The post ציונות של ממלכתיות וריאל פוליטיק: שיחה עם מתן כהנא first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

להאזנה:

The post תמר איש שלום בשיחה עם הרבּה שרון בראוס first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לא משנה מי יקים את הממשלה הבאה – לפני הכול, ישראל זקוקה לשיקום האמון, האחריות והשותפות שהחזיקו אותה יחד. פחות חשוב למי נצביע; חשוב יותר למען מה. הממשלה הבאה חייבת לרפא את ישראל. כשגדלתי בארה״ב, הערכתי את תפקידה של הציונות הדתית בשימור שבע הבריתות החיוניות לתפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהגשמת החלום הציוני. כשעלינו ארצה, ילדינו למדו בתיכון ממלכתי-דתי ובבני עקיבא שהם ״המגשרים״ בחברה הישראלית. מה קורה במדינה שלנו? מה קרה לנו?

שבע בריתות יסוד עומדות בלב זהותה של ישראל:

ברית הביטחון האישי

גם אלו שמעריכים את האופן שבו רה״מ בנימין נתניהו מנהל את המלחמה מאז טבח שמחת תורה חייבים להכיר בעובדה הפשוטה: הטבח של חמאס החריב את האמון שהיה לרוב הישראלים בכך שהממשלה וצה"ל מסוגלים להגן עליהם. זה היה כישלון קולוסאלי. הוא נעשה חמור עוד יותר נוכח התחמקותם של שרים בממשלה מהאחריות השלטונית הבסיסית ביותר, והנטייה החוזרת להפנות את האשמה אל שעירים לעזאזל.

ברית השותפות בנטל

באופן טרגי, אנשי מילואים רבים ובני משפחותיהם מרגישים שנבגדו דווקא בשעה שהם נושאים בגבורה בנטל ההגנה על כולנו. חשוב לזכור שכל המפלגות הגדולות תרמו לאורך עשרות שנים לחוסר האיזון הזה, כאשר העדיפו שיקולים פוליטיים ובחרו להימנע מהתמודדות אמיצה עם סוגיית גיוס החרדים. אבל הממשלה הזאת היא שבחרה להתעלם מהתסכול ההולך וגובר – והמוצדק – דווקא כאשר צורכי הצבא תפחו בעקבות האסון.

ברית הציונות המוסרית

ישראל תמיד התגאתה בצבא, בחברה ובמדיניות השומרים על מוסר יהודי ועל ערכים דמוקרטיים גם במציאות מורכבת. סוגיית האלימות מצד פורעים יהודים ביו"ש אינה רק שאלה של מספרים; הסיפור החשוב יותר הוא כמה מעט נעשה כדי לעצור אותם. שנים של הכלה מצד הממשלה, שנועדה לשמר קואליציה שברירית, יצרו למעשה היתר שבשתיקה להתנהגות בלתי מוסרית, בלתי חוקית ומקוממת. ומהקצה השני של המפה הפוליטית – מחאות אלימות, הטרדת שרים בבתיהם, ושימוש ברטוריקה בזויה כלפי חיילנו הקדושים. כל אלו מעוררות חשש שהקיצונים משני צדי המפה ממשיכים להסלים את המצב, תוך שהם משתיקים את הרוב המוסרי והדומם של ישראל.

ברית כבוד האדם

לעג, השפלה ודה-לגיטימציה של יריבים פוליטיים ממשיכים ללבות את המתח ולשחוק את החברה הישראלית. אזרחים חייבים לנהוג באחריות ומנהיגים בכל המפלגות חייבים לשנות את הטון. התשובה "ומה איתם?" אינה תשובה. וכאשר הממשלה מצביעה שוב ושוב על חטאי האופוזיציה כדי להצדיק את כשליה שלה, היא מחללת את מעמדו של מוסד ראש הממשלה ומוותרת על חובתה לטפח כבוד הדדי ומחלוקת עניינית ובונה. כשהרמב"ן מסביר את כעסו של אלוקים על משה ואהרן בשל חטאים שנראים לכאורה שוליים, הוא מלמד לקח שנשמע היום אקטואלי במיוחד: ״והחטא הגדול במשה ואהרן… בעבור שכל ישראל עיניהם עליהם וכל מעשיהם ילמדו". מי שנמצא בראש הפירמידה יודע שכל מעשיו נבחנים – ושכל מעשיו הם דוגמא לציבור.

