ראשי הפרויקט: שמואל רוזנר, ג’ון רסקיי
סייעו בהכנת הדו"ח : נח סלפקוב, חיה אקשטיין
עורכים: רמי טל ובארי גלטמן
ירושלים היא היום חלק ממדינת ישראל, ואינה נתונה למרות רשמית כלשהי של
העם היהודי. משום כך, אפשר להתווכח על התועלת הצפויה לישראל מתשומות
מדיניוּת מפיהם של יהודים שאינם חיים בישראל, ושלרובם אין שום כוונה להפוך
אי פעם לאזרחים ישראלים. בהיות ירושלים חלק מישראל, ברור שאפשר לטעון כי
לדעותיהם של ישראלים בעניינים הנדונים יש יותר ערך מאשר לדעותיהם של אנשים
החיים במדינות אחרות ובדרך כלל אינן נחשפים לרבים מן האתגרים שעל הישראלים
להתמודד עימם.
אף על פי כן, ההנחה שבבסיס הדיאלוג (ובבסיס כל הדיאלוגים הקודמים שערך
המכון למדיניות העם היהודי) היא כי ישראל צריכה להתחשב בדעותיהם של יהודי
העולם בנושאים מסוימים. המשתתפים בדיאלוג תומכים בתוקף בהנחה בסיסית זו.
הם מאמינים כי בעת עיצוב עתידה התרבותי של ירושלים, בין אם על ידי ממשלת
ישראל ובין אם על ידי ראש עיריית ירושלים, יש לקחת בחשבון את הדאגות ואת
נושאי העניין של יהודי העולם. יש יותר מסיבה אחת להצדקת הלך מחשבה זה, כפי
שטען המכון בדו”ח שלו על הדיאלוג הראשון, שנושאו היה ישראל כמדינה יהודית
ודמוקרטית. טענו אז – וטענה זו יפה גם לדיון על ירושלים – שחקירת הפרספקטיבה
של כל היהודים על העניין הנדון נחוצה מן הסיבות הבאות:
גם למי שמקבל את הטענה כי לכל היהודים יש זכות להתבטא בנוגע לתכנון עתידן
של ישראל ושל ירושלים, [88] עדיין נותרת בעינה השאלה מהו תפקידם בדיוק, ובאילו
תחומים הם יכולים לצפות להשפעה על מדיניותה ועל החלטותיה של ישראל.
בדיאלוגים קודמים נטו יהודים רבים להבחין בין מדיניות הנוגעת לשאלות פוליטיות-
ביטחוניות (כגון הסדרי שלום עם הפלסטינים), ומדיניות הנוגעות לתחומים תרבותיים-
דתיים (כגון הסדרים הנוגעים לפולחן של יהודים ליד הכותל). כאשר מדובר בירושלים,
לא תמיד קל לעשות את ההפרדה בשאלות כאלה (לדוגמה, האם עתיד הר הבית הוא
שאלה פוליטית או תרבותית-דתית?). למרות זאת, דומה שהמשתתפים בדיאלוג
עושים הפרדה בין שני תחומים אלה.
כפי שהראינו בפרק קודם, יהודים החיים מחוץ לישראל רואים את ירושלים כ”בית”.
הם רואים אותה כבית לא רק כשמדובר בהרגשה בבית כשהם בעיר, אלא גם חשים
שירושלים היא גם ביתם, ולכן שצריכה להיות להם הזכות להביע דעה על עיצוב
עתידה המדיני והתרבותי. רק 16% מן המשתתפים בדיאלוג מאמינים כי ישראל צריכה
להחליט על עתידה המדיני של ירושלים ללא התייחסות לעמדות של יהודי העולם. רק
11% מהם מאמינים כי ישראל צריכה להחליט על עתידה התרבותי של ירושלים תוך
התעלמות מדעת היהדות העולמית.
