברת שהשלטון הפך מנכס ציבורי לרכוש של חבורה אחת. הציבור ההונגרי לא בהכרח שינה כיוון פוליטי. הוא פשוט מאס בדמויות ששלטו עד כה.

המנהיג שהחליף את אורבן, פטר מאג'יאר, ראוי לתשומת לב מיוחדת. מאג'יאר לא בא מהאופוזיציה. הוא גדל בתוך הפידס, הכיר את המערכת מבפנים, ונטש את הנהגה הוותיקה שלדבריו הפכה מושחתת ומנותקת. זה לא מהפכה אידיאולוגית, אלא מרד פנימי של מי שמכיר את המנגנון. וחשוב לא פחות: מאג'יאר אינו ליברלי. הוא הצהיר בפומבי על קו קשוח מאוד בסוגיית ההגירה. כלומר, מה שהשתנה אינו הרעיון – אלא מי מחזיק בו ואיך הוא מיישמו.

יש גם פרק חיצוני בסיפור הזה. במשך שנים התפתחה באיחוד האירופי, בתקשורת המערבית ובקרב קבוצות לחץ שונות עוינות חריפה כלפי אורבן, שלעתים חרגה מביקורת עניינית והפכה לדפוס קבוע של חשדנות. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית יזהה כאן דמיון מסוים גם ביחס הבינלאומי לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. לא כל ביקורת היא רדיפה, כמובן. אך לעיתים הביקורת הפכה לשפה כמעט טוטאלית.

גם בישראל עצמה, היחס לנתניהו טעון במיוחד. אסון טבח שמחת תורה עדיין פתוח וכואב, ושאלת האחריות לא תיעלם. לצד זה, מאז אותו יום ישראל ניהלה כמה מערכות במקביל, עם הישגים שלא היו מובנים מאליהם. מי שמבקש להבין את החברה הישראלית אחרי המלחמה אינו יכול להסתפק רק בזעם, וגם לא רק בהישגים. צריך לראות את התמונה כולה.

את ההקבלה בין הונגריה לישראל יש לעשות עם כוכבית. ישראל אינה הונגריה. למרות השיח הציבורי על יוקר המחיה, התמונה מורכבת יותר.

ובכל זאת, גם בישראל יש עייפות – אבל מסוג אחר. לא עייפות אידיאולוגית. הרוב הציוני אינו מחפש שינוי כיוון עמוק, אינו מוכן לוותר על לאומיות ואינו נמשך לאג'נדות פוסט ציוניות. אבל יש שסע חברתי שהולך וגדל באמצעות שיח מתלהם, הפוליטיקה של עימות מתמיד, ותחושה שמנגנוני הנהגה עסוקים בהישרדות יותר מאשר בשיפור חיי האזרח.

דווקא ברגעים הקשים ביותר – כשאזרחים ישבו במקלטים, כשהמדינה נדרשה לפעול יחד – עלתה מחדש תחושת שותפות גורל. לא כאידיאל מופשט, אלא כחוויה ממשית. התחושה הזו לא נעלמה. היא פשוט מכוסה שוב ברעש. ייתכן שבבחירות הבאות תעלה בישראל הנהגה שאינה פחות לאומית מהנוכחית, לא מתנצלת ולא רכה, אבל שתבקש לנהל את המדינה ולא רק לשרוד בתוכה פוליטית. הנהגה שתנסה להפחית את התלות במפלגות קצה שהפכו לנטל על כל קואליציה. לא מפני שהציבור נעשה ליברלי יותר, אלא מפני שהוא מאס בדמויות הקיימות.

מנקודת מבט סוציולוגית, זו אינה בהכרח שאלה של עמדה פוליטית או של העדפה למחנה כזה או אחר. זהו דפוס מוכר: אחרי מלחמות או משברים לאומיים גדולים, חברות רבות נוטות לחפש הנהגה חדשה. לא תמיד מפני שהן החליפו אידיאולוגיה, אלא מפני שהן מבקשות עיבוד, איזון מחודש ותחושת יציבות.

