"חוק הגיוס" של ח"כ ביסמוט והחרדים הוא חוק השתמטות החרדים ותקצובם. להביא לכנסת חוק השתמטות על מלא בזמן מלחמה זו נבלה מוסרית ויריקה בפני המשרתים. אבל אם החוק המוצע יעבור, השלכותיו יהיו רחבות והרות אסון הרבה יותר מ"רק" המשך העומס הבלתי נסבל על משרתי המילואים. ישראל ניצבת בפני פרשת דרכים: בחירה בין קיום המפעל הציוני ובין המשך הכניעה לחרדים והפיכתה של המדינה, בעתיד הלא רחוק, למדינת עולם שלישי.

התחזית הדמוגרפית צופה כי בעוד ארבעה עשורים שליש מהישראלים יהיו חרדים. כיום, תרומתם של החרדים לכלכלה הישראלית שלילית: שיעורי התעסוקה של גברים חרדים נמוכים, שיעור המיסים שמשלמים חרדים נמוך, בעוד סכומי הקצבאות שמשקי בית בחברה החרדית זוכים להם גבוהים מהממוצע בישראל. המשוואה פשוטה: ככל ששיעור החרדים באוכלוסייה יעלה, הנטל שהם מהווים על החברה הישראלית יגדל.

אבל ההיבט הכלכלי הוא רק אחד. סוגיה אחרת היא הערכית. רבים מהחרדים חיים בגטו מבוצר, שמנותק מערכיה של מדינת ישראל הציונית. רבים מהם לא רואים עצמם חלק מהמדינה. מצד שני, כשמדובר בעמדות פוליטיות, החרדים הם ציבור קיצוני. בסוגיות הנוגעות לניהול מלחמה, יחס למיעוטים ועוד, רובם מציגים קו לאומני.

וישנה, כמובן, השאלה הביטחונית. שירות חרדים בצבא כבר מזמן אינו עניין של שוויון בנטל. העומס שיצרה המלחמה על המשרתים וסדר הכוחות שיידרש בשנים הבאות גדולים. כדי לעמוד בכך יהיה צורך בהארכה נוספת של שירות החובה, לצד מכסה של מעל 100 ימי מילואים בשנה. זהו נטל אדיר, שפחות ופחות ישראלים מוכנים לשאת בו. החוק המוצע כעת אפילו אינו מתיימר לפתור את המשבר הזה.

ישראל הציונית נבנתה על אתוס משותף של נשיאה בנטל הכלכלי, החברתי והביטחוני. מבט מפוכח אל העתיד אומר שאם המגמות הקיימות לא ישתנו באופן דרסטי, מספר הנושאים בנטל יקטן, ואילו הנטל הביטחוני והנטל הכלכלי יגדלו. בנסיבות כאלה, ישראלים רבים, בעיקר חילונים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, יבקשו לעזוב את ישראל.

ישראל הציונית לא תיעלם באחת. בטווח הקרוב נחווה ירידה בשירותים שאותם המדינה יכולה לתת ושינוי משמעותי באופי המרחב הציבורי. אבל בטווח הרחוק יותר המשמעות עלולה להיות שינוי קיצוני באופייה של ישראל. לא עוד מדינת לאום יהודית־ציונית־חילונית, אלא מדינה דתית יותר ודמוקרטית פחות. לנוכח האיום הקיומי המתמיד, המצריך שמירה על זיקה למערב ועל גיבוי מערבי, לצד שמירה על יתרון טכנולוגי מובהק, ספק אם ישראל תוכל להמשיך להתקיים.

פורסם במעריב. 

The post מפעל ציוני משגשג או מדינת עולם שלישי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

העימות בין החרדים לרוב הישראלים הולך ומסלים במהירות. בעוד החרדים מתנהלים כאילו אין מלחמה, מאות חללים, אלפי פצועים ומצוקת גיוס קשה, הרוב הישראלי לא מוכן לשאת אותם יותר על כתפיו. שינוי משמעותי יבוא רק בדרך של שינוי פוליטי. כשהרוב הציוני יתבע מהחרדים, באמצעות שלילת ההטבות הרבות להן התרגלו, וסנקציות, להתחיל לקחת אחריות וחלק. אבל לנוכח אטימות הלב החרדית למצוקת הרוב הישראלי, הולך ומתגבש לנגד עינינו חרם וולונטרי כנגד החרדים. כזה שאם יתפוס תאוצה משמעותית יותר, החרדים אבל גם כולנו נסבול ממנו.

אם החרדים לא יתעשתו, הם ימצאו את עצמם כלואים ומבודדים, בגטו שהם בנו סביבם. זה יהיה רע להם ולכולנו. לרוב הישראלי נמאס. נמאס משעות של עמידה בפקקים בגלל מעצר של עריקים חרדים. נמאס ממאות ימי מילואים ושירות חובה ארוך מתארך כשהחרדים נופשים ברחבי הארץ שהוא מגן עליה. נמאס מהבוז של המנהיגים החרדים להקרבה של שאר היהודים בישראל. נמאס לממן את הבטלה החרדית מכספי המיסים. נמאס מהתביעות האינסופיות של הפוליטיקאים החרדים והשליטה שלהם על מרחבים שלמים בישראל. פשוט נמאס.

את התחושה הזו ישראלים רבים יתרגמו כנראה בקלפי להצבעה בעד מפלגות שלא ייכנעו לחרדים. אבל בינתיים רבים יותר ויותר מתרגמים את זה לבחירות היומיומיות שלהם. זה עדיין לא בא לידי בנתונים, אבל בשיחות עם חברים ובפוסטים ברשתות החברתיות המגמה די ברורה. ישראלים רבים מפסיקים לקטר ולקוות לשינוי שיבוא מהפוליטיקאים, ומתחילים להצביע ברגליים, בארנק ובקבלת החלטות שהולכת והופכת לחרם נגד חרדים. אחד אומר שאם פעם היה עוצר לנערים חרדים ונותן להם טרמפ הוא הפסיק זאת. שני אומר שאם הוא יכול להימנע מכך הוא לא קונה מספקים חרדים. ואולי הכי גרוע, היא הירידה בנכונות להעסיק חרדים במגוון ענפי המשק, שאינם שירות ישיר לחברה החרדית.