בשני המקרים, הציע המכון שלושה טיעונים אפשריים לאלה החותרים להשפעה של
התפוצות על עתיד העיר. 1. משום שעתיד ירושלים עשוי להשפיע על חייהם של יהודי
התפוצות; 2. משום שירושלים קדושה לכל היהודים; 3. משום שישראל רוצה לשמור
על תמיכתם של יהודי העולם. מהותית, אלה שלושה טיפוסים שונים של טיעונים: אחד
בנוי על האינטרס של יהודי התפוצות, אחד על האינטרס של ישראל, ואחד על השותפות
שבין שתי הקהילות היהודיות (ישראל והתפוצות). כאשר היה מדובר בעתידה הפוליטי
ובעתידה התרבותי של ירושלים, רוב המשתתפים בחרו בטיעון השותפות כטיעון
המצדיק מעורבות שלהם בקבלת החלטות הנוגעות לעיר.
לפני שנתיים, בדיאלוג על ערכים יהודיים והשימוש בכוח ע”י ישראל בסכסוך מזוין נשאלו
המשתתפים שאלה דומה. גם לפני שנה, בדיאלוג על המנעד היהודי בעידן של זהות
גמישה נשאלו המשתתפים שאלה דומה.
השאלות, כמובן, היו שונות, בשל ההבדל בין הנושאים שבהם עסק כל אחד מהדיאלוגים.
אך המבנה היה דומה מאוד. ב- 2016 שאלנו אם “בחושבה על יחסי ישראל-תפוצות,
האם על ישראל להתחשב בדעותיהם של יהודים לא-ישראלים לגבי הקביעה מי נחשב
ליהודי בישראל”. ב- 2015 שאלנו אם “בחושבה על יחסי ישראל-תפוצות, האם על
ישראל להתחשב בדעותיהם של יהודים לא-ישראלים כאשר היא מנהלת סכסוכים
מזויינים…”. השנה הצגנו שתי שאלות, אחת הנוגעות להחלטות פוליטיות והשנייה
הנוגעת להחלטות תרבותיות. נוסח השאלה: כשאתה חושב על יחסי ישראל-תפוצות,
האם באופן כללי אתה מאמין כי… 1. על ישראל להחליט כיצד יֵירָאֶה עתידה המדיני/
תרבותי של ירושלים מבלי להתחשב בדעותיהם של יהודים החיים מחוץ לישראל 2.
על ישראל להתחשב בדעותיהם של יהודים לא-ישראלים, בעיקר משום שהחלטותיה
עשויות להשפיע על חייהם של יהודי התפוצות 3. על ישראל להתחשב בדעותיהם של
יהודים לא-ישראלים, בעיקר משום שירושלים היא העיר הקדושה לכל היהודים 4.
על ישראל להתחשב בדעותיהם של יהודים לא-ישראלים, בעיקר משום שהיא רוצה
לשמור על תמיכתם של יהודים אחרים״.
טבלה 1 משווה בין התשובות לכל ארבע השאלות (זו מ- 2015 , זו מ- 2016 , שתי
השאלות מ- 2017 ): ראשית היא מלמדת באופן ברור כי יהודים בתפוצות רוצים
שיתחשבו בהם בקבלת החלטות בישראל. שנית, היא גם מלמדת כי ככל שמשתתף
נוטה לראות את השאלה כנסבה או כקשורה ל”יהודיוּת”, כך גוברת נטייתו לרצות
שישראל תתחשב בעמדות יהדות התפוצות. משום כך, הדרישה להתחשב בהשקפה
של יהדות התפוצות גבוהה יותר כשמדובר בשאלה מי ייחשב ליהודי בישראל מאשר
כשמדובר בשאלה הנוגעת לאופן ניהול מלחמה על ידי ישראל. בשאלות ששאלנו השנה
ניכר כי היהודים מצפים להשפעה יותר בנוגע לעתידה התרבותי של ירושלים מאשר
בנוגע לעתידה המדיני.
עם זאת, סקר המכון השנה עשוי לרַמֵּז כי אפילו לעתידה המדיני של ירושלים יש משמעות
“יהודית” החורגת מן השיקולים הישראליים, ועל כן, לדעת משתתפי הדיאלוג, עתידה
המדיני של ירושלים אינו צריך להיות נתון להחלטתה הבלעדית של ישראל (תרשים 28 ).
