הפוסט שפורסם לאחרונה ברשת X, ובו תיעוד של חייל ישראלי במהלך פעילות בדרום לבנון המנפץ את ראשו של פסל ישו, אינו אירוע שולי, אלא ביטוי חמור של זלזול ופגיעה בדת אחרת ובסמליה. התיעוד הופץ במהירות והגיע לקהלים בינלאומיים רחבים, תוך שהוא מעורר הד תקשורתי שלילי ומשמעותי. כתוצאה אימת צה"ל את האירוע, ותגובות רשמיות פורסמו, ובהן התנצלות מצד הרמטכ"ל. החייל שביצע את המעשה וכן החייל שתיעד אותו הועמדו לדין משמעתי, הודחו מתפקידי לחימה ונגזרו עליהם ימי מחבוש.

אך המעשה החמור הזה, מעבר לנזק התדמיתי, חושף בעיה עמוקה יותר של שנאה דתית: הוא הופך את האחר לאויב, את אמונתו למטרה ואת הקדוש לו — לחסר ערך. זו פגיעה בעיקרון היסוד של כבוד הדדי, שבלעדיו אין קיום לחברה מוסרית תקינה, ובוודאי אחת שהיא חברה מעורבת ומורכבת.

עיוות מוסרי זה נובע בראש ובראשונה, מבורות עמוקה. ישראלים רבים אינם מכירים דתות אחרות מלבד היהדות, אינם נחשפים לטקסטים המכוננים שלהן ואינם מבינים את משמעותם למאמיניהן. בורות מולידה לא פעם יחס ברברי כלפי סמלים הקדושים לדתות אחרות.

את הבורות הזאת אני פוגשת בכיתה — אני מלמדת סטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון על ישו ועל הברית החדשה, ובשיעור הראשון אני תמיד שואלת מי קרא את הטקסט הזה. מעטים מרימים את ידם. הדבר מזעזע שכן מדובר באחד החיבורים המשפיעים ביותר עד היום על קהילות מערביות רבות — בדיונים על דת ומדינה, בעיצוב עקרונות מוסריים ובשאלות כמו זכות האשה על גופה והיחס לנישואים חד־מיניים. מעטים עוד יותר מכירים באמת את תוכנו. תמונה דומה עולה גם ביחס להיכרות עם המרחב הנוצרי באזורנו, לאחר שאני שואלת כמה מהם ביקרו במקומות הקדושים לנצרות, כמו כנסיית הקבר בירושלים.

המקרה של ניפוץ הפסל מצטרף לאירועים מהשבועות האחרונים, ובראשם מניעת תפילה והגבלת גישה לנוצרים לאתרים קדושים להם בירושלים בימי חג הפסחא. הצטברות אירועים זאת יוצרת תמונה מדאיגה: מפגיעה באוכלוסיות נוצריות במדינת ישראל ועד פגיעה בסמלי דת בלבנון נחשף מנעד הנע בין פגיעה מכוונת לבין אדישות פושעת כלפי הזכויות של דתות אחרות.

ההתנהלות הזאת מערערת את שמה הטוב של ישראל כמדינה המבקשת להגן על זכויות המיעוטים ועל חופש הפולחן במסגרת ליברלית ודמוקרטית וגם מעמיקה עיוות מוסרי. מנרמלת יחס של זרות ועוינות כלפי האחר הדתי, עד כדי דה־לגיטימציה של עצם נוכחותו.

לכן הפתרון לאירועים אלה, מעבר לענישה, מוכרח להיות גם חינוכי. מדינת ישראל זקוקה בדחיפות להכנסה שיטתית של לימודי דתות לבתי הספר — לא כהעשרה שולית, אלא כחלק מתוכנית הליבה. היכרות עם אמונות אחרות, עם טקסטים מכוננים, עם פרקטיקות ועם עולמות משמעות איננה מותרות — היא תנאי בסיסי לחברה המבקשת לחיות מתוך כבוד, ולא מתוך בורות.

הבורות היא הקרקע שצומחות עליה אלימות ופגיעות. ואם רוצים להתחיל לתקן — שם בדיוק צריך להתחיל.

פורסם בהארץ. 

The post תוצאה של בורות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כיהודי שנולד בניו יורק וחי בירושלים בשמחה, אני לא מבין למה יש ציונים — מהשמאול והHמין — שמרגישים איזשהו צורך לזלזל ביהודים בגלות – במיוחד ביהודי ארה"ב.

לפני 40 שנה עמוס עוז הגיע להרווארד והכריז: אני וכל אזרחי ישראל חזרנו לבמה המרכזי של ההיסטוריה היהודית ואתם בגלות רק הקהל – עומדים בצד. ולפני שבוע חגי סגל במקור ראשון התייאש מהעלייה המינימלית של יהודי ארה"ב והכריז שאם הם לא יעלו ארצה הזמן הגיע להתנתק מהם. אני חולק. אנחנו זקוקים זה לזה, ונדרשת ציונות זהותית חזקה בישראל וברחבי העולם היהודי – דווקא בעת הזו.

סגל מציג את תימהונם של רבים מזרם הציונות הדתית שנולדו בארץ. זהותם שוזרת בהרמוניה בין אלוהים, התורה, הארץ והמדינה עד שהם אינם יכולים לדמיין כיצד "אורתודוקסים" יכולים להיות יהודים קפדניים, ציונים גאים, אך להתגורר בחו"ל. יתר על כן, אף "הצדקות" העבר של יהודי ארה"ב התעמעמו.

בעבר נהגנו לומר שאמריקה רחוקה מדי, עשירה מדי וחופשיה מדי מאנטישמיות מכדי שציונות המבוססת על עלייה תצבור תאוצה. אך המרחק כמעט ואיבד ממשמעותו בעידן האינטרנט, ניתן לבנות חיים מצליחים בישראל, והאנטישמיות הולכת וגוברת. עם זאת, מניסיוני כעולה גיליתי: עלייה אינה לבעלי לב חלש. זהו הדבר הקשה, הנועז ואף המופרך ביותר שעשינו כמשפחה. עם זאת, לאחר שנים כאן, אני יכול להוסיף: גם הדבר הטוב ביותר.

ליהדות אמריקה, כמובן, יש פנים רבות, והיא שרויה בבלבול עמוק בזמנים אלו. סקר בפברואר מצא כי רק 37% מיהודי ארה"ב מכנים את עצמם "ציונים", אף על פי כן ש-88% מאמינים שלמדינת ישראל יש זכות להתקיים כמדינה יהודית, ורק 7% מגדירים עצמם כ"אנטי-ציונים". כעת, כאשר רבים מיהודי ארה"ב מתנגדים לטראמפ, לנתניהו ולמלחמה הנוכחית באיראן, הם חווים ירידה מדאיגה בשייכות, במקום גל העלייה בגאווה שלאחר ה־7 באוקטובר. מצב זה מותיר מרחב פעולה נרחב לתנועה ציונית גאה וחיובית.

