בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים הגיעו מעל שני מיליון יהודים לשכונת הלואו איסט סייד במנהטן. הגירה המונית זו הפכה את ניו יורק לאבן הראשה של יהדות התפוצות וביססה את מעמדה כעיר היהודית הגדולה בעולם. מתוך הקהילה הענפה הזו צמחה שדרה ארוכה של פוליטיקאים יהודים בעלי השפעה היסטורית. בולט מכולם הוא הסנאטור צ'אק שומר. הוא מכהן כיום כמנהיג המיעוט בסנאט, לאחר ששימש כמנהיג הרוב בשנים 2020-2024 תחת ממשל ביידן. מדובר ביהודי שנבחר למשרה הרמה ביותר אי פעם בהיסטוריה האמריקאית, ושם במשך שנים ארוכות את הטיפוח והחיזוק של קשרי ארצות הברית וישראל בראש סדר העדיפויות שלו. עם זאת, בשנים האחרונות שומר נאלץ להתמודד עם הלחץ הגובר בתוך מפלגתו, מה שהוביל אותו לאמץ עמדות מסויגות יותר.

בשנים האחרונות אנו עדים למהפך מטריד ומסוכן בעיר ניו יורק. מעבר לעלייה הכללית בשנאת ישראל, אנו רואים מגמה מתגברת של מועמדים הנבחרים לתפקידים ציבוריים בדיוק על הטיקט הזה. הכוח המניע מאחורי השינוי התהומי הזה הוא הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, ובמיוחד תנועת הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה (DSA).

השיא של תהליך ההקצנה בא לידי ביטוי בבחירתו של איש ה-DSA זוהראן ממדאני לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. ממדאני מנהל קו עוין וקיצוני נגד ישראל, הכולל סירוב מופגן להשתתף במצעד למען ישראל. ראש העיר הנבחר קורא לעצירת נתניהו, ומדיניותו מתבטאת בשטח בהטלת וטו על חקיקה עירונית שנועדה למנוע הפגנות מאיימות מול בתי ספר יהודיים.

בנוסף, יחסו לישראל ולקהילה היהודית ברור מתמיד, כפי שבא לידי ביטוי במתקפה החריפה שניהל בשבוע שעבר כנגד שדולת איפא"ק אותה כינה "מפלצת". למרות עמדותיו אלו, הוא ממשיך לזכות לפופולריות עצומה. ממדאני הימר על תמיכה במועמדים רדיקליים כמו קלייר ולדז, בראד לנדר ודריאליזה אווילה שבלייה, כשהעמידה בתור ארוך מאוד בפארק לסלפי איתו אחרי שהניקס זכו באליפות ה-NBA מראה שיש לו תמיכה עמוקה. למעשה הלילה חל מהפך בניו יורק: מועמדי ממדאני ניצחו – ותומכי ישראל קיבלו תמרור אזהרה.

סכנת שבלייה

המוקד המדאיג ביותר היא שבלייה, שניצחה במחוז 13 את חבר הקונגרס הוותיק אדריאנו אספייאט. הרקע של שבלייה, הכולל תהליך של התאסלמות, משתלב בעמדותיה הפוליטיות הקיצוניות נגד ישראל. לצד זאת, ניכרת האווירה העוינת המכוונת כלפי נבחרי ציבור יהודים, ותיעוד מטריד מציג אותה כמארגנת ההפגנה הפרו-פלסטינית שהתקיימה יומיים בלבד לאחר הטבח ההמוני של שבעה באוקטובר.

האווירה הרעילה הזו מחלחלת לרחובות העיר ומייצרת תחושה קשה שיהודים כבר אינם רצויים בביתם, כפי שעולה מדיווחים על תחושות חוסר הביטחון הגוברות. המקרה של חבר הקונגרס היהודי דן גולדמן, שהפסיד בפריימריז לבראד לנדר, מספק הצצה לאובדן תחושת הביטחון של דמויות יהודיות במרחב הציבורי. לנדר, המזוהה עם האגף השמאלי הקיצוני, הפך למבקר קולני של ישראל והוביל קו התנגדות חריף למדיניותה. דן גולדמן גורש השבוע בבושת פנים מבית קפה בעירו, אירוע המדגים את עוצמת השבר.

מערכת הבחירות הנוכחית עמדה בחלקה הגדול על הדרישה לעצור את מכירת הנשק לישראל, קו פרשת מים עבור המועמדים שניצחו וקידשו את איבתם. במבט חיצוני, ניו יורק שהמציאה בשנות השישים את המצעד למען ישראל הופכת כיום לחוד החנית למאבק בה.

מי שרואה בכל זה "תהליך דמוגרפי" בלתי נמנע, טועה ומטעה. מדובר בהנדסה פוליטית קרה ומחושבת. בפריימריז של בחירות אמצע, מועמדים נבחרים על בסיס קולות של כמה עשרות אלפים בודדים במושבים בטוחים. השיטה הזו מאפשרת השתלטות קלה יחסית על מחוזות, המציפה את הקונגרס ואת הרשויות המקומיות בנציגים רדיקלים, בדיוק כפי שעשתה מסיבת התה למפלגה הרפובליקנית, רק בכיוון ההפוך והקיצוני. זהו ניסיון שיטתי, מבפנים, לשנות את ה-DNA של המפלגה הדמוקרטית ולהפוך אותה למפלגת קצה. האמריקאים, שמתבוננים מהצד, מבינים שזו מלחמת תרבות על דמותה של אמריקה. אם המפלגה הדמוקרטית לא תעצור את ההקצנה הפנימית הזו, היא עלולה למצוא את עצמה לא רק מחוץ לשלטון ב-2026 וב-2028, אלא מנותקת לחלוטין מהציבור האמריקאי שבשמו היא מתיימרת לדבר.

