הציונות ביקשה והצליחה ליצור יש מאין: היהודים חזרו אל במת ההיסטוריה ונטלו את גורלם, כעם, בידם. הציונות המדינית דגלה במהפכה – והגשימה אותה. אבל, בעת האחרונה, מרחף מעל מדינת ישראל צל מאיים: מלחמת אחים. סקרים מלמדים שרוב הישראלים חוששים מפני האיום הפנימי יותר מאשר מפני האיום החיצוני, המופנה כלפינו ממדינות אויב.

ברקע הדברים נמצא היעדר ההסכמה בין קבוצות הזהות השונות בישראל באשר לשאלות הגדולות ביותר – מי אנחנו ובמה אנחנו מאמינים. כך, בהכללה גסה מאד, החרדים דוגלים במדינה יהודית, הערבים במדינה דמוקרטית, החילונים והמסורתיים במדינה דמוקרטית שהיא יהודית והדתיים במדינה יהודית שהיא דמוקרטית. אי ההסכמה גוזרת הורדת ידיים מתמשכת ביננו לבין עצמנו; זהו פס הקול הצורמני המלווה את חיינו. ובכל זאת, באופן מרתק, קו המחלוקת המרכזי בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות אינו מתמקד בערכים אלא בהסדרים משטריים: מיד לאחר הבחירות הקודמות, בינואר 2023, שר המשפטים הניח על השולחן הלאומי את ה"רפורמה המשפטית" – שעוסקת אך ורק בהסדרים משטריים – ובכך התניע מערבולת יצרית עצומה שסחפה את כולנו. עתה, עם תום הקדנציה המלאה של הכנסת ניתן להבחין בבירור כי התוצאה המרכזית של המהלך הוא שבר אמון נרחב של הציבור הישראלי בחוסנה של הדמוקרטיה בישראל.

הימין, שלראשונה בתולדות המדינה, הקים ממשלת ימין מלא-מלא לא הצליח לממש את תוכנית הדגל שלו לקדנציה הנוכחית. חלקים מרכזיים של הרפורמה לא חוקקו. מבחינתו, הדמוקרטיה הרובנית "לא עבדה" – בגלל האליטות, התקשורת, האקדמיה, חלקים מהצבא ועוד – ובכך נפגע האמון שלו בדרך קבלת ההחלטות באמצעים דמוקרטיים. המרכז והשמאל, נחרד נוכח מה שהוא ראה כניסיון לבצע "הפיכה משטרית". הוא יצא לרחובות בזעקות "דמוקרטיה" משום שזועזע מכך שעקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית עלולים להשתנות על ידי רוב מזדמן. התברר, מבחינתו, שאבן התשתית לחיים המשותפים שברירית ופגיעה. התוצאה היא שאלו גם אלו החלו מאבדים אמון בשיטה הדמוקרטית ובמוסדות השלטוניים. זהו המצב המסוכן שבו אנו נמצאים ערב הבחירות לכנסת הבאה. נדרש תיקון.

כיצד ניתן לתקן? מדינת ישראל היא חריג בינלאומי כמעט יחיד למדינה דמוקרטית נעדרת חוקה כתובה. זהו חסרון עצום. חוקה היא מסמך שאיננו רק משפטי, אלא גם מכרה שממנו חברה חוצבת את משמעותה, בונה את הדמיון הפוליטי המשותף ומהדהדת את רוח אזרחיה, על גיוונם התרבותי, האמוני והאתני. חוקה, במיטבה, מבטאת מערכת סמלים משותפת שמאפשרת לריבוי התרבותי בדור הזה ובדורות הבאים "להרגיש בבית" במדינת האזרחות. היא יוצקת תוכן מתוך ערכי היסוד של החברה אל תבנית כוחנית של חוקים משוריינים שמחייבים אותנו לעתיד. היא מסמך חינוכי מעצב, בצד היותה מסמך משפטי מחייב. ואולם, בישראל של היום קשה לקדם – ודאי בהסכמה רחבה – ברית ייעוד משותפת באמצעות חוקה. יש להצטער על כך, אבל חובה להפנים כי השאיפה ליצירת חזון משותף של החברה הישראלית באמצעות חוקה מלאה, שתקבע יתידות בשאלות הגדולות "מי אנחנו" ו"במה אנחנו מאמינים", היא מקסם שווא. לכן, השאיפה הריאלית עבור הכנסת הבאה איננה הכרעה במחלוקת הערכית והזהותית, אלא קיבועם של כללי משחק לניהול המחלוקת. בהעדרם, היריבות האידיאולוגית בין שבטי ישראל הולכת והופכת למאבק בין אויבים מרים שעלולה להתגלגל למלחמת אזרחים.

לפיכך, בשנתיים האחרונות JPPI – המכון למדיניות העם היהודי, בשותפות עם מכון "תכלית", קיבץ קבוצת מומחים במשפט חוקתי, שיש בה ייצוג ליברלי ושמרני כאחד, שעמלה על הכנה מדוקדקת של "חוקה רזה" לישראל. להבדיל מחוקה רגילה, הכוללת גם פרקים על זהות המדינה ועל ערכי היסוד שלה, החוקה הרזה עוסקת "רק" בקביעת כללי המשחק המשטריים לניהול המחלוקת הישראלית. מדובר על חוקי יסוד העוסקים בחקיקה, שפיטה, הסדרת פעולת שלוש רשויות השלטון והסדרים נלווים. אי אפשר להפריז בחשיבות קביעת כללי המשחק, באופן חוקתי ומשוריין, עבור העתיד הישראלי. חוקה רזה תוריד מעל הפרק אפשרות של מהפכה כלשהי, מכל צד, ביחס לדרך שבה אנו מנהלים את החיים הציבוריים. היא לא תכריע בין הצדדים במלחמת התרבות, אבל תאפשר את התנהלותה בדרך מוסכמת. קביעת גבולות האפשר באמצעות חוקה רזה, ושריונה מפני שינוי באמצעות רוב קואליציוני מזדמן, תצמצם את התיאבון של גורמי קצה ואת יכולת הסחיטה שלהם. היא תקטין קיטוב חברתי, כיוון שהאיום, משני הצדדים, להכריע את הזולת האידיאולוגי באמצעות השתלטות על רשויות השלטון, יתרוקן מתוכן ויתפוגג. נחזור להיות בעלי מחלוקת; לא אויבים.

