בעולם העתיק, כמו בחלקים מהעולם שלנו היום, נשים נתפסות לא פעם כגורם מסוכן: מפתה, מערער, כזה שנוכחותו עלולה להוביל את הגבר למחוזות אסורים. אחת הדרכים להתמודד עם האיום הדמיוני הזה היא להרחיק את האישה: לכסות אותה, להגביל את תנועתה, להשאיר אותה בבית, לצמצם את נראותה במרחב הציבורי. כך היה, לדוגמה, בעולם הרומי.

אבל הייתה גם אפשרות אחרת. בדרשה המיוחסת לישו בבשורה על פי מתי נאמר לגבר המתבונן באישה ומתאווה אליה: אם עינך מכשילה אותך, עקור אותה. זה, כמובן, דימוי קיצוני, אבל העיקרון חשוב: האחריות לתאווה מוטלת על המתאווה, לא על האישה שבה הוא מביט. זהו הבדל מוסרי עצום.

גם אם אתה בוחר להחזיק בתפיסת עולם שבה נוכחותה של אישה היא מבחינתך אתגר מיני או דתי, האחריות להתמודדות עם האתגר היא שלך. לא שלה. אינך רשאי להפוך אותה לאובייקט שיש להזיז הצידה כדי שאתה תוכל לקיים בנוחות את אורח חייך.

אם קשה לך לראות אותי, אתה מוזמן להסיט את המבט. אם קשה לך לשבת לצידי, אתה יכול לבחור שלא לשבת. אם נוכחותי במרחב הציבורי מאיימת על השקפת עולמך, האחריות למצוא דרך לחיות עם האיום הזה היא שלך. שב בבית, הרכב משקפיים אטומים. אבל אל תדרוש שאני איעלם כדי שאתה תוכל להישאר.

לחיצת יד אינה רק לחיצת יד. תמונת אישה על שלט אינה רק תמונה. הדרישה שנשים לא ילמדו בכיתה מסוימת או לא ישרתו לצד גברים אינה אוסף מקרי של "התאמות" קטנות למען אוכלוסייה דתית. בכל אחד מהמקרים האלה מתקבע עיקרון: כשאמונתו של גבר מתנגשת בנוכחותה של אישה, האישה היא זאת שנדרשת לזוז. וברגע שהעיקרון הזה מתקבל, הגבול הבא תמיד קרוב יותר.

אם אפשר לבקש שלא תהיה מרצה אישה, למה לא לבקש שלא תהיה ראשת ממשלה? אם אפשר ליצור מסלול לימודים "נקי" מנשים, למה לא צוות צבאי כזה? ואם נוכחות של אישה היא סיבה לגיטימית לסרב להשתתפות בתוכנית לימודים באוניברסיטה, מדוע שלא תהיה סיבה לסרב לעלות לנמ"ר?

דו-קיום איננו מצב שבו צד אחד רשאי לחיות לפי אמונתו והצד האחר מצטמצם כדי לא להפריע לו. פלורליזם אינו זכותו של אדם להכתיב למרחב הציבורי מי רשאי להיראות בו. וליברליות אינה החובה שלי להיות סובלנית כלפי מי שדורש ממני להיעלם. ליברליות היא ההסכמה העמוקה לכך שגם האדם שחי אחרת ממני זכאי למקום מלא במרחב המשותף. מקום מלא. לא מאחורי מחיצה, לא מחוץ לכיתה ולא מחוץ לנמ"ר.

פורסם במעריב. 

The post זה מתחיל בכיתה ונגמר בנמ״ר: נשים אינן אובייקט שאפשר להזיז הצידה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי שלוש שנים של מלחמה, רבים ששירתו מאות ימי מילואים ועומס בלתי נסבל על הצבא ועל הסדירים – הלגיטימציה הציבורית למתן פטור לחרדים משירות כמעט לא קיימת. רוב גדול בציבור הישראלי רוצה שהחרדים יתגייסו, וסקרים מראים שגם בקרב תומכי הממשלה הנוכחית יש דרישה רחבה לגיוס חרדים. כדי לשמר את הברית עם החרדים ולרצות את תומכיו, נתניהו מציע עכשיו נוסחה שלפיה "חרדי שלא לומד – יתגייס". בפועל, מדובר בעיוות ערכי ובנוסחה שקרית. רק חובת גיוס כוללת תביא חרדים לבקו"ם. כל פוליטיקאי שמבטיח פחות מכך, מוותר למעשה על גיוס חרדים. במשך קדנציה שלמה, בהובלת נתניהו, הממשלה לא קידמה גיוס חרדים כמעט בכלל. להפך – היא הקדישה מאמצים רבים והון פוליטי משמעותי כדי לקדם חוק השתמטות, על פי תביעתן הלא מתפשרת של הסיעות החרדיות.

אך הבחירות קרבות, ומי כמו נתניהו יודע לקרוא סקרים. לנוכח חולשתו של הליכוד, והדרישה – גם בתוך הבית – לגייס חרדים, נתניהו וחברים נוספים בקואליציה משנים חזית: מקידום חוק השתמטות, לנוסחה חדשה שלפיה "מי שלומד ייפטר משירות, ומי שלא לומד – יתגייס".

