ישראל שלחה לאיראן מסר אסטרטגי שהדהד הרבה מעבר לגבולות המזרח התיכון: היא פועלת על פי שיקול דעתה הריבוני. נכון, הנשיא דונלד טראמפ הצהיר אתמול בכמה ראיונות כי אינו מעוניין בפעולה ישראלית; נכון גם שהלחץ האמריקאי היה ממשי. ועדיין, ישראל עשתה את מה שסברה שעליה לעשות, ואת מה שנכון לאינטרסים הביטחוניים שלה. זה אולי נראה כמו אתגר ישיר לוושינגטון ולמדיניות הנשיא, אך ייתכן בהחלט שמדובר בתיאום מדוקדק: אמריקה נשארת מחוץ לסיבוב הזה, בעוד איראן לומדת שישראל מסוגלת ומוכנה לפעול גם ללא כיסוי אמריקאי מפורש. והמסר הזה קריטי. בחודשים האחרונים עסקה איראן במהלכה הישן והמוכר: קניית זמן, גרירת רגליים וניהול משא ומתן למראית עין בלבד.

בעוד הדיפלומטים ניסו להגיע להסכם שיאריך את הפסקת האש, המשיכה טהראן לזרוע אש ברחבי האזור – במתקפות על איחוד האמירויות, על בחריין ועל כווית, כולל הפגיעה בשדה התעופה שם לפני ימים אחדים (אירוע שכמעט נשכח בתוך שטף החדשות הבלתי פוסק). איראן היתלה באמריקה וניצלה את רצונו העז של טראמפ להשיג הסכם – כמעט בכל מחיר – כדי לקנות זמן, להתחמש ולהרחיב את מעגל ההשפעה שלה.
ואז הגיע אתמול.

לאחר התקיפה הישראלית בדאחייה, בחרו האיראנים להגיב במתקפת טילים נגד ישראל. המשטר בטהראן העריך שטראמפ יבלום את ירושלים, ושוב יצליח להוכיח כי איראן היא שמכתיבה את כללי המשחק במזרח התיכון. לכן, לא נכון היה להסתכל על מתקפת הטילים אמש רק כעל אירוע צבאי. מי שפיענח אותה נכון הבין שמדובר בהצהרה אסטרטגית: איראן ביקשה להבהיר שהיא מאמינה שביכולתה לקבוע את הנעשה במרחב כולו, כולל בלבנון. זו אינה התנהגות של משטר המתכוון לחתום על הסכם או המוכן לוויתורים. זו התנהגות של שחקן שמרגיש חסין, המאמין כי כיסאו יציב וכי האמריקאים נחושים כל כך להימנע מהסלמה עד שיעשו כמעט הכול כדי למנוע סבב לחימה נוסף.
הבוקר איראן למדה שיעור אחר.

ישראל הוכיחה פעם נוספת כי ריבונותה הביטחונית אינה נשענת על אישור חיצוני. לא תמיד נדרש "אור ירוק" מהבית הלבן כדי שצה"ל יפעל. וגם אם התקיים תיאום כלשהו מאחורי הקלעים, הנראות כלפי חוץ היא של עצמאות ישראלית – וזו כשלעצמה מחזקת את ההרתעה. ייתכן שזה בדיוק מה שסוכם בשקט. גם לאמריקה יש אינטרס שאיראן תפנים שהמשוואה השתנתה: שלא ניתן לגרור את התהליך לנצח, שהזמן שקנתה סביב שולחן המשא ומתן לא העניק לה חסינות, ושיש מחיר לניסיון לנצל את רצונו של טראמפ להסכם. במובן הזה, המשוואה החדשה אף משרתת את טראמפ. הוא יכול לומר לאיראנים שהוא אמנם מנסה להגיע להסכם, אך אם יסרבו להתגמש – לא בהכרח יהיה ביכולתו לרסן את ישראל. המסר ברור: הדרך להסכם עדיין פתוחה, אך החלון הולך ונסגר.

השאלה שנותרת פתוחה היא האם טהראן תשכיל להסיק את המסקנה הנכונה. האם הנהגת המשטר תבין שמשחק הדחיינות הגיע לקצו? האם תפנים שהאסטרטגיה של משיכת זמן, תקיפות באמצעות שלוחים ואיומים מרחוק כבר אינה מספקת לה את ההגנה שסיפקה בעבר? או שמא צפוי לנו עוד סבב – עוד טילים, עוד הצהרות ניצחון ועוד ניסיונות להשיג הפסקת אש פיקטיבית שתאפשר לאיראן להתארגן מחדש ולהמשיך בדיוק באותו נתיב. כך או אחרת, ישראל הבהירה הבוקר דבר אחד בצורה שאי אפשר לטעות בה: היא אינה מתכוונת להמתין לתשובה.

פורסם במקור ראשון. 