ברית האזרחות המשותפת

הכשרת איתמר בן גביר כחלק מהמיינסטרים הפוליטי כבר לפני שנים הייתה חמורה דיה. אבל שתיקת המנהיגים שלנו לנוכח מתקפות משפילות כלפי ערביי ישראל – אזרחים שווים במדינה הזאת – פוגעת בכולנו. אם השוויון, החירות והכבוד של כל אזרח אינם מוגנים באותה מידה, אף אחד אינו מוגן באמת. ברגע שהזכויות שלנו הופכות תלויות באישור הממשלה או בתוצאות הסקר האחרון, כולנו הופכים לבני ערובה של הפוליטיקה. מדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה להשלים עם מצב כזה.

ברית העם היהודי

הציונות מגדירה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. גם אלה מאיתנו שמרבים לבקר את יהודי התפוצות המתרחקים מישראל, מצטערים על ההזנחה המכוונת של קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם – ובמיוחד של חלקים גדולים מיהדות ארצות הברית. היחס המזלזל הזה ליהודי התפוצות אינו רק פגיעה בהם; הוא פגיעה בכל ישראלי. אנחנו חזקים יותר, והחזון הציוני שלנו ברור יותר, כאשר אנו עומדים זקופים לצד אחינו ואחיותינו היהודים ברחבי העולם.

ברית הכשירות השלטונית

לבסוף, קיים חוסר במשילות תקינה בכל הדרגים – כפי שמתבטא בשחיתות המוניציפלית החוצה שיוך פוליטי – אך למפלגת השלטון אחריות מיוחדת. הממשלה הזאת פגעה ביכולתה שלה למשול. אנשי ימין שהחזיקו בעמדות עקרוניות בעד רפורמה משפטית שקולה ומעמיקה צריכים להיות הראשונים לכעוס על האופן שבו הממשלה הפכה סוגיה מורכבת למבצע של ניגוח שבטי – כזה שניכֵר מחצית מהמדינה ובו בזמן אכזב את המחצית האחרת. הפגיעה המתמשכת בממשל התקין, באחריותיות ובענווה, בשורה ארוכה של תחומים, הגיעה לשיאה במחדל טבח שמחת תורה. זה חייב להיפסק. עכשיו.

אם נשתמש בשבע הבריתות האלה כאמות מידה בבואנו אל הקלפי, אולי נשנה את השיח הציבורי ונשוב לערכי היסוד של הציונות הדתית. כי אם ישראל ״תזכה״ שוב בממשלה העוינת רבים מאזרחיה והמתפקדת באופן לקוי בכל כך הרבה תחומים, היא תסכן את הברית השמינית – החשובה מכולן, והציונית במהותה: ברית התקווה שלנו.

פורסם במקור ראשון. 

The post בריתות היסוד נשברו, כעת יש לחשוש משבירת הברית החשובה מכולן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

רק 14% מהישראלים מגדירים היום את מערכת החינוך "טובה" – והמספר הזה, כך מתברר, מסתיר תמונה הרבה יותר מורכבת. מדד החברה הישראלית לחודש ספטמבר של המכון למדיניות העם היהודי חושף כי השחיקה בשביעות הרצון נמשכת שנה שלישית ברציפות, אך היא אינה פרוסה באופן שווה: היא מרוכזת כמעט כולה בציבור החילוני, אותו ציבור שתלמידיו ספגו גם את הנפילה החדה ביותר במבחני פיזה הבינלאומיים שפורסמו החודש.

ככל שמפלחים את הנתונים, מצטיירת מערכת חינוך שהתפצלה מזמן לזרמים שכמעט אינם נפגשים – לא בהישגים, לא בשביעות הרצון, וגם לא בשאלה מה בכלל צריך ללמד בה.