מהצד החרדי חרם צרכנים על רקע ערכי הוא כלי ותיק בארסנל המחאה. כך למשל, בשבועות האחרונים הכריזו החרדים חרם על מתחמי "ביג" ברחבי הארץ בגלל מתחם "ביג" החדש בגלילות, שגורם לטענתם לחילול שבת המוני. במקביל פועלים החרדים להחרים את חברת הביטוח "כלל" בגלל שהיא מעורבת בפרוייקט בו לטענתם יש חילול של קברים עתיקים. זכור היטב חרם הצרכנים החרדים על מאפיית "אנג'ל" מלפני כשנתיים בגלל שיו"ר החברה דאז, עומר בר-לב, הגיע להפגנה מול ביתו של אחד מהרבנים החרדים. והדוגמאות עוד רבות.

ההבדל בין מה שנראה כחרם מתגבש על הקהילה החרדית מצד ישראלים לא חרדים רבים, לחרם החרדי הוא שבניגוד לחרדים הפועלים כקהילה ויוצאים לחרם מוכרז, כאן החרם נראה ככזה שצומח מלמטה. לפחות לעת עתה, אין כאן יד מכוונת, או קריאה של מנהיגים להחרים את החרדים. ישראלים רבים שנקעה נפשם מההתנהלות החרדית פשוט מחליטים שהם לא מוכנים לפרנס, לשתף פעולה או לעבוד עם מי שלתחושתם מנצל אותם, חי על חשבונם, ומקבל ביטחון על חשבון ההקרבה שלהם ושל ילדיהם.

במובן מסוים, טוב שאין חרם מוכרז, אבל מנגד, אלו חדשות רעות לחרדים ולחברה הישראלית. אל מול הוויכוח הערכי הקשה מול החרדים, רקמת החיים היומיומית בתוך החברה הישראלית המשיכה להתקיים למרות המתח. החרם ההולך ומתהווה נגד החרדים מבטא שבר עמוק בקרב ישראלים רבים, שברמה האישית לא מוכנים להסכים עוד עם המצב הנוכחי ובוחרים לפעול גם בדרך של מחאה כלכלית נגד החרדים.

אפשר להבין את הישראלים שבוחרים בדרך הזו, כשרוב חד משמעי מהישראלים סבור שעל החרדים לשרת בצבא ולהשתלב בכלכלה. ובגלל כוח הסחיטה של החרדים והפוליטיקאים הכושלים, אין לכך ביטוי ברמה הממשלתית, מה שנותר לישראלי הפשוט הוא להצביע ברגליים, בארנק, ובקבלת ההחלטות שלו, ולהחרים את החרדים עד שאלו יהיו ליותר ערבות הדדית ונשיאה משותפת בעול. ועם זאת, חרמות, מכל צד הם דבר מזיק. את הוויכוח הערכי החריף עם החרדים אפשר לנהל בדרכים אחרות.

פורסם בוואלה

The post החרם השקט נגד החרדים הוא רע לכולנו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

באין חוק שפוטר את החרדים מגיוס, נשלחו לעשרות אלפים מהם צווי גיוס, ומשתמטים ספורים שנפלו ברשתה של המשטרה נעצרו. הדבר הביא ל"הכרזת מלחמה" מצד החרדים. הפוליטיקאים החרדים התחרו ביניהם באיומים על הגורל המר שיפקוד את החברה הישראלית אם "המלחמה בעולם התורה תימשך". אבל אז הם גילו שאף אחד לא נבהל. פשוט כי תרומתם של החרדים למדינת ישראל, לכלכלה ולמערכות הליבה של המדינה כה דלה, עד שגם אם ייצאו לשביתה כללית מחר בבוקר, זה לא ישנה משמעותית את שגרת החיים בישראל. הלוואי שהמראה שניבט אליהם מהמראה הזו יעורר אותם לחשבון נפש מוסרי.

גם אחרי כמעט שלוש שנים של כהונת ממשלת ימין־חרדים, חקיקת חוק גיוס עדיין לא נראית באופק. לנוכח המלחמה, שירות המילואים האינסופי של ישראלים רבים כל כך, הנפגעים וההרוגים – אפילו ממשלת נתניהו לא מסוגלת לחוקק עוד חוק השתמטות עבור בעלי בריתה המסרבים בתוקף לשאת בנטל הביטחוני הכבד. התוצאה המצטברת היא שהחרדים נמצאים במצב הגרוע ביותר מאז זכו לפטור גורף מגיוס, וממימון אורח החיים החרדי גם למשתמטים. על כן, כמתחייב, צה"ל שלח צווי גיוס לעשרות אלפי חרדים שלא התייצבו בבקו"ם.

משכך, נמנעת יציאתם מהארץ וניתן להוציא נגדם צו מעצר. זהו ההסבר למעצרים הראשונים של חרדים בימים האחרונים. לצד הצעדים הללו, כבר לפני שנה בג"ץ קבע כי באין חוק גיוס, החרדים חייבי הגיוס לא יוכלו ליהנות משורת תקציבים, הטבות והנחות שניתנים להם על חשבון משלמי המיסים כבר שנים ארוכות. כל אלו קלעו את החרדים למצוקה כפולה. לצד קושי תקציבי גובר – חשש מפני האפשרות שייעצרו בגלל עבריינותם.

