מאמר פורסם לראשונה בעיתון הארץ
מה יהיה עתיד ישראל בלא פתרון שתי המדינות? לעתים תכופות עולה האזהרה, כי בלא הסדר עם הפלסטינים, תיאלץ ישראל לבחור באחת משתי חלופות: מדינה יהודית, או מדינה דמוקרטית. יש כמה בעיות באיום הזה. ראשית, הציבור שאליו הוא מופנה אינו נבהל מהאפשרות המשתמעת — מדינה יהודית שאינה דמוקרטית. שנית, חלופה משתמעת זו אינה אפשרית לאורך זמן, והצגתה שגויה ואף מחבלת במאמץ לגייס תומכים לפתרון שתי המדינות.
הנימוק שעליו נשען התרחיש המאיים נשמע לכאורה פשוט: בלא הסדר ישראלי־פלסטיני, תיווצר בין הים לנהר מציאות של מדינה אחת. אם יוענקו זכויות דמוקרטיות לכל הערבים החיים במרחב הזה, ייעלם הרוב היהודי, המאפשר לשמור על אופיה של ישראל כמדינה יהודית. לעומת זאת, אם יוחלט לשמור על אופיה היהודי של ישראל, יהיה הכרח למנוע שוויון זכויות מהפלסטינים, כולל את הזכות הדמוקרטית להשתתף בבחירות. במקרה הראשון תיעלם המדינה היהודית, במקרה השני תיעלם המדינה הדמוקרטית.
הנשיא ברק אובמה ביטא היגיון זה באומרו, כי טרם שמע חזון משכנע ולפיו תתקיים ישראל כדמוקרטיה וכמדינה יהודית החיה בשלום עם שכניה, בלי הסכם שלום עם הפלסטינים ופתרון של שתי מדינות. אובמה ורבים אחרים משתוממים על כך שמה שנראה בעיניהם כהיגיון ברזל אינו חודר את השריון הישראלי ואינו נהפך לטיעון מנצח בשיח המקומי.
אילו בדקו, היו אולי מבינים, שההנחות שבבסיס הטיעון רעועות. הנחה בעייתית ראשונה היא, שרוב אזרחי ישראל היהודים רוצים לשמור על מדינה דמוקרטית בכל מחיר. השנייה היא, שאכן עומדת לאזרחי ישראל האופציה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית. הרוב היהודי, שכביכול מתעקש שישראל תהיה דמוקרטית, אינו בהכרח מוצק ונחרץ. מן העבר השני, אין אפשרות לשלוט לעד על המרחב שבין הים לנהר בלי להעניק זכויות דמוקרטיות לפלסטינים. ישראל לא תוכל לעמוד עד אין קץ בלחצים, סנקציות ובידוד.
כפי שמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה קרס תחת הלחץ הבינלאומי, גם ישראל לא תוכל לחיות לעד על חרבה בתוך מרחב מוסלמי עוין, כשהעולם החופשי מסתייג ומתרחק ממנה משום שלטעמו בגדה בערכי החירות והשוויון. הפלסטינים ישיגו לבסוף זכות הצבעה בישראל השלמה והגדולה — לא יועילו סחבת, פיתויים כלכליים ופעלולים של אוטונומיה. לכן לא נכון לטעון, כי ישראל תיאלץ להכריע בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית — משום שאין שום אפשרות לקיים בין הים לנהר מדינה יהודית לא דמוקרטית.
אם תבחר ישראל להיות יהודית יותר ודמוקרטית פחות, כדי לשמור על נחלת האבות, היא תגזור על עצמה בכך את אובדן אופיה היהודי. וכשהמדינה תיאלץ, תחת לחץ, להעניק זכויות שוות לתושבים הפלסטינים בתחום שלטונה — כבר לא יהיה ניתן לחלק את הארץ משום שמספר היהודים שיהיה צריך לפנות מבתיהם יהיה גדול מדי.
זהו דפוס אובדני, המתבטא גם בהתעקשות להתנות כל הסכם עם הפלסטינים בהכרה שלהם בישראל כמדינה יהודית. ההתעקשות הזאת היא מכשול המקשה להגיע להסכם, שהוא הדרך היחידה להציל את ישראל מאובדן זהותה כמדינה יהודית. זהות כזאת צומחת על בסיס של רוב יהודי משמעותי בתוך גבולות מוכרים, ולא על הצהרה פלסטינית. למרבה האירוניה, נראה שדווקא מי שמתיימרים להיות מסורים ביותר ליהדות של המדינה הם שיביאו לגוויעת זהותה היהודית.
אלה המבקשים לשמור על שטחי יהודה ושומרון בשליטה ישראלית, או אינם רואים דחיפות בפשרה טריטוריאלית, רוצים כמובן דמוקרטיה לעצמם. אך כדי לשמור על האופי היהודי של ישראל רבים מהם אינם מוצאים פסול במניעת זכויות דמוקרטיות מהפלסטינים. לכן, הבחירה המוצגת כאיום — או דמוקרטית או יהודית — אינה מייסרת אותם. הם מעדיפים מדינה יהודית, ואינם מתרגשים מאובדן מאפיינים דמוקרטיים או משלילת זכויות מלא־יהודים.
ככל שאדם ימני יותר ודתי יותר, כך צפוי שיעדיף את היהודית על הדמוקרטית. הטעות של אותם אנשים היא בהנחה, שניתן לקיים לאורך זמן את ישראל שלמה, יהודית ולא ממש דמוקרטית. בהפרכת הטעות הזאת טמון האתגר העיקרי של מצדדי פתרון שתי המדינות. על תומכי ההסדר, הרואים דחיפות בהשגתו, למצוא דרך להסביר, כי המשך הכיבוש מוביל לקטסטרופה יהודית, לא לשבר דמוקרטי. הטיעון, כי בלא הסכם תחדל ישראל להיות דמוקרטית, אינו עובד. את הישראלים יש לשכנע, שבלא הסכם — תחדל המדינה להיות יהודית.