גם ימים אישיים מיוחדים – כגון יום הולדת או יום נישואין, נחגגים בדרך כלל על פי התאריך הלועזי. שעון הזמן שלנו מתכוונן אל הגלובאלי, מצטרף אל העולם, וזונח את הייחודי, המקומי, המסורתי.

אבל, זו תמונה חלקית בלבד. דווקא ברגעים הגדולים של מחזור החיים, ובמיוחד בהיבטים הציבוריים שלהם, אנחנו מנהלים את חיינו על פי הלוח העברי. הנה, לפנינו יומיים של ראש שנה ולאחר מכן יום הכיפורים. ימים אלו אינם בבחינת "סוף שבוע רגוע"; שוררת בהם תחושה מועצמת של התחלה חדשה וחגיגית. זהו מועד של סיכומים והתבוננות על הדרך שעברנו, כמו גם התייצבות בתחנת יציאה למסע שנתי חדש – זמן של תקוות ושל הבטחות. איננו מרגישים באופן דומה בראשון לינואר.

בישראל, תחילת השנה הלועזית היא זמן למסיבות, לסיכומי חדשות ולזיקוקין די-נור, אך היא נטולת ארומה אישית – קיומית, לאומית או דתית. ראש השנה, לעומת זאת, הוא "יום הרת עולם". ויום הכיפורים חודר מתחת לעור של רוב הישראלים.

יש לכך חשיבות: אם אנחנו מבקשים לשמר את עצמנו כקבוצת זהות עלינו לטרוח על עיצוב מעגל הזמן בדרכנו שלנו. בהקשר זה, שימוש משמעותי בלוח השנה העברי – מתשרי ועד אלול – הוא תרופה נהדרת לשתי מחלות קשות:

המחלה הראשונה היא הפירוד האוכל בנו בכל פה. אנחנו ממעטים לעשות דברים יחדיו. השסעים בין קבוצות זהות וקבוצות אינטרסים – עמוקים וכרוניים. בא ראש השנה ומאפשר לנו, מבחירה, לעבור חוויה קיבוצית ומאחדת. החרדי והחילוני, המתנחל והתל-אביבי, העשיר והעני – כולם טובלים תפוח בדבש ומברכים איש את רעהו "שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה".

כך גם במהלך השנה כולה: ביום הכיפורים נשבית את חיינו – כולנו כאיש אחד; בחנוכה יהבהבו הנרות ברוב הבתים בישראל ובליל הסדר 90% מאתנו יסבו על שולחן עם מצות, יין וחרוסת ונתנהג באורח דומה מאד. זוהי תרפיה קבוצתית יעילה  שמשמרת אותנו כיחידה לאומית ותרבותית אחת. חשוב להדגיש: לוח השנה העברי איננו מנוכס דווקא לדתיים או למסורתיים. הוא שייך לכול היהודים, וזהו מקור כוחו וחשיבותו הגדולה במיוחד עבור הדור הנוכחי.

המחלה השנייה שלוח השנה העברי מרפא היא מחלת ההיטמעות וההתבוללות התרבותית. אמנם, במובנים רבים, העולם שלנו הפך להיות שטוח: ניתן לצרוך אותם מוצרים פיזיים בקניון בפלורידה, בלונדון ובקרית שמונה. גם המוצרים התרבותיים, המציפים אותנו באמצעות המדיה לסוגיה, דומים בכל מקום. מה, אם כן, מאפשר לנו להישאר "אנחנו"? באיזה מובן היהודים שומרים על ייחוד? חלק מהתשובה מצוי במעגל הזמן.

לוח השנה המוסלמי בנוי על הלבנה. הלוח הנוצרי על השמש. הלוח היהודי בנוי על שילוב מרתק: החודשים נגזרים, כידוע מהלבנה, ואילו השנה כולה נגזרת מהחמה. הפער בין השניים נסגר מעת לעת באמצעות עיבור השנה. מעגל הזמן שאנו חיים על פיו – הוא שלנו. ייחודי לחלוטין. כתוצאה מכך, אף שהבורסות בניו יורק, הונג קונג ופרנקפורט ימשיכו לתפקד במלוא הקיטור ב-26 בספטמבר, שוק ההון שלנו ישבות משום שזהו א' בתשרי. ימי שני ושלישי בשבוע הבא יהיו ימי עבודה רגילים במשרדים המעוצבים בעמק הסיליקון ובשדות האורז של סין. בישראל, לעומת זאת, באותו ימים עצמם, גאוני ההייטק וחיילי גולני, ראש הממשלה וראש האופוזיציה, יאזינו יחדיו – מעשית או מטאפורית – לקול השופר.

