המשטר האיראני קיבל החלטה גורלית בלילה האחרון: לירות לעבר ישראל בתגובה על התקיפה בביירות. זה השלב האחרון עד כה בניסיון האיראני לכרוך את לבנון במסגרת הפסקת האש, במטרה לבצר את ההשפעה הצירית על מדינת לבנון, ולהבטיח את שרידותו של חיזבאללה – המוצב האיראני הקדמי ואולי היחידי שנותר מול ישראל.

ההחלטה הזו לא הגיעה בחלל ריק: המשטר האיראני כבר הצליח לשכנע את ארה"ב שהדרך להפסקת אש ארוכה באזור עוברת בהפסקת אש בלבנון. משעה שארה"ב הצליחה לכבול את ידיה של ישראל בלבנון – התיאבון האיראני גדל, ועימו גם המחויבות לעמוד בהבטחתה. סביר להניח שבהחלטה האיראנית לירות עמדה גם ההערכה שארה"ב תעצור או לכל הפחות תגביל את התגובה הישראלית בשטח איראן, ואולי גם התקווה שהפעולה הזו תחריף את המתחים הקיימים בין ישראל לבין ארה"ב.

ההחלטה מסמנת גם תעוזה גוברת מצד המשטר האיראני, הקשורה בהתחזקותה של החונטה הצבאית המתקראת משמרות מהפיכה. בשלב זה רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לקבלת ההחלטות באיראן, אבל אין ספק שהכוחות הרדיקליים בתוך משטר רדיקלי גם כך התחזקו, ושעמדתם הפכה למשמעותית ובולטת יותר. תעוזה זו נשענת גם בהערכת גורמים רבים במשטר כי מצבה האסטרטגי של איראן השתפר לאחר המבצע, ולאו דווקא הורע: אחרי הכל, זהו אותו משטר שהצליח לעמוד על הרגליים מול האימפריה הצבאית החזקה בתבל, ולהחזיק את הכלכלה העולמית כבת ערובה.

ההחלטה האיראנית מגדילה את הסיכוי להתרחבות העימות. סביר שלא איראן ולא ארה"ב מעוניינות להיכנס שוב לעימות ישיר ועצים, אבל ההיסטוריה מוכיחה לנו פעם אחר פעם שמיסקלקולציה ושדינמיקה של הסלמה יכולה לגרור שני צדדים שאינם רוצים בכך לכדי עימות מלא. ישראל תצטרך לנהוג בזהירות ובשום שכל, על מנת שלא להיתפס כמי שגוררת את ארה"ב למלחמה שהיא לא רוצה בה.

עם זאת, ישראל אינה יכולה לעמוד מנגד לנוכח תוקפנות בוטה וישירה של איראן על ישראל, ללא הצדקה. על מנת להשיב את מאזן ההרתעה, ישראל חייבת להגיב בעוצמה רבה. במסגרת הפעולה הזו ישראל יכולה וצריכה להתמקד בפגיעה מקסימאליסטית במתקני האנרגיה של איראן, "הבטן הרכה" של המשטר, ובשאיפה גם בסיכולים ממוקדים של גורמים ניציים במשטר.

זו גם הזדמנות למנף את התוקפנות האיראנית הבוטה על מנת להדגיש לאזרחי איראן שהמשטר שוב פעם שם את טובת הציר הרדיקלי על חשבון טובת אזרחיו. אזרחי איראן שהפגינו בהמוניהם ברחובות דרשו מהמשטר להשקיע את המאמצים שלו בטהראן – ולא בביירות, בצנעא, או בבגדאד. המסר הזה נראה היום חזק יותר מתמיד.

במקביל, ישראל חייבת לשוב לפעילות עצימה בכלל המרחב הלבנוני מול תשתיות חיזבאללה. הדרך האפקטיבית ביותר להביא לפירוק חיזבאללה בשנים הקרובות עוברת בייבוש הביצה האיראנית בלבנון, וישראל אינה יכולה להרשות לאיראן לכפות את דעתה בלבנון. ניתוק הזירות בין לבנון לבין איראן הוא אינטרס ישראלי ראשון במעלה, ויש להתעקש עליו בכל מחיר – גם מול האמריקנים. הרחבת הפעילות בלבנון גם תאותת לאיראן שבריונותה אינה מרתיעה את ישראל.

גישה זו עשויה להציף מתחים מול הממשל האמריקני, אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מערכת היחסים הזו. ישנם רגעים בחייהן של מדינות שבהם הן חייבות להתעקש על הקווים האדומים שלהם, בייחוד כשהם נחצים באופן בוטה כל כך כפי שקרה הלילה. ישראל חייבת לשקלל את האינטרס האמריקני הרחב ולחתור לפיכך למערכה עצימה של ימים בודדים, שנגמרת באופן חד צדדי לאחר שהמסר הברור עבר: תוקפנות ובריונות לא משתלמות כשזה נוגע לישראל.

ולצד כל אלה, ישראל חייבת לשמור את העיניים על היעדים האסטרטגיים החשובים ביותר מול הציר השיעי: האצת נפילת המשטר האיראני, מניעת הצטיידותו בנשק גרעיני ופירוק חיזבאללה מנשק. אלה מצריכים מאמץ משולב צבאי, מדיני, כלכלי ותודעתי, ובעיקר אסטרטגיה ברורה וקוהרנטית. עם זאת, הדרך לשם חייבת להתחיל בהשבת ההרתעה שנפגעה הלילה באופן משמעותי.