דווקא משום שרובם אינם דתיים, יהודים אמריקאים זקוקים לציונות זהותית, המדגישה את העם – ותומכת בנחישות בזכותה של ישראל להתקיים. נדרשת "ציונות זהותית" המציעה לכל יהודי קהילה, היסטוריה, מסורת, קרקע מוצקה, גאווה, מטרה, ותחושת שליחות. כיו"ר ועדת החינוך של תגלית, אני תמיד רואה כיצד ביקור קצר בישראל יכול להניע צעירים יהודים להתחיל מסע זהותי סביב ציונות ואהבת הארץ כשער לעולם היהדות.

אז מסקנתי הפוכה מזו של סגל: קדימה! עלינו להשקיע יותר ויותר בחינוך ציוני. יהודים אמריקאים יצליחו באופן טבעי להדוף אנטישמיות, להגן על ישראל, וכפי שעשו רבים מאיתנו, הציונים שנולדו באמריקה במהלך השנים, למצוא את עצמנו גאים, חופשיים, מושרשים, מבוססים ומאושרים יותר, בין אם נעלה ארצה ובין אם לא.

ובונוס נוסף: ציונות אמריקאית תוססת טובה גם לישראל. בעקבות ה-7 באוקטובר, יהודי ארה"ב תרמו סכומי כסף גדולים וציוד חיוני לחיילים. הם עומלים על מנת לבנות גשר חי ויציב בין ישראל לבין מעצמה גדולה זו, שממשיכה להיות חברתנו הטובה ביותר. ציונים אמריקאים גאים גם עוזרים לישראלים להבין כמה מדינתנו מיוחדת וכיצד הגנה ופיתוח של המולדת טובים ליהודים ברחבי העולם – ולעולם כולו.

אני גאה שהתנועה הציונית התבגרה, והתעלתה על "שְׁלִילַת הַגּוֹלָה". עכשיו זה לא הזמן לחזור אחורה, אלא לפנות לכיוון של שותפות גדולה יותר, הדדית יותר, של "אימוץ הגולה" – לחבק את האחים והאחיות שלנו תוך הבנה כי ישראל תישאר המרכז והעוגן של החיים היהודיים, מולדתו העתיקה של העם היהודי וביתנו הנצחי.

פורסם בערוץ 7.

The post דווקא עכשיו – זמן לחבק את יהדות ארה"ב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בפתח שנת ה־79 לקיומה, ישראל ניצבת בפני פרשת דרכים. היא יכולה להידרדר ולהיות מדינה יהודית־דתית לאומנית, עם רמת שירותים ותל״ג של עולם שלישי – או לחזור למסלול הציוני ולהוות מופת של שילוב בין ערכים ליברליים למסורת עתיקה. אם לא נחולל שינוי דרמטי במהלך הדברים, התרחיש הראשון יתממש. הבחירה בידינו, הרוב הציוני המשרת והשותף לעול המדינה, לשנות את כיוון הספינה ולמנוע ממנה להתנגש בקרחון.

הישראלים מציינים שנתיים וחצי של מלחמה, וכמעט ארבע שנים של ממשלה שנשענת על מפלגות שלא שותפות לחזון הציוני ואדישות לגורלה של המדינה. ״הניצחון המוחלט״ מבושש לבוא, והעתיד הגיאופוליטי מאתגר. אבל מדד החברה הישראלית של ה־JPPI מראה שרוב הישראלים הכי מוטרדים מאתגרי הפנים. בתום התקופה הזו, רבים מהישראלים מביטים בעיניים קרועות ובחשש גובר במדיניות הממשלה, שמעדיפה לתקצב את החרדים על פני המשרתים, ומנסה – תוך כדי מלחמה וצורך אקוטי בחיילים נוספים – לחוקק עבורם חוק השתמטות משירות.

לא רק מדברים

ברשתות החברתיות, כמו גם במענה לסקרים, האפשרות של עזיבת הארץ מדוברת יותר ויותר. יש כאלו שלא רק מדברים. על פי נתוני הלמ״ס, היקף העוזבים את ישראל בשנתיים האחרונות היה חריג. גם בניכוי העוזבים את ישראל שאינם ילידי הארץ, בשנים האלו נרשם שיא היסטורי במספר העוזבים ילידי הארץ. נתוני עומק מראים ששיעור בעלי המקצועות המבוקשים, כמו רופאים ועובדים במקצועות טכנולוגיים מבין העובדים, הוא גבוה. ביטחון ישראל וכלכלתה מושתתים על היתרון האיכותי של ההון האנושי בישראל. עזיבת בעלי המקצועות הללו, בוודאי אם המגמה תימשך, היא איום משמעותי על יכולתה של ישראל לשגשג ולקיים את רמת הביטחון הנדרשת.

מה דוחף ישראלים רבים ואיכותיים לעזוב את ביתם ולהפוך לזרים במדינה אחרת? מה שמטריד מכל את הישראלים הללו, ורבים ש(עדיין) חיים כאן, אינו רק ההווה המאתגר. מטריד ממנו הוא מה שנראה בעיני רבים כעתיד המבשר את שינוי אופי המדינה, ומעמיד בסימן שאלה את יכולתה להמשיך ולהתקיים.

מבט אל נתוני הדמוגרפיה העתידית של ישראל, לצד תזוזה פוליטית לכיוון הימין והמסורתיות בעיקר בקרב הצעירים, מביאים רבים להאמין ששינוי אופייה של ישראל הוא התרחיש הסביר. כבר היום נולדים בישראל יותר ילדים חרדים מילדים חילונים. בעוד לא הרבה שנים, שליש מהישראלים יהיו חרדים. הקהילה החרדית אינה רק דתית־קיצונית ואנטי־ליברלית. היא גם לא שותפה, כבחירה ערכית מהותית, לנשיאה בנטל הכלכלי והביטחוני של ישראל. כשהחרדים מהווים כ־15% מול רוב לא־חרדי יצרני שנכון להילחם עבור המדינה, היכולת להכיל את הקבוצה הזו ולקיים כלכלה וביטחון אפשרית. אבל אם רבים מאלו שמשלמים מיסים ומשרתים יבחרו לעזוב, שיעור החרדים יגדל הרבה יותר מהר, והמשאבים לתמיכה באורח חייהם, כמו גם בקיום המדינה, יצנחו.

גאולת הקרקע

לצד מאבק על הקיום כאן, הציונים הראשונים עסקו בגאולת קרקעות ובייבוש ביצות. הציונות של המאה ה־21 היא מאבק על נפשה של ישראל היהודית־דמוקרטית־ליברלית. זה לא מאבק נגד אחינו החרדים או אזרחי ישראל שאינם יהודים. זה מאבק בעד שימור אופייה הציוני של המדינה. מאבק שדורש מדיניות ממשלתית נחושה ומתמשכת, שתשנה את הכיוון שאליו צועדת ישראל. כדי להצליח בו דרושות הכרעות קשות בשני ה״גושים״, המחנות הניצים בישראל בשנים האחרונות. אחרי עשור של שלילת האחר ושל חרמות הדדיים, הבחירה צריכה להיות בציונות וביכולת לממש את חזון המדינה היהודית. הציונות צריכה להיות גם הבחירה הערכית של מי ששוקל לעזוב את ישראל, להישאר כאן ולהיאבק. לייבש יחד את ביצות השחיתות, אי־המשילות ואי־השוויון בנטל בין קהילות, ולהקים שותפות ישראלית־ציונית שתייצב את המדינה ותוביל אותה בבטחה לשנת ה־100 שלה.