הדוגמאות ההיסטוריות אינן מעטות. בריטניה שדחתה את צ'רצ'יל ב-1945, לאחר שהוביל אותה לניצחון, לא בגדה בו ולא זנחה את ערכיה – היא ביקשה מי שיוכל לארגן את הרגע שאחרי. גם ביפן, בקוריאה הדרומית ובמדינות אירופה שונות התרחש תהליך דומה: הנהגות של שעת חירום פינו את מקומן להנהגות שנועדו לאחות, לבנות ולנהל שגרה. הפסיכולוגיה הקולקטיבית מכירה את התופעה הזו: לאחר טראומה בסדר גודל לאומי, קהילות זקוקות לא רק למנהיג שמוביל, אלא גם למנהיג שמכיל. כזה שמאפשר תהליך של השלמה ואבל ציבורי גם כשאין זמן לעצור.

בהקשר הישראלי, הדברים מקבלים משנה תוקף. חברה שחוותה מכה עמוקה כמו 7.10, ושמאז לא פסקה מלהילחם, אוגרת בתוכה מתח עצום שטרם מצא ביטוי מוסדר. הצורך בעיבוד אינו חולשה – הוא תנאי לחוסן ממשי. ייתכן שמה שהציבור הישראלי מחפש בשלב הבא אינו הנהגה חזקה יותר, אלא הנהגה שמסוגלת לנהל גם את הכאב – לא רק את הכוח.

השאלה המעניינת היא אם נראה בישראל תהליך דומה: לא החלפת רעיונות, אלא החלפת סגנון הנהגה בתוך אותה מסגרת לאומית.

פורסם במקור ראשון. 

The post בין ישראל להונגריה – החלפת הנהגה לא בהכרח תביא להחלפת מדיניות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

להאזנה:

The post ליהדות אוקראינה יש עבר מפואר. האם יש לה גם עתיד? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לאחר זינוק משמעותי בתחושת הניצחון של ישראלים עם פתיחת מבצע שאגת הארי לפני כחודשיים, החודש נרשמת ירידה משמעותית בתחושה זו, חודש השני ברציפות. למעשה, שיעור הישראלים הסבורים שישראל בסך הכל מנצחת במלחמה (הכוונה למלחמה בכלל החזיתות שהחלה ב-7 באוקטובר) כמעט זהה לשיעור הישראלים הסבורים שישראל לא מנצחת במלחמה.

המשיבים בסקר נתבקשו לדרג מ-1 ועד 5 (כאשר 1 זה "בכלל לא" ו-5 זה "לגמרי")  עד כמה הם מרגישים שישראל מנצחת או ניצחה במלחמה באופן כללי (הכוונה למלחמה בכלל החזיתות, שנפחתה ב-7 באוקטובר 2023).

בין מרץ למאי שיעור הסבורים שישראל מנצחת (משיבים שסימנו 4,5) ירד מ-56% ל-46%,  והחודש נרשמה ירידה נוספת ל- 38%. שיעור הסבורים שישראל אינה מנצחת במלחמה עלה מ-17% במרץ, ל-28% באפריל, ל-36% במאי.

עם פתיחת מבצע שאגת הארי שיעור הישראלים שהניחו שישראל מנצחת הגיע לשיא שנתי. בשנה האחרונה, מאז אפריל 2025, ניכרו למעשה ארבע תקופות עיקריות כאשר בוחנים את תחושת הבטחון בניצחון.

שלב ראשון, לפני מבצע ״עם כלביא״ באיראן, תקופה שבה היתה ירידה משמעותית בתחושת ההישג, לאחר עלייה משמעותית בתחושה זו בסתיו הקודם (סתיו 2024) בעקבות הישגי צה״ל בלבנון. שלב שני, לאחר מבצע ״עם כלביא״, שבו היתה עלייה חדה וזמנית בתחושת ההישג (יולי 2025).

שלב שלישי, שהתמשך לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש, ועם השלמת עסקת החטופים, ועד לאביב 2026. בשלב זה, כארבעה מכל עשרה ישראלים דירגו את הישגי המלחמה כניצחון, כשליש סברו שישראל לא מנצחת או ניצחה (דירוג 1 או 2), וכרבע דירגו את הישגי ישראל כבינוניים (3 מ-5).

בשלב הרביעי, שתחילתו למעשה כבר בפברואר 2026, המוקד הופנה שוב לאיראן, למשא ומתן, ולאפשרות של תקיפה אמריקאית וישראלית במדינה זו. כאמור, בשלב זה עלתה תחושת הניצחון בחדות עם תחילת המערכה, ובחודשיים האחרונים היא יורדת בחדות.