השיעור של אלו שהגדירו את מערכת החינוך ״לא טובה״ עלה מ-32% ב-2024 ל-35% השנה. כאשר 17% טענו שהשאלה לא רלוונטית להם. ומה בתוך המגזרים? בציבור היהודי 37% טענו שמערכת החינוך ״לא טובה״ בעוד שבציבור הערבי 26% טענו שמערכת החינוך לא טובה.

שפל היסטורי

בתחילת החודש פורסמו ציוני מבחני פיזה הבינלאומיים והנתונים הראו שפל היסטורי: ציונים נמוכים בקריאה, מתמטיקה ומדעים. מדובר בציונים הנמוכים ביותר לתלמידים הישראליים מאז החלו להשתתף במחקר הבינלאומי לפני 20 שנה.

בקריאה נרשמה הצניחה החמורה ביותר – נפילה של 38 נקודות, זהו הציון הנמוך ביותר של ישראל לאורך השנים. במתמטיקה יש ירידה של 25 נקודות ובמדעים ירידה של 23 נקודות, הציון הנמוך ביותר ברצף המדידות מאז שנת 2026.

עם זאת, בליבת הנתונים הללו יש לשים לב לזרמים השונים במערכת החינוך שמתנהלים כמעט במנותק אלו מאלה: הזרם הממלכתי-עברי (חילוני), הממלכתי-דתי (חמ"ד), הערבי והחרדי.

במדעים, הממלכתי-עברי ספג את ירידת הציונים הגבוה ביותר (28-), אחריו דוברי הערבית (17-) והחמ"ד (16-), כאשר הבנות החרדיות ירדו הכי מעט (10-). בקריאה התלמידים "החילונים" ירדו במעל 50 נקודות (52-), הדתיים ירדו ב-30 נקודות, ודוברי הערבית ב-21 נקודות. התלמידות החרדיות ירדו ב- 19 נקודות. במתמטיקה התלמידים מהממלכתי-עברי ירדו ב- 29 נקודות, דוברי הערבית ב- 22 נקודות והתלמידים הסרוגים והבנו החרדיות ב- 19 נקודות.

בשאלות שבוחנות מה ישראלים סבורים שכדאי להוסיף או להוריד ממערכת השעות, התשובות יציבות להפליא לעומת שנה שעברה: בציבור היהודי המקצוע שהכי הרבה משיבים שהיו רוצים לחזק הוא ״יהדות״ (29%, לעומת 27% בשנה שעברה), ואחריו אזרחות (21%).

ואולם אותו מקצוע – ״יהדות״ – הוא גם המקצוע השני בתור לקיצוץ (20%, לעומת 24% שנה שעברה), אחרי המקצוע ספרות שרבע (26%) מהיהודים היו מקצצים בשעות שמוקצות לו. בציבור הערבי סדר העדיפויות שונה לגמרי: אנגלית היא המקצוע המבוקש ביותר לתגבור (31%, עלייה מ-25% בשנה שעברה) ואחריה מתמטיקה (20%).

הפער בין חילונים לדתיים כמעט דיכוטומי. 36% מהחילונים היו מתגברים אזרחות ורק 8% יהדות; 44% מהדתיים ו-71% מהחרדים היו מתגברים יהדות, ורק 6% ו-7% בהתאמה אזרחות. בכיוון ההפוך: 41% מהחילונים היו מקצצים ביהדות, לעומת 0% מהדתיים ו-4% מהחרדים – ואילו הדתיים והחרדים מפנים את הקיצוץ שלהם לספרות (33% ו-36%) ולאזרחות (9% ו-18%).

ד"ר שוקי פרידמן, מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי מסר: ״ממצאי מדד החברה הישראלית מצביעים על השנה השלישית ברציפות שבה ניכרת שחיקה בהערכת הציבור את מערכת החינוך. בתוך שנתיים בלבד ירד שיעור הישראלים שמגדירים את מערכת החינוך כטובה מ־18% ל־14%, בעוד ששיעור המגדירים אותה כלא טובה עלה מ־32% ל־35%.