פורסם בישראל היום. 

The post נקודת הכרעה ציונית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לכל אחד מאיתנו יש קול קטן שמזכיר לנו את תחושת חוסר האונים בבוקר של השביעי באוקטובר. אמנם לא חסרים לנו חששות במלחמה הנוכחית, אך תארו מצב בו ישראל מתעוררת בבוקר לדיווח על חדירת כוחות חיזבאללה ורצח אזרחים ביישובי הצפון. מדובר בסיוט חוזר שאינו דמיוני. הזמן שעבר לא מקהה את החשש והטראומה הציבורית חיה ונושמת בתוכנו, במיוחד בעתות חירום.

בחלוף שנתיים וחצי מהשבעה באוקטובר העורף הפך לחזית המלחמה. החברה הישראלית התרגלה למציאות של טילים בליסטיים עתירי חומר נפץ, שהייה במרחבים המוגנים וזירות הרס נרחבות. החוסן הלאומי וההתנהלות האחראית של הציבור מאפשרים לדרג המדיני להמשיך לפעול להשגת יעדי המלחמה: ריסוק של תוכנית הגרעין והתוכנית הבליסטית של איראן ויצירת תנאים שיאפשרו לעם האיראני לקחת את גורלו בידיו. במקביל לכך, חובתו של הדרג המדיני והצבאי להבטיח כי אזרחי ישראל לא ימצאו עצמם שוב חסרי הגנה מוחלטת אל מול גלי מחבלים הבאים לרצוח, לחטוף ולאנוס. על הטבח שהיה בדרום אין מחילה – ועל חזרתו בצפון, חס חלילה, לא תהיה כפרה.

לפי מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי ממרץ 2026, רוב הציבור הישראלי תומך בהחלטה לתקוף באיראן ומאמין שהמלחמה צפויה לשנות את המצב במזרח התיכון לטובה לטווח ארוך. עם זאת, ריח העשן ומראות הבתים השרופים ביישובי העוטף עדיין צרוב בזיכרון הלאומי ומשפיע על אמון הציבור בהנהגה הלאומית. לפי המדד הזה יותר ממחצית מאזרחי המדינה עדיין לא סומכים על הממשלה.

סקרים אחרים מראים כי מחצית מהציבור חושש שאירוע דומה לשביעי באוקטובר עלול לקרות שוב בשנים הקרובות. במציאות שברירית שכזו, חדירה של חיזבאללה ליישוב בצפון ופגיעה באזרחים תמוטט את מה שנותר מאמון הציבור בממשלה. אם חס וחלילה התרחיש הזה יתממש, תקום זעקה ציבורית. איך זה קרה לנו שוב? מי נרדם בשמירה? ולמה לא נערכנו כמו שצריך בצפון לתרחיש שכבר התממש בדרום? הכול יתכנס לשאלה אחת: איך לא למדנו. כמו לאחר מלחמת יום הכיפורים, ידונו בקונספציה המדינית, הצבאית והמודיעינית ושוב תעלה דרישה ציבורית לוועדת חקירה במטרה לאתר את האחראים למחדל.

אך הפעם האחראים כולם לא יהיו אחראים רק למחדל החדש. הם יהיו אחראים בראש ובראשונה לכך שלא חקרו באופן עצמאי, נטול פניות ואפקטיבי את סיבות השורש שהובילו לטבח השביעי באוקטובר. בסמוך לתחילת המלחמה, שורד השבי גדי מוזס מניר עוז ואנוכי יזמנו את מתווה מוזס-אבריאל הכולל הצעה למנדט מפורט של ועדת החקירה לטבח השביעי באוקטובר.

היוזמה הציבורית מבקשת להסיט את הדיון מהשאלה מי יחקור, לשאלה מה חייבים לחקור. מטרתה לדון בנושאי החקירה, להפיק את הלקחים ולוודא שטבח השביעי באוקטובר לא יחזור לעולם- בדרום, בצפון, בגבול הירדן, ביהודה ושומרון או ביישובים הסמוכים למרחב התפר.

אמון האזרחים בהנהגה הוא מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי של כל מדינה דמוקרטית. כאשר העבר בישראל לא נחקר, הוא ממשיך ללוות את הציבור. הזיכרון הציבורי הופך לעדשה שדרכה נבחן כל מסר המגיע מהדרג המדיני או הצבאי לציבור. כך לדוגמה, ההנחיה להשמיד את הגשרים מעל הליטני, שנומקה בצורך למנוע מעבר של מחבלים וציוד לחימה דרומה אל הגבול עם ישראל מעוררת מיד את חיישני השביעי באוקטובר. גם הודעת דובר צה"ל על חיסול מפקד כוחות רדואן, בשל כך שתכנן פשיטה לגליל, מחזיר את הזיכרון למרכז הבמה.

החשש הוא שמה שלא נחקר בדרום עלול להתפרץ בדרך זו או אחרת בצפון. זוהי מציאות מסוכנת המחייבת הנפת דגל אדום. אם טבח השביעי באוקטובר יהפוך לדפוס פעולה חוזר בזירות נוספות אמון הציבור בממשלה ובצבא יקרוס. זה יהיה הישג משמעותי לחיזבאללה וניצחון אסטרטגי החורג מהמישור הצבאי. האחריות למנוע זאת מוטלת בראש ובראשונה על הדרג המדיני ועל הצבא. אותו קול קטן, שזוכר את תחושת חוסר האונים בבוקר ההוא בשביעי באוקטובר, מזכיר לנו דבר נוסף: הפקת לקחים וחקר האמת הם תנאים הכרחיים להצלחה – בדרום, בצפון, באיראן ובכלל. מי שלא חוקר את העבר מזמין את העתיד.

פורסם בערוץ 7.

The post תרחיש אימים שאינו דמיוני first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשנים רגילות צה"ל מקיים ביום העצמאות מטס מרשים בשמי המדינה. ואולם, בשלוש השנים האחרונות המטס החגיגי בוטל. במלחמה המתמשכת, המטס מועתק אל מעבר לגבולות המדינה – מטהרן ועד תימן. במקום אקרובטיקה מרהיבה ושובלי עשן צבעוניים פעם בשנה, חיל האוויר מפעיל באופן יומיומי כוח אימתני שבעקבותיו מיתמרים ענני עשן אפורים במדינות אויב.

המעבר מהטקסי-חגיגי אל המבצעי מאפיין שינוי כלל-ישראלי בשנים הללו: החברה האזרחית, שהייתה שאננה יחסית ועסוקה בעיקר באישי, הפכה להיות מגויסת והעיסוק עבר לתחום הלאומי, במדים ובלעדיהם. גבולות המדינה הפכו נזילים בדרום (הקו הצהוב בעזה), במזרח (מעבר לקו ההפרדה בסוריה) ובצפון (קו הנ"ט בלבנון). הביטחון הקיומי של היהודים במדינת היהודים – ההישג הגדול ביותר של הציונות, התערער בשנים אלו, אך התברר שהדור הצעיר שלנו מוכן לעשות כל מה שנדרש, בהקרבה גדולה, כדי לחזור ולרכוש אותו. קורי העכביש שדמיין נסראללה, התבררו כקורי פלדה.