כדי שחוקה תהנה מלגיטימציה לדורות, יש הכרח שתכונן באמצעות רוב מרשים בכנסת. קיימת אפשרות ריאלית להשיג הסכמה רחבה בציבור הישראלי ובכנסת לכינון החלק המשטרי של החוקה משום שכולנו, שמרנים וליברלים, נמצאים מעבר למסך בערות באשר לשאלה מי ינצח בקלפי בבחירות הבאות ובאלו שאחריהן. לכן כדאי לנו להסכים על כללי משחק שיבטיחו הסדרים סבירים, יעילים והוגנים, גם אם אין בהם מימוש מלא של החלום שלנו. אף שהלב נחמץ מהוויתור – שאני מקווה ומייחל לכך שהוא רק זמני – על הסדר חוקתי של "שוויון" ושאר ערכים נאצלים, אין ברירה אלא לתפקד בתוך מגבלות המציאות ולהסתפק בעת הזו בכינון חוקה משטרית – חוקה רזה.

מי שייבחר להרכיב את הקואליציה הבאה – ליברל או שמרן; מהימין, המרכז או השמאל; דתי או חילוני – יוכל להיכנס לתולדות עם ישראל כבונה האומה אם יחליט לבחור את שותפיו לקואליציה על בסיס הסכמתם לייצב את ישראל באמצעות חוקה רזה ואם יממש חזון זה בנחישות.

פורסם ב-Ynet

The post איך ניתן לתקן את המשבר המשטרי בישראל? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אני לא צריכה מחקרים כדי לדעת מה לימודים בהפרדה עושים לנשים. אני למדתי בהפרדה ביסודי, בחטיבה ובתיכון. למעשה, הפעם הראשונה שבה למדתי עם גברים היתה בתואר הראשון שלי באוניברסיטה העברית בירושלים, בגיל 20, כשכבר הייתי נשואה ומכוסת ראש.

ולא רק שלמדתי עם גברים, למדתי בחוג לתלמוד, כמעט אישה יחידה, לצד גברים שלמדו גמרא בבית הספר. אני למדתי באולפנה שבה לא לימדו נשים גמרא כי היתה הנחה פשוטה וברורה: אסור לנשים ללמוד גמרא. אני מאלו שהציצו ונפגעו. קראתי את הגמרא, והיה לי קשה. הייתי צריכה להתגבר על הארמית, על הסגנון הפתלתל, על סטיות האסוציאציה המופלאות שבהן הגמרא מתבטאת. אבל אחרי חודשיים, החלום של אבי שאהיה רופאה כמוהו נגנז. כי התאהבתי בטקסט שמהווה את הבסיס לחיים היהודיים שלנו מאז ימי הביניים. טקסט שהיה צריך להיות פתוח בפני מההתחלה.

זה לא היה רק גמרא. למדתי מלאכת יד וכלכלת בית, ולא נגרות וחשמל. לא נפתח בפני אותו עולם של אפשרויות שנפתח בפני הבנים. ההפרדה לא היתה רק ישיבה בכיתות שונות — היא היתה תפישת עולם. היא אמרה, גם אם לא במפורש, שיש ידע שמתאים לבנים ויש ידע שמתאים לבנות. כשנכנסתי לאוניברסיטה וכל עולם הידע נפתח בפני כמו בפני חברי הגברים, נכנסתי מעמדת נחיתות. אבל האוניברסיטה היתה המקום שבו לראשונה יכולתי ללמוד הכל לצד גברים, באותה כיתה עם אותן דרישות ואותה זכות בסיסית להיות שם.

סבתי למדה מתמטיקה באוניברסיטה בפריז בין מלחמות העולם. היא היתה האישה היחידה בכיתה, והמורה סירב לבדוק את הבחינות שלה. את הבחינות שלי בדקו בדיוק כמו את אלה של הגברים. יש עוד הרבה מה לתקן באוניברסיטאות שלנו: אחוז הפרופסוריות מן המניין בישראל עדיין נמוך מאוד (21% לפי דו"ח מצב המדע 2025 של האקדמיה הלאומית). אבל הכיוון ברור: האקדמיה היא מרחב של שוויון, שבו אישה יכולה ללמוד כל תחום, לשאול כל שאלה, ולהיבחן לפי יכולתה ולא לפי המגדר שלה.

החוק שמבקש להרחיב לימודים בהפרדה, הוא לא עניין טכני ולא עוד התאמה תרבותית. הוא נסיגה לאחור. לימודים בהפרדה הם קודם כל פגיעה בעקרון השוויון. בית המשפט שגה כשאישר תוכניות מסוימות בהפרדה בתואר ראשון כדי לאפשר השתלבות של חרדים באקדמיה. גם כשהוא ניסה להציב גבולות, למשל בדרישה לשמור על זכויות המרצות כך שנשים יוכלו ללמד גם גברים, התברר שהמציאות חזקה יותר. תוכלו לנחש כמה נשים באמת מלמדות גברים? התשובה, אפס, לא תפתיע אף אחת.

תוכניות בהפרדה אינן רק מפרידות בין גברים לנשים בתוך הכיתה, הן יוצרות מסלולים שונים. הן מסלילות נשים חרדיות למקצועות מסוימים, לעיתים קרובות טיפוליים או "נשיים" יותר, ומייצרות מציאות מזויפת שבה נדמה שאפשר לבנות אקדמיה נפרדת אך שווה. אבל אין דבר כזה. נפרד אינו שווה.

לימודים בהפרדה יוצרים השכלה לא שוויונית לנשים. השכלה שמוגדרת, ומפוקחת על ידי גברים. השכלה שמלמדת נשים לא רק חומר לימודי, אלא גם את מקומן בעולם. היא אומרת להן שיש מרחבים שהן יכולות להיכנס אליהם רק במסלולים מסוימים. אני חייתי את זה. אני יודעת כמה קשה להיכנס מאוחר אל חדר שהדלת שלו היתה סגורה בפניך במשך שנים. ואני יודעת גם כמה עוצמה יש ברגע שבו הדלת הזאת נפתחת.

לכן נורא בעיני שמדינת ישראל של 2026 במקום לפתוח דלתות, מבקשת למסד מחדש את הסגירה שלהן. במקום להבטיח גישה שווה לידע, היא מקבלת את הרעיון שיש שוויון מסוג אחד לגברים, ושוויון מסוג אחר לנשים.

אין שוויון כזה. יש רק שם חדש לאי־שוויון ישן.

פורסם בהארץ. 

The post שם חדש לאי שוויון ישן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הכנסת חוקקה את החוק המתיר הפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים גם בתארים מתקדמים. במקביל, פורסם כי בבני ברק תונהג הפרדה מגדרית במדרכות. מי שסבור שמדובר בשני אירועים נפרדים – מחמיץ את התמונה הגדולה. החרדים, והחרד"לים שמצטרפים אליהם, מבקשים לעצב מרחב ציבורי שבו שולטות נורמות שבהלכה היהודית אין להן מקור ומקום. ואם בג"ץ ינסה לעצור אותם? כמו במקרה של ההשתמטות, נמצא את עצמנו מחוקקים עוד חוקי יסוד דתיים. למשל, חוק יסוד: צניעות. מחיצה בבית כנסת, שמחות בהפרדה בין נשים וגברים וחופי רחצה נפרדים היו דבר נפוץ גם בעבר.