שנה טובה לכולנו.

פורסם לראשונה ב-'ידיעות אחרונות'.

The post הזמן שלנו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post טלוויזיה ישראלית במבט גלובלי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשנים האחרונות, ישראל הפכה לאחת השחקניות הבולטות בתעשיית הטלוויזיה הגלובאלית. סיפור ההצלחה של הסדרות הישראליות הוא פרק חדש של יזמות ישראלית, המתרחבת לתחומי התרבות.

לקראת פרסומו של המחקר טלוויזיה ישראלית במבט גלובלי: התקבלות והשפעה של סדרות דרמה ישראליות בעולם (היהודי). נפגש לדיון על הסדרות כעוצמה רכה ישראלית ויהודית, ״ייצוג״ המדינה לעומת אמנות חופשית, מימון ותמיכה בסדרות ובאמנות ככלל, יצירה טלוויזיונית ישראלית, תכנים יהודים והאפקט היהודי שיש לסדרות על צופים יהודים בכל העולם ובעיקר בארה״ב.

מושב פתיחה

פרופ׳ ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי
עו״ד יוליה שמאלוב ברקוביץ׳, יו״ר הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו
הצגת עיקרי המחקר:  ד״ר גתית לוי- פז, המכון למדיניות העם היהודי

לא רק טלוויזיה: סיכוי וסיכון בהצלחת סדרות דרמה ישראליות בעולם

מנחה: ד״ר ניר לויטן, אוניברסיטת בר אילן, עמית מחקר, אוניברסיטת אודנסה (דנמרק)

אודי ליאון, מנהל תוכניות מיוחדות בשידורי קשת, ממייסדי בי״ס לקולנוע מעלה וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי
עו״ד עדנה הראל פישר, עמיתת מחקר, המכון הישראלי לדמוקרטיה
נתי דינר, מנכ״ל ומייסד שותף- IZZY
יאיר נבו, ראש מדור קולנוע, החטיבה לדיפלומטיה תרבותית משרד החוץ

האפקט היהודי: טלוויזיה ישראלית יהודית

מנחה: ד״ר גתית לוי-פז, המכון למדיניות העם היהודי
הקרנת ״שליחות״ (12 דק׳), תסריט ובימוי: בועז יהונתן יעקב, מתוך ״במרחק 100 מטר״ פרויקט סרטים מהסגר, הוט
חדווה גולדשמידט, מנהלת חברת הפצת הסרטים Go2Films
שורי דרוקר, מנהלת המיזם המשותף של קרן גשר לקולנוע רב תרבותי וקרן מיימונידיס
ציביה ברקאי יעקב, תסריטאית ובמאית (״פרה אדומה״)

דברי סיכום: ד״ר שוקי פרידמן, סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי

The post טלוויזיה ישראלית במבט גלובלי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post החרם בהקשרו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

על פי סקר פיו החדש רוב יהודי ארה״ב דואגים לישראל ואף חשים חיבור אליה. עם זאת, כמעט מחצית מהם כלל או כמעט לא יודעים דבר על תנועת ה- BDS, תנועת החרם המנהלת קרב תודעתי בינלאומי כנגד מדינת ישראל. מחקר חדש של המכון למדיניות העם היהודי, מצביע על גשר אפשרי אחד, בין פערי הידע והקירבה שבלב.

סקר פיו החדש מספק נתונים מעודדים יותר ומעודדים פחות, ביחס לקשר של יהודים אמריקאים כלפי ישראל. מעל 80% מן היהודים האמריקאים חשים כי דאגה לישראל, היא מרכיב הכרחי או חשוב, בזהותם היהודית וכמעט 60% חשים קשר רגשי חזק או מסוים לישראל. מאידך, גם בסקר הזה עולה כי הקשר הרגשי והדאגה חזקים יותר בקרב בני הדורות המבוגרים, יהודים מעל גיל 50 והוא נחלש בקרב הצעירים מתחת לגיל 30.