פורסם ב-Ynet

The post ניו יורק: מבירת העם היהודי למוקד עוינות לישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאז טבח השבעה באוקטובר, במיוחד באירופה, הולך ומעמיק חרם אקדמי שקט על המחקר הישראלי. לא מדובר בוויכוח פוליטי בלבד, בביקורת על ממשלת ישראל או בהפגנות בקמפוסים. מדובר בתהליך מתמשך של הדרה אינטלקטואלית ואנושית, המתרחש לרוב ללא הכרזות רשמיות, אך מורגש כמעט בכל זירה אקדמית אירופית.

החרם הזה כמעט שאינו נידון בגלוי. עורכי כתבי עת אקדמיים אינם מציינים בפומבי שמחקרים ישראלים הם בלתי רצויים. מארגני כנסים אקדמיים אינם מפרסמים החלטות הדרה רשמיות. במקום זאת, נוצרה אווירה של הרחקה הדרגתית: מאמרים של חוקרות וחוקרים ישראליים נדחים בתוך דקות מרגע הגשתם, מבלי שנקראו באמת; חוקרות וחוקרים ישראלים מגלים שכל עמיתיהם האירופים הוזמנו לפרויקט מחקר בינלאומי, מלבדם; בקשות של חוקרות וחוקרים ישראליים להשתתפות בכנסים נותרות תלויות עד לאחר סיום הכנס. לעיתים אין דחייה רשמית, רק שתיקה ממושכת, שהופכת בעצמה לתשובה הרשמית.

התחושה הקשה ביותר אינה מקצועית, אלא אישית. עמיתים אירופיים שבעבר ראו בך שותף למחקר מתחילים להתייחס אליך כאל נציג של ממשלה, ולא כאל חוקר בעל עמדות אישיות, מורכבויות וסט ערכים. אין משמעות לכך שחוקרות וחוקרים ישראלים רבים התנגדו במשך השנים האחרונות למדיניות הממשלה. הדרכון הישראלי מוחק כל הבחנה אחרת.

כך נוצרת מציאות שבה זהות לאומית גוברת על כל דיון אינטלקטואלי. חוקרות וחוקרים ישראלים נשפטים לא לפי איכות מחקריהם, אלא לפי שיוכם הקולקטיבי. אירופה, שבמשך עשורים חינכה לפתיחות, פלורליזם וחופש מחשבה, מתקשה להפריד בין ביקורת פוליטית לבין הדרת חוקרים. דווקא היבשת שנשענה לאחר מלחמת העולם השנייה על רעיון הפיוס ועל ההבחנה בין משטרים לאזרחים, מאמצת שפה גוברת של טהרנות מוסרית. במרחבים אקדמיים אירופיים מסוימים, עצם היותך ישראלי הופך לעילה מספקת לסימון ולהרחקה.

הנזק חורג הרבה מעבר לאקדמיה הישראלית. מדע מתקדם באמצעות שיתוף פעולה, חילופי רעיונות ויכולת לנהל שיח חופשי גם בעיתות של משברים פוליטיים. כאשר מוסדות מחקר אירופיים קובעים לגיטימיות אקדמית לפי זהות לאומית, הם מחלישים את יסודות המדע עצמו. לצד תחושת הדחייה מתרחש תהליך אחר. רבים מהחוקרות והחוקרים הישראלים אינם מאמינים שהאקדמיה מנותקת מהמציאות החברתית. במקום להסתגר בתוך תחושת קורבנות, הם פונים לעשייה אזרחית ולמאבק נגד קיצוניות מכל סוג. מתוך ההדרה האירופית צומחת לעיתים מחויבות עמוקה יותר לחברה הישראלית על כל פלגיה ולסוגיות מוסריות.

יום אחד המלחמות באזורינו ירגעו או אפילו יסתיימו. שיתופי הפעולה יתחדשו, וכנסים אקדמיים בינלאומיים ימשיכו להתכנס. אבל הזיכרון יישאר. מוסדות נוטים לשכוח במהירות. בני אדם פחות.

השאלה שתיוותר אינה רק כיצד האקדמיה האירופית התייחסה למחקר הישראלי בעיתות משבר, אלא האם האקדמיה האירופית הצליחה לשמור על העיקרון הבסיסי ביותר של חיי הרוח: היכולת לראות אדם מעבר לשיוכו הלאומי.

פורסם במקור ראשון.

The post צביעות מדעית וטהרנות מוסרית: אירופה חזרה לסמן מרצים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הבחירות העירוניות שהתקיימו ביום ראשון בצרפת היו הרבה יותר מסבב מקומי. מהצד האחד, השמאל הקיצוני של מלנשון, שלפני עשור לא ישב אפילו בוועדה עירונית אחת, נכנס כעת למאות מועצות עירוניות ולראשונה כבש ערים של ממש. מהצד האחר, הימין הקיצוני קיבל כ-40% מהקולות וכבש עשרות רשויות. המרכז קרס. אלו לא בחירות מקומיות – אלא חזרה גנרלית. במאי 2027 ייפגשו שני הקצוות האלה בסיבוב הגמר, ולנשיאות.

לפי הסקרים, ז'אן-לוק מלנשון, מנהיג השמאל הקיצוני, עשוי להגיע לאותו סיבוב גמר כנציג מחנה השמאל. תנועתו עושה שימוש עקבי בעוינות כלפי ישראל ככלי פוליטי. קשריו עם גורמים איסלאמיסטיים תועדו היטב. מקרון בנה את עצמו על חורבות השמאל הצרפתי, ומלנשון קצר את הפירות.