The post מסר אסטרטגי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"הנהגת חיזבאללה הפכה להיות נתונה לחלוטין להשפעה איראנית לאחר חיסולו של נסראללה", הצהיר ב־28 במאי בראיון לערוץ תקשורת צרפתי מנהיג העדה הדרוזית בלבנון, וליד ג'ונבלאט. "אני לא יודע איך לדבר עם המפלגה, אין לנו יותר בני שיח שם", המשיך. המילים יצאו מפיו של מי שידע לאורך חייו עליות ומורדות עם ארגון הטרור, אך הקפיד בשנים שלפני 7 באוקטובר לנהל שותפות אפקטיבית עימו.

לא בכדי מכונה ג'ונבלאט "שבשבת פוליטית", המזיזה עמדתה בהתאם לכיווני הרוח הלבנוניים. החלטתו להתבטא בחריפות כזו כלפי חיזבאללה מבטאת שינוי עמוק בציבור הלבנוני הלא־שיעי – איבה גוברת למי שנתפס כשחקן הפועל בשירות אינטרסים זרים, לא בשירות המדינה.

הסקרים שנערכו בלבנון לאורך מלחמת חרבות ברזל מצביעים על רוב ברור התומך במונופול המדינה על הנשק. סקר גאלופ מקיץ 2025 מצא רוב מוחץ של נוצרים (92%), דרוזים (89%) וסונים (87%) התומכים בפירוק חיזבאללה מנשקו ומוכנים להודות בכך בפומבי.

זוהי התפתחות דרמטית. בעבר התבסס כוחו של חיזבאללה במידה רבה על בריתות אסטרטגיות עם שותפים מעדות אחרות, שהעניקו לו ארשת פטריוטית לבנונית ואפשרו לו לאייש תפקידים השמורים לעדות אחרות. השותפות עם "הזרם הפטריוטי החופשי", אחת המפלגות הנוצריות החשובות, היתה הביטוי העמוק ביותר להתעצמות זו – והיא שאפשרה לחיזבאללה להפוך ל"ממליך המלכים" דה־פקטו בלבנון. הברית התפרקה סופית עם פרוץ המלחמה.

חיזבאללה מבודד כיום כפי שלא היה מעולם מחוץ לעדה השיעית. הארגון מתקשה לשכנע את הציבור הלבנוני שהוא מגן על לבנון, ולא על המהפכה האסלאמית באיראן. הסיבות רבות – חילופי הנהגה, שבירת מחסום הפחד – אך מעל לכולן: החלטתו לגרור את לבנון למלחמה פעמיים, ואף לא אחת מהן למען הלבנונים עצמם.

השינוי הזה הוא הזדמנות היסטורית לישראל ולארה"ב. עליהן לנצלה כדי להמשיך להחליש את אחיזת חיזבאללה במוסדות השלטון, הצבא, הביטחון, הפנים והכלכלה בלבנון ולגבש בעלי ברית שרואים בישראל שותפה לפירוק הארגון מנשק. בפרט, ישראל יכולה וצריכה לכונן שותפויות כלכליות והומניטריות בדרום לבנון – תחילה עם המובלעות הלא־שיעיות – ולפעול בנחישות לצמצום ההשפעה האיראנית. המסר צריך להיות ברור: שותפות עם ישראל היא נכס, שותפות עם חיזבאללה ואיראן – נטל. עם זאת, אסור לדחוק את השיעים לפינה. גם בהם ניכרים סימני שינוי, גם אם בוסריים. תהליכי ההתקרבות לשאר העדות חייבים להתנהל בזהירות, במקביל למאמצים לייצר אלטרנטיבה הנהגתית שיעית. אם ישראל תפגע ביכולתו של הארגון להגן על עדתו – השיעים יחפשו אלטרנטיבות.

לבנון משתנה לנגד עינינו. לראשונה זה שנים, יש לישראל בעלי ברית מהצד השני של הגבול. לא אידיאליים – רחוק מכך. אבל כפי שאמר צ'רצ'יל: "יש רק דבר אחד גרוע יותר מלהילחם עם בעלי ברית – להילחם בלעדיהם". טוב תעשה ישראל אם תיישם זאת בלבנון.

פורסם בישראל היום. 

The post חיזבאללה מאבד את לבנון – וזה מצוין first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

במהלך שנות ה-80 נכנסה ברית המועצות לשלב של היחלשות הדרגתית, גם אם מבחוץ היא עדיין נראתה כמעצמת על יציבה. חילופי ההנהגה התכופים ביטאו מערכת פוליטית תקועה ומזדקנת, אידיאולוגיה שאיבדה מכוחה וכלכלה תקועה. מול הקלחת הזו עמד נשיא אמריקני ששינה את אסטרטגיית ההכלה האמריקנית שמשלה עד אז בוושינגטון. מצויד באמונה עמוקה בצדקת הדרך האמריקנית ובאופטימיות מדבקת, טען הנשיא רונלד רייגן כי החירות והדמוקרטיה יישאו את הקומוניזם אל פח האשפה של ההיסטוריה. "אימפריית הרשע", כפי שכינה אותה רייגן, רקובה מכדי לשרוד לאורך זמן, ועל המערב להפסיק ולהכיל את ברית המועצות – אלא להתמקד בניצחון עליה, תוך ניצול המשבר ההיסטורי בו היא מצויה.

