The post מה המשמעות של המהומות בצרפת על עתיד היהודים שם? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הכותרת הגדולה של הבחירות האזוריות בגרמניה בראשית השבוע הגיעה מברלין. מפלגת השמאל הרדיקלי, "די-לינקה", ניצחה בבירה הגרמנית, בעוד המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של הקנצלר פרידריך מרץ ספגה מפלה. גם מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" התחזקה שוב וזכתה ב-16.3% מהקולות. התוצאה בברלין מלמדת על משבר עמוק של המרכז הפוליטי הגרמני, אבל ברלין אינה הסיפור החשוב ביותר של הבחירות האלה. שינוי העומק בפוליטיקה הגרמנית מתרחש דווקא מזרחה משם.

לפני שבועיים זכתה "אלטרנטיבה לגרמניה" בכ-44.5% מהקולות במדינת המחוז סקסוניה-אנהלט, יותר מפי שניים מהישגה ב-2021, והפכה למפלגה הגדולה במדינת המחוז. ביום ראשון הגיע האישור שמדובר בהרבה מעבר לאירוע מקומי. במדינת המחוז מקלנבורג-מערב פומרניה זכתה המפלגה ב-38.2% מהקולות, שוב יותר מכפליים מהישגה בבחירות הקודמות, והפכה גם שם למפלגה הגדולה ביותר. בתוך שבועיים ניצחה מפלגת הימין הקיצוני בשתי מדינות מחוז גרמניות. זהו שינוי העומק האמיתי.

השינוי אינו רק במספר המצביעים. הוא נמצא במה שהמספרים מלמדים על גבולות האפשרי בפוליטיקה הגרמנית. במשך שנים מתקיימת סביב "אלטרנטיבה לגרמניה" מעין חומת אש פוליטית: מפלגות המיינסטרים סירבו לשתף איתה פעולה והיא נתפסה ככוח שנמצא מחוץ למרחב הלגיטימי של השלטון. חומת האש עדיין מחזיקה מעמד ברמה המפלגתית. אבל אצל חלק הולך וגדל מהבוחרים הגרמנים היא כבר נסדקה. מפלגה יכולה להיוותר מבודדת בפרלמנט ובאותו זמן להפוך לכשרה בקלפי.

מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" לא נולדה כמפלגת ימין קיצוני. היא הוקמה ב-2013 בידי כלכלנים, אנשי אקדמיה ושמרנים שהתנגדו למדיניות החילוץ בגוש מטבע האירו. משבר הפליטים של 2015 ומאבקי הנהגה הפכו אותה בהדרגה לכוח המרכזי בימין הרדיקלי הגרמני.

בסקסוניה-אנהלט מוגדר סניף המפלגה בידי המשרד המקומי להגנת החוקה כארגון ימין קיצוני מובהק. כאשר יותר מארבעה מכל עשרה מצביעים שם מעניקים לה את קולם, וכעבור שבועיים היא מנצחת גם במקלנבורג-מערב פומרניה, לא ניתן עוד להסביר את התופעה רק באמצעות הגירה, יוקר מחיה או חולשת הממשלה הפדרלית בברלין. מיליוני גרמנים אינם מצביעים עוד למפלגה הזאת רק כמחאה. עבור חלק הולך וגדל מהם היא כבר הפכה לחלופה שלטונית לגיטימית.

בישראל יהיו מי שיתנחמו בהצהרותיה הפרו-ישראליות של חלק מהנהגת המפלגה. מנהיגיה אלה מגנים את חמאס, מתנגדים לחרמות על ישראל ומציגים את עצמם כמגיני ישראל ויהודי גרמניה. אלא שישראל חייבת להיזהר מהחיבוק הזה.

התמיכה בישראל משמשת לעיתים קרובות את מאבקה של המפלגה במוסלמים, במהגרים ובשמאל. ישראל הופכת לכלי במלחמת תרבויות גרמנית פנימית. לצד זאת נשמעו במפלגה ניסיונות להמעיט בחומרת העבר הנאצי. אלכסנדר גאולנד, ממנהיגיה הבולטים, תיאר בעבר את היטלר והנאצים כ"לשלשת ציפור" ביותר מאלף שנות היסטוריה גרמנית. לא במקרה המועצה המרכזית של יהודי גרמניה דוחה בתוקף את ניסיונות המפלגה להציג את עצמה כמגינת היהודים.

מחקר של קרן קונרד אדנאואר שבחן את שיח המפלגה על ישראל לאחר 7 באוקטובר, מצא שהסולידריות שלה עם ישראל היא במידה רבה אינסטרומנטלית: כלי במאבק במוסלמים וביריבים פוליטיים, לצד רוויזיוניזם היסטורי ואנטישמיות בחלקים מהמפלגה.

לא כל מצביעי "אלטרנטיבה לגרמניה" הם נאצים, ומזרח גרמניה אינה גרמניה כולה. מדינת המחוז ברלין עצמה ממחישה עד כמה הפוליטיקה הגרמנית מורכבת. אבל רצף תוצאות הבחירות של ספטמבר 2026 מלמד שהמחסום הפסיכולוגי והפוליטי סביב המפלגה הולך ונשחק. השאלה אינה עוד אם הימין הקיצוני נמצא בפוליטיקה הגרמנית. השאלה היא עד כמה עמוק הוא כבר נטוע בתוכה.

וגרמניה אינה עוד מדינה אירופית מן המניין. עוצמתה הכלכלית, משקלה באיחוד האירופי ויכולתה להשפיע על מדיניות החוץ, הביטחון, ההגירה והיחסים עם רוסיה הופכים שינוי פוליטי בה לשינוי אירופי. התחזקות הימין הקיצוני בגרמניה מעניקה לגיטימציה לכוחות דומים ברחבי אירופה ומפעילה לחץ על מפלגות המרכז. כשגרמניה חולה, יבשת אירופה משתעלת.