הפרדוקס הוא שאכן מקרון עצמו סלל את הדרך. ב-2017 הוא עלה לשלטון על גלי משבר. חמש שנות נשיאות כושלות של פרנסואה הולנד הותירו את המפלגה הסוציאליסטית בשפל היסטורי. מקרון, ששימש שר הכלכלה של הולנד, הבין לפני כולם שהמפלגה היא גוף גוסס. הוא לא ביקש לרפא אותה. הוא ביקש לרשת אותה. תנועתו גייסה בכירי שמאל מתון לצד שמרנים שנמאס להם מהנהגה ישנה, עם מסר אחד: רק הוא עומד בין הרפובליקה לקיצוניות. בבחירות 2017 השיג מועמד המפלגה הסוציאליסטית 6% בלבד. מפלגה שמשלה בצרפת עשורים שלמים נמחקה בלילה אחד.

לא כולם הצביעו עבור מקרון. פועלים ותושבי ערי השדה, אנשי "צרפת העמוקה" שנשארו מאחור, נדחפו ימינה, אל מארין לה פן. האינטלקטואלים העירוניים, שגילו שילדיהם יחיו פחות טוב מהם, מקביליהם הצרפתים של בוחרי ברני סנדרס בניו יורק וג'רמי קורבין בלונדון, נשארו ללא בית פוליטי. מלנשון לא חיכה לקריסה. הוא פרש מהמפלגה הסוציאליסטית כבר ב-2008, ייסד את "צרפת הבלתי נכנעת" (LFI) ב-2016, וכשהמפלגה נמחקה ב-2017 הוא כבר עמד מוכן בפרצה.

חזונו של מלנשון הוא יצירת צרפת חדשה, שבה בני מהגרים וצרפתים ילידים, המאוכזבים מהגלובליזציה, מאוחדים מול אויב משותף. הממסד, הבנקאים, ארצות הברית, ישראל. בבחירות 2022 הוא השיג 22% ופספס את הסיבוב השני ב-600,000 קולות בלבד. ז'רום פורקה, איש הסקרים הבכיר של מכון IFOP, אינו מסתיר את האסטרטגיה – פנייה למאגר עצום של נמנעים, מהגרים בפרוורים העממיים שמעולם לא הגיעו לקלפיות, והבנה שכדי להניע אותם אין צורך במצע, יש צורך באויבים.

טבח חמאס בשמחת תורה זימן לו את ההזדמנות: הצדקת הטבח, כינוי ישראל כמדינת אפרטהייד והאשמת יהודי צרפת בנאמנות כפולה. חברי פרלמנט מטעמו השתתפו בהפגנות שבהן נשמעו קריאות לג'יהאד. מלנשון עצמו סירב לכנות את חמאס ארגון טרור. בהצטברותן, עמדות אלו אינן ביקורת פוליטית. הן דפוס שמצדיק הגדרה אחרת: אנטישמיות פוליטית.

לפני הסיבוב הראשון הכריזו המפלגה הסוציאליסטית והירוקים על ניתוק יחסים עם מלנשון וגינו פרובוקציות אנטישמיות כ"בלתי נסבלות". משנודעו התוצאות, עיר אחר עיר – טולוז, ליון, גרנובל, נאנט, ברסט, אביניון – כרתו איתו ברית. מה שהוצג כניתוק מוסרי התמוסס במה שהמזכיר הכללי של המפלגה הסוציאליסטית, אוליבייה פור, מעז לכנות "מיזוגים טכניים". השיקול לא היה מוסרי. הוא היה דמוגרפי. בערים האלה, על כל בוחר יהודי יש עשרים בוחרים מוסלמים. ללא קולות מלנשון, השמאל המתון אינו עובר ברוב הערים. מקרון ריסק את המפלגה הסוציאליסטית. מה שנותר ממנה שורד רק בצילו של מלנשון.

האירוניה האכזרית היא שהבחירה הזאת לא תציל את המפלגה הסוציאליסטית. מלנשון אינו שותף, הוא בולע. ב-2027 הוא לא יזדקק עוד לסוציאליסטים. יורשי ז'אן ז'ורס, שסיכן את הקריירה שלו כדי להגן על דרייפוס, נותנים לגיטימציה לאיש שמסרב לגנות את איראן. מכירת נשמתם תאיץ את קיצם.

כל עוד מלנשון הוא פוליטיקאי אופוזיציה, שנאת ישראל שלו היא דקלום. הסכנה היא שבעוד שנה היא תהפוך למדיניות. אם הצרפתים לא יתעוררו ויעצרו את המהלך, האיש הזה יישב במועצת הביטחון, יפקד על נושאת מטוסים ויחזיק בנשק גרעיני. ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ'ז, הצטער פומבית שאין לספרד פצצות גרעיניות "לעצור את ישראל". הוא רצה אבל לא יכול. מלנשון יוכל.

פורסם במקור ראשון. 

The post בשנה הבאה אנטישמי עלול לשלוט בצרפת – ובנשק הגרעיני שלה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

רוב ייטן נכנס לאחרונה לתפקיד ראש ממשלת הולנד. ייטן, מנהיג מפלגת ה- D66 הליברלית, הגיע ללשכת ראש הממשלה לאחר שנים של מערכת פוליטית מפוצלת שבה ממשלות קואליציה נשענות על רוב עדין ושברירי.

ממשלתו היא ממשלת מיעוט המורכבת ממספר מפלגות בעלות השקפות שונות ולעיתים אף מנוגדות, ולכן כל החלטה פוליטית משמעותית מחייבת איזון מתמיד בין שותפים קואליציוניים, כמו גם תמיכה של מפלגות האופוזיציה. המדובר הוא בקואליציה עדינה שתתקשה מאוד לנקוט צעדים חדים ומהירים ללא תמיכת האופוזיציה. אלא שהמציאות הביטחונית והחברתית באירופה אינה מאפשרת עוד זהירות פוליטית יתרה. בשבוע האחרון התרחשו מתקפות אנטישמיות נגד מוסדות יהודיים בהולנד. בית ספר יהודי באמסטרדם הותקף ובית כנסת ברוטרדם נפגע. אירועים אלה אינם מקרים בודדים אלא חלק ממגמה רחבה ומדאיגה ברחבי אירופה.