רבים מייחסים לרייגן תרומה משמעותית לנפילת ברית המועצות, אך שוכחים לפעמים כי לצד האידיאליזם העמוק שלו הוא היה גם פרגמטיסט זהיר שפעל בכל דרך אפשרית על מנת להגיע להבנות עימה במטרה לצמצם את הסיכון לקטסטרופה גרעינית. כך פעל רייגן בשני צירים מקבילים, שבעיניו אף פעם לא סתרו אחד את השני: הגברת הלחץ המדיני, הכלכלי, הצבאי והתודעתי על המשטר הסובייטי מחד גיסא וניהול אחראי של הסיכון הגרעיני באמצעות דיאלוג, בקרת נשק וחיפוש אחר הבנות עם מוסקבה. רייגן האמין כי גישה משולבת זו הכרחית על מנת להבטיח את ביטחונה של ארה"ב עד לנפילתה הבלתי נמנעת של ברית המועצות, שאת מועדה המדויק תדע רק "ההשגחה העליונה" לנבא.

"דוקטרינת רייגן" מאותתת לנו מהעבר על האסטרטגיה הנדרשת כעת מול המשטר האיראני. המציאות פשוטה: כל עוד המשטר הזה יוותר על כנו בתצורה כזו או אחרת – יוותר איום חמור על ישראל, ואין מחלוקת שלאיראן יש אחריות ישירה או עקיפה למרבית בעיותינו הביטחוניות. איראן היא "אימפריית הרשע" של ימינו ולפיכך, בדומה למדיניותו של רייגן, ישראל צריכה להגדיר יעד ברור וראשון במעלה של האצת נפילתו של המשטר. זהו יעד הכרחי אבל שאפתני מאוד, קשה לתחימה בזמן ושבלתי אפשרי להשיגו רק בכלים קינטיים. ישראל צריכה לקדם שורת מאמצים לחזק את האופוזיציה האיראנית, לאתר ולרקום קשרים עם גורמים חמושים בתוך המשטר ולפעול לערעור יסודותיו של המשטר ולהעמקת המתחים בין מוקדי הכוח בהנהגה. כל אמצעי לקידום היעד הזה – צבאי, כלכלי, קיברנטי, תודעתי או חשאי – נדרש להיבחן דרך שאלה אחת מרכזית: האם המשטר ייחלש כתוצאה מפעולה זו, או שלא.

לקחת בחשבון את אי הוודאות

בד בבד, ישראל וארה"ב צריכות לנהל את הסיכון האסטרטגי החמור ביותר הנשקף מאיראן: האפשרות שהאחרונה תשתמש במלאי האורניום המועשר שנותר בשטחה על מנת לבנות בהסתר פצצה גרעינית. במצב העניינים הנוכחי אין שום דרך להבטיח שאיראן לא תעשה כן, בייחוד כשהיא מתודלקת במוטיבציה יוצאת מגדר הרגיל להרתיע את ישראל וארה"ב מניסיונות נוספים להפיל את המשטר. זהו יעד דחוף שנדרש לקדמו גם במחיר הסכמות עם איראן על סוגיית הגרעין (בדגש על הוצאת האורניום המועשר מאיראן), שמחירם הברור הוא הפשרתם של כספים והעברתם לאיראן. הסכם שכזה יהיה זריקת חמצן חיונית למשטר האיראני, אבל זוהי "כוס תרעלה" שנדרש לשתות כדי לטפל באיום.

זוהי אינה סתירה, כפי שרייגן הראה לנו. האסטרטגיה הישראלית הכוללת חייבת לקחת בחשבון את אי הוודאות המבני הקשור בהערכת המועד המדויק של קריסת משטרים, מעורערים ורקובים ככל שיהיו (והמשטר האיראני הוא אכן כזה). בהקבלה לברית המועצות, איננו יודעים אם אנחנו ב-1982, ב-1985, ב-1989 או ב-1991. ישראל צריכה לפעול להאצת קריסת המשטר האיראני, ולוודא שהוא לא מצטייד בגרעין עד אז.

רייגן לא ידע מתי בדיוק תיפול ברית המועצות, אך הוא הבין היטב שאין להתייחס למשטר רקוב מן היסוד כאל עובדה נצחית. באותה מידה, הוא הבין שגם משטר בשקיעה עלול להחזיק בידיו יכולת להשמיד ערים ולגרור את העולם לקטסטרופה. זהו הלקח שעל ישראל וארה"ב לאמץ מול איראן: לא להמתין לנפילת המשטר, אלא לפעול כדי לקרב אותו; ולא להניח שעצם חולשתו תספיק כדי לנטרל את הסכנות שהוא מציב. יישום דוקטרינת רייגן באיראן הוא מורכב, חמקמק ולא מובטח, אבל הוא הטוב מבין כל החלופות האחרות.

