תמונה מורכבת. זו הדרך הטובה ביותר להבין את האופן שבו הסתיימה בינתיים המלחמה עם איראן. עדיין אי אפשר להגדיר אותה כניצחון, כפי שבנימין נתניהו רוצה, אבל היא גם אינה הכישלון שיאיר לפיד ונפתלי בנט ניסו להציג.

הסיבה שרבים מתקשים לעבד את התוצאה הזו היא שהם מוצאים את עצמם כעת במציאות שאינם רגילים אליה – מציאות שהתגבשה במהלך השנתיים וחצי האחרונות. חלק מהבעיה הוא שפוליטיקאים הטעו את הציבור וגרמו לנו להאמין שאפשר להשיג ניצחונות במהירות ובאמצעות כוח צבאי בלבד. בעזה, למשל, הובטח לנו "ניצחון מוחלט" ושלחץ צבאי לבד ישמיד את חמאס. במקום זאת, אחרי יותר משנתיים וחצי, חמאס עדיין שולט ב-50% מעזה ולא התפרק מנשקו.בלבנון, נאמר לנו בנובמבר 2024 שחיזבאללה ספג מכה קשה ושישראל שינתה מן היסוד את המשוואה בצפון. ובכל זאת, כעת ישראל שוב שקועה עמוק בביצה לבנונית.

ואז הגיעה מלחמת 12 הימים עם איראן ביוני. אז, נאמר שתוכנית הגרעין הושמדה ושישראל השיגה "ניצחון לדורות". ובכל זאת, שמונה חודשים לאחר מכן, יחד עם אמריקה, פתחנו במלחמה חדשה נגד איראן – מלחמה שנמשכה יותר מחמישה שבועות. אין ניצחון מוחלט. אין ניצחון לדורות.

מה שיש לנו במקום זאת הוא דבר מוכר יותר לכל מי שמבין כיצד מלחמות באמת אמורות להסתיים: הישגים צבאיים מרשימים בשדה הקרב, פגיעה חסרת תקדים ביכולות האויב, ואז העברת המקל לדיפלומטים כדי לבדוק אם ניתן לתרגם את ההישגים הללו להסדר שישמר אותם.
וזה לב הבעיה: ניהול ציפיות.

במשך זמן רב מדי נמכרה לישראלים ציפייה שגויה. לא מפני שההישגים הצבאיים לא היו אמיתיים – הם היו. אלא מפני שהם שווקו כסופיים ומוחלטים. הבעיה היא שמלחמות לעולם אינן פועלות כך, בוודאי לא במזרח התיכון ובוודאי לא מול אויב כמו איראן. פעולה צבאית יכולה לקנות זמן, להחליש, לשבש ולעכב. אבל היא אינה, כשלעצמה, מייצרת את הניצחון.

וזו הסיבה שכאשר אנו מביטים במלחמה הזו ושואלים מה בדיוק הושג, עדיין אין תשובה ברורה. ברמה הבסיסית ביותר, בקמפיין צבאי משותף והיסטורי, ישראל וארצות הברית הסבו נזק כבד לתשתיות הצבאיות והגרעיניות של איראן. מלאי טילים נפגעו. אתרי ייצור הותקפו. משגרים הושמדו. נכסים ימיים הותקפו. מערכי ההגנה האווירית נשחקו. מדענים ומפקדים חוסלו.

אבל מרשימה ככל שהמערכה הצבאית הייתה – והיא הייתה מרשימה – השאלה האמיתית היא מה יבוא עכשיו. כי אם יש לקח אחד שהישראלים היו צריכים ללמוד בשנתיים וחצי האחרונות, הוא שמלחמות אינן נמדדות רק לפי מה שנהרס בשדה הקרב. הן נמדדות לפי מה שנבנה, מובטח או נמנע לאחר מכן. הן נמדדות לפי השאלה האם התוצאה הדיפלומטית והאסטרטגית מקבעת את ההישגים הצבאיים ומונעת מהאויב פשוט להשתקם. וזו הסיבה שה10 ימים הקרובים חשובים כל כך.

האם ההישגים הצבאיים יתורגמו כעת להצלחה פוליטית? האם איראן תיאלץ למסור את כ-460 הקילוגרמים של אורניום מועשר ברמה גבוהה שברשותה? האם יוטלו מגבלות אמיתיות וניתנות לאימות על פיתוח וייצור הטילים בעתיד? האם מצר הורמוז ייפתח באופן שיחליש את אחד מכלי הכפייה החזקים ביותר של איראן?

