הדיון בבג"ץ בנושא הקמת ועדת חקירה ממלכתית המחיש שוב: השיח מתמקד במה שכדאי לעשות במקום במה שחייבים לבצע.

השאלה מי ימנה את חברי הוועדה ובאיזו פרוצדורה דוחקת לשוליים את הדיון בסוגיה המהותית יותר: מה צריך לחקור ואילו לקחים יש להפיק ומהר. לא כדי לסגור חשבון עם העבר, אלא כדי למנוע את האסון הבא. סיבות השורש שהובילו לטבח השביעי באוקטובר לא נחקרו לעומק, ואם להסתמך על דברי נציג הממשלה בדיון בבג"צ ייתכן שגם לא ייחקרו בעתיד הקרוב.

במציאות כזו, אין זה מפתיע שהאמון בין הציבור לבין מוסדות השלטון מצוי בשפל חסר תקדים. לפי מדד JPPI לחברה הישראלית (אפריל 2026) מעל 50% מהציבור מעידים כי הם אינם סומכים עוד על הממשלה. בבית המשפט טענו בתוקף, כי בלי חקירה אין אמון. בלי אמון אין ביטחון ובלי ביטחון אין שיקום לאומי.

אך האמת היא שפערי האמון הגדלים אינם נובעים רק מהיעדר חקירה. זה עמוק הרבה יותר. גם כאשר כבר מוקמות ועדות ונכתבים דוחות מפורטים ומנומקים, בפועל אין מי שמוודא שהלקחים הופקו והמסקנות יושמו. בישראל הדוחות נערמים והכשלים נשארים. וזו כבר תקלה מערכתית.

אז מה הטעם להתעקש על חקירה אם המסקנות והלקחים לא מיושמים?

סוגיית פערי המיגון לאורך גבול הצפון היא דוגמה מובהקת לכך. למרות דוחות קשים של מבקר המדינה ועשרות דיוני מעקב בוועדות הכנסת מצב המיגון לאורך הגבול רק החמיר עם השנים. וכך, במלחמה האחרונה מול חיזבאללה, דווקא האזורים החשופים ביותר לאיום הם גם הפגיעים ביותר. כ־13% מהתושבים המתגוררים עד 4 ק"מ מהגבול אינם נהנים ממיגון תקני; בטווח של 4 עד 9 ק"מ מדובר בכ־19%; ובטווח של 9 עד 20 ק"מ – אחד מכל שלושה אזרחים נותר ללא מיגון.

לממשלה תמיד יש הסבר מדוע פערי המיגון לא נסגרו. מנערי האוצר העקשנים דרך המשפטנים הדקדקנים ועד היועמ"שית הלעומתית והבירוקרטיה הציבורית, כולם אשמים כולל בג"צ שלא נותן לעבוד. נראה כי בהיעדר פתרונות מיגון אחרים, ההגנה האפקטיבית ביותר העומדת לרשות תושבי משגב עם, מנרה ואביבים היא לערום זה על גבי זה את כל דוחות הביקורת שלא יושמו – בתקווה שלפחות הדוחות יחצצו בינם לבין הטילים הנורים לעברם.

במצב דברים זה, דרישת גורמי הממשל מתושבי קו העימות בצפון לגלות חוסן לאומי ולהביע אמון במערכת היא בלתי נתפסת. באותה מידה, על רקע הדיון בבג"ץ, קשה לצפות מתושבי עוטף עזה לשוב לבתיהם ולעבד את השדות בקרבת הגבול, כאשר הם יודעים שאין ועדת חקירה, אין הפקת לקחים, וממילא אין מי שיכול להבטיח להם שטבח השביעי באוקטובר לא יקרה שוב.

כך, בדרום חוששים ממה שיקרה. בצפון מיואשים ממה שלא קרה.

החוט המקשר בין הדרום לצפון ברור: חובה לחקור, להפיק לקחים וליישם אותם באופן אמיתי ועקבי. רק השילוב בין שלושת המרכיבים הללו ישיב את אמון הציבור במוסדות המדינה ויסייע בתהליך השיקום הלאומי. הקמת ועדת החקירה אינה היעד – אלא נקודת המוצא. מדינה שאינה מוודאת כי לקחי העבר מיושמים מזמינה את כשלי העתיד. בעזה, באיו"ש, בלבנון ובסוריה, וגם באיראן.

פורסם בערוץ 7

The post כך המדינה מזמינה את האסון הבא first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לכל אחד מאיתנו יש קול קטן שמזכיר לנו את תחושת חוסר האונים בבוקר של השביעי באוקטובר. אמנם לא חסרים לנו חששות במלחמה הנוכחית, אך תארו מצב בו ישראל מתעוררת בבוקר לדיווח על חדירת כוחות חיזבאללה ורצח אזרחים ביישובי הצפון. מדובר בסיוט חוזר שאינו דמיוני. הזמן שעבר לא מקהה את החשש והטראומה הציבורית חיה ונושמת בתוכנו, במיוחד בעתות חירום.