המדד המלא יפורסם בקרוב.

The post "הציבור לא מאמין לפוליטיקאים, אלא למה שעיניו רואות" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

החלטת היועצת המשפטית לממשלה למנוע מישיבות ליהנות מהטבת המס לפי סעיף 46 בשל אי-גיוס תלמידיהן לצה"ל עשויה להיראות לרבים כמהלך מתבקש. אך מאחורי ההחלטה הזו מסתתרת שאלה עמוקה ומטרידה בהרבה: מי קובע אילו ערכים מזכים בהטבות מס, ואילו שוללים אותן?

התקדים ההיסטורי המרכזי להשוואה נמצא בארצות הברית, בפסק הדין המפורסם Bob Jones University , שם אישר בית המשפט העליון לרשויות המס לשלול את המקבילה האמריקאית של סעיף 46 מאוניברסיטה פרטית שאסרה נישואים בין-גזעיים. פסק הדין, שניתן בשנת 1983, נתפס כניצחון מוסרי ברור, וזכה לתמיכה רחבה בקרב חוגים ליברליים.

אלא שכעבור שנים, מתברר שהתקדים הזה הוא חרב פיפיות. ממשל טראמפ ביקש להסתמך על התקדים הזה כדי לשלול את המקבילה האמריקאית של סעיף 46 מאוניברסיטת הרווארד, הפעם בשל מדיניות האפליה המתקנת בה היא נוקטת. לטענת ממשל טראמפ אוניברסיטת הרווארד מפלה סטודנטים על רקע גזעי, ולכן אינה זכאית להטבת המס, כי שקבע פסק הדין. כלומר, אותו כלי משפטי שנוצר כדי להיאבק במדיניות שליברלים התנגדו לה (איסור נישואים בין-גזעיים), הפך לכלי פוטנציאלי במאבק פוליטי נגד מדיניות שמרבית הליברלים תומכים בה (אפלייה מתקנת).

וזו בדיוק הבעיה. ברגע שמכניסים שיקולים ערכיים להחלטות מס, קשה מאוד להגביל את השימוש בהם לצד אחד בלבד. אם היום נשללות הטבות מישיבות בשל סוגיית הגיוס, מחר ניתן יהיה לשלול אותן מגופים אחרים – אוניברסיטאות, עמותות, ואפילו ארגוני חברה אזרחית – בשל עמדותיהם בנושאים שנויים במחלוקת.

מי יחליט מהו "ערך ראוי" לצורך סעיף 46, ואיזה מוסד חצה את הקו ולכן יש לשלול ממנו את היכולת להשתמש בהטבת המס שבסעיף? האם זו שאלה משפטית, מוסרית, או פוליטית? קל לדמיין מצבים שבהם ייעשה ניסיון לשלול את השימוש בסעיף 46 על ידי גופים המזוהים עם השמאל. האם למשל מוסדות אקדמיים המקדמים עמדות פוליטיות מובהקות עלולים לאבד את זכאותם?

הלקח מהניסיון האמריקאי ברור: שימוש בכלי מיסוי כדי לאכוף עמדות ערכיות הוא מסוכן, דווקא משום שהוא נראה מוצדק ברגע הראשון. אבל ברגע שהדלת נפתחת – קשה מאוד לשלוט מי יעבור בה.

פורסם ב-Ynet

The post סעיף 46 הוא לא נשק פוליטי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כדי להבין את משמעות ההחלטה של דונלד טראמפ למשוך כ-5,000 חיילים אמריקנים מתוך כ-45 אלף המוצבים בגרמניה, צריך לחזור ל-1944, ליוזמה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ולוועידת ברטון-וודס. שם הונחו היסודות לא רק למערכת מוניטרית חדשה, אלא לסדר עולמי שלם שנבנה מתוך לקחי שתי מלחמות עולם הרסניות. הרעיון המסדר היה ברור: ארצות הברית תוביל יצירת עולם יציב יותר באמצעות שילוב של פתיחות כלכלית, ביטחון קולקטיבי והגבלת הלאומנות הצבאית. במסגרת אותו חזון, שלימים יקבל את הכינוי גלובליזציה, וושינגטון נטלה על עצמה אחריות רחבה: שיקום גרמניה ויפן, פתיחת השוק האמריקני לייצוא שלהן כמעט ללא מכסים, ועיצוב סדר חוקתי שמגביל את יכולתן לצאת למהלכים צבאיים ומעגן פציפיזם כעיקרון יסוד.