אז האם זה הרגע לחגוג ניצחון? לא. אבל זה גם לא הרגע להכריז על כישלון, כפי שכמה פוליטיקאים מיהרו לעשות. מה שזה, בראש ובראשונה, הוא רגע להמתין, להתבונן, ולאפשר לדיפלומטיה להתפתח. רק כאשר השיחות הללו יצליחו או ייכשלו באופן סופי נדע אם המלחמה הזו הייתה רק הצלחה צבאית יוצאת דופן או משהו עמיד יותר שאפשר באמת לכנות ניצחון.

עם זאת, יש עוד נקודה שחשוב לזכור – מה שראינו במלחמה מול איראן היה, במובנים רבים, היישום המלא של הלקח החשוב ביותר מ-7 באוקטובר. לפני המתקפה של חמאס, ישראל ידעה שבעזה ולבנון בונים צבאות – רקטות, מנהרות, משגרים, טילי הנ"ט, לוחמים ומבני הפיקוד. אבל ישראל הייתה לכודה באסטרטגיית הכלה שהתמקדה בשאלה מרכזית אחת: כוונה. שהאויב מחזיק בנשק – את זה ידענו. השאלה הייתה אם הוא מתכוון להשתמש בו. האם חמאס רוצה מלחמה או מעדיף שקט? האם חיזבאללה מורתע או מתכונן לתקוף?

זה היה אסון 7 באוקטובר. אחרי מלחמת 12 הימים ביוני, כאשר התברר שאיראן האיצה את ייצור הטילים והתקרבה לסף גרעיני, ישראל החליטה שלא להיגרר שוב למלכודת הישנה.

היא לא רצתה להמתין עד שאיראן תשקם במלואו את ארסנל הטילים שלה ותצבור מספיק אורניום ברמה צבאית, ואז להיאלץ להתווכח אם טהרן מתכוונת להשתמש ביכולות הללו או לא. היא פעלה קודם כדי לשלול את היכולות עצמן. זה חשוב. זה מראה שישראל למדה מ-7 באוקטובר ושינתה את תפיסת הביטחון שלה. היא כבר אינה מוכנה לסבול איומים על גבולותיה רק מפני שהאויב עדיין לא לחץ על ההדק.

אבל הלקח הזה מגיע עם משמעות כואבת. הוא אומר שמה שקרה במהלך המלחמה האחרונה אינו יוצא דופן. ייתכן שזהו המודל לעתיד. כדי שהציבור יבין זאת, מנהיגים פוליטיים וצבאיים חייבים להיות שקופים וכנים. הם צריכים להסביר מה הושג, ובאותה מידה של בהירות גם מה לא הושג. הם צריכים לומר שהצלחה צבאית היא אמיתית וחשובה, אבל שהיא אינה קבועה, ושיכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר.

פורסם במעריב.

The post יכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post "שיגעון גדלות ואימפריאליזם אזורי" – למה החות'ים נכנסו לאירוע? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בחלוף שלושה שבועות של מלחמת איראן השנייה, ישראל וארה"ב יכולות להצביע על הישגים אופרטיביים יוצאי דופן, בחסות מתקפת הפתע ושילוב הכוחות ההיסטורי ביניהן. עלי חמינאי, האדריכל של התכנית להשמדת ישראל, נהרג כבר ביום הראשון לצד עשרות מפקדים. מערכי ההגנה האווירית של איראן נכתשו וישראל וארה"ב פועלות בחופש פעולה כמעט מלא מעל שמי המדינה. יכולות ייצור ושיגור הטילים והכטב"מים ספגו מכה משמעותית, וכך גם הצי המפואר שלה; אלפים ממשמרות המהפכה נהרגו, ומערכת הפיקוד והשליטה יצאה מאיזון. גם תכנית הגרעין נפגעה, באופן המעמיק את ההישג שהושג ביוני האחרון. מאזן הכוחות האופרטיבי עם איראן השתנה לחיוב – ובאופן דרמטי.

המשטר האיראני הוחלש מאוד, אבל עומד על הרגליים. איראן מקדמת אסטרטגיית התשה באמצעות ירי מתמשך לעבר מדינות רבות – שמצליח לפגוע בשגרת החיים ולעיתים גובה מחיר בדם. לפי שעה אין סימנים פומביים לערעור המשטר, שהצליח אף למנות מחליף לחמינאי בעיצומה של המלחמה – בנו מוג'תבא, הקיצוני לא פחות. איראן מנסה וגם מצליחה ללחוץ על הכלכלה העולמית ולסגור את מצר הורמוז, מתוך הערכה מוצדקת שזוהי נקודת התורפה של ארה"ב במערכה. גם שלוחתה החזקה ביותר, חיזבאללה, מצליחה גם היא לגבות מחיר מישראל.