אבל עד לפני שלושה עשורים בערך, להפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים אחרים לא היה זכר גם בקהילות החרדיות הקיצוניות ביותר. הפרקטיקה הזו הלכה ותפסה תאוצה ככל שהקהילה החרדית גדלה, ובעיקר – ככל שהיה לה יותר כוח פוליטי ויכולת לכפות נורמות דתיות קיצוניות במרחב הציבורי. זה התחיל בשנות ה־90, כשבד"ץ העדה החרדית הודיע כי יש לנהוג הפרדה מגדרית בקווי אוטובוס. משם התופעה הלכה והתפשטה לעוד מרחבים ישראליים. כיום אפשר למצוא הפרדה מגדרית כמעט בכל מעגלי החיים של הקהילה החרדית. כרגע, בערים החרדיות. אבל הסחרור לתחתית – קרי הדרה של נשים מכל מרחב ציבורי והשלכתן אל מאחורי מחיצה, ממשית או מרחבית – הוא רק עניין של זמן.

תמונת המצב מפחידה. מעבר להפרדה מגדרית כמעט טוטאלית במערכת החינוך הדתית ובמרחב הדתי, ההפרדה ממשיכה לעוד מרחבים: מוסדות אקדמיים, מקומות עבודה, אוטובוסים, חנויות בריכוזים חרדיים, מרפאות, בתי עלמין, שלטי חוצות ופרסומות, תחנות רדיו ועיתונים, טקסים ממלכתיים, מופעים ואירועים, וכעת – מדרכות. ומי שחושב שזה ייעצר במדרכות של בני ברק לא למד את השיעור של העשור האחרון. בשלב הראשון ההפרדה תגלוש לערים שבהן יש ריכוזים חרדיים גדולים, ולמקומות עבודה שבהם עובדים חרדים, ולאחר מכן לשאר המרחב הישראלי.

ישראל היא מדינה יהודית, וצריך לאפשר ליהודים לקיים את אורח חייהם על פי אמונתם. ההלכה אכן קובעת גדרי צניעות ביחסים בין המינים, ובמרחבים מסוימים, כמו בתי כנסת וחופי רחצה, הסטנדרט ההלכתי־אורתודוקסי המקובל הוא הפרדה; אך התופעות של הפרדה קיצונית בכל מרחב שהוא הן סטנדרט זר לחלוטין גם להלכה.

חשוב מכך: ישראל אינה מדינה דתית. לצד יהודיותה, היא מדינה דמוקרטית. הדרה של נשים מעוד ועוד מרחבים נוגדת את תפיסות היסוד שעליהן קמה מדינת ישראל. בכל אחד מהמרחבים הללו היא מאיימת לפגוע באופן קשה בשוויון של אותן נשים, ומאפשרת הלכה למעשה את הדרתן והעלמתן מחיי הקהילה. הפגיעה הזו מאיימת על נשים חרדיות, אם הן מסכימות להדרתן ואם לא. להן אין קול ממשי בקהילה. אבל ככל שהיא הולכת ומתפשטת, את המחיר שלה צפויות לשלם נשים בחברה הישראלית כולה. אם, למשל, מדרכות יהיו חסומות לנשים חרדיות – הן תיחסמנה לנשים כולן.

אכן, ההסדרים הללו חשופים לביקורת שיפוטית. לאורך השנים היה זה בג"ץ שבלם את התופעה ונאבק בה. אבל ככל שהחרדים צוברים כוח, יש סכנה שגם את בג"ץ הם יעקפו. חוק יסוד: לימוד תורה, שעבר בכנסת בשבוע שעבר כדי להכשיר השתמטות, יהיה המודל. כדי להכשיר את ההפרדה המגדרית – כשרק יוכלו, הם יחוקקו את חוק יסוד: צניעות. וזה יהיה הגולל על החיים בישראל כפי שאנחנו מכירים אותם.

נוהגים להזהיר ש"טהרן זה כאן", אבל אם לא נעצור את הדהירה הזו לתהום הקיצוניות וההדרה – גם קיצוני המשטר בטהרן יקנאו בסטנדרטים הדתיים שייכפו על המרחב הציבורי בישראל. כדי למנוע את זה, חייבים כללי משחק והגנה על בסיסית זכויות אדם מפני רוב שיכול להיות יותר ויותר קיצוני.

פורסם בישראל היום. 

The post טהרן זה כאן? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

עם לכתו של הסנאטור לינדזי גרהאם, נדם אחד הקולות הצבעוניים, המשפיעים והחשובים ביותר בפוליטיקה האמריקאית. גראהם לא היה רק "ידיד ישראל" סטנדרטי בגבעת הקפיטול – הוא היה מגן ברזל וחומת מגן מוסרית שמעולם לא היססה להתייצב מול המצלמות ולזעוק את צדקת דרכה של ירושלים. מאחורי המבטא הדרומי המתנגן, ההומור העוקצני ותנועות הידיים הנחרצות, עמד פוליטיקאי מבריק בעל השפעה רבה על המדיניות האמריקאית.

הטרגדיה שעיצבה את השריף

כדי להבין את החספוס של גרהאם, צריך לחזור אחורה לעיירה הקטנה סנטרל שבקרוליינה הדרומית, שם נולד בקיץ 1955. הוא גדל במשפחה ממעמד הפועלים שהפעילה עסק משפחתי ששילב מסעדה, בר ואולם ביליארד. בהיותו סטודנט צעיר כבן 21, עולמו חרב עליו: שני הוריו נפטרו בהפרש של כחמישה עשר חודשים. גרהאם לא נשבר; הוא לקח אחריות על אחותו הקטנה בסיוע קרובי משפחה, אימץ אותה חוקית, והמשיך ללימודי משפטים.

את הקשיחות שרכש הוא לקח לשירות הצבאי כקצין משפטים בחיל האוויר, שם הוצב במערב גרמניה. הוא המשיך לשרת עשרות שנים במסגרת שירות פעיל, המשמר הלאומי ובמילואים ובמהלכן יצא לתקופות שירות קצרות כקצין משפטים בעיראק ואפגניסטן בתקופות פגרה מהקונגרס, עד שפרש משירות בשנת 2015 בדרגת קולונל. מעולם הוא לא נישא ולא היו לו ילדים.