שלוש השנים שבכולן הצגנו שאלה דומה, מספקות לנו הזדמנות להסיק בביטחון כי
יהודי העולם מצפים מישראל שתחשב בדעותיהם, פחות בשל שיקולים פרגמטיים
ויותר בשל תחושה של שותפות. שתיים מן האופציות שהצענו לנשאלים בכל שלוש
השנים היו מבוססות על שיקולים פרגמטיים: האחת – החלטותיה של ישראל עשויות
להשפיע על יהדות התפוצות, ושתיים – להחלטותיה של ישראל עשויה להיות השפעה
על התמיכה היהודית בישראל. אופציה שלישית היא זו שנוטה להתמקד ברוח
השותפות. ירושלים שייכת לכל היהודים, כל היהודים מגדירים מה הם ערכים יהודיים,
כל היהודים מגדירים מהי יהודיוּת – ומכאן שבעת שישראל מקבלת את החלטותיה,
דיעות יהודי העולם צריכות להילקח בחשבון.
כפי שניתן לראות בטבלה, כאשר מדובר בסכסוך מזוין – הנושא שבאופן אינסטינקטיבי
הוא הפחות קשור ליהודיוּת – משתתפי הדיאלוג בחרו בהנמקה פרגמטית להתחשבות
(וכשליש מהם אף חשבו כי ישראל איננה צריכה להתחשב בעמדותיהם). אך ככל שיש
הרגשה שהנושא הוא יותר “יהודי”, כך ברורה יותר הנטייה לעבר השותפות שהנשאלים
מניחים את קיומה: 51% תומכים בשותפות בהחלטות על עתידה התרבותי של
ירושלים, 54% – ביחס לקביעה מי ייחשב ליהודי בישראל.
בעת בחינת אירועי החודשים האחרונים, ולאור תחושת המשבר ביחסי ישראל-תפוצות
בעקבות החלטת הממשלה להקפיא את פשרת הכותל ולתומך בשינוי בחוקי הגיור
בישראל, ממצא זה יכול ללמד לא מעט. רוב היהודים שמחו נגד החלטת הכותל אינם
באים לכותל לעיתים תכופות, בוודאי לא על בסיס יומי או שבועי. לרוב יהודי התפוצות
שמחו נגד שינוי בחוקי הגיור בישראל לא היה עניין אישי או קהילתי בתחיקה זו. [89]
אך למרות זאת, יהודים אלה חשו נבגדים על ידי ממשלת ישראל. הנהגת יהודי
התפוצות “חשה נבגדת, ויש לה סיבה טובה לכך”, כתב בעל הטור גארי רוזנבלט. [90]
הרב ריק ג’ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, הצהיר: “אי-אפשר לראות את ההחלטה
אלא כבגידה”. הַַרַבָּה לאורה ג’אנר-קלאוזנר (רפורמית) והרב דני ריץ’ (יהדות ליברלית)
הצהירו בשם “ברית היהדות הפרוגרסיבית של בריטניה” כי ההחלטה היא “בגידה
ביהדות של ישראל ושל התפוצות”. [91]
“בגידה” היא הביטוי שמצפים לראות כאשר לפתע מתנפצת תחושת השותפות. תחושה
זו השתקפה באופן ברור בשלושת הדיאלוגים האחרונים של המכון למדיניות העם היהודי.
————————————————————
[87] ראה: נתניהו: ירושלים היא בירתו של העם היהודי, ורק שלו, “הארץ”, 17 מאי 20
[88] ישנם יהודים שאינם ממתינים לקבלת רשות מישראל בכל הנוגע לניסיון להשפיע על עתיד ירושלים. הדבר בלט כמה נקודות של המו”מ בין ישראל והפלסטינים. ,
See: Whose Jerusalem Is It, Anyway?, Shmuel Rosner .Slate, February 28, 2008
[89] מטרת החוק המוצע היתה לטפל בגיורם של לא-יהודים המתגוררים בישראל. לפירוט בעניין זה ראו:
short and sober comments on the sudden resurgence of a conversion bill, Shmuel Rosner, Jewish Journal, June 29, 2017
[90] Betrayed By Bibi: One Wall, Two Peoples, Gary Rosenblatt, The New York Jewish Week, June 27, 2017
[91] Reversal on egalitarian prayer at Kotel a ‘betrayal’, say UK progressive Jews, The Jewish News and JTA, June 26, 2017.