לתומכי נתניהו והקואליציה, רבים מהם מסורתיים ודתיים, הנוסחה הזאת נשמעת מצוין. היא מאפשרת להם להחזיק בשתי עמדות בו־בזמן: גם מאפשרים לימוד תורה, וגם מגדילים את מעגל המשרתים החרדים. הנה, הבעיה נפתרה. אך הנוסחה הזאת היא אשליה נוחה שלא מחזיקה מים. ראשית, אין שום הצדקה ערכית לכך שכל מי שלומד תורה יהיה פטור משירות. לימוד תורה הוא ערך חשוב במדינה יהודית, אבל הוא לא מהווה תחליף אוטומטי לשירות צבאי. אפשר גם ללמוד וגם לשרת. אלפי צעירים דתיים עושים זאת. חלקם לומדים שנים בישיבות, משרתים שירות משמעותי, חוזרים ללמוד וממשיכים לשאת בנטל גם במילואים.

אבל לצד זאת, היא גם לא מעשית. "מי שלא לומד – יתגייס" מחייב את המדינה להחליט מי באמת לומד תורה, והופך את הממשלה ל"משגיח" של הישיבות החרדיות. אבל איך בדיוק היא תעשה את זה? פקחים יסתובבו בין הישיבות? יסמנו נוכחות בבוקר ובצהריים? יקיימו מבחנים בגמרא? יבדקו מי עובד בשחור אחרי סדר ב'? וכשהתוצאה של הבדיקה היא אובדן תקציבים ושירות של שנים בצבא – איזה אינטרס יהיה לישיבה לדווח שתלמיד שלה בעצם לא ממש לומד?

התשובה ברורה: מהר מאוד נגלה ש"עמך כולם צדיקים". כולם לומדים תורה. גם אחרון השבאבניקים יהפוך לתלמיד ישיבה מן המניין. יהיו רשימות, אישורים, נוכחות ומנגנוני פיקוח. המדינה תפקח, הישיבות ידווחו, הפוליטיקאים יציגו "אכיפה", ובסופו של דבר – כמעט כל חרדי שירצה להשתמט ימצא את הדרך להיות מוגדר "לומד תורה".

מי שמכיר את מערכת היחסים בין המדינה למערכת החינוך החרדית כבר ראה כיצד זה עובד. כבר שנים המדינה מתקשה לאכוף באופן אפקטיבי אפילו דרישות בסיסיות של לימודי ליבה במוסדות שהיא מתקצבת. לחשוב שדווקא כשעל הפרק עומדת שאלת הגיוס לצבא פתאום יקום מנגנון פיקוח הרמטי – זו תמימות במקרה הטוב.

וזו בדיוק הסיבה לכך שהסיסמה הזאת מסוכנת. היא נותנת לציבור הישראלי – ובעיקר לתומכי הימין, שרוצים גיוס אבל רוצים גם להמשיך לשמר את "הגוש" – פתרון שנוח להאמין בו. אפשר לומר "אני בעד גיוס חרדים", ובאותה נשימה לתמוך בהסדר שבפועל ימשיך את ההשתמטות.

יש רק דרך אחת לגייס חרדים: הממשלה הבאה צריכה לקבוע עיקרון פשוט – כולם משרתים. השירות יכול וצריך להיות מותאם לציבור החרדי. אפשר ליצור מסגרות מתאימות, ואפשר להותיר מכסה קטנה מאוד של "עילויים" שימשיכו ללמוד. אבל אלה צריכים להיות החריגים. השאר צריכים לשרת.

פורסם ב'ישראל היום'. 

The post "מי שלא לומד יתגייס"? שקר מסוכן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אני לא צריכה מחקרים כדי לדעת מה לימודים בהפרדה עושים לנשים. אני למדתי בהפרדה ביסודי, בחטיבה ובתיכון. למעשה, הפעם הראשונה שבה למדתי עם גברים היתה בתואר הראשון שלי באוניברסיטה העברית בירושלים, בגיל 20, כשכבר הייתי נשואה ומכוסת ראש.

ולא רק שלמדתי עם גברים, למדתי בחוג לתלמוד, כמעט אישה יחידה, לצד גברים שלמדו גמרא בבית הספר. אני למדתי באולפנה שבה לא לימדו נשים גמרא כי היתה הנחה פשוטה וברורה: אסור לנשים ללמוד גמרא. אני מאלו שהציצו ונפגעו. קראתי את הגמרא, והיה לי קשה. הייתי צריכה להתגבר על הארמית, על הסגנון הפתלתל, על סטיות האסוציאציה המופלאות שבהן הגמרא מתבטאת. אבל אחרי חודשיים, החלום של אבי שאהיה רופאה כמוהו נגנז. כי התאהבתי בטקסט שמהווה את הבסיס לחיים היהודיים שלנו מאז ימי הביניים. טקסט שהיה צריך להיות פתוח בפני מההתחלה.

זה לא היה רק גמרא. למדתי מלאכת יד וכלכלת בית, ולא נגרות וחשמל. לא נפתח בפני אותו עולם של אפשרויות שנפתח בפני הבנים. ההפרדה לא היתה רק ישיבה בכיתות שונות — היא היתה תפישת עולם. היא אמרה, גם אם לא במפורש, שיש ידע שמתאים לבנים ויש ידע שמתאים לבנות. כשנכנסתי לאוניברסיטה וכל עולם הידע נפתח בפני כמו בפני חברי הגברים, נכנסתי מעמדת נחיתות. אבל האוניברסיטה היתה המקום שבו לראשונה יכולתי ללמוד הכל לצד גברים, באותה כיתה עם אותן דרישות ואותה זכות בסיסית להיות שם.