פורסם במקור ראשון.

The post מערכה עצימה וקצרה להשבת ההרתעה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ישראל שלחה לאיראן מסר אסטרטגי שהדהד הרבה מעבר לגבולות המזרח התיכון: היא פועלת על פי שיקול דעתה הריבוני. נכון, הנשיא דונלד טראמפ הצהיר אתמול בכמה ראיונות כי אינו מעוניין בפעולה ישראלית; נכון גם שהלחץ האמריקאי היה ממשי. ועדיין, ישראל עשתה את מה שסברה שעליה לעשות, ואת מה שנכון לאינטרסים הביטחוניים שלה. זה אולי נראה כמו אתגר ישיר לוושינגטון ולמדיניות הנשיא, אך ייתכן בהחלט שמדובר בתיאום מדוקדק: אמריקה נשארת מחוץ לסיבוב הזה, בעוד איראן לומדת שישראל מסוגלת ומוכנה לפעול גם ללא כיסוי אמריקאי מפורש. והמסר הזה קריטי. בחודשים האחרונים עסקה איראן במהלכה הישן והמוכר: קניית זמן, גרירת רגליים וניהול משא ומתן למראית עין בלבד.

בעוד הדיפלומטים ניסו להגיע להסכם שיאריך את הפסקת האש, המשיכה טהראן לזרוע אש ברחבי האזור – במתקפות על איחוד האמירויות, על בחריין ועל כווית, כולל הפגיעה בשדה התעופה שם לפני ימים אחדים (אירוע שכמעט נשכח בתוך שטף החדשות הבלתי פוסק). איראן היתלה באמריקה וניצלה את רצונו העז של טראמפ להשיג הסכם – כמעט בכל מחיר – כדי לקנות זמן, להתחמש ולהרחיב את מעגל ההשפעה שלה.
ואז הגיע אתמול.

לאחר התקיפה הישראלית בדאחייה, בחרו האיראנים להגיב במתקפת טילים נגד ישראל. המשטר בטהראן העריך שטראמפ יבלום את ירושלים, ושוב יצליח להוכיח כי איראן היא שמכתיבה את כללי המשחק במזרח התיכון. לכן, לא נכון היה להסתכל על מתקפת הטילים אמש רק כעל אירוע צבאי. מי שפיענח אותה נכון הבין שמדובר בהצהרה אסטרטגית: איראן ביקשה להבהיר שהיא מאמינה שביכולתה לקבוע את הנעשה במרחב כולו, כולל בלבנון. זו אינה התנהגות של משטר המתכוון לחתום על הסכם או המוכן לוויתורים. זו התנהגות של שחקן שמרגיש חסין, המאמין כי כיסאו יציב וכי האמריקאים נחושים כל כך להימנע מהסלמה עד שיעשו כמעט הכול כדי למנוע סבב לחימה נוסף.
הבוקר איראן למדה שיעור אחר.

ישראל הוכיחה פעם נוספת כי ריבונותה הביטחונית אינה נשענת על אישור חיצוני. לא תמיד נדרש "אור ירוק" מהבית הלבן כדי שצה"ל יפעל. וגם אם התקיים תיאום כלשהו מאחורי הקלעים, הנראות כלפי חוץ היא של עצמאות ישראלית – וזו כשלעצמה מחזקת את ההרתעה. ייתכן שזה בדיוק מה שסוכם בשקט. גם לאמריקה יש אינטרס שאיראן תפנים שהמשוואה השתנתה: שלא ניתן לגרור את התהליך לנצח, שהזמן שקנתה סביב שולחן המשא ומתן לא העניק לה חסינות, ושיש מחיר לניסיון לנצל את רצונו של טראמפ להסכם. במובן הזה, המשוואה החדשה אף משרתת את טראמפ. הוא יכול לומר לאיראנים שהוא אמנם מנסה להגיע להסכם, אך אם יסרבו להתגמש – לא בהכרח יהיה ביכולתו לרסן את ישראל. המסר ברור: הדרך להסכם עדיין פתוחה, אך החלון הולך ונסגר.

השאלה שנותרת פתוחה היא האם טהראן תשכיל להסיק את המסקנה הנכונה. האם הנהגת המשטר תבין שמשחק הדחיינות הגיע לקצו? האם תפנים שהאסטרטגיה של משיכת זמן, תקיפות באמצעות שלוחים ואיומים מרחוק כבר אינה מספקת לה את ההגנה שסיפקה בעבר? או שמא צפוי לנו עוד סבב – עוד טילים, עוד הצהרות ניצחון ועוד ניסיונות להשיג הפסקת אש פיקטיבית שתאפשר לאיראן להתארגן מחדש ולהמשיך בדיוק באותו נתיב. כך או אחרת, ישראל הבהירה הבוקר דבר אחד בצורה שאי אפשר לטעות בה: היא אינה מתכוונת להמתין לתשובה.

פורסם במקור ראשון. 

