מבין קווי השבר המפלגים את החברה הישראלית – המסוכן, השקרי והמתעתע ביותר הוא התפיסה שלפיה אלו שבימין הם "יהודים" ששומרים על הגחלת, וכל מי שאינם בימין הם "ישראלים" שמתנכרים למסורת היהודית ומתמכרים ל"פרוגרס" העולמי ולערכיו. זוהי תמונה מעוותת של החברה הישראלית. ערכית, הישראליות כוללת בתוכה ערכים ומסורות יהודיים. המסורת היהודית וערכיה הם אבן בניין בזהות הישראלית־ציונית. גם הנתונים מראים: רובם הענק של הישראלים – זהותית, באופן עמוק, וגם ערכית ופרקטית – הם גם יהודים.

לנרטיב השקרי של "יהודים נגד ישראלים" יש אבות משני קצות הקשת הפוליטית. שורשיו האינטלקטואליים נטועים בשולי תנועת ה"כנענים", ולאחר מכן בשמאל הפוסט־ציוני, שביקשו לנתק את הממלכתיות הישראלית מהמטען היהודי. אבל מי שהפך את הרעיון הזה לכלי נשק פופולרי היה הימין.

כשנתניהו לחש באוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", הוא ביטא אסטרטגיה פוליטית שביקשה להדביק לציבור ליברלי שלם תווית של "ישראלים" שלוחמים ביהדות ובמופעיה במדינה היהודית, ולהעניק לגוש הימני־חרדי מונופול בלעדי על היהדות, ובעיקר להפוך אותו לגוש "יהודי" מלוכד אלא שכל מי שבוחן את המציאות נכוחה מבין שמדובר בעיוות מוחלט. הנתונים העקביים של השנים האחרונות מראים תמונה שונה בתכלית. החברה היהודית בישראל לא חצויה בין "יהודים" ל"ישראלים". רובה הגדול משתייך למרחב שאפשר לכנות "יהדות ישראלית", או "מרחב מסורתי". בתווך הזה, שכולל את רוב החברה הישראלית, ובכללו גם את רוב המרכז וחלק מהשמאל, שתי הזהויות לא מתחרות זו בזו אלא מזינות זו את זו, זהותית וגם פרקטית.

למשל, כ־80% מהציבור החילוני בישראל מצהירים כי חשוב להם מאוד שילדיהם יגדלו כיהודים. שיעור הישראלים שמשתתפים בליל הסדר, מדליקים נרות חנוכה, קובעים מזוזה בבית ומלים את בניהם עומד בקביעות על יותר מ־90%.

הציבור במרכז ובשמאל, וגם חלקים לא מבוטלים מהציבור הימני, אכן מתנגדים לכפייה דתית. הם תומכים ברובם בנישואים אזרחיים, בתחבורה ציבורית חלקית בשבת ובשוויון בנטל. הם מוחים נגד הפוליטיזציה של הדת. זאת גם משום שהם מסרבים להפקיר את היהדות שלהם בידי הרבנות הראשית – ממסד פוליטי מאובן שמתמקד באינטרסים מגזריים וכלכליים של מקורביו. אך התנגדות למונופול של הרבנות אינה התנגדות ליהדות.

הוויכוח האמיתי בישראל אינו בין "יהודים" שחרדים למסורת לבין "ישראלים" שמתנכרים לה ומבקשים לנקות את המדינה מסממניה. הוויכוח הוא על דמותה היהודית של המדינה, ושותפים לו, גם משמאל, אלו שהחרדה שלהם לדמותה היהודית של המדינה ולדמותה של היהדות במדינה לא קטנה מזו של "היהודים" מימין. הניסיון להציג את המחנה הליברלי כמי שאיבד את יהדותו הוא שקר פוליטי מסוכן, והגיעה העת לשרש אותו מהשיח.

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, וגם מדינה ציונית וישראלית. בתפארתן, הזהויות הללו חיות זו לצד זו ומשלימות זו את זו. יש מתח בין הערכים השונים המכוננים את הישראליות, והוויכוח על מקומם במרחב הציבורי הוא ממשי ומלווה את המדינה מעת הקמתה. אבל במובן הזהותי העמוק רוב הישראלים הם יהודים. ויהדותם של אלו משמאל ומהמרכז הפוליטי לא נופלת מזו של ה"יהודים" הימנים. הסתגלות לנרטיב הזה משרתת את הקצוות הפוליטיים וקמפיינים פוליטיים של מתמודדים ציניים, ומסכנת את החברה הישראלית בעוד שסע, שבשקר יסודו.

פורסם בישראל היום. 

The post השקר של "יהודים נגד ישראלים" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הכותרת הגדולה של הבחירות האזוריות בגרמניה בראשית השבוע הגיעה מברלין. מפלגת השמאל הרדיקלי, "די-לינקה", ניצחה בבירה הגרמנית, בעוד המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של הקנצלר פרידריך מרץ ספגה מפלה. גם מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" התחזקה שוב וזכתה ב-16.3% מהקולות. התוצאה בברלין מלמדת על משבר עמוק של המרכז הפוליטי הגרמני, אבל ברלין אינה הסיפור החשוב ביותר של הבחירות האלה. שינוי העומק בפוליטיקה הגרמנית מתרחש דווקא מזרחה משם.

לפני שבועיים זכתה "אלטרנטיבה לגרמניה" בכ-44.5% מהקולות במדינת המחוז סקסוניה-אנהלט, יותר מפי שניים מהישגה ב-2021, והפכה למפלגה הגדולה במדינת המחוז. ביום ראשון הגיע האישור שמדובר בהרבה מעבר לאירוע מקומי. במדינת המחוז מקלנבורג-מערב פומרניה זכתה המפלגה ב-38.2% מהקולות, שוב יותר מכפליים מהישגה בבחירות הקודמות, והפכה גם שם למפלגה הגדולה ביותר. בתוך שבועיים ניצחה מפלגת הימין הקיצוני בשתי מדינות מחוז גרמניות. זהו שינוי העומק האמיתי.