ישראל והעם היהודי חייבים להיות הראשונים להיזהר. כוחות לאומניים קיצוניים עשויים לחבק את ישראל כל עוד היא משרתת את מאבקם במוסלמים, במהגרים ובשמאל. ביום שבו לא יהיה להם עוד צורך בישראל וביהודים במאבקם זה, החיבוק עלול להיעלם. תמיכה אינסטרומנטלית כזאת אינה תעודת ביטוח. היא עצמה צפירת האזהרה.

פורסם ב-N12

The post החומה סביב הקיצוניים בגרמניה נסדקת first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

זה עתה שבתי מביקור בן שבוע בניו יורק, וברצוני לשתף בכמה רשמים – סובייקטיביים מעצם טבעם – מחיי היהודים בעיר. חיי היהודים בוודאי נמשכים, אך נדמה לי שמשהו השתנה.

ביקרתי בעיקר באזורים התיירותיים המרכזיים – רחוב 42, השדרה החמישית, הסניף הראשי של הספרייה הציבורית של ניו יורק, ומוזיאון המטרופוליטן. הדבר הראשון שהכה בי היה שלא שמעתי עברית באף אחד מן המקומות הללו. המוני התיירים דיברו בכל שפה אפשרית – אירופיות ואסייתיות – מלבד אחת. הדבר בלט במיוחד, שכן בכל אתר תיירות שבו ביקרתי בחיי – מטריניטי קולג' בדבלין ועד דוברובניק – תמיד שמעתי עברית. האם ההיעדר נובע ממיעוט תיירים ישראלים, או שמא הם פשוט אינם מעוניינים להזדהות? אינני יודע.

כמעט שלא נראו גם כיפות. כולם – כולל חסידים שניתן לזהותם בלבושם – חבשו כובעי בייסבול, אפילו במידטאון מנהטן, סמוך לרובע היהלומים ברחוב 47. תמיהה זו קיבלה חיזוק מהיזכרות אישית: כשלמדתי בתיכון בברוקלין לפני כשישים שנה, חבישת כיפה גלויה במידטאון הייתה דבר של מה בכך. גם המסעדות הכשרות במידת מה נעלמו מן הנוף הציבורי. חבר ניו – יורקי סיפר לי שמנדי'ס ומוסדות כשרים ותיקים אחרים כמעט חדלו לפעול כמסעדות ישיבה; עיקר פעילותם כיום הוא משלוחים ואוכל לקחת. בית הקפה הכשר היחיד שבו סעדתי ארוחת בוקר שכן בלובי של מלון – ולא במרחב הציבורי הפתוח.

הרושם המצטבר: יהודים וישראלים אינם נראים עוד כבעלי נוכחות ציבורית, אפילו לא בניו יורק. מה שהיה נורמה לפני עשרים או שלושים שנה – הויזיביליות היהודית – נדמה כאילו נעלם.

רשמים אלה קיבלו חיזוק מדברי חברי בעיר. נדבנית ומנהיגה קהילתית בולטת אמרה לי שניו יורק אינה עוד עיר יהודית. היא אינה חשה פחד אישי, אך זו כבר אינה "העיר שלה". חבר אחר ציין שהביקורת על ישראל נעשתה לאחרונה מעט מרוסנת יותר – ככל שאנשים מודאגים יותר. הם מרגישים שאולי יזדקקו לישראל כמקלט, כ"פוליסת ביטוח".

מדוע יהודים שומרים על פרופיל נמוך אפילו בניו יורק? יש שיטילו זאת בבחירתו של זהראן ממדאני, ראש העיר המוסלמי והאנטי – ישראלי. אולם רבים טוענים שהשפעתו עד כה מוגבלת – לפחות עד שייקבע תקציב. לדעתי, בחירתו של ממדאני עצמה היא סימפטום, לא סיבה. הנרטיב היהודי היה בעבר משולב בנרטיב של ניו יורק עצמה: העיר שמאפשרת למהגרים עניים ונרדפים – באמצעות אוניברסיטה ציבורית מן המעלה הראשונה, ספריות ציבוריות מרשימות ואינספור הזדמנויות תעסוקה – לקום ולהפוך לאמריקנים מהמעמד הבינוני. היהודים היו התגלמותו של סיפור זה: המהגרים העניים והנרדפים שהפכו, באמצעות לימודים ועבודה קשה, לרופאים, עורכי דין, מהנדסים ואנשי עסקים.

השינוי המסוכן ביותר שחל הוא לא בבטיחות הפיזית, אלא בנרטיב. היהודים אינם נתפסים עוד כעם שסבל ו"הצליח", אלא כמדכאים לבנים שעושרם הושג על חשבון אחרים. לפי תפיסה זו, היהודים אינם עוד חלק מסיפור העיר – אלא מחלה בה.

אחד הסמלים הפנימיים החזקים ביותר של היהדות הוא הגלות – ההכרה שהיהודים אינם במקומם. שנים התרגלנו להשתמש במילה "תפוצה" לתיאור הקהילות מחוץ לישראל; אך אולי הגיעה העת לחשוב שוב על המונח הישן – והאותנטי יותר: גלות.

פורסם בערוץ 7. 

The post ניו יורק משנה את פניה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הבחירות העירוניות שהתקיימו ביום ראשון בצרפת היו הרבה יותר מסבב מקומי. מהצד האחד, השמאל הקיצוני של מלנשון, שלפני עשור לא ישב אפילו בוועדה עירונית אחת, נכנס כעת למאות מועצות עירוניות ולראשונה כבש ערים של ממש. מהצד האחר, הימין הקיצוני קיבל כ-40% מהקולות וכבש עשרות רשויות. המרכז קרס. אלו לא בחירות מקומיות – אלא חזרה גנרלית. במאי 2027 ייפגשו שני הקצוות האלה בסיבוב הגמר, ולנשיאות.