The post מסר אסטרטגי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

השערוריה החדשה מהלילה מסמנת עליית מדרגה מדאיגה בעימות התת קרקעי שמתחולל בתוך הממסד האמריקאי נגד ישראל.

ההדלפה הדרמטית לרשת NBC, לפיה סוכנות המודיעין של הפנטגון (DIA) העלתה את רמת איום הריגול המיוחס לישראל לדרגה הגבוהה ביותר קריטית, אינה אירוע אבטחת מידע שגרתי. כדי להבין את האירוע, חייבים לתת קונטקסט היסטורי. מאז פרשת ג'ונתן פולארד בשנות השמונים, ישראל נזהרת בקפידה שלא לרגל על אדמת ארצות הברית או לעקוב אחר בכירים אמריקאים. לכן, הדיווח הנוכחי מעורר תהיות רבות, במיוחד לאור העובדה שבמסמך שהודלף אין שום ראיות פורנזיות או ממצאים של ממש שמוכיחים חדירה, אלא רק "חששות" לכאורה.

היעדר הראיות מעלה את השאלה המתבקשת: האם מדובר בצירוף מקרים, או שמא ייתכן שהמסמך הזה הוא מעין מוקש או מתנת פרידה שהשאירה אחריה הפקידות המודיעינית הפורשת? כדי לענות על כך, צריך להסתכל על העיתוי. מעניין מאוד שה"מקורות" האנונימיים בקהילת המודיעין בחרו להדליף את המידע בדיוק בעת שהקונגרס עוסק בחקיקת סעיף 224 במסגרת חוק תקציב ההגנה הלאומי (NDAA) לשנת הכספים 2027.

יוזמה דרמטית

סעיף 224 הוא יוזמה דרמטית וקריטית שנועדה להעמיק, לסנכרן ולהאיץ את שיתוף הפעולה הטכנולוגי ביטחוני בין ארצות הברית לישראל. הסעיף מתמקד באתגרים המשותפים בחזית הטכנולוגיה הצבאית, כולל מערכות הגנה מפני כטב"מים, הגנה מפני טילים, בינה מלאכותית וסייבר. הוא דורש מהפנטגון למנות גורם ניהולי בכיר שירכז את שיתוף הפעולה הזה, כדי להבטיח שלכוחות האמריקאיים והישראליים יהיה את היתרון האיכותי בשדה הקרב.

האגף הבדלני בארצות הברית מנהל קמפיין תקיף נגד הסעיף הזה ומפיץ מיתוסים לפיהם הסעיף "ממזג" בין הצבאות, מעניק לישראל השפעה על שרשראות האספקה של הפנטגון, ובעיקר נותן לישראל גישה חופשית לנתונים צבאיים אמריקאיים רגישים. והנה, בדיוק כשהסעיף הזה עומד למבחן, צץ לו מסמך מודיעיני שמזהיר כי ישראל מרגלת באגרסיביות אחרי ארצות הברית. ההיגיון המוסדי של המדליפים ברור לחלוטין: איך יכול הקונגרס לאשר חוק שמעמיק את שיתוף המידע והטכנולוגיה עם מדינה שמוגדרת באותו רגע כ"איום ריגול קריטי"? מדובר בסיכול ממוקד של החקיקה.

כדי לחבר את הנקודות למחוללי הקמפיין הזה, כדאי לחזור חודשיים אחורה, אל הכתבה והסערה סביב פיטוריו של ג'ו קנט. קנט, ראש המרכז הלאומי ללוחמה בטרור (NCTC) שמונה על ידי טראמפ, התפטר ותקף את ישראל בחריפות חסרת תקדים. הוא טען כי איראן אינה מהווה איום מיידי, והאשים את ישראל והלובי שלה בגרירת אמריקה למלחמה מיותרת, תוך שהוא קושר באופן מניפולטיבי את מות אשתו בסוריה למלחמה שלטענתו ישראל יצרה.

נט אינו פועל בחלל ריק. האם התפיסה שלו משקפת גם את רוח המפקדת בקהילת המודיעין שעזבה לאחרונה, טולסי גבארד? גבארד הפגינה לאורך כהונתה עוינות מוחלטת לכל עימות צבאי באיראן.
אמנם היא הציגה את התפטרותה כצעד אישי בשל מחלת בן זוגה, אך ישנן עדויות מאחורי הקלעים שמרמזות כי היא למעשה הודחה על רקע החיכוכים הללו.

לכבול את ידי הנשיא?

ה DIA כפופה מבחינה מבנית לפנטגון, אך כראש המודיעין הלאומי גבארד שלטה בתקציב (NIP) והגדירה את מסגרת יעדי המודיעין (NIPF). האם ייתכן שהתשתית הפקידותית שהיא וקנט השאירו אחריהם מייצרת כעת מסמכים ללא גיבוי פורנזי במטרה לסכל את סעיף 224, לכבול את ידי הנשיא ולהעמיק את הבקע בין המדינות?

אבל התמונה הגדולה רחבה הרבה יותר ממאבק בתוך קהילת המודיעין. הזרם הבדלני והלאומני בתוך המפלגה הרפובליקנית ובסביבת טראמפ מנהל מערכה רב זירתית כדי להרחיק את ארצות הברית מישראל, והמודיעין והחקיקה הם רק וקטור אחד.