"לא רק שהציבור פחות מרוצה מהמערכת, הוא גם חלוק מאוד בשאלה מה מערכת החינוך צריכה להעניק לילדיו. הפערים בין חילונים, דתיים וחרדים – למשל ביחס למקומם של לימודי יהדות ואזרחות – ממחישים עד כמה מערכת החינוך הפכה גם לזירה שבה מתעצבות המחלוקות על דמותה של החברה הישראלית. לכן, האתגר של מערכת החינוך אינו מסתכם בשיפור הישגים או בהוספת שעות הוראה; נדרשת גם הסכמה רחבה יותר על הערכים, הידע והמיומנויות שאותם אנחנו רוצים להעניק לדור הבא שיבואו לידי ביטוי בתכניות לימודים שתלמדנה בכלל מערכת החינוך בתחומים רלבנטיים".

לכתבה של נועם דביר ב'ישראל היום' לחצו כאן. 

The post רק 14% מרוצים: שיא שלילי באמון במערכת החינוך first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מבין קווי השבר המפלגים את החברה הישראלית – המסוכן, השקרי והמתעתע ביותר הוא התפיסה שלפיה אלו שבימין הם "יהודים" ששומרים על הגחלת, וכל מי שאינם בימין הם "ישראלים" שמתנכרים למסורת היהודית ומתמכרים ל"פרוגרס" העולמי ולערכיו. זוהי תמונה מעוותת של החברה הישראלית. ערכית, הישראליות כוללת בתוכה ערכים ומסורות יהודיים. המסורת היהודית וערכיה הם אבן בניין בזהות הישראלית־ציונית. גם הנתונים מראים: רובם הענק של הישראלים – זהותית, באופן עמוק, וגם ערכית ופרקטית – הם גם יהודים.

לנרטיב השקרי של "יהודים נגד ישראלים" יש אבות משני קצות הקשת הפוליטית. שורשיו האינטלקטואליים נטועים בשולי תנועת ה"כנענים", ולאחר מכן בשמאל הפוסט־ציוני, שביקשו לנתק את הממלכתיות הישראלית מהמטען היהודי. אבל מי שהפך את הרעיון הזה לכלי נשק פופולרי היה הימין.

כשנתניהו לחש באוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", הוא ביטא אסטרטגיה פוליטית שביקשה להדביק לציבור ליברלי שלם תווית של "ישראלים" שלוחמים ביהדות ובמופעיה במדינה היהודית, ולהעניק לגוש הימני־חרדי מונופול בלעדי על היהדות, ובעיקר להפוך אותו לגוש "יהודי" מלוכד אלא שכל מי שבוחן את המציאות נכוחה מבין שמדובר בעיוות מוחלט. הנתונים העקביים של השנים האחרונות מראים תמונה שונה בתכלית. החברה היהודית בישראל לא חצויה בין "יהודים" ל"ישראלים". רובה הגדול משתייך למרחב שאפשר לכנות "יהדות ישראלית", או "מרחב מסורתי". בתווך הזה, שכולל את רוב החברה הישראלית, ובכללו גם את רוב המרכז וחלק מהשמאל, שתי הזהויות לא מתחרות זו בזו אלא מזינות זו את זו, זהותית וגם פרקטית.

למשל, כ־80% מהציבור החילוני בישראל מצהירים כי חשוב להם מאוד שילדיהם יגדלו כיהודים. שיעור הישראלים שמשתתפים בליל הסדר, מדליקים נרות חנוכה, קובעים מזוזה בבית ומלים את בניהם עומד בקביעות על יותר מ־90%.

הציבור במרכז ובשמאל, וגם חלקים לא מבוטלים מהציבור הימני, אכן מתנגדים לכפייה דתית. הם תומכים ברובם בנישואים אזרחיים, בתחבורה ציבורית חלקית בשבת ובשוויון בנטל. הם מוחים נגד הפוליטיזציה של הדת. זאת גם משום שהם מסרבים להפקיר את היהדות שלהם בידי הרבנות הראשית – ממסד פוליטי מאובן שמתמקד באינטרסים מגזריים וכלכליים של מקורביו. אך התנגדות למונופול של הרבנות אינה התנגדות ליהדות.