בנוסף, 56% מיהודי ארה״ב שמעו הרבה או משהו, על תנועת החרם,BDS. מתוכם כ-10% תומכים בתנועה, 43% מתנגדים לה ו-43% לא שמעו עליה כלל או כמעט שלא שמעו עליה.

על רקע הנתונים הללו, מעניין להתייחס גם לממצאים שעולים ממחקר חדש של המכון למדיניות העם היהודי. המחקר מדגיש את ההשפעה (החיובית) שיש לצפייה בסדרות טלוויזיה ישראליות (שטיסל, פאודה ואחרות) על הקשר של יהודים אמריקאים כלפי ישראל ועל תהליכי לימוד וצבירת ידע אודות ישראל.

הנתונים מפיו שתוארו לעיל, אודות הקשר הרגשי והדאגה לישראל בקרב רוב יהודי ארה״ב מעודדים ומרגיעים מעט את החשש מהתנתקות בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. מאידך, העובדה כי עיקר התומכים הם בני הדורות המבוגרים מטרידה ועשויה להצביע דווקא על התנתקות הדור הצעיר. גם הפרשנות לפיה, הביקורת היא תלוית גיל ועם התבגרותם מתמתנים הצעירים ומשנים את זיקתם – יחסם כלפי מדינת ישראל, אינה מרגיעה דיה. בכל מקרה, אין בה לרכך את הנתון המדאיג הנוסף. העובדה כי 43 אחוז מיהודי ארה״ב כמעט לא שמעו או לא שמעו כלל על תנועת ה- BDS היא מטרידה וממחישה בדיוק את ההתרחקות שבפועל. למעשה, מתברר כאן הפער בין ההרגשה, הכוונה והתפיסה העצמית, ולבין הידע, והמעורבות שבפועל. להלכה, רוב היהודים האמריקאים מבטאים מחויבות עמוקה, יותר או פחות, לישראל. בפועל, (ידע! מעורבות!),  אחוז היהודים שמכירים ומתנגדים לתנועת ה-BDS, זהה לאחוז היהודים שכלל לא שמעו עליה או כמעט שלא יודעים עליה דבר – 43% לשני הכיוונים. (כאמור, ישנם גם כ- 10% בעלי ידע ומעורבות שתומכים בתנועה, אך הם דורשים דיון נפרד שלא נכנס אליו כאן).

 הפער בין הלכה למעשה מחייב מחשבה אודות גשר ממשי, כזה שיתרום לרמות הידע, המעורבות וההיכרות עם ישראל, ויוסף רובד ממשי לתמיכה העקרונית. כאן, משתלב המחקר החדש אודות סדרות הטלוויזיה, אשר מדגים כיצד צפייה בסדרות ישראליות תורמת לזהות היהודית ולקשר לישראל בפרמטרים שונים ומגוונים, ביניהם: ידע ולימוד על ישראל וחיזוק הקשר לישראל.

 ממחקר סדרות הטלוויזיה מתברר כי צפייה בסדרות ישראליות מחזקות את הקשר הרגשי של יהודים אמריקאים לישראל.  בסקר שנערך במסגרת המחקר, בו השתתפו בעיקר יהודים בעלי זהות יהודית משמעותית וקשר חזק לישראל, נמצא כי עבור קבוצה זו הסדרות הן ערוץ נוסף ומשמעותי לניהול הקשר עם ישראל והן משפיעות לחיזוק עוצמת הקשר. באשר ליהודים פחות ״מחוברים״ לישראל וליהדותם, המסקנות פחות מובהקות, אולם נראה כי גם בקרב יהודים שאין להם חיבור רגשי לישראל, רוב הצופים העידו שהסדרה השפיעה עליהם לחיזוק הקשר לישראל. כמו כן, בקרב יהודים שאין להם ידע רב על ישראל, הצפייה משפיעה באופן מובהק לחיזוק הקשר עם ישראל. בכל מקרה וביחס לכל הקבוצות בסקר, נמצא כי הסדרות השפיעו לחיוב או לא השפיעו כלל, אך לא נמצאה בסקר השפעה שלילית – פגיעה או החלשות הקשר של הצופים לישראל, בעקבות הצפייה בסדרות.