המעצרים של כמה חרדים בימים האחרונים הם שפל חדש עבור הפוליטיקאים והמנהיגים החרדים. בעיניהם זה איום חסר תקדים על מקור כוחם הפוליטי וההנהגתי, ועל כן הם יצאו למלחמה. כך, אנחנו עדים להשתלחות מילולית בכל מי שבעיניהם "נלחם בעולם התורה", שגם בקנה המידה החרדי נראה חסר תקדים.

היומון הליטאי "יתד נאמן" הכריז על "מלחמה" ופנה אל העריקים בכותרת "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" – כאילו נשבו על ידי הצאר הרוסי. חבר הכנסת פרוש, איש יהדות התורה, איים ב"מאבק אימים". בכינוס רבנים אצל המנהיג הליטאי לנדאו הודיעו כי "היהדות החרדית העולמית תצא למאבק שלא היה כמותו". אחרים איימו "להשבית את המדינה", וכן הלאה.

אלא שהחרדים מאיימים על החברה הישראלית במחסנית ריקה. הם מקבלים מהמדינה פי כמה מרוב הישראלים ולא תורמים לה, לכלכלתה ולביטחונה כמעט דבר. מה יעשו החרדים – יפסיקו לשלם מיסים? יפסיקו להתנדב לצבא? יקיימו שביתה כללית? נכון, החרדים פועלים רבות בתחומי הרווחה והחסד, וגם ללימוד התורה שלהם יש ערך יהודי ומשמעות למדינה היהודית. אבל בסופו של דבר, הכלי היחיד שנותר בידי החרדים כדי להטריד איכשהו את שאר הישראלים הוא אלימות, והם אכן עושים בו שימוש מפעם לפעם בחסימות של כבישים מרכזיים. אלא שגם זה יפעל נגדם כבומרנג קטלני. אף נהג ישראלי שנתקע בחזרה מעבודתו או משרות המילואים שלו בפקק אימתני לא ייטה חסד למשתמטים משירות שחוסמים לו את הכביש.

המצב הזה אמור להציב בפני החרדים מראה אכזרית. ממנה נשקפת תמונה לא מחמיאה של מגזר, שחלקו באוכלוסייה הישראלית הולך וגדל, אבל תרומתו לה נשארת שולית. אם היה במנהיגים החרדים קורטוב של מוסר יהודי, הם היו מזדעקים. לא בגלל מעצר עריקים חרדים, אלא בגלל הניוון והעליבות הנשקפים אליהם מרחבי הערים והשכונות החרדיות. חוסר מעש, עוני מנוול, נערים שנפלטים באלפיהם ממסגרות ומידרדרים לרחוב. קהילה באובדן דרך ובמשבר.

פורסם בישראל היום. 

The post מאיימים במחסנית ריקה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לפני כשבועיים פרשו שני שרים ממפלגת אגודת ישראל – יצחק גולדקנופף ומאיר פרוש – מן הממשלה. אמש הודיעה גם מפלגת דגל התורה על פרישתה מן הקואליציה, ובעקבותיה גם אגודת ישראל עזבה את הקואליציה. רוב הפרשנים נטו להתייחס להתפתחויות אלו בציניות מסוימת. לשיטתם, מדובר בצעד טקטי בלבד: עד שייכנסו ההתפטרויות לתוקף, תימצא נוסחה מוסכמת לחוק הגיוס, והצדדים ישובו לחיק הקואליציה והממשלה.

לא בטוח שהם צודקים. ייתכן כי לנוכח המשבר המתמשך סביב חוק הגיוס, הציבור החרדי האשכנזי – או לכל הפחות הנהגתו – שוקל צעדים מהותיים יותר, ואף עשוי "ללכת עד הסוף", לפרוש מן הממשלה ואף להפילה. ייתכן שאנו עדים לתחילתו של שינוי עמוק בדפוסי היחס של החרדים כלפי החברה הישראלית הכללית – חזרה לעמדה היסטורית קודמת של עמידה לעומתית ושל בידול. מדובר על מגמה לטווח הארוך, שאי אפשר להתעלם ממנה, גם אם בסופו של דבר ברמה הטקטית נתניהו ודרעי ירקחו נוסחה כלשהי שתשאיר את החרדים בתוך הקואליציה לעת עתה.

על פי דפוס זה, החרדים רואים עצמם כ"שארית הפליטה" – קבוצה יהודית אותנטית אשר נותרה נאמנה למסורת היהודית למרות נחשולי המודרנה, החילון והלאומיות. מתוך תודעה זו, הקהילה החרדית מקיימת מערך מוסדי נרחב ונפרד – בתי ספר, בתי כנסת, גמ"חים, מוסדות צדקה ורווחה – כל אלה במנותק ובמקביל למערכת הכללית של החברה הישראלית. על פי עמדה עקרונית זו, החרדים מצויים ב"גלות אצל יהודים" – כפי שניסח זאת נתן בירנבאום באחד ממאמריו הידועים בפולין.
מאז "המהפך" של 1977 והקמת ממשלת בגין, שותפותן של המפלגות החרדיות בקואליציות ימין – בעיקר עם הליכוד – הפכה כמעט קבועה. במסגרת זו, הציע הליכוד לחרדים להיות חלק מן "גוש המאמינים" – קואליציה רחבה של מסורתיים, דתיים וחרדים, בלשונו של שמעון ריקלין. החרדים השיבו בחיוב, אך הציבו תנאי מרכזי אחד: שמירה על האינטרסים הקיומיים של הציבור החרדי ובראשם הפטור מגיוס מלא לכל גבר חרדי ש"תורתו אומנותו".