הוויכוח האמיתי בישראל אינו בין "יהודים" שחרדים למסורת לבין "ישראלים" שמתנכרים לה ומבקשים לנקות את המדינה מסממניה. הוויכוח הוא על דמותה היהודית של המדינה, ושותפים לו, גם משמאל, אלו שהחרדה שלהם לדמותה היהודית של המדינה ולדמותה של היהדות במדינה לא קטנה מזו של "היהודים" מימין. הניסיון להציג את המחנה הליברלי כמי שאיבד את יהדותו הוא שקר פוליטי מסוכן, והגיעה העת לשרש אותו מהשיח.

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, וגם מדינה ציונית וישראלית. בתפארתן, הזהויות הללו חיות זו לצד זו ומשלימות זו את זו. יש מתח בין הערכים השונים המכוננים את הישראליות, והוויכוח על מקומם במרחב הציבורי הוא ממשי ומלווה את המדינה מעת הקמתה. אבל במובן הזהותי העמוק רוב הישראלים הם יהודים. ויהדותם של אלו משמאל ומהמרכז הפוליטי לא נופלת מזו של ה"יהודים" הימנים. הסתגלות לנרטיב הזה משרתת את הקצוות הפוליטיים וקמפיינים פוליטיים של מתמודדים ציניים, ומסכנת את החברה הישראלית בעוד שסע, שבשקר יסודו.

פורסם בישראל היום. 

The post השקר של "יהודים נגד ישראלים" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בתוך יום עמוס בכותרות, הידיעה על מצב האוריינות של תלמידי ישראל, כפי שעולה מתוצאות מבחני פיזה, בלטה לעין וכאבה בלב.

אני מניחה שאין כמעט אדם בישראל שהתוצאות הללו אינן מדאיגות אותו. כולם כבר אמרו את המובן מאליו על מצב מערכת החינוך, על ההזנחה ארוכת השנים של המשאב האנושי ועל הצורך בשינויים עמוקים. באמת שאין הרבה מה להוסיף. ובעיקר, זה לא יעזור. אפשר להמשיך לגולל את כל האחריות על המערכות, הממסדים והפוליטיקה, אבל לפעמים לא נכון לצפות שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו.

כי הציונים הם של הילדים שלנו, ולכן האחריות עליהם הוא גם שלנו.

אולי צריך לחזור ולומר את המובן מאליו: הורים הם האחראים הראשונים לחינוך ילדיהם. הם אחראים שהוא יצמח להיות אדם בעל מידות טובות, עם יכולת הבחנה בין טוב לרע ובחירה בטוב. ההורים הם האחראים הראשונים לגדילה של הילד כיצור עצמאי וחושב, שמח ובריא ברוחו, בגופו ובנפש.

לא המטפלת, לא הגננת, לא המורה, לא המנהלת, ובוודאי לא אותה מפלצת גדולה שנקראת משרד החינוך. ברור שרובנו לא יכולים ללמד את ילדינו מתמטיקה, אנגלית או פיזיקה ברמה הנדרשת, וגם איננו אמורים להחליף את בית הספר. אבל קריאה, כתיבה, שפה וסקרנות אינן רק מקצועות לימוד. הן חלק מאחריות הורית והן חלק מתרבות רחבה שבתוכה אנחנו מגדלים את ילדינו.

אם ילדי ישראל נמצאים במקום נמוך כל כך בדירוג האוריינות של מדינות ה OECD , קשה לטעון שמדובר רק בבעיה של מערכת החינוך. זו גם בעיה תרבותית רחבה שנמצאת בבתים שלנו. כידוע, העם היהודי נקרא "עם הספר". ההצטיינות היהודית לאורך דורות בקריאה ובלימוד עיוני לא נבעה מאיכותה של מערכת חינוך, אלא מתרבות רחבה של לימוד, פרשנות, סקרנות ואהבת דעת, שנמצאה בבית, בקהילה ובאטמוספירה התרבותית כולה.