ביום ההולדת למדינה נעריך את המצב החדש – על דבשו ועל עוקצו – בארבעה מעגלים: בינלאומי, לאומי, אזורי ופנימי. במעגל הבינלאומי רעידת אדמה: מצד אחד, היציאה המשותפת לקרב יחד עם צבא ארה"ב נגד הגדול שבאויבנו היא לא רק מכפיל כוח מעשי אדיר, אלא גם סימן קריאה מהדהד באשר למעמד הגלובלי המיוחד של ישראל. מצד שני, מעולם לא הייתה ישראל מבודדת כל כך מול "שאר העולם". בצד ביקורת רחבה על דרך הפעלת הכוח הישראלי במלחמה, הולכת ומתפשטת תסיסה רעילה החותרת תחת עצם ההצדקה לקיום המדינה והרעיון הציוני. חמור ומטריד במיוחד אובדן הערך של המותג הישראלי בדעת הקהל האמריקאי, בקרב הדמוקרטים ובדור הצעיר האמריקאי כולו. עלינו לגייס את כל משאבינו כדי לשנות מגמה מאיימת זו.

כך גם במעגל הלאומי – שבו כלולים גם יהודי התפוצות: תור הזהב שלאחר מלחמת העולם, שבו יהודים היו חופשיים מהתקפות אנטישמיות, חלף עבר. המחלה עתיקת הימים, חסרת ההסבר, מרימה ראשה מחדש, והמערכת החיסונית, בעיקר באירופה, מתקשה להתמודד עימה. על מדינת היהודים להתגייס למלחמה באנטישמיות בתפוצות, ובו-זמנית להכין את עצמה לקליטה המונית של עלייה, בדומה למה שקרה בשנות ה-90 עם יהדות ברה"מ.

במעגל האזורי מצבנו השתפר פלאים. אמנם חלק גדול מהמטרות המוצהרות של המלחמה – המוגזמות והלא-ריאליות מלכתחילה – לא הושגו, אבל אין ספק שמאזן הכוחות מול שכנינו מקרוב ומרחוק נוטה לטובתנו יותר מאי פעם, בדור האחרון. ההרתעה הישראלית שוקמה, כוח ההיזק של אויבנו עבר בליה מסיבית, וישראל הפנימה את ההכרח לאמץ גישה אקטיביסטית נגד איומים. ואולם, חובה עלינו לתרגם הישגים אלו למגרש המדיני. אינטרס העל הישראלי איננו מתמצה בכיבוש שטחי ביטחון אלא ביצירת הסדרי ביטחון אמינים באמצעים דיפלומטיים. אם אלו יבשילו להסכמי שלום, אפשר שיפציע עתיד טוב יותר במעגל הבינלאומי והלאומי, לפחות בקרב מי שאיננו נגוע באנטישמיות.

ולבסוף, במעגל הפנימי: כאן נמשכת הורדת הידיים העצימה בין קבוצות הזהות הישראליות. הקצוות בכל אחד מהמחנות הסירו את הכפפות והמהלומות מוחלפות באופן ישיר, תוך הסלמה ברטוריקה ובנכונות המעשית לבדוק את גבולות ההסכמה בחברה. ישראל, כמו שקורה לעיתים לעץ חרוב מוצק מבחוץ – נאכלת מבפנים על ידי טרמיטים של שנאה. ובכל זאת, דומה שהרוב כאן מואס בקצוות הללו. התרופה ההכרחית לשיקומנו הפנימי היא בהסכמה רחבה של החברה הישראלית לקבל על עצמה כללי משחק לניהול המחלוקת – "חוקה רזה".

ביום העצמאות נכיר בדבש ובעוקץ שבכל אחד ממעגלי הקיום הישראל, ניישיר אליהם מבט ונבקש: "על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב… השיבני ואשובה אל הארץ הטובה" (נעמי שמר).

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post עצמאות של דבש ועוקץ first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

תמונה מורכבת. זו הדרך הטובה ביותר להבין את האופן שבו הסתיימה בינתיים המלחמה עם איראן. עדיין אי אפשר להגדיר אותה כניצחון, כפי שבנימין נתניהו רוצה, אבל היא גם אינה הכישלון שיאיר לפיד ונפתלי בנט ניסו להציג.

הסיבה שרבים מתקשים לעבד את התוצאה הזו היא שהם מוצאים את עצמם כעת במציאות שאינם רגילים אליה – מציאות שהתגבשה במהלך השנתיים וחצי האחרונות. חלק מהבעיה הוא שפוליטיקאים הטעו את הציבור וגרמו לנו להאמין שאפשר להשיג ניצחונות במהירות ובאמצעות כוח צבאי בלבד. בעזה, למשל, הובטח לנו "ניצחון מוחלט" ושלחץ צבאי לבד ישמיד את חמאס. במקום זאת, אחרי יותר משנתיים וחצי, חמאס עדיין שולט ב-50% מעזה ולא התפרק מנשקו.בלבנון, נאמר לנו בנובמבר 2024 שחיזבאללה ספג מכה קשה ושישראל שינתה מן היסוד את המשוואה בצפון. ובכל זאת, כעת ישראל שוב שקועה עמוק בביצה לבנונית.

ואז הגיעה מלחמת 12 הימים עם איראן ביוני. אז, נאמר שתוכנית הגרעין הושמדה ושישראל השיגה "ניצחון לדורות". ובכל זאת, שמונה חודשים לאחר מכן, יחד עם אמריקה, פתחנו במלחמה חדשה נגד איראן – מלחמה שנמשכה יותר מחמישה שבועות. אין ניצחון מוחלט. אין ניצחון לדורות.

מה שיש לנו במקום זאת הוא דבר מוכר יותר לכל מי שמבין כיצד מלחמות באמת אמורות להסתיים: הישגים צבאיים מרשימים בשדה הקרב, פגיעה חסרת תקדים ביכולות האויב, ואז העברת המקל לדיפלומטים כדי לבדוק אם ניתן לתרגם את ההישגים הללו להסדר שישמר אותם.
וזה לב הבעיה: ניהול ציפיות.

במשך זמן רב מדי נמכרה לישראלים ציפייה שגויה. לא מפני שההישגים הצבאיים לא היו אמיתיים – הם היו. אלא מפני שהם שווקו כסופיים ומוחלטים. הבעיה היא שמלחמות לעולם אינן פועלות כך, בוודאי לא במזרח התיכון ובוודאי לא מול אויב כמו איראן. פעולה צבאית יכולה לקנות זמן, להחליש, לשבש ולעכב. אבל היא אינה, כשלעצמה, מייצרת את הניצחון.

וזו הסיבה שכאשר אנו מביטים במלחמה הזו ושואלים מה בדיוק הושג, עדיין אין תשובה ברורה. ברמה הבסיסית ביותר, בקמפיין צבאי משותף והיסטורי, ישראל וארצות הברית הסבו נזק כבד לתשתיות הצבאיות והגרעיניות של איראן. מלאי טילים נפגעו. אתרי ייצור הותקפו. משגרים הושמדו. נכסים ימיים הותקפו. מערכי ההגנה האווירית נשחקו. מדענים ומפקדים חוסלו.