באשר לידע ולימוד על ישראל, ההנחה היא כי מעבר ללימוד הקונקרטי, באמצעות צפייה בסדרה זו או אחרת, נוצר אפקט של סקרנות ועניין שיוצר חיבור ממשי לישראל. אחד הערוצים שממחישים את תהליכי הלימוד המגוונים המתחוללים בהמשך לצפייה בסדרות הישראליות, הוא הפייסבוק. קבוצות פייסבוק שונות בהן חברים צופי הסדרות, הן אתר ללימוד על הסדרות. בקבוצות הללו חברים כמובן, יהודים ולא יהודים מכל העולם, אך מעצם העיסוק המרכזי בסדרות הישראליות, רבים מן התכנים בהן עוסקים בישראל ובישראלים (וכן ביהדות וביהודים).

הדיונים בקבוצה כוללים מומחים, ומהווים ערוץ משמעותי לחילופי ידע, בשיטת חוכמת ההמונים. שתי דוגמאות מיני רבות הן הקבוצות ״Shtisel – Let’s Talk About It״, בה ישנם מעל 30,000 חברים והקבוצה ״ Fauda (Fan discussion group)  ״ שבה כמעט 10,000 חברים.

 הנקודה המרכזית היא כי הסדרות לצד חיזוק הקשר הרגשי, תורמות לידע ולימוד על ישראל והחברה הישראלית. כך, הן תורמות לרובד החסר הממשי בקרב יהודים אמריקאים ביחס לישראל. צפייה בסדרה ישראלית לא רק מחזקת את תחושת הקשר, אלא מוסיפה לו נופך מעשי של ידע, סקרנות, עניין ואפילו תקשורת מסוימת עם ישראל והמתרחש בה. כפי שהעידו חלק מן הצופים, הסדרות משולות למין ביקור שבועי בישראל, ביקור שאולי הוא וירטואלי, אך השפעתו ממשית. בכך, משלימות הסדרות הישראליות את המשוואה באשר ליחסים של יהודים אמריקאים עם ישראל והופכים אותה לשלמה ועשירה יותר. בהקשר זה של מעורבות אקטיבית הקשורה לצפייה בסדרות, מעניינת גם האמירה של במאי הסדרה פאודה, רותם שמיר. בראיון התייחס שמיר לתגובות לסדרה במדינות שונות. הוא ציין כי יהודי ארה״ב הם ״האיפאק של הסדרה״, ״המעריצים הכבדים״ שמגיעים למפגשים עם היוצרים בחו״ל, מנהלים שיחות ותמיד באים ״לשמוע ולדבר״.

נקודה חשובה נוספת קשורה לקהל היעד. כאמור, הצעירים הם אלו שמתרחקים מישראל ופחות קשורים אליה רגשית וכמרכיב ביהדותם. מדיום הטלוויזיה מתאים לצעירים, מכיוון שאינו דורש אמצעים כלכליים,  הנדרשים למשל, בעת טיול או מגורים בישראל, והוא מדיום מתחזק שמושך אליו צעירים ומבוגרים כאחד. צפייה בסדרות טלוויזיה ישראליות מהווה איפוא ערוץ נוסף וחשוב לחיזוק הידע והקשר לישראל. על מחנכים ומומחי מדיניות מוטל למצוא גשרים נוספים, כאלה ואחרים, שיסייעו להפוך את תחושת ההזדהות שבלב, אשר עולה מסקר פיו, לביטויים ממשיים של ידע וקשר כלפי ישראל.

The post יהודי ארה״ב וישראל: מעבר למסך הטלוויזיה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

השנה האחרונה היתה שנת הטלוויזיה. הסגרים, הבידוד החברתי והזמן הפנוי העודף, חיזקו את המדיום שגם כך זכה לעדנה בשנים האחרונות. ובעידן הטלוויזיה, בשנת הטלויזיה, היתה זו גם שעתו היפה של הערוץ הציבורי החדש (יחסית) כאן 11 בישראל. בטקס פרסי הטלוויזיה שהתקיים החודש, גרף כאן 11 33 פרסים והותיר את ערוצי השידור האחרים הרחק מאחור.