בעקבות האירועים קיים ייטן פגישה עם נציגי הקהילה היהודית בהולנד. לאחר מכן שוחח בנושא עם שר המשפטים והביטחון דייוויד ואן ויל ועם המתאם הלאומי למאבק באנטישמיות אדו ורדונר. בהודעתו לאחר הפגישה הצהיר ייטן, שהמתקפות על בית הספר באמסטרדם ועל בית הכנסת ברוטרדם הן מזעזעות ובלתי מקובלות וכי המעשים הפחדניים הללו פוגעים בקהילה היהודית כולה ומעוררים פחד. לדבריו החששות והכעס של הקהילה נוגעים לליבו וכי בהולנד אין מקום לאנטישמיות. הוא הדגיש כי ביטחונם של יהודי הממלכה זוכה לתשומת הלב המלאה והמתמדת של ממשלתו והוא קרא לחברה ההולנדית כולה, שלא לעמוד מן הצד מול האנטישמיות, אלא להשמיע קול ברור נגדה.

אלה מילים נכונות. אך מילים לבדן אינן מספיקות. בשנים האחרונות אירופה חווה עלייה חדה באירועי אנטישמיות. המגמה הזו החריפה במיוחד לאחר טבח החמאס בשבעה באוקטובר, במהלך המלחמה בעזה, וכעת גם על רקע ההסלמה האזורית והמלחמה בין ארצות הברית, ישראל ואירן. בכל גל של הסלמה במזרח התיכון מופיעים ברחבי אירופה אירועי אנטישמיות, אלימות, איומים והסתה נגד יהודים. הבעיה היא שמדינות אירופה ממשיכות להתייחס לאירועים הללו כאל עבירות פליליות רגילות. זוהי הבנה מוטעית של המציאות. כאשר בתי ספר יהודיים מותקפים, כאשר בתי כנסת הופכים יעד לאלימות, וכאשר קהילות יהודיות שלמות חיות בפחד, אין מדובר רק בפשע שנאה. מדובר באיום מאורגן בעל מאפיינים ברורים של פעולות טרור.

המציאות האירופית מחייבת חשיבה מחודשת. בעידן שבו גבולות אירופה פתוחים, והמעבר בין המדינות החברות קל ומהיר, ההתמודדות עם האנטישמיות אינה יכולה להיוותר רק ברמה המקומית של המשטרה העירונית או מערכת המשפט בלאומית. היא מחייבת פעולה נוקשה ומתואמת הן ברמה הלאומית של כל מדינה והן ברמה הכלל-אירופית העל-לאומית. על המדינות החברות באיחוד האירופי ועל מוסדות האיחוד לראות באנטישמיות אלימה לא רק פשע, אלא פעילות טרור לכל דבר. כאשר האיום מוגדר כטרור הכלים משתנים. מודיעין משותף, חקירות בין מדינתיות, אכיפה ביטחונית רחבה והקצאת משאבים משמעותיים הופכים לחלק מהמאבק.

הצהרות כמו אלה של ייטן הן נקודת התחלה חשובה, אך אסור שהן תהיינה סוף הדרך. מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת להפוך מילים למדיניות. אם אירופה אכן רוצה להגן על אזרחיה היהודים, עליה להפסיק להגיב לאנטישמיות לאחר שהיא מתרחשת. על אירופה להתחיל להילחם באנטישמיות במתקפות מנע, בדיוק כפי שנלחמים בטרור. אם אירופה לא תעשה זאת כעת, היא תגלה מאוחר מדי שהאנטישמיות אינה מאיימת רק על יהודי היבשת. היא איום על הדמוקרטיה האירופית עצמה. היום מותקפים בתי ספר יהודיים ובתי כנסת. מחר עלולים להיות מותקפים יסודותיה של החברה האירופית החופשית כולה. אירופה חייבת לבחור אם להילחם באנטישמיות בנחישות, או להמשיך להסביר מדוע היא לא פעלה בזמן.

פורסם ב'מקור ראשון'. 

The post דיבורים זה חשוב, אבל באנטישמיות צריך להילחם כמו בטרור first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

משטר הרשע האיראני מחולל טרור וחוסר יציבות בעולם כמעט מאז הקמתו. רמיסת זכויות אדם היא לחם חוקו. האייתולות שמובילות אותו רתמו את המשאבים של איראן להשמדת ישראל. לכן פגיעה קשה בו היא המעשה הנכון והמוסרי. ברגעים אלה מתגלים במלוא צביעותם ועליבותם מנהיגים בשמאל האמריקאי והאירופי. במקום להצטרף למלחמה ברשע, הם מגנים את ישראל ואת ממשל טראמפ הפועלים להסרת האיום.

ב־47 שנות שלטונו, משטר האייתולות האיראני הביא למותם של מיליוני בני אדם באיראן ומחוץ לה. האיראנים בחשו גם בזירות רחוקות, באפריקה, בדרום אמריקה ובאירופה. מעל כל אלה, המשטר פועל בנחישות כבר שלושה עשורים להשגת נשק גרעיני, כשמטרתו היא השמדת ישראל והשגת הגמוניה אזורית. בעלות על נשק כזה ועל טילים מתקדמים תאפשר לטרוריסטים מטהרן לעשות ככל העולה על רוחם כשבידם תעודת ביטוח קטלנית.