אבל מרשימה ככל שהמערכה הצבאית הייתה – והיא הייתה מרשימה – השאלה האמיתית היא מה יבוא עכשיו. כי אם יש לקח אחד שהישראלים היו צריכים ללמוד בשנתיים וחצי האחרונות, הוא שמלחמות אינן נמדדות רק לפי מה שנהרס בשדה הקרב. הן נמדדות לפי מה שנבנה, מובטח או נמנע לאחר מכן. הן נמדדות לפי השאלה האם התוצאה הדיפלומטית והאסטרטגית מקבעת את ההישגים הצבאיים ומונעת מהאויב פשוט להשתקם. וזו הסיבה שה10 ימים הקרובים חשובים כל כך.

האם ההישגים הצבאיים יתורגמו כעת להצלחה פוליטית? האם איראן תיאלץ למסור את כ-460 הקילוגרמים של אורניום מועשר ברמה גבוהה שברשותה? האם יוטלו מגבלות אמיתיות וניתנות לאימות על פיתוח וייצור הטילים בעתיד? האם מצר הורמוז ייפתח באופן שיחליש את אחד מכלי הכפייה החזקים ביותר של איראן?

אז האם זה הרגע לחגוג ניצחון? לא. אבל זה גם לא הרגע להכריז על כישלון, כפי שכמה פוליטיקאים מיהרו לעשות. מה שזה, בראש ובראשונה, הוא רגע להמתין, להתבונן, ולאפשר לדיפלומטיה להתפתח. רק כאשר השיחות הללו יצליחו או ייכשלו באופן סופי נדע אם המלחמה הזו הייתה רק הצלחה צבאית יוצאת דופן או משהו עמיד יותר שאפשר באמת לכנות ניצחון.

עם זאת, יש עוד נקודה שחשוב לזכור – מה שראינו במלחמה מול איראן היה, במובנים רבים, היישום המלא של הלקח החשוב ביותר מ-7 באוקטובר. לפני המתקפה של חמאס, ישראל ידעה שבעזה ולבנון בונים צבאות – רקטות, מנהרות, משגרים, טילי הנ"ט, לוחמים ומבני הפיקוד. אבל ישראל הייתה לכודה באסטרטגיית הכלה שהתמקדה בשאלה מרכזית אחת: כוונה. שהאויב מחזיק בנשק – את זה ידענו. השאלה הייתה אם הוא מתכוון להשתמש בו. האם חמאס רוצה מלחמה או מעדיף שקט? האם חיזבאללה מורתע או מתכונן לתקוף?

זה היה אסון 7 באוקטובר. אחרי מלחמת 12 הימים ביוני, כאשר התברר שאיראן האיצה את ייצור הטילים והתקרבה לסף גרעיני, ישראל החליטה שלא להיגרר שוב למלכודת הישנה.

היא לא רצתה להמתין עד שאיראן תשקם במלואו את ארסנל הטילים שלה ותצבור מספיק אורניום ברמה צבאית, ואז להיאלץ להתווכח אם טהרן מתכוונת להשתמש ביכולות הללו או לא. היא פעלה קודם כדי לשלול את היכולות עצמן. זה חשוב. זה מראה שישראל למדה מ-7 באוקטובר ושינתה את תפיסת הביטחון שלה. היא כבר אינה מוכנה לסבול איומים על גבולותיה רק מפני שהאויב עדיין לא לחץ על ההדק.

אבל הלקח הזה מגיע עם משמעות כואבת. הוא אומר שמה שקרה במהלך המלחמה האחרונה אינו יוצא דופן. ייתכן שזהו המודל לעתיד. כדי שהציבור יבין זאת, מנהיגים פוליטיים וצבאיים חייבים להיות שקופים וכנים. הם צריכים להסביר מה הושג, ובאותה מידה של בהירות גם מה לא הושג. הם צריכים לומר שהצלחה צבאית היא אמיתית וחשובה, אבל שהיא אינה קבועה, ושיכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר.

פורסם במעריב.

The post יכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שלטון באמצעות פסיקות נקודתיות ויועצים משפטיים הוא אסטרטגיה בעייתית. השמאל בארה"ב למד את זה בדרך הקשה.

ישראל נולדה ללא חוקה, ובמשך שנים רבות התנגדה לעליונות שיפוטית. במשך עשורים מערכת המשפט שלה שיקפה את המסורת הפרלמנטרית הבריטית, שבה בתי המשפט מפרשים חוקים אך אינם טוענים לסמכות לבטל את פעולתם של הגופים הפוליטיים הנבחרים. רק בעשורים האחרונים החלה ישראל לאמץ את המודל האמריקאי של כוח שיפוטי חוקתי. תפנית זו, שקודמה בעיקר בידי ליברלים, עלולה להתברר כטעות חמורה. ההיסטוריה האמריקאית מלמדת כי הסתמכות על בתי משפט כמנועים לרפורמה ליברלית היא בעייתית מבחינה נורמטיבית וכושלת מבחינה אסטרטגית. במובן זה, העבר האמריקאי הוא אזהרה לגבי עתידה של ישראל.

עליונות שיפוטית לא היתה תוצאה בלתי נמנעת בארה"ב. בניגוד לישראל, ארה"ב אימצה חוקה כתובה עם הקמתה, אך מסמך זה לא הקנה לבתי המשפט באופן ברור את המילה האחרונה בפרשנותו. אפילו פסק הדין המפורסם מרבורי נגד מדיסון לא כונן משטר של כוח שיפוטי בלתי מוגבל, ובמהלך מרבית המאה ה–19 נהגו בתי המשפט באיפוק. רק בתום תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים, כאשר הקונגרס נסוג מן הניסיון לחולל שינוי דמוקרטי בדרום, החלו שופטים לטעון לסמכויות מרחיקות לכת, בעיקר כדי למנוע מעורבות ממשלתית בכלכלה ולחסום רפורמות חברתיות.

נגד מגמה זו התפתחה תנועת התנגדות פוליטית שנמשכה כ–50 שנה, והגיעה לשיאה במהפכת הניו דיל של פרנקלין רוזוולט, שבמסגרתה הוכפפו בתי המשפט מחדש לממשל דמוקרטי. ההתנגדות היתה לא רק לביטול חקיקה בשם החוקה, אלא גם לפרשנות שיפוטית אגרסיבית שאיפשרה לשופטים לכפות את עמדותיהם. כפי שניסח זאת השופט לרנד הנד, שהיה בין מקדמי הרפורמה: שופטים "פילסו את דרכם לעליונות באמצעות גרזנים דו־צדדיים. להב אחד הוא שליטה בחקיקה באמצעות קביעה כי היא אינה חוקתית, והלהב השני הוא פרשנות חופשית של חוקים בהתאם לעמדותיהם". לאחר מאבק ממושך, השופטים הובסו.

הניסיון הזה הראה כי קידום שינוי פוליטי באמצעים משפטיים, במקום באמצעים פוליטיים, נידון לכישלון. לאחר מלחמת העולם השנייה, ליברלים כמו פליקס פרנקפורטר היו ספקנים לגבי האפשרות שבתי המשפט ישמשו שליחים של הליברליזם, ובוודאי שלא כתחליף לניצחון פוליטי. המודל החוקתי האמריקאי לא היה בעל השפעה עולמית נרחבת עד עמוק לתוך המאה ה–20, וגם אז הוא משך בהתחלה בעיקר שמרנים שחששו מדמוקרטיה המבוססת על זכות בחירה כללית וחיפשו דרכים לרסן את השלכותיה. במשך זמן רב, ריבונות פרלמנטרית ללא בלמים שיפוטיים חזקים היתה הרבה יותר מושכת ברמה העולמית, במיוחד בקרב מדינות פוסט־קולוניאליות שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהן גם ישראל. רק מאוחר יותר חל שינוי.