לפי הסקרים, ז'אן-לוק מלנשון, מנהיג השמאל הקיצוני, עשוי להגיע לאותו סיבוב גמר כנציג מחנה השמאל. תנועתו עושה שימוש עקבי בעוינות כלפי ישראל ככלי פוליטי. קשריו עם גורמים איסלאמיסטיים תועדו היטב. מקרון בנה את עצמו על חורבות השמאל הצרפתי, ומלנשון קצר את הפירות.

הפרדוקס הוא שאכן מקרון עצמו סלל את הדרך. ב-2017 הוא עלה לשלטון על גלי משבר. חמש שנות נשיאות כושלות של פרנסואה הולנד הותירו את המפלגה הסוציאליסטית בשפל היסטורי. מקרון, ששימש שר הכלכלה של הולנד, הבין לפני כולם שהמפלגה היא גוף גוסס. הוא לא ביקש לרפא אותה. הוא ביקש לרשת אותה. תנועתו גייסה בכירי שמאל מתון לצד שמרנים שנמאס להם מהנהגה ישנה, עם מסר אחד: רק הוא עומד בין הרפובליקה לקיצוניות. בבחירות 2017 השיג מועמד המפלגה הסוציאליסטית 6% בלבד. מפלגה שמשלה בצרפת עשורים שלמים נמחקה בלילה אחד.

לא כולם הצביעו עבור מקרון. פועלים ותושבי ערי השדה, אנשי "צרפת העמוקה" שנשארו מאחור, נדחפו ימינה, אל מארין לה פן. האינטלקטואלים העירוניים, שגילו שילדיהם יחיו פחות טוב מהם, מקביליהם הצרפתים של בוחרי ברני סנדרס בניו יורק וג'רמי קורבין בלונדון, נשארו ללא בית פוליטי. מלנשון לא חיכה לקריסה. הוא פרש מהמפלגה הסוציאליסטית כבר ב-2008, ייסד את "צרפת הבלתי נכנעת" (LFI) ב-2016, וכשהמפלגה נמחקה ב-2017 הוא כבר עמד מוכן בפרצה.

חזונו של מלנשון הוא יצירת צרפת חדשה, שבה בני מהגרים וצרפתים ילידים, המאוכזבים מהגלובליזציה, מאוחדים מול אויב משותף. הממסד, הבנקאים, ארצות הברית, ישראל. בבחירות 2022 הוא השיג 22% ופספס את הסיבוב השני ב-600,000 קולות בלבד. ז'רום פורקה, איש הסקרים הבכיר של מכון IFOP, אינו מסתיר את האסטרטגיה – פנייה למאגר עצום של נמנעים, מהגרים בפרוורים העממיים שמעולם לא הגיעו לקלפיות, והבנה שכדי להניע אותם אין צורך במצע, יש צורך באויבים.

טבח חמאס בשמחת תורה זימן לו את ההזדמנות: הצדקת הטבח, כינוי ישראל כמדינת אפרטהייד והאשמת יהודי צרפת בנאמנות כפולה. חברי פרלמנט מטעמו השתתפו בהפגנות שבהן נשמעו קריאות לג'יהאד. מלנשון עצמו סירב לכנות את חמאס ארגון טרור. בהצטברותן, עמדות אלו אינן ביקורת פוליטית. הן דפוס שמצדיק הגדרה אחרת: אנטישמיות פוליטית.

לפני הסיבוב הראשון הכריזו המפלגה הסוציאליסטית והירוקים על ניתוק יחסים עם מלנשון וגינו פרובוקציות אנטישמיות כ"בלתי נסבלות". משנודעו התוצאות, עיר אחר עיר – טולוז, ליון, גרנובל, נאנט, ברסט, אביניון – כרתו איתו ברית. מה שהוצג כניתוק מוסרי התמוסס במה שהמזכיר הכללי של המפלגה הסוציאליסטית, אוליבייה פור, מעז לכנות "מיזוגים טכניים". השיקול לא היה מוסרי. הוא היה דמוגרפי. בערים האלה, על כל בוחר יהודי יש עשרים בוחרים מוסלמים. ללא קולות מלנשון, השמאל המתון אינו עובר ברוב הערים. מקרון ריסק את המפלגה הסוציאליסטית. מה שנותר ממנה שורד רק בצילו של מלנשון.

האירוניה האכזרית היא שהבחירה הזאת לא תציל את המפלגה הסוציאליסטית. מלנשון אינו שותף, הוא בולע. ב-2027 הוא לא יזדקק עוד לסוציאליסטים. יורשי ז'אן ז'ורס, שסיכן את הקריירה שלו כדי להגן על דרייפוס, נותנים לגיטימציה לאיש שמסרב לגנות את איראן. מכירת נשמתם תאיץ את קיצם.

כל עוד מלנשון הוא פוליטיקאי אופוזיציה, שנאת ישראל שלו היא דקלום. הסכנה היא שבעוד שנה היא תהפוך למדיניות. אם הצרפתים לא יתעוררו ויעצרו את המהלך, האיש הזה יישב במועצת הביטחון, יפקד על נושאת מטוסים ויחזיק בנשק גרעיני. ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ'ז, הצטער פומבית שאין לספרד פצצות גרעיניות "לעצור את ישראל". הוא רצה אבל לא יכול. מלנשון יוכל.

פורסם במקור ראשון. 