השינוי אינו רק במספר המצביעים. הוא נמצא במה שהמספרים מלמדים על גבולות האפשרי בפוליטיקה הגרמנית. במשך שנים מתקיימת סביב "אלטרנטיבה לגרמניה" מעין חומת אש פוליטית: מפלגות המיינסטרים סירבו לשתף איתה פעולה והיא נתפסה ככוח שנמצא מחוץ למרחב הלגיטימי של השלטון. חומת האש עדיין מחזיקה מעמד ברמה המפלגתית. אבל אצל חלק הולך וגדל מהבוחרים הגרמנים היא כבר נסדקה. מפלגה יכולה להיוותר מבודדת בפרלמנט ובאותו זמן להפוך לכשרה בקלפי.

מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" לא נולדה כמפלגת ימין קיצוני. היא הוקמה ב-2013 בידי כלכלנים, אנשי אקדמיה ושמרנים שהתנגדו למדיניות החילוץ בגוש מטבע האירו. משבר הפליטים של 2015 ומאבקי הנהגה הפכו אותה בהדרגה לכוח המרכזי בימין הרדיקלי הגרמני.

בסקסוניה-אנהלט מוגדר סניף המפלגה בידי המשרד המקומי להגנת החוקה כארגון ימין קיצוני מובהק. כאשר יותר מארבעה מכל עשרה מצביעים שם מעניקים לה את קולם, וכעבור שבועיים היא מנצחת גם במקלנבורג-מערב פומרניה, לא ניתן עוד להסביר את התופעה רק באמצעות הגירה, יוקר מחיה או חולשת הממשלה הפדרלית בברלין. מיליוני גרמנים אינם מצביעים עוד למפלגה הזאת רק כמחאה. עבור חלק הולך וגדל מהם היא כבר הפכה לחלופה שלטונית לגיטימית.

בישראל יהיו מי שיתנחמו בהצהרותיה הפרו-ישראליות של חלק מהנהגת המפלגה. מנהיגיה אלה מגנים את חמאס, מתנגדים לחרמות על ישראל ומציגים את עצמם כמגיני ישראל ויהודי גרמניה. אלא שישראל חייבת להיזהר מהחיבוק הזה.

התמיכה בישראל משמשת לעיתים קרובות את מאבקה של המפלגה במוסלמים, במהגרים ובשמאל. ישראל הופכת לכלי במלחמת תרבויות גרמנית פנימית. לצד זאת נשמעו במפלגה ניסיונות להמעיט בחומרת העבר הנאצי. אלכסנדר גאולנד, ממנהיגיה הבולטים, תיאר בעבר את היטלר והנאצים כ"לשלשת ציפור" ביותר מאלף שנות היסטוריה גרמנית. לא במקרה המועצה המרכזית של יהודי גרמניה דוחה בתוקף את ניסיונות המפלגה להציג את עצמה כמגינת היהודים.

מחקר של קרן קונרד אדנאואר שבחן את שיח המפלגה על ישראל לאחר 7 באוקטובר, מצא שהסולידריות שלה עם ישראל היא במידה רבה אינסטרומנטלית: כלי במאבק במוסלמים וביריבים פוליטיים, לצד רוויזיוניזם היסטורי ואנטישמיות בחלקים מהמפלגה.

לא כל מצביעי "אלטרנטיבה לגרמניה" הם נאצים, ומזרח גרמניה אינה גרמניה כולה. מדינת המחוז ברלין עצמה ממחישה עד כמה הפוליטיקה הגרמנית מורכבת. אבל רצף תוצאות הבחירות של ספטמבר 2026 מלמד שהמחסום הפסיכולוגי והפוליטי סביב המפלגה הולך ונשחק. השאלה אינה עוד אם הימין הקיצוני נמצא בפוליטיקה הגרמנית. השאלה היא עד כמה עמוק הוא כבר נטוע בתוכה.

וגרמניה אינה עוד מדינה אירופית מן המניין. עוצמתה הכלכלית, משקלה באיחוד האירופי ויכולתה להשפיע על מדיניות החוץ, הביטחון, ההגירה והיחסים עם רוסיה הופכים שינוי פוליטי בה לשינוי אירופי. התחזקות הימין הקיצוני בגרמניה מעניקה לגיטימציה לכוחות דומים ברחבי אירופה ומפעילה לחץ על מפלגות המרכז. כשגרמניה חולה, יבשת אירופה משתעלת.

ישראל והעם היהודי חייבים להיות הראשונים להיזהר. כוחות לאומניים קיצוניים עשויים לחבק את ישראל כל עוד היא משרתת את מאבקם במוסלמים, במהגרים ובשמאל. ביום שבו לא יהיה להם עוד צורך בישראל וביהודים במאבקם זה, החיבוק עלול להיעלם. תמיכה אינסטרומנטלית כזאת אינה תעודת ביטוח. היא עצמה צפירת האזהרה.

פורסם ב-N12

The post החומה סביב הקיצוניים בגרמניה נסדקת first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

רק לפני כמה שנים קשה היה לדמיין שמדינת ישראל תדרדר אל סיפה של מלחמת אחים בגלל שאלת היחסים בין בית המשפט לכנסת, הדרך למינוי שופטים, או מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. אבל כך אכן קרה. הטלטלות הפוליטיות של השנים האחרונות והשסעים הקורעים את החברה הישראלית למרות, ובמידת מה גם בגלל המלחמה הארוכה והמתמשכת, מנבאים גורל דומה. כדי לבלום את האפשרות להתדרדרות למלחמת כל בכל, ראוי להסדיר לפחות את כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית. לשם כך נועדה חוקה רזה. בראשית הייתה מגילה. מגילת העצמאות. היא לא הייתה, ועדיין אינה, מסמך בעל תוקף נורמטיבי. היא מסמך מלא השראה, מצפן היסטורי וערכי למדינה הצעירה, וגם למדינה בת ה-78 אבל היא לא תחליף לחוקה.