אולם דרישה זו נתקלה במשך שנים בקשיים, בשל נוכחותם של שותפים חילונים בקואליציות הימין (כדוגמת "ישראל ביתנו") או גורמי מרכז (כדוגמת "יש עתיד"). התקווה החרדית הייתה כי עם עלייתן של ממשלות ימין מלאות, תוכל סוף סוף הדרישה להתממש. אך הדבר לא התרחש, ובמקום זאת נמשכה מדיניות של דחייה והשהיה – בעיקר מצד ראש הממשלה נתניהו – במשך קרוב לשנתיים.
החשוב מכל הוא שההנהגה החרדית מתחילה להפנים שלא מדובר בכשל פוליטי זמני, אלא בקושי מבני עמוק: גם בתוך המחנה הלאומי – ובכלל זה הציונות הדתית ואנשי הליכוד – קיימת התנגדות עקרונית לפטור גורף. מכאן מתפתחת אצל החרדים תודעה מחודשת של עמידה לעומתית כלפי החברה הישראלית. זוהי תודעה מוכרת להם היטב, ויש אף לומר – תודעת יסוד. במסגרת תודעה זו, החרדים שבים לאופוזיציה, כפי שהיו במשך עשורים עד 1977. הם שבים לשם לא רק מתוך אילוץ פוליטי, אלא משום שהם רואים עצמם כמתנגדים עקרוניים למבנה ולערכים של המדינה הציונית. מדינה כזו, לשיטתם, אינה יכולה להוות בית אמיתי לחברה החרדית ולערכיה.

צעד כזה, אם יתממש, אכן טומן בחובו השלכות מעשיות כבדות משקל – כפי שמציינים פרשנים רבים – אך אין ודאות שדברים אלו ירתיעו את ההנהגה החרדית. אריה דרעי, לדוגמה, עשוי להעדיף שימור ממשלת ימין, אך ספק אם עמדתו זו תכריע את דעתם של רבנים כמו הרב דב לנדו, הרב הירש או האדמו"ר מגור. מבחינתם, ההבחנה בין ימין לשמאל היא שולית: שני הצדדים מייצגים אידיאולוגיות זרות אשר נטשו את דרך התורה.

גם הפגיעה הצפויה בתקציבים לא בהכרח תהווה שיקול מכריע. החברה החרדית, ביסודה, נוסדה כאליטה לומדת, קבוצה מצומצמת של יחידים המקדישים את חייהם לתורה מתוך מסירות נפש ותוך קיום חיי דוחק. אמנם בעשורים האחרונים התרחבה האוכלוסייה החרדית, גברה השפעתה הפוליטית וגדלו המשאבים שהוזרמו אליה, אך ייתכן שכעת מוכנה ההנהגה לחזור אל הדפוס הקודם – עלייה באיכות, גם במחיר ירידה בכמות. ייתכן ואפילו יעדיפו זאת.

ההנהגה אינה חוששת, ככל הנראה, מפני ירידה ברמת החיים או מזניחת מאפייני "החרדיות המודרנית" – בתי קפה במוצאי שבת או נופשים בחו"ל. אין גם ראיה לכך שיציאתם של החרדים המודרניים מן המחנה תעורר צער מיוחד. מה שחשוב הוא שתישאר אותה "שארית הפליטה" – שלומי אמוני ישראל, הדבקים בדרכה של תורה וישראל סבא.

פורסם בוואלה. 

The post "גלות בין יהודים": המשבר מול החרדים מעיד על שינוי דרמטי ביחסם לחברה הישראלית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

סוגיית הגיוס וההימנעות הגורפת של הציבור החרדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי, גורמים לכעס גדול בציבור הרחב, בצדק. זה מכעיס בכל כך הרבה רמות, שאני לא אכנס לזה. אבל, מבקרה הזה, יש מה ללמוד מהצד השני, גם כשאנחנו ממש ממש לא מסכימים איתו. ולנו יש (בכל זאת) מה ללמוד מהחרדים.

הסיבה הגלויה להשתמטות החרדים מחובת הגיוס, היא מחויבותם ללימוד התורה. בראייתם, המשך קיומו של עם ישראל תלוי בלומדי התורה. לשיטתם בלי לימוד תורה אין קיום פיסי ורוחני לעם ישראל. אלה האמירות הגלויות והחד משמעיות שלהם. אבל, הרי ברור לכל בר דעת שבמובן המיידי, המלחמתי והבטחוני, לימוד התורה אינו מציל אף אחד משום דבר.

ובכל זאת, יש אמת גדולה בדבריהם.

הסתכלות על מפה מדינית של העולם במאה השנים האחרונות מראה כי כל עשור המפה נראית אחרת. אימפריות כובשות, מדינות קמות, גבולות זזים, מדינות מתאחדות ואז מתפצלות וחוזר חלילה. כשלומדים את הגיאוגרפיה וההיסטוריה של העולם רואים שמדינות הן דבר חלש. לעומת זאת, תרבות היא דבר חזק. תרבות שורדת מאות רבות של שנים, גם כשהמדינה מתפרקת או משתנה. במקרה של העם היהודי, מדינה של ממש כמעט ולא היתה לנו לאורך ההיסטוריה, אבל התרבות העתיקה שלנו שרדה, התפתחה ושגשגה במשך אלפי שנים. כשאני אומרת תרבות אני מתכוונת לעושר של ביטוי אנושי-חברתי הנוצר מתוך שפה, ערכים, מחשבה, מנהגים, אמונות ואורחות חיים של חברה בעלת אופי ייחודי. התרבות היהודית עשירה, עמוקה, מגוונת וחזקה.

אז הבנו שמדינה היא דבר חלש ותרבות היא דבר חזק. מה עושים עם זה? אפשר לעסוק רק בחיזוק המדינה, גבולותיה ובטחונה, אבל זו תהיה טעות. האמת היא שכדי שיהיה רצון אמיתי לשמור על המדינה והבנה על מה יש בכלל לשמור ולהגן, אנחנו צריכים להשקיע בתרבות. כדי לשמור על העם היהודי שישרוד, יתפתח וישגשג צריך להשקיע בתרבות יהודית-עברית. התנועה הציונית אמנם העמידה את המדינה כתנאי הכרחי, אך ידעה שמדינה כשלעצמה היא תנאי הכרחי אבל ממש לא מספק. יש הכרח להוסיף על התנאי הזה את קומת התרבות. בלעדיה אין חברה ובלעדיה אין מדינה.