פורסם במעריב. 

The post ליישם את דוקטרינת רייגן – מול איראן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

תמונה מורכבת. זו הדרך הטובה ביותר להבין את האופן שבו הסתיימה בינתיים המלחמה עם איראן. עדיין אי אפשר להגדיר אותה כניצחון, כפי שבנימין נתניהו רוצה, אבל היא גם אינה הכישלון שיאיר לפיד ונפתלי בנט ניסו להציג.

הסיבה שרבים מתקשים לעבד את התוצאה הזו היא שהם מוצאים את עצמם כעת במציאות שאינם רגילים אליה – מציאות שהתגבשה במהלך השנתיים וחצי האחרונות. חלק מהבעיה הוא שפוליטיקאים הטעו את הציבור וגרמו לנו להאמין שאפשר להשיג ניצחונות במהירות ובאמצעות כוח צבאי בלבד. בעזה, למשל, הובטח לנו "ניצחון מוחלט" ושלחץ צבאי לבד ישמיד את חמאס. במקום זאת, אחרי יותר משנתיים וחצי, חמאס עדיין שולט ב-50% מעזה ולא התפרק מנשקו.בלבנון, נאמר לנו בנובמבר 2024 שחיזבאללה ספג מכה קשה ושישראל שינתה מן היסוד את המשוואה בצפון. ובכל זאת, כעת ישראל שוב שקועה עמוק בביצה לבנונית.

ואז הגיעה מלחמת 12 הימים עם איראן ביוני. אז, נאמר שתוכנית הגרעין הושמדה ושישראל השיגה "ניצחון לדורות". ובכל זאת, שמונה חודשים לאחר מכן, יחד עם אמריקה, פתחנו במלחמה חדשה נגד איראן – מלחמה שנמשכה יותר מחמישה שבועות. אין ניצחון מוחלט. אין ניצחון לדורות.

מה שיש לנו במקום זאת הוא דבר מוכר יותר לכל מי שמבין כיצד מלחמות באמת אמורות להסתיים: הישגים צבאיים מרשימים בשדה הקרב, פגיעה חסרת תקדים ביכולות האויב, ואז העברת המקל לדיפלומטים כדי לבדוק אם ניתן לתרגם את ההישגים הללו להסדר שישמר אותם.
וזה לב הבעיה: ניהול ציפיות.

במשך זמן רב מדי נמכרה לישראלים ציפייה שגויה. לא מפני שההישגים הצבאיים לא היו אמיתיים – הם היו. אלא מפני שהם שווקו כסופיים ומוחלטים. הבעיה היא שמלחמות לעולם אינן פועלות כך, בוודאי לא במזרח התיכון ובוודאי לא מול אויב כמו איראן. פעולה צבאית יכולה לקנות זמן, להחליש, לשבש ולעכב. אבל היא אינה, כשלעצמה, מייצרת את הניצחון.

וזו הסיבה שכאשר אנו מביטים במלחמה הזו ושואלים מה בדיוק הושג, עדיין אין תשובה ברורה. ברמה הבסיסית ביותר, בקמפיין צבאי משותף והיסטורי, ישראל וארצות הברית הסבו נזק כבד לתשתיות הצבאיות והגרעיניות של איראן. מלאי טילים נפגעו. אתרי ייצור הותקפו. משגרים הושמדו. נכסים ימיים הותקפו. מערכי ההגנה האווירית נשחקו. מדענים ומפקדים חוסלו.

אבל מרשימה ככל שהמערכה הצבאית הייתה – והיא הייתה מרשימה – השאלה האמיתית היא מה יבוא עכשיו. כי אם יש לקח אחד שהישראלים היו צריכים ללמוד בשנתיים וחצי האחרונות, הוא שמלחמות אינן נמדדות רק לפי מה שנהרס בשדה הקרב. הן נמדדות לפי מה שנבנה, מובטח או נמנע לאחר מכן. הן נמדדות לפי השאלה האם התוצאה הדיפלומטית והאסטרטגית מקבעת את ההישגים הצבאיים ומונעת מהאויב פשוט להשתקם. וזו הסיבה שה10 ימים הקרובים חשובים כל כך.

האם ההישגים הצבאיים יתורגמו כעת להצלחה פוליטית? האם איראן תיאלץ למסור את כ-460 הקילוגרמים של אורניום מועשר ברמה גבוהה שברשותה? האם יוטלו מגבלות אמיתיות וניתנות לאימות על פיתוח וייצור הטילים בעתיד? האם מצר הורמוז ייפתח באופן שיחליש את אחד מכלי הכפייה החזקים ביותר של איראן?

אז האם זה הרגע לחגוג ניצחון? לא. אבל זה גם לא הרגע להכריז על כישלון, כפי שכמה פוליטיקאים מיהרו לעשות. מה שזה, בראש ובראשונה, הוא רגע להמתין, להתבונן, ולאפשר לדיפלומטיה להתפתח. רק כאשר השיחות הללו יצליחו או ייכשלו באופן סופי נדע אם המלחמה הזו הייתה רק הצלחה צבאית יוצאת דופן או משהו עמיד יותר שאפשר באמת לכנות ניצחון.