במקום לזהות את איראן כגורם דכאני מובהק בעידן המודרני, חלקים נרחבים באליטה האינטלקטואלית המערבית בוחרים בהלקאה עצמית. השיח הנוכחי בשמאל הרדיקלי, המיוצג על ידי דמויות פוליטיות כברני סנדרס וארגונים כ־"Jewish Voice for Peace", מבטא נסיגה מבישה מהערכים האוניברסליים של הנאורות לטובת פוליטיקת זהויות שטוחה. כשמאבק קיומי מול ציר שמקדש מוות והרס מתויג כ"מלחמה בלתי חוקית", המושג "חוק בינלאומי" מרוקן מתוכנו המוסרי המקורי.

התגובה המערבית חושפת משבר אמון פנימי עמוק. כשקמלה האריס בוחרת להדגיש את “חוסר היציבות” שהמלחמה מייצרת במקום את האחריות הישירה של טהרן ליצירת הכאוס, היא משקפת תפיסה שלפיה הסטטוס־קוו של הטרור עדיף על פני הכרעה מוסרית ברורה. אירופה, מצידה, שקועה בפרדיגמות של "פיוס" וחשש מהסלמה, תוך התעלמות מהעובדה שהמשטר האיראני הוא כוח שמבקש לשנות את כללי המשחק מהיסוד.

פשיטת הרגל הזו בולטת באקדמיה ובארגונים פמיניסטיים. אלו, שחרתו על דגלם את המאבק בדיכוי מגדרי ומעמדי, נאלמו דום מול התליינים בטהרן. שתיקתם נובעת מחוסר יכולת אינטלקטואלית להכיל מורכבות שבה המערב, על כל פגמיו, הוא עדיין המגן האחרון על הערכים שהם עצמם מתיימרים לייצג. זוהי שעת המבחן הגדולה של הליברליזם במאה ה־21. המלחמה באיראן חייבת להוות נקודת מפנה שבה המערב מגדיר מחדש את גבולות הסובלנות שלו.

אם האינטלקטואל המערבי אינו מסוגל להבחין בין דמוקרטיה מתגוננת ובין תיאוקרטיה דורסנית השואפת לנשק גרעיני, הרי שלא מדובר רק בכשל מדיני, אלא בקריסה ערכית עמוקה. עלינו להשיב את היכולת להבחין בין טוב לרע, בין חירות לשעבוד, ולבסס מחדש את המצפן המוסרי שבלעדיו יאבד המערב את זכות קיומו הרעיונית.

פורסם במעריב. 

The post הקריסה הערכית של המערב: הבלבול בין דמוקרטיה לתיאוקרטיה רצחנית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשבוע שעבר אירחה ממשלת ישראל נציגים של מפלגות ימין קיצוני מאירופה, והתגובות לא איחרו לבוא. "קוצר ראות מדיני", "אובדן מצפן מוסרי" ועוד תגובות צפויות. איך בדיוק מדינת היהודים, שקמה מהאפר של אירופה, חושבת להסתדר עם בדיוק אותם זרמים פוליטיים שתמיד היו מזוהים עם לאומנות חריפה, הדרת מיעוטים ושנאת זרים?

השאלה לגיטימית. היא באה ממקום עמוק: הרי במשך מאתיים שנה ליווה אותנו סיפור ברור – ליברליזם זה טוב ליהודים. האמנציפציה הוציאה אותנו מהגטאות, פתחה שערים, העניקה זכויות. החירות הליברלית הפכה אותנו מזרים ש"סובלים" אותם – לאזרחים מלאים. גם הציונות עצמה נבנתה על אותם יסודות: זכות להגדרה עצמית, שלטון חוק, חירות הפרט. היינו בטוחים שאנחנו יודעים את החשבון: דמוקרטיה ליברלית שווה ביטחון יהודי.

רק שהמשוואה הזו כבר לא בתוקף.

בלא מעט דמוקרטיות מערביות, האלימות האנטישמית טיפסה – בעוד התגובה של המערכת התרככה. סטודנטים יהודים מוצאים עצמם מול הטרדות והשפלות בקמפוסים, והאקדמיה מגנה על זה בשם "חופש הביטוי"; בתי כנסת צריכים אבטחה חמושה וביותר מדי מקומות ללכת עם כיפה מצריך חישוב סיכונים.

אבל מעבר לעלייה במספרים של התקריות האנטישמיות, יש כאן שינוי רעיוני: אנטישמיות כבר לא בהכרח מזוהה מיד כגזענות. היא ארוזה בעטיפה של עמדה פוליטית לגיטימית, של מחאה חברתית, של "ביקורת על מוקדי כוח". אותן מסגרות, שפעם הגנו על מיעוטים, מתקשות עכשיו לכלול את היהודים בפנים. וכך, החצנת סממנים יהודיים הופכת למסוכנת: ילדים מסתירים זהות בדרך לבית הספר, ומוסדות מתבצרים מאחורי שערים. החופש להיות מי שאתה מתכווץ – לא מתוך גזירה, אלא בשל זרמים פופוליסטיים שהמדינה לא מצליחה לבלום.

חלק מהבעיה הזאת מבנית. הדמוקרטיה הליברלית המודרנית שמה את זכויות הפרט במרכז – בעיקר חופש ביטוי והליך הוגן – ובכך מקשה על עצמה לפעול בתקיפות נגד הסתה ואלימות אנטישמית. נורמות משפטיות שנועדו להגן על האזרח מפני השלטון הופכות לפתח שדרכו שנאה למיעוטים מוצאת מחסה. במקום להציב קו אדום ברור, אנו מקבלים ממשלות בהתלבטות אינסופית.

ולכך מצטרף גורם תרבותי: הרגל של רלטיביזם. יותר מדי פעמים פשע אנטישמי לא מטופל כפשע, אלא כסימפטום לבעיות עמוקות יותר, שצריך "להבין" – "מתח חברתי", "כעס" ו-"אי שוויון". הסוציולוגיזציה הזאת מרדימה את היכולת להעניש: "מסבירים" במקום לשפוט, "מבינים" במקום לקבוע גבולות.