תרבות באשר היא מתקיימת מתוך קשר עמוק לעבר, מתוך דחף יצירתי בהווה, ומתוך מחוייבות ותקווה לעתיד. כדי ליצור את התרבות היהודית של הזמן הזה, כדי שתהיה נדבך נוסף בתרבות היהודית העתיקה והיפה, צריך להשקיע. להשקיע בלימוד של הספרות העברית הקדומה והמתחדשת, להשקיע בחיבור אוהב למורשת ולמסורת, ללמוד לשון ושירה עברית, לקרוא אותה, לכתוב אותה, להלחין אותה ולהתאהב בה. הפיסקה האחרונה שכתבתי היתה מובנת וברורה מאליה למי שהגדיר את עצמו ציוני עד לפני דור או שניים. אחת המשימות המרכזיות של הציונות, לצד התיישבות, עלייה ובטחון, היתה יצירתה של תרבות עברית. אם חפצי חיים אנחנו, חיים יהודיים-ישראליים בהווה, והמשכיות בעתיד, חובה עלינו להשקיע בחיזוק התרבות היהודית העברית. היצירה שלנו חייבת להתבסס על הכרות, למידה ואהבת המקורות היהודיים.

איך קרה שהספרות היהודית הפכה להיות נחלתם של דתיים בלבד? איך נתנו לזה לקרות? למה אנחנו לא תובעים על אוצרות הרוח שלנו בעלות מחדש?

החרדים צודקים. הם צודקים שבלי לימוד תורה ולימוד המקורות לא תהיה המשכיות לעם היהודי. הם צודקים שלימוד המקורות, אהבתם, הקדשת זמן משמעותי להבנתם והטמעתם בזרם הדם שלנו, הוא תנאי הכרחי להישרדותנו. אבל כמו שזו החובה שלהם, זו גם החובה שלנו, הציבור הישראלי החופשי, אוהב שפתו, עמו וארצו.

חובה עלינו לבנות בתי מדרש חופשיים שבהם נעמיק בלימוד המקורות מתוך גישה פלורליסטית ויצירתית. זה לא מותרות לשעות הפנאי או לשנות הפנסיה, זאת חובתנו כחברה להמשכיות קיומו של העם היהודי. זאת חובתנו כאן ועכשיו כלפי ילדנו כדי שיחיו חיי משמעות וימשיכו את הסיפור המיוחד של העם שלנו, המשפחה שלנו. ואם לא עכשיו, אימתי?

פורסם בערוץ 7. 

The post מה בכל זאת כדאי ללמוד מהחרדים? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאבק החרדים נגד גיוסם לצה"ל הוא הצלחה יוצאת דופן. בניגוד לכל הסיכויים, המיעוט החרדי הכריע את שלוש הרשויות בישראל וכפה את רצונו: בכנסת, ראשי ממשלות, לא רק מהימין, השפילו מבט וכרתו איתם ברית שלא לשם שמיים, שתוצאתה חוקי השתמטות. בבית המשפט, דורות של שופטים השתמשו בנשק לא-קונבנציונלי וביטלו חוקי (אי) גיוס בשל פגיעתם בשוויון, והכל ללא הועיל. השופטים הביעו את תחושת הייאוש שאוחזת בהם. והצבא, שהוא חלק מהרשות המבצעת, ניסה את כוחו במציאת פתרונות – לפעמים תוך שימוש באחיזת עיניים – וכשל במבחן התוצאה.

להצלחת האנומלית של המיעוט שלוש סיבות מצטברות: ראשית, זהו הנושא החשוב ביותר עבורם. הפטור הפך עיקרון תיאולוגי; מדד לעצם החרדיות. שנית, אף שהחברה החרדית היא שוק תוסס של פלגים ומחלוקות, כשמגיעים לנושא הגיוס, הפערים נסגרים וכמעט הכל – חסידים, ליטאים וספרדים – מתבצרים כאיש אחד בסרבנותם. הסרבנות מקבלת גוונים שונים, חצופים ומתגרים או מתנצלים ומתחמקים, אך שורת המקהלה אחידה: לא ולא. שלישית, החרדים הם לשון המאזניים בין המחנות הפוליטיים בישראל והכל נזהרים מקריעת החבל מולם.

אבל, השינוי בפתח. עד לאחרונה גיוס החרדים נתפס כסוגיה של "שוויון בנטל". לפיכך המאבק התנהל בבית המשפט, הפרשן של הזכות ל"שוויון". אבל בית המשפט והשפה המשפטית אינם מתאימים להכרעה בנושא חברתי-זהותי-דתי. אם הרוב בכנסת בוחר לוותר למיעוט, מדוע הוא זקוק להגנת מערכת המשפט? ואכן, בית המשפט לא הציל את הרוב מעצמו, והחרדים המשיכו להפנות גב לצבא.

המלחמה המתמשכת הבהירה כי אי-גיוס החרדים הוא לא "רק" פגיעה בשוויון, אלא חשוב מכך, חתירה תחת הביטחון לאומי. צה"ל חסר כוח אדם קריטי – 12 אלף לוחמים למילוי הסד"כ הנוכחי – וללא הצעירים החרדים המהווים 15% ממחזור הגיוס, אין מאגר כוח אדם למילוי החסר. וזו רק ההתחלה: הילדים החרדים הם כרבע מהילדים היהודים כבר כיום. אם לא יתגייסו בגיל 18, איך יוכל צה"ל להגן על ישראל?