על רקע הוויכוחים אודות הצדקתו של התאגיד והערוץ: האם בעידן הדיגיטלי יש מקום לקונספט המיושן של ערוץ ציבורי? האם מוצדק לכפות על הציבור לממן ערוץ טלוויזיה? הפרסים הרבים מסייעים לתאגיד להוכיח את כוחו של ערוץ ציבורי, המספק תוכן איכותי וייחודי, ומייצר רף גבוה לתעשיית הטלוויזיה הישראלית, ההולכת ומשתבחת.

כמי שעוסקת בתכנים יהודיים ועוקבת אחר הקשרים שבין היהודים שכאן, קרי בישראל, ובין היהודים ששם, קרי בתפוצות, ובעיקר בארה״ב, צפיתי בעניין בשני הפרקים הראשונים בסדרה ״היהודי החדש״. את הסדרה (ארבעה פרקים) מגיש הקומיקאי הישראלי גור אלפי. אלפי בוחן את השאלה מי הם יהודי ארה״ב, ומה מייחד את זהותם היהודית? הכל מנקודת מבט ישראלית, של מי שמגדיר את יהדותו כנתון טבעי ומובן מאליו, מעצם היותו ישראלי.

הסדרה של אלפי היא תוצר רצוי ברוח ערכי השידור הציבורי, היא מספקת לציבור הישראלי ידע עדכני אודות יהודי ארה״ב.  אמנם, היא לא מספקת יותר מהיכרות ראשונית ושטחית עם היהדות האמריקאית. קצת כמו נסיעה באוטובוס תיירים כשרוצים להציץ על האתרים המרכזיים ואין מספיק זמן לפני הטיסה חזרה לישראל. מצד שני, על רקע פערי הידע ואי ההיכרות הרווחת, יש מקום וחשוב להגיש לציבור הישראלי גם את התמונה הכללית הראשונית הזו. בהקשר זה חשוב כמובן להעיר שהיהודי החדש איננו כה חדש. השונות היהודית מצד אחד, והגיוון מצד שני, של יהודי ארה״ב אינם תופעה חדשה, אולם כאמור, הישראלים בדרך כלל לא טורחים להתעניין ביהדות ארה״ב, ולכן עבורם מדובר בנתונים חדשים. עבור מי שעוסק בקשר שבין ישראלים ויהודים אמריקאים ובמדיניות הקשורה לעם היהודי, הסדרה מחדדת דווקא, כי מעבר לידע הראשוני שתורמת הסדרה, כדאי להוסיף תכנים עמוקים יותר, אודות היחידים והקהילות, המרחק והקשר. הטלוויזיה, בעיקר הערוץ הציבורי, הוא אתר ראוי להוסיף ולבחון ברמת עומק משמעותית יותר את הזהות היהודית האמריקאית כיום. הכוונה היא למשל, לתכנית דוקומנטרית, ולא קומית כזו של אלפי, שתעמיק במספר דמויות יהודיות מכאן ומשם, ודרכם תעמיק בטיפוסים היהודים השונים, ובמשמעויות הדתיות, התרבותיות והלאומיות של כל זהות יהודית. נדמה לי כי כאשר התוכן ישקף לא רק את השוני והגיוון החיצוני, אלא ירד לשורשי הדברים ויציג את הנסיבות הרחבות שהובילו להתפתחות דגמים יהודים שונים, כמו גם את המהות שמזהים היהודים האמריקאים בזהותם היהודית, יפתח גם פתח חדש ואחר לדיאלוג אפשרי בין הקהילות. במקום ויכוחים תיאורטים או תמונות חלקיות שמנציחות את ההבדלים (רבה רפורמית, מוהלת עם כיפה, יהודי אפרו אמריקאי וכו), תשקף הסדרה את חיי היום יום של יהודים אמריקאים, תוך דגש על ההיבטים היהודים שלהם.