The post בשנה הבאה אנטישמי עלול לשלוט בצרפת – ובנשק הגרעיני שלה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשבוע שעבר אירחה ממשלת ישראל נציגים של מפלגות ימין קיצוני מאירופה, והתגובות לא איחרו לבוא. "קוצר ראות מדיני", "אובדן מצפן מוסרי" ועוד תגובות צפויות. איך בדיוק מדינת היהודים, שקמה מהאפר של אירופה, חושבת להסתדר עם בדיוק אותם זרמים פוליטיים שתמיד היו מזוהים עם לאומנות חריפה, הדרת מיעוטים ושנאת זרים?

השאלה לגיטימית. היא באה ממקום עמוק: הרי במשך מאתיים שנה ליווה אותנו סיפור ברור – ליברליזם זה טוב ליהודים. האמנציפציה הוציאה אותנו מהגטאות, פתחה שערים, העניקה זכויות. החירות הליברלית הפכה אותנו מזרים ש"סובלים" אותם – לאזרחים מלאים. גם הציונות עצמה נבנתה על אותם יסודות: זכות להגדרה עצמית, שלטון חוק, חירות הפרט. היינו בטוחים שאנחנו יודעים את החשבון: דמוקרטיה ליברלית שווה ביטחון יהודי.

רק שהמשוואה הזו כבר לא בתוקף.

בלא מעט דמוקרטיות מערביות, האלימות האנטישמית טיפסה – בעוד התגובה של המערכת התרככה. סטודנטים יהודים מוצאים עצמם מול הטרדות והשפלות בקמפוסים, והאקדמיה מגנה על זה בשם "חופש הביטוי"; בתי כנסת צריכים אבטחה חמושה וביותר מדי מקומות ללכת עם כיפה מצריך חישוב סיכונים.

אבל מעבר לעלייה במספרים של התקריות האנטישמיות, יש כאן שינוי רעיוני: אנטישמיות כבר לא בהכרח מזוהה מיד כגזענות. היא ארוזה בעטיפה של עמדה פוליטית לגיטימית, של מחאה חברתית, של "ביקורת על מוקדי כוח". אותן מסגרות, שפעם הגנו על מיעוטים, מתקשות עכשיו לכלול את היהודים בפנים. וכך, החצנת סממנים יהודיים הופכת למסוכנת: ילדים מסתירים זהות בדרך לבית הספר, ומוסדות מתבצרים מאחורי שערים. החופש להיות מי שאתה מתכווץ – לא מתוך גזירה, אלא בשל זרמים פופוליסטיים שהמדינה לא מצליחה לבלום.

חלק מהבעיה הזאת מבנית. הדמוקרטיה הליברלית המודרנית שמה את זכויות הפרט במרכז – בעיקר חופש ביטוי והליך הוגן – ובכך מקשה על עצמה לפעול בתקיפות נגד הסתה ואלימות אנטישמית. נורמות משפטיות שנועדו להגן על האזרח מפני השלטון הופכות לפתח שדרכו שנאה למיעוטים מוצאת מחסה. במקום להציב קו אדום ברור, אנו מקבלים ממשלות בהתלבטות אינסופית.

ולכך מצטרף גורם תרבותי: הרגל של רלטיביזם. יותר מדי פעמים פשע אנטישמי לא מטופל כפשע, אלא כסימפטום לבעיות עמוקות יותר, שצריך "להבין" – "מתח חברתי", "כעס" ו-"אי שוויון". הסוציולוגיזציה הזאת מרדימה את היכולת להעניש: "מסבירים" במקום לשפוט, "מבינים" במקום לקבוע גבולות.

ויש כאן עוד אמת, לא נוחה, שרבים מעדיפים להתעלם ממנה: בכמה מדינות, חלק ניכר מהתקיפות האנטי־יהודיות האלימות ביותר מגיע מגורמים שהוקצנו בסביבה אסלאמיסטית. אבל בגלל אשמה היסטורית על העבר הקולוניאלי, ובגלל הפחד להיחשב כמי שמכלילים, הרשויות נזהרות יתר על המידה: מדברות רך, מהססות, ונמנעות מענישה מרתיעה. וכשאין מחיר, יש חזרתיות. וכשיש חזרתיות – יש פחד.

ומנגד, במה שמכונה "דמוקרטיות לא ליברליות" – הונגריה, פולין, צ'כיה – התמונה שונה. הסדר הציבורי נאכף בקשיחות. אלימות אנטישמית מטופלת כפשע, לא כאירוע שדורש "הקשר סוציולוגי" אפשר לבקר את המשטרים האלה, וצריך: הם מצמצמים חירויות, מרכזים כוח, וחשודים, בצדק, בעיני כל דמוקרט. אבל עובדה אחת נשארת: במקומות מסוימים, להיות יהודי נראה זה פחות מסוכן. היום יותר בטוח להסתובב עם כיפה בבודפשט מאשר במאלמו, לונדון, בריסל או פריז.

למה? הסיבות לא תמיד מחמיאות. יש ממשלות שרואות ביהודים בעלי־ברית מול אויבים משותפים, יש כאלה שמשתמשות בזה כחיפוי. יש אינטרסים, יש ציניות. אבל למשפחה שמחליטה איפה לגדל ילדים, השאלה היא לא תיאוריה מדינית, אלא האם חוזרים הביתה בשלום. וכאן נכנס ההיגיון שמסביר למה חלק מהציבור היהודי מתחיל להסתכל ימינה. לא מתוך התאהבות באי־ליברליזם, אלא מתוך סדר עדיפויות. כשנדמה שיש בחירה בין ערכים לבין ביטחון, רבים בוחרים במה שמבטיח ביטחון, או לפחות מה שנראה שמבטיח.

