בית המשפט אמור לשבות בשבת – יום המנוחה ליהודים, על פי חוק. ובכל זאת לאחרונה דן בג"ץ בשבת בעתירה בעניין ההגבלה על מספר המשתתפים המותר בהפגנה בתל אביב. בהסבירו את המהלך החריג קבע בית המשפט: "ברי כי מדובר בסוגיה של פיקוח נפש". האמנם? מה היה קורה אילו הדיון היה נדחה ליום ראשון? ההגבלה שקבע פיקוד העורף על השתתפות של עד 150 איש בהפגנה במוצאי השבת היתה נשארת על כנה. אמנם, לשיטת בג"ץ, צמצום מספר המשתתפים בהפגנה (למספר שנקבע על ידי פיקוד העורף לגבי כל פעילות ציבורית אחרת) עולה כדי פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי, אך מה בין זה ובין פיקוח נפש?

לזכות בית המשפט ייאמר שהוא ניסה לקיים הדיון לפני השבת, והדבר לא הסתייע עקב התמהמהות המשטרה (שמכחישה זאת) ופיקוד העורף שלא הציגו את עמדתם ביום שישי. בית המשפט גם פעל למען צמצום חילול השבת – הדיון נערך בטלפון, ולא באולם. ובכל זאת, בית המשפט, כמוסד ממלכתי, היה צריך להימנע מחילול שבת. ההסתתרות מאחורי פיקוח נפש כביכול, איננה מוסיפה לו כבוד. ובאופן יותר מהותי: המצרך החסר לבית המשפט איננו נחישות או מקצועיות, אלא רגישות והבנה של החברה בה הוא מתפקד. ההכרעה האחרונה שלו מלמדת על כך כאלף עדים.

ואולם, גם מי שסבור כמוני שבית המשפט שגה, לא יכול להסכין עם ההתקפה חסרת הגבולות של רבנים, ובהם שני רבנים ראשיים ספרדים לישראל על עצם הלגיטימיות של המוסד והשופטים. הרב דוד יוסף, הרב הראשי הנוכחי, כינה את השופטים "חצופים", האשים אותם בהפקרות וברמיסה של החוק ושל התורה. לאחר שקבע שבג"ץ הוא אויב היהדות, הכריז ש"נלחם בהם בכל כוחנו". אחיו, הרב יצחק יוסף, הרב הראשי הקודם, השווה והעלה: "כופרים", "שונאי ישראל" ולבסוף "רשעים שהקב"ה ישמיד אותם, יהרוג אותם". בהמשך, ריכך והבהיר שזו משימה שהוא מטיל על הקב"ה; לא על בני אדם, שהרי "אלימות חס ושלום".

אין להתייחס לאמירות אלו בצקצוק שפתיים גרידא, כפי שאנו נוהגים באמירות קיצוניות שמשמיעים, למשל, פוליטיקאים אלו נגד אלו. הרב דוד יוסף הוא נשיא בית הדין הרבני הגדול. הוא המקביל, במשפט הדתי, לשופט יצחק עמית, נשיא בית המשפט העליון. היינו, מי שעומד בראש הארגון המשפטי-דתי העליון במדינה קורא למלחמה במי שעומד בראש זה המשפטי-אזרחי העליון במדינה. הכרזת המלחמה איננה עוסקת בנושא קונקרטי; מטרתה וכוונתה היא לפגוע בלגיטימיות של המוסד הממלכתי השיפוטי המקביל, על מנת לשנות את הרכבו, סמכויותיו ופסיקותיו. שוו בנפשכם איזו סערה הייתה פורצת לו הנשיא עמית היה קובע שהרב הראשי לישראל הוא חצוף, מופקר ואויב של מדינת ישראל.

להתפרצות של הרבנים הראשיים יש משקעי עומק: אביהם, הרב עובדיה יוסף ז"ל, כמו גם רבנים רבים אחרים, קבע שבתי המשפט הישראליים, הם "ערכאות של גויים". אלו מילות קוד שמשמען הן שאסור לפנות אליהם וכפי שפוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך "כל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע". זו הכרעה הלכתית-תרבותית מוקשה, לשון המעטה: הפסיקה שאוסרת על התדיינות בפני ערכאות של גויים נקבעה, כמובן, בעת שהיינו בגלות. כיצד ניתן להתעלם מהמעבר מתנאי קיום של קהילת מיעוט יהודית – שמבקשת להתבדל מהסביבה הגויית הדומיננטית וממערכת הערכים שלה – אל תנאי קיום של מדינה ריבונית שהיהודים הם רוב מוחץ בה, שהנורמות שעל פיהן היא דנה מתקבלות בכנסת ישראל, שרוב השופטים בה הם יהודים, שליד דוכנם מוצב דגל כחול לבן וסמל המנורה? האם אלו "ערכאות של גויים"?

דחיית הדיון בבג"ץ לא היתה יוצרת שום מצב של פיקוח נפש. מנגד, אמירות מתלהמות, הקוראות ליציאה למלחמה, של העומדים בראש מערכת המשפט הדתית-ממלכתית נגד העומדים בראש מערכת המשפט האזרחית-ממלכתית, עולות כדי פיקוח נפש לאומי.

פורסם ב-Ynet

The post מי כאן החצוף? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שיחה עם דב אלבוים, שלמה הכט ודוד ארונובסקי, על בינה מלאכותית, בתי קולנוע, מכוניות אוטונומיות, טיקטוק, קניונים, תרבות, בידור, בילוי, קדושה, מנוחה, מגזרים, זהות, מרחב ציבורי, עבודה, שכנות טובה. שיחה על השבת בישראל.

להאזנה:

The post מי עדיין אוהב את השבת? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"חוק הגיוס" של ח"כ ביסמוט והחרדים הוא חוק השתמטות החרדים ותקצובם. להביא לכנסת חוק השתמטות על מלא בזמן מלחמה זו נבלה מוסרית ויריקה בפני המשרתים. אבל אם החוק המוצע יעבור, השלכותיו יהיו רחבות והרות אסון הרבה יותר מ"רק" המשך העומס הבלתי נסבל על משרתי המילואים. ישראל ניצבת בפני פרשת דרכים: בחירה בין קיום המפעל הציוני ובין המשך הכניעה לחרדים והפיכתה של המדינה, בעתיד הלא רחוק, למדינת עולם שלישי.

התחזית הדמוגרפית צופה כי בעוד ארבעה עשורים שליש מהישראלים יהיו חרדים. כיום, תרומתם של החרדים לכלכלה הישראלית שלילית: שיעורי התעסוקה של גברים חרדים נמוכים, שיעור המיסים שמשלמים חרדים נמוך, בעוד סכומי הקצבאות שמשקי בית בחברה החרדית זוכים להם גבוהים מהממוצע בישראל. המשוואה פשוטה: ככל ששיעור החרדים באוכלוסייה יעלה, הנטל שהם מהווים על החברה הישראלית יגדל.