למעשה, המחשבות הללו אינן אלא הדהוד של סדרה חדשה אחרת שעלתה השבוע בכאן 11, הסדרה פרויקט משפחות 2021 של דוד דרעי- ברקאי. היוצר הכישרוני, שנודע בזכות הסרט והסדרה הדוקומנטרית ״סאלח, פה זה ארץ ישראל״, עקב בשנה האחרונה אחר עשר משפחות ישראליות שונות ומגוונות על הפסיפס המורכב של החברה הישראלית. התיעוד המפורט כלל רגעים אינטימיים וחברתיים, בחיק המשפחה ובחוץ, והכל בהקשר הישראלי המשותף. בדומה לפרויקט המשפחות הישראלי, ניתן לקיים פרויקט משפחות יהודי. הפסיפס יהיה מעט שונה ויכלול משפחות יהודיות אמריקאיות שונות ומגוונות, למשל משפחה רפורמית ואורתודקסית, מעורבת ומתבוללת. הפרקים לא יסתפקו בראיונות קצרים, תחנות מסע כשהדגש הוא על הקללה קומית, אלא יעקבו אחר אורח החיים, שגרת היום יום ויבחנו את משמעות הזהות היהודית הייחודית לכל משפחה. נדמה לי כי בדומה לתוצר שמציג פרויקט המשפחות הישראלי, גם כאן, ההעמקה תחדד מחד את ההבדלים, אך גם תדגיש את הדמיון ובכל מקרה, תסייע לראות את ההקשר והנסיבות של כל זהות יהודית ייחודית. ההעמקה תסייע להבין את טיבו של השוני ואולי, בתקווה, תצמצם מעט את הניכור, את הבורות ובעיקר את ההתנשאות כלפי היהדות האחרת. אין הכוונה שיש לאמץ את הזהויות היהודית האלטרנטיביות, אלא שהבנת נסיבות היווצרותן של הזהויות הללו והמשמעות היומיומית של קיומן, תוכל לסייע בדיאלוג בונה, שאינו מבקש לשנות את הצד השני וגם לא לבוז לו, אלא להתקיים לצידו. כך, ממש כמו באשר לשבטים השונים של הישראליות אותם מציג פרויקט משפחות ישראלי. ובשונה מהאתגר הישראלי, שבו עלינו למצוא דרך לחיות את ההבדלים והשוני ביחד, הרי שביחס ליהודי ארה״ב, כל שנדרש הוא למצוא דיאלוג שימנע התנתקות של עם אחד שנמצא בנפרד. אתגר הפוך, אך לא פחות חשוב.

ניתן וכדאי לצפות בסדרה ״היהודי החדש״ ולהנות מהצצה ראשונה, קומית וקלילה מעיקרה, אל הזהות או הזהויות היהודיות שמעבר לאוקיאנוס. עם זאת, יש לזכור שמדובר במבט חטוף ושטחי, כזה שכדאי להוסיף אחריו התבוננות נוספת. וזאת בתקווה שבתאגיד ירימו את הכפפה ויצרו סדרה דוקומנטרית חדשה, סדרה שתבחן לעומק את שיח הזהויות החדש – ישן. ומי יודע אולי לאחר מכן תגיע גם סדרת דרמה שתוסיף נופך מדומיין לסיפור היהודי הזה.

The post פרויקט משפחות יהודיות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post למה אנחנו אוהבים את שטיסל, ולא ממש את החרדים? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשנים האחרונות יצא לי לכתוב, לדבר ולעסוק רבות בשאלות של זהות יהודית וישראלית. זו אולי הסיבה שאחת המחשבות הראשונות שעלו בי לאחר צפייה בהצגה ״הנודדים״ בתיאטרון גשר הייתה כי זו הצגה יהודית. ואם לדייק, יהודית אמריקאית. ואם לדייק עוד יותר, זו הצגה יהודית ולא ישראלית.

אז מה במחזה יהודי ולמה זו יהדות לא ישראלית או ״פחות״ ישראלית? לפני שאגע במהות הזו, ברוח היהודית של המחזה, יש לעבור על פני הסמלים היהודיים הרבים שעוטפים את הטקסט ואת ההצגה. שלל העטיפות היהודיות מכוונות ומכינות את הצופה אל התוכן היהודי, אל אותה מהות חמקמקה אך נוכחת, שהופכת את הנודדים למחזה מרתק, אמנותי להפליא ויהודי.

