בשם ה"משילות", ממשלת ישראל מחרבת כל חלקה טובה בשירות הציבורי. ניסיון להזזת אלוף פיקוד מרכז מתפקידו בשידור חי הוא שפל חדש, אבל גם לפני כן הממשלה פעלה לפוליטיזציה של כל תפקיד שיכלה לשים עליו את היד. התוצאה איומה: כאוס ברחובות, כמעט אסונות ברכבת ישראל, עלייה בתאונות הדרכים, מעשי רצח לא נגמרים, יוקר מחיה משתולל ועוד. אם הפוליטיזציה של השירות הציבורי תוך ריסוק הדרג המקצועי תימשך – סביר שהנזק למדינת ישראל, לאיכות החיים של אזרחיה ואחר כך גם לחייהם יהיה בלתי הפיך.

אחד מהדגלים שהניפה הממשלה המסיימת בימים אלו את חייה הוא "המשילות". הטענה שבבסיס קידום "משילות" היתה כי אף על פי שממשלות ימין נבחרות בישראל שוב ושוב, ואף שנתניהו, מנהיג הימין הלא מעורער, מכהן כמעט ברציפות כבר 15 שנים, בפועל השמאל ממשיך לשלוט באמצעות ה"דיפ־סטייט" – אותם פקידים עלומים שמנהלים הלכה למעשה את המדינה. מה שחשוב, הטיפו דוברי הממשלה ושריה, הוא לא מקצועיות או רלוונטיות לתפקיד. הדבר החשוב באמת הוא הדרך, וחשוב מכך – נאמנות אישית למנהיג. יהיה זה השר הרלוונטי, ראש הממשלה, או שניהם יחד.

את ה"משילות" קידמו הממשלה ושריה בתנועת מלקחיים אגרסיבית. הזרוע האחת היתה שורה של הצעות חוק והחלטות, שתכליתן להפוך כל תפקיד משמעותי במערכת הציבורית לפוליטי. מעל הכל מהדהדת הפוליטיזציה של מינוי שופטים. המנגנון שצפוי להיות מופעל החל מהכנסת הבאה מעניק לפוליטיקאים כוח חסר תקדים בקביעת זהותם של שופטים בישראל. אבל זה לא נעצר שם: שורה של הצעות חוק שקידמה הממשלה נועדות לאפשר לה למנות כמעט כל בעל תפקיד משמעותי בשירות המדינה, בצבא ובמשטרה על פי החלטתה, וגם לפטר כל בעל תפקיד כזה עם כניסת ממשלה חדשה. בחוקים אחרים, היא יצרה מנגנונים שמעניקים לפוליטיקאים שליטה ברגולציה בתחום התקשורת ובתחומים נוספים.

הזרוע השנייה היתה בפעולה שלא בוחלת באמצעים מצד שרי הממשלה לפוליטיזציה של המשרדים והגופים שעליהם הם ממונים. התחרות קשה, אבל ניתן להצביע על כמה "יהלומים" שבהקו בה: השר לביטחון לאומי פעל במשטרה כממנה־על. מעורבותו במינויים תוך תגמול לנאמניו הגיעה עד אחרון הרפ"קים. גם שרת התחבורה רגב לא בחלה באמצעים. היא הפכה את משרדה למנגנון משומן למינויים פוליטיים והבריחה כמעט את כל משרתי הציבור המקצועיים שפעלו בו. החרה החזיק אחריהם שר התקשורת קרעי, שזרע את גופי הפיקוח על התקשורת במינויים פוליטיים כלבבו. וזה עוד לפני שדיברנו על חגיגת המינויים הפוליטיים בחברות ממשלתיות. עוד מינוי פוליטי מסמר שיער, שנעצר בינתיים, הוא זה של עורך דינו האישי של נתניהו לתפקיד מבקר המדינה. והרשימה עוד ארוכה.

מינויים פוליטיים לתפקידים ממשלתיים יוצרים פגיעה שיטתית בליבת השירות הציבורי. הם מנתקים את התפקיד מן הכשירות ומכפיפים אותו לנאמנות, מדרדרים את איכות ההחלטות בתחומים שבהם חוסר מקצועיות עולה בכסף ובחיי אדם, ומרוקנים את השירות הציבורי מזיכרונו המוסדי ומאנשי המקצוע הטובים ביותר. הם ממירים מצוינות בחנופה ושוחקים את האיזונים בין הדרג הפוליטי למקצועי. הם פותחים שער רחב לשחיתות ולתפיסת התפקיד הציבורי כ"פרס" מפלגתי, ומרסקים את אמון הציבור במוסדות.

במשך שנים, השירות הציבורי בישראל – הגם שלא היה חף מפגמים – פעל מתוך אתוס של ממלכתיות. פוליטיזציה של שירות המדינה הופכת אותו לסניף מפלגתי, שבו שולטים עסקנים שנאמנותם למפלגה ולשר הממונה. אם נמשיך בנתיב הזה – לא ירחק היום שבו גם נשיא ביהמ"ש העליון יודח בשידור חי אם החלטותיו לא יישאו חן בעיני השלטון.

פורסם בישראל היום. 

The post פוליטיקה מרקיבת-כל אינה משילות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשבת האחרונה נפרד אורן נהרי ז"ל ממאזיני תוכניתו "שבת עם אורן נהרי" בכאן רשת ב'. זו הייתה פרידה שקשה היה להאזין לה. נהרי, המתמודד עם מחלת ALS, סיפר למאזיניו כי המחלה מתקדמת במהירות וכי קולו הולך ודועך. הדיבור, ששימש אותו ככלי עבודה במשך עשרות שנים, נעשה קשה יותר ויותר, ולכן נאלץ להיפרד מהאולפן ומהמיקרופון.

בתוך דברי הפרידה האישיים והכואבים שלו היה משפט אחד שתפס בעיניי את מהותו המקצועית. הוא אמר שתמיד ניסה לכבד את הקהל שלו כקהל "שראוי לעומק, לא רק לכותרות". קשה לחשוב על תיאור מדויק יותר של אורן נהרי.