ממשפט קלינטון ועד לסנאט

דרכו הפוליטית החלה בבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית בשנים 1993 עד 1995, אך הפריצה הפוליטית שלו לזירה הלאומית הגיעה עם המהפכה הרפובליקנית של 1994. בסוף 1998 מונה לאחד ממנהלי ההדחה מטעם בית הנבחרים, ובתחילת 1999 הציג את התביעה במשפטו של הנשיא ביל קלינטון בסנאט. בשנת 2003 נכנס לנעליו הגדולות של סטרום ת'ורמונד בסנאט, והפך לקול שמרני מובהק. הוא הוביל הצעה לאיסור פדרלי על מרבית ההפלות לאחר השבוע החמישה עשר, וקידם שיתוף פעולה דו מפלגתי בנוגע לחוקי דגל אדום להגבלת נשק מאנשים מסוכנים.
מהקרב בשידור חי ועד לברית הקרובה, את שיא השפעתו הפוליטית חווה גראהם בעידן טראמפ, אך הדרך לשם הייתה רצופת מהמורות. מי שזוכר את הפריימריז של 2015, מתקשה לשכוח את העימות הפומבי ביניהם: לאחר שגרהאם כינה את טראמפ "חמור", האחרון נקם והקריא את מספר הסלולרי האישי של גראהם בשידור חי מול מיליונים. למרות זאת, גראהם גילה פרגמטיות, הפך לאחד מבעלי בריתו הקרובים ביותר של טראמפ בסנאט, והשתמש בגישה הישירה אליו כדי לקדם מדיניות חוץ ניצית התומכת בישראל.

האויב המר של שלטון האייתוללות

בכל הנוגע למזרח התיכון, אי אפשר שלא להזכיר כי גרהאם היה אחד מגדולי האויבים המרים של איראן. הוא דחף בעקביות לסנקציות משתקות וסירב לקבל כל פשרה מול תוכנית הגרעין וזרועות הטרור של טהראן. רק לאחרונה, בהתייחסו למתיחות באזור, הוא הזהיר כי האיראנים עשו טעות גדולה עם ההבנה שלהם את טראמפ.

נץ גלובלי: מלחמת רוסיה אוקראינה

תפיסת עולמו הניצית והבלתי מתפשרת לא הוגבלה למזרח התיכון. עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, גראההאם הפך לאחד הקולות הבולטים והנחרצים ביותר למען קייב ולתומך גדול באספקת נשק לאוקראינים. הוא לא היסס לחצות קווים דיפלומטיים כשהציע בפומבי כי הדרך היחידה לסיים את המלחמה היא שמישהו בסביבתו של פוטין "יוריד אותו", ואף עורר את זעמה של מוסקבה כשהצהיר במהלך ביקור בקייב כי הסיוע האמריקאי לאוקראינה הוא "הכסף הטוב ביותר שארצות הברית הוציאה אי פעם".

תמיכה רפובליקנית בהסדר משולש

גרהאם הבין את הפוטנציאל של יוזמות אזוריות דוגמת ה-IMEC, המיזם הרב לאומי שנועד לחזק קישוריות, תשתיות ושילוב כלכלי בין הודו, המזרח התיכון ואירופה. תחת ממשל ביידן, נעשה גראהם לאחד התומכים הרפובליקנים הבולטים במאמץ לגבש הסדר משולש בין ארצות הברית, סעודיה וישראל. הוא נפגש עם יורש העצר מוחמד בן סלמאן ופעל לגייס תמיכה רפובליקנית בסנאט לברית הגנה. מהלך זה היה קריטי, שכן אישור אמנה דורש תמיכה של שני שלישים מהסנאטורים, יעד שממשל דמוקרטי התקשה להשיג לבדו. המשא ומתן הובל בידי ממשל ביידן וההנהגות הסעודית והישראלית, וכלל לצד הנורמליזציה גם סוגיות ביטחוניות, גרעין אזרחי והסוגיה הפלסטינית.

היום שאחרי: הקרב על הירושה בסנאט

בשולי הדברים, מותו הפתאומי של גרהאם מטלטל גם את המערכת הפוליטית בקרוליינה הדרומית. רק בחודש שעבר, ביוני, הוא ניצח בפריימריז הרפובליקניים והבטיח את מועמדותו לבחירות הכלליות שייערכו בנובמבר 2026. כעת, מושל המדינה ייאלץ למנות מחליף זמני שישמור על המושב הרפובליקני עד תום הקדנציה, ובמקביל המפלגה תידרש לבחור מועמד חלופי שייצג אותה בקלפיות בסתיו, בהתאם לנהלי המפלגה במדינה. המחליף, יהיה אשר יהיה, יידרש לנסות ולהיכנס לנעליו של מי שהיה קול כה בולט ומשפיע. תמיכתו של גראהם בישראל הייתה עקבית, פומבית ובולטת לאורך שנותיו בסנאט. מדינת ישראל איבדה היום לא רק בעל ברית חזק בוושינגטון, אלא חבר אמת שהקדיש חלק ניכר מעשייתו הפוליטית לחיזוק הקשר האסטרטגי בין המדינות.

פורסם לראשונה ב-Ynet

The post לינדזי גרהאם איננו, וישראל איבדה בעל ברית נאמן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בדרך להשגת המטרות החומריות בעליל שלהם, תקציבים, הטבות והנחות, החרדים מקריבים את מה שהם טוענים שהוא ציפור נפשם, התורה. הפיכת ערך שהוא גם מצווה דתית מרכזית לחוק תפגע בטווח הקצר והארוך בתורה, בלומדיה ובזהות היהודית של מדינת ישראל. כמו שמוכיחה ההיסטוריה המשפטית והחברתית של חקיקה דתית, התוצאה שלה היא לעולם לא יותר יהדות ושמירת מצוות, אלא להפך – הרחקה של הרוב הישראלי מהערכים היהודיים שלו וביזוי הדת וההלכה.

החוק בישראל זרוע בכמה חוקים הקובעים מצוות דתיות. דוגמאות בולטות הן בתחום המעמד האישי, שם החוק מעגן את מעמדה של ההלכה כנורמה מחייבת בישראל, ו"חוק החמץ" הקובע איסור מכירת חמץ בפסח. בשני המקרים, החקיקה לא רק שקיבעה את המצוות הללו והפכה אותן לרצויות בעיני הישראלי, אלא שקרה ההפך: ישראלים רבים יותר ויותר בוחרים שלא להינשא ברבנות וחוק החמץ הפך מזמן לאות מתה שאכיפתה אפסית. כך הדבר גם בחוקים המסדירים את מנוחת השבת. החוק לא משנה דבר מלבד השנאת היהדות על רבים מהיהודים שחיים בישראל.