עם זאת, יש עוד נקודה שחשוב לזכור – מה שראינו במלחמה מול איראן היה, במובנים רבים, היישום המלא של הלקח החשוב ביותר מ-7 באוקטובר. לפני המתקפה של חמאס, ישראל ידעה שבעזה ולבנון בונים צבאות – רקטות, מנהרות, משגרים, טילי הנ"ט, לוחמים ומבני הפיקוד. אבל ישראל הייתה לכודה באסטרטגיית הכלה שהתמקדה בשאלה מרכזית אחת: כוונה. שהאויב מחזיק בנשק – את זה ידענו. השאלה הייתה אם הוא מתכוון להשתמש בו. האם חמאס רוצה מלחמה או מעדיף שקט? האם חיזבאללה מורתע או מתכונן לתקוף?

זה היה אסון 7 באוקטובר. אחרי מלחמת 12 הימים ביוני, כאשר התברר שאיראן האיצה את ייצור הטילים והתקרבה לסף גרעיני, ישראל החליטה שלא להיגרר שוב למלכודת הישנה.

היא לא רצתה להמתין עד שאיראן תשקם במלואו את ארסנל הטילים שלה ותצבור מספיק אורניום ברמה צבאית, ואז להיאלץ להתווכח אם טהרן מתכוונת להשתמש ביכולות הללו או לא. היא פעלה קודם כדי לשלול את היכולות עצמן. זה חשוב. זה מראה שישראל למדה מ-7 באוקטובר ושינתה את תפיסת הביטחון שלה. היא כבר אינה מוכנה לסבול איומים על גבולותיה רק מפני שהאויב עדיין לא לחץ על ההדק.

אבל הלקח הזה מגיע עם משמעות כואבת. הוא אומר שמה שקרה במהלך המלחמה האחרונה אינו יוצא דופן. ייתכן שזהו המודל לעתיד. כדי שהציבור יבין זאת, מנהיגים פוליטיים וצבאיים חייבים להיות שקופים וכנים. הם צריכים להסביר מה הושג, ובאותה מידה של בהירות גם מה לא הושג. הם צריכים לומר שהצלחה צבאית היא אמיתית וחשובה, אבל שהיא אינה קבועה, ושיכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר.

פורסם במעריב.

The post יכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post "שיגעון גדלות ואימפריאליזם אזורי" – למה החות'ים נכנסו לאירוע? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בחלוף שלושה שבועות של מלחמת איראן השנייה, ישראל וארה"ב יכולות להצביע על הישגים אופרטיביים יוצאי דופן, בחסות מתקפת הפתע ושילוב הכוחות ההיסטורי ביניהן. עלי חמינאי, האדריכל של התכנית להשמדת ישראל, נהרג כבר ביום הראשון לצד עשרות מפקדים. מערכי ההגנה האווירית של איראן נכתשו וישראל וארה"ב פועלות בחופש פעולה כמעט מלא מעל שמי המדינה. יכולות ייצור ושיגור הטילים והכטב"מים ספגו מכה משמעותית, וכך גם הצי המפואר שלה; אלפים ממשמרות המהפכה נהרגו, ומערכת הפיקוד והשליטה יצאה מאיזון. גם תכנית הגרעין נפגעה, באופן המעמיק את ההישג שהושג ביוני האחרון. מאזן הכוחות האופרטיבי עם איראן השתנה לחיוב – ובאופן דרמטי.

המשטר האיראני הוחלש מאוד, אבל עומד על הרגליים. איראן מקדמת אסטרטגיית התשה באמצעות ירי מתמשך לעבר מדינות רבות – שמצליח לפגוע בשגרת החיים ולעיתים גובה מחיר בדם. לפי שעה אין סימנים פומביים לערעור המשטר, שהצליח אף למנות מחליף לחמינאי בעיצומה של המלחמה – בנו מוג'תבא, הקיצוני לא פחות. איראן מנסה וגם מצליחה ללחוץ על הכלכלה העולמית ולסגור את מצר הורמוז, מתוך הערכה מוצדקת שזוהי נקודת התורפה של ארה"ב במערכה. גם שלוחתה החזקה ביותר, חיזבאללה, מצליחה גם היא לגבות מחיר מישראל.

ברקע, מרחפת סכנה מוחשית להתארכותה של המלחמה ללא יעדים צבאיים ברורים וללא אסטרטגיית יציאה – באיראן ובלבנון. ההישגים המרשימים שהשיגו ישראל וארה"ב עד כה יכולים להישחק בשעה שבנק היעדים האיכותי באיראן מצטמצם ואילו האחרונה ממשיכה להחזיק ביכולות התשתיות של ירי לעבר ישראל למשך חודשים רבים.