בחלוף שנתיים וחצי מהשבעה באוקטובר העורף הפך לחזית המלחמה. החברה הישראלית התרגלה למציאות של טילים בליסטיים עתירי חומר נפץ, שהייה במרחבים המוגנים וזירות הרס נרחבות. החוסן הלאומי וההתנהלות האחראית של הציבור מאפשרים לדרג המדיני להמשיך לפעול להשגת יעדי המלחמה: ריסוק של תוכנית הגרעין והתוכנית הבליסטית של איראן ויצירת תנאים שיאפשרו לעם האיראני לקחת את גורלו בידיו. במקביל לכך, חובתו של הדרג המדיני והצבאי להבטיח כי אזרחי ישראל לא ימצאו עצמם שוב חסרי הגנה מוחלטת אל מול גלי מחבלים הבאים לרצוח, לחטוף ולאנוס. על הטבח שהיה בדרום אין מחילה – ועל חזרתו בצפון, חס חלילה, לא תהיה כפרה.

לפי מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי ממרץ 2026, רוב הציבור הישראלי תומך בהחלטה לתקוף באיראן ומאמין שהמלחמה צפויה לשנות את המצב במזרח התיכון לטובה לטווח ארוך. עם זאת, ריח העשן ומראות הבתים השרופים ביישובי העוטף עדיין צרוב בזיכרון הלאומי ומשפיע על אמון הציבור בהנהגה הלאומית. לפי המדד הזה יותר ממחצית מאזרחי המדינה עדיין לא סומכים על הממשלה.

סקרים אחרים מראים כי מחצית מהציבור חושש שאירוע דומה לשביעי באוקטובר עלול לקרות שוב בשנים הקרובות. במציאות שברירית שכזו, חדירה של חיזבאללה ליישוב בצפון ופגיעה באזרחים תמוטט את מה שנותר מאמון הציבור בממשלה. אם חס וחלילה התרחיש הזה יתממש, תקום זעקה ציבורית. איך זה קרה לנו שוב? מי נרדם בשמירה? ולמה לא נערכנו כמו שצריך בצפון לתרחיש שכבר התממש בדרום? הכול יתכנס לשאלה אחת: איך לא למדנו. כמו לאחר מלחמת יום הכיפורים, ידונו בקונספציה המדינית, הצבאית והמודיעינית ושוב תעלה דרישה ציבורית לוועדת חקירה במטרה לאתר את האחראים למחדל.

אך הפעם האחראים כולם לא יהיו אחראים רק למחדל החדש. הם יהיו אחראים בראש ובראשונה לכך שלא חקרו באופן עצמאי, נטול פניות ואפקטיבי את סיבות השורש שהובילו לטבח השביעי באוקטובר. בסמוך לתחילת המלחמה, שורד השבי גדי מוזס מניר עוז ואנוכי יזמנו את מתווה מוזס-אבריאל הכולל הצעה למנדט מפורט של ועדת החקירה לטבח השביעי באוקטובר.

היוזמה הציבורית מבקשת להסיט את הדיון מהשאלה מי יחקור, לשאלה מה חייבים לחקור. מטרתה לדון בנושאי החקירה, להפיק את הלקחים ולוודא שטבח השביעי באוקטובר לא יחזור לעולם- בדרום, בצפון, בגבול הירדן, ביהודה ושומרון או ביישובים הסמוכים למרחב התפר.

אמון האזרחים בהנהגה הוא מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי של כל מדינה דמוקרטית. כאשר העבר בישראל לא נחקר, הוא ממשיך ללוות את הציבור. הזיכרון הציבורי הופך לעדשה שדרכה נבחן כל מסר המגיע מהדרג המדיני או הצבאי לציבור. כך לדוגמה, ההנחיה להשמיד את הגשרים מעל הליטני, שנומקה בצורך למנוע מעבר של מחבלים וציוד לחימה דרומה אל הגבול עם ישראל מעוררת מיד את חיישני השביעי באוקטובר. גם הודעת דובר צה"ל על חיסול מפקד כוחות רדואן, בשל כך שתכנן פשיטה לגליל, מחזיר את הזיכרון למרכז הבמה.

החשש הוא שמה שלא נחקר בדרום עלול להתפרץ בדרך זו או אחרת בצפון. זוהי מציאות מסוכנת המחייבת הנפת דגל אדום. אם טבח השביעי באוקטובר יהפוך לדפוס פעולה חוזר בזירות נוספות אמון הציבור בממשלה ובצבא יקרוס. זה יהיה הישג משמעותי לחיזבאללה וניצחון אסטרטגי החורג מהמישור הצבאי. האחריות למנוע זאת מוטלת בראש ובראשונה על הדרג המדיני ועל הצבא. אותו קול קטן, שזוכר את תחושת חוסר האונים בבוקר ההוא בשביעי באוקטובר, מזכיר לנו דבר נוסף: הפקת לקחים וחקר האמת הם תנאים הכרחיים להצלחה – בדרום, בצפון, באיראן ובכלל. מי שלא חוקר את העבר מזמין את העתיד.