ההווה הקשה של המילואימניקים – בני קיבל צו רביעי לשלושה חודשים – והאיום המוחשי על עתיד צה"ל, מעתיקים את המאבק על הגיוס אל הזירה המתאימה לניהולו: שוק הרעיונות והפוליטיקה, ושם מסתמן מהפך. הגורמים שאיפשרו לחרדים לשמר את הפטור עד כה – חשיבות הנושא עבורם, אחידות השורות ביניהם ומעמדם כלשון מאזניים – מאפיינים כיום דווקא את הציבור הלא-חרדי: חשיבות הנושא הובהרה לכל מאז הופנם הקשר ההדוק בין גיוס חרדים לבין הביטחון הלאומי. ללא החרדים צה"ל אינו "צבא העם" וללא צבא העם נתקשה לשרוד. אפילו הציבור הציוני-דתי, שמתברך, מבחינתו, בממשלה שמשנה את מפת ההתיישבות בשומרון באופן דרמטי, מוכן להפיל אותה אם לא תגייס חרדים. מסתמנת אחידות שורות נדירה בקרב הישראלים: סקר עכשווי של JPPI, המכון למדיניות העם היהודי, מלמד ש-89% מהיהודים הלא-חרדים דורשים לגייס את מי שאיננו לומד. 54% תובעים גיוס של מחצית החרדים או יותר. שליש סבורים שהכרח להעביר חוק שיביא לגיוס כל החרדים. רק 2% מהיהודים הלא-חרדים תומכים בשימור הפטור לחרדים. מתגבשת קואליציית ענק, חוצת מחנות פוליטיים וזהותיים, שאין דוגמתה בשום נושא אחר, התובעת גיוס חרדים. יולי אדלשטיין אינו פרש בודד: הוא הקול האותנטי של הרוב המכריע בישראל.

גורם פוליטי שיתעלם מעובדות אלו ייתקל בתגובה ציבורית חריפה. לכן, מי שיקים את הקואליציה הבאה ידרוש משותפיו להצטרף לחוק גיוס משמעותי, שונה מכל קודמיו. החרדים ללימוד תורה יאבדו את חשיבותם כלשון מאזניים, משום שכף המאזניים התומכת בגיוסם גדושה על גדותיה באופן מכריע בציבור החרד למדינה. אם המנהיגות החרדית תנהג באופן רציונלי, היא תצמצם את הנזק מבחינתה, ותאפשר את גיוסם של מי שאינם לומדים תורה בהיקף הנדרש ל"תורתו אומנותו" (45 שעות שבועיות). בהערכה זהירה, מדובר בשליש מהצעירים החרדים. זה, כמובן, צעד לא מספיק, אך הוא טעון משמעות רבה. אם החרדים ימשיכו להתבצר ב"נמות ולא נתגייס" הם יביאו לבחירות, שלאחריהן צפויה להם ארץ גזירה.

פורסם בידיעות אחרונות 

The post הקואליציה הישראלית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

עבור רוב הישראלים, הקונגרס הציוני העולמי הוא זיכרון מעורפל משיעורי היסטוריה – כינוס שהתקיים בבאזל בשנת 1897, בו הציג תיאודור הרצל את חזונו להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מעין אבן-דרך היסטורית נחמדה, שממוקמת איפשהו לפני הצהרת בלפור והכרזת המדינה ע"י בן-גוריון.

אבל למרות שזה אולי נשמע כמו שריד מהעבר, האמת היא שהקונגרס חי וקיים. והוא עדיין זירת מאבקים מבעבעים על שליטה בכסף ציבורי בסכומים של מיליארדי שקלים – ועל האופן שבו הכסף הזה יוקצה. למרות אופיו הארכאי, לקונגרס יש השפעה אמיתית, במיוחד בנושאים כמו שימושי קרקע וענייני דת ומדינה, בשל השפעתו על גופים מרכזיים כמו הסוכנות היהודית וקק"ל, שמנהלת תקציבים של מליארדים. באמצעות החברים, הקונגרס מחליט כיצד יתחלק הכסף הזה.

הבחירות לקונגרס מתקיימות אחת לארבע שנים, ולאחרונה החלו בארה"ב. מדובר בגוש המשפיע ביותר, המהווה כשליש מהקונגרס. שליש נוסף מורכב מישראלים, המיוצגים לפי יחסי הכוחות בכנסת, והשליש האחרון מגיע מקהילות יהודיות ברחבי העולם.

עכשיו העלילה מסתבכת.

לפני מספר שנים, בד בבד עם הצטרפות ש"ס לקונגרס, הועברה בחוקתו החלטה שכל רשימה חייבת לכלול לפחות 30% נשים. לפני כשנתיים הועלתה הדרישה ל-40%. וראה זה פלא, למרות ההתנגדות העקבית של המפלגות החרדיות למעורבות נשים בפוליטיקה וסירובן לשלב נשים ברשימותיהן, מתברר שכשזה מגיע לאחיזה בעמדות כוח עם השפעה על מיליארדים, אפשר לכופף את כל העקרונות.

בבדיקה של חוקרי מרכז גלייזר של המכון למדיניות העם היהודי לגבי שיעור הנשים ברשימות לבחירות לנציגי הקונגרס בארה"ב, התגלה פרט שנראה כמעט בלתי נתפס: "ארץ הקודש", הרשימה המזוהה עם יהדות התורה, לא רק שהצליחה לעמוד בדרישת הייצוג הנשי – היא עלתה עליה בהרבה, ולמעשה עומדת במקום הראשון מבין כל הרשימות מבחינת שיעור הנשים, עם לא פחות מ-55% נשים ברשימה. רק 9% מרשימת "ארץ הקודש" הם רבנים. ש"ס, מצדה, הציבה ברשימתה לקונגרס בארה"ב רק 10 רבנים, ולעומת זאת שיבצה 17 נשים – 40% מתוך 42 מועמדים.

כך בבחירות לקונגרס בארה"ב. ומה קורה בישראל? בסבב הבחירות האחרון שנערך בישראל (הקונגרס ה-38) ש"ס שיבצה 26% נשים ברשימה. יהדות התורה לא התמודדה בישראל.