וקטור נוסף ומרכזי שמנוצל בימים אלו הוא הנושא הנוצרי, שהופעל בעוצמה רבה במהלך המערכה בלבנון. כדי להבין זאת גאואסטרטגית, צריך לזכור שטראמפ נשבע להגן על הנוצרים בכל מקום בעולם. ראינו זאת כשהפעיל את הצבא נגד בוקו חראם באפריקה, מהלך שסיכם בציוץ כמועד להגן על הנוצרים בעולם. על הרקע הזה צריך לראות את זימונו החריג של הפטריארך היווני לבית הלבן. אין מדובר בראש מדינה שאמור בכלל לפגוש את נשיא ארצות הברית, אלא בפעולה מחושבת של אותו פלג לאומני שמנסה לקדם נרטיב נגדנו. הפטריארך כיוון בדיוק ללבנון ולארץ הקודש כשאמר שקהילות עתיקות מבקשות לשמור על אמונתן וחופש הפולחן שלהן, וכי הבטחת הגישה לארץ הקודש היא דרישת קדם ליציבות באזור.

הלחצים הללו באו לידי ביטוי בשיחת הצעקות בין נתניהו לטראמפ סביב המשך המערכה בלבנון. צריך להגיד ביושר שהמערכה שם הושפעה בסופו של דבר גם בגלל פעולות חסרות אחריות של חלק מחיילי צה"ל שביזו את הצלב של ישוע או את הפסל של מריה. ההתנהגות המעוותת הזו, יחד עם התופעה הנוראית של חרדים שיורקים על תיירים ואנשי כמורה בירושלים, סיפקה לגורמים בוושינגטון בדיוק את התחמושת שהם חיפשו כדי לקשור לנו את הידיים. תוסיפו לכך הערות מתלהמות של פוליטיקאים שמדברים על השתלטות על דרום לבנון כולל כפרים נוצריים, וקיבלתם קמפיין מושלם שמציג אותנו כמי שמבצעים טיהור אתני.

משרד החוץ עושה מאמצים חשובים בניסיון לבלום את ההטיה הזו ברשתות. בהקשר זה, ראוי לציין את החלטתו האחרונה של שר החוץ גדעון סער למנות שליח בדרג שגריר לעולם הנוצרי. מינויו של השגריר ג'ורג' דיק לתפקיד הוא צעד אסטרטגי שאמור לעשות סדר, למתן את הבעיה ולרכז את הקשר מול הקהילות הללו, עם דגש קריטי על הנוצרים הציונים. כאשר משלבים את הכל יחד, החשדות להדלפה חסרת הראיות מה DIA במקביל לקידום סעיף 224 בקונגרס, וקמפיין הלחץ סביב הקהילות הנוצריות בלבנון ובירושלים, מתחברים לכדי תמונה שלמה. מדובר במהלך מתוזמר של האגף הבדלני להפעיל וקטורים של לחץ על הנשיא ולייצר טריז עמוק ביחסי ארצות הברית וישראל.

פורסם ב-Ynet

The post פרשיית הריגול: מי מנסה לסכסך בין ארצות הברית לישראל? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"ליל בדולח", כינתה רעייתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון ויו"ר ועדת הבחירות נעם סולברג, את אימת התקיפה החרדית על ביתם. אירוע שמצטרף לשורה ארוכה של לילות בדולח וימים של אנרכיה שזורים "החרדים הקיצונים" ברחבי ישראל. אבל אל לנו להתבלבל: שתיקת ההנהגה החרדית מול הפוגרומים הללו ממחישה היטב מי חפץ באנרכיה כתג מחיר לדרישה מהם לנקוף אצבע למען המדינה והשוויון בנטל. במערכה הזו נגד מדינת ישראל, "החרדים הקיצונים" הם רק גלגלי המרכבה עליה מדהירה אותנו ההנהגה החרדית לתהום.

התקיפה האלימה על ביתו של השופט סולברג אמש, היא, לעת עתה, שיא מופרע במיוחד של שרשרת פוגרומים בלתי נגמרת, של הרס ושיבוש החיים שזורעים "חרדים קיצונים" ברחבי ישראל כבר חודשים ארוכים. אחרי שהתרגלנו לעצירת מדינה אחת לשבוע לערך – בלי התראה ואפשרות להיערך – בשל "מעצר עריקים", ההנהגה החרדית החלה להקצין את צעדיה כשבכל יום נרשם שפל נוסף. מהתפרעויות מול ביתו של קצין המשטרה הצבאית הראשי, להתפרעויות מול ביתו של מפקד משטרת התנועה, לפריצה והרס של תחנת משטרה בבית שמש, להתקפה אלימה על קצינת הרפואה הראשית של המשטרה שבנה נפל בעזה. וזו רשימה חלקית מאוד.

לחשוב שמי שעומד מאחורי ההפגנות הללו הוא "הפלג הירושלמי" הקטן והקיצוני זו טמינת ראש בחול. המובילים האמתיים, באמירה או בשתיקה, של האספסוף המשתולל הזה, שהדבר האחרון שמעניין אותו הוא אלוקים או היהדות, הם ההנהגה החרדית ועסקניה. גם אחרי ששיאים של אלימות נשברים שוב ושוב, ההנהגה הפוליטית החרדית וגם רוב ההנהגה הרבנית, שיודעת לקלל נמרצות כשהיא רוצה בכך, נאלמת דום. מבחינתה, חוסמי הכבישים והפורצים לבתי בכירים הם "הזרוע הצבאית" שמפעילה לחץ על הישראלים, במקביל למאמץ הפוליטי להשיג לחרדים עוד פטורים ועוד הטבות. בבחינת לא יתנו בטוב. יתנו בכוח.