פורסם בערוץ 7.

The post תרחיש אימים שאינו דמיוני first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לקריאת המסמך לחצו כאן. 

לראיון בישראל היום לחצו כאן. 

The post "סיפרו לנו שהגדר בעוטף עזה שומרת עלינו, בשתי דקות הרסו אותה" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כידוע, המדריך זכה להצלחה רבה בקרב קהילות יהודיות בארה"ב ובאירופה, ואף תורגם לצרפתית – יוצא כעת בעברית בעקבות דרישה גוברת.

עם זאת, יש התוהים – מדוע בכלל צריך "מדריך להבנת" מה שנראה לכאורה כחדשות טריות שכולנו חווינו על בשרנו?

"התשובה", כותב עידן יוסף בביקורתו על החוברת, "טמונה ברוח התקופה. אנו חיים בעידן שבו המידע זמין מאי פעם, אך דווקא בו האמת מיטשטשת בין אינסוף גרסאות ונרטיבים. הרשתות החברתיות מוצפות בסרטונים, ממים וסיסמאות קליטות, והעולם כולו מתווכח בצעקות של 280 תווים. בתוך המציאות הזו, מסמך כמו המדריך של JPPI הוא משב רוח מרענן של רצינות, עומק ואחריות. הוא מזכיר לנו שיש עדיין חשיבות לניתוח היסטורי, לסקירת עובדות בהקשר רחב, ולהצבת סימני קריאה במקום שבו אחרים שמים סימני שאלה כוזבים".

יוסף מוסיף כי "בעידן של פוסט-אמת, שבו תיאוריות קונספירציה משתוללות ומכחישי עובדות זוכים לבמות, מדריך זה מבקש להיות עוגן של ודאות. המדריך גם ממלא פונקציה חשובה של תיעוד היסטורי. כעבור שנים, אולי כאשר ייכתבו ספרי ההיסטוריה הרשמיים על אירועי 2024-2023, ישמשו עדויות רשמיות, דוחות צבאיים ומאמרים אקדמיים. אך "המדריך להבנת 7 באוקטובר" מספק תיעוד מזווית ייחודית: הוא מציג את הסיפור כפי שנחווה ונראה על-ידי העם היהודי עצמו בתקופה הרת גורל זו. הוא אוסף אל תוכו נתונים מספריים (מספרי נפגעים, מספר רקטות, שיעור גילויי אנטישמיות וכו') ומעבד אותם לנרטיב קוהרנטי, המשלב בין העובדתי לערכי. בכך, הוא למעשה כותב את "הדראפט הראשון" של ההיסטוריה של 7 באוקטובר – מזווית שמציבה את הקורבנות במרכז, ולא את הנרטיב של התוקפן. לבסוף, חשיבותו של המסמך ניכרת גם בכך שהוא חלק ממיזם "ציונות חדשה במאה ה-21". יוזמה זו, שבמסגרתה יצא המדריך, חותרת להפיח רוח חדשה בחזון הציוני נוכח אתגרי זמננו. התקופה הנוכחית, למרבה הצער, מאופיינת לא רק באיומים פיזיים על ביטחון ישראל, אלא גם באתגרי תודעה ובירידה בלכידות בתוך העם היהודי".

את הסקירה מסכם יוסף בכך שהמדריך "מזכיר לקוראיו – ובעיקר לדור הצעיר – על מה המאבק: על זכותו של העם היהודי לחיות בביטחון בארץ ישראל, על ההבחנה בין טוב לרע, בין דמוקרטיה מגוננת לבין טרור רצחני, ועל כך שהציונות איננה מילה גסה, אלא התנועה לשחרור לאומי של עם עתיק שחזר למולדתו. בעידן שבו אפילו המושג "ציונות" מוטח כעלבון בחוגים מסוימים, חוברת זו מציבה את הדברים על דיוקם, ומזמינה דיון ענייני ומבוסס".

לכתבה המלאה לחצו כאן

The post סקירה: כך הפך "המדריך להבנת ה-7 באוקטובר" לנשק הסברה של ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

עם פרישת החרדים, הממשלה הפכה לממשלת מיעוט. זהו מימוש פורמלי של מצב מהותי קיים זה מכבר: גם כשלממשלה הייתה תמיכה מוצקה של 68 ח"כים, היא הייתה ממשלת מיעוט במובן המהותי. עמדותיה בנושאים שעל סדר היום אינן מקובלות על דעת רוב גדול בציבור. זו ממשלת מיעוט לא רק בכנסת, אלא גם בעם.

קחו למשל את ניהול המלחמה: הממשלה חותרת ל"ניצחון מוחלט" אך רק מיעוט בציבור סבור שזו מטרה בת השגה (31%, לפי סקר של JPPI). רוב גדול סבור שיש לסיים את המלחמה בעסקה שתשחרר את כל החטופים (70%, לפי מרכז אקורד).