אבל ההיבט הכלכלי הוא רק אחד. סוגיה אחרת היא הערכית. רבים מהחרדים חיים בגטו מבוצר, שמנותק מערכיה של מדינת ישראל הציונית. רבים מהם לא רואים עצמם חלק מהמדינה. מצד שני, כשמדובר בעמדות פוליטיות, החרדים הם ציבור קיצוני. בסוגיות הנוגעות לניהול מלחמה, יחס למיעוטים ועוד, רובם מציגים קו לאומני.

וישנה, כמובן, השאלה הביטחונית. שירות חרדים בצבא כבר מזמן אינו עניין של שוויון בנטל. העומס שיצרה המלחמה על המשרתים וסדר הכוחות שיידרש בשנים הבאות גדולים. כדי לעמוד בכך יהיה צורך בהארכה נוספת של שירות החובה, לצד מכסה של מעל 100 ימי מילואים בשנה. זהו נטל אדיר, שפחות ופחות ישראלים מוכנים לשאת בו. החוק המוצע כעת אפילו אינו מתיימר לפתור את המשבר הזה.

ישראל הציונית נבנתה על אתוס משותף של נשיאה בנטל הכלכלי, החברתי והביטחוני. מבט מפוכח אל העתיד אומר שאם המגמות הקיימות לא ישתנו באופן דרסטי, מספר הנושאים בנטל יקטן, ואילו הנטל הביטחוני והנטל הכלכלי יגדלו. בנסיבות כאלה, ישראלים רבים, בעיקר חילונים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, יבקשו לעזוב את ישראל.

ישראל הציונית לא תיעלם באחת. בטווח הקרוב נחווה ירידה בשירותים שאותם המדינה יכולה לתת ושינוי משמעותי באופי המרחב הציבורי. אבל בטווח הרחוק יותר המשמעות עלולה להיות שינוי קיצוני באופייה של ישראל. לא עוד מדינת לאום יהודית־ציונית־חילונית, אלא מדינה דתית יותר ודמוקרטית פחות. לנוכח האיום הקיומי המתמיד, המצריך שמירה על זיקה למערב ועל גיבוי מערבי, לצד שמירה על יתרון טכנולוגי מובהק, ספק אם ישראל תוכל להמשיך להתקיים.

פורסם במעריב. 

The post מפעל ציוני משגשג או מדינת עולם שלישי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

סקר דעת קהל חדש של JPPI – המכון למדיניות העם היהודי מגלה, שרוב הציבור הלא חרדי בישראל יקבל חוק גיוס/פטור חדש רק אם יוביל לגיוס של יותר ממחצית מהצעירים החרדים לצה״ל.

הנתונים מגיעים על רקע הדיונים הפוליטיים סביב הסדרת חוק הגיוס, והמשבר המאיים לפרק את הקואליציה. על פי הממצאים, שכאמור מבטאים את הלוך הרוחות בקרב הציבור הלא חרדי בישראל (כלומר – הסקר איננו כולל מי שמגדירים את עצמם חרדים):

32% מהנשאלים (35% מהיהודים) אמרו שרק חוק שיביא לגיוס של כל החרדים, למעט מקרים חריגים, יהיה ״מקובל עליהם״. עוד 18% רוצים גיוס של רוב החרדים. ביחד: 50% מהישראלים הלא חרדים (55% מהיהודים) תובעים גיוס של רוב או כל החרדים. 4% נוספים אומרים שחוק שיביא לגיוס של כמחצית מהחרדים יהיה ״מקובל עליהם״. ביחד: 54% (60% מהיהודים) תובעים גיוס של מחצית החרדים או יותר. 28% נוספים יקבלו מודל שיחייב גיוס רק למי שאינו לומד. ביחד: 82% מהציבור שאינם חרדים תובעים גיוס של כל מי שאינו לומד או יותר (89% מהיהודים).

רק שיעור קטן מהישראלים הלא חרדים תומכים בהמשך הפטור המלא לצעירים החרדים כפי שהיה נהוג בעבר, ורק פחות מ – 2% מהיהודים הלא חרדים תומכים בפטור מלא לחרדים. מקרב תומכי הקואליציה, רוב תומכי הליכוד (71%) תומכים בגיוס חרדים ש״לא לומדים״, וכך גם רוב מצביעי ש״ס. מחצית ממצביעי הציונות הדתית תומכים בגיוס רוב או כל החרדים. רוב גדול ממי שמגדירים את עצמם ״ימין״ תומכים בגיוס של כל מי ש״לא לומדים״ – או יותר מזה. רוב של מי שמגדירים את עצמם ״ימין מרכז״ (60%) תומכים בגיוס של רוב או כל החרדים.

הנתונים מצביעים על קונצנזוס רחב בציבור הישראלי שלפיו חוק שיעבור בכנסת אמור להביא לתוצאה של גיוס משמעותי של צעירים חרדים.

נשיא המכון, פרופ’ ידידיה שטרן, אמר בעקבות ממצאי הסקר: “לראשונה בתולדותינו, כנגד הדרישה המסורתית של החרדים לפטור מגיוס, מתגבשת קואליציית ענק, חוצת מחנות פוליטיים וזהותיים – שאין דוגמתה בשום נושא אחר שעל סדר היום – סביב החרדה לחובת הגיוס. גורם פוליטי שיתעלם מהרצון של הרוב המכריע בעם עלול להיתקל בתגובה ציבורית חריפה. הפעם לא מדובר בפסיקה של בית המשפט שעוסקת ב'שוויון', אלא בפסיקה של רוב מכריע בציבור שעוסקת ב'ביטחון'. על נבחרי הציבור להפנים את הממצאים ולפעול על פיהם".

**

שמואל רוזנר ונוח סלפקוב עורכים את מדד JPPI לחברה הישראלית. יועץ סטטיסטי: פרופ׳ דויד שטיינברג. הנתונים המלאים של מדד החברה הישראלית לחודש יוני יפורסמו בקרוב.

The post קונצנזוס חוצה מחנות פוליטיים בעד חוק שיגייס את רוב החרדים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בימים אלה מונו 21 דיינים לבתי הדין הרבניים האזוריים ולבית הדין הגדול. צהלולי פוליטיקאים לאחר שהושלמה הבחירה מעידים רבות על דרך הבחירה ועל תוצאותיה. מעיד על כך לא פחות בג״ץ, שעצר את תהליך הבחירות לאחר שהתברר שרשימת המועמדים מייצגת נפוטיזם שלא היה מבייש משפחת מלוכה בימי הביניים.

בעיני ישראלים רבים בתי הדין הרבניים הם חצר אחורית לא מעניינת. זו, כמובן, טעות חמורה, אבל מטריד הרבה יותר הוא מה שאפשר ללמוד ממה שקורה שם על עתיד מערכת המשפט כולה. אם הפוליטיזציה בבחירת שופטים, שאותה חוקקה הממשלה לצד רפורמות נוספות שהיא מקדמת, אכן תתממש, הרקב הפוליטי שפושה כיום בבתי הדין הרבניים יהיה נחלת מערכת המשפט כולה.