חוק יסוד: לימוד תורה לא צפוי להיות שונה. גם הוא צפוי להפוך לאסקופה נדרסת ולגרום לריחוק מהתורה ומלומדיה במקום להאדיר אותם ואת לימודם.

יתרה מזו, כמו כל חוק בישראל גם החוק הזה צפוי להיות מפורש על ידי מערכת המשפט החילונית ועל ידי בג"ץ. הנה, כדי להשיג הנחות במעונות, החרדים מעניקים למוסד השיפוטי השנוא עליהם את האפשרות לקבוע מהו לימוד תורה ומיהם לומדיה. במקום שמי שיכריעו בשאלות הללו יהיו ראשי ישיבות, ההכרעה תעבור למגרש המשפטי.

לא ירחק היום שבו בג"ץ ייאלץ לדון בשאלה אם לימוד תורה בישיבה חילונית, בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה, או בבית מדרש רפורמי, נכלל גם הוא בגדר "לימוד תורה". סביר, אגב, שהתשובה תהיה חיובית.

לא פחות מכך, החוק צפוי להפוך את לימוד התורה לעוד שק אגרוף פוליטי במחלוקת הישראלית, וזה כואב במיוחד. כשעם ישראל קיבל את התורה בהר סיני נאמר "ויחן שם כנגד ההר" בלשון יחיד, שכן כל העם קיבל את התורה "כאיש אחד, בלב אחד". התורה היתה הגורם שאיחד את עם ישראל. כך גם לאורך שנות הגלות. התורה ומצוותיה היו הגורם שסביבו התלכדו קהילות יהודיות ברחבי העולם. התורה חיברה אותן.

חוק יסוד: לימוד תורה עושה את הדבר ההפוך בדיוק. במקום לחבר את היהודים בישראל סביב התורה ולימודה, הוא הופך אותה לגורם מקטב ולסלע מחלוקת נוסף. החוק הזה, שמציע להכיר בלימוד התורה כערך בעל מעמד חוקתי, מסתמן כאחד החוקים השנויים ביותר במחלוקת שקודמו פה בשנים האחרונות. במקום אהבת תורה הוא מוביל לפילוג ולשנאה כלפי התורה ולומדיה, כמו שלא עשה אף חוק אחר לפניו.

חקיקתו של חוק יסוד שמעגן ערך יהודי מרכזי כל כך על חודו של קול ובמהלך פוליטי שנוי במחלוקת, מבטיח את ביזוי ערך לימוד התורה גם בהמשך. סביר להניח שממשלה אחרת שבה לחרדים לא יהיה וטו תבטל את החוק המזיק הזה, ונמצאה תורה ולימודה נפגעים פעמיים – פעם בעת חקיקת החוק, שהופך אותה לגורם שמקטב את העם, ובפעם שנייה בעת ביטולו של החוק.

האלטרנטיבה אינה הפקרת עולם התורה. ללומדי תורת האמת, אלו השותפים בבניין הארץ ובהגנה עליה, ראויה הוקרה לאומית, בהסכמה רחבה. אבל ערך המתקיים באומה הישראלית 3,000 שנה אינו זקוק לחסות של פסקת הגבלה. אדרבה: הכפפתו למטריצה החוקתית, שבה הוא רק ערך אחד לצד חירות העיסוק וכבוד האדם, היא הקטנתו ופגיעה קשה בקונצנזוס היהודי־ישראלי סביבו.

פורסם בישראל היום. 

The post חוק יסוד: ביזוי התורה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ארה"ב רואה את עצמה, מאז היווסדה, כ"מגדלור זוהר על הגבעה" – מדינה בעלת ייעוד מוסרי ודמוקרטי שאמור להאיר את העולם כולו. דימוי זה תורגם למציאות מעוררת השראה במהלך 250 שנות עצמאות אמריקאית. לא רק דומיננטיות כלכלית, צבאית ומדעית, אלא גם מקור של ערכים; מעוז של חופש ושל קִדמה. יום ההולדת העגול לאומה האמריקאית מתאים גם לבחינת היחסים בינה ובינינו. אין ספק שהמגדלור הזוהר שפע אור רב כלפי העם היהודי ומדינת ישראל. בלעדיו, הסיפור היהודי היה נראה אחרת לגמרי, לרעה. ראשית היחסים במאות ה-19 וה-20 כשארה"ב פתחה את שעריה לכ-2.5 מיליון מהגרים יהודים מאירופה, רובם חסרי כל. בעקבות ההגירה, מהגדולה בתולדותינו, כבר בתחילת המאה ה-20 היו בניו-יורק יותר יהודים מאשר בכל עיר אחרת בעולם. כך ניצלו רבים מאוד מגורלם של ששת המיליונים שנספו בשואת אירופה.

הנשיא טרומן הכיר במדינת ישראל מיד לאחר הכרזת העצמאות, והתבטא באופן מרגש: "אני מאמין שלישראל יש עתיד מזהיר – לא רק כמדינה ריבונית נוספת, אלא כביטוי של האידיאלים הגדולים של הציוויליזציה שלנו". מילים אלו הידהדו שוב ושוב בפיהם של כל הנשיאים האמריקאים שבאו אחריו. היחסים בין המדינות נשענו על תמיכה של הדמוקרטים והרפובליקנים. הם עמדו על שתי רגליים מוצקות: השותפות הערכית (הנשיא רייגן, רפובליקני: "בישראל אנשים ונשים חופשיים מדגימים יום-יום את הכוח של האומץ והאמונה") ושותפות האינטרסים (הנשיא קלינטון, דמוקרט: "כששואלים אותי מהו ההישג הגדול של מדיניות החוץ שלנו… אני חושב על השותפות בין אמריקה וישראל"). בתווך מתקיימת יהדות צפון אמריקה, הקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל, בעלת קול מרכזי, רב-השפעה, הן בציבור האמריקאי והן ביחסים מול ישראל.

צלעות המשולש

זה שנים רבות מתקיים משולש יחסים חשוב ביותר בין וושינגטון, ירושלים, ויהדות ארה"ב. טובה רבה צמחה לכל הצדדים למשולש בעשרות השנים האחרונות: ארה"ב נהנתה מהחיבור לשני הקודקודים האחרים למשולש: ישראל משמשת "מוצב קדמי" ערכי וביטחוני במזרח התיכון הגועש, המגן על המערב.