על הרקע הזה, החיכוך הנוכחי בין טראמפ לבעלות בריתו אינו מקרי. הוא החל כבר בתחילת המלחמה מול איראן, כאשר וושינגטון דרשה מגרמניה ומיפן לסייע בפעולות אופרטיביות במצר הורמוז, כולל שליית מוקשים ופתיחת נתיבי שיט. עבור הממשל האמריקני זו הייתה דרישה מתבקשת במסגרת ברית. עבור ברלין וטוקיו, זו הייתה חציית קו חוקתי ופוליטי.

הסירוב הגרמני קיבל ביטוי פומבי חריג. שר ההגנה בוריס פיסטוריוס הבהיר כי "זו אינה המלחמה שלנו". אך מי שהחריף את העימות היה הקנצלר פרידריך מרץ, שאמר כי ארה"ב "מושפלת" על ידי איראן. התגובה של טראמפ הייתה חדה וישירה: הוא המשיך להשתלח בקנצלר, וכתב ברשת החברתית Truth Social כי הוא "צריך להקדיש יותר זמן לסיום מלחמת רוסיה-אוקראינה". והוסיף: "הוא צריך להקדיש יותר זמן לתיקון המדינה השבורה שלו, והוא צריך להקדיש פחות זמן בהפרעה לאלו שנפטרים מאיום הגרעין האיראני".

אלא שהחיכוך החריף לא פחות מתרחש בזירה האסייתית. במארס 2026 פרץ משבר פוליטי בטוקיו, לאחר שראש ממשלת יפן סנאה טקאיצ'י סירבה לבקשת טראמפ לשלוח כוחות ימיים ומשלות מוקשים למצר הורמוז. בפגישה בבית הלבן ב-19 במארס, טקאיצ'י הבהירה כי יפן תסייע היכן שתוכל – אך לא תחרוג מהמגבלות שמטילה החוקה הפציפיסטית שלה. הסירוב הזה עורר זעם בבית הלבן, אך גם טלטלה בתוך יפן עצמה, כאשר חברי פרלמנט מהמפלגה הליברלית-דמוקרטית הזהירו כי המהלך מסכן את המטרייה הביטחונית האמריקנית ואף עלול לגרור תגובת נגד כלכלית.

טראמפ חזה זאת

כבר לפני למעלה מעשור, הרבה לפני המשבר הנוכחי, טראמפ הצביע בדיוק על הפער הזה בין המחויבות האמריקנית לבין חוסר ההדדיות מצד בעלות הברית, ואמר: "אתם יודעים לגבי הצבא שלנו, כולם מדברים על התקציב של הצבא שלנו אבל הם לא מבינים אנחנו מטפלים בגרמניה, כנראה אף אחד בכלל לא יודע את זה. אנחנו מטפלים ביפן – אתם יודעים, יש לנו ברית הגנה עם יפן, אם אנחנו מותקפים אז יפן לא חייבת לעזור לנו, ואם יפן מותקפת אז אנחנו במלחמת עולם שלישית, יש לנו מלחמה כעת. איזה מין סוג של עסקה זו"?

ובינתיים, בברלין מתנהל תהליך כפול ואף סותר. מצד אחד, היסוס מדיני וחוסר נכונות להיגרר לעימות עם איראן לצד ארה"ב. מצד שני, האצה חסרת תקדים בהיערכות צבאית. המונח Zeitenwende פירושו "נקודת מפנה היסטורית" או "שינוי עידן", והוא מתאר את הניסיון הגרמני לשנות כיוון אסטרטגי. בהתאם לכך, גרמניה משקיעה מיליארדים בשדרוג תשתיות לוגיסטיות, כולל התאמת נמלים כמו ברמרהאפן לשינוע טנקים כבדים. במקביל, נשקלות עסקאות כמו הסבת מפעלים אזרחיים דוגמת פוולסווגן לייצור ביטחוני תוך שיתופי פעולה עם חברות ישראליות. אלא שהפער בין ההצהרות לבין המוכנות בפועל נותר עמוק.