סבתי למדה מתמטיקה באוניברסיטה בפריז בין מלחמות העולם. היא היתה האישה היחידה בכיתה, והמורה סירב לבדוק את הבחינות שלה. את הבחינות שלי בדקו בדיוק כמו את אלה של הגברים. יש עוד הרבה מה לתקן באוניברסיטאות שלנו: אחוז הפרופסוריות מן המניין בישראל עדיין נמוך מאוד (21% לפי דו"ח מצב המדע 2025 של האקדמיה הלאומית). אבל הכיוון ברור: האקדמיה היא מרחב של שוויון, שבו אישה יכולה ללמוד כל תחום, לשאול כל שאלה, ולהיבחן לפי יכולתה ולא לפי המגדר שלה.

החוק שמבקש להרחיב לימודים בהפרדה, הוא לא עניין טכני ולא עוד התאמה תרבותית. הוא נסיגה לאחור. לימודים בהפרדה הם קודם כל פגיעה בעקרון השוויון. בית המשפט שגה כשאישר תוכניות מסוימות בהפרדה בתואר ראשון כדי לאפשר השתלבות של חרדים באקדמיה. גם כשהוא ניסה להציב גבולות, למשל בדרישה לשמור על זכויות המרצות כך שנשים יוכלו ללמד גם גברים, התברר שהמציאות חזקה יותר. תוכלו לנחש כמה נשים באמת מלמדות גברים? התשובה, אפס, לא תפתיע אף אחת.

תוכניות בהפרדה אינן רק מפרידות בין גברים לנשים בתוך הכיתה, הן יוצרות מסלולים שונים. הן מסלילות נשים חרדיות למקצועות מסוימים, לעיתים קרובות טיפוליים או "נשיים" יותר, ומייצרות מציאות מזויפת שבה נדמה שאפשר לבנות אקדמיה נפרדת אך שווה. אבל אין דבר כזה. נפרד אינו שווה.

לימודים בהפרדה יוצרים השכלה לא שוויונית לנשים. השכלה שמוגדרת, ומפוקחת על ידי גברים. השכלה שמלמדת נשים לא רק חומר לימודי, אלא גם את מקומן בעולם. היא אומרת להן שיש מרחבים שהן יכולות להיכנס אליהם רק במסלולים מסוימים. אני חייתי את זה. אני יודעת כמה קשה להיכנס מאוחר אל חדר שהדלת שלו היתה סגורה בפניך במשך שנים. ואני יודעת גם כמה עוצמה יש ברגע שבו הדלת הזאת נפתחת.

לכן נורא בעיני שמדינת ישראל של 2026 במקום לפתוח דלתות, מבקשת למסד מחדש את הסגירה שלהן. במקום להבטיח גישה שווה לידע, היא מקבלת את הרעיון שיש שוויון מסוג אחד לגברים, ושוויון מסוג אחר לנשים.

אין שוויון כזה. יש רק שם חדש לאי־שוויון ישן.

פורסם בהארץ. 

The post שם חדש לאי שוויון ישן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הכנסת חוקקה את החוק המתיר הפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים גם בתארים מתקדמים. במקביל, פורסם כי בבני ברק תונהג הפרדה מגדרית במדרכות. מי שסבור שמדובר בשני אירועים נפרדים – מחמיץ את התמונה הגדולה. החרדים, והחרד"לים שמצטרפים אליהם, מבקשים לעצב מרחב ציבורי שבו שולטות נורמות שבהלכה היהודית אין להן מקור ומקום. ואם בג"ץ ינסה לעצור אותם? כמו במקרה של ההשתמטות, נמצא את עצמנו מחוקקים עוד חוקי יסוד דתיים. למשל, חוק יסוד: צניעות. מחיצה בבית כנסת, שמחות בהפרדה בין נשים וגברים וחופי רחצה נפרדים היו דבר נפוץ גם בעבר.

אבל עד לפני שלושה עשורים בערך, להפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים אחרים לא היה זכר גם בקהילות החרדיות הקיצוניות ביותר. הפרקטיקה הזו הלכה ותפסה תאוצה ככל שהקהילה החרדית גדלה, ובעיקר – ככל שהיה לה יותר כוח פוליטי ויכולת לכפות נורמות דתיות קיצוניות במרחב הציבורי. זה התחיל בשנות ה־90, כשבד"ץ העדה החרדית הודיע כי יש לנהוג הפרדה מגדרית בקווי אוטובוס. משם התופעה הלכה והתפשטה לעוד מרחבים ישראליים. כיום אפשר למצוא הפרדה מגדרית כמעט בכל מעגלי החיים של הקהילה החרדית. כרגע, בערים החרדיות. אבל הסחרור לתחתית – קרי הדרה של נשים מכל מרחב ציבורי והשלכתן אל מאחורי מחיצה, ממשית או מרחבית – הוא רק עניין של זמן.