גם היום, בעידן הבינה המלאכותית, מיומנויות הקריאה הן בסיס לחשיבה. האדם חושב במילים ובמושגים. הדמיון האנושי משתמש בדימויים, בסיפורים ובעושר לשוני. היכולת לקרוא טקסט מורכב, להבין רעיון, לזהות טיעון ולהבחין בין עיקר לטפל היא חלק מן היכולת שלנו לחשוב כבני אדם בעצמינו. עולם המסכים לעולם לא יוכל להחליף באופן מלא את הקריאה, הסיפור והדמיון.

הבעיה אמנם ענקית, אבל יש גם צעדים פשוטים מאוד שאפשר לעשות. תעשו מנוי לספרייה הציבורית. תקראו יחד עם הילדים את אותו ספר ולדבר עליו. תשאירו ספרים נגישים בבית. תנו לילדים לראות גם אתכם קוראים בשעות הפנאי, בשבתות ולפני השינה. צרו מדי פעם שעת קריאה משפחתית: בלי מסכים, בלי מטלות, פשוט זמן שבו בני הבית יושבים יחד וקוראים. (גם מגזין ספורט נחשב).

תוצאות מבחני פיזה הן קריאת השכמה למערכת החינוך, אבל הן גם קריאת השכמה לנו, ההורים של ילדי "עם הספר". זה איננו תואר כבוד שקיבלנו בירושה, זו בחירה תרבותית שצריך שתיעשה מחדש בכל דור ובכל בית. השאלה המטרידה באמת איננה באיזה מקום תהיה ישראל במבחן פיזה הבא. השאלה היא איזה מין אנשים נגדל כאן עד אז.

פורסם בערוץ 7.

The post הציונים שלהם, האחריות שלנו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

להאזנה באפל:

להאזנה בספוטיפיי:

The post תשובה ציונית הולמת – שיחה עם מוקי צור first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

יותר כיף לכתוב טור דביק שמייחל לשנה הרבה יותר טובה, אבל המציאות מצביעה אחרת: שילוב של תהליכים ואירועים, חלקם גלובליים וחלקם מקומיים, מאיים להפוך את תשפ"ז לשנה של "סערה מושלמת", שבה יתלכדו כמה גורמים הצפויים להציב בפנינו אתגרים משמעותיים יותר מאלו שחווינו. בזירה המקומית – חוסר יציבות פוליטית, החרפת המאבקים הפנימיים, התחזקות מגמת ההגירה השלילית ואתגרים ביטחוניים מתמשכים. ובעולם – הבינה המלאכותית, האקלים המשתגע, חוסר היציבות במערכת הבינלאומית והתחרות בין המעצמות.

וכתוצאה מאלו – המשך התגברות האנטישמיות, שמטבעה מוצאת את היהודים אשמים ברעות כולן. הלוואי שאמצא דובר שטויות.

נתחיל כאן: מעט אחרי החגים תתקיימנה בחירות. הסקרים מנבאים תיקו פוליטי. כמו שני מתגוששים בזירה, ה"גושים" הפוליטיים אוחזים זה בצווארו של זה ללא הכרעה. אם כך יהיה, נקבל שידור חוזר של שנות הבחירות 2020-2023 וחוסר יציבות מתמשך. זאת, לנוכח מציאות חברתית קיצונית יותר – רוב הישראלים מזהים את השסע החברתי כסיכון הכי גדול לישראל. המצב המחריף מביא יותר ישראלים, וביניהם מעמוד השדרה של הכלכלה והמשק, להגר.

גם בזירה הביטחונית הדברים מעורערים, ובכמה מובנים הם מחריפים. ישראל לא הכריעה את האויב באף חזית. צה"ל פרוס עד הקצה בלבנון, בעזה וביו"ש, ו"סבב" נוסף עם איראן מרחף מעלינו כאיום שיתממש שוב. הנטל הביטחוני על כוח האדם ועל הכלכלה הישראלית הוא עצום, כמעט חסר תקדים. וגם בזירת החוץ האופק מעונן: ערב השנה החדשה, בריטניה, שהיתה פעם בעלת ברית קרובה של ישראל, הטילה סנקציות חסרות תקדים על ישראל. אליה הצטרפו 11 מדינות אירופיות, וביניהן כאלו מרכזיות באיחוד.