ובמבט הזה צריך לקרוא גם את המהלך הישראלי. הפגישה עם הימין האירופי זה לא סתם תרגיל יחסי ציבור או טקטיקה רגעית, אלא יש כאן גם קרבה רעיונית אמיתית: דיבור על ריבונות, זהות לאומית, גבולות ועל זכות קולקטיב להגן על עצמו מפני איומים חיצוניים. עבור ישראל, מדינת לאום יהודית שצריכה להתמודד עם איומים ממשיים כל הזמן, השפה הזו לא זרה. היא משקפת בדיוק את התובנה שעליה נבנתה הציונות: יהודים לא יכולים להפקיד את הביטחון שלהם בידיים של טוב לב של אחרים. ריבונות זה תנאי לקיום.

כן, יש בזה סכנות, ויש כאן שאלות מוסריות מסובכות. אבל השיח הציבורי מפספס נקודה מרכזית: הקרבה הזו נולדה גם בגלל שהליברליזם המערבי איבד, במקומות מסוימים, את היכולת שלו להגן על יהודים. אז במקום להסתפק בגינוי אוטומטי, אולי צריך לשאול מה זה אומר על מצב הדמוקרטיה הליברלית עצמה. השאלה האמיתית היא לא אם דמוקרטיה ליברלית עדיפה מבחינה מוסרית – היא עדיפה, ברור. השאלה היא האם, בצורה שבה היא עובדת היום, היא עדיין יודעת להגן על יהודים. וביותר מדי מקומות, התשובה כבר לא ברורה. והעמימות הזאת, יותר מכל דבר אחר, היא זו שמשרטטת מחדש את קווי הפוליטיקה היהודית במערב.

פורסם במקור ראשון. 

The post בעבר הליברליזם סייע לקהילות יהודיות. לא בטוח שזה המצב כיום first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

באחד בינואר 1986 הצטרפו ספרד ופורטוגל לקהילה האירופית, היא האיחוד האירופי של ימינו, ופתחו תהליך של שינוי עמוק שעיצב מחדש את כלכלתן, את הפוליטיקה שלהן ואת זהותן.

ארבעים שנה לאחר מכן, ניתן לקבוע כי להחלטה זו יש משמעות מורכבת גם עבור ישראל והעם היהודי. פנייתן של מדינות חצי האי האיברי לעבר אירופה המאוחדת סייעה בפתיחה מחודשת של דלתות שהיו נעולות במשך מאות שנים, אך בד בבד היא גם יצרה מתחים חדשים שמעמידים כיום את הקשרים הללו במבחן.

החברות באיחוד האירופי עיגנה את ספרד ופורטוגל במסגרת מערבית ודמוקרטית והאיצה את נרמול היחסים שלהן עם ישראל ועם העם היהודי. מערכות היחסים הדיפלומטיים העמיקו, שגרירויות נפתחו, ותקופה ארוכה של ניכור ויחסים קרים, שבפועל החלה לאחר גירוש היהודים מחצי האי האיברי, הגיעה לקיצה. זה לא היה מהלך סמלי בלבד, אלא מסר ברור לעם היהודי. ספרד ופורטוגל חדלו להיות מוגדרות אך ורק דרך טראומה היסטורית לאומית, והן הציגו את עצמן כמדינות המבקשות לקיים קשר הדוק עם העם היהודי וכשותפות מלאות לדיפלומטיה, לתרבות, למסחר, לכלכלה ולמדע.

אירוח "ועידת מדריד לשלום" בשנת 1991 חיזק מגמה זו. הוועידה השיקה את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, והציבה את בירת ספרד במרכז המאמץ הבינלאומי לפיוס במזרח התיכון. עבור העולם היהודי היה זה רגע טעון משמעות. ספרד, שבעבר סימלה גלות ואובדן, הפכה לזירה שבה נדון עתידה של מדינת העם היהודי והלגיטימיות של קיומה במזרח התיכון. ועידת מדריד המחישה כי ההיסטוריה אמנם אינה נמחקת, אך היא יכולה לקבל כיוון חדש.

אולי התוצאה המוחשית ביותר עבור יהודים וישראלים כאחד נבעה מחקיקת חוקי האזרחות לצאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל. חוקים אלה, שאומצו עשרות שנים לאחר ההצטרפות של שתי המדינות לאיחוד האירופי, התאפשרו גם בזכות החברות בו. עד עתה, עשרות עד מאות אלפי יהודים מרחבי העולם וישראלים קיבלו אזרחות ספרדית או פורטוגלית וזכו לאזרחות אירופית עם חופש תנועה והשתקעות באירופה. עבור רבים הפכה האזרחות האיברית לגשר בין ישראל, העם היהודי ויבשת אירופה. קהילות יהודיות בליסבון, פורטו, מדריד וברצלונה התחדשו, ובתי כנסת, גני ילדים, בתי ספר ומוסדות תרבות קמו מחדש, לאחר דורות של היעדרות.

עם זאת, מערכות היחסים ידעו גם מורדות. לאחר טבח השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו, אימצו ממשלות ספרד ופורטוגל עמדות ביקורתיות מאוד כלפי ישראל. בערים הגדולות התקיימו הפגנות נרחבות, ולעיתים אלימות, שעוררו דאגה בקרב הקהילות היהודיות. כחלק ממגמה אירופית רחבה יותר, הכירו ספרד ופורטוגל, בשנתיים האחרונות, במדינה הפלסטינית, מה שהעמיק את המתחים עם ממשלת ישראל והעלה סימני שאלה לגבי עמידותם של יחסי העשורים האחרונים.

ובכל זאת, אל לנו לראות במתחים האלה חזרה לעוינות העבר. ספרד ופורטוגל ממשיכות להצהיר על מחויבותן לחיים יהודיים ולחופש דת. מלחמת אוקטובר 2023 לוותה גם בצמיחתן של קהילות ישראליות בערים איבריות, קהילות שנמשכו לביטחון האישי, לאיכות החיים ולהזדמנויות שמציע האיחוד האירופי. השפה העברית נשמעת שוב בשכונות שבהן נעלמה לפני מאות שנים, לא כהד של אובדן אלא כשפת יומיום חיה.