תמונת המצב מפחידה. מעבר להפרדה מגדרית כמעט טוטאלית במערכת החינוך הדתית ובמרחב הדתי, ההפרדה ממשיכה לעוד מרחבים: מוסדות אקדמיים, מקומות עבודה, אוטובוסים, חנויות בריכוזים חרדיים, מרפאות, בתי עלמין, שלטי חוצות ופרסומות, תחנות רדיו ועיתונים, טקסים ממלכתיים, מופעים ואירועים, וכעת – מדרכות. ומי שחושב שזה ייעצר במדרכות של בני ברק לא למד את השיעור של העשור האחרון. בשלב הראשון ההפרדה תגלוש לערים שבהן יש ריכוזים חרדיים גדולים, ולמקומות עבודה שבהם עובדים חרדים, ולאחר מכן לשאר המרחב הישראלי.

ישראל היא מדינה יהודית, וצריך לאפשר ליהודים לקיים את אורח חייהם על פי אמונתם. ההלכה אכן קובעת גדרי צניעות ביחסים בין המינים, ובמרחבים מסוימים, כמו בתי כנסת וחופי רחצה, הסטנדרט ההלכתי־אורתודוקסי המקובל הוא הפרדה; אך התופעות של הפרדה קיצונית בכל מרחב שהוא הן סטנדרט זר לחלוטין גם להלכה.

חשוב מכך: ישראל אינה מדינה דתית. לצד יהודיותה, היא מדינה דמוקרטית. הדרה של נשים מעוד ועוד מרחבים נוגדת את תפיסות היסוד שעליהן קמה מדינת ישראל. בכל אחד מהמרחבים הללו היא מאיימת לפגוע באופן קשה בשוויון של אותן נשים, ומאפשרת הלכה למעשה את הדרתן והעלמתן מחיי הקהילה. הפגיעה הזו מאיימת על נשים חרדיות, אם הן מסכימות להדרתן ואם לא. להן אין קול ממשי בקהילה. אבל ככל שהיא הולכת ומתפשטת, את המחיר שלה צפויות לשלם נשים בחברה הישראלית כולה. אם, למשל, מדרכות יהיו חסומות לנשים חרדיות – הן תיחסמנה לנשים כולן.

אכן, ההסדרים הללו חשופים לביקורת שיפוטית. לאורך השנים היה זה בג"ץ שבלם את התופעה ונאבק בה. אבל ככל שהחרדים צוברים כוח, יש סכנה שגם את בג"ץ הם יעקפו. חוק יסוד: לימוד תורה, שעבר בכנסת בשבוע שעבר כדי להכשיר השתמטות, יהיה המודל. כדי להכשיר את ההפרדה המגדרית – כשרק יוכלו, הם יחוקקו את חוק יסוד: צניעות. וזה יהיה הגולל על החיים בישראל כפי שאנחנו מכירים אותם.

נוהגים להזהיר ש"טהרן זה כאן", אבל אם לא נעצור את הדהירה הזו לתהום הקיצוניות וההדרה – גם קיצוני המשטר בטהרן יקנאו בסטנדרטים הדתיים שייכפו על המרחב הציבורי בישראל. כדי למנוע את זה, חייבים כללי משחק והגנה על בסיסית זכויות אדם מפני רוב שיכול להיות יותר ויותר קיצוני.

פורסם בישראל היום. 

The post טהרן זה כאן? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בדרך להשגת המטרות החומריות בעליל שלהם, תקציבים, הטבות והנחות, החרדים מקריבים את מה שהם טוענים שהוא ציפור נפשם, התורה. הפיכת ערך שהוא גם מצווה דתית מרכזית לחוק תפגע בטווח הקצר והארוך בתורה, בלומדיה ובזהות היהודית של מדינת ישראל. כמו שמוכיחה ההיסטוריה המשפטית והחברתית של חקיקה דתית, התוצאה שלה היא לעולם לא יותר יהדות ושמירת מצוות, אלא להפך – הרחקה של הרוב הישראלי מהערכים היהודיים שלו וביזוי הדת וההלכה.

החוק בישראל זרוע בכמה חוקים הקובעים מצוות דתיות. דוגמאות בולטות הן בתחום המעמד האישי, שם החוק מעגן את מעמדה של ההלכה כנורמה מחייבת בישראל, ו"חוק החמץ" הקובע איסור מכירת חמץ בפסח. בשני המקרים, החקיקה לא רק שקיבעה את המצוות הללו והפכה אותן לרצויות בעיני הישראלי, אלא שקרה ההפך: ישראלים רבים יותר ויותר בוחרים שלא להינשא ברבנות וחוק החמץ הפך מזמן לאות מתה שאכיפתה אפסית. כך הדבר גם בחוקים המסדירים את מנוחת השבת. החוק לא משנה דבר מלבד השנאת היהדות על רבים מהיהודים שחיים בישראל.

חוק יסוד: לימוד תורה לא צפוי להיות שונה. גם הוא צפוי להפוך לאסקופה נדרסת ולגרום לריחוק מהתורה ומלומדיה במקום להאדיר אותם ואת לימודם.

יתרה מזו, כמו כל חוק בישראל גם החוק הזה צפוי להיות מפורש על ידי מערכת המשפט החילונית ועל ידי בג"ץ. הנה, כדי להשיג הנחות במעונות, החרדים מעניקים למוסד השיפוטי השנוא עליהם את האפשרות לקבוע מהו לימוד תורה ומיהם לומדיה. במקום שמי שיכריעו בשאלות הללו יהיו ראשי ישיבות, ההכרעה תעבור למגרש המשפטי.