רוב הנשים אינן מוכרות לישראלי הממוצע אבל לא תופתעו לגלות שהן מקורבות לראשי המפלגה, כלומר למשפחת דרעי. כך לדוגמה, ברשימה של ש"ס בישראל מתמודדות עו"ד חגית בן אהרן מפורום נשות ש"ס – שבראשו עומדת יפה דרעי – שאמרה בעבר בראיון "אנחנו לא מעוניינות להיות חברות כנסת"; או שפרה אסרף, שהיתה מנהלת הלשכה של אריה דרעי בתקופתו כשר הפנים.

ברשימה של ש"ס ויהדות התורה בארה"ב הנשים הן פחות פוליטיות ומגיעות יותר מהקהילות האורתודוקסיות המקומיות. מועמדת בולטת ברשימה של ש"ס העולמית היא ויולט שוקרי, מחנכת מוכרת בקהילה הספרדית בברוקלין. ברשימה של יהדות התורה משובצת הרבנית קארן פרוז'נסקי שבעלה היה רב קהילת "בני ישורון" בטינק, ניו ג'רזי עד לפני כמה שנים.

נתונים אלה מעוררים תמיהה: כיצד ייתכן שמפלגות כמו ש"ס ויהדות התורה, שמקפידות לאסור על השתתפות נשים ברשימות שלהן לכנסת, מסכימות להציב נשים ברשימות לקונגרס היהודי?

התשובה פשוטה: לא היתה להן ברירה. הן הבינו שאם הן רוצות גישה לתקציבים העצומים שמחולקים דרך ההסתדרות הציונית, עליהן לשחק לפי הכללים. וזה אומר: נשים ברשימות. כשהוצבה בפני המפלגות החרדיות דרישה בלתי מתפשרת, עם תגמול כספי ופוליטי ברור, המפלגות החרדיות פשוט הסתגלו. הן לא מחו, לא איימו, לא פרשו – הן פשוט נענו לדרישה.

הלקח ברור, בעיקר לסוגיות המקומיות המשמעותיות: לימודי הליבה והגיוס לצה"ל. ברגע שמציבים עובדות ולא נכנעים לסחטנות פוליטית, היא מתנדפת. כאשר הכללים ברורים, וכשיש גמול מוחשי – כסף, כוח, השפעה – גם החרדים מצייתים. ומה שקרה בקונגרס הציוני, יכול לקרות גם במדינת ישראל. איך אומרים? אם תרצו, אין זו אגדה.

פורסם בהארץ. 

The post מה נשתנה? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

רבים וטובים במדינת ישראל מבקשים למצוא פתרון סביר לבעיית גיוס החרדים. הם מקווים שהפתרונות המוצעים על ידם יזכו להסכמה, ולו חלקית, מצד הציבור החרדי והנהגתו. יש כאלה שמציעים להתחשב בערכים כמו לימוד תורה או "אורח חיים חרדי". כך, למשל, הם מציעים לגייס רק את החרדים שלא לומדים, בעוד שאלה שלומדים תורה "ברצינות" – כמחצית מהגברים החרדים – יהיו פטורים מהגיוס.

אחרים מתמקדים ב"אורח החיים החרדי": לדידם, אם הצבא היה מקים חטיבות מותאמות לחרדים בלי כל נוכחות של נשים, אז החרדים, או לפחות אלו שלא לומדים, היו מוכנים להתגייס.

העניין הוא שהצעות מעין אלה נמצאות על השולחן כבר עשרות שנים, ואף פעם לא התקדמו למתכונת מגובשת ומעשית וההנהגה החרדית עודנה מצהירה על התנגדותה הגורפת לגיוס, גם של אלה שלא לומדים. הסיבה לכך היא שהפתרונות לעיל שגויים מיסודם, וכך גם הניתוחים של החברה החרדית שעליהם הם מתבססים.

הם לוקים בכך שהם מקבלים את האפולוגטיקה החרדית כפשוטה, ולכן חושבים שאם ילכו "לקראת החרדים" בפרט כזה או אחר, וצה"ל יתאים את עצמו לתרבות החרדית, אז תבוא ההתקדמות. אני מציע להפוך את היוצרות בניתוח הסוגייה: יסוד היסודות של הקיום החרדי הוא ההתבדלות.

תופעה זו מוכרת בעולם היהודי עוד מימי הבית השני, כפי שהיה עם כת מדבר יהודה. ההתבדלות החרדית נובעת מסיבות עמוקות ועקרוניות – התנגדות לכל השינויים המהותיים שעברה החברה היהודית עם המודרנה, כולל האורתודוכסיה המודרנית והציונות הדתית. מעל לכל החרדים מתנגדים לאימוץ הלאומיות המודרנית, גם ברמה חברתית, הערכית והתרבותית. ההתבדלות מלווה בתחושה שהם מהווים את עם ישראל האמיתי והאותנטי, ולכן היחס לאחרים לעולם יהיה אמביוולנטי. הסמל המובהק ביותר של ההתבדלות הוא ההימנעות מגיוס לצה"ל.

עניין זה שייך לליבת הזהות החרדית ואין גמישות לגביו. כדי להצדיק זאת בשיח הציבורי, משתמשים בכל מיני תירוצים: "תורתם אומנתם", "אורח חיים חרדי", ועוד. אבל האמת הפשוטה היא שכל אלה באים ונובעים מתוך המעשה הראשוני והמכונן של ההתבדלות. בכל מקום שהחרדיות התחילה – היא התחילה בפרישה – לאורך כל ההיסטוריה, גם באירופה וגם בארץ ישראל. ההצעות שהובאו עד כה בסוגיית הגיוס לא ירדו לעומק רעיון ההתבדלות החרדית.