ארבעים שנה לאחר הצטרפותן לאיחוד האירופי, תופסות ספרד ופורטוגל מקום פרדוקסלי בהיסטוריה היהודית. הן מבקרות את ישראל בזירה הדיפלומטית, אך בו בזמן הן משמשות בית לקהילות יהודיות וישראליות משגשגות. כמו בעבר, חצי האי האיברי נותר מרחב של חיים יהודיים ביבשת אירופה, מרחב המעוצב על-ידי מתח, יצירתיות וחוסן. ייתכן שדווקא מורכבות זו היא מורשתו העמוקה ביותר של חצי האיברי.

פורסם לראשונה בערוץ 7. 

The post יחסי ישראל ומדינות חצי האי האיברי – לאן? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כמו מרבית מדינות מערב אירופה, גם צרפת עוברת מהפך דמוגרפי ותרבותי עמוק. מבין המיעוטים המתגוררים בצרפת הפכו היהודים למיעוט קטן לעומת המיעוט המוסלמי הגדול ממנו פי עשרים – ובאזורים מסוימים אף פי חמישים. אף שסטטיסטיקה אתנית אסורה בצרפת על פי חוק, הנתונים העקיפים חד־משמעיים: 23% מהתינוקות בצרפת נושאים כיום שמות ערביים-מוסלמיים,[i] ואחד מכל ארבעה צעירים צם במהלך חודש הרמדאן.[ii] זהו לא שינוי קוסמטי אלא מהפכה של ממש. כדברי הדמוגרף אלפרד סובי, "הדמוגרפיה היא המחוג הקטן של השעון: אינך רואה אותו נע, אבל הוא הקובע את השעה".

המהפך הדמוגרפי כרוך גם במפנה בעמדות המיעוט המוסלמי. מחקרים מראים כי 28% מהמוסלמים בצרפת תומכים בהקמת מדינה אסלאמית בארץ זו, ושיעור זה מזנק ל-50% בקרב הצעירים מתחת לגיל 30;[iii] וככל שהאמונה הדתית עמוקה יותר כך גוברת השנאה ליהודים. בניגוד לאמונה הרפובליקנית הרווחת, הגורסת שהשכלה מובילה לאינטגרציה ולמיתון עמדות דתיות רדיקליות, מתברר כי דווקא בעלי ההשכלה הגבוהה והתארים המתקדמים נוטים יותר לקנאות פוליטית ודתית.[iv] האוניברסיטאות, שבעבר היו מנוע אוניברסלי רב עוצמה, נעשו חממות של טיפוח זהות דתית איתנה בשילוב פרוגרסיביות אנטי-ישראלית. האנטי-ציונות הפכה ללשון התקנית של האנטישמיות החדשה.

הקהילה היהודית בצרפת – עד לא מכבר אחת המפוארות והמשגשגות באירופה – נעשתה בשנים האחרונות שבירה ומבודדת, ומתמודדת עם אתגרים רבים. בין 80 ל-100 אלף מבני הקהילה עזבו את צרפת מאז שנת 2000 – יותר מ-20% מאוכלוסיית הקהילה.[v] חלקם עלו לישראל, אחרים היגרו לקנדה, ארה"ב, בריטניה ומקומות אחרים. אולם גם הרוב הגדול שנותר בצרפת עובר תהליכי הסתגרות למעין גטאות מרצון: גרים בשכונות מוגנות ומאובטחות, שולחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, ומקיימים אוטונומיה קהילתית. הם שרויים באווירה הישרדותית, נטולת חירות ושגשוג.

המשטרה והמערכת המשפטית פועלות בעצלתיים כדי להתמודד עם חששות היהודים, והפוליטיקאים כבולים לחשבון דמוגרפי קר: מצביעים מוסלמים רבים משפיעים על תוצאות הבחירות. שטרסבורג, בורדו וגרנובל הקפיאו את ברית הערים התאומות עם רמת-גן, אשדוד וערים נוספות, והחליפו אותן בשותפויות עם כפרים ערביים ביהודה, שומרון ואף עזה. לכאורה – מחווה דיפלומטית; למעשה – כניעה אלקטורלית. הדמוגרפיה מכתיבה אפוא את גבולות האומץ הציבורי: המיעוט של היום נעשה לרוב של מחר, והרוב של מחר מעצב מחדש את גבולות ההווה.

גילדות ושאר חסמים

פוליטיקאים ועיתונאים הנחשפים לממדי התופעה שואלים שוב ושוב: האם יהודי מערב אירופה אינם רואים את הכתובת שעל הקיר?

אכן, חלק מיהודים אלה חיים בהכחשה. אך רובם – גם באנגליה וגם בצרפת – מבינים שנכדיהם, ואולי אף ילדיהם, לא ימשיכו לחיות בארץ מולדתם. כמו יהודי מזרח אירופה, יהודי ארצות האסלאם ויהודי ברית המועצות לשעבר – כעת הגיע תורם של יהודי מערב אירופה: גם הם ניצבים כעת בפני הכרעה היסטורית, ומתקשים לבחור בדרך הנכונה.

אך יש להודות שהאתגר אינו עומד רק לפתחם. הוא ניצב גם לפתחנו, כאן, במדינת היהודים. ישראל כידוע אוהבת עלייה אך לא אוהבת עולים. מדיניות קליטת העולים הנוכחית מותאמת למודל של עליית אין ברירה: עולים שבאים מכורח ודחק, מארצות נחשלות – מתימן ומאתיופיה, מארגנטינה ומברית המועצות לשעבר – ולכן המדינה לא מתאמצת להקל עליהם ולהסיר חסמי עלייה מרכזיים. עולים אלו יגיעו גם במחיר כבודם ומעמדם החברתי.