לא ירחק היום שבו בג"ץ ייאלץ לדון בשאלה אם לימוד תורה בישיבה חילונית, בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה, או בבית מדרש רפורמי, נכלל גם הוא בגדר "לימוד תורה". סביר, אגב, שהתשובה תהיה חיובית.

לא פחות מכך, החוק צפוי להפוך את לימוד התורה לעוד שק אגרוף פוליטי במחלוקת הישראלית, וזה כואב במיוחד. כשעם ישראל קיבל את התורה בהר סיני נאמר "ויחן שם כנגד ההר" בלשון יחיד, שכן כל העם קיבל את התורה "כאיש אחד, בלב אחד". התורה היתה הגורם שאיחד את עם ישראל. כך גם לאורך שנות הגלות. התורה ומצוותיה היו הגורם שסביבו התלכדו קהילות יהודיות ברחבי העולם. התורה חיברה אותן.

חוק יסוד: לימוד תורה עושה את הדבר ההפוך בדיוק. במקום לחבר את היהודים בישראל סביב התורה ולימודה, הוא הופך אותה לגורם מקטב ולסלע מחלוקת נוסף. החוק הזה, שמציע להכיר בלימוד התורה כערך בעל מעמד חוקתי, מסתמן כאחד החוקים השנויים ביותר במחלוקת שקודמו פה בשנים האחרונות. במקום אהבת תורה הוא מוביל לפילוג ולשנאה כלפי התורה ולומדיה, כמו שלא עשה אף חוק אחר לפניו.

חקיקתו של חוק יסוד שמעגן ערך יהודי מרכזי כל כך על חודו של קול ובמהלך פוליטי שנוי במחלוקת, מבטיח את ביזוי ערך לימוד התורה גם בהמשך. סביר להניח שממשלה אחרת שבה לחרדים לא יהיה וטו תבטל את החוק המזיק הזה, ונמצאה תורה ולימודה נפגעים פעמיים – פעם בעת חקיקת החוק, שהופך אותה לגורם שמקטב את העם, ובפעם שנייה בעת ביטולו של החוק.

האלטרנטיבה אינה הפקרת עולם התורה. ללומדי תורת האמת, אלו השותפים בבניין הארץ ובהגנה עליה, ראויה הוקרה לאומית, בהסכמה רחבה. אבל ערך המתקיים באומה הישראלית 3,000 שנה אינו זקוק לחסות של פסקת הגבלה. אדרבה: הכפפתו למטריצה החוקתית, שבה הוא רק ערך אחד לצד חירות העיסוק וכבוד האדם, היא הקטנתו ופגיעה קשה בקונצנזוס היהודי־ישראלי סביבו.

פורסם בישראל היום. 

The post חוק יסוד: ביזוי התורה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

68% מהיהודים בישראל מצהירים שהם צורכים אוכל כשר. רובם יבקשו תעודת כשרות כשהם אוכלים בחוץ. השאלה שמונחת על הכף היא כמה נשלם על הכשרות ואם האוכל אכן יהיה כשר.

הרפורמה שהוביל מתן כהנא בממשלה הקודמת הפכה את שוק הכשרות ליעיל יותר תוך העסקת משגיחי הכשרות באמצעות תאגידי כשרות ייעודיים. אבל העסקנים החרדים בהובלת ש"ס מזהים הזדמנות לעוד אלפי ג'ובים למקורבים ומבקשים להפוך את המשגיחים לעובדי מדינה. התוצאה תהיה רעה לכשרות ורעה לקופה הציבורית ולמחירי המזון הגבוהים גם כך.

הלכה למעשה, רוב שוק המזון בישראל כשר. יותר מ־14 אלף עסקים מפוקחים על ידי משגיחי כשרות בעלות כוללת שמוערכת בחצי מיליארד שקלים. זאת עוד לפני שמחשבים את העלות הכפולה של הכשרות שנותנים מותגי ההשגחה הפרטיים, כמו בד"ץ העדה החרדית ואחרים. שוק הכשרות כולו מוערך בכ־5 מיליארד שקלים. מתוכם עלות מונופול הרבנות היא כ־600 מיליון שקלים. המון כסף. לאורך השנים, תחת מונופול הכשרות של הרבנות הראשית, התגלו במערך הזה עיוותים ושחיתויות רבות. הוא כיכב שוב ושוב בדוחות מבקר המדינה. על כן בשנת 2021 הוביל ח"כ מתן כהנא, אז השר לשירותי דת, רפורמה מקיפה בשוק הכשרות שהפכה את הרבנות הראשית לרגולטור של שוק הכשרות, הציעה מתן כשרות באמצעות תאגידי כשרות, והייתה צפויה להפוך את הכשרות לכשרה יותר, זולה ויעילה יותר.

עם הקמת ממשלת ימין־חרדים וכניסת ש"ס למשרד לשירותי דת, החלו לחזור לאחור הרפורמות שהובילה הממשלה הקודמת, בהן רפורמת הכשרות. כדי לא להמתין לחקיקת חוק חדש הם השעו את מימוש רפורמת הכשרות של כהנא בצו שהוארך בכל פעם מחדש, ובמקביל גיבשו חוק כשרות שהם רוצים להעביר כעת, בימיה האחרונים של הכנסת הזו.