באופן פרדוקסלי, השינוי נבע מכך שליברלים בארה"ב אימצו טכניקות אנטי־דמוקרטיות כדי להניח את היסודות לחברה ליברלית ושוויונית, בעיקר בהקשר של יחסי גזע. במשך זמן מה, האסטרטגיה נראתה מוצלחת. מי שהתנגדו לא למטרות אלא לאמצעים, כמו פרנקפורטר, הוצגו ככוחות שמרניים אנטי־פרוגרסיביים.

בדיעבד, האסטרטגיה נכשלה. בית המשפט העליון האמריקאי בשנות ה–50 וה–60, בראשות ארל וורן, השיג הישגים משמעותיים, אך הם התבררו כשבריריים. ללא תמיכה פוליטית, תהליכי דה־סגרגציה נתקעו, וההסתמכות על בתי המשפט עוררה תגובת נגד, שהזינה מסע שמרני ממושך להשתלטות על מערכת המשפט. עד שליברלים השיגו פסקי דין מכוננים בנושאי הפלות וזכויות הומוסקסואלים, בית המשפט כבר נטה ימינה. ליברלים התקשו להתמודד עם השלכות האסטרטגיה שלהם. לאחר שעודדו עליונות שיפוטית, הם מצאו עצמם חסרי אונים כאשר יריביהם שלטו באותם כלים. כיום מוסכם כי מדובר היה בטעות חמורה, ויש מי שמבקשים להשיב את הגלגל לאחור. המשפטן הבולט מהרווארד לורנס טרייב כתב ב–2023 כי "תקופת בית המשפט של וורן היתה החריג ולא הכלל". לדבריו, על האמריקאים לוותר על "תפיסה מיושנת של בית המשפט" ועל "יראת כבוד שאינה במקומה".

ישראל אימצה את המודל האמריקאי בדיוק כאשר ליברלים בארה"ב החלו להבין את הטעות שביסודו. החל משנות ה–90, תחת הנהגתו של אהרן ברק, אימץ בית המשפט העליון תפיסה של סמכות שיפוטית שהושפעה במפורש מן הפרקטיקה החוקתית האמריקאית. כיום מחזיק בית המשפט העליון הישראלי בסמכויות נרחבות אף יותר מאלה של מקבילו האמריקאי: ביטול חקיקה על בסיס עקרונות עמומים, ניטרול חוקים באמצעות פרשנות אגרסיבית, פסילת החלטות ממשלה מטעמי אי־סבירות ופיקוח שוטף על פעולת הרשות המבצעת. בית המשפט גם שולט בהרכבו, מדכא מחלוקות פנימיות במערכת, והפך את היועץ המשפטי לממשלה לסמכות מפקחת על נבחרי הציבור. יחד, דוקטרינות אלו יצרו ריכוז יוצא דופן של כוח בידי גורמים בלתי נבחרים.

מערכת זו נשענת על פיקציה המוכרת מהשיח המשפטי והציבורי בארה"ב: ששופטים ניצבים מעל לפוליטיקה ומיישמים עקרונות משפטיים ניטרליים. בפועל, הם אינם כאלה. שופטים אינם מומחים לענייני מוסר ומדיניות, ומחקרים אמפיריים, הן בארה"ב והן בישראל, מראים כי הכרעותיהם משקפות עמדות אידיאולוגיות. נימוקים משפטיים משמשים לרוב להצדקת תוצאה רצויה, ולא לחשיפה של משפט ניטרלי. המאפיין המזיק ביותר של ליברליזם שיפוטי אינו בכך שבתי המשפט מקבלים החלטות פוליטיות, אלא בכך שליברלים מתעקשים, בניגוד לכל ראיה, שבתי המשפט אינם עוסקים בפוליטיקה כלל. הם טוענים שהמשפט עצמו מחייב את התוצאות המועדפות עליהם, וששופטים רק "מגלים" אותן באמצעות פרשנות ניטרלית. העמדת פנים זו אולי מרגיעה בעלי ברית פוליטיים, אך אינה משכנעת יריבים.

אולם היריבים הפוליטיים מבינים היטב מה מתרחש. הם רואים כיצד בתי המשפט משמשים לעיגון תפיסות מוסריות וחברתיות שלא זכו לתמיכה דמוקרטית. לפיכך הם מגיבים לא בטיעון משפטי אלא בהתגייסות פוליטית שמטרתה המרכזית היא השתלטות על מערכת המשפט עצמה. כך, הכחשת הפוליטיות של השפיטה אינה מנטרלת את המחלוקת אלא מחריפה אותה ומעבירה אותה למוסדות שאינם מסוגלים להכילה. בתי המשפט חדלים להיתפס כבוררים ניטרליים והופכים לכלים — זירות להמשך המאבק הפוליטי באמצעים אחרים. כל מינוי הופך למאבק אידיאולוגי, וכל כלל פרוצדורלי לכלי נשק. כך היה בארה"ב, וכך קורה כעת בישראל.

חמור מכך, כוח שיפוטי שנרכש בשם הליברליזם אינו נותר ליברלי לאורך זמן. מרגע שבתי המשפט נתפסים כיעד למאבק פוליטי, אין סיבה לצפות שיישארו בידיים ידידותיות. ליברלים אמריקאים למדו זאת בדרך הקשה, כאשר הסתמכות של עשרות שנים על כוח שיפוטי הובילה לבית משפט הנשלט בידי יריביהם האידיאולוגיים, שהשתמשו בדיוק באותם כלים כדי לפרק הישגים ליברליים.

המשפטיזציה היתה בחירה, לא גורל. הן בארה"ב והן בישראל, התקופה מאז שנות ה–70 התאפיינה בעליית הימין, שהתבטאה בניצחונותיהם של מנחם בגין ורונלד רייגן. התחושה של ייאוש לנוכח אובדן הרוב ההגמוני כמעט, שאפיין במשך עשורים את מפלגת העבודה ואת המפלגה הדמוקרטית, היתה מובנת. הפיתוי היה ברור, אך המחיר ארוך הטווח היה כבד. בתי משפט יכולים לחסום חקיקה, אך אינם יכולים לבנות קואליציות או להעניק לגיטימציה. ליברליזם המקודם באמצעות שופטים מצמצם את שאיפותיו ומעורר תגובת נגד. עם הזמן הוא חדל להיות חזון שלטוני והופך לעמדת התגוננות המוגדרת על ידי פחד מן הדמוקרטיה.

ההיסטוריה האמריקאית מציעה לקח אחר. ברגעים מכריעים כמו תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים והניו דיל, בחרו אליטות ליברליות בהתמודדות דמוקרטית ולא בהסתגרות משפטית. הסיכונים היו ממשיים, אך האלטרנטיבה היתה גרועה יותר. הישגים ליברליים בני־קיימא הושגו באמצעות פוליטיקה דמוקרטית, לא באמצעות בתי משפט.