לפני כ-24 שנה הוזמנתי לריאיון הטלוויזיה הראשון שלי, ב"רואים עולם", התוכנית המיתולוגית של דוד ויצטום ואורן נהרי. בדיון השתתף גם פרופ' שלמה אבינרי, מענקי המחשבה המדינית בישראל. הייתה לי כל סיבה להיות לחוץ, אלא שלא חששתי מוויצטום וגם לא מפרופ' אבינרי. פחדתי רק מאורן. אני זוכר היטב את המחשבה שעברה לי בראש: מה יקרה אם ישאל אותי שאלה שלא אדע להשיב עליה? מה יקרה אם ייקח את השיחה למקום שאין לי בו מושג? הפחד הזה לא נבע מאימת המראיין. הוא תמיד היה אדיב, סקרן ונדיב כלפי מרואייניו. חששתי ממנו מסיבה אחרת לגמרי: ידעתי כמה הוא יודע.

בסיום הצילומים אורן ניגש אליי, אמר ששמח להכיר והוסיף שבוודאי עוד ניפגש ונשתמע. הוא עמד במילתו. במשך 24 השנים שחלפו מאז ראיין אותי שוב ושוב: ב"השעה הבינלאומית", בתוכניות הטלוויזיה שלו, בהסכתים שהגיש ולבסוף ב"שבת עם אורן נהרי". דבר אחד לא השתנה כל אותן שנים. הוא נשאר המראיין היחיד שממנו חששתי.

אורן היה גלובוס מהלך. לא אנציקלופדיה של עובדות ופרטים, אלא אדם שהבין כיצד העולם מתחבר. היסטוריה, יחסים בינלאומיים, דיפלומטיה, פוליטיקה, תרבות, דת, ספרות ומדע נפגשו אצלו לכדי תמונה אחת רחבה. הוא ידע לקחת אירוע שהתרחש הבוקר ולמקם אותו בתוך תהליכים שהחלו עשרות ולעיתים מאות שנים קודם לכן, ולהסביר מדוע מה שמתרחש הרחק מכאן נוגע גם לנו.

לכן, ריאיון עם אורן מעולם לא הרגיש כריאיון, אלא כמקבילית מוחות. הגעת לאולפן כמומחה בתחום מסוים ומצאת מולך אדם שקרא, למד והכיר את ההקשר. השאלות שלו לא נועדו רק לחלץ תשובות. הן הכריחו אותך לחשוב. בעידן תקשורתי שבו מהירות מחליפה לעיתים קרובות ידע, וכותרת מחליפה הקשר, אורן התעקש על עומק. הוא האמין שהציבור מסוגל להתמודד עם מורכבות וראוי לה. מעולם לא דיבר אל מאזיניו וצופיו מלמעלה, אבל גם מעולם לא הוריד את העולם לגובה הכותרת. ובכך הייתה תרומתו גדולה אף יותר.

הוא הוציא את הציבור הישראלי מ"תחום המושב" המחשבתי שלו. ישראל היא מדינה שמטבע הדברים עסוקה מאוד בעצמה, ולעיתים נדמה לנו שהעולם מתחיל בגבול הצפון ונגמר בגבול הדרום. אורן הזכיר לנו בעקביות שיש עולם גדול בחוץ, עולם שצריך להכיר כדי להבין גם את עצמנו. במשך עשרות שנים הכניס לבתים בישראל מדינות רחוקות, היסטוריות אחרות, מלחמות נשכחות, מהפכות, תרבויות ורעיונות.

בדברי הפרידה שלו בשבת ביקש ממאזיניו להמשיך להסתכל, להקשיב, לשאול שאלות ולא לקחת דברים כמובנים מאליהם. זו איננה רק בקשת פרידה, אלא תמצית הדרך המקצועית שלו. אני ממשיך לצפות ולהאזין לתוכניות העוסקות בעולם, בישראל ומחוצה לה. יש בישראל עיתונאים מעולים ומראיינים מוכשרים, אבל אינני מכיר עוד מי שיש בו אותו שילוב נדיר של רוחב ועומק, זיכרון וסקרנות, ידע ויכולת לספר סיפור.

אחרי 24 שנה אני יכול להודות במשהו: מעולם לא הפסקתי לפחד להתראיין אצל אורן נהרי. וזו המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת למראיין.

אורן הוא עבורי מר עולם. במובנים רבים, הוא העולם. והקול שלו כבר חסר לי.

פורסם בוואלה. 

The post סיום עידן בתקשורת הישראלית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בימים האחרונים נפל דבר באירופה. בלילה שבין 4 ל־5 באוגוסט גורמי מודיעין בארה"ב מעריכים: רוסיה שיגרה רחפן נפץ לגרמניה | היום. הרחפן לא התפוצץ, אבל גורמי מודיעין אמריקנים הטילו על ממשלת רוסיה את האחריות להפעלה, למרות שהאחרונה נמצאת במרחק של לפחות 600 ק"מ מהאתר. התקרית התרחשה רחוק מישראל, אבל היא צריכה לשמש כתמרור אזהרה בוהק עבורנו: איום הרחפנים הפך לאסטרטגי, והשימוש בו נגד עורפן של מדינות אינו שאלה של אם, אלא של מתי. עד לפני כמה שנים איום הרחפנים היה מוגבל ביסודו: טקטי, קרוב לשדה הקרב, או נעדר יכולות שליטה וניווט לטווחים ארוכים. ואז הפציעו טכנולוגיות חדשות ששינו את התמונה: הראשונה היא רחפני סיב אופטי, המוכרים לכולנו מלבנון.