החוק שש"ס מקדמת רע לכשרות ורע למדינה. אחת הרעות החולות של מערך הכשרות הקיים הוא המונופול המבוזר של הרבנות הראשית על הכשרות. על פי החוק, רק לרבנות מותר לתת תעודות כשרות, אבל מי שנותן את תעודות הכשרות הוא הרב המקומי שגם קובע את סטנדרט הכשרות. כך מוצאים את עצמם בעלי עסקים בפריסה ארצית וגם בעלי עסקים מקומיים נתונים לגחמותיהם ההלכתיות של הרבנים המקומיים בלי שברור מהו הסטנדרט המחייב של כשרות בכל מקום. בגלל המונופול הזה, גם כאשר יש על מוצר כשרות "מהודרת" של בד"ץ חרדי, תהיה עליה גם כשרות של הרבנות. לכפל הכשרות הזה יש מחיר כלכלי גדול.

לחוק הזה יש גם משמעות כלכלית אדירה. על פי ההצעה, המשגיחים, שכיום מועסקים בדרכים מגוונות, ועל פי הרפורמה של כהנא היו אמורים להיות מועסקים על ידי תאגידי הכשרות, יהפכו להיות עובדי המועצות הדתיות, כלומר עובדי מדינה. האוצר מעריך את העלות העודפת של העסקתם הישירה של המשגיחים במאות מיליוני שקלים. זאת מעבר לחיסכון הכלכלי שתחרות היתה אמורה להביא לשוק.

אבל הפרס הגדול של ש"ס והחרדים בחוק שהם מקדמים הוא בכלל בתחום הג'ובים. אחת הדרכים שבהן שולט הממסד החרדי בקהילה החרדית הוא באמצעות הספקת ג'ובים למקורבים. כך מתגמלים החרדים מקורבים ותומכים ומבצרים את שליטתם ב"בייס" שלהם. המימון הוא מכספי משלם המיסים, אבל המינוי לתפקיד הוא על פיהם של העסקנים. לכן הדבר הדחוף להם בימיה האחרונים של הכנסת הוא לשלוח עוד יד לבור השומן המדינתי, ולאפשר להם לנצח על עוד אלפי מינויים של משגיחים.

כמו בכל העשייה הפוליטית של החרדים, יש לנגד עיניהם אינטרס אחד: האינטרס הפוליטי והקהילתי הצר שלהם. כשרות? חיסכון ויעילות למשלם המיסים? קידוש שם שמיים במערך הכשרות? את אלו חפשו במקומות אחרים.

פורסם בישראל היום. 

The post ביזת הכשרות: החוק הזה יעלה לנו ביוקר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי שנתיים וחצי של מלחמה בלתי נגמרת, לצה"ל חסרים אלפי לוחמים. הוא אינו יכול לוותר על שירותן של חיילות בעורף ובחזית. הוא לא יכול לוותר על שירותם של חיילים דתיים באף יחידה לוחמת.

למרות זאת, קיצוני הרבנים קוראים להוציא את הנשים מצה"ל, או לכל הפחות להחזירן לעורף. מולם, אנשי הפלג־התל־אביבי קוראים להתעלם מאמונתם של הדתיים ולכפות שירות משותף לנשים וגברים גם באחרון הטנקים והצוותים. אלו גם אלו עלולים לקרוע את צה"ל ואת החברה הישראלית. אסור לאפשר לקיצוניות לנצח.

מאז ביקשה אליס מילר להתקבל לקורס טייס, צה"ל עבר מהפכה דרמטית בכל הנוגע לשירותן של נשים. ממצב שבו מרבית התפקידים בצבא היו סגורים בפני נשים למצב שבו צה"ל פועל במלוא הרצינות כדי לאפשר לנשים לשרת כמעט בכל תפקיד בצבא. בכלל זה תפקידים ביחידות מיוחדות וגם בתותחנים, בשריון וביחידות מתמרנות אחרות.

המהפכה הראויה הזו שמעניקה לנשים שוויון הזדמנויות מלא ומוצדק אינה מובנת מאליה בנוף הצה"לי המגוון. בעוד שביחידות העורפיות שילוב של נשים הוא על פי רוב קל יותר למימוש, כשמדובר ביחידות מתמרנות וביחידות מיוחדות האתגר משמעותי יותר. פעילות משותפת של גברים ונשים בסביבות גיל ה־20 שלהם, שיש בה אינטנסיביות פיזית ומגע קרוב ובלתי נמנע לאורך זמן, או שהייה משותפת במרחבים קטנים וסגורים במשך ימים ושבועות, לא חפה מאתגר. גם כזה שלא קשור לתפיסות דתיות.

כך, למשל, כמה גברים ישמחו לכך שבת זוגם תשהה במסגרת שירות המילואים, שבועות ארוכים עם גבר אחר באינטימיות של עמדת שמירה אי־שם? אבל האתגר המשמעותי הוא בהתנגשות הערכית בין שוויון בכל מחיר לשמירת ההלכה היהודית. עבור חיילים שומרי הלכה, גם כאלו שרגילים לחברת נשים ביומיום האזרחי, שירות משותף עם נשים באותו טנק, תומ"ת או צוות בחי"ר משמעו פריצה, לעיתים בוטה, של גבולות ההלכה.