הממשלה בוחרת להמשיך להפעיל את צבא העם במלחמה שרוב העם קורא להפסקתה. רוב מכריע דורש הקמה של ועדת חקירה ממלכתית (78%, לפי “מעריב”). אבל הממשלה, שהקמת הוועדה היא בתחום סמכותה, נמנעת מלפעול על פי הרצון הברור של יותר משלושה רבעים מהישראלים.

הוא הדין באשר לגיוס חרדים. קצה נפשם של הישראלים בהמשך הפטור המעשי של הצעירים החרדים משירות בצה"ל. הפער בין חוויית החיים של הלוחמים ובני משפחותיהם – תחת ענן כבד של דאגות בסיסיות ביותר – לבין חוויית החיים של צעירים חרדים, חלקם לומדי תורה וחלקם בטלנים בחולצה לבנה, הוא בלתי נתפס עבור כמעט כולנו (89% מהיהודים סבורים שיש לגייס את החרדים שאינם לומדים ברצינות ו-62% תומכים בגיוס כל החרדים, גם הלומדים, לפי JPPI). הממשלה מסרבת: היא מבקשת להשתמש בכוחה כדי לאפשר את התמשכות העוול.

סדר העדיפויות של הממשלה שונה לחלוטין מזה של הציבור: עבורה, העניין הראשון במעלה הוא קידום הרפורמה או המהפכה המשטרית שחותרת תחת מעמדם של הרשות השופטת, הייעוץ המשפטי ברשות המבצעת, התקשורת וכל גורם שלטוני או אזרחי שעלול לפקח על פעולת הממשלה. מנגד, בציבור הרחב, רק מיעוט זניח סבור שזהו הנושא הדחוף ביותר לטיפול (10%, לפי רשת 13) וכמעט שני שלישים חושבים שאין לקדם תוכנית זו בעת מלחמה (61%, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה). השכל הישר של הישראלים, ובהם רבים מתומכי הרפורמה לגופה, מבקש רגיעה במאבק הפנימי לפחות עד להתייצבות הזירה הגיאופוליטית. ושוב, הממשלה פועלת, בכל כוחה, בכיוון ההפוך.

רוב הציבור הישראלי נוטה ימינה. המלחמה אף הגדילה את נטיית הלב של הציבור לכיוון זה. נתניהו הפליא למוטט את רשת הקורים האיראנית וגייס למילואים את ארה"ב. על אף הישגים היסטוריים אלו, רמת האמון בו ובממשלת ימין "מלא-מלא" נשארת נמוכה מאוד (61% אינם נותנים בה אמון, לפי JPPI). הפער העצום בין עמדות הציבור לבין מדיניות הממשלה חותר תחת האמון בה.

אין אשף פוליטי גדול מראש הממשלה בזירה הישראלית. שרידותו המופלאה בראש הפירמידה שנות דור היא הוכחה חותכת לכך. מדוע הוא בוחר להפנות עורף לרצון הרוב ובכך לקעקע את אמון הציבור בו ובממשלתו? מסתבר שגוליבר עקוד על ידי גמדים: בן גביר וסמוטריץ' כורכים סביבו את חבל "הניצחון המוחלט", להערכתי בניגוד לרצונו. החרדים מעקמים את ידו למען יתמוך בבריחתם מאחריות לביטחון מדינת ישראל. המהפכנים, המתחזים לשמרנים, דוחפים אותו לקדם סדר יום אנטי-דמוקרטי בכסות של רפורמה.

נתניהו נתפס כמנהיג חזק. אבל התמשכות המצב שבו הוא פועל בהתאם להעדפות של אחרים, גורמי קצה, מעוררת את השאלה האם הוא מנהיג או מונהג. העובדות הן שהימין הקיצוני, החרדים, המהפכנים-השמרנים, כולם מקצצים את מחלפות ראשו ומובילים אותו למימוש העדפותיהם הקיצוניות. האם יידע להתעשת?

פורסם בידיעות אחרונות

The post מנהיג או מונהג? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

האיומים המשפטיים בחו"ל על מי ששרתו בצה"ל מלמדים כי עברנו שלב בזירת המלחמה המשפטית. מה שהתחיל כסיכון נקודתי וחריג לבכירים, הופך להיות גם הבעיה של סמ"ר ישראל ישראלי מגולני, שמטייל בחו"ל לאחר שנה וחצי של לחימה.

ד"ר שוקי פרידמן בראיון לערוץ הכנסת

הגיעה העת שמדינת ישראל תבנה את עצמה להתמודד עם האתגר האדיר שבפניה: ישראל זקוקה עכשיו לאימוץ תפיסה כוללת, להקמת מעטפת ארגונית ומשפטית רחבה ואפילו לחקיקה חדשה, שתסדיר את ההגנה על חיילים הנרדפים בחו"ל. המלחמה כיום אינה מסתיימת בשדה הקרב. היא משתוללת בזירות נוספות, רחוקות אלפי קילומטרים מישראל. זוהי מלחמה על התודעה, בה מבקשים אויבי ישראל – שנכשלו בשדה הקרב – להציג את ישראל כמדינה פושעת ומוקצה מחמת המיאוס.