כבר חמישה עשורים, מרבית הזמן תחת הנהגתו של הליכוד, החברה הישראלית בונה במו ידיה את האוטונומיה החרדית. שנים ארוכות שכספי המסים שלנו מממנים את הקבוצה הגדלה במהירות הרבה ביותר בעולם המערבי, ומזינים אורח חיים נטול אחריות כלפי המדינה. בדמנו, אנחנו מספקים לה ביטחון. את הטוב שמרעיפה עליהם החברה הישראלית, מנצלים החרדים כדי לבצר את חומות הגטו בו הם חיים ולחזק את המדינה בתוך מדינה שבנינו להם.

בסולם הערכים שלהם, המטרה הנעלה היא שימור כוחם, שימור האחיזה שלהם "ברחוב החרדי" והמשך הקיום על חשבון הכלל. קיומה ושגשוגה של המדינה מעניינים אותם כקליפת השום. בעולם הערכי שבנו לעצמם, ציות לחוקי המדינה הוא אפילו לא המלצה. ולהפך, מצווה "לגנוב מן הפריץ" – הפריץ הוא המדינה היהודית – כדי לאפשר את הקיום החרדי. לכן לא פלא שנציג שלטון החוק, בג"ץ, הפך עבור החרדים למטרה לחיצים מילוליים ועתה גם אלימות פיזית.

ועדיין, לא אבדה תקוותנו. הרוב הציוני עוד יכול לשנות את הכיוון אליו אנחנו שטים ולמנוע את ההתנגשות, שנראית בלתי נמנעת לעת עתה בקרחון הקריסה לתוך עצמנו. הדבר יצריך מהממשלה הבאה ללכד כוחות, ולפעול בנחישות מול האלימות החרדית, כדי להציל את החרדים מידי עצמם ואת עתידה של מדינת ישראל מהאפשרות, שנראית סבירה כעת, להפיכתה של מדינת ישראל, תחת העול הכלכלי והביטחוני הזה, למדינה כושלת. מחנה הימין חייב להיות חלק מהתהליך. עימדו בצד של השופט סולברג, לא בצד המתפרעים הצובאים על ביתו.

פורסם בהארץ.

The post זה לא מיעוט קיצוני first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"הנהגת חיזבאללה הפכה להיות נתונה לחלוטין להשפעה איראנית לאחר חיסולו של נסראללה", הצהיר ב־28 במאי בראיון לערוץ תקשורת צרפתי מנהיג העדה הדרוזית בלבנון, וליד ג'ונבלאט. "אני לא יודע איך לדבר עם המפלגה, אין לנו יותר בני שיח שם", המשיך. המילים יצאו מפיו של מי שידע לאורך חייו עליות ומורדות עם ארגון הטרור, אך הקפיד בשנים שלפני 7 באוקטובר לנהל שותפות אפקטיבית עימו.

לא בכדי מכונה ג'ונבלאט "שבשבת פוליטית", המזיזה עמדתה בהתאם לכיווני הרוח הלבנוניים. החלטתו להתבטא בחריפות כזו כלפי חיזבאללה מבטאת שינוי עמוק בציבור הלבנוני הלא־שיעי – איבה גוברת למי שנתפס כשחקן הפועל בשירות אינטרסים זרים, לא בשירות המדינה.

הסקרים שנערכו בלבנון לאורך מלחמת חרבות ברזל מצביעים על רוב ברור התומך במונופול המדינה על הנשק. סקר גאלופ מקיץ 2025 מצא רוב מוחץ של נוצרים (92%), דרוזים (89%) וסונים (87%) התומכים בפירוק חיזבאללה מנשקו ומוכנים להודות בכך בפומבי.

זוהי התפתחות דרמטית. בעבר התבסס כוחו של חיזבאללה במידה רבה על בריתות אסטרטגיות עם שותפים מעדות אחרות, שהעניקו לו ארשת פטריוטית לבנונית ואפשרו לו לאייש תפקידים השמורים לעדות אחרות. השותפות עם "הזרם הפטריוטי החופשי", אחת המפלגות הנוצריות החשובות, היתה הביטוי העמוק ביותר להתעצמות זו – והיא שאפשרה לחיזבאללה להפוך ל"ממליך המלכים" דה־פקטו בלבנון. הברית התפרקה סופית עם פרוץ המלחמה.

חיזבאללה מבודד כיום כפי שלא היה מעולם מחוץ לעדה השיעית. הארגון מתקשה לשכנע את הציבור הלבנוני שהוא מגן על לבנון, ולא על המהפכה האסלאמית באיראן. הסיבות רבות – חילופי הנהגה, שבירת מחסום הפחד – אך מעל לכולן: החלטתו לגרור את לבנון למלחמה פעמיים, ואף לא אחת מהן למען הלבנונים עצמם.