האתגר הזה ניצב בפני צה"ל ומשרתים דתיים מיום שבו החל שלוב נשים משמעותי בצבא. כששילוב הנשים הגיע למערכי הלחימה, האתגר הלך והתעצם. לעיתים הוא הגיע לכדי עימותים ואיומים מצד רבנים ומשרתים דתיים כי אם התהליך יתקדם הם לא ישרתו ביחידות מעורבות. הפתרון שצה"ל עיצב, תוך שיתוף פעולה ושיח עם רבנים וארגוני נשים, הוא "פקודת השירות המשותף" שמנסה לעצב מרחב צבאי אשר בו שירות של גברים ונשים יחד לא הופך מנכס לנטל. אבל כל זה לא מנע את הפיצוץ האחרון.

לפני כמה ימים דחק בג"ץ, בפסק דינו בעניין קליגר, מרפק בצלעותיו של צה"ל ודרש להאיץ את שילובם של נשים בשריון. בתגובה, שורה של רבנים הודיעו שאם כך יהיה, הם יורו לתלמידיהם שלא לשרת שם. ארגון "צהר" המתון הצטרף וקרא לצבא ולרבנים להידבר, אבל זכה לקיתונות של ביקורת. פוליטיקאים ו"משפיעני רשת" חבטו בו על שהצטרף ל"רבנים החשוכים" והעז להתנגד לדת השוויון. כמה הביעו צער על שנישאו דרכו.

שוב הסתבר שגם בצד הליברלי יש המסרבים לראות את האחר ואת ערכיו. בעוד שכל משפטן הגון, כמו גם בית המשפט, מבינים שגם שוויון הוא לעולם לא ערך מוחלט, הם תובעים שוויון עד הסוף המר.

כמו קיצוני הרבנים, גם אנשי הפלג־התל־אביבי לא ינוחו עד שנשים ישרתו באחרונת המחלקות בצבא, יהיה המחיר אשר יהיה. צריך לקוות שגם במאבק המתמשך הזה צה"ל וביטחון ישראל לא ייפלו קורבן לקיצונים. כמו שהוכח גם בעבר, הידברות ועיצוב פקודות ומרחבים שמאפשרים לכולם לשרת הם הפתרון שיאפשר לנשים לצד חיילים דתיים לתרום ככל יכולתם, מבלי לפגוע בערכיהם, לביטחון ישראל.

פורסם בישראל היום. 

The post שוויון עד הסוף המר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

החלטת היועצת המשפטית לממשלה למנוע מישיבות ליהנות מהטבת המס לפי סעיף 46 בשל אי-גיוס תלמידיהן לצה"ל עשויה להיראות לרבים כמהלך מתבקש. אך מאחורי ההחלטה הזו מסתתרת שאלה עמוקה ומטרידה בהרבה: מי קובע אילו ערכים מזכים בהטבות מס, ואילו שוללים אותן?

התקדים ההיסטורי המרכזי להשוואה נמצא בארצות הברית, בפסק הדין המפורסם Bob Jones University , שם אישר בית המשפט העליון לרשויות המס לשלול את המקבילה האמריקאית של סעיף 46 מאוניברסיטה פרטית שאסרה נישואים בין-גזעיים. פסק הדין, שניתן בשנת 1983, נתפס כניצחון מוסרי ברור, וזכה לתמיכה רחבה בקרב חוגים ליברליים.

אלא שכעבור שנים, מתברר שהתקדים הזה הוא חרב פיפיות. ממשל טראמפ ביקש להסתמך על התקדים הזה כדי לשלול את המקבילה האמריקאית של סעיף 46 מאוניברסיטת הרווארד, הפעם בשל מדיניות האפליה המתקנת בה היא נוקטת. לטענת ממשל טראמפ אוניברסיטת הרווארד מפלה סטודנטים על רקע גזעי, ולכן אינה זכאית להטבת המס, כי שקבע פסק הדין. כלומר, אותו כלי משפטי שנוצר כדי להיאבק במדיניות שליברלים התנגדו לה (איסור נישואים בין-גזעיים), הפך לכלי פוטנציאלי במאבק פוליטי נגד מדיניות שמרבית הליברלים תומכים בה (אפלייה מתקנת).

וזו בדיוק הבעיה. ברגע שמכניסים שיקולים ערכיים להחלטות מס, קשה מאוד להגביל את השימוש בהם לצד אחד בלבד. אם היום נשללות הטבות מישיבות בשל סוגיית הגיוס, מחר ניתן יהיה לשלול אותן מגופים אחרים – אוניברסיטאות, עמותות, ואפילו ארגוני חברה אזרחית – בשל עמדותיהם בנושאים שנויים במחלוקת.

מי יחליט מהו "ערך ראוי" לצורך סעיף 46, ואיזה מוסד חצה את הקו ולכן יש לשלול ממנו את היכולת להשתמש בהטבת המס שבסעיף? האם זו שאלה משפטית, מוסרית, או פוליטית? קל לדמיין מצבים שבהם ייעשה ניסיון לשלול את השימוש בסעיף 46 על ידי גופים המזוהים עם השמאל. האם למשל מוסדות אקדמיים המקדמים עמדות פוליטיות מובהקות עלולים לאבד את זכאותם?

הלקח מהניסיון האמריקאי ברור: שימוש בכלי מיסוי כדי לאכוף עמדות ערכיות הוא מסוכן, דווקא משום שהוא נראה מוצדק ברגע הראשון. אבל ברגע שהדלת נפתחת – קשה מאוד לשלוט מי יעבור בה.