השנה, ידענו התפתחויות מדאיגות בדמות ההליכים בבית הדין הבינלאומי בהאג בעניין "רצח העם", חוות הדעת על "חוקיות הכיבוש" וכמובן פרשיית צווי המעצר כנגד ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר בבית הדין הפלילי הבינלאומי.

כעת, גם חיילי צה"ל מן השורה הפכו לפיונים בלוח השחמט הזה. פעמים רבות, הם שמים את עצמם על הלוח סתם בשל חוסר מודעות, בדרך כלל בשל פוסט שהעלו במהלך שירותם הצבאי ברשת החברתית. אויבי ישראל זיהו זאת והקימו מערכות איסוף ורדיפה אחרי החייל הפשוט, שכסף רב זורם אליהן.

מבחינתם, מלבד חיזוק הטיעונים שישראל מבצעת פשעי מלחמה, אולי יצליחו לכרסם פנימית בנכונות לשירות צבאי בישראל. מזה כעשור פועל צוות בין משרדי העוסק באיומים אלה על בכירים וחיילים, בהשתתפות הפרקליטות הצבאית. לזכותו יאמר, שבמבחן התוצאה, סוכלו עד כה כלל האיומים. נכון לעכשיו, אף חייל ישראלי אינו יושב בכלא מדינה זרה בגין שירותו בצה"ל.

חלק ניכר מהאיומים שסוכלו נשמר בפרופיל נמוך וכלל אינו מוכר לציבור, וטוב שכך. אבל זה לא יספיק לאורך זמן. מה שנעשה עד כה בפרופיל נמוך, כבר לא יכול להישאר (רק) כזה. מדינת ישראל צריכה תפיסת לחימה ומסגרת ארגונית רחבה הרבה יותר להתמודד עם האיום הגובר: ראשית, מתחייבים צעדי מניעה משמעותיים. בין השאר, מדינת ישראל צריכה לוודא שכל חייל, סדיר או מילואים, ילמד על הסיכונים בפרסום ברשתות החברתיות.

רבים, המתגאים בצדק בתרומתם למדינה, אינם מודעים למחירים שהם עצמם עלולים לשלם על כך, לפעמים שנים לאחר שיפשטו מדים. במקביל, נדרש גם לנטר באופן יזום ולהסב תשומת ליבם של ישראלים לפוסטים שעלולים לסכן אותם. העלאת המודעות בקרב הציבור תעלה כסף, ויש להשקיע בכך. שנית, נדרשת הקמת מערכת תומכת: מוקד זמין שהמדינה מעמידה לרשות חיילים ואזרחים, לפני היציאה לחו"ל וגם בעת שהייתו של החייל שם. בין השאר, אזהרות המסע של המל"ל צריכות לכלול התייחסות ספציפית למדינות בעלות סיכון משפטי, כגון דרום אפריקה, שכבר הודיעה שתעמיד לדין בעלי אזרחות כפולה ששירתו בצה"ל.

לבסוף, הכנסת צריכה להיכנס לפעולה. נדרשת חקיקה אשר לא רק תמסד את המנגנונים הקיימים ואת אלה שנדרש להקים, אלא גם תטיל סנקציות פליליות על מי שיוזם ומסייע לרדיפת חיילים, תבטיח שיפוי ומימון הסיוע משפטי ואפילו תספק מענה לבני המשפחה. למלחמות משפטיות קצב משלהן. הן תלווינה אותנו שנים לאחר סיומה המיוחל של המלחמה. זוהי חובתה המוסרית של ישראל לעטוף את לוחמיה בשכפ"ץ, שיבטיח שגם בזירה זו לא יאונה להם רע, גם שנים לאחר שלחמו בשירות המדינה.

מעריב. 

The post לוחמי צה"ל ניצבים בפני סכנה חדשה, עכשיו תור המדינה להגן עליהם first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שנה אחרי, נדבר על תהליך התאוששות. כי אחרי שנה, נדמה שאין מנוס מלדבר עליו, גם אם תחילתו עוד רחוקה.

להאזנה:

The post כמה זמן ייקח לנו להתאושש מהמלחמה הזו? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מייד לאחר טבח ה-7 באוקטובר, התבקשתי לרכז צוות חשיבה במטה משפחות החטופים. יוצאי משרד החוץ ומומחים מתנדבים נוספים לקחו חלק בדיונים. לא הייתי בודד בתחושותיי כי המאמץ למוטט את החמאס עלול לעלות בחיי חטופים, ולא כפי שהסבירו ראש הממשלה והרמטכ"ל – להביא לשחרורם. הסתירה הפנימית באופן הגדרת הממשלה את מטרות הלחימה הייתה גלויה לעין, אך הלם האסון הנורא הקשה על רבים לבטא את תחושת ניגוד העניינים שבין מדיניות הממשלה לבין מאוויי המשפחות האומללות.