כמו כן, היא מתברכת בתרומה הענקית של המהגרים היהודים שהפכו מובילים במדע, תרבות, טכנולוגיה, בנקאות ותחומים נוספים. יש האומרים שהשקיעה היחסית של אירופה והצמיחה המהירה של ארה"ב ניזונו בחלקן מהמעבר של המשאב האנושי האיכותי שהביאה עימה ההגירה היהודית המסיבית אל מעבר לאטלנטי. גם יהדות ארה"ב פרחה עקב קשריה עם הקודקודים האחרים: ישראל שימשה מוקד זהות יהודי מרכזי וארה"ב הייתה בית בטוח שפתח את דלתותיו לקראתם ואיפשר להם שגשוג ייחודי בתולדות העם היהודי. הוא הדין עם ישראל: ההישענות על התמיכה האמריקאית רבת-הפנים ועל היהדות הפורחת בצפון אמריקה, צפנה ברכה מרובה שאיננה זקוקה לתיאור. אבל, לא לעולם חוסן. התבוננות מפוכחת במשולש היחסים בעת הזו מלמדת שכל אחת מצלעותיו מתערערת בשנים האחרונות: בצלע וושינגטון-ירושלים ניכרת ירידה משמעותית, מדאיגה, בתמיכה של הציבור האמריקאי בישראל. חלקים נרחבים מהמפלגה הדמוקרטית משמיעים קול ביקורתי בוטה כלפי ישראל, וגם רפובליקנים צעירים הולכים ומתרחקים מהקשר החם איתנו.

גם בצלע וושינגטון-יהדות ארה"ב ניכרים שינויים, כאשר גלים של אנטישמיות מצד קבוצות קצה בימין ובשמאל האמריקאי, מעלים את החשש שתור הזהב של יהדות ארה"ב עלול להסתיים. ולבסוף, בצלע ישראל-יהדות התפוצות, ניכרים בקיעים, כאשר ממשלת ישראל זנחה את טיפוח הקשרים החיוני כל כך בין שני חלקי המשפחה. הפערים בין הציבור היהודי, הנוטה לליברליות, לבין החברה הישראלית, הנוטה לשמרנות, מתרחבים והולכים. העובדות המצערות הן שמיצובה של מדינת ישראל כעוגן זהותי מרכזי עבור היהדות של צפון אמריקה, שוב איננו כשהיה. הממשלה שתוקם לאחר הבחירות תידרש למחשבה חדשה באשר לדרך שבה יש לחזק את כל אחת מצלעות המשולש. החוסן של העם היהודי תלוי בהצלחת מאמץ זה.

פורסם בידיעות אחרונות.

The post דרושים שחקני חיזוק first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ארצות-הברית היא הדמוקרטיה הראשונה בעולם החוגגת 250 שנות עצמאות רציפה תחת חוקה אחת. לידידינו מעבר לים יש כיום צרות ומאבקים משלהם, אבל בדברי ימי העולם ארה"ב היא הישג חסר תקדים: אומה של מהגרים ללא סיפור משותף, שהצליחה לבנות דמוקרטיה חזקה ששרדה עבדות, מלחמת אזרחים, שתי מלחמות עולם ודונלד טראמפ אחד.

ההישג הזה נזקף להבנה הבסיסית של אבות האומה האמריקאית על טבע האדם: איננו מלאכים. לכולנו יש תאוות כוח, תשוקות וחרדות קיומיות מפני השכנים שלנו. דמוקרטיה לא נבנית על מילים יפות ואידיאלים נשגבים, אלא על פרוצדורה ומוסדות שימנעו ריכוז כוח מוחלט. החוקה האמריקאית עסקה בתחילה רק בזה – כללי משחק וחלוקת סמכויות. ולאחר שסיימו את מלאכת כתיבת החוקה, המייסדים עשו דבר נוסף: הם כיתתו רגליהם בין המדינות כדי לבנות הסכמה ציבורית רחבה. הם הבינו שחוקה תעבוד רק אם היא תהיה של כולם.

בישראל, כורח המלחמה שנכפתה על המדינה הצעירה והנסיבות הפוליטיות הובילו בעת הקמת המדינה לדחיית כינון החוקה ולגיבוש מסגרת לבנייתה פרקים-פרקים בכנסת, דרך ההליך הפוליטי הרגיל. דווקא על הבסיס החשוב של פרוצדורה חוקתית מיוחדת ושל גיבוש מערכת איזונים ובלמים שתמנע את ריכוז הכוח, דילגנו. אין פלא שהמאבקים הקשים והיצריים ביותר אצלנו הועתקו למגרש הפרוצדורלי. פארסת בחירת מבקר המדינה בכנסת היא רק הדוגמה האחרונה. קדמו לה המאבקים על הוועדה למינוי שופטים, פיטורי היועמ"שית, מינוי נציב שירות המדינה וראשי מערכת הביטחון, עילת הסבירות וחוק נבצרות ראש הממשלה. ובל נשכח שכל זה התחיל עם הרפורמה של שר המשפטים, שגם היא – כל כולה עסקה בפרוצדורה.

פרויקט ״חוקה רזה״, שאני שותף לו, מבקש להפנים את הלקח האמריקאי ולהשלים את מה שנשכח בהקמת המדינה. איננו משלים את עצמנו שהאתגר הישראלי מתמצה רק בפרוצדורה. מתחת לפני השטח רוחש מאבק אמיתי על ערכי היסוד, המצפן והזהות הלאומית שלנו. אלא שכל עוד לא הסכמנו על כללי המשחק, אין לנו שפה משותפת לנהל את הוויכוח הזה.

כיום, החרדה מפני הטיית המגרש על ידי "הצד האחר" היא שמנהלת אותנו. מאות אלפים יצאו לרחובות כשראו כיצד ממשלה ״של צד אחד״ חותרת לגיבוש כללי משחק לא הוגנים המסירים מעליה כל רסן. בצד השני מוחים באותו התוקף על השינוי הזוחל בכללי המשחק שהעצים את כוחה של מערכת המשפט ודילל את הדמוקרטיה הייצוגית. כל צד והחרדות המוצדקות שלו. כל עוד כללי המשחק בישראל יהיו פריכים ונתונים לשינוי על ידי כל רוב מזדמן, החרדות יימשכו והשיח הערכי ינוהל כמלחמת תרבות שתפרק את יסודות המדינה. קחו לדוגמה את חוק הלאום: חוק שנועד לעגן ערכי יסוד, אך חקיקתו בצורה כוחנית ומחנאית הפכה ערכים שבקונצנזוס הלאומי לסלע מחלוקת פוליטי.