ברקע, מרחפת סכנה מוחשית להתארכותה של המלחמה ללא יעדים צבאיים ברורים וללא אסטרטגיית יציאה – באיראן ובלבנון. ההישגים המרשימים שהשיגו ישראל וארה"ב עד כה יכולים להישחק בשעה שבנק היעדים האיכותי באיראן מצטמצם ואילו האחרונה ממשיכה להחזיק ביכולות התשתיות של ירי לעבר ישראל למשך חודשים רבים.

אל מול כל אלה ישראל חייבת לגבש אסטרטגיה ברורה וקוהרנטית להמשך המערכה, לסיומה וליום שאחריה. בטווח הקרוב עליה למקד מאמץ רחב, עצים וקצר ככל האפשר להעמקת ההישג מול איום הגרעין ומול יכולות יצור הטילים הבליסטיים. מצב הסיום הרצוי חייב להיות ברור ומדיד: איום הגרעין הוסר לדורות ואיום הטילים הצטמצם באופן דרמטי לשנים קדימה. המשמעות הישירה: לא ניתן לסיים את המלחמה ללא השמדת חלק הארי של התעשיות הביטחוניות האיראניות ומציאת פיתרון ל-440 הק"ג של האורניום המועשר שנמצא כעת על אדמת איראן.

במקביל, ישראל צריכה לנצל את המערכה הצבאית הנוכחית על מנת להמשיך ולהחליש את המשטר, מתוך הבנה מפוכחת שקשה להפיל משטר מהאוויר, ושקיימת אפשרות ממשית שהמלחמה תסתיים ללא קריסתו. הדבר מחייב כבר כעת גיבוש אסטרטגיה עם ארה"ב להאצת נפילת המשטר ביום שלאחר הפסקת אש – באמצעות פעולות סייבר וסנקציות משתקות, "הנבטת" גורמי אופוזיציה חמושים מתוך הצבא האיראני, העמקת הפיצול במשטר עצמו, הקמת ערוצי מידע עצמאיים והנגשתם לאיראנים, ובעיקר תכנונה של תכנית צבאית ברורה להגנה על איראנים לכשישובו לרחובות. היעד האסטרטגי העליון חייב להיות הפלת המשטר האיראני, תוך ניצול נקודת החולשה ההיסטורית שבה הוא מצוי וההישגים הצבאיים שהושגו מולו במערכה הנוכחית.

כמו כן, יש לנצל את ההתנהגות האיראנית לחיזוק בריתות קיימות וליצירת חדשות. מדינות המפרץ חוו על בשרן את חומרתו של האיום האיראני, כמו גם את עוצמתה הצבאית של מדינת ישראל ואת הפוטנציאל הרב שבשיתוף פעולה ביטחוני, צבאי וכלכלי עימה. זוהי עשויה להיות נקודת היפוך פוטנציאלית ביחסן של מדינות רבות באזור כלפי ישראל – לרבות קטר, תורכיה, סעודיה ומדינות מיפרציות נוספות עימן אין לישראל כיום יחסים – וטוב תעשה ישראל אם תזהה זאת ותפעל בהתאם.

בזירה הלבנונית, החלטתו של חזבאללה להיכנס למלחמה בשירות אינטרסים איראנים היא הזדמנות חד פעמית להביא לפירוקו כארגון צבאי, ואולי אפילו לבנות את היסודות להסכם שלום עתידי עם לבנון. המהלך הצבאי מול חיזבאללה חייב להיות עצים ולהתמקד באיומים שנותרו ממנו, אבל הוא אינו מספיק לבדו לפירוזו של ארגון שפועל בכלל לבנון ושהוא קודם כל תנועה פוליטית פונדמנטליסטית. ישראל חייבת לפעול גם מול מקורות הכוח הנוספים של הארגון, ובראשם הסיוע האיראני וכוחו הפוליטי בלבנון ובעדה השיעית, ולהמשיך במאמץ הסיזיפי לחזק את מדינת לבנון ואת כוחה לאכוף את ריבונותה בשטח. במקביל, על ישראל להיזהר מלהיכנס למארב האסטרטגי המתקרא תמרון נרחב בלבנון, שסיכוניו לא מבוטלים ושתועלתו מפוקפקת.

ההישגים רבים, אך סון טסו צדק כשאמר שטקטיקה ללא אסטרטגיה היא הרעש שלפני התבוסה. אנו עומדים בפני הזדמנות חסרת תקדים לנצל את ההישגים הצבאיים לטובת שיפור דרמטי והיסטורי במצבה המדיני והביטחוני של ישראל. בד בבד, אנחנו עומדים בפני סיכון לדשדוש ולגרירת רגליים במערכות צבאיות בלתי נגמרות שתשחקנה את הישגינו. הבחירה בידינו.