מערכת בתי הדין הרבניים היא יצור כלאיים ישראלי משונה, של מערכת משפט מדינתית בעלת סמכויות רבות, ושטיבל עיירתי מהמאה ה־18. היא אומנם שריד עותמאני של משטר העדות הדתיות, אבל החוק הישראלי הכיר בה ובסמכותה הייחודית לעסוק בגירושין ובנושאים הכרוכים בגירושין, כבר בראשית ימי המדינה. לאורך השנים, החקיקה והפסיקות של בית המשפט העליון אומנם שחקו את סמכויות בתי הדין, אבל גם בעשור השלישי של המאה ה־21, השפעתם על חיינו רבה.

למרות זאת, העניין הציבורי בהתנהלותם של בתי הדין הרבניים דל. כך, מי שמנהל בפועל את בתי הדין ואת הליכי מינוי הדיינים הם הפוליטיקאים הדתיים, שרוצים להעניק את הפרס הגדול של תפקידי הדיינים במערכת, שבצידם משכורות נאות ופנסיות מבטיחות, למקורביהם. בשנים האחרונות התפנו בבתי הדין תקנים מרובים. אף שהדבר יצר עומס על המערכת, מינוי הדיינים נתקע. לא חלילה כי חסרו מועמדים ראויים, אלא כי הפוליטיקאים הדתיים רבו ביניהם על נתח השומן הזה.

רשימת הדיינים שנבחרה בסופו של דבר היא פוליטית עד זרא. 21 הדיינים מייצגים, בחלקים שווים, את יהדות התודה, ש״ס והציונות הדתית. מערכת בתי הדין כנראה אבודה. אבל מערכת המשפט הישראלית היא עדיין מערכת משפט ראויה, ובחלקים שלה אפילו מפוארת. המהפכה המשפטית שמקדמת הממשלה בשנתיים האחרונות, לאחרונה דרך מינוי השופטים, מאיימת לשנות את המצב. תכליתם של השינויים אחת: הגברת הלפיתה של הפוליטיקאים את מערכת המשפט ואת המינויים לתפקידי שיפוט.

אם תצלח דרכם, הפוליטיקה תאכל כל חלקה טובה גם במערכת הזו. הליכי מינוי השופטים ותוצאתם יהיו פועל יוצא של נדנדת הכוחות הפוליטית. שופטים ימונו לפי נאמנות פוליטית והשתייכות מפלגתית ולא לפי כישורים ויושרה.

את מערכת המשפט ניתן עדיין להציל. ביקורת על מערכת המשפט ושיפורה הם דבר אחד. הפיכתה לנשלטת על ידי פוליטיקאים היא סכנה אמיתית לתפקודה וליכולתה לתת את השירות שלשמו היא פועלת, משפט וצדק.

פורסם במעריב. 

The post נפוטיזם שלא מבייש משפחות מלוכה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

82% מהחרדים שגויסו בעבר לצה"ל הם בכלל חוזרים בתשובה ומתחרדים שלא עברו במערכת החינוך החרדית, כך עולה ממחקר חדש של המכון למדיניות העם היהודי. עוד עולה מהמחקר שבעבר רוב החרדים התגייסו, כרבע מהנשים הדתיות מתגייסות למרות שאינן חייבות, ומשפחות עשירות יותר גם מתגייסות יותר – בפער גדול.

בשל סודיות כמות כוח האדם של צה"ל, רוב המחקרים על האוכלוסיות המתגייסות לצה"ל מתבססים על נתונים חלקיים בלבד, בייחוד כאלה שצה"ל בוחר להעביר. הנתונים לא מאפשרים לאמוד את שיעור הגיוס האמיתי ובוודאי שלא תחת פילוחים של מגזר ואזור מגורים. במחקר של המכון למדיניות העם היהודי, מאת החוקרים תום שדה ואריאל קרלינסקי, מתגברים על כך באמצעות מתודולוגיה ייחודית, שאפשרה להם בעבר גם לגלות את מספר חיילי החובה (כ־140 אלף) למרות הסירוב של צה"ל לפרסם נתון זה.

"המחקר מבוסס על זיהוי חיילים בעזרת סקר כוח אדם וסקר הוצאות משקי הבית של הלמ"ס", מסביר שדה. "למשל, מי שנמצאים בגיל 18-24, מרוויחים מתחת ל־10 שקלים בשעה בזמן שהם עובדים 48 שעות שבועיות, במקצוע לא ידוע, בענף המנהל הציבורי והביטחון. אלו אנשים שהם כמעט בוודאות חיילי חובה".

אחד הנתונים הבולטים ואף מפתיעים במחקר, הוא שבשנות החמישים הרוב הגדול של החרדים התגייסו לצה"ל, על רקע מדיניות שהנהיג דוד בן גוריון שלפיה רק 400 "עילויים" יקבלו פטור אוטומטי מגיוס. עם השנים שיעור הגיוס של החרדים הלך וירד, וביתר שאת מאז שמנחם בגין הרחיב את הסדר "תורתו אומנותו" לכל חרדי שחפץ בכך.

לפי הנתון האחרון הזמין מ־2019, כ־3.3% מהמגדירים עצמם חרדים מתגייסים, לעומת 88% מהחילונים, והחוקרים מעריכים שהשיעור לא השתנה מהותית מאז. "הנתונים הישנים במיוחד, לפני 1970, הם 'רועשים' וכנראה פחות מדויקים", מבהיר שדה, "אבל המחקר מצליח להמחיש את השפעת הסדר תורתו אומנותו שהתחיל ב־1977 על גיוס חרדים לצבא".

מידע חשוב שעולה מהנתונים הוא העובדה ש־82% מהחרדים המבוגרים ששירתו בצבא בעבר, גדלו בבית לא חרדי. כלומר, הם בכלל חוזרים בתשובה או דתיים שהתחרדו. אצל הנשים החרדיות, שיעור הגיוס של מי שגדלו בבית חרדי היה ונותר אפסי. כלומר, נשים שגדלו בבית חרדי לא מתגייסות כלל, בשונה מנשים דתיות־לאומיות.

בקרב דתיות־לאומיות המגמות מעניינות: שיעור הגיוס שלהן עולה ויורד לסירוגין לאורך השנים, כאשר בעשור האחרון ניתן לראות מגמת עלייה. כיום, בין 25% ל־30% מהנשים הדתיות מתגייסות לצה"ל, למרות שאין עליהן כלל חובת גיוס, הפטור שלהן נחשב קל להשגה שכן הוא נעשה בצורה מרוכזת דרך מערכת החינוך – שבעצמה לעיתים קרובות מסלילה את הנשים לבחור לעשות שירות לאומי.

שינוי חברתי דרמטי נצפה אצל נשים חילוניות ומסורתיות: אם בשנות החמישים רק כ־60% מהחילוניות וכ־20% מההמסורתיות התגייסו, על פי הנתונים העדכניים ביותר כ־85% מהחילוניות וכ־70% מהמסורתיות מתגייסות.