הרעיונות שעלו בדיוני הצוות שריכזתי סוכמו על ידי בנייר פנימי שהועבר כשבוע לפני תחילת התמרון הקרקעי לגורמים שעסקו בסוגיית החטופים. הנייר לא נועד להמליץ על דרך פעולה בלעדית בה יש לנקוט, אלא פירט שורת תובנות שנועדו להוות בסיס לדיון עמוק יותר של הגורמים הממשלתיים המוסמכים. בין היתר, נאמר:

– "ישראל זקוקה ל'כתובת' עמה ניתן לעשות עסקה לשחרור החטופים ולכן יש להותיר כתובת כזו בחיים".

– "דירקטיבה של ממשלת ישראל: שחרור החטופים הוא היעד העליון, המועדף, והמיידי ולכן זו המטרה המבצעית של צה"ל ושירותי הביטחון, לפיו יעודכנו התוכניות הצבאיות, אליו יופנו המשאבים המודיעיניים וכד'".

תקוות חברי הצוות הייתה שתובנות אלה ורעיונות מעשיים נוספים שנרשמו, יזכו לשיקול דעתם של מקבלי ההחלטות, אשר וודאי רואים את התמונה הרחבה שאינה נהירה בהכרח לנו. אני אישית לא הטלתי ספק בזכותה של ממשלה נבחרת להעדיף מטרת מלחמה אחת על רעותה, ובלבד שקיימה בנושא דיון רציני, ואמרה את האמת לציבור אשר נדרש לשאת במחירי ההחלטה.

כיום, יותר מ-11 חודש מאז הטבח הנורא והבשורות המרות על חטופים שנרצחו במהלך שביים, ברור שהממשלה וראשי הצבא הטעו את הציבור בחזרתם על המנטרה המופרכת כי הלחץ הצבאי יביא לשחרור החטופים וכי מטרות המלחמה משלימות אחת את רעותה. (ראוי לציין כי לאחר חודשי לחימה קשים, ראשי מערכת הביטחון עמדו כנראה על טעותם ועתה שוב אינם מהדהדים את סיסמאותיו של נתניהו).

היעדר התייחסות לסתירה המובנית במטרות המלחמה עליהן הכריזה הממשלה עם היציאה למהלך הקרקעי, יכולה להעיד על הטעיה מכוונת או על הטעיה בשוגג. הטעיה מכוונת התרחשה אם הגורמים הרשמיים היו מודעים לכך שהמאמץ להשמיד את החמאס ומנהיגיו עלול לעלות בחיי החטופים, אך מאחר שגורל החטופים היה מישני בעיניהם, לא אמרו אמת למשפחות האומללות ולציבור כולו. הטעיה בשוגג התרחשה אם הגורמים הרשמיים היו עיוורים לסתירה הזועקת במטרות המלחמה, ואולי אף בכסילותם, נפלו קורבן לקלישאות התעמולתיות שהם עצמם הפיצו.

ועדת החקירה הממלכתית תצטרך לדון הן במהלכים שהובילו לטבח ה-7 באוקטובר והן במלחמה שהתנהלה לאחר האסון. בהקשר זה יהיה על הוועדה לברר כיצד נולד הטיעון כי מיטוט החמאס יביא לשחרור החטופים. האם התקיים דיון מסודר בהגדרת מטרות המלחמה ובסדר העדיפויות בין מטרות אלה. האם שרי הקבינט בחנו בקפדנות גישות הגורסות שיש סתירה מהותית במטרות המלחמה, האם שקלו את אפשרות דחיית מיטוט החמאס ושיקום ההרתעה למועד שאחר חזרת החטופים. האם המטכ"ל ערך ניתוח מקצועי מעמיק במשמעויות המבצעיות של יישום המטרות שצה"ל הצטווה להשיג, האם הרמטכ"ל דרש מהקבינט להכריע על סדר קדימות בין מטרות מלחמה שאינן יכולות להיות מושגות בו-זמנית.

ועדת החקירה אמורה לעסוק בעובדות ולא בהשערות פסיכולוגיסטיות. אך אולי בכל זאת תיתן דעתה לכשל אפשרי הטמון בכך שגורמי החלטה מרכזיים, נושאים בליבם אשמה מייסרת על אחריותם האישית הכבדה לאסון ה- 7 באוקטובר. אשמה אישית שאפשר שהשפיעה על שיקול דעתם הלאומי. הרי אם היו מעניקים עדיפות לשחרור החטופים היו נרשמים לעד כמי שנכנעו לחמאס ונחלו את התבוסה הקשה ביותר של ישראל מאז הקמתה. אולי, אף בחוסר מודעות, היו ממולכדים בדחף עצום להסיר מעט מהכתם שדבק בהם ולכן העדיפו את המלחמה ואת הנקמה על גורלם של החטופים.