פורסם ב'הארץ'

The post הסיום של המלחמה חייב להיות ברור ומדיד: הסרה של איום הגרעין first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"עמדתנו כלפי התוקפנות נגד איראן, לבנון ופלסטין היא עמדה עקרונית של עוינות לאויב הישראלי, ואנו מדגישים את מוכנותנו ברמה הצבאית בהתאם להתפתחויות". כך אמר בחמישי האחרון עבד מלכ אלחות'י, מנהיג המשטר השיעי הקיצוני הנושא את שם משפחתו וששולט בצפון מערב תימן. זו הייתה הצהרה פומבית שמעניינת דווקא בגלל מה שאין בה: התחייבות לקחת חלק במערכה הקיומית של המשטר האיראני על עצם קיומו.

מזה 21 ימים פועלת איראן במערכה אזורית רחבה שתכליתה להתיש את ישראל וארה"ב ולמנוע מהן להשיג את מה שהיא תופסת כניסיון ברור וגלוי להפלת המשטר. במסגרת המערכה הזו כל האמצעים כשרים: ירי חסר הבחנה למרכזי אוכלוסייה, תקיפת תשתיות אנרגיה במפרץ, ירי לעבר ידידות כמו קטר ועומאן ולמדינות נאט"ו כמו טורקיה וקפריסין, ולחץ אגרסיבי על שלוחותיה האזוריות להשתלב במערכה. חיזבאללה נענה לקריאה, אך נדמה שדווקא החות'ים – שחקן רדיקלי, אנטישמי ושש אלי קרב שחורט על דגלו (פשוטו כמשמעו) את סיסמת "מוות לאמריקה, מוות לישראל וקללה על היהודים", נמנע עד כה לסייע למעצמה השיעית האיראנית בקרב המכונן על קיומה. למה?

טובי המוחות בישראל ובארה"ב חושקים שיניהם בסוגיה זו, ותשובה חד משמעית אין. האפשרות הטובה ביותר מבחינת ישראל היא שהחות'ים מורתעים ועייפים מהשתלבות ישירה במערכה לאחר שכילו חלק ניכר מיכולותיהם בשנים האחרונות, ולאחר שורת התקיפות האגרסיביות של ישראל מולם – לסיכול יעדי פו"ש ולפגיעה בתשתיות לאומיות שונות. ברקע, ייתכן ועומדת המחשבה שהפעלת כוח מצד החות'ים לא תשרת את המאמץ האיראני באופן משמעותי, אך כן תגבה מחיר כבד מהחות'ים שמנסים לבנות מחדש את כוחם לקראת המערכה הבאה.

ההחלטה שלא להשתלב יכולה לבטא גם את עצמאות הפעולה של החות'ים, ואת התעקשותם שלא לפעול תחת התכתיבים האיראנים. לחות'ים שיתוף פעולה אסטרטגי עם איראן אבל הם אינם רואים עצמם כפופים – צבאית או דתית – לאיראן, בשונה מחיזבאללה. יתרה מכך, למנהיג החות'י יש אספירציות משל עצמו וחזון אזורי שבו הוא תופס עמדת הובלה מרכזית במערכת הצירית, שאינה בהכרח כפופה באיראן. ההחלטה שלא לפעול עד כה עשויה לאותת לאיראן ולאזור כולו שהחות'ים אינם רוקדים לחלילו של אף אחד, גם אם הוא שותף לדרך. ייתכן שהיא גם מבטאת הבנה מפוכחת של החות'ים שהיחלשותה של איראן היא דבר בלתי נמנע, באופן המחייב אותם לשמור את הכוח לקראת היום בו הם יקבלו את כתר ההובלה של הציר השיעי.

ייתכן שהחות'ים רק ממתינים מהיציע לרגע הנכון להיכנס למגרש, בין אם בשל התארכות המערכה, ערעור היציבות של המשטר האיראני או דווקא התפתחויות בזירה הפלסטינית. כזכור, החות'ים כרכו את גורלם במערכה בעזה ואפשר שהם מעוניינים לשמר את אחד מהכלים ההרתעתיים הבודדים שנותרו כנגד חזרה ללחימה ברצועת עזה. הישאבות למלחמה האיראנית, לפי אפשרות זו, יכולה להסיט את הקשב החות'י ממה שחשוב באמת בראייתם: הובלת המאבק האזורי להגנה על "פלסטין".