הנודדים עוסק בשני סיפורים מקבילים, המתארים את קורותיהם של שני זוגות צעירים מניו יורק. הזוג הראשון הם אייב וסופי, זוג סופרים יהודים אמריקנים, חילונים. הזוג השני הם שמולי ואסתר, חרדים מקהילת סאטמר שבניו יורק, אשר נישאים בנישואי שידוך כמקובל בקהילה. במהרה מתבררים הקשרים העמוקים בין שני הזוגות, שהופכים במידה מסוימת תמונת ראי אלה לחיי אלה. שני הזוגות חושפים שתי צורות חיים יהודיות שונות ונבדלות, אייב וסופי משקפים תמונה של ניו יורק היהודית, ואת הדימוי הרווח של האינטלקטואל האמריקאי כסופר יהודי. לעומתם, שמולי ואסתר מספקים הצצה לחיי היהודים כחרדים, בקהילה שאמנם נמצאת בניו יורק, אך החיים בה תחומים בין גדרות עתיקות המפרידות את בני הקהילה מן המרחב החיצוני שסביבם.

הנודדים הם יהודים, אך לא ישראלים. הישראלים סיימו את נדודיהם ובחרו בישיבת קבע במולדתם ההיסטורית. הישראלים קטעו, יצרו שבר של ממש בהיסטוריה היהודית של הנדודים. שבר שמתגלם בדמותה ובצביונה של מדינת ישראל, המולדת ההיסטורית והמדינה היהודית העכשווית. בין הנדודים לישיבת הקבע, מכריזה היצירה בגאון על בחירתה בנדודים. החיים כמסע אינסופי, הכמיהה אל שבירת הגבולות, חצייתם, העלמתם, וזאת בניגוד למדינת הקבע שעיקרה בגבולותיה הממשיים.

בין רעיון למדינה פיזית

הנדודים שמתארת ההצגה הם נדודים יהודיים בכמה מובנים. ראשית, נדודים פיזיים. כמו הציווי ״לך לך מארצך״ שניתן לאברהם, כך גם הדמויות בהצגה נודדות מביתן, מהקהילה שבה נולדו או מהבית שהקימו בעמל רב עם בן או בת זוג, נבחר או נכפה. הנדודים הרגשיים והנפשיים שמתאר המחזה עוסקים במסע שעוברים הגיבורים בנפשם פנימה. התהיות של אסתר לגבי הקהילה שבה היא חיה, הרצון העז לפרוץ את הגבולות שנכפים עליה כאישה יהודית חרדית. הרצון של אייב לפרוץ את גבולות הנישואין, לטשטש בין החיים הממשיים שלו כבעל וכאבא ולבין הפנטזיה הרומנטית שהוא רוקם במוחו וההתאהבות הנואשת בג׳וליה, שחקנית וכוכבת הוליוודית שהיא מושא תשוקה ישן. הגבולות של שמולי צנועים יותר, הוא נקרע בין נאמנות לקהילה ובין נאמנות לאשתו, לעצמו, לרגשות שהדחיק כה עמוק עד שאולי איבדו את הכוח, את הצליל, את היכולת להפוך למעשים ממשיים. וכך גם עבור סופי שמהססת, אך לבסוף חוצה את הגבולות ועושה מעשה שלא ניתן לגלות אותו כאן.

המחזה מאמץ תפיסה שלפיה היהדות היא סוג של געגוע, סוג של ניכור במובן של חסך עמוק ובלתי ניתן לריפוי. התפיסה הזו רווחת בחשיבה היהודית האמריקאית. ניתן לזהות הדים של הרעיון גם ביצירות של סופרים יהודים אמריקנים מדורות קודמים כמו דלמור שוורץ, סול בלו ופיליפ רות כמו גם אצל סופרים עכשוויים, ביניהם ג׳ונתן ספרן פויר וניקול קראוס. ברומן האחרון שכתב ספרן פויר, הנני, מתאר הסופר פרשת בגידה וירטואלית ומתכתב עם היבטים מחייו ובכללם הגירושין מקראוס. במקביל, עוסק הרומן במדינת ישראל ובפערים התרבותיים בין יהודי ארה״ב ויהודי ישראל. אחד מן ההבדלים הבולטים הוא השוני האמור בתפיסה של ישראל ושל היהדות.