הליברלים בישראל אינם נידונים לחזור על הטעות האמריקאית. השדה הפוליטי הדמוקרטי נותר פתוח: ניתן לבנות קואליציות מחדש, לחדש טיעונים ולהפוך תבוסות לניצחונות. ליברליזם אינו נכשל כשהוא מפסיד בבחירות. הוא נכשל כשהוא מוותר על המאמץ לנצח בהן. הדרך קדימה אינה עוברת דרך בתי המשפט, אלא דרך הבוחרים, והיא עדיין פתוחה.

פורסם בהארץ. 

The post הליברלים צריכים להבין: בית המשפט לא יציל את הדמוקרטיה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לאחרונה פרסם העיתון הגרמני Berliner Zeitung כי תיקון לחוק הגרמני נכנס כמעט מבלי לעורר תשומת לב ציבורית. על פי הדיווח, מיליוני גברים גרמנים בגילאי שירות, החל מסוף שנות העשרה ועד אמצע החיים, יידרשו לקבל אישור מהרשויות לפני יציאה לחו"ל לתקופה העולה על שלושה חודשים. משמעות המהלך הזה חורגת בהרבה מהיבט טכני, והוא מצטרף לשורה של צעדים שמסמנים שינוי תפיסתי עמוק בגרמניה ובאירופה כולה. כאשר בוחנים את החודשים האחרונים כרצף, ולא כאוסף ידיעות, מתברר כי מדובר בתהליך מואץ של מעבר ממדיניות פציפיסטית למודל שמכין את הקרקע לעימות אפשרי. ההחלטה לעקוב אחרי יציאה של אזרחים בגילאי שירות אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במהלך רחב יותר שמחזק את יכולת המדינה לשלוט בכוח האדם שלה בשעת חירום, גם אם הוא עדיין עטוף בשפה בירוקרטית מרוככת. אלא שבמקביל לשינוי הזה ברמת המדינה, החברה הגרמנית מציגה תמונה שונה לחלוטין. בדצמבר האחרון התקיימו הפגנות ב-90 ערים בגרמניה נגד חזרת שירות החובה.

ד"ר קובי ברדה אצל אברי ושרקי.

מדובר בגל מחאה רחב בהשתתפות מאות אלפי צעירים, שבחלק מהמקרים אף נשמעו אמירות קיצוניות במיוחד, עד כדי העדפה לחיות תחת פוטין ולא לשרת בצבא. המחאה הזו אינה שולית, אלא משקפת פער עמוק בין הנהגה שמזהה שינוי בסביבה האסטרטגית לבין ציבור שגדל במשך שמונים שנה תחת ההנחה שמלחמות רחבות אינן עוד חלק מהמציאות האירופית. בתוך הפער הזה, גרמניה מתחמשת בקצב חסר תקדים, כולל רכש מערכות מתקדמות מישראל. לאחרונה אף הוחלט להכפיל את תקציב הרכש למעל 20 מיליארד שקל, כאשר מערכות ראשונות של כיפת ברזל כבר נמסרו בדצמבר.

מטאטאים שדימו מכונות ירייה

זאת במדינה שלפני לא הרבה שנים בלבד חייליה התאמנו עם מטאטאים שדימו מכונות ירייה, עדות להזנחה עמוקה שנבעה מהנחת יסוד אחת: שלא תהיה מלחמה.

אבל התמונה אינה מוגבלת לגרמניה. ברחבי אירופה מתגלה ממד נוסף של המשבר: איכות כוח האדם. בעשורים האחרונים השירות הצבאי חדל להיות מסלול של האליטה החברתית במדינות רבות, והפך לבחירה של קבוצות מצומצמות יותר. המשמעות של תהליך זה מתבררת כעת, כאשר הצבאות נדרשים להתרחב במהירות. רק בשבוע האחרון נחשף כי 175 מלחים בצי הצוללות הגרעיניות של בריטניה נכשלו בבדיקות סמים לאורך זמן, כולל שימוש בקוקאין, הרואין וסמים נוספים, וחלקם שירתו גם במערכי ההרתעה הרגישים ביותר. זו אינה תקלה נקודתית אלא סימפטום לשחיקה עמוקה. על הרקע הזה יש לקרוא גם את דברי הרמטכ"ל הצרפתי, שהזהיר כי אירופה תידרש להקריב את בניה ובנותיה במקרה של עימות מול רוסיה, אמירה שהובילה ללינץ' תקשורתי נגדו במקום לדיון ענייני. במקביל, מתחולל שינוי פוליטי עמוק. מפלגת AfD בגרמניה, שצמחה לכמעט רבע מהציבור ושבחלקים ממנה ניכרים גם סממנים אנטישמיים, ממשיכה להתחזק.

השפעתה חורגת מגבולות גרמניה, כאשר פעילותה בזירה האירופית תורגמה בשבוע האחרון גם לצעד מדיניות, כאשר מהלכים שהובילה בפרלמנט האירופי תרמו לקידום החלטה על גירוש מהגרים בלתי חוקיים, כולל הקמת מתקני מעצר. באותו הקשר, הקנצלר הגרמני פרידריך מרץ אירח השבוע בברלין את אל-ג'ולאני, הנשיא הסורי החדש, ובמסגרת המפגש עלתה האפשרות להחזרת פליטים על בסיס ההנחה שסוריה הפכה ל"בטוחה יותר", ביטוי נוסף לשינוי הכיוון האירופי.

לצד כל אלה מתווסף ממד חיצוני קריטי. מזכ"ל נאט"ו, מארק רוטה, לשעבר ראש ממשלת הולנד, הזהיר כבר בשנת 2025, עוד לפני ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון ולפני המשמעויות שנגזרו מהמתיחות סביב איראן ומהחיכוך בין נאט"ו לבין טראמפ, כי עד שנת 2030 הרוסים עלולים לפלוש לאירופה. אלא שעל רקע האירועים האחרונים והאפשרות להיחלשות נוספת של המחויבות האמריקאית, סביר להניח כי לוחות הזמנים הללו התקצרו. במקביל, נשמעות בארצות הברית הצהרות מצד הנשיא טראמפ על כך שהוא שוקל להוציא את ארצות הברית מנאט"ו.

אמנם החוק האמריקאי מחייב אישור קונגרס, אך בפועל, כמפקד העליון של הצבא, לנשיא יש יכולת ממשית לדלל כוחות ולשנות פריסה, וכאשר מדובר בכ-45 אלף חיילים אמריקאים המוצבים בגרמניה, המשמעות היא פגיעה ישירה באחד מעמודי התווך של הביטחון האירופי מאז מלחמת העולם השנייה. כאשר מחברים את כל המרכיבים הללו יחד מתברר כי אירופה נכנסת לתהליך מואץ של התחמשות, הקשחת גבולות ושינוי תפיסות ביטחוניות, בעוד שהחברה האזרחית שלה עדיין פועלת מתוך עולם מושגים של עידן שבו מלחמה אינה אפשרות ממשית, והפער הזה בין תודעה למציאות הוא בדיוק המקום שבו ההיסטוריה נוטה להאיץ.