גם בארה"ב מצבה של ישראל מידרדר: בשני הצדדים הפוליטיים יש הקצנה בטונים כלפי ישראל וכלפי היהודים. בבחירות האמצע ישראל היא כבר נושא מרכזי, שלא לטובתה, וככל שיתחמם המרוץ לנשיאות – המצב יורע. גם התמיכה הציבורית בישראל נמצאת בשפל היסטורי, ועל אלו נוספת האנטישמיות. באירופה אלו כבר חדשות ישנות.

אנטישמיות ושלילת ישראל, שהפכו להיות תזה אחת, מאיימות על הקיום היהודי בתפוצות, ובפרט בארה"ב, אבל הפכו להיות גם לאתגר של ביטחון לאומי לישראל, ואליהן מצטרפים אתגרים גלובליים שישפיעו על ישראל. האתגר הראשון הוא הבינה המלאכותית. מומחים רבים צופים שההתקדמות תהיה מהירה ממה שצפו, ולכן תשפיע על חיינו מהר יותר.

יש לכך גם השלכות חיוביות, אבל במובנים של שוק התעסוקה והכלכלה העולמי, יש סבירות גדולה שאנחנו צפויים למשבר חריף, כזה שיימשך לפחות עד שהכלכלה והמדינות יתארגנו מחדש בסביבה הזו. ישראל, שהכלכלה שלה מובלת על ידי המגזר הטכנולוגי, חשופה לכך במיוחד.

ומעל מרחף משבר האקלים, שלבדו לא היה משפיע באופן דרסטי על המערכת הבינלאומית, אבל כשהוא מצטרף לשאר האתגרים הוא יכול להיות משמעותי. כל אלו מחריפים את חוסר היציבות של המערכת הבינלאומית ואת התחרות בין המעצמות, שגם לה השלכות על ישראל.

חלק מהמגמות האלו חזקות מאיתנו, ולישראל יש השפעה מועטה עליהן. זה עדיין לא פוטר אותה מלהתייחס להשפעותיהן ולהתכונן אליהן. על חלק אחר מהן, אלו הנוגעות לישראל, יש לנו השפעה משמעותית. חלקן תוצאתיות למדיניות הממשלה, וחלקן נובעות מסיבות חיצוניות, אבל אנחנו עדיין יכולים לעשות יותר כדי לעמוד מולן. האתגרים שמזמנת לנו תשפ"ז עלולים להפוך לסערה מושלמת. אבל ככל שהם לא גזירת גורל – נוכל להמתיק את הגלולה בבחירות שאנחנו עושים ונעשה. ובכל זאת – שנה טובה!

פורסם בישראל היום. 

The post תשפ"ז – הסערה בדרך? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

המבקשים לכלול את המגילה בחוקה הופכים אותה מנכס תרבותי לנשק משפטי. הכוונות הטובות שלהם לשדרוגה של המגילה עלולות להוביל להשמדת ערכה המיטיב עבור כולנו.

לאחרונה מועלות הצעות מצדדים שונים של המחלוקת הישראלית – ממפלגת ביחד בראשות בנט ועד לתנועה לאיכות השלטון – לכלול בפתח הטקסט החוקתי העתידי את מגילת העצמאות, ובכך להפוך אותה למסמך שיעמוד בראש הפירמידה הנורמטיבית בישראל. גם נשיא בית המשפט העליון בעבר, אהרן ברק, מציג עמדה דומה. האם הדבר ראוי?

אפשר להזדהות בהתלהבות עם המוטיבציה למהלך שכזה. המגילה היא טקסט קנוני ישראלי שאין שני לו. במשך שנים הבינו כולם את המשמעות הכמעט-ניסית של ההסכמה הרחבה אשר הושגה בין מנהיגי היישוב, שהצליחו ברגע כינון המדינה, כשעצם קיומה הוטל בספק, לברוא במילים את הרוח הישראלית של העם היהודי המתחדש בארצו. המגילה היא כמוסה של דנ"א ישראלי מזוקק, שדור המייסדים של המדינה שתל במחזור הדם הישראלי כמתנה לדורות. לכן, לכאורה, העלאתה על נס בפתח החוקה העתידית שלנו היא מהלך מתבקש.