המחקר שופך אור על הקשר בין המעמד החברתי־כלכלי של המשפחות לבין הסיכויים שבניהן ובנותיהן יתגייסו לצה"ל. ככל שמשפחה מכניסה יותר, כך גדל הסיכוי שייצאו ממנה מתגייסים: אם במשפחות בעשירון החמישי רק 55% מתגייסים, בעשירון העשירי שיעור זה מגיע כבר לכמעט 81%.

חלק מהנתון הזה כמובן מוטה בשל התפלגות המגזרים השונים (חרדים וערבים הם הרוב מקרב העשירונים התחתונים בישראל), אך לדברי החוקרים גם כשמסתכלים על המגזר היהודי הלא־חרדי, ניתן לראות קורלציה חיובית כזאת. "פעמים רבות השיח על שירות בצבא הוא על 'צבא עניים', אבל צה"ל הוא צבא שמגויס דווקא מהשכבות החזקות יותר", אומר שדה.

מבחינת מקום המגורים, המחוז המוביל בשיעור הגיוס של החברה החרדית הוא מחוז מרכז, בו 71% מהגברים ו־65% מהנשים מתגייסים, ואילו המחוז עם שיעור הגיוס הנמוך ביותר הוא ירושלים (27% מהגברים ו־17% מהנשים), כנראה בשל הרוב של חרדים וערבים בו. במגזר היהודי הלא־חרדי, אגב, המחוז שמככב במקום הראשון הוא מחוז צפון (88% גיוס אצל גברים ו־86% אצל נשים). שדה משער שזה עשוי לנבוע מכך שבמחוז צפון רוב היהודים הלא־חרדים גרים במושבים ובקיבוצים, "שידועים בשיעורי הגיוס הגבוהים שלהם".

"מול האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני מדינת ישראל בשנים הקרובות, יש צורך בצבא גדול יחסית", אומר שוקי פרידמן, מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס. הוא מזהיר ש"ככל שרבים יישארו מחוץ לצבא, כך הנכונות של אלו שמשרתים לשאת בנטל תפחת. זהו איום על צבא העם ואיום קיומי על ישראל".

לדבריו, "החובה לשמר את צבא העם מוטלת על החברה הישראלית כולה. היא עוברת דרך תביעה לא מתפשרת לגיוס חרדים, אך לא רק. וזאת לצד מאמצים של הצבא כמי שהסמכות לגיוס והטלת סנקציות נמצאת בידיו".

כתבתו של עידן ארץ בעיתון גלובס

The post המחקר שמגלה פרטים חדשים על גיוס חרדים לצבא first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הצעת חוק הנדונה בימים אלו בוועדת החוקה מבקשת לאפשר לבתי-הדין הרבניים לשמש כבוררים בסוגיות ממוניות. לכאורה מדובר בצעד שנועד לאפשר למי שרוצה בכך להתדיין במסגרת בוררות בבתי-הדין המדינתיים, על בסיס ההלכה. בפועל מדובר בעוד צעד בדרך ליצירת מערכת משפטית מתחרה לזו של המדינה, המבוססת על ההלכה. בדרך, גם הצעת החוק הנוכחית עלולה לפגוע באופן קשה בנשים ובצדדים חלשים אחרים בתוך הקהילה הדתית, להוסיף עוד סמכויות לבתי-הדין וגם עוד עומס, למערכת שגם כך כורעת תחת נטל התיקים. מכל הסיבות הללו, ראוי שההצעה הזו תיגנז.

כמו כל יהודי דתי אני מתפלל בכל יום "השיבה שופטיך כבראשונה", כלומר מבקש כי מערכת המשפט תיכון גם על בסיס הדין הדתי. ואכן, מעמדו של המשפט העברי בישראל נישא מאי פעם. בתי-הדין הדתיים פוסקים לפיו, הוא משולב בפסקי דין של בתי המשפט ועשרות בתי-דין פרטיים פועלים על בסיסו. ועם זאת, ההצעה המבקשת לתת לבתי-הדין הרבניים סמכות להיות גם בוררים בנושאים ממוניים היא הצעה שאם תתקבל תפגע במתדיינים, בבתי-הדין, בדין העברי ובמדינה.

מילת רקע: עד לפני כ-20 שנים בתי-הדין הרבניים פעלו כבוררים בדיני ממונות. הביקוש לשירותיהם בהיבט הזה היה נמוך. פסק דין אמיר שניתן ב-2006 קבע כי אין להם סמכות לכך. מאז מבקשים שוחרי המשפט העברי בישראל להחזיר את הגלגל לאחור באמצעות חוק. טיעונים עימם: האפשרות להתדיין בפני בית-דין רבני בנושאי ממונות הפועל על בסיס ההלכה, תאפשר לדתיים שרוצים בכך לקבל שירות משפטי באיכות גבוהה, על פי אמונתם; הפסיקה שתינתן בבתי-הדין תאפשר לפתח את המשפט-העברי ולקומם את "חזון המשפט העברי" שהוא חלק ממימוש יהודיותה של המדינה; ההתדיינות בפני בתי-הדין תהיה וולונטרית לחלוטין ועוד.

אלא שהטיעונים הללו הם בחלקם התעלמות מהמציאות ובחלקם ערפל שנועד להסתיר את התכלית האמתית והמשמעותית יותר של התיקון הזה. גם בנוסחו הנוכחי, התיקון יהיה מזיק ויפגע בזכויות אדם באופן משמעותי. זאת משום שלמרות שלכאורה יהיה מדובר בפניה בהסכמה של שני צדדים כמו בכל בוררות, כשמדובר בקהילות דתיות, ההסכמה ניתנת בהרבה מקרים על בסיס כפייה קהילתית קשה. זה נכון עוד יותר כאשר יש צד חזק וצד חלש. מתן סמכון לבית-דין מדינתי לעשות שימוש בסמלי המדינה ובכלים מדינתיים במסגרת הליכים כאלו רק תעצים את תחושת האיום כלפי הצד החלש, שלא מיותר לומר שהוא לרוב גם הצד הנשי. זאת במערכת שאין בה נשים ושזכויות הנשים ושוויון הם לא ממש נר לרגליה.

גם הטיעון של מתן שירותים משפטיים המבוססים על הדין העברי ופיתוח המשפט העברי לא עומדים במבחן המציאות. גם כיום יש עשרות "בתי-דין לממונות" כלומר ערכאות פרטיות, הפועלות על בסיס ההלכה, ונותנות שירות למי שחפץ בכך.

בתי-הדין הללו, יחד עם עוד בתי מדרש, מכונים וחוקרים באקדמיה יוצרים אוקיאנוס של פסיקות, תשובות הלכתיות ומאמרים שמפתחים את הדין העברי ואת המענה שלו לסוגיות משפטיות עדכניות. דומה שמעולם לא הייתה פריחה כזו למשפט העברי.