אצל היהודים האמריקאים היהדות כרוכה בגולה או בחיים בתפוצות, החיים מחוץ לירושלים, שנתפסת יותר כרעיון מופשט ולא מקום ממשי לחיות בו. ניקול קראוס מציגה עמדה דומה ברומן האחרון שכתבה, "יער אפל", ובעיקר ברומן שקדם לו, ״בית גדול״. הרומן נסב סביב העיר ירושלים, המתוארת כזיכרון היסטורי, כציווי יהודי שעיקרו לזכור את הבית שחרב בעיר. ירושלים כמושא לערגה ולגעגועים נצחיים, כבית יהודי מופשט ולא פיזי. היהדות כמשל של ניכור.
יש שיטענו כי העמדה הרגשית והרעיונית הזו נוכחת גם ביצירות של סופרים ישראלים. במאמר של זלי גורביץ וגדעון ארן, "על המקום", עולה עמדה ישראלית מעין זו ביחס למקום, לישראל, והיא מוסברת כאמביוולנטיות מקומית ישראלית כלפי המרחב הציוני. אכן, ניתן לזהות שניות רעיונית ורגשית שכזו גם בקרב יוצרים ויצירות ישראליים, אולם במהותה זו עמדה יהודית, שמשקפת תפיסה אחרת, ולא ישראלית כלפי המקום. מובן מאליו כי כל יוצר באשר הוא יכול להזדהות עם עמדות של ניכור קיומי וכי הניכור הזה הוא כוח יצירתי כשלעצמו. עם זאת, נראה כי תפיסת היהדות כמשל של ניכור היא כוח מרכזי ביצירה ובספרות היהודית האמריקאית, כמו גם במערכת הדימויים הרווחת בקרב יהודים אמריקנים ביחס לישראל ככלל. בנוסף, נראה כי במחשבה היהודית הישראלית הנוכחית קשה כבר לזהות שניות שכזו, מורכבות רגשית ישראלית שנקרעת בין תפיסת ישראל כרעיון לעומת תפיסתה כמרחב ממשי, מדינה פיזית.

הקרקע הרגשית של הדת שלנ

ובמובנים רבים העמדה הרגשית שתיארו גורביץ וארן, וההיקרעות הזו בין ישראל כמקום ממשי לבין ישראל כרעיון וסמל בלבד, קיימת היום בעיקר בקרב יהודים אמריקנים ובולטת בספרות היהודית האמריקאית העכשווית, כדוגמת אותם רומנים של קראוס ופויר. עדות אחרת לכך בולטת בהתכתבות האמיתית שהתקיימה בין ג׳ונתן פויר ונטלי פורטמן, התכתבות שפורסמה בחלקה בניו יורק טיימס. נטלי פורטמן, יהודייה אמריקאית שהתגוררה מספר שנים בישראל, מתארת את המתח היהודי הזה, כאשר היא כותבת לג׳ונתן על היהדות ועל ישראל כגעגוע:

הבנתי עד כמה יהדות קשורה אצלי לגעגוע. להשתוקק למה שאין לך – זו אולי הסיבה שישראל היא מקום כה מורכב מבחינה רגשית ליהודים. זו מדינה שבנויה על הקרקע הרגשית של הדת שלנו שכולה געגוע למולדת שאיבדנו.

גם אנה זיגלר, כותבת המחזה, העידה כי הוא עוסק בגעגוע ובשאלה מה המקור והחוויה של רגש כמו געגוע. המילה געגוע מסמלת כאן גם ניכור, מכיוון שמדובר בגעגוע שלא ניתן להשביעו והוא יוצר זרות, אי שייכות ונדודים. הגעגוע או הניכור חקוקים בנפש הגיבורים והם הכוח שמניע את מעשיהם בהצגה. המחזה מבקש לברר את פשרו של הכוח הפנימי הזה, שהוא כמובן כוח אנושי ונפשי, אך מוצג כאן בעיקר ככוח יהודי.

The post הגעגוע ככוח יהודי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.