הן יצאו מהנחה (שגויה) שהחרדים רוצים להיות חלק מעם ישראל הרחב אלא שיש להם תפיסה ייחודית על מה נחוץ לעם ישראל, שבנוסף לצבא וכלכלה צריך גם לימוד תורה ו"אמונה". דברים אלו כמובן גם מתקבלים על הדעת של הרבה דתיים ומסורתיים, לכן הם מציעים "פשרות" שכוללים גם את זה (צבא) וגם את זה (לימוד תורה, הפרדה מגדרית).

ואולם פשרות אלה אינן רלבנטיות לגבי החרדיות העמוקה, כמו זו המאפיינת את ה"פלג הירושלמי" ובצורה פחות קולנית, גם את ההנהגה החרדית. לפיכך, על מנת להיות מעשיים אין תועלת בהידברות או בפשרות. על מי שלא מתגייס צריך להחיל את הסטטוס של עריק עם כל הסנקציות הכלכליות המתלוות לכך (מה שכנראה לא יתרחש בממשלה הנוכחית), אבל בנסיבות העניין לא צריך ולא רצוי לשלוח את המשטרה הצבאית לבני ברק או לקרית מטרסדורף.

פורסם במעריב. 

The post התאמת היחידות הצבאיות לאורח החיים החרדי לא תגרום לבני המגזר להתגייס first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי יותר משנה של לחימה, השקט היחסי של השבועות האחרונים בגבולות יכול להטעות. המלחמה עוד לא תמה. לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים, צה"ל מחזיק בשטחים בסוריה, כשבמקביל נמשכת נוכחות עצימה בלבנון ועל גבולה, ברצועת עזה וכמובן ביהודה ושומרון, ובגבולות עם מצרים וירדן. סדר הכוחות הצה"לי הדרוש להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים הללו כמעט חסר תקדים. החדשות הרעות הן שהוא לא צפוי לקטון משמעותית בחודשים ואולי בשנים הקרובות.

מי שנושאים בעול הביטחוני הכבד מאוד הזה הם קבוצה של אנשי מילואים שלוחמים, בהפסקות קצרות יותר או פחות, מאז ה-7 באוקטובר וכבר לא מסוגלים לעמוד בנטל הזה. משפחות מתפרקות, אנשי מילואים מפסידים את העסקים שלהם ומפוטרים, וגם הביטחון עצמו נפגע. כל מי שמכיר את הדברים מקרוב יודע שפלוגות שלמות שהתגייסו ב-130% בראשית המלחמה, מתייצבות בשיעורים נמוכים הרבה יותר. גם חיילי הסדיר משלמים את המחיר; העומס עליהם בלתי נסבל, ושירותם אמור להתארך בחודשים ארוכים. מבין אלו שמתגייסים היום יש שמוחתמים מראש על התחייבות לשירות קבע, נוסף על השירות הסדיר של 36 חודשים.

אל מול המשבר החמור הזה וכדי לשמר את שרידותה הפוליטית, הממשלה מקדמת חוק השתמטות שינציח את חרפת ההשתמטות של החרדים משירות. החוק, כך נראה, כולל גיוס מספר זעום יחסית של חרדים, כזה שמהווה רק כ-5% ממספר החרדים המשתמטים, ובעיקר לא כולל שום סנקציות משמעותיות שיגרמו לחרדים להתגייס. זה מסתמן כעוד ישראבלוף, שתכליתו להרוויח לחרדים זמן השתמטות. החוק כל כך גרוע שאפילו משרד האוצר, בחוות דעת מנומקת, קובע כי אם הממשלה לא תחוקק חוק גיוס משמעותי הכולל סנקציות חריפות על חרדים שלא ישרתו, גם הפגיעה הכלכלית במשק תהיה בלתי נסבלת.

אל מול כל אלו, מתמיהה ומטרידה במיוחד שתיקת הצבא. לנוכח המשבר חסר התקדים בכוח האדם, היה צפוי כי הצבא יודיע לממשלה, כבר לפני זמן רב, כי גיוס חרדים בהיקפים של עשרות אלפים הוא צורך ביטחוני חיוני. במקום זאת, עד כה הצבא טען לחוסר יכולת לגייס מספר משמעותי של חרדים, ואל מול כוונות הממשלה לחוקק חוק פטור בזמן הקרוב שתיקת מפקדיו רועמת ומבישה.

בשתיקתם של מפקדי צה"ל יש פגם מוסרי והיא טומנת בחובה סיכון ביטחוני של ממש. גם עתה שיעור המתייצבים למילואים הולך ופוחת. הנטל הכבד מדי נופל על מעטים מדי. עכשיו שערו לכם כיצד יחושו המילואים אם הצבא יגבה, באמירה או בשתיקה חוק השתמטות של החרדים. זה יביא ללא פחות מפגיעה באחדות השורות, ובנכונות של אלו שעדיין מתייצבים להמשיך לשרת. יש חשש לא מופרך שגם צעירים שאמורים להתגייס לצבא יהיו נכונים פחות לשירות משמעותי. "צבא העם", שהציל את ישראל ב-7 באוקטובר ולאורך שנות קיומה, עלול לקרוס.

התקווה שהממשלה תעדיף את האינטרס הלאומי על פני זה הפוליטי של שרידותה – נכזבה מזמן. אבל אם מפקדי צה"ל לא יבינו חלילה את גודל השעה, זה עלול להיות קש שישבור את גבם של המשרתים כולם. זוהי חובתם הערכית, הפיקודית והמקצועית של מפקדי הצבא לצאת בעמדה חד משמעית הקובעת כי נדרש לחוקק חוק גיוס משמעותי. רק חוק הכולל מכסות פטור מזעריות ומחייב את גיוס רוב החרדים, לצד סנקציות משמעותיות על מי שלא מתגייס, ישמר את "צבא העם". רק חוק גיוס אמיתי יאפשר את המשך ההגנה על ביטחונה של מדינת ישראל.

פורסם בוואלה. 

The post חוק ההשתמטות: שתיקת הצבא רועמת ומבישה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.