אל מול כל אלה ישראל חייבת לגבש אסטרטגיה ברורה וקוהרנטית להמשך המערכה, לסיומה וליום שאחריה. בטווח הקרוב עליה למקד מאמץ רחב, עצים וקצר ככל האפשר להעמקת ההישג מול איום הגרעין ומול יכולות יצור הטילים הבליסטיים. מצב הסיום הרצוי חייב להיות ברור ומדיד: איום הגרעין הוסר לדורות ואיום הטילים הצטמצם באופן דרמטי לשנים קדימה. המשמעות הישירה: לא ניתן לסיים את המלחמה ללא השמדת חלק הארי של התעשיות הביטחוניות האיראניות ומציאת פיתרון ל-440 הק"ג של האורניום המועשר שנמצא כעת על אדמת איראן.

במקביל, ישראל צריכה לנצל את המערכה הצבאית הנוכחית על מנת להמשיך ולהחליש את המשטר, מתוך הבנה מפוכחת שקשה להפיל משטר מהאוויר, ושקיימת אפשרות ממשית שהמלחמה תסתיים ללא קריסתו. הדבר מחייב כבר כעת גיבוש אסטרטגיה עם ארה"ב להאצת נפילת המשטר ביום שלאחר הפסקת אש – באמצעות פעולות סייבר וסנקציות משתקות, "הנבטת" גורמי אופוזיציה חמושים מתוך הצבא האיראני, העמקת הפיצול במשטר עצמו, הקמת ערוצי מידע עצמאיים והנגשתם לאיראנים, ובעיקר תכנונה של תכנית צבאית ברורה להגנה על איראנים לכשישובו לרחובות. היעד האסטרטגי העליון חייב להיות הפלת המשטר האיראני, תוך ניצול נקודת החולשה ההיסטורית שבה הוא מצוי וההישגים הצבאיים שהושגו מולו במערכה הנוכחית.

כמו כן, יש לנצל את ההתנהגות האיראנית לחיזוק בריתות קיימות וליצירת חדשות. מדינות המפרץ חוו על בשרן את חומרתו של האיום האיראני, כמו גם את עוצמתה הצבאית של מדינת ישראל ואת הפוטנציאל הרב שבשיתוף פעולה ביטחוני, צבאי וכלכלי עימה. זוהי עשויה להיות נקודת היפוך פוטנציאלית ביחסן של מדינות רבות באזור כלפי ישראל – לרבות קטר, תורכיה, סעודיה ומדינות מיפרציות נוספות עימן אין לישראל כיום יחסים – וטוב תעשה ישראל אם תזהה זאת ותפעל בהתאם.

בזירה הלבנונית, החלטתו של חזבאללה להיכנס למלחמה בשירות אינטרסים איראנים היא הזדמנות חד פעמית להביא לפירוקו כארגון צבאי, ואולי אפילו לבנות את היסודות להסכם שלום עתידי עם לבנון. המהלך הצבאי מול חיזבאללה חייב להיות עצים ולהתמקד באיומים שנותרו ממנו, אבל הוא אינו מספיק לבדו לפירוזו של ארגון שפועל בכלל לבנון ושהוא קודם כל תנועה פוליטית פונדמנטליסטית. ישראל חייבת לפעול גם מול מקורות הכוח הנוספים של הארגון, ובראשם הסיוע האיראני וכוחו הפוליטי בלבנון ובעדה השיעית, ולהמשיך במאמץ הסיזיפי לחזק את מדינת לבנון ואת כוחה לאכוף את ריבונותה בשטח. במקביל, על ישראל להיזהר מלהיכנס למארב האסטרטגי המתקרא תמרון נרחב בלבנון, שסיכוניו לא מבוטלים ושתועלתו מפוקפקת.

ההישגים רבים, אך סון טסו צדק כשאמר שטקטיקה ללא אסטרטגיה היא הרעש שלפני התבוסה. אנו עומדים בפני הזדמנות חסרת תקדים לנצל את ההישגים הצבאיים לטובת שיפור דרמטי והיסטורי במצבה המדיני והביטחוני של ישראל. בד בבד, אנחנו עומדים בפני סיכון לדשדוש ולגרירת רגליים במערכות צבאיות בלתי נגמרות שתשחקנה את הישגינו. הבחירה בידינו.

פורסם ב'הארץ'

The post הסיום של המלחמה חייב להיות ברור ומדיד: הסרה של איום הגרעין first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בראשית המערכה הנוכחית החליט חיזבאללה באופן מודע להיכנס למארב אסטרטגי שעשוי, בסופו של תהליך, להביא לפירוקו כארגון צבאי במדינת לבנון. ארגון הטרור בחר להימנע מתגובה מול ישראל במערכה הקודמת מול איראן, אפילו לאחר סיכולו של רמטכ"ל הארגון טבטבאי בלב ביירות. חיזבאללה, שקידש בעבר מדיניות של משוואות הכוללות תגובה לכל פעולה ישראלית, עבר לנתיב אחר: הכלה, בכל מחיר.

