הממצאים הכמותיים והאיכותיים של דיאלוג זה מלמדים כי יחסי ישראל והתפוצות מקבלים בהדרגה אופי חדש. בעשורים קודמים ניתן היה, אולי, לאפיין אותם בסיסמה "אחד אנחנו", ואולם לא כך היום. יהודי התפוצות ויהודי ישראל מודעים מאוד להיסטוריה, לחוויות ולהבדלי הדעות ביניהם מכדי להסכים באופן פשטני עם הקביעה ש"אחד הם". כאמור, יהודי התפוצות זהירים וחשדנים במידה מסוימת כלפי המניעים והמטרות של ממשלת ישראל. אחד ההיבטים המעניינים שהתגלו בדיאלוג היה שהמשתתפים שהפגינו חשדנות וביקורת נוקבות יותר כלפי ישראל היו גם בעלי הידע הרב יותר על העולם היהודי ועל היהדות, והם היו גם המעורבים יותר בהם. המשתתפים החשדניים והביקורתיים ביותר היו אנשי החינוך היהודים שזומנו על ידי פרויקט המחנכים היהודים ו"הלל" שבאוניברסיטת קולומביה. לאוניברסיטת קולומביה יש תוכנית בעלת חשיבות ברמה הכלל-ארצית ללימודי יהדות וישראל, ולומדים בה סטודנטים יהודים אורתודוקסים וקונסרבטיבים רבים.

ואולם, כפי שראינו, יהודי התפוצות גם רוצים מאוד בקשר עם מדינת ישראל ועם העַם בישראל.

הסיסמה "אחד אנחנו", שצמחה בזמן מלחמת יום הכיפורים, מעולם לא הייתה אמורה להתפרש מילולית. איש לא חשב שחייהם של חיילים ישראלים, שלחמו אז במוצבים ובטנקים ברמת הגולן ולאורך תעלת סואץ, חולקים חוויות יום-יומיות דומות עם יהודים אמריקנים החיים בביטחון יחסי. הביטוי "אחד אנחנו" ביטא את ההכרה בכך שלמרות הנסיבות השונות של חיי היום-יום, המנהיגות היהודית העולמית מחזיקה בהשקפת עולם משותפת באשר למה שיש לעשות על מנת להבטיח את קיומם של מדינת ישראל והעם היהודי.

אפשר לכנות סוג כזה של יחסים "יחסים מונופוניים" (חד-קוליים, ביוונית). מדובר במערכת יחסים המתקיימת בין אנשים נבדלים ושונים זה מזה שבעניינים הרי גורל הדמיון ביניהם רב, ואז הם מדברים "בקול אחד". בשיחה מונופונית בני השיח חולקים אותם הנחות, נקודות ראות ויעדים, ממש כפי שביצירה מוזיקלית מונופונית יש נושא או מנגינה דומיננטיים, וכל הקולות או הכלים שותפים להם או משרתים אותם. לעומת זאת, רב-קוליוּת (פוליפוניה) מורכבת מכמה קולות, שכל אחד מהם מנגן מנגינה עצמאית משלו. במוזיקה פוליפונית מוצלחת מגוון הקולות והמנגינות יוצר צליל נעים לאוזן. וכך, בשיחה פוליפונית, נקודות ראות, הנחות ויעדים שונים מאוד אלה מאלה נתקלים זה בזה ויוצרים ביניהם פעילות גומלין.

דומה שמה שמתחולל בהדרגה, החל מן העשורים האחרונים של המאה ה-20, הוא שהקולות של יהודי התפוצות הופכים להיות יותר ויותר עצמאיים ונפרדים מן הקולות הישראליים. הנתונים שאספנו מצביעים על כך במגוון אופנים – למן העובדה שכמעט מחצית מן המשתתפים ראו "מרחק רב בין התפוצות לבין מדינת ישראל" ועד לתחושה, החוזרת ונשנית, שישראלים אינם יודעים הרבה על היהודים בתפוצות ואינם מבינים אותם, וייתכן אפילו שבכלל לא אכפת להם שזה המצב. ובדומה לכך, אף שיהודי התפוצות מודעים ליתרונות הטמונים במעורבות ישראלית בחינוך היהודי בתפוצות ובחיזוק הקשרים בין שתי הקהילות, בפרט כשמדובר במימון, הם גם חשדנים כלפי מעורבות זו. הם חשדנים כלפי מטרות ממשלתיות ישראליות וכלפי התנאים שממשלות ישראל עלולות לדרוש בתמורה לתמיכתן. הם גם תוהים היכן ישראל עשויה להתערב באופן מועיל, והאם התערבות כזו עלולה להיות בעייתית.