אולם מדינת ישראל מתקשה לקלוט יהודים מארצות משגשגות. חשוב להבין: עולים פוטנציאליים אלה אינם פליטים. מדובר בבעלי מקצועות חופשיים ומשכילים באופיים, המחפשים למצוא בישראל מקום של משמעות, זהות ושותפות מתוך כבוד. מנגנון הקליטה הנוכחי איטי, בירוקרטי, חסר חזון ולא מותאם למאפייני המציאות המשתנה. הגורמים לכך מרובים. כך למשל בישראל פועלות גילדות מקצועיות – רופאים, מהנדסים, עורכי דין –  המגינות על עצמן מפני תחרות חיצונית, ושהאינטרס העצמי שלהן מנוגד לאינטרס הלאומי הכללי. זהו בדיוק אחד מכשלי השוק המצדיקים התערבות מדינתית ישירה.

לשם כך נדרשות רפורמות דחופות: מתן היתרי עבודה זמניים לאנשי מקצוע רפואיים ופרא־רפואיים מוסמכים מחו"ל; הקמה מהירה של תוכניות הכשרה ולימוד עברית אינטנסיביות למורים, פסיכולוגים ואנשי שירות; פיתוח תוכניות גיוס והכשרה ייעודיות בתחומים נדרשים במשק הישראלי, במיוחד לאקדמאים התלויים בשפת אימם; והפיכת ברירת המחדל בכל הקשור להכרה בתארים: מעבָר להכרה אוטומטית בתארים שניתנו במדינות מערביות אלא אם יש סיבה טובה לדחותם.

חשוב לציין שאוכלוסיית העולים הפוטנציאלית שעליה אנו מדברים מביאה איתה לא רק ידע וכישרון, אלא גם שותפות באתוס ליברלי עמוק: אמונה בשלטון החוק, בזכויות הפרט ובאחריות אזרחית־קהילתית. עלייתם לארץ יכולה אפוא לחזק את האתוס הישראלי של מדינה יהודית ודמוקרטית, שבה חירות הפרט והאמונה הדתית אינן סותרות זו את זו אלא מַפרות זו את זו. התקדים כבר קיים: העלייה הרוסית של שנות התשעים חוללה מהפכה כלכלית ותרבותית, ועלייה מערבית חדשה תוכל לעשות זאת שוב – בקנה מידה רחב יותר, ועם אנרגיה חדשה.

מִנהלת עלייה רב-משרדית

את תפיסת היסוד עלינו לשנות מן היסוד: העלייה ממדינות מערב אירופה איננה נטל על החברה הישראלית, אלא להפך –הזדמנות לאומית שאַל לנו להחמיץ. כדי לממשה יש להקים מנהלת ממשלתית רב-משרדית שתאחד את כלל הגופים והתחומים השונים הכרוכים בעלייה ארצה – דוגמת קליטה וחינוך, תעסוקה, בריאות ושיכון – ולהעמיד בראשה דמות ביצועית בעלת תעוזה, נמרצות וכושר ניהולי.

מנהלת זו תתמקד בהסרת חמשת החסמים המרכזיים הניצבים בפני עולי מערב אירופה – חסמים שניתן לתת בהם סימנים באמצעות חמש האותיות הראשונות של האלף-בית הלטיני: A – עבודה (Avoda), B – בית (Bayit), C – קהילהCommunity) ), D – הכרה בתארים (Diplomas), E – חינוך הילדים (Education).

החסם המרכזי ביותר הוא כמובן החסם התעסוקתי, אך גם שאלות של זהות, שייכות וחינוך אינן סוגיות זניחות. יהודי המערב, אלה שיש להם ברירה אמיתית להגר למקומות אחרים, עולים ארצה מתוך רצון למימוש הזהות היהודית ורצון שילדיהם ישתלבו חברתית וחינוכית בישראל. רבים מהם יודעים בוודאות שהקריירה המקצועית שלהם תיפגע עם המעבר לישראל, אך מוכנים להיות "דור המִדבר" למען עתיד ילדיהם. אולם לשם כך הם צריכים לחוש ביטחון בדבר אחד – שילדיהם יצליחו להשתלב, ללמוד עברית ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהעם היהודי היושב בציון.

ישראל ידעה בעבר להפוך הזדמנות לגאולה; וכעת היא נדרשת לעשות זאת שוב. אם תדע להסיר חסמי עלייה בצורה חכמה, ולפתוח את שעריה בתבונה וברגישות – היא תוכל להפוך את משבר יהדות מערב אירופה לנס הישראלי הבא; לא רק נס של הצלה בלבד, אלא נס של תחייה לאומית. יהיה זה צעד נוסף, חיוני ביותר, להגשמת החזון העתיק של קיבוץ הגלויות.

פורסם לראשונה בכתב העת 'השילוח'

הערות

[i]Jérôme Fourquet, L’Archipel français: Naissance d’une nation multiple et divisée, Paris: Éditions du Seuil, 2019, p. 136. שיעור התינוקות בעלי שם מוסלמי-ערבי עודכן לאחר מכן על-ידי פורקה עצמו בראיונות שונים לתקשורת.

[ii]  סקר OPINIONWAY שנעשה עבור Hexagone-Marianne . הסקר נערך בנובמבר-דצמבר 2024 בקרב מדגם מייצג של 2,502 בוגרים בצרפת.

[iii]  Didier Long & Dov Maimon, La fin des Juifs de France?, Paris; Editions du Cherche-Midi,, 2025, p/ 45. ציטוט מדוח פנימי של רשות המודיעין הצרפתי. ראו גם סקר IFOP, אוקטובר 2025.