השינוי הזה הוא הזדמנות היסטורית לישראל ולארה"ב. עליהן לנצלה כדי להמשיך להחליש את אחיזת חיזבאללה במוסדות השלטון, הצבא, הביטחון, הפנים והכלכלה בלבנון ולגבש בעלי ברית שרואים בישראל שותפה לפירוק הארגון מנשק. בפרט, ישראל יכולה וצריכה לכונן שותפויות כלכליות והומניטריות בדרום לבנון – תחילה עם המובלעות הלא־שיעיות – ולפעול בנחישות לצמצום ההשפעה האיראנית. המסר צריך להיות ברור: שותפות עם ישראל היא נכס, שותפות עם חיזבאללה ואיראן – נטל. עם זאת, אסור לדחוק את השיעים לפינה. גם בהם ניכרים סימני שינוי, גם אם בוסריים. תהליכי ההתקרבות לשאר העדות חייבים להתנהל בזהירות, במקביל למאמצים לייצר אלטרנטיבה הנהגתית שיעית. אם ישראל תפגע ביכולתו של הארגון להגן על עדתו – השיעים יחפשו אלטרנטיבות.

לבנון משתנה לנגד עינינו. לראשונה זה שנים, יש לישראל בעלי ברית מהצד השני של הגבול. לא אידיאליים – רחוק מכך. אבל כפי שאמר צ'רצ'יל: "יש רק דבר אחד גרוע יותר מלהילחם עם בעלי ברית – להילחם בלעדיהם". טוב תעשה ישראל אם תיישם זאת בלבנון.

פורסם בישראל היום. 

The post חיזבאללה מאבד את לבנון – וזה מצוין first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

התורה, שאת קבלתה חגגנו זה עתה, נקראת בפי חז"ל "סם חיים". אבל מבט במציאות הישראלית מגלה שהיא הופכת להיות סם של אלימות ומוות. של ניצול האחר ובריחה מאחריות. ראשי ישיבות ורבני טיקטוק מובילים קבוצות גדולות של מאמינים בדרך שרחוקה מדרכה של תורה ת"ק פרסה. חג מתן תורה והימים הללו הם הזדמנות לכייל מחדש את המצפן הערכי שלנו, ולכוון את המבקשים לקבל את התורה למקומות טובים יותר, מתוך אחריות למדינה שיהודיותה צריכה להיות מגדלור ערכי לעולם.

הנתונים ההולכים ומצטברים מלמדים שהצעירים בישראל, והישראלים בכללם, רוצים יותר יהדות. למשל, מדד JPPI לחברה הישראלית מצא ש־35% מהצעירים אומרים שאמונתם באלוהים התחזקה בעקבות המלחמה, 33% מציינים שהם מקיימים יותר מנהגים יהודיים, 38% מתפללים יותר ו־27% קוראים יותר בתנ"ך. אצל צעירים מסורתיים ודתיים השיעורים גבוהים עוד יותר.

הממצאים האלו מצטרפים לשורה ארוכה של נתונים חברתיים ודמוגרפיים. ישראל היתה ועודנה מדינה מערבית וחילונית, אבל הפנייה לכיוון הדתי של ישראלים רבים מורגשת בכל: סמלים, טקסים ושפה יהודית־מסורתית הופכים לחלק טבעי ומקובל יותר בזהות של ישראלים רבים.

אבל איזו יהדות "צורכים" החילונים והמסורתיים ה"מתחזקים" הללו? גלילה ב"פיד יהדות" של הטיקטוק הישראלי מעלה מסקנות מדכדכות. השפה של רבים מה"מטיפים" הרבניים, שחולשים על קהל מאמינים־עוקבים גדול וזוכים למיליוני צפיות, היא במקרים רבים אלימה ובוטה. לצד האדרת קיום המצוות ברבים מהסרטונים הללו, אפשר למצוא שלילת האחר, החילוני ובוודאי זה שאינו יהודי, ופה ושם גם קריאה משתמעת לאלימות נגד מי שלא "מיישר קו" עם ה"תיאולוגיה" הדתית הזו.

התוצאה הקיצונית מאוד, שממחישה את העיוות שיש בתורה הזו, היא התמונות הקשות מזירת הרצח של ימנו בנימין זלקה. בסרטונים מזירת הרצח רואים את חבורת הנערים צמאי הדם, כשציציות מתנפנפות מחולצותיהם, מכים ולבסוף גם רוצחים את זלקה בדם קר. תוצאה קשה נוספת, שגם היא תופעה שהולכת ומתרחבת, היא פגיעה אלימה בבתי עסק שפועלים בשבת.

אתגר מסוג אחר מציבים לשמה של התורה הטרוריסטים היהודים ביו"ש. התמונות הקשות מוכרות: "נערי גבעות" עם כיפות גדולות וגוזמבות – פאות עבותות, מבצעים לינץ' בפלסטינים או מבצעים "תג מחיר" בכפריהם, כשהם משאירים אחריהם שובל של עשן והרס. גם כאן – תערובת מסוכנת של תורת שקר ולאומנות גזענית, כזו שנרקחת על ידי הצעירים, אבל יונקת גם מרבניהם, מובילה לתוצאות הרות־אסון שרחוקות מתורת סיני וצוויה.