ולא היא. מי שמעוניין לשמר את מעמדה הנישא של המגילה מעל המחלוקת הישראלית חייב להכיר בהבחנה שבין שני סוגים של שיח: שיח של זהות ושיח של זכויות. המגילה צריכה לשמש אותנו בשיח הראשון – כמכשיר מגבש זהות. היא נמל הבית הזהותי של הישראלים, שממנו הם יוצאים להפלגות בים המחלוקת הסוער, ואליו הם שבים למנוחת לילה משותפת. הצלחתה במילוי תפקידה ההיסטורי תלויה בשאלה אם היא זוכה לתמיכה עממית רחבה, רגשית ושכלית.

אולם תמיכה זו לא תוכל להתקיים אם המגילה תהפוך מקנון ישראלי מגדיר זהות לטיעון משפטי קובע זכויות. גרירת המגילה לשיח הזכויות תפגע בה משום ששיח זה מתנהל באמצעות הכרעות שיפוטיות, שבהן יש מנצחים ומנוצחים. וכאשר אחד הצדדים מבקש להכריע את יריבו באמצעות הסתמכות על המגילה הוא גורר את היריב לכפור בחשיבותה, וכך מדולל ערכה כנכס זהותי משותף.

הליך הגריעה מערכה הסמלי-זהותי-חינוכי של המגילה כבר החל: כך, בדיון הדרמטי בבג"ץ בעניין עילת הסבירות, עורך הדין שייצג את הממשלה(!) טען נגד הלגיטימיות של המגילה משום שחוברה, לדבריו, על ידי קבוצה לא מייצגת, נוסחה בחופזה והיא ישנה ואנכרוניסטית. בהמשך הסביר את דבריו וריככם, אבל השריטה העמוקה כבר פצעה את פני המגילה. מנגד, שופט בית המשפט העליון, בעמדת יחיד, קבע בדיון בעניין "חוק טבריה" כי המגילה היא נורמת היסוד עליה עומד המשפט הישראלי כולו. הוא פתח במהלך אינטלקטואלי-משפטי המבקש לעשות שימוש במגילה כמכשיר משפטי שמכוחו אפשר יהיה לבצע ביקורת שיפוטית אפילו על חוקי יסוד. השופט חזר על עמדה זו בפסק דין שניתן בשבוע האחרון בעניין "חוק הקפאת מעצרי עריקים חרדים". לשיטתו, החוק המדובר "נחקק שלא במסגרת סמכותה של הכנסת, ודינו בטלות" כיוון שהוא פוגע בזכות ל"שוויון גמור" שמוקנה לכלל האזרחים מכוח החלק המשפטי-אופרטיבי שהשופט מייחס למגילה.

המבקשים לכלול את המגילה בחוקה משדרגים את עמדתה והופכים אותה מנכס תרבותי לנשק משפטי. הכוונות הטובות שלהם לשדרוגה של המגילה עלולות להוביל להשמדת ערכה המיטיב עבור כולנו.

אנחנו סובלים מתסמונת רעילה: השיחה הישראלית נוטה למקם את עצמה בשיח הזכויות ולהזניח את שיח הזהות. אנחנו בוחרים להעביר את מרכז הכובד של המחלוקת התרבותית מהמרחב הציבורי – אידיאולוגיה, פוליטיקה ושוק רעיונות – אל המרחב השיפוטי שבו נופלות ההכרעות. אוהבי המגילה חייבים להתנגד להצבתה במגרש המשפטי. אסור להכריע בדיון על ביקורת שיפוטית של חוקים וחוקי יסוד על סמך שורותיה הנאצלות של מגילת העצמאות. לנוכח המציאות במדינה יש צורך גדול, קיומי, להיאחז ביתד של הסכמה שיכולה לאחד אותנו – והדבר היחידי שמתקרב לכך, המסמך החילוני הקדוש היחיד, הוא מגילת העצמאות. אסור לבזבז את מתנת דור המייסדים.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post להפריד בין מגילה לחוקה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.