ויש כאן עוד אמת, לא נוחה, שרבים מעדיפים להתעלם ממנה: בכמה מדינות, חלק ניכר מהתקיפות האנטי־יהודיות האלימות ביותר מגיע מגורמים שהוקצנו בסביבה אסלאמיסטית. אבל בגלל אשמה היסטורית על העבר הקולוניאלי, ובגלל הפחד להיחשב כמי שמכלילים, הרשויות נזהרות יתר על המידה: מדברות רך, מהססות, ונמנעות מענישה מרתיעה. וכשאין מחיר, יש חזרתיות. וכשיש חזרתיות – יש פחד.

ומנגד, במה שמכונה "דמוקרטיות לא ליברליות" – הונגריה, פולין, צ'כיה – התמונה שונה. הסדר הציבורי נאכף בקשיחות. אלימות אנטישמית מטופלת כפשע, לא כאירוע שדורש "הקשר סוציולוגי" אפשר לבקר את המשטרים האלה, וצריך: הם מצמצמים חירויות, מרכזים כוח, וחשודים, בצדק, בעיני כל דמוקרט. אבל עובדה אחת נשארת: במקומות מסוימים, להיות יהודי נראה זה פחות מסוכן. היום יותר בטוח להסתובב עם כיפה בבודפשט מאשר במאלמו, לונדון, בריסל או פריז.

למה? הסיבות לא תמיד מחמיאות. יש ממשלות שרואות ביהודים בעלי־ברית מול אויבים משותפים, יש כאלה שמשתמשות בזה כחיפוי. יש אינטרסים, יש ציניות. אבל למשפחה שמחליטה איפה לגדל ילדים, השאלה היא לא תיאוריה מדינית, אלא האם חוזרים הביתה בשלום. וכאן נכנס ההיגיון שמסביר למה חלק מהציבור היהודי מתחיל להסתכל ימינה. לא מתוך התאהבות באי־ליברליזם, אלא מתוך סדר עדיפויות. כשנדמה שיש בחירה בין ערכים לבין ביטחון, רבים בוחרים במה שמבטיח ביטחון, או לפחות מה שנראה שמבטיח.

ובמבט הזה צריך לקרוא גם את המהלך הישראלי. הפגישה עם הימין האירופי זה לא סתם תרגיל יחסי ציבור או טקטיקה רגעית, אלא יש כאן גם קרבה רעיונית אמיתית: דיבור על ריבונות, זהות לאומית, גבולות ועל זכות קולקטיב להגן על עצמו מפני איומים חיצוניים. עבור ישראל, מדינת לאום יהודית שצריכה להתמודד עם איומים ממשיים כל הזמן, השפה הזו לא זרה. היא משקפת בדיוק את התובנה שעליה נבנתה הציונות: יהודים לא יכולים להפקיד את הביטחון שלהם בידיים של טוב לב של אחרים. ריבונות זה תנאי לקיום.

כן, יש בזה סכנות, ויש כאן שאלות מוסריות מסובכות. אבל השיח הציבורי מפספס נקודה מרכזית: הקרבה הזו נולדה גם בגלל שהליברליזם המערבי איבד, במקומות מסוימים, את היכולת שלו להגן על יהודים. אז במקום להסתפק בגינוי אוטומטי, אולי צריך לשאול מה זה אומר על מצב הדמוקרטיה הליברלית עצמה. השאלה האמיתית היא לא אם דמוקרטיה ליברלית עדיפה מבחינה מוסרית – היא עדיפה, ברור. השאלה היא האם, בצורה שבה היא עובדת היום, היא עדיין יודעת להגן על יהודים. וביותר מדי מקומות, התשובה כבר לא ברורה. והעמימות הזאת, יותר מכל דבר אחר, היא זו שמשרטטת מחדש את קווי הפוליטיקה היהודית במערב.

פורסם במקור ראשון. 

The post בעבר הליברליזם סייע לקהילות יהודיות. לא בטוח שזה המצב כיום first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

על רקע המחלוקת סביב תפקידה של טורקיה ביחס להסדר ברצועת עזה, מחקר חדש של JPPI המבוסס על ניתוח שיטתי של כ־15 אלף טורי דעה בעיתונות הטורקית המזוהה עם הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן, מעלה תמונה קודרת של עוינות עמוקה כלפי ישראל, נורמליזציה של חמאס, ושיח אנטישמי נרחב – במיוחד לאחר מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר. המחקר, שבוצע בידי אנליסטים של JPPI אשר נעזרו בכלי בינה מלאכותית מתקדמים, בחן טורי דעה שפורסמו בשני העיתונים המרכזיים בטורקיה – Sabah ו־Hurriyet – הנחשבים כיום לחלק מליבת התקשורת הפרו־ממשלתית באנקרה.

"סבאח" הוא עיתון יומי גדול ופופולרי בטורקיה, הידוע בתמיכתו בממשלה ולעיתים קרובות נתפס כ"שופר" המשקף את עמדות מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן, ובכל מקרה נחשב לאחד העיתונים המשפיעים במדינה. העיתון "הורייט" (בטורקית: חירות) הוא עיתון ותיק, שהוא גם הנפוץ ביותר בטורקיה. העיתון נמכר בעשור הקודם לתאגיד המקורב לארדואן, ובהתאם שינה את הקו המערכתי שלו מעיתון ליברלי חילוני לעיתון התומך באופן מובהק בממשלה ובנשיא ארדואן. ממצאי המחקר מעוררים שאלות קשות באשר לתפקידה של טורקיה כשחקן אזורי “מתווך” או כשותפה אפשרית ביוזמות בינלאומיות הקשורות ל”יום שאחרי” ברצועת עזה. התקשורת המזוהה עם השלטון באנקרה משקפת שיח שמנרמל טרור, מערער על הלגיטימיות של מדינת ישראל, וממחזר סטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים. תחת הנשיא ארדואן מתחזק הקו האנטי-ישראלי של כלי התקשורת התומכים בו ובמפלגתו, עם דגש על תמיכה בחמאס.