ברחפנים אלה ניתן לשלוט תוך כדי תנועה באמצעות חיבור פיזי מאובטח, אבל הם מוגבלים מטבעם לטווחים קצרים יחסית. השנייה, מוכרת פחות ומטרידה יותר, היא הרחפן הסלולרי. זהו רחפן הנשען על תקשורת סלולרית ויכול להגיע גם לאלפי ק"מ, לשנות את מסלולו בטיסה, לטוס בגובה נמוך המקשה על גילויו ולפגוע במטרות בדיוק רב.רחפן כזה יכול לעשות את דרכו ממדינה עוינת לישראל, או להיות משוגר משטח המדינה עצמה, ולפגוע במטרה אסטרטגית בתנועה. מפעילו של הרחפן יכול לשהות בבונקר בטהרן או בצנעא, במרחק של אלפי קילומטרים, ולעשות שימוש ברשת הסלולר הנגישה כדי להפעילו. הדיוק, הטווח והגמישות המבצעית נעשים נגישים גם לשחקנים שמעולם לא יכלו להרשות לעצמם שימוש בטילים מונחים ויקרים. זהו לא איום תיאורטי, כפי שממחיש השימוש הנרחב של רוסיה ואוקראינה בטכנולוגיה זו. האירוע האחרון בגרמניה מחדד גם הוא את העובדה שהאיום הזה הוא מוחשי, ומצריך קריאת השכמה מצידה של ישראל. הדיווחים האחרונים על כך שהקבינט בחן אפשרות לעצור לחלוטין את פעילות הרחפנים בישראל מצביעה גם היא על כך שהבנת האיום מתחילה לחלחל.

יש פתרונות לאיום החדש

ובכל זאת, לא מספיק נעשה. ישראל עדיין חשופה באופן מדאיג לאיום זה, והיא אינה יכולה – כפי שעושות איראן או רוסיה – לכבות לחלוטין את רשת הסלולר שלה. ישראל צריכה להשקיע כעת את משאביה כדי לתת מענה לאיום החדש, באותו אופן שבו התמודדה עם איום הרקטות והטילים. צריך להתחיל בשרטוט תרחישי הייחוס של האיום, כלקח מרכזי מכישלון מתקפת 7 באוקטובר: מה שלא מצליחים לדמיין, בוודאי לא ניתן יהיה להיערך כנגדו. לשם כך יצטרכו ארגוני המודיעין להדק את שיתוף הפעולה עם אוקראינה ומדינות מזרח אירופה, שמתמודדות כבר זמן ממושך איתו.

במקביל, נדרש לנצל את החדשנות והטכנולוגיה הישראליות על מנת לפתח במהירות כלים מתקדמים לניטור ולאיתור רחפנים מסוג זה – לא רק בגבולות אלא גם בעומק שטחה של ישראל. זאת תוך התבססות על העובדה שלרחפן דפוסי פעולה ייחודיים ברשת הסלולר אשר ניתן, תיאורטית, לאתרם. לצד אלה יידרשו גם שכבות הגנה קינטיות, ובהן אמצעי יירוט ומערכות שבהן רחפנים מיירטים רחפנים אחרים.

במקביל, תידרש כאן שותפות מהירה ואיכותית עם המגזר הפרטי. חייבים לפעול מהר, ועכשיו: קצב השינוי בעולם הרחפנים הוא אדיר, ופרקי הזמן שנדרשו לבניית ארכיטקטורת ההגנה מול הרקטות והטילים פשוט אינם רלוונטיים במקרה זה. גם כאן, ישראל צריכה להראות לעצמה ולעולם כולו שבמיקוד נכון אין שום אתגר שהיא לא יכולה לו.

פורסם בישראל היום. 

The post האירוע שצריך להעיר את ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

השיח הישראלי מתנהל בתווך שבין מה שהשמאל מכנה "מכונת הרעל" לבין מה שהימין מכנה "ערוצי התרעלה". לקראת הבחירות, כאשר כל מפלגה מבקשת לבדל את עצמה – צפוי לנו המשך מסחרר של מירוץ חברתי אל התחתית.

המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) בוחן את היחסים בין חלקי החברה בישראל באמצעות "מדד הקרבה", שבודק את היחס של הישראלים לעשר קבוצות. מתברר, ששתי הקבוצות הכי פחות אהודות על הישראלים (וזו לשון נקייה) הם הערבים והחרדים – כשהחרדים במקום האחרון. בצד ההיבטים החברתיים הקשים, לריחוק הרגשי הכלל-ישראלי כלפי שתי הקבוצות יש גם היבטים פוליטיים: כל אחת מיוצגת באמצעות מפלגות מגזריות אשר מוחרמות דה-פאקטו על ידי שחקנים רבים במפה הפוליטית: החרדים, כל עוד הם סרבני גיוס, אינם אפשריים כשותף לממשלת מרכז; הערבים, כל עוד אינם ציונים, נידונים להישאר באופוזיציה כמעט בכל ממשלה. המשמעות הקשה היא שכשליש מאזרחי ישראל מוקעים כבלתי לגיטימיים לשותפות בממשלה עתידית על ידי חלקים נרחבים בעם.

דווקא תקופת הבחירות יוצרת הזדמנות לתיקון חברתי מסוים, באמצעות מהלכים נועזים של חציית קווים בין מגזריים. סנונית אחת כבר מבשרת אפשרות של אביב: אם מנסור עבאס ויואב סגלוביץ יצליחו להסכים על צירופו של האחרון למפלגת רע"מ, ייסדק הדימוי המאיים של "מפלגה ערבית" בדלנית. אם השר הבא לביטחון פנים יהיה אדם מוכשר למשימה, שנבחר לבצעה באמצעות פלטפורמה אזרחית שרוב בוחריה ערבים – הרווח לכולנו עצום, ויגדל אם זו תהיה ממשלה שבה שותפים גם גורמי ימין.

מהלך דומה אפשר שיקרום עור וגידים בציבור החרדי. למרות אחדות השורות המפורסמת של הציבור החרדי מאחורי "גדולי הדור", חרדים רבים אינם מרוצים מהמצב הקשה אליו נקלעו. הרטוריקה הקשה של ההנהגה החרדית, הפניית הכתף השערורייתית למאמץ הלאומי בהגנה על המדינה, ההתחמקות המתמשכת מאורח חיים יצרני ומכובד, היעדר השכלה חיונית למאה ה-21 והעוני והבידול הנלווים לכל אלה – אינם תואמים את הבחירה החופשית של עשרות אלפי חרדים. לא יהיה זה מופרך לקבוע כי מדובר בקבוצה שגודלה לפחות שני מנדטים חרדיים.