ישנה גם אפשרות נוספת שמדירה שינה מהמודיעין הישראלי, ולפיה החות'ים מחכים לרגע הנכון על מנת להפתיע את ישראל בפעולה אסטרטגית: מטח רחב היקף של טילים או כטב"מים או, מטריד יותר, פשיטה קרקעית או ימית בהיקפים נרחבים. המנהיג החות'י כבר הצהיר בעבר על נכונותו של העם התימני "לנוע במאות אלפים אל פלסטין ולנהל את קרב הג'יהאד הקדוש נגד האויב הציוני". לכך מתווספים דיווחים מהעבר על אימונים חות'ים לקראת פשיטה קרקעית או ימית לעבר ישראל, שמחזקים את ההערכה בישראל כי זוהי אפשרות שלא ניתן להוריד מהפרק, למרות המרחק הרב והמגבלות האופרטיביות הרבות. כלקח מרכזי מכשלי שבעה באוקטובר, צה"ל נערך לתרחיש זה ומפעיל מולו שורת מאמצים מודיעיניים, איסופיים ומבצעיים. אם החות'ים יחליטו על פעולה שכזו, אפשר להעריך ולקוות שהם יעמדו מול צה"ל משופר לאין שיעור מזה שעמד מול חמאס באותה שבת שחורה.

כך או אחרת, החות'ים כאן כדי להישאר, והם צפויים להמשיך ולהיות אתגר מרכזי ליציבות האזורית והגלובלית, ללא קשר להתפתחות המערכה מול איראן ומול חיזבאללה. הקיצוניות הדתית, האימפריאליזם האזורי, העמידות היחסית בפני לחצים חיצוניים והשנאה היוקדת לישראל וליהודים – ימשיכו לעצב את המדיניות החות'ית ולהפוך אותם לאחד מהשחקנים המורכבים והמתעתעים עימם התמודדה ישראל בשנים האחרונות.

פורסם בוואלה. 

The post החות'ים שומרים על שקט. בינתיים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בראשית המערכה הנוכחית החליט חיזבאללה באופן מודע להיכנס למארב אסטרטגי שעשוי, בסופו של תהליך, להביא לפירוקו כארגון צבאי במדינת לבנון. ארגון הטרור בחר להימנע מתגובה מול ישראל במערכה הקודמת מול איראן, אפילו לאחר סיכולו של רמטכ"ל הארגון טבטבאי בלב ביירות. חיזבאללה, שקידש בעבר מדיניות של משוואות הכוללות תגובה לכל פעולה ישראלית, עבר לנתיב אחר: הכלה, בכל מחיר.

זו הייתה מדיניות של הישרדות: הארגון הוכה קשות במלחמה מול ישראל ויכולותיו נפגעו, הוא הזדקק לזמן להתאוששות ולשיקום. אלא שכך, הארגון הבין שהקרקע רועדת תחת רגליו: יותר ויותר לבנונים, כולל שיעים, ראו בו נטל ולא נכס. גם מדינת לבנון הגבירה את פעילותה נגד הארגון, מגובה בלגיטימציה ציבורית ובגיבוי אמריקני. חסן נסראללה, המנהיג המיתולוגי, חוסל, ומחליפו לא נהנה מאותה הילה דתית ופוליטית. אפילו נביה ברי, יו"ר אמל — בעלת הברית השיעית של חיזבאללה — החל להתרחק מהארגון.

מדיניות ההכלה השתנתה לאחר הריגתו של המנהיג העליון האיראני עלי חמינאי, שהעמיד את הארגון בעימות חזיתי בין הזהות האיראנית לבין זהותו הלבנונית. זוהי תחרות נטולת כוחות, שכן חיזבאללה הוא קודם כל ולפני הכל שחקן איראני. הוא הוקם, מומן, חומש ואומן על ידי איראן כדי לשמש כזרוע הביצוע של המשטר להמשך שרידותו. במובנים רבים, לחיזבאללה לא הייתה ברירה אלא לסייע באופן פעיל לאיראנים מול המטרה המוצהרת של ישראל וארה"ב להפלת המשטר.

סביר שלחץ איראני לפעול וביקורת פנימית על מדיניות ההכלה של הארגון תרמו גם להחלטה. חיזבאללה מודע למחיר הפוליטי שישלם בלבנון, אבל הפור נפל. ואכן, לראשונה קראה מדינת לבנון הרשמית באופן גלוי לפירוקו מנשק, והביקורת על הארגון חוצה עדות ועמדות — כמי שסיכן ביודעין את אזרחי לבנון בשירותם של אינטרסים זרים. חיזבאללה אמנם מסמן את פעולותיו כהגנה על לבנון, אבל טיעוניו אינם משכנעים. את השד הזה, כך מבין חיזבאללה, יהיה קשה מאוד להחזיר לבקבוק.