אנטישמיות

כ־40% מטורי הדעה שבהם הוזכרו יהודים או יהדות סווגו כבעלי מאפיינים אנטישמיים, על פי ההגדרות הבינ"ל המקובלות של IHRA (ארגון בין-לאומי לחינוך, מחקר והנצחת השואה, אשר פיתח את ההגדרה כדי לסייע בהבנה ובזיהוי של אנטישמיות, כולל התפתחותה במאה ה-21, במטרה להיאבק בה ביעילות). בין היתר זוהו מופעים אנטישמיים, כגון: ייחוס כוח גלובלי ל”הון יהודי” (GLOBAL JEWISH CAPITAL), השוואות בין ציונות לנאציזם, הצגת יהודים כקבוצה הנהנית מחסינות מביקורת, זלזול בנרטיב השואה ורמיזות קונספירטיביות, ועוד.

יחס לישראל

היחס לישראל בעיתונות שנבדקה הוא שלילי ועוין באופן גורף. ישראל מוצגת לעיתים קרובות כ”משטר ציוני כובש”, כמדינה המבצעת “טבח המוני”, ואף מושווית לנאצים. פרסומים בעלי יחס חיובי לישראל הם חריגים ביותר (אותרה כתבה שבה הובעה הערכה ליכולת המודיעינית של ישראל, בהקשר של מבצע "עם כלביא" מול איראן).

היחס לחמאס

היחס לחמאס הוא ברובו חיובי־נייטרלי: כ־49% מהטורים הציגו יחס חיובי לחמאס, כ־40% נוספים הציגו יחס נייטרלי. חמאס מתואר לא פעם כ”תנועת התנגדות”, מנהיגיו כ”שהידים”, ובחלק מהמקרים אף נטען כי התייחסו “באדיבות” לחטופים ישראלים – תוך התעלמות או טשטוש של פשעי הטבח.

היחס לארועי שבעה באוקטובר

היחס לאירועי 7 באוקטובר הוא ברובו נייטרלי בשני העיתונים, אך בפועל הורייט יותר ביקורתי, אך כמעט ולא נמצא גינוי חד משמעי לטבח, וברוב הטורים אין איזכור ישיר לפגיעה המכוונת באזרחים ישראלים. בעיתון "סבאח" יש יותר מאמרים עם יחס חיובי כלפי טבח שבעה באוקטובר, לעומת "הורייט".

על המחקר

המחקר בוצע באמצעות איסוף וניתוח ממוחשב של אלפי טורי דעה, תרגום שיטתי משפת המקור וניתוח תוכן מתקדם, תוך שימוש בכלי בינה מלאכותית ובקרה אנליטית אנושית. זהו אחד המחקרים המקיפים הראשונים הבוחנים באופן כמותי ואיכותני את השיח התקשורתי הטורקי כלפי ישראל, יהודים, חמאס ואירועי 7 באוקטובר. המחקר בוצע בידי חוקרי מרכז המידע ע"ש גלייזר של JPPI (המכון למדיניות העם היהודי), שלומי ברזניק, אלי קנאי ויעקב כץ.

נשיא המכון למדיניות העם היהודי פרופ' ידידיה שטרן מסר בתגובה לממצאים: "ממצאי המחקר מדברים בעד עצמם, והם מדאיגים. עם זאת, ברור שמערכת היחסים עם טורקיה רחבה יותר, ומושתתת גם על אינטרסים כלכליים של אנרגיה וסחר, ויש בטורקיה גם תקשורת שאיננה מזוהה בהכרח עם משטרו של ארדואן. על מקבלי ההחלטות בישראל להסתכל על המציאות במבט מפוכח, ועל הדברים כהוויתם, ולא להתעלם מהם. אסור לנו לנרמל הסתה ואנטישמיות בשום מקום בעולם, קל וחומר כאשר מדובר במדינות שיש לנו איתן יחסים דיפלומטיים".

The post מחקר שבחן עיתונים מובילים בטורקיה מראה קו מערכתי של תמיכה בחמאס ואנטישמיות גלויה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כתב שוודי שאל אותי לאחרונה שאלה שמטרידה רבים, גם אם לא כולם מודים בכך בפומבי: כיצד ייתכן שישראל מזמינה לכנס למאבק באנטישמיות בירושלים מפלגות לאומניות אירופיות, שחלקן נושאות עבר אידיאולוגי כבד ולעיתים אף שורשים נאציים מובהקים?

התשובה הראשונית היא תשובת הריאליזם המדיני. מדינות אינן פועלות כעמותות מוסריות. ישראל איננה מיזם רעיוני מופשט אלא מדינת לאום ריבונית, החיה בסביבה עוינת ונדרשת לנהל מדיניות המבוססת על אינטרסים, כוח והיערכות לתרחישים עתידיים. קיום דיאלוג עם כוחות פוליטיים שעשויים לעלות לשלטון איננו מתן הכשר אידיאולוגי, אלא אחריות בסיסית של מדינה הרוצה להגן על עתידה.

יש כאן גם היגיון טקטי ברור. בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מטריד: התכנסות בין לאומנות לבנה לבין אנטי־ציונות רדיקלית. קולות שבעבר הצטיירו כידידותיים לישראל מסוגלים להפוך לעוינים ברגע שישראל חדלה לשרת נרטיב מסוים. הזמנתם לישראל היא ניסיון לעצב קשר, כדי למנוע הקצנה עוינת. אך הסבר זה איננו מספק. הוא מתאר חישוב קצר־טווח, בעוד שהמתרחש סביב הכנס בירושלים משקף תהליך עמוק בהרבה: שינוי בתודעה הלאומית האירופית עצמה.