התארגנות של החרדים המעוניינים בעבודה וגם בגיוס, בהנהגת הרב דוד לייבל (ובאמצעות רשת "אחוות תורה") היא כבר עובדה. מתוך החברה השמרנית נשמע קול חרדי אותנטי שמבין שעל החרדיות להגיב למציאות ולהתחבר למרחב הציבורי הכללי. אלו חרדים שמעוניינים לממש את האידיאל של "תורה עם דרך ארץ", מבלי שיראו בכך אילוץ או ויתור.

אף שהם שמרנים בהשקפותיהם ובאורחות חייהם, הם מבינים ששמרנות יתרה מביאה לניוון, כזה שתוצאותיו כבר ניכרות היטב בחלקים של המגזר. חוסר שביעות הרצון של חלק מהחרדים מייצוגם הפוליטי הוא עובדה: על אף שאוכלוסיית המגזר מוכפלת בכל 20 שנה, ייצוגו הפוליטי בקושי צומח. המנדטים זולגים כבר היום למפלגות כלליות, ובכך מוחמץ המסר של שותפות אזרחית. אם תקום מפלגה חרדית חדשה – על השולחן כבר נמצאת התארגנות קונקרטית שנקראת "הציבור החרדי" – היא לא תוכל לעבור את אחוז החסימה ולכן טבעי שתרצה להצטרף למפלגה קיימת. כך, אפשר שבכנסת הבאה יכהנו חרדי או שניים מטעם מפלגה לא סקטוריאלית, שיקדמו סדר יום חרדי משתלב.

על פניו מדובר בשינויים קטנים – מנדטים בודדים שחוצים את הגבולות הבוהקים שמפרידים בין קבוצות הזהות שמפלגות אותנו. אבל ערכם האמיתי הוא ביצירת סדק בתיוג האוטומטי של ה"אחרים" האולטימטיביים בישראל – החרדים והערבים. מותר לקוות שהמשך מגמה כזו יאפשר חיזוק של המכנה המשותף הישראלי – אזרחות.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post סדק בתיוג האוטומטי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אלימות נגד כלי תקשורת ועיתונאים הפכה חזון נפרץ. הכרזות של פוליטיקאים מימין ומשמאל על הכוונה לסגור כלי תקשורת הן שגרה. חקיקה שמשפיעה באופן דרסטי על התקשורת הישראלית עברה רק לאחרונה בכנסת. כל אלו מייצרים איום כפול על התקשורת החופשית: סתימת פיות הלכה למעשה, ולצידה צנזורה עצמית של כלי תקשורת ועיתונאים. אם הסחף הזה לא ייעצר, נמצא את עצמנו במדינה "דמוקרטית" בכותרת בלבד.

תקשורת חופשית, בתקופת בחירות בפרט, היא ליבת הדמוקרטיה. בלעדיה לא ניתן לבקר את השלטון ולהציג אלטרנטיבות למדיניות שמקדמת הממשלה. למרות שברור שחופש הביטוי הוא ערך חוקתי מוגן בישראל, עד היום המקור להגנה עליו הוא פסיקת בית המשפט העליון. בחוקי היסוד עדיין אין לו עיגון.

במציאות הזו, התקשורת החופשית נמצאת בחולשה מובנית. ואנחנו הולכים ומידרדרים. מדד "עיתונאים ללא גבולות", ארגון בינלאומי שמודד את חופש העיתונות, דירג את ישראל במקום ה־116 בשנת 2025. אי־שם בין לבנון לטנזניה.

המתקפה על התקשורת בישראל לא חדשה, אבל דומה שהיא מתעצמת. מה שהופך אותה למסוכנת הוא התלכדותם של שלושה וקטורים אשר יחד עלולים להביא לפגיעה ביכולתה של התקשורת לממש את ייעודה הדמוקרטי. הראשון הוא השתלחות הפוליטיקאים בכלי התקשורת. אוזנינו כבר ערלות לכך, אבל כינויים כמו "אויבת העם" ו"אל־ג'זירה 12" או "ערוצי התרעלה" הפכו לשגרה בהתבטאויות של פוליטקאים נגד כלי שידור בישראל. אל אלו מצטרפות קריאות של פוליטיקאים, גם כאלו שקוראים לעצמם "דמוקרטים" כמו מנהיג המפלגה הזו יאיר גולן, לצנזר ערוצי תקשורת שלא ערבים לאוזנם, כמו ערוץ 14 שגולן הכריז שיסגור אם יעלה לשלטון.

אלימות שהפכה שגרה

אנחנו חיים בכמעט שגרה של אלימות נגד התקשורת. רק בימים האחרונים הותקפו שוב משרדי ערוץ 12. מערכת עיתון "הארץ" בתל אביב הותקפה גם היא בפעם המי יודע כמה. גם תקיפות נגד עיתונאים תוך כדי שהם עושים את עבודתם חוזרות ונשנות. כך, כתבי ערוץ 14 הותקפו בתקופה האחרונה כמה פעמים כשאלו סיקרו אירועים שהתרחשו ב"מעוזי השמאל".

תקיפת כתבים, כמעט ללא אבחנה, מתרחשת גם ביהודה ושומרון, שם מפנים "נערי הגבעות" את הכעס שלהם גם לתקשורת, ובהפגנות חרדים, שם אלימות נגד צוותי תקשורת היא כמעט חלק מפרוטוקול המחאה.

אל אלו חוברת הסכנה של התנכלות מבנית לתקשורת מצד הממשלה. החוק שקידם שר התקשורת קרעי, ושהתקבל בכנסת בשבוע שעבר, הוא דוגמה לכך. בכסות של קידום התחרות בשוק התקשורת הפך החוק את המועצה שאמורה לפקח על התקשורת לפוליטית. ברור לכל ששליטה פוליטית על הגוף שקובע את הרגולציה על התקשורת ומפקח על אכיפתה היא סכנה ברורה ומיידית לחופש הביטוי של כלי התקשורת המפוקחים על ידה.