לצד אלו, הנזק בקידום ההצעה הוא גם מערכתי ורוחבי. מאחר ובתי-הדין הרבניים הם מערכת שיפוטית הפועלת באופן ממלכתי ומטעם המדינה, היא כפופה במקרים של חריגה מסמכות לסמכותו של בג"ץ. הכפיפות הזו גרמה בעבר להתנגשות בין בג"ץ לבין בית הדין בסוגיות הנוגעות לדין האישי. הרחבת הסמכות של בתי הדין לנושאים נוספים רק תעצים את התערבותו של בג"ץ בקביעות של בתי-דין דתיים ואף בקביעות הלכתיות. זה מזיק לשתי המערכות הללו ומזיק למשפט הישראלי.

לבסוף, וכפי שחלק מיוזמי ותומכי החוק בגלגוליו לאורך השנים הודו, הפיכת בתי-הדין לבוררים בדיני-ממונות היא רק תחנת ביניים. התחנה הבאה תהיה השוואת מעמדם בנושאים הללו לבתי-המשפט. בדרך הזו, ייווצרו בישראל שתי-מערכות משפטיות כמעט "על מלא". זו הפועלת על בסיס המשפט הישראלי וזו הפועלת על בסיס ההלכה. במילים אחרות, בתי-הדין הרבניים וההלכה יהיו משפט המדינה. ואנחנו נהיה קרובים עוד יותר לחיות במדינה דתית.

המשפט העברי הוא נכס צאן ברזל של המדינה היהודית. אבל כדי שנמשיך לחיות גם במדינה שהיא דמוקרטית במובן שנותן מקום גם לזכות השוויון וזכויות אחרות, ראוי לא לפגוע עוד יותר באיזון בין היסודות הללו, בדרך של יצירת אלטרנטיבה דתית לחוק המדינה. אם כך יהיה, זכויות רבים עלולות להפגע וישראל תשנה את פניה ותתקרב עוד צעד להיותה מדינת הלכה.

פורסם בכלכליסט. 

The post עוד צעד בדרך למדינת הלכה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אולי דווקא המרכז־שמאל הישראלי צריך לשאוב קורט של עידוד מניצחונו הברור של דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב. כן – המרכז־שמאל! כמובן, מי שניצח בארה"ב אינו בדיוק המודל המנהיגותי שמרכז־שמאל במדינה כלשהי שואף אליו. כך שהעידוד לא יכול להיות במרחב הרעיוני. הוא יכול להיות רק עידוד במרחב המבני. מהותו: דמוגרפיה אינה גזירת גורל. טראמפ והמחנה שלו סיפקו הוכחה שדמוגרפיה חברתית אינה מבשרת תוצאה פוליטית הכרחית.

בארה"ב התובנה הזאת התבטאה בשיעורם העולה של תומכי טראמפ מקרב קבוצות שפעם נחשבו לכאלה שאמורות להבטיח רוב דמוקרטי לעשרות השנים הבאות. היספנים ושחורים הצביעו פחות לדמוקרטים ויותר לטראמפ. התחזית הדמוגרפית קבעה: ככל ששיעור ההיספנים באוכלוסייה יעלה, כך המחנה הדמוקרטי יתחזק. המציאות הוכיחה: שיעור ההיספנים באוכלוסייה ממשיך לעלות, וחלקם מצביעים לדונלד טראמפ.

למה? "הלטינים עברו לטראמפ מסיבות מורכבות רבות, כולל סקסיזם, שמרנות דתית, גזענות (או רצון להיטמע ברוב הלבן)", כתבה סוקיטל גונזלס ב"אטלנטיק". אבל, המשיכה, "התשובה הפשוטה ביותר היא לרוב הטובה ביותר: בעיני רבים, טראמפ מייצג שגשוג. והיכולת לשגשג כלכלית היא מה שמגדיר את אמריקה. אנשים מאמינים בזה, כי אמריקה אמרה להם את זה".ולמה כל זה אמור לעודד, לפחות קצת, את המרכז־שמאל הישראלי? היזכרו בהפגנות של תקופת הרפורמה המשפטית. הפגנות שבהן צד אחד צעק "דמוקרטיה", וצד שני צעק "דמוגרפיה". באמריקה – השמאל הוא זה שצעק "דמוגרפיה". או בעיקר זה שבנה הרים של תקוות על דמוגרפיה. התקוות נכזבו. דמוגרפיה אינה גזירת גורל. היספנים יכולים לשנות את דעתם ואת הצבעתם. חרדים, מזרחים, דתיים, מסורתיים – גם הם יכולים.

שאלת הסיפוח

כמה מהציבור צריך לתמוך בסיפוח ביהודה, שומרון ועזה, כדי שיהיה סיפוח ביהודה, שומרון ועזה? זו שאלה שלא קל להשיב עליה. גם לא קל לשאול אותה. כי קודם צריך להגדיר למה מתכוונים כשאומרים "סיפוח", ולמה מתכוונים כשאומרים "תומכים בסיפוח". תומכים באיזו התלהבות? תומכים באילו נסיבות? תומכים באיזה מחיר? את השאלות האלה צריך לשאול לנוכח הודעתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ששנת 2025 תהיה שנת סיפוח, וגם לנוכח הדיווחים על דיונים בנושא הזה בסביבת ראש הממשלה (דיווח של עמיחי שטיין בכאן 11).

למה מתכוון סמוטריץ' – לא קל לדעת. למה בנימין נתניהו – קשה עוד יותר. אולי הם מתכוונים לסיפוח מוגבל, מקומי. סיפוח של מעלה אדומים, או של אריאל. אולי הם מתכוונים ליותר מזה. תיאורטית, אפשר לרצות לספח גם את כל השטח שישראל שולטת בו. אבל יהיה לזה מחיר גדול, גם במסגרת היחסים של ישראל עם מדינות אחרות, וגם בעול הביטחוני והכלכלי שיוטל על ישראל בעקבות צעד כזה. וכל זה, כמובן, גם אם מניחים בצד שאלות של מוסר, שנוגעות לנכונות לשלוט על קבוצה גדולה של אוכלוסייה שאין לה זכויות פוליטיות מלאות.אז כמה תמיכה צריך כדי לבצע מהלך כזה? לזה יש תשובה עם שני סעיפים. סעיף ראשון – תמיכה חיצונית. ישראל צריכה מידה של לגיטימציה חיצונית למהלך כזה, והסיבה שהנושא עולה מחדש לדיון היא תקוותם של חלק משוחרי הסיפוח שהנשיא הנבחר בארה"ב, דונלד טראמפ, יסכים לתמוך במהלך כזה. לא בטוח שהתקווה הזו מבוססת על הערכה נכונה של כוונות הנשיא, אבל נמתין ונראה.

סעיף שני – תמיכה פנימית.ממשלה לא יכולה לעשות כל דבר. היא צריכה לגיטימציה חברתית. קואליציית נתניהו רצתה להעביר רפורמה משפטית מקיפה ונכשלה, משום שהמחיר הציבורי היה גבוה מדי, והממשלה (בצדק) נבהלה ונסוגה. לפחות לזמן מה. גם למהלך של סיפוח תידרש לגיטימציה חברתית. אחרת לא יהיה אפשר לגייס את המשאבים הנדרשים למימוש שלו.מכאן אפשר לעבור למספרים. נניח שרבע עד שליש מהציבור בישראל תומך בסיפוח, האם זה מספיק כדי להוציא סיפוח לפועל? זה לא מספר מומצא. בהרבה מאוד סקרים, זה הנתון שמתקבל. לדוגמה, בסקר מנובמבר 2023 של "מיתווים – המכון הישראלי למדיניות־חוץ אזורית", 28%, ושליש מהיהודים. לפי סקר ישן יותר מיוני 2020 של חדשות 12, "רק" 34% תומכים בסיפוח. גם בסקר ממאי 2020 של "מפקדים למען ביטחון ישראל", כתוב ש"רק" 26% תומכים בסיפוח.