היא הייתה, ועודנה, התחייבות לכונן חוקה. התחייבות שלא מומשה. מדוע בחרו בן-גוריון וכל דור המייסדים לבנות את יסודותיה של המדינה ללא חוקה? הסיבות הגלויות הן הקושי להסכים, כבר אז, על ערכי היסוד של המדינה, ותפיסתו של בן-גוריון לפיה אל לו לדור המייסדים, שמנה רק שיעור קטן מיהודי העולם שלתפיסתו בקרוב יבואו, לכבול את הדורות הבאים בנחושתיים חוקתיים, לפני שמדינת ישראל מתעצבת. ובנסתר, בן-גוריון האמין שכדי להקים מדינה צריך כמה שפחות מגבלות בירוקרטיות-משפטיות, כאלו שהן תכליתה של חוקה. על כן קבעה ״פשרת הררי״ כי החוקה הישראלית תכונן פרקים-פרקים, במשך השנים, עד שתתגבש לחוקה שלמה.

לבן-גוריון היה גם ערך אחר שיצר, טיפח והאמין שאם ייקלט בתרבות הממשלית של ישראל, ימתן את הצורך בחוקה: הממלכתיות. לממלכתיות פנים רבות. אבל בהקשר הממשלי, משמעה שמוסדות המדינה, נבחרים וממונים כאחד, מחזיקים בסמכויותיהם כפיקדון עבור הציבור כולו. לפיכך, הם חייבים להפעילן בהגינות, בענייניות, במקצועיות ובלא משוא פנים מגזרי או מפלגתי. הממלכה קודמת לאינטרס הצר ולמגזר. בן-גוריון פעל כך כשפירק, בניגוד מובהק לאינטרס הפוליטי שלו, את הפלמ״ח וגם כאשר החליט, שכדי לשמור על ״אחדות הנשק״, כלומר על צה״ל מאוחד ולא צבא מיליציות, אין ברירה אלא לירות אל ה״אלטלנה״. גם בן-גוריון וממשלותיו לא תמיד כיבדו את העיקרון הזה, אבל לאורך העשורים הראשונים של המדינה הוא היה מסגרת מנחה לפעולת השלטון.

אלא שהמדינה השתנתה, המערכת הפוליטית השתנתה וגם הממלכתיות איבדה מכוחה וזוהרה. הסיבות לשחיקתה רבות. החל מביקורת, מוצדקת לעתים, על היותה ממלכתיות שנועדה לשרת הגמוניה. זו של האליטה מייסדת המדינה. דרך הפיכתה של הפוליטיקה מערכת של הכרעות ולא של הסכמות, ועד לסקטוריאליות שאוכלת בפוליטיקה כל פה וממילא סולדת מרסן על היכול לנצל את בור השומן המדינתי לטובת הבייס. בתוך כך, גם המוסדות המשפטיים והערכיים של מדינת ישראל הלכו והתרופפו. יתר חקיקה, מול העדר כבוד למסורת. משפטיזציה שמנסה להחליף פעמים רבות בעל כורחה החלטות פוליטיות. רסנים של נוהג וכבוד לחקיקה ולחקיקת יסוד שנרמסו ועברו מן העולם.
המערכת הישראלית בסחרור. מזמן. הפתרון לכך הוא לא שבירתה ובנייתה מחדש, תוך ריסוק חלק מהמוסדות הקיימים. הדרך הזו, כפי שחווינו על בשרנו, הובילה לקרע חסר תקדים בעם. לסיפה של מלחמת אחים. הפתרון הוא תיקון, ועיגון. קביעת כללי משחק, והמלכת הממלכתיות, הנובעת מהם ושזורה בהם, מחדש. הפתרון הוא חוקה רזה שתקבע את כללי המשחק הפוליטיים ואת מגבלות הכוח של כל אחת מהרשויות.

ראוי שנעשה תיאום ציפיות: הפתרון הזה אינו מטה קסם שישנה באחת את ישראל. הוא לא ירפא את כל חולייה של החברה, את שסעיה ואת התרבות הקלוקלת לעתים של המערכת הפוליטית. כינונה של חוקה רזה, היא לא הפתרון השלם לבעיותיה של החברה הישראלית. גם לא חוקה מלאה. ועם זאת, העדרה פוער חלל מתחת לבית המשותף שלנו. באין כללי משחק, וכבוד למסורת ומנהגים פוליטיים, כל דיון ציבורי או פוליטי וכל החלטה, מתחילים מחדש דיון על הפרוצדורה וגם ויכוח על מה שהוא לא לגמרי טפל, אבל גם לא העיקר.

חוקה רזה, שתעוגן בה גם הממלכתיות, תמתן את הסערה המתמדת הזו. היא תהפוך את היחסים בין רשויות השלטון למוגדרים יותר, ולכן נתונים פחות למשא ומתן מתמשך. היא תאפשר להמשיך בוויכוח הערכי הישראלי, אבל מתוך בסיס יציב ומוסכם לאופן בו יש לנהל אותו, משפטית וממשלית. המריבה היא טבעה של מערכת פוליטית אנושית באשר היא. השלום, ההסכמה על הכל, הפשרה שתעצור כל ויכוח עתידי, אינם ברי השגה. אבל גם בתוך הכאוס הזה, יש מקום לקוות שאפשר למתן את הלהבות, כדי שלא יכלו את כולנו. זה מה שתעשה חוקה רזה. היא תביא (יותר) שלום ביננו.