זו הייתה מדיניות של הישרדות: הארגון הוכה קשות במלחמה מול ישראל ויכולותיו נפגעו, הוא הזדקק לזמן להתאוששות ולשיקום. אלא שכך, הארגון הבין שהקרקע רועדת תחת רגליו: יותר ויותר לבנונים, כולל שיעים, ראו בו נטל ולא נכס. גם מדינת לבנון הגבירה את פעילותה נגד הארגון, מגובה בלגיטימציה ציבורית ובגיבוי אמריקני. חסן נסראללה, המנהיג המיתולוגי, חוסל, ומחליפו לא נהנה מאותה הילה דתית ופוליטית. אפילו נביה ברי, יו"ר אמל — בעלת הברית השיעית של חיזבאללה — החל להתרחק מהארגון.

מדיניות ההכלה השתנתה לאחר הריגתו של המנהיג העליון האיראני עלי חמינאי, שהעמיד את הארגון בעימות חזיתי בין הזהות האיראנית לבין זהותו הלבנונית. זוהי תחרות נטולת כוחות, שכן חיזבאללה הוא קודם כל ולפני הכל שחקן איראני. הוא הוקם, מומן, חומש ואומן על ידי איראן כדי לשמש כזרוע הביצוע של המשטר להמשך שרידותו. במובנים רבים, לחיזבאללה לא הייתה ברירה אלא לסייע באופן פעיל לאיראנים מול המטרה המוצהרת של ישראל וארה"ב להפלת המשטר.

סביר שלחץ איראני לפעול וביקורת פנימית על מדיניות ההכלה של הארגון תרמו גם להחלטה. חיזבאללה מודע למחיר הפוליטי שישלם בלבנון, אבל הפור נפל. ואכן, לראשונה קראה מדינת לבנון הרשמית באופן גלוי לפירוקו מנשק, והביקורת על הארגון חוצה עדות ועמדות — כמי שסיכן ביודעין את אזרחי לבנון בשירותם של אינטרסים זרים. חיזבאללה אמנם מסמן את פעולותיו כהגנה על לבנון, אבל טיעוניו אינם משכנעים. את השד הזה, כך מבין חיזבאללה, יהיה קשה מאוד להחזיר לבקבוק.

להילחם עד מוות

ביום רביעי החליט חיזבאללה לעלות מדרגה, במגבלות היכולות הקיימות שלו. לאחר תכנון מקדים הצליח לבצע מטח מתואם שהשתלב בזמני הירי מאיראן — הממוקד בעיקר בצפון הארץ. בכך ביקש הארגון לסמן שהוא עדיין יכול לפגוע בישראל ולייצר "התנגדות". נכון לראות את ההחלטה כניסיון לגרור את ישראל למלחמה התשה בלבנון שתקשה עליה להפיל את המשטר האיראני. בפעולה זו מבטא חיזבאללה את תכליתו: להילחם עד מוות על הרפובליקה האסלאמית של איראן, גם במחיר סיכון לבנון.

חיזבאללה אינו הארגון האימתני שהיה לפני שנתיים וחצי, אך הוא עדיין מסוגל לערער את שגרת החיים של הישראלים. ארגוני טרור פונדמנטליסטיים לא נכנעים, והפתעות טקטיות ואופרטיביות הן חלק ממערכות צבאיות. ישראל צריכה להבין שמולה עומד כוח גרילה נחוש וקנאי, ולגבש אסטרטגיה להפיכתו למצורע בלבנון. לראשונה זה שנים זהו תרחיש אפשרי. אסור לישראל להחמיץ את ההזדמנות.

פורסם בישראל היום. 

The post הזדמנות שאסור להחמיץ first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"עמדתנו כלפי התוקפנות נגד איראן, לבנון ופלסטין היא עמדה עקרונית של עוינות לאויב הישראלי, ואנו מדגישים את מוכנותנו ברמה הצבאית בהתאם להתפתחויות". כך אמר בחמישי האחרון עבד מלכ אלחות'י, מנהיג המשטר השיעי הקיצוני הנושא את שם משפחתו וששולט בצפון מערב תימן. זו הייתה הצהרה פומבית שמעניינת דווקא בגלל מה שאין בה: התחייבות לקחת חלק במערכה הקיומית של המשטר האיראני על עצם קיומו.

מזה 21 ימים פועלת איראן במערכה אזורית רחבה שתכליתה להתיש את ישראל וארה"ב ולמנוע מהן להשיג את מה שהיא תופסת כניסיון ברור וגלוי להפלת המשטר. במסגרת המערכה הזו כל האמצעים כשרים: ירי חסר הבחנה למרכזי אוכלוסייה, תקיפת תשתיות אנרגיה במפרץ, ירי לעבר ידידות כמו קטר ועומאן ולמדינות נאט"ו כמו טורקיה וקפריסין, ולחץ אגרסיבי על שלוחותיה האזוריות להשתלב במערכה. חיזבאללה נענה לקריאה, אך נדמה שדווקא החות'ים – שחקן רדיקלי, אנטישמי ושש אלי קרב שחורט על דגלו (פשוטו כמשמעו) את סיסמת "מוות לאמריקה, מוות לישראל וקללה על היהודים", נמנע עד כה לסייע למעצמה השיעית האיראנית בקרב המכונן על קיומה. למה?