ולבסוף, תורתם המסולפת של רבים מהחרדים. תורה שדַבָּריה הם "גדולי הדור", אבל כל מי ששומע אותה בלב יהודי – תצילנה שתי אוזניו. זו שהאיסור של "לא תעמוד על דם רעך" נמחק ממנה, ומאפשר לרבים מאוד להמשיך את חייהם כשאחיהם כורעים תחת נטל המלחמה וההקרבה ומגינים עליהם. שמנתבת דורות של צעירים וקהילה עצומה בהיקפה לברוח מכל אחריות לכלל ומנשיאה בעולה. כזו ש"לשם שמיים" מלמדת להתייחס אל מדינת ישראל, במקרים רבים, כפריץ שמותר ואפילו מצווה לגנוב ממנו ולרמות אותו.

תורת סיני היא לב המורשת הלאומית שלנו. שבעים פנים יש לתורה שקיבלנו מסיני. תפקידו של כל דור הוא לפרש אותה ולהתאים אותה לזמנו ולמקומו. הדור שלנו זכה במשימה ובאחריות היסטוריות. היהדות, המתבטאת גם בתורה, היא כבר לא רק עניינם הפרטי של המאמין או של הקהילה בגטו – היא בסיס ערכי מרכזי לריבונות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. משכך, חובה עלינו לגלות בה את פניה המאירות והערכיות, שמושתתות על הציווי "ואהבת לרעך כמוך" גם אם האחר לא שותף לערכינו או לא בן עמנו, ולא להפוך אותה חלילה לסם מוות.

פורסם בישראל היום.

The post בין תורת סיני לתורת הטיקטוק first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאז טבח השבעה באוקטובר, במיוחד באירופה, הולך ומעמיק חרם אקדמי שקט על המחקר הישראלי. לא מדובר בוויכוח פוליטי בלבד, בביקורת על ממשלת ישראל או בהפגנות בקמפוסים. מדובר בתהליך מתמשך של הדרה אינטלקטואלית ואנושית, המתרחש לרוב ללא הכרזות רשמיות, אך מורגש כמעט בכל זירה אקדמית אירופית.

החרם הזה כמעט שאינו נידון בגלוי. עורכי כתבי עת אקדמיים אינם מציינים בפומבי שמחקרים ישראלים הם בלתי רצויים. מארגני כנסים אקדמיים אינם מפרסמים החלטות הדרה רשמיות. במקום זאת, נוצרה אווירה של הרחקה הדרגתית: מאמרים של חוקרות וחוקרים ישראליים נדחים בתוך דקות מרגע הגשתם, מבלי שנקראו באמת; חוקרות וחוקרים ישראלים מגלים שכל עמיתיהם האירופים הוזמנו לפרויקט מחקר בינלאומי, מלבדם; בקשות של חוקרות וחוקרים ישראליים להשתתפות בכנסים נותרות תלויות עד לאחר סיום הכנס. לעיתים אין דחייה רשמית, רק שתיקה ממושכת, שהופכת בעצמה לתשובה הרשמית.

התחושה הקשה ביותר אינה מקצועית, אלא אישית. עמיתים אירופיים שבעבר ראו בך שותף למחקר מתחילים להתייחס אליך כאל נציג של ממשלה, ולא כאל חוקר בעל עמדות אישיות, מורכבויות וסט ערכים. אין משמעות לכך שחוקרות וחוקרים ישראלים רבים התנגדו במשך השנים האחרונות למדיניות הממשלה. הדרכון הישראלי מוחק כל הבחנה אחרת.

כך נוצרת מציאות שבה זהות לאומית גוברת על כל דיון אינטלקטואלי. חוקרות וחוקרים ישראלים נשפטים לא לפי איכות מחקריהם, אלא לפי שיוכם הקולקטיבי. אירופה, שבמשך עשורים חינכה לפתיחות, פלורליזם וחופש מחשבה, מתקשה להפריד בין ביקורת פוליטית לבין הדרת חוקרים. דווקא היבשת שנשענה לאחר מלחמת העולם השנייה על רעיון הפיוס ועל ההבחנה בין משטרים לאזרחים, מאמצת שפה גוברת של טהרנות מוסרית. במרחבים אקדמיים אירופיים מסוימים, עצם היותך ישראלי הופך לעילה מספקת לסימון ולהרחקה.

הנזק חורג הרבה מעבר לאקדמיה הישראלית. מדע מתקדם באמצעות שיתוף פעולה, חילופי רעיונות ויכולת לנהל שיח חופשי גם בעיתות של משברים פוליטיים. כאשר מוסדות מחקר אירופיים קובעים לגיטימיות אקדמית לפי זהות לאומית, הם מחלישים את יסודות המדע עצמו. לצד תחושת הדחייה מתרחש תהליך אחר. רבים מהחוקרות והחוקרים הישראלים אינם מאמינים שהאקדמיה מנותקת מהמציאות החברתית. במקום להסתגר בתוך תחושת קורבנות, הם פונים לעשייה אזרחית ולמאבק נגד קיצוניות מכל סוג. מתוך ההדרה האירופית צומחת לעיתים מחויבות עמוקה יותר לחברה הישראלית על כל פלגיה ולסוגיות מוסריות.