מייד לאחר האסון התעוררה השאלה אם האחראים למחדל הנורא – בממשלה ובמערכת הביטחון – צריכים לפרוש מיידית מתפקידיהם. הדעה הרווחת הייתה "שלא מחליפים סוסים בעלייה". מתברר שזו הייתה טעות יקרה. אופן קבלת ההחלטות לגבי מטרות המלחמה ודרך ניהולה מלמד כי האחראים הבכירים למחדל ה- 7 באוקטובר הוסיפו להיכשל גם אחרי האסון הכבד.

הדרגים הלוחמים שמחרפים את נפשם זכאים למנהיגות מדינית וצבאית אחרת, כזו שראויה למסירותם ולגבורתם.

פורסם בוואלה. 

The post הציבור זכאי לשמוע את האמת: שתי מטרות המלחמה סותרות זו את זו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

עד כה התנגדתי לעסקה להשבת החטופים על פי התנאים שהציב חמאס. עמדתי נבעה מניתוח של היתרונות והחסרונות של העסקה מנקודת ראות של ביטחון לאומי. כעת, לאור התמורות במציאות, חל להערכתי שינוי משמעותי במאזן האינטרסים, והגיעה העת, סוף־סוף, לממש עסקה בתנאים המסתמנים.

שלושה טיעונים חשובים הועלו בידי אלו שתמכו בעסקה לאורך כל התקופה: האחד, טיעון ערכי־חברתי שהעמיד בראש סולם העדיפויות את השיקול ההומני של הצלת נפשות החטופים, שכרוך בו גם מתן תוקף לסולידריות ולערבות ההדדית בינינו. אכן, דחיית העסקה עלתה בחייהם של חלק מהחטופים. השני, טיעון ביטחוני־תועלתי, הכולל היבטים שונים: החשש מפני הקזת דם מיותרת של הצבא לכשיתפתח דשדוש ברצועה, הצורך בשיקום הנגב והצפון והחזרת המפונים לבתיהם, בלימת התדרדרות למלחמה אזורית, הצבת סכר בפני הסחף המדיני במעמד של ישראל במערב ורצון למתן את הגל האנטישמי הגואה. הטיעון השלישי, הפוליטי־דמוקרטי, הדגיש את הצורך לצאת לבחירות מהר ככל האפשר, לנוכח העובדה שרמת האמון של הציבור בראש הממשלה ובממשלה נמוכה מאוד. עסקה להשבת החטופים תאפשר רגיעה בלחימה, כך שייפתח חלון הזדמנויות לניהול מערכת בחירות שבה העם יאמר את דברו. או אז יש סיכוי לחדש את האמון בין ההנהגה לעם, באופן שיעצים את יכולתנו להתמודד עם האתגרים העצומים שלפנינו.

אין ספק: אלו שלושה טיעונים שמשקלם כבד מאוד, אך עד כה סברתי שהם אינם מכריעים. מולם עמד שיקול חשוב עוד יותר: ביטחונה הלאומי של ישראל בדור הבא. כידוע, תפישת הביטחון הלאומי שלנו נשענת על שלושה מרכיבים — הרתעה, התרעה והכרעה. עסקת חטופים בטרם הכרעה ברורה במלחמה נגד חמאס, החלש באויבינו, תפגע קשות בהרתעה. אילו המערכה מול חמאס, שאיננה מלחמה קיומית, היתה מסתיימת ללא הכרעה, היא היתה עלולה להביא עלינו מלחמה קיומית בעתיד, אם אויבינו, ובראשם איראן, היו מפרשים זאת כחולשה והיו מתפתים לנסות להשמידנו.

ניתוח זה שוב אינו תקף. הכרעת חמאס הושגה ויש לחתור לעסקת חטופים (כמובן, לא "בכל מחיר"). אין כאן "ניצחון מוחלט" – סיסמא בעלמא; יעד לא מעשי מול ארגון טרור עממי שמיליונים תומכים בו. היינו, חמאס כרעיון וכשחקן משמעותי בכל עתיד אפשרי ברצועה, עלול להמשיך ולהתקיים. אבל הוא הוכרע צבאית במובן זה שהיכולת שלו להוות איום פיסי על ישראל נוטרלה לתקופה ארוכה מאוד.