לנוכח אלו, הסיכון הברור מאליו הוא לעצם יכולתה של התקשורת לפעול בחופשיות ולממש את תפקידה הדמוקרטי. אבל סיכון סמוי, לא מדיד אבל לא פחות משמעותי, הוא זה של צנזורה עצמית ומגבלות עצמיות על פעילות.

הסיכון בסיקור העיתונאי

במציאות שבה סיקור הפגנה יכול להסתיים בפציעה, ביקורת על צה"ל בהשלכת אבנים על משרדי כלי תקשורת, וביקורת נגד מדיניות הממשלה עלולה להסתיים במגבלות על כלי התקשורת – כל כתב או עיתונאי עלול לשאול את עצמו אם נכון לקחת את הסיכון. הסיכון לצאת אל השטח ולסקר. הסיכון לחשוף את האמת ולהסתכן במתקפות רגולטוריות, פוליטיות או אפילו פיזיות.

התקשורת החופשית בישראל לא תמות ביום אחד, אבל היא עלולה לדעוך ולצנזר את עצמה בדרך שבסופו של דבר תפגע בכל הצדדים של המערכת הפוליטית. עד שתביא לשקיעתה של הדמוקרטיה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה.

פורסם בישראל היום

The post איומים מפוליטיקאים, תקיפות ברחוב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שלושה חודשים בלבד לאחר שנפרד מוויקטור אורבן אחרי 16 שנות שלטון, ראש ממשלת הונגריה החדש פטר מדיאר כבר מסמן את כיוונה של הונגריה החדשה שהוא מבקש לבנות. במקום פוליטיקאי ותיק או איש מפלגה, הוא מבקש לראות בארמון הנשיאות את יהודית פולגאר – השחמטאית הגדולה בהיסטוריה, יהודייה, בת למשפחה שחלקה חי בישראל, ואחת הדמויות ההונגריות המוערכות בעולם.

ייתכן שפולגאר תסרב; ייתכן שהפרלמנט יבחר מועמד אחר. אך עצם הבחירה בה מספרת סיפור גדול בהרבה מזהותו של הנשיא הבא. במשך שנים הייתה הונגריה מזוהה עם הפוליטיקה של אורבן: עימותים עם בריסל, קיטוב פנימי ומחלוקות סביב שלטון החוק. מדיאר פתח פרק חדש. הבחירה הסמלית שלו אינה אלוף בצבא ההונגרי, איל הון או פוליטיקאי, אלא אישה שבנתה את מעמדה בזכות כישרון, עבודה קשה ומצוינות.

קשה לחשוב על מסר ברור מזה. דווקא בעידן שבו הפוליטיקה באירופה נשלטת בידי מאבקי זהות וקיטוב גובר, מדיאר בוחר להציב בחזית דמות שאינה מזוהה עם מפלגה, אלא עם הישגים. זהו ניסיון להגדיר מחדש את הפטריוטיות ההונגרית: פחות נאמנות למחנה פוליטי, יותר הערכה למצוינות, לידע ולהצלחה בינלאומית.

פולגאר מעולם לא הייתה רק אלופת שחמט; היא שינתה את חוקי המשחק. בעולם שבו נשים נותבו במשך שנים לתחרויות נפרדות, היא התעקשה להתמודד מול מיטב השחמטאים בעולם. אביה, לאסלו פולגאר, האמין כי "גאונים נוצרים, אינם נולדים", וגידל את שלוש בנותיו בניסוי חינוכי יוצא דופן. יהודית הפכה לרב-אמן בגיל 15 ודורגה בין עשרת השחמטאים הטובים בעולם – האישה היחידה שהגיעה להישג הזה – ואף ניצחה אלופי עולם, ובהם גארי קספרוב.

גם סיפורה היהודי אינו פרט ביוגרפי שולי. היא נולדה למשפחה יהודית בבודפשט, חלק מבני משפחתה נספו בשואה, סבתה שרדה את אושוויץ, והמשפחה שמרה על קשר עמוק עם ישראל. אחותה האחת מתגוררת בישראל, אחותה השנייה בארצות הברית, והוריהם מחלקים את חייהם בין שתי המדינות. היא עצמה מקיימת קשר מתמשך עם ישראל ועם העולם היהודי. דווקא משום כך, מועמדותה של פולגאר צריכה לעניין גם את ישראל.

בשנים האחרונות התנהלו היחסים בין ירושלים לבודפשט כמעט אך ורק דרך הפריזמה של היחסים האישיים בין בנימין נתניהו לוויקטור אורבן. אלא שהונגריה גדולה מכל ממשלה. מועמדותה של פולגאר מזכירה כי מאחורי הפוליטיקה יש גם חברה אזרחית, תרבות, מדע וספורט. בחירת נשיאה המזוהה עם מצוינות בינלאומית ולא עם מאבקים מפלגתיים עשויה לפתוח פתח לשיח אחר בין שתי המדינות.

הדבר חשוב במיוחד בתקופה שבה היחסים בין ישראל למדינות אירופה נבחנים כמעט תמיד דרך משברים מדיניים. פולגאר מסמלת רובד אחר של היחסים: שיתוף פעולה המבוסס על תרבות, חינוך, חדשנות וקשרים בין בני אדם. לעיתים אלה הקשרים המאריכים ימים גם כאשר הרוחות הפוליטיות משתנות. תפקיד נשיא הונגריה הוא בעיקרו ייצוגי, אך דווקא משום כך חשיבותו הסמלית רבה. נשיא הונגריה אינו מנהל את הממשלה, אלא מסייע לאומה לעצב את דמותה. פולגאר, בזכות הישגיה ומעמדה הבינלאומי, עשויה להעניק להונגריה קול אחר, כזה שאינו מזוהה מראש עם מחנה פוליטי.

יש בכך גם מסר רחב יותר. בעידן שבו הפוליטיקה במדינות רבות הופכת מקוטבת ושבטית, פולגאר מייצגת מודל אחר של מנהיגות. היא אינה מפורסמת בזכות נאומים או קמפיינים, אלא בזכות הישגים. היא אינה מסמלת ניצחון של מחנה אחד על אחר, אלא את היכולת להגיע לפסגה באמצעות משמעת, חשיבה ארוכת טווח ואמונה בכוחה של מצוינות.