בה בעת, המשתתפים מן התפוצות בדיאלוג זה רוצים באמת ובתמים בקשר עם מדינת ישראל ועם יהודים ישראלים. הם שואפים לקשר אישי המוביל לידידות ולהבנה הדדית. עם זאת, הם מבינים כי הקשר הזה הוא בין שתי קהילות שונות שיש להן הנחות, נקודות ראות ויעדים שונים. במילים אחרות, חזונם הוא מפגש פוליפוני. וכך, נראה שיחסי ישראל והתפוצות עוברים מתבנית מונופונית לתבנית פוליפונית. אף שהיעדים, נקודות הראות וההנחות השונים עלולים לגרום לכך שבין ישראל לבין התפוצות יתקיים "שיח חירשים", רבים ממשתתפי הדיאלוג הביעו תקווה כי על ידי השגת הבנה הדדית הם יוכלו להשיג גם שיח פורה, פוליפוני. הם אמרו כי הם רואים ברכה במפגש כזה; או כפי שניסח זאת משתתף מניו יורק: "כל היהודים מועשרים מקשר עם האחר. זה לא רק דבר שאנחנו חייבים לעשות, אלא זה דבר שמביא לנו תועלת".
בסופו של דבר, הפרספקטיבות השונות של הקהילות בצפון אמריקה ובישראל מחלחלות לשטח כבר זמן-מה. שורשי ההבדלים בהקשרים השונים ובנסיבות השונות של החיים היהודיים בצפון אמריקה לעומת החיים היהודיים בישראל. כל אלה חוזקו ותוגברו על ידי ההתפתחויות הפוליטיות שהזכרנו דוגמת המשך הכיבוש של הגדה המערבית והתוודעותם של יהודי צפון אמריקה לנקודת הראות הפלסטינית. גם בדיאלוג של שנת 2021 משתקפות הפרספקטיבות והגישות השונות של התפוצה הצפון אמריקנית לעומת אלה של ישראל, והן באות לידי ביטוי בכך שיהודי התפוצות עוסקים בשאלה כיצד יש ליזום, לארגן ולנהל אירועים ותוכניות של ישראל-תפוצות.

ממצא נוסף של הדיאלוג הוא שישנן אוכלוסיות תפוצות שונות, בעלות אוריינטציות וצרכים שונים. נראה שקהילת מלבורן, עם האוריינטציה היחסית דתית וימנית שלה, מתנסה במידה פחותה באי-הסכמות בין גישותיה לבין הגישות הישראליות. לפיכך היא אינה רואה בהבנה ההדדית יעד של קשרי ישראל והתפוצות. אדרבה, רוב גדול בקרב המשתתפים ממלבורן בחרו ב"סיוע ובתמיכה הדדיים" כיעד. יתרה מזו, הקבוצה ממלבורן, שלא כמו הקבוצות מצפון אמריקה, לא בחרה ב"להיפגש עם אלה שאנו חולקים עליהם" כמסגרת מועילה לקידום קשרי ישראל והתפוצות. במקום זה היא המליצה על חיזוק תוכניות לימודים של עמיוּת יהודית. וכך, בשעה שבעיני היהודים הליברלים של צפון אמריקה, השגת הבנה הדדית עם יהודֵי ישראל בהיבטים יסודיים של החיים היהודיים והעתיד היהודי נראית חשובה, המשתתפים ממלבורן התמקדו יותר בתוכניות קונקרטיות המבטאות ומיישמות סולידריות יהודית.