יום אחד המלחמות באזורינו ירגעו או אפילו יסתיימו. שיתופי הפעולה יתחדשו, וכנסים אקדמיים בינלאומיים ימשיכו להתכנס. אבל הזיכרון יישאר. מוסדות נוטים לשכוח במהירות. בני אדם פחות.

השאלה שתיוותר אינה רק כיצד האקדמיה האירופית התייחסה למחקר הישראלי בעיתות משבר, אלא האם האקדמיה האירופית הצליחה לשמור על העיקרון הבסיסי ביותר של חיי הרוח: היכולת לראות אדם מעבר לשיוכו הלאומי.

פורסם במקור ראשון.

The post צביעות מדעית וטהרנות מוסרית: אירופה חזרה לסמן מרצים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post תתבעו. אל תאיימו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בין מופעי הפופ, להבות האש והתלבושות הססגוניות: האירוויזיון השנה טמן בחובו סיפור פוליטי מעניין הרבה יותר מכל נאמבר קליט. ישראל סיימה במקום השני בזכות הצבעת הציבור האירופי – למרות חודשים ארוכים של לחץ ציבורי, הפגנות, מחאות וקריאות להחרמתה בעקבות המלחמות בעזה ובאיראן מאז טבח שבעה באוקטובר.

וזו הייתה תוצאה מפתיעה. בחודשים שקדמו לתחרות נערכו הפגנות אלימות בבירות אירופה, אמנים ורשויות שידור קראו להדחת ישראל – והאווירה התקשורתית באירופה הייתה לעיתים עוינת במיוחד. כמו כן, אומצו שינויים תקנוניים בניסיון לצמצם את השפעת הציבור הרחב, זו שבשלוש השנים האחרונות נטתה להעניק לישראל תמיכה רחבה יותר מהשופטים. ובכל זאת, ברגע האמת, מיליוני צופים ברחבי אירופה העניקו לשיר הישראלי ניקוד גבוה במיוחד.

חייבים להיזהר ממסקנות מרחיקות לכת. האירוויזיון הוא לא משאל עם פוליטי ותוצאותיו אינן משנות מדיניות חוץ או יחסים בינלאומיים. חלק גדול מהמצביעים כנראה פשוט אהב את "מישל" – את הביצוע או את הדרמה סביב ההופעה הישראלית. אבל קשה להתעלם מהעובדה שהתמיכה הציבורית האירופית בישראל הייתה חזקה בהרבה מהתמיכה שישראל זכתה לה מהממסד התרבותי והתקשורתי באירופה.

הפער הזה הוא אולי הסיפור האמיתי של אירוויזיון 2026. מאז מגפת הקורונה הולכת ומתרחבת באירופה תחושת ניכור בין הציבור הרחב לבין האליטות הפוליטיות הלאומיות והכלל-יבשתיות, האקדמיות והתרבותיות. עבור רבים, השיח הציבורי האירופי הפך אחיד, ליברלי מידי, מטיף ולעיתים גם מתנשא. סוגיות כמו הגירה, זהות לאומית, פוליטיקת מגדר או המלחמות בעזה ובאיראן מוצגות לא פעם כאילו קיימת לגביהן עמדה מוסרית אחת בלבד. מי שסוטה ממנה מסתכן בהוקעה ציבורית מהמרחב האירופי.

על הרקע הזה, ההצבעה לישראל קיבלה משמעות רחבה יותר מסתם תחרות מוזיקה. לא בהכרח משום שמיליוני אירופים הפכו לפתע לתומכי ממשלת נתניהו, הם לא, אלא מפני שעבור חלקם זו הייתה דרך פשוטה לבטא התנגדות לאווירה הציבורית שנכפית עליהם לדעתם "מלמעלה". במובן הזה, ייתכן שההצבעה לישראל הייתה פחות הצבעת אהדה לישראל ויותר הצבעת מחאה כנגד הכוחות הליברליים ביבשת.

מחאה נגד תרבות הביטול. מחאה נגד ההגירה והשינויים הדמוגרפיים ביבשת. מחאה נגד הניסיון להפוך אירוע תרבותי למבחן פוליטי. מחאה נגד התחושה שמותר להשמיע רק עמדה אחת. אסור לישראל לפרש את התוצאה כהוכחה לכך שאירופה "איתנו". מדינות אירופה ממשיכות לבקר את ישראל בחריפות, והפערים המדיניים נותרו עמוקים. אך התוצאה כן מלמדת שמתחת לשיח הפוליטי הרשמי קיימת באירופה שכבה רחבה של אזרחים שחושבת אחרת מכפי שנדמה לעיתים ברשתות החברתיות, באקדמיה או בתקשורת.

בסופו של דבר, האירוויזיון לא ישנה את המציאות במזרח התיכון. אבל הוא כן סיפק הצצה נדירה למתח הגובר בתוך יבשת אירופה עצמה. בין הציבור הרחב לבין האליטות הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות והאקדמיות. בין התרבות הפופולרית לבין השיח הרשמי. ובאופן אירוני למדי, דווקא תחרות מוסיקה בינונית הפכה לרגע של מרד פוליטי אירופי.

פורסם בישראל היום.

The post "מישל" חשף את המחאה האמיתית באירופה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.