פורסם ב-ynet

The post איך נחזיר את הממלכתיות שאבדה? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

התקבל צו מילואים חדש, והבשורה הגיעה כמו ציפור המבשרת את בוא הקיץ: ״אנא אשר/י הגעתך באתר המילואים״. ובמה שונה הקריאה הזו מכל הקריאות? בניתוק. אנחנו נמצאים בנקודה בה צעקת המשרתים כבר מנורמלת כמו רעש רקע נוסף בקרקס הציבורי הפרוע. לכל הניסים היקרים מפז הודבק תג מחיר פוליטי; לכל סיפור על זוגיות או עסק שנכוו מצטרף לכל היותר צקצוק לשון; המילים נגמרות מול החיים שממשיכים באין מפריע. העניין מתמצה באותה אנחה יהודית מלאת ייאוש מול הבשורות הנוראות מכל המופיעות חדשות לבקרים על המסכים המרצדים. זה העניין כולו: מציאות המלחמה תבעה מדור (ציוני) שלם לחיות חיים של מסירות נפש. כן, מסירות נפש, מילה שהשגרה הישראלית אמנם שחקה; ועדיין מקופלת בה משמעות עתיקה שחקוקה בנו עמוק ובועטת גם היום. בין שאר האתגרים, המסירות הזו מתבטאת יותר מכל בטנגו האבסורד שחלקנו נאלצים לבצע בין המערכה בקרב לזו שבבית – כאילו אפשר לבנות חיים יציבים ולהירפא בטפטופים שבין אותם עולמות הפוכים. ריקוד בו אסור לעצור, עד קצות המאמץ, הסיבולת והכאב. אפשר לראות את זה מאחורי המבטים הכבויים והדהויים של יותר מידי אנשים יקרים.

אותה מציאות ישראלית שדורשת מסירות תחת מצב אין-ברירה קיומי, מתנהלת במישור הציבורי והפוליטי באופן שעולב בה. הנחת היסוד שלנו נזרקה לאשפה; כל מי שהיה בעולם ה-7 באוקטובר הרגיש כך: שבשש אחרי המלחמה – הדברים יראו אחרת. שאירועי המלחמה בוודאי יעבירו את החברה והפוליטיקה הישראלית טרנספורמציה במידה שתקהה את הקונפליקט היצרי קצר הטווח באופן כזה או אחר. אבל הדברים לא נראים אחרת, ונדמה ששבנו לעולם ה-6 באוקטובר, שבו כל מחלוקת הופכת למשבר וכל רשות לאויבת. עולם שבו הסדרי היסוד של החברה הישראלית פרוצים – ״הושט היד ושנה אותם״. ובמילותיו של פרופ׳ אליקים רובינשטיין: ״קל לתקן את חוקי היסוד כאילו היו חוק עזר לגבי מי הביוב של עיריית רעננה. מי האמין שבגלל קונסטלציות פוליטיות את חוק-יסוד: הכנסת יתקנו מעל 50 פעם?!״.

בדיוק כאן נכנסת החוקה הרזה. לא מדובר בחזון אחרית הימים. אין בה התייחסות לסוגיות של זהות או לזכויות שנויות במחלוקת; וגם לא ניסיון להכריע אחת ולתמיד מי אנחנו, מהי יהדותה של המדינה, ומהי הישראליות הראויה. להיפך, חוקה רזה היא ההכרה הבוגרת בכך שלא נסכים על הכול, ולכן אנו מוכרחים להסכים לפחות על האופן שבו לא נסכים. המחלוקות יישארו אותן מחלוקות, רק שבמקום שהן יתנהלו בלב סערה שמכלה את עצמה, הן יתנהלו על מסלול משטרי יציב. מי שיקבל את קו הטיעון הזה, יבין למה הטענה המרכזית בגנות החוקה הרזה, לפיה היא שאיפה ״נאיבית״, אינה באה בחשבון. הנאיבי הוא זה שימשיך להאמין שאפשר להמשיך כך: בלי גבולות מוסכמים לכוח, בלי מנגנוני הכרעה יציבים, בלי כללי משחק שאינם משתנים לפי זהות המנצח הזמני. נאיביות היא לחשוב שחברה יכולה להישלח שוב ושוב למלחמה מבחוץ, בזמן שהיא מנהלת מלחמת התשה מבפנים.

אבות המחשבה המדינית הבינו מזמן את מה שהפוליטיקה הישראלית מסרבת להבין: מדינה אינה עומדת על כוונות טובות – לא של אלו המכנים את עצמם ״ימין״ או המכנים עצמם ״שמאל״ – אלא על הסדרים נכונים. ואם בנאיביות עסקינן, ניקולו מקיאוולי – שבו אי אפשר לחשוד באוטופיזם פוליטי – טען כי ״בני האדם אינם פועלים לעולם לטובה אלא מתוך הכרח; אבל כאשר אפשרות הבחירה מצויה בשפע (כי אין הסדרים וחוקים) כל דבר מתמלא מיד בלבול ואי סדר. לכן אומרים שהרעב והעוני גורמים לבני האדם להיות חרוצים, והחוקים גורמים להם להיות טובים״. צרת המלחמה גורמת לאזרחי ישראל להיות חרוצים – אבל היכן הם החוקים שיתנו הזדמנות למנהיגים שלהם להיות טובים? החוקה הרזה לא מבקשת לפתור את המחלוקות הישראליות; היא מבקשת למנוע מהן לפרק את הבית בכל פעם שהן מתפרצות.

וזו הטרגדיה הישראלית במלוא חריפותה. הצו הקורא לאזרח הפשוט להפגין אחריות היסטורית, מגיע לנמענו המילואימניק על כנפי שיא הטכנולוגיה הבירוקרטית. מערכת שלישותית משומנת בה טובי בנינו מסודרים טבלאות-טבלאות תדע למצוא ולזמן אותם. לעומת זאת, המערכת שעל בסיסה מתקבלות ההחלטות המנהיגותיות המכריעות את גורלם של אותם אזרחים – בין היתר, ההחלטה לצאת למלחמה עצמה – עשויה טלאים-טלאים. המילואימניק נדרש להאמין במדינה, אבל המדינה מסרבת להעניק לו מסגרת משטרית שאפשר להאמין בה.

השבת האמון, זו תכלית החוקה הרזה. ההבטחה שלה היא אחת: אף צד במחלוקת הישראלית לא יכריע את האחר. למול המסירות יוצאת הדופן עולה חוב מינימלי אך מהותי: להעניק למדינה מסגרת משטרית שמסוגלת לשאת במורכבות הישראלית, מבלי שכל התפרצות שלה תאיים לפר‎‎ק את הבית שאנחנו נלחמים על קיומו.