[iv] הנתונים מתבססים על סקר מקיף של מכון IFOP שנערך בצרפת בחודש יוני 2023 עבור יחידות מחקר בצרפת (Ecran de Veille / Ifop-Politique). ממצאים דומים נצפו גם במחקר האירופי “Muslims in Europe” של Bertelsmann Stiftung (2017), שנערך בשבע מדינות באירופה והצביע על אותה מגמה בעקביות לאורך העשור האחרון.

[v]  Jacques Ehrenfreund, Sergio Della Pergola, “The percentage of Jews in Europe has returned to the same level as in the Middle Ages”, Revue K, 22 March 2021 .

The post הנס הישראלי הבא first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כל עוד אירופה תסתפק בגינויים והצהרות סולידריות, מבלי להכיר באנטישמיות אלימה כטרור ולפעול נגדה בהתאם, היא תמשיך להיכשל בהגנה על ערכיה ועל ביטחון הקהילות היהודיות בשטחה

טבח חנוכה בסידני לא היה רק אירוע מקומי מזעזע, אלא תמרור אזהרה בינלאומי ברור. תגובת מנהיגי יבשת אירופה הייתה מהירה ומלאת סולידריות. קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, אמר כי נותר חסר מילים והגדיר את הירי כמתקפה על ערכים משותפים. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הבטיח מאבק בלתי מתפשר באנטישמיות בכל מקום שבו היא מופיעה. ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, קרא להיאבק יחד בהתפשטות השנאה. ראשת ממשלת איטליה, ג'ורג'יה מלוני, הדגישה את נחישותה לשים קץ לכל צורה של אלימות ואנטישמיות, ונשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, הצהירה כי האיחוד האירופי מאוחד נגד אלימות, שנאה ואנטישמיות. אלה הצהרות חשובות וראויות, אך כאן בדיוק מתחילה הבעיה עימן.

ברמה ההצהרתית, אירופה מחויבת למאבק באנטישמיות. ברמה המעשית, המחויבות הזו אינה מתורגמת למדיניות אירופית אפקטיבית. במשך שנים נתפסת האנטישמיות, בעיקר כבעיה של אכיפה פלילית, עבירות שנאה, הסתה ולעיתים אלימות. זהו אמנם מענה חשוב, אך מצומצם. כאשר אנטישמיות מתפרצת לאלימות ממוקדת, מתוזמנת ובעלת מסר ציבורי, היא חוצה קו ברור והופכת לטרור. ההתעקשות לא לקרוא לה "מעשי טרור" איננה זהירות משפטית, אלא כשל תפיסתי עמוק של ההנהגות האירופיות.

מעשה הזוועה לו היינו עדים בסידני הוא פעולת טרור לכל דבר ועניין. הבחירה בערב חג החנוכה ובקהילה היהודית המקומית נועדה לייצר אימה רחבה הרבה מעבר לנפגעים הישירים. זהו היגיון הטרור, לפגוע במעטים כדי להפחיד רבים. מכאן נובע גם החשש המיידי והחמור מפיגועי חיקוי בעיקר באירופה. יבשת אירופה היא זירה מועדת לפורענות כזו, במיוחד כאשר האנטישמיות ביבשת נמצאת בעלייה חדה מאז טבח ה-7 באוקטובר. ניסיון העבר מלמד כי אירועים כאלה יוצרים השראה ומוטיבציה אצל מפגעים פוטנציאליים, והתגובה ההצהרתית הרכה של מנהיגי אירופה אינה מרתיעה אותם.

כאן נבחנת מנהיגות אמיתית. המאבק באנטישמיות באירופה חייב להיות בראש מעייניהם של המנהיגים, לא רק אחרי פיגועים ומעשי טבח, אלא בעיקר לפניהם. תגובה בדיעבד היא כישלון מערכתי כלל אירופי. מניעה מחייבת שינוי פרדיגמה עמוק. אנטישמיות אלימה איננה עוד תופעה חברתית בעייתית, אלא איום ביטחוני אמיתי. יש לשלב את המאבק באנטישמיות באופן מלא במסגרת המאבק האירופי בטרור, באמצעות מודיעין ייעודי, מעקב אחר רשתות הסתה, ומימון זיהוי מוקדם של גורמי סיכון וסיכול לפני הפגיעה בקהילות היהודיות באירופה. המשמעות היא גם יד קשה יותר, חקיקה ייעודית, ענישה מחמירה ושיתוף פעולה הדוק יותר ומתמשך בין המדינות החברות לבין מוסדות האיחוד האירופי.

הכשל אינו רק מבצעי אלא גם מושגי. אירופה נוטה להפריד בין אנטישמיות לבין קיצוניות אלימה אחרת, כאילו מדובר בזירות שונות. בפועל אותן פלטפורמות דיגיטליות, אותם מסיתים ואותם מקורות מימון, מזינים את כולן. כל עוד לא יחוברו הנקודות ימשיכו הרשויות האירופיות לטפל בסימפטומים במקום במחלה.

הקהילות היהודיות האירופיות אינן זקוקות לעוד גינוי מרגש או הצהרת סולידריות. הן זקוקות לביטחון ממשי. אם אירופה אכן רואה באנטישמיות מתקפה על ערכיה, על אירופה לפעול בהתאם ולהכיר באנטישמיות האלימה כטרור ולהילחם בה באותם כלים, באותה נחישות ובאפס סובלנות. אחרת, המילים יישארו יפות והמציאות האירופית תמשיך להיות מסוכנת ומדממת.

פורסם בוואלה

The post הטבח בסידני הוא תמרור אזהרה גם לאירופה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

המדד לחודש נובמבר כאן >> bit.ly/485Cif7

The post "בחירת ממדאני תפגע בביטחון היהודים": צפו בדיון באולפן 'כאן 11' first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.