גרמניה מתמודדת עם קשיים מהותיים בבניית הכוח הצבאי שלה, ובראשם מחסור בכוח אדם, קושי בגיוס חיילים והיעדר מוכנות מלאה של הצבא לתרחישי עימות רחבי היקף. הדיונים על חידוש גיוס חובה והצורך בהגדלת הכשירות המבצעית ממחישים עד כמה התהליך עדיין רחוק מהשלמה.

לכך מצטרף שינוי שקט אך משמעותי עוד יותר. החל מ-1 באפריל נכנס לתוקף תיקון לחוק הגרמני, כמעט ללא תשומת לב ציבורית, שלפיו מיליוני גברים בגילאי שירות יידרשו לקבל אישור מהרשויות כדי לצאת לחו"ל לתקופה העולה על שלושה חודשים. המשמעות של מהלך כזה חורגת בהרבה מהיבט טכני. כאשר בוחנים את הצעד הזה כחלק מרצף, מתברר כי מדובר במהלך שמחזק את יכולת המדינה לשלוט בכוח האדם שלה בשעת חירום, גם אם הוא עדיין עטוף בשפה ביורוקרטית מרוככת. וכאן מתחדד הפרדוקס: גרמניה נערכת לעימות עתידי מול רוסיה ואף משקיעה משאבים עצומים לשם כך, אך מהססת לקחת חלק בעימות הנוכחי לצד ארה"ב. היא מנסה לבנות יכולות, לשנות חוקים ולהכין תשתית, אך עדיין לא מוכנה פוליטית ומבצעית להיכנס לחיכוך בזמן אמת. ובתוך ההקשר הזה מגיעה ההחלטה של טראמפ: נסיגת 5,000 חיילים אולי נראית מוגבלת, אך היא איתות ברור. יציאה מלאה אמנם דורשת אישור קונגרס, אך הפחתה משמעותית היא בסמכות הנשיא. ולכן, זהו ככל הנראה רק שלב ראשון.

עבור טראמפ, המשוואה פשוטה: אם בעלות הברית אינן פועלות כאשר הוא מבקש, אין סיבה להמשיך ולהחזיק עבורן מטריית ביטחון מלאה. גרמניה ויפן נתפסות כמי שנהנות מהסדר, אך אינן נושאות בנטל. המשמעות רחבה בהרבה מהצבת כוחות. מדובר בסדק עמוק בסדר שנבנה מאז ברטון-וודס. אך בניגוד למשברים קודמים, הפעם לא מדובר באתגר חיצוני אלא בהתפוררות מבפנים. אם גרמניה ויפן ממשיכות ליהנות ממטריית הביטחון האמריקנית אך מסרבות לפעול כשהן נדרשות, ואם ארה"ב עצמה מתחילה לפקפק בכדאיות ההסדר שיצרה, הרי שלא מדובר עוד במשבר נקודתי אלא בשינוי כללי המשחק.

הנסיגה של טראמפ מגרמניה היא אולי צעד של 5,000 חיילים בלבד, אך היא ככל הנראה רק שלב ראשוני בתהליך רחב יותר. המשמעות שלה גדולה בהרבה: זו יריית פתיחה לבחינה מחודשת של עצם המחויבות האמריקנית לסדר העולמי שהיא עצמה יצרה. ובתוך הוואקום הזה, יש גם מי שמרוויחים. מבחינת ולדימיר פוטין, כל שסע בין וושינגטון לברלין הוא הישג אסטרטגי, כזה שמחליש את נאט"ו מבפנים. ובזירה האסייתית, הפער ההולך וגדל בין ארה"ב ליפן מספק לנשיא סין שי ג'ינפינג הזדמנות דומה – לבחון עד כמה הבריתות האמריקניות אכן מחזיקות ברגע האמת.

אם זה הכיוון, אירופה ויפן עלולות לגלות מהר מאוד שהעולם שהתרגלו להישען עליו כבר איננו כפי שהיה, ושעידן שבו ארצות הברית היא עוגן יציב ובלתי מעורער הולך ונשחק.

פורסם ב-Ynet

The post טראמפ משנה את כללי המשחק של הבריתות העולמיות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

:אפל

:ספוטיפיי

The post תמר איש שלום בשיחה עם ג'ון פולין first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.