בימים כתיקונם, בעייתו העיקרית של דור מסירות הנפש הייתה מתמצה בעובדה העצובה לפיה מרביתנו לא נזכה להגיע ליציבות כלכלית שתאפשר בעשורים הקרובים לקנות דירה יפה כדי לגדל בה ילדים. אם נתעלה לגודל השעה, נוכל לפחות לדאוג באותם עשורים ליציבות לאומית. כך, אותם ילדים יוכלו לפחות לגדול בחברה ובמדינה יפות וצודקות יותר.

פורסם ב-Ynet

The post חוקה רזה היא הגמול הראוי לדור מסירות הנפש first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בתוך יום עמוס בכותרות, הידיעה על מצב האוריינות של תלמידי ישראל, כפי שעולה מתוצאות מבחני פיזה, בלטה לעין וכאבה בלב.

אני מניחה שאין כמעט אדם בישראל שהתוצאות הללו אינן מדאיגות אותו. כולם כבר אמרו את המובן מאליו על מצב מערכת החינוך, על ההזנחה ארוכת השנים של המשאב האנושי ועל הצורך בשינויים עמוקים. באמת שאין הרבה מה להוסיף. ובעיקר, זה לא יעזור. אפשר להמשיך לגולל את כל האחריות על המערכות, הממסדים והפוליטיקה, אבל לפעמים לא נכון לצפות שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו.

כי הציונים הם של הילדים שלנו, ולכן האחריות עליהם הוא גם שלנו.

אולי צריך לחזור ולומר את המובן מאליו: הורים הם האחראים הראשונים לחינוך ילדיהם. הם אחראים שהוא יצמח להיות אדם בעל מידות טובות, עם יכולת הבחנה בין טוב לרע ובחירה בטוב. ההורים הם האחראים הראשונים לגדילה של הילד כיצור עצמאי וחושב, שמח ובריא ברוחו, בגופו ובנפש.

לא המטפלת, לא הגננת, לא המורה, לא המנהלת, ובוודאי לא אותה מפלצת גדולה שנקראת משרד החינוך. ברור שרובנו לא יכולים ללמד את ילדינו מתמטיקה, אנגלית או פיזיקה ברמה הנדרשת, וגם איננו אמורים להחליף את בית הספר. אבל קריאה, כתיבה, שפה וסקרנות אינן רק מקצועות לימוד. הן חלק מאחריות הורית והן חלק מתרבות רחבה שבתוכה אנחנו מגדלים את ילדינו.

אם ילדי ישראל נמצאים במקום נמוך כל כך בדירוג האוריינות של מדינות ה OECD , קשה לטעון שמדובר רק בבעיה של מערכת החינוך. זו גם בעיה תרבותית רחבה שנמצאת בבתים שלנו. כידוע, העם היהודי נקרא "עם הספר". ההצטיינות היהודית לאורך דורות בקריאה ובלימוד עיוני לא נבעה מאיכותה של מערכת חינוך, אלא מתרבות רחבה של לימוד, פרשנות, סקרנות ואהבת דעת, שנמצאה בבית, בקהילה ובאטמוספירה התרבותית כולה.

גם היום, בעידן הבינה המלאכותית, מיומנויות הקריאה הן בסיס לחשיבה. האדם חושב במילים ובמושגים. הדמיון האנושי משתמש בדימויים, בסיפורים ובעושר לשוני. היכולת לקרוא טקסט מורכב, להבין רעיון, לזהות טיעון ולהבחין בין עיקר לטפל היא חלק מן היכולת שלנו לחשוב כבני אדם בעצמינו. עולם המסכים לעולם לא יוכל להחליף באופן מלא את הקריאה, הסיפור והדמיון.

הבעיה אמנם ענקית, אבל יש גם צעדים פשוטים מאוד שאפשר לעשות. תעשו מנוי לספרייה הציבורית. תקראו יחד עם הילדים את אותו ספר ולדבר עליו. תשאירו ספרים נגישים בבית. תנו לילדים לראות גם אתכם קוראים בשעות הפנאי, בשבתות ולפני השינה. צרו מדי פעם שעת קריאה משפחתית: בלי מסכים, בלי מטלות, פשוט זמן שבו בני הבית יושבים יחד וקוראים. (גם מגזין ספורט נחשב).

תוצאות מבחני פיזה הן קריאת השכמה למערכת החינוך, אבל הן גם קריאת השכמה לנו, ההורים של ילדי "עם הספר". זה איננו תואר כבוד שקיבלנו בירושה, זו בחירה תרבותית שצריך שתיעשה מחדש בכל דור ובכל בית. השאלה המטרידה באמת איננה באיזה מקום תהיה ישראל במבחן פיזה הבא. השאלה היא איזה מין אנשים נגדל כאן עד אז.

פורסם בערוץ 7.

The post הציונים שלהם, האחריות שלנו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

יותר כיף לכתוב טור דביק שמייחל לשנה הרבה יותר טובה, אבל המציאות מצביעה אחרת: שילוב של תהליכים ואירועים, חלקם גלובליים וחלקם מקומיים, מאיים להפוך את תשפ"ז לשנה של "סערה מושלמת", שבה יתלכדו כמה גורמים הצפויים להציב בפנינו אתגרים משמעותיים יותר מאלו שחווינו. בזירה המקומית – חוסר יציבות פוליטית, החרפת המאבקים הפנימיים, התחזקות מגמת ההגירה השלילית ואתגרים ביטחוניים מתמשכים. ובעולם – הבינה המלאכותית, האקלים המשתגע, חוסר היציבות במערכת הבינלאומית והתחרות בין המעצמות.

וכתוצאה מאלו – המשך התגברות האנטישמיות, שמטבעה מוצאת את היהודים אשמים ברעות כולן. הלוואי שאמצא דובר שטויות.