אולי זה גם הלקח של משחק השחמט: לא כל מהלך נועד לניצחון מיידי, ולא כל ויתור הוא הפסד. לעיתים דווקא המהלך השקט הוא זה שמשנה את כל מהלך המשחק. גם אם יהודית פולגאר לא תהפוך לנשיאת הונגריה, עצם העלאת שמה מלמדת שפטר מדיאר מבקש לשנות את כללי המשחק. לעיתים, עוד לפני שהמשחק מתחיל, אפשר כבר לזהות מהלך של רב-אמן.

פורסם במקור ראשון. 

The post מהלך של רב-אמן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אני לא צריכה מחקרים כדי לדעת מה לימודים בהפרדה עושים לנשים. אני למדתי בהפרדה ביסודי, בחטיבה ובתיכון. למעשה, הפעם הראשונה שבה למדתי עם גברים היתה בתואר הראשון שלי באוניברסיטה העברית בירושלים, בגיל 20, כשכבר הייתי נשואה ומכוסת ראש.

ולא רק שלמדתי עם גברים, למדתי בחוג לתלמוד, כמעט אישה יחידה, לצד גברים שלמדו גמרא בבית הספר. אני למדתי באולפנה שבה לא לימדו נשים גמרא כי היתה הנחה פשוטה וברורה: אסור לנשים ללמוד גמרא. אני מאלו שהציצו ונפגעו. קראתי את הגמרא, והיה לי קשה. הייתי צריכה להתגבר על הארמית, על הסגנון הפתלתל, על סטיות האסוציאציה המופלאות שבהן הגמרא מתבטאת. אבל אחרי חודשיים, החלום של אבי שאהיה רופאה כמוהו נגנז. כי התאהבתי בטקסט שמהווה את הבסיס לחיים היהודיים שלנו מאז ימי הביניים. טקסט שהיה צריך להיות פתוח בפני מההתחלה.

זה לא היה רק גמרא. למדתי מלאכת יד וכלכלת בית, ולא נגרות וחשמל. לא נפתח בפני אותו עולם של אפשרויות שנפתח בפני הבנים. ההפרדה לא היתה רק ישיבה בכיתות שונות — היא היתה תפישת עולם. היא אמרה, גם אם לא במפורש, שיש ידע שמתאים לבנים ויש ידע שמתאים לבנות. כשנכנסתי לאוניברסיטה וכל עולם הידע נפתח בפני כמו בפני חברי הגברים, נכנסתי מעמדת נחיתות. אבל האוניברסיטה היתה המקום שבו לראשונה יכולתי ללמוד הכל לצד גברים, באותה כיתה עם אותן דרישות ואותה זכות בסיסית להיות שם.

סבתי למדה מתמטיקה באוניברסיטה בפריז בין מלחמות העולם. היא היתה האישה היחידה בכיתה, והמורה סירב לבדוק את הבחינות שלה. את הבחינות שלי בדקו בדיוק כמו את אלה של הגברים. יש עוד הרבה מה לתקן באוניברסיטאות שלנו: אחוז הפרופסוריות מן המניין בישראל עדיין נמוך מאוד (21% לפי דו"ח מצב המדע 2025 של האקדמיה הלאומית). אבל הכיוון ברור: האקדמיה היא מרחב של שוויון, שבו אישה יכולה ללמוד כל תחום, לשאול כל שאלה, ולהיבחן לפי יכולתה ולא לפי המגדר שלה.

החוק שמבקש להרחיב לימודים בהפרדה, הוא לא עניין טכני ולא עוד התאמה תרבותית. הוא נסיגה לאחור. לימודים בהפרדה הם קודם כל פגיעה בעקרון השוויון. בית המשפט שגה כשאישר תוכניות מסוימות בהפרדה בתואר ראשון כדי לאפשר השתלבות של חרדים באקדמיה. גם כשהוא ניסה להציב גבולות, למשל בדרישה לשמור על זכויות המרצות כך שנשים יוכלו ללמד גם גברים, התברר שהמציאות חזקה יותר. תוכלו לנחש כמה נשים באמת מלמדות גברים? התשובה, אפס, לא תפתיע אף אחת.

תוכניות בהפרדה אינן רק מפרידות בין גברים לנשים בתוך הכיתה, הן יוצרות מסלולים שונים. הן מסלילות נשים חרדיות למקצועות מסוימים, לעיתים קרובות טיפוליים או "נשיים" יותר, ומייצרות מציאות מזויפת שבה נדמה שאפשר לבנות אקדמיה נפרדת אך שווה. אבל אין דבר כזה. נפרד אינו שווה.

לימודים בהפרדה יוצרים השכלה לא שוויונית לנשים. השכלה שמוגדרת, ומפוקחת על ידי גברים. השכלה שמלמדת נשים לא רק חומר לימודי, אלא גם את מקומן בעולם. היא אומרת להן שיש מרחבים שהן יכולות להיכנס אליהם רק במסלולים מסוימים. אני חייתי את זה. אני יודעת כמה קשה להיכנס מאוחר אל חדר שהדלת שלו היתה סגורה בפניך במשך שנים. ואני יודעת גם כמה עוצמה יש ברגע שבו הדלת הזאת נפתחת.

לכן נורא בעיני שמדינת ישראל של 2026 במקום לפתוח דלתות, מבקשת למסד מחדש את הסגירה שלהן. במקום להבטיח גישה שווה לידע, היא מקבלת את הרעיון שיש שוויון מסוג אחד לגברים, ושוויון מסוג אחר לנשים.

אין שוויון כזה. יש רק שם חדש לאי־שוויון ישן.

פורסם בהארץ. 