פורסם ב-Ynet

The post סעיף 46 הוא לא נשק פוליטי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי שמונה שנים בהן לתל אביב לא היה רב, נבחר ביום ראשון מועמד ש"ס, הרב זבדיה כהן.

המרחק בין הרב כהן לבין הבירה החילונית של ישראל הוא כרחוק תל אביב מטהרן. מפעל הג'ובים של ש"ס ויהדות התורה לא התחיל בתל אביב ולא יעצור שם. לאחר שנים של קיפאון במינוי רבנים מקומיים, ש"ס הביאה למינוי שורה של רבנים, חרדים ומשתמטים בדמותה, גם בשורה של ערים ליברליות אחרות. אבל המציאות של העשורים האחרונים מלמדת שלרבנים האלו ולשירותיהם אין שום ביקוש.

הגיע הזמן לבטל את התפקיד המיותר הזה, ולאפשר למועצות הרוצות ברב בכל זאת לממן אותו מכספי הרשות המקומית.

מכרה זהב למפלגות החרדיות

בישראל יש כ־170 תקנים לרבני עיר ומועצות מקומיות. מבין אלו, כשליש מהתקנים של רבני עיר לא מאוישים, חלקם שנים ארוכות. כך הדבר גם ברשויות מקומיות. מלבד אלו, יש עוד כ־300 רבני ערים ויישובים שהמדינה שותפה במימונם. המערך העצום הזה, ובעיקר זה של רבני ערים ומועצות, הוא מכרה זהב עשיר למפלגות החרדיות שבזות לרבנות הראשית אבל חולבות את עטיני המדינה גם דרכה.

בשנים האחרונות, בשל מאבקים פוליטיים, בעיקר פנים־חרדיים, כמעט שלא מונו רבנים. ש"ס ויהדות התורה רואות בעשרות התקנים הפנויים האלו הזדמנות פוליטית נטו. "הציונות הדתית", אגב, שגם לה אינטרס למנות רבנים ברוח שלה – רוח ציונית דתית, לגמרי "לא באירוע".

כדי לשלוט בתוצאות הבחירה שינה השר מלכיאלי מש"ס את התקנות המסדירות את הרכב הגוף הבוחר את הרבנים. התקנות החדשות מבטיחות לו שליטה כמעט מלאה בתוצאות הבחירות. אלו, יחד עם האחיזה במשרד הפנים, עוד מנוף לחץ על הרשויות, מבטיחות לש"ס כמעט תמיד הצלחה במינוי הרבנים שבהם היא חפצה.

וזה עובד. בבאר שבע מונה אחיינו של דרעי. בירושלים צפוי להתמנות אחיו, וחתנו צפוי להתמנות לרב העיר החילונית־ליברלית הרצליה. בבחירות בהוד השרון נבחר הרב אלחרר המזוהה עם ש"ס על פני רב ציוני־דתי שמשרת במילואים ומתאים הרבה יותר לאופי המקום.

גם בקריית אונו, עוד עיר חילונית, נבחר לכהן מועמדה של ש"ס. והשבוע ש"ס שכפלה את ההצלחה הזו גם לתל אביב.

מי מכיר את רב העיר?

על פי התפיסה היהודית־דתית, הרב הוא "מרא דאתרא". תפקידו לשמש כמנהיג רוחני לקהילה שבה הוא מכהן. כדי להצליח הוא חייב לזכות באמונה של הקהילה ו"לדבר את השפה שלה". הדרך הראויה לבחור רב היא על ידי הקהילה, והרב הראוי לקהילה הוא כזה שתואם את רוחה ויכול "להתחבר" לבני המקום. אבל זה רחוק מלהיות המצב.

כמה אזרחים יהודים בישראל יודעים מי הוא רב העיר שלהם? כמה מבני הקהילה הדתית שאלו את רב העיר שלהם שאלה בהלכה או שמעו ממנו שיעור בשנה האחרונה? אי־פעם? התשובה במקרים רבים היא: מעטים. עבור רוב גדול של תושבי ישראל היהודים הרב המקומי פשוט לא רלבנטי.

החוק אמנם מעניק לרבנים מקומיים כמה סמכויות מנהליות, כמו אחריות על רישום נישואים ומערך הכשרות בעירם, ועוד. אבל את אלו, כפי שהוכיחו ומוכיחות ערים רבות שבהן אין רב, יכולים למלא פקידי המועצה הדתית. בנוסף, בניגוד לכמעט כל תפקיד אחר בשירות המדינה, כולל הרבנים הראשים, רבנים מקומיים מתמנים כמעט לכל החיים. שאלת התפקוד שלהם, הרלבנטיות שלהם והתרומה שלהם למקום כהונתם פשוט לא רלבנטית.

חזונו של הרב קוק, מייסדה של הרבנות הראשית, לרבנים שיובילו את קהילתם לפסגות רוחניות היה נאצל. אבל הוא מתנפץ אל מול המציאות הישראלית העכשווית, שהפכה את המשרות הללו לג'ובים למקורבים ולמקור לא אכזב של חילול השם ושנאה כלפי היהדות. הגיע הזמן לבטל את התפקיד המיותר הזה.

פורסם בישראל היום.

The post מפעל ג'ובים מתחת לאף של התושבים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.