נתחיל כאן: מעט אחרי החגים תתקיימנה בחירות. הסקרים מנבאים תיקו פוליטי. כמו שני מתגוששים בזירה, ה"גושים" הפוליטיים אוחזים זה בצווארו של זה ללא הכרעה. אם כך יהיה, נקבל שידור חוזר של שנות הבחירות 2020-2023 וחוסר יציבות מתמשך. זאת, לנוכח מציאות חברתית קיצונית יותר – רוב הישראלים מזהים את השסע החברתי כסיכון הכי גדול לישראל. המצב המחריף מביא יותר ישראלים, וביניהם מעמוד השדרה של הכלכלה והמשק, להגר.

גם בזירה הביטחונית הדברים מעורערים, ובכמה מובנים הם מחריפים. ישראל לא הכריעה את האויב באף חזית. צה"ל פרוס עד הקצה בלבנון, בעזה וביו"ש, ו"סבב" נוסף עם איראן מרחף מעלינו כאיום שיתממש שוב. הנטל הביטחוני על כוח האדם ועל הכלכלה הישראלית הוא עצום, כמעט חסר תקדים. וגם בזירת החוץ האופק מעונן: ערב השנה החדשה, בריטניה, שהיתה פעם בעלת ברית קרובה של ישראל, הטילה סנקציות חסרות תקדים על ישראל. אליה הצטרפו 11 מדינות אירופיות, וביניהן כאלו מרכזיות באיחוד.

גם בארה"ב מצבה של ישראל מידרדר: בשני הצדדים הפוליטיים יש הקצנה בטונים כלפי ישראל וכלפי היהודים. בבחירות האמצע ישראל היא כבר נושא מרכזי, שלא לטובתה, וככל שיתחמם המרוץ לנשיאות – המצב יורע. גם התמיכה הציבורית בישראל נמצאת בשפל היסטורי, ועל אלו נוספת האנטישמיות. באירופה אלו כבר חדשות ישנות.

אנטישמיות ושלילת ישראל, שהפכו להיות תזה אחת, מאיימות על הקיום היהודי בתפוצות, ובפרט בארה"ב, אבל הפכו להיות גם לאתגר של ביטחון לאומי לישראל, ואליהן מצטרפים אתגרים גלובליים שישפיעו על ישראל. האתגר הראשון הוא הבינה המלאכותית. מומחים רבים צופים שההתקדמות תהיה מהירה ממה שצפו, ולכן תשפיע על חיינו מהר יותר.

יש לכך גם השלכות חיוביות, אבל במובנים של שוק התעסוקה והכלכלה העולמי, יש סבירות גדולה שאנחנו צפויים למשבר חריף, כזה שיימשך לפחות עד שהכלכלה והמדינות יתארגנו מחדש בסביבה הזו. ישראל, שהכלכלה שלה מובלת על ידי המגזר הטכנולוגי, חשופה לכך במיוחד.

ומעל מרחף משבר האקלים, שלבדו לא היה משפיע באופן דרסטי על המערכת הבינלאומית, אבל כשהוא מצטרף לשאר האתגרים הוא יכול להיות משמעותי. כל אלו מחריפים את חוסר היציבות של המערכת הבינלאומית ואת התחרות בין המעצמות, שגם לה השלכות על ישראל.

חלק מהמגמות האלו חזקות מאיתנו, ולישראל יש השפעה מועטה עליהן. זה עדיין לא פוטר אותה מלהתייחס להשפעותיהן ולהתכונן אליהן. על חלק אחר מהן, אלו הנוגעות לישראל, יש לנו השפעה משמעותית. חלקן תוצאתיות למדיניות הממשלה, וחלקן נובעות מסיבות חיצוניות, אבל אנחנו עדיין יכולים לעשות יותר כדי לעמוד מולן. האתגרים שמזמנת לנו תשפ"ז עלולים להפוך לסערה מושלמת. אבל ככל שהם לא גזירת גורל – נוכל להמתיק את הגלולה בבחירות שאנחנו עושים ונעשה. ובכל זאת – שנה טובה!

פורסם בישראל היום. 

The post תשפ"ז – הסערה בדרך? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בעולם העתיק, כמו בחלקים מהעולם שלנו היום, נשים נתפסות לא פעם כגורם מסוכן: מפתה, מערער, כזה שנוכחותו עלולה להוביל את הגבר למחוזות אסורים. אחת הדרכים להתמודד עם האיום הדמיוני הזה היא להרחיק את האישה: לכסות אותה, להגביל את תנועתה, להשאיר אותה בבית, לצמצם את נראותה במרחב הציבורי. כך היה, לדוגמה, בעולם הרומי.

אבל הייתה גם אפשרות אחרת. בדרשה המיוחסת לישו בבשורה על פי מתי נאמר לגבר המתבונן באישה ומתאווה אליה: אם עינך מכשילה אותך, עקור אותה. זה, כמובן, דימוי קיצוני, אבל העיקרון חשוב: האחריות לתאווה מוטלת על המתאווה, לא על האישה שבה הוא מביט. זהו הבדל מוסרי עצום.

גם אם אתה בוחר להחזיק בתפיסת עולם שבה נוכחותה של אישה היא מבחינתך אתגר מיני או דתי, האחריות להתמודדות עם האתגר היא שלך. לא שלה. אינך רשאי להפוך אותה לאובייקט שיש להזיז הצידה כדי שאתה תוכל לקיים בנוחות את אורח חייך.

אם קשה לך לראות אותי, אתה מוזמן להסיט את המבט. אם קשה לך לשבת לצידי, אתה יכול לבחור שלא לשבת. אם נוכחותי במרחב הציבורי מאיימת על השקפת עולמך, האחריות למצוא דרך לחיות עם האיום הזה היא שלך. שב בבית, הרכב משקפיים אטומים. אבל אל תדרוש שאני איעלם כדי שאתה תוכל להישאר.

לחיצת יד אינה רק לחיצת יד. תמונת אישה על שלט אינה רק תמונה. הדרישה שנשים לא ילמדו בכיתה מסוימת או לא ישרתו לצד גברים אינה אוסף מקרי של "התאמות" קטנות למען אוכלוסייה דתית. בכל אחד מהמקרים האלה מתקבע עיקרון: כשאמונתו של גבר מתנגשת בנוכחותה של אישה, האישה היא זאת שנדרשת לזוז. וברגע שהעיקרון הזה מתקבל, הגבול הבא תמיד קרוב יותר.