מהלך התיקון שהחברה הישראלית נדרשת אליו מתחיל בכינון של חוקה ״רזה״. לחוקה זו שני מאפיינים יחודיים: ראשית, היא תציג מערך מלא של פרוצדורה ומוסדות המהווים יחד מערכת כללי משחק לניהול הפוליטיקה בישראל בצורה המקנה לכל אזרח זכות להשתתפות שווה במערכות שמנהלות את חייו, ומבטיחה שאף שליט יחיד או גוף לא יוכל לצבור כוח מוחלט. במסגרת זו, נבטיח איזון ראוי בין המערכת הפוליטית והמשפטית, נגן על ממלכתיות השירות הציבורי ונעצים את השלטון המקומי. שנית, היא תתעקש על גיבוש כללי המשחק בהסכמה ציבורית ופוליטית רחבה. אם קבוצות בציבור יחושו שהן הודרו משלב ניסוח כללי המשחק, המערכת לעולם לא תזכה ללגיטימיות בעיניהן. במצב זה, אותו ציבור יישאר במצב תמידי של חוסר אמון במערכת וינסה לערער אותה. הניסיון להגיע להסכמות על כללי משחק בעיצומו של משבר חברתי וערכי הוא קשה, כמעט פרדוקסלי, אך הוא הדרך היחידה.

בחוגים מסויימים מועלית בימים אלה ביקורת נגד רעיון החוקה הרזה. לשיטת המבקרים, אין זו העת להסתפק בפרוצדורה ״משעממת״ או נעדרת שאר רוח. עלינו להכריז בגאון על ערכי היסוד של המדינה ולהבהיר שהם אינם עומדים לדיון. הביקורת אינה מופרכת, אך מהווה בתנאים הנוכחיים מקח טעות. קודם כל, אין אמת בטענה שהפרוצדורה נטולת ערכים. שלטון החוק וחירות הפרט משתקפים דרך הפרוצדורה; זכות הפרט להשתתף בעיצוב החיים הציבוריים, המכונה ״זכות הזכויות״ טמונה בקיומם של כללי משחק הוגנים. גם ההבטחה לייצוג הולם לנשים ומיעוטים תוסדר לרוב בכללי הפרוצדורה ותוביל לשינוי ערכי איטי אך עמוק.

במבט רחב יותר, בהעדר פרוצדורה – אין שום טעם וערך להבטחות ערכיות. בחוקת רוסיה מעוגנות 65 זכויות אדם שכולנו יודעים מה שווין במציאות. כפי שלימדו אותנו מייסדי החוקה האמריקאית, פרוצדורה ומוסדות הם הבסיס למדינה דמוקרטית צודקת ומשגשגת, ומעניקים לגיטימציה וחיים לערובות הערכיות שנבנות עליהן. למנהיגות שתיבחר בישראל לאחר הבחירות תעמוד הברירה, האם להמשיך לספק לבוחריה קתרזיס חוקתי מחנאי רגעי, או לאמץ תודעה של אבות מייסדים ולגבש מערכת יציבה לדורות. עבור מי שיבחר בחלופה השנייה, רעיון החוקה הרזה מהווה בסיס מצוין להתחיל איתו.

פורסם ב-ynet

The post דמוקרטיה חזקה מתחילה מכללי משחק הוגנים ויציבים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אפשר לומר שמערכת היחסים שלנו עם ארה"ב של אמריקה היא מורכבת. כעם וכמדינה. לאורך 250 שנות קיומה היו שיאים, אבל גם נקודות שפל כואבות. שנים שבהן חסינו בצל העיט האמריקני שגונן וסייע, ונקודות שבהן דקר אותנו במקורו. יובלה של ארה"ב נחוג בעוד נקודת פיתול ביחסים הללו, כשחמיצות שוררת ביחס לשותפות במאבק מול איראן וכשבאופק היחסים מתקשרים עבים אפורים. ובכל זאת, ממעוף העיט, ולמרות נקודות שחורות לא מבוטלות, ראוי לעצור ולהכיר תודה ל"אומה אחת תחת האל".

בין האמריקנים הראשונים, שיעור היהודים היה פרומיל בודד. למרות זאת, היה להם תפקיד בהקמת ארה"ב. בלט הבנקאי היהודי חיים סלומון, שמימן מכספו ומכספים שגייס את הצבא המהפכני של ג'ורג' וושינגטון. זה שהביא את העצמאות. שנים בודדות לאחר הקמת הברית, בעוד היהודים באירופה שקועים בגטאות ונרדפים, הנשיא וושינגטון הבטיח לקהילה היהודית כי "ממשלת ארה"ב אינה נותנת לקנאות כל גיבוי, ולרדיפות – כל סיוע… כל אחד יישב בבטחה תחת גפנו ותחת תאנתו, ואין מחריד".

האבות המייסדים של ארה"ב, נוצרים אדוקים, ראו עצמם כבני ישראל, ואת יציאתם מאירופה לחירות ביבשת החדשה, אמריקה, כמסע יוצאי מצרים לכנען. אבל חלקם לא ויתרו גם על תמיכה ביהודים הממשיים, שסבלו מפוגרומים ביבשת הישנה. עוד לפני שהרצל הגה את הציונות המדינית, היו בארה"ב תומכים ברעיון שיבת היהודים לציון. כבר בשנת 1819 כתב הנשיא אדמס למנהיג היהודי מרדכי נח: "אני באמת מאחל ליהודים להקים ממשלה עצמאית ביהודה".

התמיכה האמריקנית נמשכה עם הקמת מדינת ישראל. הנשיא טרומן הכיר בישראל 11 דקות לאחר שהכרזת העצמאות נכנסה לתוקף. לאחר כשלושה וחצי עשורים של יחסים טובים אבל מרוחקים, עם כמה נקודות שבר, ארה"ב עמדה לצד ישראל בשעותיה הקשות. במלחמת יום כיפור, כשהמחסנים של צה"ל מרוקנים, היתה זו ארה"ב שהזרימה אמל"ח וציוד חיוניים ברכבת אווירית. מאז, ארה"ב תומכת בישראל הן כלכלית והן מדינית. גם בשל אינטרסים אמריקניים, כמובן, אך עדיין תמיכה משמעותית. במונחים ריאליים, ארה"ב העבירה לישראל עד היום כ־310 מיליארד דולר בסיוע אזרחי, ובעיקר צבאי. זאת, לצד מחויבות ארוכת שנים לשמיכה על "היתרון האיכותי" של צה"ל על פני צבאות האזור.

אכן, בהיסטוריה המשותפת הזו יש גם נקודות אפלות מאוד. גם ב"גאלדענע מדינה", שאליה נהרו מיליוני יהודים מאירופה, היתה אנטישמיות מודגשת. מכסות ליהודים באוניברסיטאות, אנטישמיות בוטה בעיתונים מרכזיים, האשמות בנאמנות כפולה. זה היה לחם חוקם של יהודים גם בארה"ב המבטיחה חירות ושוויון. האנטישמיות הזו, שנדדה לשוליים לאחר השואה, חוזרת כיום למרכז הבמה.