כמובן, המילה "רק" מבטאת הנחה ששליש מהציבור זה מעט. אפשר לטעון גם ההפך – שליש זה המון. וכל זה לפני שביררנו את מהותו של הסיפוח. וגם זה צריך בירור. יש סיפוח חלקי, שתהיה לו תמיכה גדולה יותר. יש סיפוח נרחב, שתהיה לו תמיכה קטנה יותר.נפנה לשאלות על סיפוח בעזה: בסקר מאוגוסט האחרון נמצא רוב גדול בעד סיפוח של צפון רצועת עזה. סקרים חדשים יותר מאפשרים לזהות כיצד הצעה לסיפוח וליישוב אזור מוגבל יותר – כמו צפון הרצועה – זוכה לתמיכה גדולה יותר מהצעה לסיפוח וליישוב אזור נרחב יותר.בסקר שערכנו בשבוע שעבר (סקר JPPI – המכון למדיניות העם היהודי) הצענו שתי אפשרויות: "צריך להקים יישובים יהודיים בצפון רצועת עזה בשטח שגובל כיום בישראל", או "צריך להקים מחדש גם את יישובי גוש קטיף (חלקם או רובם) שהם בעומק הרצועה". מהשאלות האלה אפשר להוציא כותרות בכמה דרכים. אפשר לכתוב: שליש מהיהודים בישראל תומכים בסיפוח והתיישבות בעזה. אפשר לכתוב: פחות מחמישית מהיהודים בישראל תומכים בסיפוח והתיישבות בגוש קטיף. אפשר אפילו לכתוב ש"רק" 16% מהיהודים בעד התיישבות בגוש קטיף.אבל בהנחה שמי שתומכים בהתיישבות בגוש בוודאי תומכים בהתיישבות בצפון הרצועה, אז אנחנו כבר לא באזור ה"רק". כי מדובר על יותר משליש. ובעצם, אולי גם זה "רק", כי מול השליש הזה יש שני שלישים שמתנגדים להקמת יישובים יהודיים ברצועת עזה (מהיהודים – מהערבים כמעט כולם מתנגדים).את הנתונים האלה אפשר להציב מול שאלה אחרת ש־JPPI שואל בסקריו כבר כמה פעמים. שאלה על "תפיסות עולם" ביחס למדיניות העתידית של ישראל בזירה הפלסטינית. אחת מתפיסות העולם שמוצעות לבחירה היא "ישראל צריכה לחזק את השליטה שלה על הפלסטינים, להרחיב את ההתנחלויות, לשקול את פירוק הרשות הפלסטינית ואולי סיפוח ביהודה ושומרון". כמה תומכים באפשרות הזאת?

במרץ שעבר – יותר משליש. השבוע – שוב יותר משליש. כלומר, זה נתון יציב. נתון שמייצג תפיסת עולם, ולא גחמה רגעית במענה לאירוע שקרה לאחרונה. אבל זה גם נתון מוגבל בהקשר לדיון על סיפוח, כי הנוסח אומר "אולי סיפוח ביהודה ושומרון". "סיפוח ב" זה לא "סיפוח של", ו"אולי" זה לא "בטוח".ובכל זאת נאמר: כשליש מהיהודים. זה בערך שיעור התומכים בסיפוח מסוים בתנאים מסוימים, באזורים מסוימים, במחיר מסוים. האם שליש זה "רק" – כי יש יותר משליש שמתנגדים? לדעתי שליש זה לא "רק". שליש זה הרבה, אולי אפילו הרבה מאוד. כי שליש זה אומר רוב מקרב תומכי הקואליציה. וכאשר ממשלה נדרשת לקבל החלטות, הרוב שהיא בוחנת אינו רוב הציבור, אלא רוב המצביעים שלה. דוגמה: גיוס חרדים. יש רוב גדול מאוד בציבור בעד גיוס חרדים, בעד סנקציות על חרדים. זה לא השפיע על הסוגיה הזאת, כל עוד היה רוב בקרב תומכי הקואליציה להמשך ההסדר הקיים.מדוע אנחנו רואים כעת סדקים מסוימים בנכונות הממשלתית ללכת לקראת החרדים? מי שתמים יאמר: כי המצב הביטחוני השתנה, ויש הכרח לגייס יותר חיילים. מי שציניקן יאמר: כי ניכרת שחיקה מהירה בתמיכה של תומכי הקואליציה בפטור לחרדים.ובמילים אחרות: שיעור התמיכה של ישראלים בסיפוח הוא מספיק גדול כדי שהממשלה תשקול אותו ברצינות בהינתן שני תנאים.

הראשון – תחושה שסיפוח לא יוליד התנגדות חברתית מהסוג שממשלה לא יכולה לעמוד בו (כמו סרבנות נרחבת לשרת בשטחים, או השבתה ארוכה של המשק). אם מותר לנחש, לא תהיה התנגדות כזאת. למה? כי בנסיבות שנוצרו אחרי 7 באוקטובר, גיוס של המוני ישראלים להפגין ולמחות נגד מהלך של פגיעה בפלסטינים לא יהיה דבר קל. השני – תמיכה של הממשל האמריקאי. אם טראמפ יאמר לא, זה יהיה לא. ובמילים פשוטות: במצב המתקיים כיום בישראל רק אדם אחד יקבע אם ישראל כן או לא תספח שטחים ביהודה, שומרון ועזה.הפטור והמוטיבציה יותר מ־500 משרתים ובני משפחה מדרגה ראשונה השיבו לסקר. זו הקבוצה שאנחנו מכנים "קהילת המשרתים", וחוזרים לשאול אותה שאלות מעת לעת. הרעיון והיוזמה הם של הארגון "ישראל חופשית". העבודה של המדד, בעזרת הפאנל של ד"ר אריאל איילון. הנתונים הם הנתונים. אנחנו לא עושים מניפולציות על הנתונים. וזה כבר הסקר הרביעי של קהילת המשרתים. מתוך ה־506 שהשיבו הפעם, 355 השיבו גם על סקרים קודמים. כך שיש לנו יכולת לראות תזוזות של משיבים מעמדה לעמדה.