להילחם עד מוות

ביום רביעי החליט חיזבאללה לעלות מדרגה, במגבלות היכולות הקיימות שלו. לאחר תכנון מקדים הצליח לבצע מטח מתואם שהשתלב בזמני הירי מאיראן — הממוקד בעיקר בצפון הארץ. בכך ביקש הארגון לסמן שהוא עדיין יכול לפגוע בישראל ולייצר "התנגדות". נכון לראות את ההחלטה כניסיון לגרור את ישראל למלחמה התשה בלבנון שתקשה עליה להפיל את המשטר האיראני. בפעולה זו מבטא חיזבאללה את תכליתו: להילחם עד מוות על הרפובליקה האסלאמית של איראן, גם במחיר סיכון לבנון.

חיזבאללה אינו הארגון האימתני שהיה לפני שנתיים וחצי, אך הוא עדיין מסוגל לערער את שגרת החיים של הישראלים. ארגוני טרור פונדמנטליסטיים לא נכנעים, והפתעות טקטיות ואופרטיביות הן חלק ממערכות צבאיות. ישראל צריכה להבין שמולה עומד כוח גרילה נחוש וקנאי, ולגבש אסטרטגיה להפיכתו למצורע בלבנון. לראשונה זה שנים זהו תרחיש אפשרי. אסור לישראל להחמיץ את ההזדמנות.

פורסם בישראל היום. 

The post הזדמנות שאסור להחמיץ first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post מה נדרש כעת כדי לפרק חיזבאללה? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אנו בעיצומו של האירוע, נעדרים פרספקטיבה, מסוחררים ברכבת הרים רגשית. טולטלנו באחת ממציאות משפילה של יום קטנות בכנסת – רק לפני כמה ימים עסקנו בחרמות ילדותיים ונקמניים, משתלחים זה בזה בלשון גסה ופרימיטיבית – אל מציאות מרוממת של ימים היסטוריים, שבהם מתעצב מחדש האתוס הציוני. האומה הישראלית מתגברת, אכן כארי, על ראשי הקמים עליה להורגה בדור הנוכחי, בנחישות, באומץ, בחוכמה. פרק חדש בתולדות ישראל נכתב על ידינו. כמובן, מוקדם עדיין מלסכמו, המלחמה רק החלה.

אנחנו נאלצים להכיל רגשות סותרים: מתנדנדים בין גאווה לאומית עצומה על היכולת המדהימה של הצבא, שממצבת את ישראל כמעצמה אזורית ללא מתחרים, לבין מציאות אישית מפחידה, שבה אנו מכורבלים במחסות מפני טילים ונחילי כטב"מים המבקשים את נפשנו, לעיתים – כמו אתמול באסון הכבד כל כך בבית-שמש – בהצלחה. עם זאת מעטים, אם בכלל, הם הישראלים שאינם מבינים את ההכרח לשלם מחיר אישי מיידי, לעיתים כבד, כדי להבטיח את ביטחון המדינה דורות קדימה.

הרוח הישראלית המיוחדת כל כך הודגמה ביום שישי האחרון ברחובות תל-אביב. כזכור, השגריר האמריקאי הציע לעובדיו שאינם חיוניים לעזוב את ישראל בו ביום, מחשש (שהתממש) שתפרוץ מלחמה. על אף ההתרעה הברורה לקראת מלחמה עם גדולת אויבינו, יותר מ-50 אלף רצים ורצות, וסביבם עשרות אלפי צופים, יצאו מביתם והשתתפו ב"מרתון לאומי", באווירת קרנבל בריאה. באותו רחוב עצמו, הירקון, שבו שוכן המתחם הגדול של השגרירות שממנו התפנו העובדים, זרם המון בריא, אופטימי ותוסס. באותם רגעים, שתי תופעות הפוכות: "יציאת ישראל" חפוזה של נציגי המעצמה הגלובלית (מהלך מתבקש להגנה על מי שאינו חיוני) ולצידה "צומוד" תאב חיים של הציבור הישראלי. הרצים לא היו שותפי סוד לתכנון המבריק של צה"ל, אבל הם התנהלו מתוך ביטחון עצמי מוצדק ביכולת שלנו.