The post שם חדש לאי שוויון ישן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הכנסת חוקקה את החוק המתיר הפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים גם בתארים מתקדמים. במקביל, פורסם כי בבני ברק תונהג הפרדה מגדרית במדרכות. מי שסבור שמדובר בשני אירועים נפרדים – מחמיץ את התמונה הגדולה. החרדים, והחרד"לים שמצטרפים אליהם, מבקשים לעצב מרחב ציבורי שבו שולטות נורמות שבהלכה היהודית אין להן מקור ומקום. ואם בג"ץ ינסה לעצור אותם? כמו במקרה של ההשתמטות, נמצא את עצמנו מחוקקים עוד חוקי יסוד דתיים. למשל, חוק יסוד: צניעות. מחיצה בבית כנסת, שמחות בהפרדה בין נשים וגברים וחופי רחצה נפרדים היו דבר נפוץ גם בעבר.

אבל עד לפני שלושה עשורים בערך, להפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים אחרים לא היה זכר גם בקהילות החרדיות הקיצוניות ביותר. הפרקטיקה הזו הלכה ותפסה תאוצה ככל שהקהילה החרדית גדלה, ובעיקר – ככל שהיה לה יותר כוח פוליטי ויכולת לכפות נורמות דתיות קיצוניות במרחב הציבורי. זה התחיל בשנות ה־90, כשבד"ץ העדה החרדית הודיע כי יש לנהוג הפרדה מגדרית בקווי אוטובוס. משם התופעה הלכה והתפשטה לעוד מרחבים ישראליים. כיום אפשר למצוא הפרדה מגדרית כמעט בכל מעגלי החיים של הקהילה החרדית. כרגע, בערים החרדיות. אבל הסחרור לתחתית – קרי הדרה של נשים מכל מרחב ציבורי והשלכתן אל מאחורי מחיצה, ממשית או מרחבית – הוא רק עניין של זמן.

תמונת המצב מפחידה. מעבר להפרדה מגדרית כמעט טוטאלית במערכת החינוך הדתית ובמרחב הדתי, ההפרדה ממשיכה לעוד מרחבים: מוסדות אקדמיים, מקומות עבודה, אוטובוסים, חנויות בריכוזים חרדיים, מרפאות, בתי עלמין, שלטי חוצות ופרסומות, תחנות רדיו ועיתונים, טקסים ממלכתיים, מופעים ואירועים, וכעת – מדרכות. ומי שחושב שזה ייעצר במדרכות של בני ברק לא למד את השיעור של העשור האחרון. בשלב הראשון ההפרדה תגלוש לערים שבהן יש ריכוזים חרדיים גדולים, ולמקומות עבודה שבהם עובדים חרדים, ולאחר מכן לשאר המרחב הישראלי.

ישראל היא מדינה יהודית, וצריך לאפשר ליהודים לקיים את אורח חייהם על פי אמונתם. ההלכה אכן קובעת גדרי צניעות ביחסים בין המינים, ובמרחבים מסוימים, כמו בתי כנסת וחופי רחצה, הסטנדרט ההלכתי־אורתודוקסי המקובל הוא הפרדה; אך התופעות של הפרדה קיצונית בכל מרחב שהוא הן סטנדרט זר לחלוטין גם להלכה.

חשוב מכך: ישראל אינה מדינה דתית. לצד יהודיותה, היא מדינה דמוקרטית. הדרה של נשים מעוד ועוד מרחבים נוגדת את תפיסות היסוד שעליהן קמה מדינת ישראל. בכל אחד מהמרחבים הללו היא מאיימת לפגוע באופן קשה בשוויון של אותן נשים, ומאפשרת הלכה למעשה את הדרתן והעלמתן מחיי הקהילה. הפגיעה הזו מאיימת על נשים חרדיות, אם הן מסכימות להדרתן ואם לא. להן אין קול ממשי בקהילה. אבל ככל שהיא הולכת ומתפשטת, את המחיר שלה צפויות לשלם נשים בחברה הישראלית כולה. אם, למשל, מדרכות יהיו חסומות לנשים חרדיות – הן תיחסמנה לנשים כולן.

אכן, ההסדרים הללו חשופים לביקורת שיפוטית. לאורך השנים היה זה בג"ץ שבלם את התופעה ונאבק בה. אבל ככל שהחרדים צוברים כוח, יש סכנה שגם את בג"ץ הם יעקפו. חוק יסוד: לימוד תורה, שעבר בכנסת בשבוע שעבר כדי להכשיר השתמטות, יהיה המודל. כדי להכשיר את ההפרדה המגדרית – כשרק יוכלו, הם יחוקקו את חוק יסוד: צניעות. וזה יהיה הגולל על החיים בישראל כפי שאנחנו מכירים אותם.

נוהגים להזהיר ש"טהרן זה כאן", אבל אם לא נעצור את הדהירה הזו לתהום הקיצוניות וההדרה – גם קיצוני המשטר בטהרן יקנאו בסטנדרטים הדתיים שייכפו על המרחב הציבורי בישראל. כדי למנוע את זה, חייבים כללי משחק והגנה על בסיסית זכויות אדם מפני רוב שיכול להיות יותר ויותר קיצוני.

פורסם בישראל היום. 

The post טהרן זה כאן? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

עם לכתו של הסנאטור לינדזי גרהאם, נדם אחד הקולות הצבעוניים, המשפיעים והחשובים ביותר בפוליטיקה האמריקאית. גראהם לא היה רק "ידיד ישראל" סטנדרטי בגבעת הקפיטול – הוא היה מגן ברזל וחומת מגן מוסרית שמעולם לא היססה להתייצב מול המצלמות ולזעוק את צדקת דרכה של ירושלים. מאחורי המבטא הדרומי המתנגן, ההומור העוקצני ותנועות הידיים הנחרצות, עמד פוליטיקאי מבריק בעל השפעה רבה על המדיניות האמריקאית.

הטרגדיה שעיצבה את השריף

כדי להבין את החספוס של גרהאם, צריך לחזור אחורה לעיירה הקטנה סנטרל שבקרוליינה הדרומית, שם נולד בקיץ 1955. הוא גדל במשפחה ממעמד הפועלים שהפעילה עסק משפחתי ששילב מסעדה, בר ואולם ביליארד. בהיותו סטודנט צעיר כבן 21, עולמו חרב עליו: שני הוריו נפטרו בהפרש של כחמישה עשר חודשים. גרהאם לא נשבר; הוא לקח אחריות על אחותו הקטנה בסיוע קרובי משפחה, אימץ אותה חוקית, והמשיך ללימודי משפטים.