אם אפשר לבקש שלא תהיה מרצה אישה, למה לא לבקש שלא תהיה ראשת ממשלה? אם אפשר ליצור מסלול לימודים "נקי" מנשים, למה לא צוות צבאי כזה? ואם נוכחות של אישה היא סיבה לגיטימית לסרב להשתתפות בתוכנית לימודים באוניברסיטה, מדוע שלא תהיה סיבה לסרב לעלות לנמ"ר?

דו-קיום איננו מצב שבו צד אחד רשאי לחיות לפי אמונתו והצד האחר מצטמצם כדי לא להפריע לו. פלורליזם אינו זכותו של אדם להכתיב למרחב הציבורי מי רשאי להיראות בו. וליברליות אינה החובה שלי להיות סובלנית כלפי מי שדורש ממני להיעלם. ליברליות היא ההסכמה העמוקה לכך שגם האדם שחי אחרת ממני זכאי למקום מלא במרחב המשותף. מקום מלא. לא מאחורי מחיצה, לא מחוץ לכיתה ולא מחוץ לנמ"ר.

פורסם במעריב. 

The post זה מתחיל בכיתה ונגמר בנמ״ר: נשים אינן אובייקט שאפשר להזיז הצידה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

המבקשים לכלול את המגילה בחוקה הופכים אותה מנכס תרבותי לנשק משפטי. הכוונות הטובות שלהם לשדרוגה של המגילה עלולות להוביל להשמדת ערכה המיטיב עבור כולנו.

לאחרונה מועלות הצעות מצדדים שונים של המחלוקת הישראלית – ממפלגת ביחד בראשות בנט ועד לתנועה לאיכות השלטון – לכלול בפתח הטקסט החוקתי העתידי את מגילת העצמאות, ובכך להפוך אותה למסמך שיעמוד בראש הפירמידה הנורמטיבית בישראל. גם נשיא בית המשפט העליון בעבר, אהרן ברק, מציג עמדה דומה. האם הדבר ראוי?

אפשר להזדהות בהתלהבות עם המוטיבציה למהלך שכזה. המגילה היא טקסט קנוני ישראלי שאין שני לו. במשך שנים הבינו כולם את המשמעות הכמעט-ניסית של ההסכמה הרחבה אשר הושגה בין מנהיגי היישוב, שהצליחו ברגע כינון המדינה, כשעצם קיומה הוטל בספק, לברוא במילים את הרוח הישראלית של העם היהודי המתחדש בארצו. המגילה היא כמוסה של דנ"א ישראלי מזוקק, שדור המייסדים של המדינה שתל במחזור הדם הישראלי כמתנה לדורות. לכן, לכאורה, העלאתה על נס בפתח החוקה העתידית שלנו היא מהלך מתבקש.

ולא היא. מי שמעוניין לשמר את מעמדה הנישא של המגילה מעל המחלוקת הישראלית חייב להכיר בהבחנה שבין שני סוגים של שיח: שיח של זהות ושיח של זכויות. המגילה צריכה לשמש אותנו בשיח הראשון – כמכשיר מגבש זהות. היא נמל הבית הזהותי של הישראלים, שממנו הם יוצאים להפלגות בים המחלוקת הסוער, ואליו הם שבים למנוחת לילה משותפת. הצלחתה במילוי תפקידה ההיסטורי תלויה בשאלה אם היא זוכה לתמיכה עממית רחבה, רגשית ושכלית.

אולם תמיכה זו לא תוכל להתקיים אם המגילה תהפוך מקנון ישראלי מגדיר זהות לטיעון משפטי קובע זכויות. גרירת המגילה לשיח הזכויות תפגע בה משום ששיח זה מתנהל באמצעות הכרעות שיפוטיות, שבהן יש מנצחים ומנוצחים. וכאשר אחד הצדדים מבקש להכריע את יריבו באמצעות הסתמכות על המגילה הוא גורר את היריב לכפור בחשיבותה, וכך מדולל ערכה כנכס זהותי משותף.

הליך הגריעה מערכה הסמלי-זהותי-חינוכי של המגילה כבר החל: כך, בדיון הדרמטי בבג"ץ בעניין עילת הסבירות, עורך הדין שייצג את הממשלה(!) טען נגד הלגיטימיות של המגילה משום שחוברה, לדבריו, על ידי קבוצה לא מייצגת, נוסחה בחופזה והיא ישנה ואנכרוניסטית. בהמשך הסביר את דבריו וריככם, אבל השריטה העמוקה כבר פצעה את פני המגילה. מנגד, שופט בית המשפט העליון, בעמדת יחיד, קבע בדיון בעניין "חוק טבריה" כי המגילה היא נורמת היסוד עליה עומד המשפט הישראלי כולו. הוא פתח במהלך אינטלקטואלי-משפטי המבקש לעשות שימוש במגילה כמכשיר משפטי שמכוחו אפשר יהיה לבצע ביקורת שיפוטית אפילו על חוקי יסוד. השופט חזר על עמדה זו בפסק דין שניתן בשבוע האחרון בעניין "חוק הקפאת מעצרי עריקים חרדים". לשיטתו, החוק המדובר "נחקק שלא במסגרת סמכותה של הכנסת, ודינו בטלות" כיוון שהוא פוגע בזכות ל"שוויון גמור" שמוקנה לכלל האזרחים מכוח החלק המשפטי-אופרטיבי שהשופט מייחס למגילה.

המבקשים לכלול את המגילה בחוקה משדרגים את עמדתה והופכים אותה מנכס תרבותי לנשק משפטי. הכוונות הטובות שלהם לשדרוגה של המגילה עלולות להוביל להשמדת ערכה המיטיב עבור כולנו.