כל אלו אסור שיסתירו את החשש לגבי מצבו של נכס חשוב ביותר לביטחון הלאומי – הברית עם ארצות-הברית. מצד אחד, העולם כולו נוכח כיצד צבא ארה"ב נלחם כנף אל כנף יחד עם צה"ל. שיתוף פעולה חסר תקדים, המהווה מכפיל כוח ריאלי ותודעתי, ומדגים את זהות האינטרסים והמחויבות ההדדית שבין המעצמה הגלובלית למעצמה האזורית. מצד שני, רק לפני כמה ימים התברר שבציבור האמריקאי רבים יותר מזדהים עם הפלסטינים (41 אחוז) מאשר איתנו (36 אחוז). הפער לטובת הפלסטינים גדול מאוד, עד כדי 30 אחוזי הפרש, בקרב צעירים עד גיל 34. האם המערכה הנוכחית המשותפת עתידה לחזק את הברית עם ארה"ב או להחליש אותה?

מותר וראוי להיות אופטימיים: מדינת ההייטק ממשיכה להיות הזירה האטרקטיבית בעולם, מחוץ לארה"ב, לתעשיות העתיד. זרם ההשקעות בחברות ובמרכזי פיתוח ממשיך לחצות את האטלנטי ולהתמקם במותניים הגיאוגרפיים המיניאטוריים של ישראל. בין טיל לטיל מגיע לכאן ראש ממשלת הודו, מעצמת-על צומחת, כדי לחתום על יחסים אסטרטגיים "מיוחדים", שבצידם שוברים כלכליים עצומים.

סופר לי על ביקור של הנהלה בכירה מאוד של אחת מחברות הענק האמריקאיות בישראל, בזמן המערכה בעזה. בעודם ברחובות תל-אביב נשמעה אזעקה. הללו נשכבו, כמו כולם, על הרצפה בשדרות רוטשילד. כשקמו, לאחר שניערו את הבגדים, הבהירו שאין בכך שום איום על המשך ההשקעות שלהם בארץ: "אתם הישראלים יודעים לתפקד טוב יותר בעת מלחמה מאשר רוב המדינות בזמן שלום". הבכירים העסקיים האמריקאים משקיעים באופן רציונלי, והם אופטימיים.

בפורים השנה, הפסוק מהמגילה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", הוא לא רק אזכור של עבר, אלא רישום מדויק של מציאות חיים עכשווית. אם באלפיים שנות גלות עסקנו בזכירה – "זכור את אשר עשה לך עמלק", בשנות הריבונות, ובמיוחד השנה, אנו מתרגמים את הזכירה לפעולה. עמלק של דורנו מבין זאת בדרך הקשה.

פורסם בידיעות אחרונות 

The post צונאמי של רגשות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post "הנשיא טראמפ לא יכול לשבת בצד כשמפגינים נרצחים" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשנה האחרונה התמלאו רחובות אירופה במפגינים. מאות אלפים יצאו ללונדון, פריז, ברלין, מדריד ובריסל בהפגנות למען עזה. פרלמנטים כינסו ישיבות חירום, עצומות צברו מיליוני חתימות, וממשלות אחדות אף הקפיאו מכירת נשק לישראל. במשך חודשים ארוכים, עזה שלטה בשיח הפוליטי והמוסרי של השמאל האירופי.

ובאותו זמן, באיראן, התחולל מרד דרמטי לא פחות. נשים קרעו חיג'אבים בהתרסה גלויה, סטודנטים התעמתו עם כוחות הביטחון, עובדים שבתו. מפגינים נגררו לבתי כלא, עונו והוצאו להורג לאחר משפטי ראווה. ומה הייתה תגובת אירופה? כמה הצהרות זהירות, עצרות בודדות, דו"חות של ארגוני זכויות אדם שכמעט לא זכו לכותרות. שום דבר שמתקרב בהיקפו ובעוצמתו לגיוס ההמוני למען עזה.

אין מדובר בעייפות רגשית או במחסור במידע. התמונות זמינות, הסיפורים קשים לעיכול. הפער הזה חושף אמת עמוקה יותר: יש מאבקים שנושאים עמם מחיר אידיאולוגי גבוה מדי, והמחיר הזה קובע אילו מאבקים יזכו לסולידריות רחבה ואילו יידחקו לשוליים. לכאורה, המרד האיראני עומד בכל קריטריון שאמור להיות חשוב לפרוגרסיבים באירופה. הוא מכוון נגד משטר תיאוקרטי המדכא נשים, מצנזר מחשבה, מוציא להורג מתנגדים ושולל חירויות יסוד. המפגינים דורשים בדיוק את מה שהשמאל האירופי טוען שהוא מגן עליו באופן אוניברסלי: חופש ביטוי, אוטונומיה על הגוף, כבוד אנושי. לפי כל אמת מידה קלאסית זהו מאבק שחרור מובהק. ובכל זאת, בכל הקשור לסדר היום האירופי, הוא נדחק לשוליים. הסיבה לכך אינה מוסרית, היא מבנית.