את הקשיחות שרכש הוא לקח לשירות הצבאי כקצין משפטים בחיל האוויר, שם הוצב במערב גרמניה. הוא המשיך לשרת עשרות שנים במסגרת שירות פעיל, המשמר הלאומי ובמילואים ובמהלכן יצא לתקופות שירות קצרות כקצין משפטים בעיראק ואפגניסטן בתקופות פגרה מהקונגרס, עד שפרש משירות בשנת 2015 בדרגת קולונל. מעולם הוא לא נישא ולא היו לו ילדים.

ממשפט קלינטון ועד לסנאט

דרכו הפוליטית החלה בבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית בשנים 1993 עד 1995, אך הפריצה הפוליטית שלו לזירה הלאומית הגיעה עם המהפכה הרפובליקנית של 1994. בסוף 1998 מונה לאחד ממנהלי ההדחה מטעם בית הנבחרים, ובתחילת 1999 הציג את התביעה במשפטו של הנשיא ביל קלינטון בסנאט. בשנת 2003 נכנס לנעליו הגדולות של סטרום ת'ורמונד בסנאט, והפך לקול שמרני מובהק. הוא הוביל הצעה לאיסור פדרלי על מרבית ההפלות לאחר השבוע החמישה עשר, וקידם שיתוף פעולה דו מפלגתי בנוגע לחוקי דגל אדום להגבלת נשק מאנשים מסוכנים.
מהקרב בשידור חי ועד לברית הקרובה, את שיא השפעתו הפוליטית חווה גראהם בעידן טראמפ, אך הדרך לשם הייתה רצופת מהמורות. מי שזוכר את הפריימריז של 2015, מתקשה לשכוח את העימות הפומבי ביניהם: לאחר שגרהאם כינה את טראמפ "חמור", האחרון נקם והקריא את מספר הסלולרי האישי של גראהם בשידור חי מול מיליונים. למרות זאת, גראהם גילה פרגמטיות, הפך לאחד מבעלי בריתו הקרובים ביותר של טראמפ בסנאט, והשתמש בגישה הישירה אליו כדי לקדם מדיניות חוץ ניצית התומכת בישראל.

האויב המר של שלטון האייתוללות

בכל הנוגע למזרח התיכון, אי אפשר שלא להזכיר כי גרהאם היה אחד מגדולי האויבים המרים של איראן. הוא דחף בעקביות לסנקציות משתקות וסירב לקבל כל פשרה מול תוכנית הגרעין וזרועות הטרור של טהראן. רק לאחרונה, בהתייחסו למתיחות באזור, הוא הזהיר כי האיראנים עשו טעות גדולה עם ההבנה שלהם את טראמפ.

נץ גלובלי: מלחמת רוסיה אוקראינה

תפיסת עולמו הניצית והבלתי מתפשרת לא הוגבלה למזרח התיכון. עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, גראההאם הפך לאחד הקולות הבולטים והנחרצים ביותר למען קייב ולתומך גדול באספקת נשק לאוקראינים. הוא לא היסס לחצות קווים דיפלומטיים כשהציע בפומבי כי הדרך היחידה לסיים את המלחמה היא שמישהו בסביבתו של פוטין "יוריד אותו", ואף עורר את זעמה של מוסקבה כשהצהיר במהלך ביקור בקייב כי הסיוע האמריקאי לאוקראינה הוא "הכסף הטוב ביותר שארצות הברית הוציאה אי פעם".

תמיכה רפובליקנית בהסדר משולש

גרהאם הבין את הפוטנציאל של יוזמות אזוריות דוגמת ה-IMEC, המיזם הרב לאומי שנועד לחזק קישוריות, תשתיות ושילוב כלכלי בין הודו, המזרח התיכון ואירופה. תחת ממשל ביידן, נעשה גראהם לאחד התומכים הרפובליקנים הבולטים במאמץ לגבש הסדר משולש בין ארצות הברית, סעודיה וישראל. הוא נפגש עם יורש העצר מוחמד בן סלמאן ופעל לגייס תמיכה רפובליקנית בסנאט לברית הגנה. מהלך זה היה קריטי, שכן אישור אמנה דורש תמיכה של שני שלישים מהסנאטורים, יעד שממשל דמוקרטי התקשה להשיג לבדו. המשא ומתן הובל בידי ממשל ביידן וההנהגות הסעודית והישראלית, וכלל לצד הנורמליזציה גם סוגיות ביטחוניות, גרעין אזרחי והסוגיה הפלסטינית.

היום שאחרי: הקרב על הירושה בסנאט

בשולי הדברים, מותו הפתאומי של גרהאם מטלטל גם את המערכת הפוליטית בקרוליינה הדרומית. רק בחודש שעבר, ביוני, הוא ניצח בפריימריז הרפובליקניים והבטיח את מועמדותו לבחירות הכלליות שייערכו בנובמבר 2026. כעת, מושל המדינה ייאלץ למנות מחליף זמני שישמור על המושב הרפובליקני עד תום הקדנציה, ובמקביל המפלגה תידרש לבחור מועמד חלופי שייצג אותה בקלפיות בסתיו, בהתאם לנהלי המפלגה במדינה. המחליף, יהיה אשר יהיה, יידרש לנסות ולהיכנס לנעליו של מי שהיה קול כה בולט ומשפיע. תמיכתו של גראהם בישראל הייתה עקבית, פומבית ובולטת לאורך שנותיו בסנאט. מדינת ישראל איבדה היום לא רק בעל ברית חזק בוושינגטון, אלא חבר אמת שהקדיש חלק ניכר מעשייתו הפוליטית לחיזוק הקשר האסטרטגי בין המדינות.

פורסם לראשונה ב-Ynet

The post לינדזי גרהאם איננו, וישראל איבדה בעל ברית נאמן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.