ניתן דוגמה איך זה עובד: בפעם הקודמת, 163 משיבים מתוך המשיבים החוזרים אמרו שצריך "לחייב את רוב החרדים בגיוס, ולשלול זכויות והטבות ממי שלא משרתים". מתוך אלה, 124 נשארו בעמדה הזאת גם באוקטובר, אבל קבוצה גדולה למדי, של 25 משיבים, עברו לעמדה היותר תובענית, "לחייב את רוב החרדים בגיוס ולהעמיד לדין ולהעניש את מי שלא משרתים". וכמה עברו לעמדה פחות תובענית? 5 בסך הכל. כלומר, אפשר לזהות הקשחה בקרב משיבים חוזרים בתביעה הנחרצת של רובם לגייס חרדים. מסך כל המדגם, 47% בעד חיוב בגיוס וסנקציות על מתחמקים. עוד 19% בעד חיוב בגיוס והעמדה לדין של מתחמקים. זו עלייה קלה בסך כל המחייבים גיוס לכולם מהסקר הקודם באוגוסט.לסקר של קהילת המשרתים יש חשיבות. אומנם – למשרתים וללא משרתים יש משקל שווה בהצבעה לכנסת. כך שלקול של "משרת" ולקול של "לא משרת" יש כוח פורמלי זהה. ובכל זאת, המשרתים הם הנושאים בנטל, וכאשר הכנסת שוקלת העברת חוקים שהמשרתים מתנגדים להם, או מסתייגים מהם (או תומכים בהם), אפשר שתהיה לזה השפעה בפועל על הנכונות לשרת. 

ולכנסת, בצד הרצון שלה לרצות את המצביעים, יש אחריות לדאוג לכך שצה"ל יוכל להמשיך לקרוא לחזית את בני ובנות קהילת המשרתים.אם המשרתים ירגישו שהגיעו מים עד נפש, אם המשרתים ירגישו שהמדינה מתייחסת בשוויון נפש להרגשה שלהם – אפשר שתהיה לזה השפעה על המוטיבציה שלהם. איך אני יודע? כי זה מה שהרבה מהם אומרים.33% אמרו החודש ש"העברת חוק שיפטור את רוב החרדים משירות בצה"ל" עלולה לפגוע באופן ממשי במוטיבציה שלהם לשרת. זה אומר: אחד מכל שלושה משרתים. עוד כרבע אמרו שהעברת חוק כזה עלולה "קצת לפגוע" במוטיבציה שלהם לשרת. וביחד – יותר ממחצית מקהילת המשרתים אומרים שעלולה להיות פגיעה כלשהי במוטיבציה שלהם. וכאשר שואלים אותם על מוטיבציה של "אחרים" (כלומר, אין מצב של אי־נעימות לומר על עצמם שהמוטיבציה תרד), 44% מנבאים ירידה ממשית, ועוד 34% מנבאים "קצת ירידה". ובסך הכל, טוב, אתם יודעים לעשות את החשבון הפשוט הזה.כפי שכל ישראלי יודע, לקואליציה יש מוטיבציה לחוקק פטור לחרדים, או לחלקם, בעיקר מסיבות פוליטיות. כמובן, יש בקואליציה גם מי שסבורים שהפטור הגורף, או הכמעט גורף, הוא דבר ראוי.

אבל רובם לא סבורים כך. רובם יאמרו שצריך להתנהל תהליך שסופו עלייה – או עלייה משמעותית – בשיעורם של החרדים שמשרתים בצה"ל. אבל מהלכים שיכולים לקדם את המטרה הזאת, שמשמעותם הפעלת לחץ כלכלי או אחר על החברה החרדית, הם מהלכים שמערערים את היציבות של הקואליציה.באופן טבעי, מי שחברים בקואליציה חושבים – גם כי זה טוב להם, ואולי גם משום שהם מאמינים שזה מה שחשוב לישראל – שצריך לתעדף את יציבות הקואליציה על גיוס חרדים. בגלל העניין הזה ראוי לבדוק בנפרד את עמדות המשרתים תומכי הקואליציה מול עמדות המשרתים מתנגדי הקואליציה.אבל רגע – מה זה "תומכי הקואליציה"? אפשר להציע לזה שתי תשובות. הראשונה – מי שהצביעו לקואליציה בבחירות 2022.

השנייה – מי שאומרים שיצביעו לקואליציה גם אם ייערכו בחירות היום. כמובן, יש הבדל בין שתי הקבוצות האלה, שאפשר לראות אותו כמעט בכל הסקרים. חלק ממצביעי הקואליציה ב־2022 כבר לא רוצים להצביע לאחת ממפלגות הקואליציה. הם עברו למפלגות אחרות או יושבים על הגדר. זה משתקף בסקרי המנדטים (כפי שאפשר לראות בנתוני ממוצע הסקרים של המדד, לקואליציית ה־68 של היום יש בערך 53 מנדטים אם הבחירות ייערכו היום).מה זה אומר? שאם אנחנו מסתכלים על מה שחושבים תומכי הקואליציה של היום ועל מה שחושבים מצביעי הקואליציה של 2022, יכול להיות שנמצא הבדלים, כי אלה קבוצות קצת אחרות. יש מי שנשארו לתמוך בקואליציה, ויש מי שתמכו ועזבו. בקבוצת המצביעים נמצא את כולם, בקבוצת התומכים נמצא רק את מי שנשארו.הנה החלוקה של עמדות חברי קהילת המשרתים מצביעי הקואליציה מול עמדות חברי קהילת המשרתים תומכי הקואליציה. מצביעי הקואליציה זה כל מי שרצו את הקואליציה הזאת ב־2022. תומכי הקואליציה זה כל מי שרוצים אותה גם עכשיו.ומה ניכר בקלות בנתונים: ששאלת גיוס החרדים היא שאלה שמפצלת את שתי הקבוצות האלה. 50% ממצביעי הקואליציה – כולל מי שעזבו אותה – תומכים בסנקציות או בהעמדה לדין של חרדים שלא מתגייסים.

אבל בקרב תומכי הקואליציה של היום, הנתון הזה צונח ל־38%. למה? התשובה כמעט מובנת מאליה. חלק ממי שהצביעו לקואליציה לפני שנתיים עזבו אותה, בין השאר, בגלל ההתעקשות שלה להמשיך את הסדר הפטור לחרדים. ובמילים אחרות: הקואליציה איבדה תומכים שאחד המאפיינים שלהם הוא תמיכה גבוהה יותר בהטלת חובת גיוס על החרדים.ושימו לב: הסקר הזה הוא סקר של קהילת המשרתים. אבל בקרב מצביעי ותומכי הקואליציה יש הרבה מאוד לא משרתים. כלומר, כאשר ראשי הקואליציה מביטים בתמונה המלאה, שכוללת את המצביעים המשרתים ואת המצביעים הלא משרתים (כמעט כל החרדים), הם רואים תמונה אחרת. הם רואים תמונה שבה אובדן התמיכה פחות חריף. מה שמוביל לאתגר שהם צריכים להתייחס אליו: אם לעשות את השיקול מול כלל התומכים (ואז העברת חוק פטור היא מעשה יותר סביר), או לעשות איזון של השיקול מול התומכים פוליטית ומול המשרתים ביטחונית (ואז עולה משקלם של המתנגדים לפטור).קצת מסובך? לא מסובך. יש שיקול ביטחוני. קהילת המשרתים אומרת שהמוטיבציה שלה תרד אם יועבר חוק פטור.