איראן היא היריבה האידיאולוגית והצבאית המרכזית של ישראל. במשך עשרות שנים מימנה טהרן את חמאס וחיזבאללה ובנתה את האסטרטגיה האזורית שלה סביב העימות עם המדינה היהודית. מכאן נובעת מציאות לא נוחה: לישראל ולמפגינים האיראנים יש, לכל הפחות, אויב משותף. בין אם דרך שיתוף פעולה מודיעיני, לוחמת סייבר או התלכדות אינטרסים גיאופוליטית פשוטה – כל החלשה של המשטר האיראני משרתת, פוטנציאלית, גם אינטרסים ישראליים.

החפיפה הזו, אמיתית או נתפסת, היא בדיוק מה שהופך את המרד האיראני לקשה כל כך לעיכול עבור חלקים נרחבים בשמאל האירופי. השוואת הדינמיקה הסמלית מדברת בעד עצמה. תמיכה בעזה מחזקת זהות מוסרית, מספקת עמדה פוליטית ברורה, יוצרת קוהרנטיות אקטיביסטית, ומשתלבת היטב בנרטיבים קיימים על קולוניאליזם ואשמה מערבית. תמיכה במפגינים האיראנים, לעומת זאת, מחייבת גינוי של משטר המציג עצמו כ"אנטי־אימפריאליסטי", מסבכת נרטיבים גיאופוליטיים מוכרים, יוצרת התלכדות, גם אם עקיפה, עם אינטרסים ישראליים, ומעמידה בסיכון דיסוננס אידיאולוגי לא נוח.

גם המספרים אינם משקרים. הפגנות פרו־עזה גייסו בקביעות בין 100 אלף ל־300 אלף משתתפים בערי אירופה. בלונדון צעדו יותר מחצי מיליון במצעד אחד. הפרלמנט האירופי דן בעזה שוב ושוב, וממשלות לאומיות התמודדו עם לחץ ציבורי מתמשך. לעומת זאת, ההפגנות למען איראן מנו אלפים בודדים במקרה הטוב. יוזמות פרלמנטריות היו דלות וסמליות. כאשר המשטר האיראני הוציא להורג מפגינים, מחזור החדשות בקושי נעצר ואף ממשלה לא שילמה מחיר פוליטי על חוסר מעש.

אין כאן האשמה בחוסר כנות. רבים בשמאל האירופי חשים הזדהות אמיתית עם המפגינים באיראן. הבעיה היא שלפעול בהתאם להזדהות הזו כרוך במחיר – מחיר אידיאולוגי שרבים אינם מוכנים לשלם. אימוץ מלא של המאבק האיראני מחייב הכרה בכמה אמיתות לא נוחות: שמשטרים המגדירים עצמם "אנטי־מערביים" יכולים להיות מדכאים באכזריות; שישראל עשויה למצוא עצמה, לעיתים, מיושרת עם תהליכי שחרור; ושחלוקת העולם למדכאים ולמדוכאים אינה תמיד חופפת למציאות הגיאופוליטית. באקלים הנוכחי, ובמיוחד מאז 7 באוקטובר, ההכרות הללו הפכו כמעט לבלתי אפשריות. המסגרת הדומיננטית דורשת פשטות מוסרית. ישראל תופסת את תפקיד האנטגוניסט המוחלט, סמל לחטא קולוניאלי ולשותפות מערבית. כל מאבק שעלול לערער את המבנה הזה נתקל בשתיקה.

וכך, נשים איראניות המוכות ברחובות, צעירים המוצאים להורג, סטודנטים מורחקים ועיתונאים מעונים – נמחקים לא משום שמאבקם חסר ערך, אלא מפני שהוא מגיע עם "מטען גיאופוליטי שגוי". אין זו צביעות במובנה הפשוט, אלא כשל עמוק יותר: תנועה פוליטית שממיינת מאבקים לא לפי צדקתם, אלא לפי מידת התאמתם למסגרת אידיאולוגית קיימת. השאלה איננה אם לשמאל האירופי אכפת מהמפגינים האיראנים. לרבים בהחלט אכפת. השאלה היא האם האכפתיות הזו מסוגלת לשרוד מפגש עם מציאות שבה סולידריות אינה נוחה ואינה מחזקת זהות קיימת.

עד כה, נראה שהתשובה שלילית. וזה מלמד לא על מחסור בחמלה, אלא על האופן שבו ארכיטקטורה אידיאולוגית קובעת אילו מאבקים נראים ואילו מתפוגגים לרעש רקע, גם כאשר הדחיפות המוסרית שלהם זועקת.

פורסם בוואלה. 

The post השמאל באירופה שותק מול איראן, ולא במקרה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.