יותר ויותר תנועות לאומיות באירופה תופסות את עצמן כעמים הנתונים לאיום קיומי. הן מדברות בשפה של חרדה דמוגרפית, של שחיקת זהות, של אובדן רציפות היסטורית. בעיניהן, הלאומיות איננה מותרות אידיאולוגיות אלא תנאי הישרדות. בתוך הקשר זה, ישראל חדלה מלהיתפס כחריג אנומלי. היא נתפסת כתקדים היסטורי: עם שחזר להיסטוריה, הקים מדינה, וממשיך להתקיים למרות לחץ מתמיד. הזיהוי הזה אינו נובע מאהבת יהודים, ואינו מבוסס על סנטימנט היסטורי. הוא נובע מהכרה עצמית. ישראל משמשת מראה. מדינה שממחישה כיצד זהות, ריבונות והגנה עצמית אינן סיסמאות אלא הכרעות קיומיות. לא מודל לחיקוי במובן הערכי־מוסרי, אלא הוכחה לכך שעם שאינו מוכן להגן על עצמו – יימחק.

בנקודה זו מתבהרת גם שותפות הערכים, על אף הפערים והחשדות ההדדיים. מדובר בשותפות חלקית, זהירה, אך ממשית: הכרה בזכותם של עמים לשמר זהות, גבולות, תרבות וזיכרון היסטורי. זוהי שותפות שנולדת מתוך תחושת איום, לא מתוך אידיאליזם. ומתוך כך, היא גם שברירית ומוגבלת. בהקשר זה יש להבין מחדש גם את שאלת האנטישמיות. לאורך ההיסטוריה האירופית, אחת מטענות היסוד נגד היהודים לא הייתה רק שונותם, אלא החשד כי אינם שייכים באמת למסגרת הלאומית, כי אינם שותפים מלאים לגורל הקולקטיבי. זו הייתה אנטישמיות של אי־שייכות, של ספק בנאמנות, של הטלת ספק בזכות להיות "עם בין עמים". הקמת מדינת ישראל שיבשה את ההנחה הזו מן היסוד. לראשונה מזה אלפיים שנה, העם היהודי חזר והגדיר את עצמו במונחים של ריבונות, טריטוריה, צבא והיסטוריה רציפה. בכך, ישראל לא רק שינתה את מצבו של העם היהודי, אלא אילצה עמים אחרים להתמודד מחדש עם השאלה מהי לאומיות לגיטימית ומהם גבולות הסולידריות הבינלאומית.

וכאן מתבהר גם שמו של הכנס: הכנס הבינלאומי למאבק באנטישמיות – "דור האמת". זהו דור שבו המסכות נופלות. דור שבו השיח המוסרי המופשט מאבד מכוחו, והמציאות מחייבת תשובות חדות, גם אם אינן נוחות. מי מוכן להכיר בזכותם של עמים – ובכללם העם היהודי – לשמר זהות, רציפות היסטורית וריבונות? ומי נותר בשפה גבוהה שאינה עומדת במבחן המחיר?

אך דווקא משום כך, השאלה נותרת פתוחה ומטרידה: האם הזמנתן של מפלגות בעלות עבר אידיאולוגי כה כבד היא ביטוי מפוכח להבנת המציאות, או חציית קו מוסרי שמחירה יתברר רק בדיעבד? האם מגע ישיר וקשר אישי אכן מסוגלים לעצב אחריות ולהאט הקצנה – או שמא מדובר באשליה ריאליסטית מסוכנת? ייתכן שזהו ההימור של דור האמת עצמו: לנהל דיאלוג בלי אשליות, לראות את בני השיח כפי שהם, בלי מסכות – אך גם בלי ודאות שהחשיפה תוביל לתיקון ולא להחמרה. השאלה איננה עוד אם ישראל יכולה להרשות לעצמה לדבר עם כולם, אלא האם היא תדע להבחין בזמן בין צורך טקטי לבין טעות היסטורית.

פורסם בוואלה

The post לרקוד עם זאבים: מדוע ישראל מזמינה מפלגות בעלות שורשים נאציים לכנס נגד אנטישמיות? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בכתבה נרחבת במגזין N12 על המשפיענים האנטישמיים שסוחפים את ארה"ב, צוין המחקר הטרי של המכון שהוכיח ששניים מהם, טאקר קרלסון וקנדיס אוונס, החריפו בחודשים האחרונים את הרטוריקה האנטי-ישראלית, ובמקרה של אוונס – גם את ההתבטאויות האנטישמיות המובהקות.

"בימין הקיצוני האמריקני האנטישמיות כבר גלויה ועל השולחן" צוטט בכתבה מנכ"ל המכון ד"ר שוקי פרידמן. "הנתונים צריכים להדליק נורת אזהרה בוהקת לישראל ולהנהגה באשר לתמיכה שהיא יכולה לגייס מימין, היום – ובוודאי בעתיד. רק פעולה נחושה שתיתן משקל-נגד לקיצוניות הזו תוכל לשמר את בסיס התמיכה החיוני בארה"ב".

המחקר, מאת יעקב כץ, שלומי ברזניק ואלי קנאי, שמבוסס על ניתוח בינה מלאכותית של אלפי סרטונים ברשתות החברתיות, מראה כי ישראל הפכה לנושא מרכזי בשיח של שני המשפיענים: אצל אוונס החל מחודש פברואר, ואצל קרלסון – החל מחודש אפריל. ממועדים אלו נרשמה מגמת עלייה תלולה ועקבית בהתייחסויות לישראל. הנתונים מראים שלא רק נפח ההתייחסות עלה, אלא גם הסנטימנט החריף.

לכתבה במגזין N12 לחצו כאן. 

The post "נורת אזהרה בוהקת לישראל" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.