כתם שחור נוסף הוא הפאסיביות של ארה"ב בהצלת יהודים במלחמת העולם השנייה. גם כשהיה ברור שהפצצת מסילות הרכבת והמשרפות במחנות המוות היא אפשרית – הדבר מעולם לא קרה.

גם ביחסים עם מדינת ישראל היו נקודות שפל כואבות. בשנותיה הראשונות, ארה"ב הטילה על ישראל אמברגו נשק. לאחר מכן, כשכבשנו את חצי האי סיני במבצע קדש, ארה"ב אילצה אותנו לסגת ללא תנאים. גם מאז היחסים עמדו לא פעם בפני שבר. למשל, כשארה"ב מנעה מישראל מכה מקדימה ביום כיפור, או כשלא הטילה וטו על החלטה חריפה נגד ישראל ב־2016, ועוד.

למרות העוקץ, במבט רחב, ארה"ב הייתה, ועדיין מהווה, משענת מרכזית, לעיתים יחידה, במערכת בינלאומית עוינת לישראל. היא גם בית מאיר פנים וחם לקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם. אכן, העתיד, הן ליהודים שם והן לתמיכה בישראל משם, לוט בערפל כבד. אבל בימים האלו, עת ידידתנו הגדולה חוגגת 250 שנה, ראוי לומר לה תודה!

פורסם בישראל היום. 

The post למרות הכל, תודה אמריקה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

68% מהיהודים בישראל מצהירים שהם צורכים אוכל כשר. רובם יבקשו תעודת כשרות כשהם אוכלים בחוץ. השאלה שמונחת על הכף היא כמה נשלם על הכשרות ואם האוכל אכן יהיה כשר.

הרפורמה שהוביל מתן כהנא בממשלה הקודמת הפכה את שוק הכשרות ליעיל יותר תוך העסקת משגיחי הכשרות באמצעות תאגידי כשרות ייעודיים. אבל העסקנים החרדים בהובלת ש"ס מזהים הזדמנות לעוד אלפי ג'ובים למקורבים ומבקשים להפוך את המשגיחים לעובדי מדינה. התוצאה תהיה רעה לכשרות ורעה לקופה הציבורית ולמחירי המזון הגבוהים גם כך.

הלכה למעשה, רוב שוק המזון בישראל כשר. יותר מ־14 אלף עסקים מפוקחים על ידי משגיחי כשרות בעלות כוללת שמוערכת בחצי מיליארד שקלים. זאת עוד לפני שמחשבים את העלות הכפולה של הכשרות שנותנים מותגי ההשגחה הפרטיים, כמו בד"ץ העדה החרדית ואחרים. שוק הכשרות כולו מוערך בכ־5 מיליארד שקלים. מתוכם עלות מונופול הרבנות היא כ־600 מיליון שקלים. המון כסף. לאורך השנים, תחת מונופול הכשרות של הרבנות הראשית, התגלו במערך הזה עיוותים ושחיתויות רבות. הוא כיכב שוב ושוב בדוחות מבקר המדינה. על כן בשנת 2021 הוביל ח"כ מתן כהנא, אז השר לשירותי דת, רפורמה מקיפה בשוק הכשרות שהפכה את הרבנות הראשית לרגולטור של שוק הכשרות, הציעה מתן כשרות באמצעות תאגידי כשרות, והייתה צפויה להפוך את הכשרות לכשרה יותר, זולה ויעילה יותר.

עם הקמת ממשלת ימין־חרדים וכניסת ש"ס למשרד לשירותי דת, החלו לחזור לאחור הרפורמות שהובילה הממשלה הקודמת, בהן רפורמת הכשרות. כדי לא להמתין לחקיקת חוק חדש הם השעו את מימוש רפורמת הכשרות של כהנא בצו שהוארך בכל פעם מחדש, ובמקביל גיבשו חוק כשרות שהם רוצים להעביר כעת, בימיה האחרונים של הכנסת הזו.

החוק שש"ס מקדמת רע לכשרות ורע למדינה. אחת הרעות החולות של מערך הכשרות הקיים הוא המונופול המבוזר של הרבנות הראשית על הכשרות. על פי החוק, רק לרבנות מותר לתת תעודות כשרות, אבל מי שנותן את תעודות הכשרות הוא הרב המקומי שגם קובע את סטנדרט הכשרות. כך מוצאים את עצמם בעלי עסקים בפריסה ארצית וגם בעלי עסקים מקומיים נתונים לגחמותיהם ההלכתיות של הרבנים המקומיים בלי שברור מהו הסטנדרט המחייב של כשרות בכל מקום. בגלל המונופול הזה, גם כאשר יש על מוצר כשרות "מהודרת" של בד"ץ חרדי, תהיה עליה גם כשרות של הרבנות. לכפל הכשרות הזה יש מחיר כלכלי גדול.

לחוק הזה יש גם משמעות כלכלית אדירה. על פי ההצעה, המשגיחים, שכיום מועסקים בדרכים מגוונות, ועל פי הרפורמה של כהנא היו אמורים להיות מועסקים על ידי תאגידי הכשרות, יהפכו להיות עובדי המועצות הדתיות, כלומר עובדי מדינה. האוצר מעריך את העלות העודפת של העסקתם הישירה של המשגיחים במאות מיליוני שקלים. זאת מעבר לחיסכון הכלכלי שתחרות היתה אמורה להביא לשוק.

אבל הפרס הגדול של ש"ס והחרדים בחוק שהם מקדמים הוא בכלל בתחום הג'ובים. אחת הדרכים שבהן שולט הממסד החרדי בקהילה החרדית הוא באמצעות הספקת ג'ובים למקורבים. כך מתגמלים החרדים מקורבים ותומכים ומבצרים את שליטתם ב"בייס" שלהם. המימון הוא מכספי משלם המיסים, אבל המינוי לתפקיד הוא על פיהם של העסקנים. לכן הדבר הדחוף להם בימיה האחרונים של הכנסת הוא לשלוח עוד יד לבור השומן המדינתי, ולאפשר להם לנצח על עוד אלפי מינויים של משגיחים.

כמו בכל העשייה הפוליטית של החרדים, יש לנגד עיניהם אינטרס אחד: האינטרס הפוליטי והקהילתי הצר שלהם. כשרות? חיסכון ויעילות למשלם המיסים? קידוש שם שמיים במערך הכשרות? את אלו חפשו במקומות אחרים.

פורסם בישראל היום. 

The post ביזת הכשרות: החוק הזה יעלה לנו ביוקר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.