רעידת האדמה שהתרחשה בשבת השחורה בנגב המערבי הרימה גל צונאמי של אנטישמיות שמציף חלקים מארצות־הברית.
אתמול נערך שימוע בקונגרס האמריקאי שבחן את יחס האוניברסיטאות לאנטישמיות המופנית כלפי סטודנטים יהודים בקמפוסים. שלוש נשיאות של אוניברסיטאות היוקרה הרווארד, MIT ופנסילבניה העידו בשבועה על המתרחש. הן נשאלו האם קריאה לרצח עם (ג'נוסייד) של יהודים מפירה את קוד ההתנהגות המקובל במוסד. השלוש התפתלו במבוכה – "זה תלוי בנסיבות", או "זה יהיה אסור רק אם זה יביא לאלימות".
על פניו, לשיטתן, קריאות אנטישמיות בוטות לרצח יהודים באשר הן מותרות, כל עוד יהודים אינם נרצחים בפועל. אין מילים לתיאור השפל המוסרי שהנשיאות מייצגות. אם כך הארזים מבוסטון, מה יגידו אזובי הקיר?
יהדות ארה"ב היא סיפור הצלחה מסחרר. צאצאי המהגרים מאירופה, שהגיעו חסרי כל אל "מדינת הזהב", מיצבו עצמם כאחת הקבוצות האתניות המוצלחות באומה החזקה בתבל. אף שהם רק כ־2% מהאוכלוסייה, היהודים בולטים בהשכלתם (כשליש מזוכי פרס נובל האמריקאים וכרבע מתלמידי אוניברסיטאות הקיסוס), בעושרם (הקבוצה הדתית בעלת ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר), בהשפעתם (מספר היהודים בקונגרס ובבית הנבחרים הוא פי עשרה לערך מחלקם באוכלוסייה), בתרומתם לתרבות (בספרות, בקולנוע, באמנות) ולחברה (בתרומות עתק, בארגוני חברה אזרחית, בהובלת שיח זכויות אדם ועוד). עובדה היא שילדיהם של שלושה נשיאים אמריקאים – קלינטון, טראמפ וביידן – בחרו להינשא ליהודים.
ההצלחה איננה מקרית. היא נשענת על שתי רגליים מוצקות: האחת, הייחוד היהודי של כישרונות, שאפתנות וערכים קהילתיים. השנייה, הייחוד של האומה האמריקנית שדוגלת בהפרדה בין דת ומדינה, שמגדירה את הלאומיות האמריקאית על בסיס אזרחי ולא על בסיס אתני ושתופסת את עצמה כמדינת מהגרים. כל אלה אפשרו את התקבלות היהודים כשווים.
אך מסתבר, כי לא לעולם חוסן. מול עיננו מתרחש הבלתי יאומן, כאשר אנטישמיות חשופה ובוטה הופכת לגיטימית במקדשי הדעת האמריקאים. לפי סקר של הליגה למניעת השמצה, 73% מהסטודנטים היהודים חוו בעצמם או היו עדים להתנהלות אנטישמית בקמפוס בחודשים האחרונים. רק 39% מהם מרגישים, כיהודים, בנוח עם אחרים בקמפוס ורק 45% חשים מאד בטוחים פיזית בקמפוסים האמריקאים. לאור הנתונים אפשר לקבוע שבעת הזו נוח ובטוח יותר להיות אזרח ערבי־ישראלי באוניברסיטה ישראלית מאשר להיות אזרח יהודי־אמריקאי באוניברסיטה אמריקאית.
האם האנטישמיות בארה"ב מתקיימת רק בקרב סטודנטים שאוחזים באופנה תרבותית; משובת נעורים של דור הטיקטוק? התשובה שלילית. בשנה האחרונה רוב הפשעים שהתרחשו ברחבי ארה"ב על רקע דתי מופנים כלפי יהודים; פי 25 מחלקם באוכלוסייה. אמריקה היא מקום מסוכן ליהודים.
היהודי הבכיר ביותר בממשל האמריקאי בכל ההיסטוריה הוא מנהיג הרוב בסנאט – צ'אק שומר. בשבוע שעבר הסנטור נשא נאום קורע לב שבו תיאר בכנות את רגשותיו בעת הזו. כיהודי הוא חש בודד, פגיע, מאוכזב ומודאג. לדבריו, עליית האנטישמיות הנוכחית היא מימוש של האמירה מליל הסדר ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". הדמוקרט הבכיר מכולם השווה בין מצב היהודים בגרמניה בשנות השלושים לבין מצבם כיום בארה"ב.
בכניסה לאוניברסיטת ווינה מוצבת אנדרטה ועליה שמות כל נשיאי המוסד מאז היוסדו במאה ה־14. לקראת סוף הרשימה בולטות שורות ריקות – מהן נמחקו שמות נשיאי המוסד שלא פעלו נגד האנטישמיות בשנות השלושים. כדאי לשלוש הנשיאות האמריקניות להרהר בתקדים זה.
מתברר כי סיפור ההצלחה היהודי במערב ניצב על קרח דק. ובחוץ הטמפרטורה מתחממת. יש הבדל אחד, ענק, בין הסיפור האנטישמי של דורות קודמים לבין הגלגול הנוכחי: קיומו של נמל מבטחים ליהודים – מדינת ישראל. לסנאטור שומר יש בית לאומי מעבר לים.
פורסם בידיעות אחרונות