זה מאוד ברור. וגם מסוכן. אפילו מקרב המשרתים שהצביעו לקואליציה, 45% אומרים שהמוטיבציה תיפגע מול 40% שאומרים שלא תיפגע.יש גם שיקול פוליטי: חלק ממי שעזבו את הקואליציה עשו זאת כנראה משום שעמדתם בנושא גיוס חרדים שונה מזו של הקואליציה. מול שני אלה עומד השיקול הקואליציוני: הרצון שלא לסכן את יציבות הקואליציה. למעשה, השיקול הקואליציוני בנוי משתי קומות: קומה ראשונה, להעביר חוק כדי לשמר את הקואליציה. קומה שנייה: לשרוד בשלטון מספיק זמן כדי להשכיח את החוק ולשנות את סדר היום, וכך להחזיר גם את מי שעזבו את הקואליציה בגלל ההתנגדות שלהם לפטור.הנה, על זה הקואליציה בונה: על הזיכרון הקצר של המצביעים. היא בונה על זה שכאשר יירד עול המילואים, וכאשר חוק הפטור יהיה חדשות ישנות, הציבור שהצביע לקואליציה ושאינו רוצה בחוק פטור, ישכח ויסלח.

פורסם במעריב.

The post זו הסיבה שהקאמבק של טראמפ צריך לעודד את השמאל-מרכז הישראלי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ואל מול כל אלו, הממשלה ממשיכה בשלה, ומקדם חוק השתמטות שיעגן את העוול הבלתי נסבל הזה וייתן לא רק פטור מלא משרות לרוב החרדים, אלא גם עוד כסף ותקציבים שכרגע נעצרו. האסון הזה הוא לא גזרת גורל. בידנו להפעיל על חברי הכנסת של הקואליציה לחץ כדי למנוע אותו. הנה מדריך קצר למה שהולך לקרות ומה אפשר לעשות.

מה טוב למדינה: אחרי 77 שנות השתמטות ושנה של מלחמה קשה, כשבאופק צורך בעוד עשרות אלפי חיילים וימי מילואים, חייבים לגייס חרדים. אין שום אפשרות אחרת לשרוד במצב הנוכחי. כבר היום החרדים הם רבע(!) מכל מחזור גיוס והם פשוט משתמטים. בלי שנגייס אותם לא יהיו חיילים. פשוט לא יהיו. אגב, גם ח"כים רבים מהקואליציה חושבים כך. מאחורי דלת סגורה זה מה שהם אומרים. אבל בציבור הם חוששים להביע את העמדה הזאת.

מה הממשלה רוצה: הממשלה רוצה לשרוד. כרגע, בשל פסיקת בג"ץ, אין חוק שפוטר את החרדים מגיוס. לכאורה, כולם חייבים להתגייס. אבל צה"ל שלח צווי גיוס אבל החרדים פשוט הם לא מתייצבים. לכן בג"ץ עצר תקצוב של אברכים ומעונות. זה פוגע בחרדים בכיס ולכן הם חייבים להעביר "חוק גיוס". בגלל זה הם מאיימים במשבר קואליציוני. מאחר והממשלה תלויה בחרדים, היא רוצה להעביר חוק גיוס כלשהו. ברור לה שהחוק שהחרדים יסכימו לו הוא חוק השתמטות שלא יעמוד במבחן בג"ץ. אלא שעד שבג"ץ ידון בחוק ויפסול אותו ייקח זמן. בינתיים הכסף לחרדים יחזור לזרום כי יש -לכאורה-חוק גיוס.

השקרים שימכרו לציבור ח"כים שמרגישים מחוייבים למשרתים: ח"כים ציוניים שמתיימרים לשרת הציבור שנותן הרבה מאוד במלחמה הזו נמצאים בבעיה. הם הולכים לתמוך בפטור כמעט מלא לחרדים בחוק השתמטות, אבל הבוחרים שלהם לא מקבלים את זה. לכן הם משקרים. הם ימכרו את החוק שיעבור כ"חוק היסטורי" שיגייס חרדים. בפועל כמובן מדובר בשקר מוחלט. החוק הצפוי יקבע יעדי גיוס עלובים ו-0 סנקציות שיביאו ל-0 גיוס של חרדים.

הרל"ביסטים סתם רוצים להפיל ממשלת ימין וגנץ ולפיד יתנו לחרדים אותו דבר: גם זה שקר. נכון, לפני המלחמה גנץ ואחרים הביעו עמדות מתונות יותר בנושא גיוס חרדים, אבל המלחמה שנתה את המציאות. כיום, גם גנץ, גם לפיד וגם בנט וכמובן יאיר גולן וליברמן הצהירו שהם מחוייבים לחוק גיוס משמעותי ולא מוכנים יותר להשתמטות חרדים.

למה הצבא לא פשוט מגייס חרדים? הצבא חייב עוד הרבה מאוד חיילים. בסדיר ובמילואים. אבל בלי שהממשלה תקבע סנקציות על מי שלא מתגייס, זה שהוא מוציא צווים לחרדים לא באמת מועיל. עם זאת, גם הצבא יכול לעשות הרבה יותר. והכי חשוב- מתוך מחוייבות למשרתים שכורעים תחת נטל מטורף, הצבא חייב לומר בצורה ברורה שהוא חייב שהחרדים כולם יתגייסו.

איך צריך להיראות חוק גיוס שבאמת יגייס חרדים? כל חוק גיוס חייב לפעול לפי העקרונות האלו:

– חובת גיוס על כלל החרדים (למעט מכסות פטור מצומצמות לעילויים);
– חובת גיוס אישית ולא קהילתית;
– סנקציות אישיות על אי התייצבות לגיוס;
– הפסקת תמיכה באורח החיים החרדי למי שלא מתגייס ושלילת כל הטבה מהמדינה (מלבד רשת סוציאלית בסיסית כמו בריאות).

כל חוק שאין בו את העקרונות האלו הוא חוק השתמטות.

מה אני ואתם יכולים לעשות? אנחנו בנקודת הכרעה היסטורית. חוק השתמטות שיעבור עכשיו יהיה אסון לישראל. לכן צריך לפעול בכל הכלים הדמוקרטיים כדי לעצור אותו. מחאה, ביקורת ציבורית, פניה לח"כים שחושבים לתמוך בעוול הנורא הזה.

אם הממשלה תעביר חוק השתמטות תוך כדי מלחמה, זה יכול להיות הגב שישבור את הגב של המשרתים. של הציבור הציוני שנותן ונותן ונותן, של הרוב הישראלי. החוק הזה הוא כבר מזמן לא שאלה של ימין או שמאל. הוא שאלה של להמשיך את קיומו של צה"ל כצבא העם, או במילים אחרות, לשרוד או לחדול. כל אחד שחי כאן חייב לעשות כל מה שהוא יכול כדי לעצור את האסון הזה עכשיו.

פורסם בוואלה

The post חוק ההשתמטות: אפשר לעצור את האסון first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.