יש הבדל משמעותי בין היהודים של ישראל, החיים במדינה יהודית שהדת בה היא עניין ציבורי, פומבי, לבין היהודים האמריקנים, החיים כמיעוט בקרב אוכלוסייה מגוונת הרואה בדת עניין של בחירה אישית. יתר על כן, בישראל השפה העברית והתרבות הישראלית-יהודית הן המסגרת התרבותית השלטת. לעומת זאת, יהודים החיים כמיעוטים בארצות הברית או בקהילות אחרות בתפוצות נמצאים, לעיתים קרובות, בתרבויות המוגדרות על ידי דתות אחרות, וההזדהות שלהם כיהודים היא וולונטרית. הגיוני להניח כי הֶקשרים שונים אלה יְיַצרו הבנות שונות למדי בשאלה מה פירושה של השאיפה להבטיח את העתיד היהודי. אך למרות זאת, הסיסמה "כולנו עם אחד", המבטאת את האתוס העיקרי של יהדות צפון אמריקה, כפי שהיא תוארה בספרו של ג'ונתן ווצ'ר (Woocher) מ-1985, "הישרדות מקודשת",¹ נחשבה ל"מנטרה" דומיננטית בקהילה, עד סוף שנות ה-90' של המאה ה-20. מגמה זו קיבלה חיזוק מן ההנהגה היהודית שצמחה מייד לאחר השואה ואשר הייתה עדה, בין מקרוב ובין מרחוק, לחוויות העוצמתיות והמעצבות של העשורים הראשונים של ישראל ולמאורעות 1967 (מלחמת ששת הימים), והתאהבה במדינת ישראל.

פרדיגמה זו נכנסה לתהליך היחלשות במהלך העשור של שנות ה-90', שהואץ לאחרונה מסיבות רבות. נמנה כמה מהן: ישראל נעשתה תלויה פחות בסיוע כלכלי מבחוץ, וכתוצאה מכך איבדה הנדבנות של יהדות צפון אמריקה מחשיבותה; יהדות צפון אמריקה נותרה ליברלית, בעוד ההנהגה הישראלית נתפסה יותר ויותר, בפרט בעשור האחרון, כמאמצת מהלכים מדיניים הנחשבים לא-ליברליים בעיני יותר ויותר אנשים. דוגמאות: הגידול במספר ההתנחלויות ובמספר התושבים בהן, המשך הכיבוש, חוק הלאום עצמו והאפשרות לסיפוח טריטוריאלי. ההקפאה של יישום פשרת הכותל (2017) והמשך האפליה של הזרמים הליברליים ביהדות חיזקו וגיבשו עוד יותר את התדמית הלא-ליברלית הזאת.

מתחים ומגמות אלה – שנדונו במחקרים ובמאמרים רבים והיו, באופנים רבים ושונים, נושא הדיאלוגים של המכון למדיניות העם היהודי בעבר – העמיקו בחודשים האחרונים. דוברים של ממשלת ישראל תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו (כגון רון דרמר, השגריר לשעבר של ישראל בארצות הברית), הבהירו בראיונות לעיתונאים ובהזדמנויות אחרות כי ממשלות נתניהו נטו יותר ויותר לפנות לקבלת סיוע למדיניותן מן הנוצרים האוונגליסטים והעדיפו את הפנייה אליהם על פני פנייה לזרם המרכזי הליברלי של הקהילה היהודית-אמריקנית.

ובכל זאת, לא ברור אם שינוי זה בפרדיגמה מתרחש במידה שווה בכל הקבוצות שבתפוצות. בשאלות אחדות היה הסקר של קבוצת מלבורן שונה משמעותית מזה של המשיבים מצפון אמריקה. קשה מאוד להסיק מסקנות על סמך מדגמים כה קטנים. חרף זאת, הבדל זה עשוי לרמוז על ההבדלים בין הקבוצות, ואנו נציע להלן הסברים אפשריים.

על פי הנושאים שהוזכרו לעיל, וכרקע לדיון על חוק הלאום, ביקשנו להעריך מה דעתם של המשתתפים על יחסי ישראל והתפוצות באופן כללי, ומה מידת ההזדהות ההדדית של יהודֵי ישראל והתפוצות מבחינת תחושת היסטוריה משותפת וסולידריות.

שתי השאלות שהוצגו בסקר בנושאים אלה היו כדלקמן:
ליהדות בארה"ב ובישראל יש מאפיינים שונים. בארצות הברית היהודים הם מיעוט; בישראל רוב; בארה"ב הדת היא פרטית והתנדבותית, בישראל היא ציבורית ומגולמת במדינה.

כשאתה חושב על ההבחנות הללו, האם אתה מאמין ש:

1. למרות ההבחנות הללו, בעניינים מהותיים כל היהודים דומים ויכולים להזדהות זה עם זה.
2. יש מרחק גדול בין יהודים אמריקאים לישראלים.