אנחנו סובלים מתסמונת רעילה: השיחה הישראלית נוטה למקם את עצמה בשיח הזכויות ולהזניח את שיח הזהות. אנחנו בוחרים להעביר את מרכז הכובד של המחלוקת התרבותית מהמרחב הציבורי – אידיאולוגיה, פוליטיקה ושוק רעיונות – אל המרחב השיפוטי שבו נופלות ההכרעות. אוהבי המגילה חייבים להתנגד להצבתה במגרש המשפטי. אסור להכריע בדיון על ביקורת שיפוטית של חוקים וחוקי יסוד על סמך שורותיה הנאצלות של מגילת העצמאות. לנוכח המציאות במדינה יש צורך גדול, קיומי, להיאחז ביתד של הסכמה שיכולה לאחד אותנו – והדבר היחידי שמתקרב לכך, המסמך החילוני הקדוש היחיד, הוא מגילת העצמאות. אסור לבזבז את מתנת דור המייסדים.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post להפריד בין מגילה לחוקה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי שלוש שנים של מלחמה, רבים ששירתו מאות ימי מילואים ועומס בלתי נסבל על הצבא ועל הסדירים – הלגיטימציה הציבורית למתן פטור לחרדים משירות כמעט לא קיימת. רוב גדול בציבור הישראלי רוצה שהחרדים יתגייסו, וסקרים מראים שגם בקרב תומכי הממשלה הנוכחית יש דרישה רחבה לגיוס חרדים. כדי לשמר את הברית עם החרדים ולרצות את תומכיו, נתניהו מציע עכשיו נוסחה שלפיה "חרדי שלא לומד – יתגייס". בפועל, מדובר בעיוות ערכי ובנוסחה שקרית. רק חובת גיוס כוללת תביא חרדים לבקו"ם. כל פוליטיקאי שמבטיח פחות מכך, מוותר למעשה על גיוס חרדים. במשך קדנציה שלמה, בהובלת נתניהו, הממשלה לא קידמה גיוס חרדים כמעט בכלל. להפך – היא הקדישה מאמצים רבים והון פוליטי משמעותי כדי לקדם חוק השתמטות, על פי תביעתן הלא מתפשרת של הסיעות החרדיות.

אך הבחירות קרבות, ומי כמו נתניהו יודע לקרוא סקרים. לנוכח חולשתו של הליכוד, והדרישה – גם בתוך הבית – לגייס חרדים, נתניהו וחברים נוספים בקואליציה משנים חזית: מקידום חוק השתמטות, לנוסחה חדשה שלפיה "מי שלומד ייפטר משירות, ומי שלא לומד – יתגייס".

לתומכי נתניהו והקואליציה, רבים מהם מסורתיים ודתיים, הנוסחה הזאת נשמעת מצוין. היא מאפשרת להם להחזיק בשתי עמדות בו־בזמן: גם מאפשרים לימוד תורה, וגם מגדילים את מעגל המשרתים החרדים. הנה, הבעיה נפתרה. אך הנוסחה הזאת היא אשליה נוחה שלא מחזיקה מים. ראשית, אין שום הצדקה ערכית לכך שכל מי שלומד תורה יהיה פטור משירות. לימוד תורה הוא ערך חשוב במדינה יהודית, אבל הוא לא מהווה תחליף אוטומטי לשירות צבאי. אפשר גם ללמוד וגם לשרת. אלפי צעירים דתיים עושים זאת. חלקם לומדים שנים בישיבות, משרתים שירות משמעותי, חוזרים ללמוד וממשיכים לשאת בנטל גם במילואים.

אבל לצד זאת, היא גם לא מעשית. "מי שלא לומד – יתגייס" מחייב את המדינה להחליט מי באמת לומד תורה, והופך את הממשלה ל"משגיח" של הישיבות החרדיות. אבל איך בדיוק היא תעשה את זה? פקחים יסתובבו בין הישיבות? יסמנו נוכחות בבוקר ובצהריים? יקיימו מבחנים בגמרא? יבדקו מי עובד בשחור אחרי סדר ב'? וכשהתוצאה של הבדיקה היא אובדן תקציבים ושירות של שנים בצבא – איזה אינטרס יהיה לישיבה לדווח שתלמיד שלה בעצם לא ממש לומד?

התשובה ברורה: מהר מאוד נגלה ש"עמך כולם צדיקים". כולם לומדים תורה. גם אחרון השבאבניקים יהפוך לתלמיד ישיבה מן המניין. יהיו רשימות, אישורים, נוכחות ומנגנוני פיקוח. המדינה תפקח, הישיבות ידווחו, הפוליטיקאים יציגו "אכיפה", ובסופו של דבר – כמעט כל חרדי שירצה להשתמט ימצא את הדרך להיות מוגדר "לומד תורה".

מי שמכיר את מערכת היחסים בין המדינה למערכת החינוך החרדית כבר ראה כיצד זה עובד. כבר שנים המדינה מתקשה לאכוף באופן אפקטיבי אפילו דרישות בסיסיות של לימודי ליבה במוסדות שהיא מתקצבת. לחשוב שדווקא כשעל הפרק עומדת שאלת הגיוס לצבא פתאום יקום מנגנון פיקוח הרמטי – זו תמימות במקרה הטוב.

וזו בדיוק הסיבה לכך שהסיסמה הזאת מסוכנת. היא נותנת לציבור הישראלי – ובעיקר לתומכי הימין, שרוצים גיוס אבל רוצים גם להמשיך לשמר את "הגוש" – פתרון שנוח להאמין בו. אפשר לומר "אני בעד גיוס חרדים", ובאותה נשימה לתמוך בהסדר שבפועל ימשיך את ההשתמטות.

יש רק דרך אחת לגייס חרדים: הממשלה הבאה צריכה לקבוע עיקרון פשוט – כולם משרתים. השירות יכול וצריך להיות מותאם לציבור החרדי. אפשר ליצור מסגרות מתאימות, ואפשר להותיר מכסה קטנה מאוד של "עילויים" שימשיכו ללמוד. אבל אלה צריכים להיות החריגים. השאר צריכים לשרת.

פורסם ב'ישראל היום'. 

The post "מי שלא לומד יתגייס"? שקר מסוכן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.