אירופה עוברת בתוך זמן קצר שינוי דרמטי: מיבשת שהאמינה שהמלחמות מאחוריה, ליבשת שמתחילה שוב לדבר על עימות כתרחיש ריאלי. כפי שמיוחס לאותה קללה סינית ידועה, "שתחיה בזמנים מעניינים", נדמה שגם מי שאמר אותה לא תיאר לעצמו עד כמה מהר הם יכולים להפוך לכאלה.

פורסם ynet

The post גרמניה משנה גישה: מפציפיזם להתכוננות למלחמה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

התקציב שעבר השבוע מגביה את חומות הגטו החרדי ורק יעמיק את העוני והתלות של החרדים במשלמי המסים והמשרתים. אבל כששליש מהתינוקות היהודיים הנולדים בישראל חרדים, המשמעות לעתיד ישראל הרסנית. מי שמבקש לחזות את עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל לא צריך כדור בדולח. מספיק ללמוד את המקרה של ירושלים. ירושלים היא מודל הדגמה דמוגרפי-כלכלי לעתיד של כולנו. אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניות הממשלתית, כך תראה מדינת ישראל בעוד שלושה עשורים.

עד לפני שלושה עשורים, בירת ישראל היתה עיר ישראלית ממוצעת עם ערך מוסף של חן ירושלמי. גם אז אפיינו אותה מורכבויות ומתחים, אבל בהיבט הדמוגרפי והסוציו-אקונומי מצבה היה סביר. המיקום שלה היה באשכול סוציו-אקונומי 5. היא הייתה עיר של מעמד ביניים, של פקידות ממשלתית, אקדמיה ומסחר. כיום, ירושלים מדשדשת בתחתית, באשכול 2-1, לצד היישובים העניים ביותר בפריפריה החברתית של ישראל. העוני בירושלים הוא לא רק נתון סטטיסטי יבש; הוא נוכח פיזית ברחובות, בתשתיות המתפוררות של השכונות החרדיות והמזרח-ירושלמיות, ובדמותה המשתנה של העיר.

הסיבה לקריסה הזו היא נגזרת ישירה של דמוגרפיה ומדיניות ממשלתית. מבט אל המגמות שמאפיינות את העיר בעשורים האחרונים, משקף באופן מפחיד את מה שקורה בישראל של היום. בשנות ה-80, החרדים היוו 16% מאוכלוסיית ירושלים. דומה לשיעור החרדים באוכלוסיית ישראל היום. בשנות ה-90 הם כבר היו 20% מכלל הירושלמים ו-28% מהיהודים; בשנת 2011 הם כבר היו27% מכלל הירושלמים ו-30% מכללה היהודים. והיום, כ-30% מתושבי ירושלים הם חרדים, והם מהווים למעלה כ-50% מהאוכלוסייה היהודית בעיר.

כשבוחנים את מערכת החינוך – המנבא המדויק ביותר לעתיד – המספרים חדים אף יותר: הרוב המוחלט של תלמידי כיתות א' היהודים בעיר, 67%(!) לומדים במוסדות חרדיים. במוסדות חילוניים לומדים רק 17%. במקביל, ירושלים סובלת כבר עשורים מ"הגירה שלילית" קבועה בעיקר של האוכלוסייה הציונית, היצרנית והליברלית. על פי נתוני הלמ"ס, אלפי צעירים ומשפחות חילוניות עזבו ועוזבים את העיר, ומותירים עיר שהולכת ומאבדת את מנועי הצמיחה שלה. כך, שיעור החילונים בירושלים היום הוא רק 20%. שיעור האוכלוסיה הערבית אגב עלה בשנים האלו באופן מתון מאוד (כ- 4% לערך) כך שזה לא מה ששינה את מצבה של העיר.

המשוואה הכלכלית פשוטה ואכזרית: פריון העבודה במגזר החרדי נמוך משמעותית מהממוצע הארצי, ושיעור התעסוקה של הגברים החרדים, עדיין נמוך דרמטית (סביב ה-52%) לעומת הציבור הכללי (מעל 85%). התוצאה היא בסיס מס הולך ומתכווץ מול צרכי רווחה הולכים וגדלים. כך, שיעור העוני בירושלים מפחיד. 39% מהמשפחות ו-51% מהילדים בירושלים חיים מתחת לקו העוני. לכן בירושלים, אחוז של בתי האב זכאים להנחות משמעותיות בארנונה על בסיס מבחני הכנסה ששוויה השנתי מגיע ללמעלה מרבע מפוטנציאל הגביה. המשמעות היא שהתושבים המייצרים הכנסה ומשלמים מיסים מלאים, נושאים על גבם את נטל העיר ומשלמים את הארנונה הגבוהה ביותר בישראל.

אז איך ירושלים לא פושטת רגל? התשובה היא "הנשמה מלאכותית". ירושלים שורדת בזכות הזרמה שנתית של מיליארדי שקלים מתקציב המדינה – באמצעות "מענקי הבירה", מענקי איזון ותקציבים ייעודיים. חלק מהתקציבים הם למימון היותה עיר בירה מורכבת. אבל חלק ניכר מממן את הגירעון שיוצרת הדמוגרפיה של ירושלים. במילים פשוטות: הייטקיסטים מתל אביב, תעשיינים מחיפה ועובדי שירותים מראשון לציון הם שמממנים את הגירעון המובנה של בירת ישראל. הפריפריה הכלכלית של ירושלים נתמכת על ידי המרכז הכלכלי של ישראל.

הנתונים של ירושלים בשנות ה-80 דומים באופן מפחיד לאלו של ישראל 2026 בהיבטי דמוגרפיה חרדית, נטישת אוכלוסיה מבוססת ומשכילה, עוני, נטל מס, מערכת החינוך ועוד. לכן מבט אל ירושלים של היום הוא מבט לישראל של עוד כמה עשורים. כבר היום נולדים בישראל יותר ילדים חרדים מחילונים. ההגירה של ישראלים חילונים משכילים הולכת וגוברת. על פי תחזיות הלמ"ס, אם המגמות הנוכחיות יימשכו, בעוד כשלושה עשורים חלקם של החרדים באוכלוסייה הכללית יזנק לכ-30%, בדומה למצבם בירושלים כיום. ישראל כולה תהפוך לעניה. אלא שבניגוד לירושלים, למדינת ישראל לא תהיה "קופה חיצונית" שתחלץ אותה.

זו לא רק שאלה של רמת חיים. זוהי סוגיה של ביטחון לאומי. אי אפשר להחזיק צבא גדול עם ייתרון איכותי מובהק עם תמ"ג לנפש של אנגולה. צה"ל, צבא העם, לא יוכל להתקיים כצבא טכנולוגי מתקדם כאשר מחצית משנתון הגיוס משתמטת ואלו שבכל זאת מתגייסים נעדרים כישורי יסוד במתמטיקה ואנגלית. קריסה כלכלית היא איום קיומי על הריבונות הישראלית, חמור ומיידי לא פחות מהאיום האיראני. כדי להמשיך לשרוד כאן, חייבים לחולל שינוי מיידי ומשמעותי במדיניות הממשלתית.

פורסם במעריב. 

The post הכתובת על חומות ירושלים: מבט לעתיד הקשה של ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.