טובי המוחות בישראל ובארה"ב חושקים שיניהם בסוגיה זו, ותשובה חד משמעית אין. האפשרות הטובה ביותר מבחינת ישראל היא שהחות'ים מורתעים ועייפים מהשתלבות ישירה במערכה לאחר שכילו חלק ניכר מיכולותיהם בשנים האחרונות, ולאחר שורת התקיפות האגרסיביות של ישראל מולם – לסיכול יעדי פו"ש ולפגיעה בתשתיות לאומיות שונות. ברקע, ייתכן ועומדת המחשבה שהפעלת כוח מצד החות'ים לא תשרת את המאמץ האיראני באופן משמעותי, אך כן תגבה מחיר כבד מהחות'ים שמנסים לבנות מחדש את כוחם לקראת המערכה הבאה.

ההחלטה שלא להשתלב יכולה לבטא גם את עצמאות הפעולה של החות'ים, ואת התעקשותם שלא לפעול תחת התכתיבים האיראנים. לחות'ים שיתוף פעולה אסטרטגי עם איראן אבל הם אינם רואים עצמם כפופים – צבאית או דתית – לאיראן, בשונה מחיזבאללה. יתרה מכך, למנהיג החות'י יש אספירציות משל עצמו וחזון אזורי שבו הוא תופס עמדת הובלה מרכזית במערכת הצירית, שאינה בהכרח כפופה באיראן. ההחלטה שלא לפעול עד כה עשויה לאותת לאיראן ולאזור כולו שהחות'ים אינם רוקדים לחלילו של אף אחד, גם אם הוא שותף לדרך. ייתכן שהיא גם מבטאת הבנה מפוכחת של החות'ים שהיחלשותה של איראן היא דבר בלתי נמנע, באופן המחייב אותם לשמור את הכוח לקראת היום בו הם יקבלו את כתר ההובלה של הציר השיעי.

ייתכן שהחות'ים רק ממתינים מהיציע לרגע הנכון להיכנס למגרש, בין אם בשל התארכות המערכה, ערעור היציבות של המשטר האיראני או דווקא התפתחויות בזירה הפלסטינית. כזכור, החות'ים כרכו את גורלם במערכה בעזה ואפשר שהם מעוניינים לשמר את אחד מהכלים ההרתעתיים הבודדים שנותרו כנגד חזרה ללחימה ברצועת עזה. הישאבות למלחמה האיראנית, לפי אפשרות זו, יכולה להסיט את הקשב החות'י ממה שחשוב באמת בראייתם: הובלת המאבק האזורי להגנה על "פלסטין".

ישנה גם אפשרות נוספת שמדירה שינה מהמודיעין הישראלי, ולפיה החות'ים מחכים לרגע הנכון על מנת להפתיע את ישראל בפעולה אסטרטגית: מטח רחב היקף של טילים או כטב"מים או, מטריד יותר, פשיטה קרקעית או ימית בהיקפים נרחבים. המנהיג החות'י כבר הצהיר בעבר על נכונותו של העם התימני "לנוע במאות אלפים אל פלסטין ולנהל את קרב הג'יהאד הקדוש נגד האויב הציוני". לכך מתווספים דיווחים מהעבר על אימונים חות'ים לקראת פשיטה קרקעית או ימית לעבר ישראל, שמחזקים את ההערכה בישראל כי זוהי אפשרות שלא ניתן להוריד מהפרק, למרות המרחק הרב והמגבלות האופרטיביות הרבות. כלקח מרכזי מכשלי שבעה באוקטובר, צה"ל נערך לתרחיש זה ומפעיל מולו שורת מאמצים מודיעיניים, איסופיים ומבצעיים. אם החות'ים יחליטו על פעולה שכזו, אפשר להעריך ולקוות שהם יעמדו מול צה"ל משופר לאין שיעור מזה שעמד מול חמאס באותה שבת שחורה.

כך או אחרת, החות'ים כאן כדי להישאר, והם צפויים להמשיך ולהיות אתגר מרכזי ליציבות האזורית והגלובלית, ללא קשר להתפתחות המערכה מול איראן ומול חיזבאללה. הקיצוניות הדתית, האימפריאליזם האזורי, העמידות היחסית בפני לחצים חיצוניים והשנאה היוקדת לישראל וליהודים – ימשיכו לעצב את המדיניות החות'ית ולהפוך אותם לאחד מהשחקנים המורכבים והמתעתעים עימם התמודדה ישראל בשנים האחרונות.

פורסם בוואלה. 

The post החות'ים שומרים על שקט. בינתיים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post מה נדרש כעת כדי לפרק חיזבאללה? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.