רוב המשתתפים המבוגרים יותר, המקושרים יותר לפדרציות ולארגונים יהודיים, השיבו כי "בנושאים מהותיים, כל היהודים דומים ויכולים להזדהות זה עם זה" (צפון אמריקה – 60%; מלבורן – 58%). בדומה, הרוב בקבוצת גיל זו השיבו כי למרות ההבדלים שפורטו בשאלה הקודמת, "יהודי התפוצות ויהודי ישראל חולקים במידה רבה היסטוריה משותפת ותחושת סולידריות" (צפון אמריקה – 53%; מלבורן – 66%). כלומר, המשתתפים ממלבורן השיבו תשובות דומות לתשובות המשתתפים היותר מבוגרים בפדרציות של צפון אמריקה. היות שהזהות שלהם דתית וימנית יותר ומידת הדתיות שלהם רבה יותר, אין בממצא זה משום הפתעה.

בקבוצות המפוצלות התייחסו משתתפים אלה למאורעות היסוד של ההיסטוריה היהודית והדת היהודית, כמו מתן תורה בהר סיני וההיסטוריה המשותפת של הרדיפות. אלה, לדעתם, סיפקו את הבסיס ליכולת של יהודים באשר הם להזדהות עם יהודים אחרים ואת תחושת ההיסטוריה המשותפת והסולידריות. אחד המשתתפים (משיקגו) אמר על ההיסטוריה המשותפת של השואה: "כעם, כמעט שהושמדנו לחלוטין, וכעת אנו חייבים זה לזה אהבה ותמיכה ללא תנאי". משתתף מצפון ניו ג'רסי קבע כי "אנו חולקים היסטוריה משותפת בת אלפי שנים. כולנו באנו ממקום כלשהו, וכולנו היינו פעם יהודי תפוצות". בדיון בניו יורק העיר אחד המשתתפים: "כשאני חושב על ההיסטוריה המשותפת, אני חוזר למעמד שבו כולנו עמדנו יחד על הר סיני".

לעומתם, 55% מן המשתתפים בקבוצות דוברות האנגלית הצעירות יותר (העמיתים המורים של "מסע" והסטודנטים מאוניברסיטת קולומביה) גרסו כי יש "מרחק רב בין יהודֵי ישראל לבין יהודֵי התפוצות". בקרב הישראלים הסכימו עם קביעה זו 52% מהמשתתפים. בדומה לכך, 60% מקבוצת הגיל הצעירה יותר דוברת האנגלית סברו כי יהודי התפוצות ויהודי ישראל חולקים היסטוריה משותפת ותחושת סולידריות רק "במידה מסוימת". בקרב הישראלים שיעור המשיבים כך היה 71%.

המשתתפים הצעירים סיפקו את הסיבות לתשובתם זו בקבוצות המפוצלות. הם אמרו כי אומנם אין ספק שהייתה חוויה היסטורית משותפת בעבר, אך בשני הדורות האחרונים החוויה של כל קהילה יהודית שונה מאוד מהחוויות של הקהילות היהודיות האחרות. הישראלים התנסו בהקמת מדינת לאום משלהם, ובזו נכללים חוויות וניסיונות ייחודיים כגון שירות צבאי. בה בעת, ההתנסות של הקהילה היהודית בצפון אמריקה היא של חיים כמיעוט בחברה בתר-תעשייתית מתקדמת ובמשטר דמוקרטי. על כך אמר אחד המורים העמיתים ב"מסע": "ההיסטוריה של העבר היא משותפת, אך ההיסטוריה של יהודים אינדיווידואלים כבר אינה משותפת, והדבר עלול להשפיע על תחושת הסולידריות". ומשתתף מקליבלנד אמר כי הוא אינו "מרגיש את ההיסטוריה באותו אופן […] אני יודע שיש היסטוריה משותפת, אני מתחבר יותר לנושאים, אני לא מרגיש את אותה היסטוריה משותפת".

הנתונים המוצגים כאן תואמים את הנתונים שהוצגו במאמרים ובמחקרים רבים בנושא השינויים הדוריים בקהילה היהודית-אמריקנית. מה שעלה מקבוצות המיקוד הקטנות בדיאלוג עשוי, אולי, לספק תובנה נוספת: הזהות היהודית של קבוצות הגילים הצעירים היא פחות בסיסית, פחות "בראשיתית", פחות "מיתית", פחות "בקישקעס". משום כך היא מתכתבת לא רק עם המאורעות המייסדים וה"מיתיים" של ההיסטוריה היהודית, אלא גם מתייחסת להיסטוריה היהודית בימי חייהם של המשתתפים או של הוריהם. היא רציונלית יותר ותלויה יותר בנתונים אמפיריים, כגון ההבדלים בין ניסיון החיים של צעירים יהודים בישראל ובין ניסיון החיים של צעירים יהודים בתפוצות.

בקרב הסטודנטים הישראלים היו שדיברו על הא-סימטרייה ביחסים. הם סברו כי לישראלים אין אמפתיה לחיים היהודיים בתפוצות וכי ישראל אינה נותנת מקום כלשהו לתנועה הרפורמית בחיים הישראליים. הם ציינו כי הישראלים מצפים לכסף ולתמיכה, אך אינם נותנים דבר בתמורה.