שוו בנפשכם שלאחר מתקפת הרצח של חמאס, כשהחל התמרון הקרקעי של צה"ל, היתה מוצגת לפניכם תמונת המצב שלהלן, והייתם מתבקשים לקבוע האם מדובר בהכרעה: ישראל תכבוש את כל הרצועה ותוכל להתנהל בה, צבאית, כרצונה. יחוסלו שניים משלושת מנהיגי חמאס (ראש הזרוע הצבאית וראש הזרוע המדינית), רבים ממפקדי השטח הבכירים וכ–15 אלף לוחמים־טרוריסטים. צה"ל יפרק 22 מתוך 24 גדודי חמאס, ישמיד כ–90% מהרקטות שלו, יצליח לחשוף ולמוטט חלק משמעותי מהמנהור ברחבי הרצועה וינתק לחלוטין את צינור החמצן הקרקעי והתת־קרקעי היחיד שמחבר את הרצועה עם העולם לאורך ציר פילדלפי. במובן הצבאי, אין דרך לכנות תוצאה כזו אלא כ"הכרעה" חד־משמעית. הישגים אלו הם תולדה של הקרבה מרשימה של הדור הצעיר הישראלי, שלא איכזב. מי מאיתנו לא היה "קונה" תוצאה כזאת בתחילת המלחמה?

במלחמה גם המנצחים משלמים מחיר, והוא כבד: החטופים, שכאמור, חלקם מתו במהלך תקופת הלחימה וחלקם מתים־חיים בשבי הנורא; מאות חיילים וחיילות שנהרגו ואלפים שנפצעו; עשרות אלפי מפונים שחייהם השתבשו מהקצה אל הקצה ועוד ועוד. אין ערוך לאובדן ולסבל שרבים כל כך עומסים אותו על גופם ועל נפשם, ובכל זאת, מנקודת ראות לאומית כוללת אלו אינם קורבנות שווא: הושגה הכרעה צבאית משמעותית. עם חפץ חיים חייב להיות נכון לשלם את מחיר הריבונות.

אמנם, החשבון עם חיזבאללה טרם יושב. הירי המתמשך בצפון איננו יכול להסתיים בחזרה למצב שהיה טרום־המלחמה. בחזית זו נדרשת הסדרה יצוקה בבטון או הכרעה צבאית שתיצור הרתעה ברורה. אך דבר לא ימנע מאתנו להגיע להסדרה או להכרעה צבאית בחזית הצפונית גם לאחר עסקת החטופים.

כמובן, על אף חשיבותה של הכרעה צבאית, אין די בה לבדה: הרתעה נבנית על ידי עיצוב תודעה של האויב בדבר חוסר התוחלת, או למצער חוסר הכדאיות, של תקיפתנו בעתיד. נראה כי גם במישור זה המטרה הושגה. רצועת עזה היתה לעיים. צר לי על כך — זו טרגדיה עצומה לאזרחים הבלתי מעורבים. אך ההרס הנרחב שנגזר מהמערכה הצבאית — אף שלא היה מטרה, אלא נגזר מאופי המערכה באזורים מיושבים ומההתנהלות של חמאס שפועל להיטמע באוכלוסייה — מותיר צריבה עמוקה בתודעה של הסביבה כולה. אם חורבן רובע הדאחייה בביירות ב–2006 הרתיע את חיזבאללה במשך שנים רבות, תילי החורבות של עזה ובנותיה — כשני שלישים מהבתים ברצועה ניזוקו או הושמדו — מהדהדים כפל כפליים. כזכור, נסראללה הביע חרטה פומבית על הפעולה הנמהרת של חיזבאללה, שהובילה למלחמת לבנון השנייה, כשצה"ל פגע בביירות בניגוד לתחזיותיו. הדעת נותנת שכך חשים ויחושו המנהיגים העתידיים של העזתים, נוכח האובדן הקולוסאלי ברצועה.

ישראל הוכיחה נחישות, נחרצות ויכולת. לאחר תבוסה במהלך הפתיחה, לא נרתענו והשבנו מלחמה עזה שערה. הפתענו את הסביבה — ואת עצמנו? — בנכונות להקרבה של חיילי הסדיר והמילואים לעשות את כל שנדרש, גם במחירים כבדים. הגירוד העצמי בחרס — "האשמות" בדבר נהנתנות, עכשוויזם ואינדיבידואליזם שמחלישים את כוחנו הלאומי — הוכח כבלתי מוצדק. אם החברה הישראלית עשויה כקורי עכביש, בדימוי שהדביק לנו נסראללה, השנה האחרונה הבהירה כי אוי לו למי שיסתבך בקוריה. בקצה הרשת אורב עכביש, שהיה מנומנם, ועכשיו הוא מסוכן וטורפני. המהלכים האחרונים, הנועזים והמפתיעים, ברחבי האזור — בתימן, בלבנון ובטהראן (ללא לקיחת אחריות) — הבהירו כי ישראל מוכנה לקחת סיכונים. להצלחת המהלכים הללו — אף שהיא רק טקטית — יש השלכות חשובות על עיצוב התודעה במרחב: לישראל יד ארוכה, יכולות ייחודיות, והיא מוכנה להעז. כך מבססים הרתעה.

רכיב נוסף, חשוב, להרתעה הוא החוסן החברתי. אין ספק שהניסיון הנואל והמביש לבצע שינוי באופי הדמוקרטי של המדינה בשנה שעברה, שהצית בצדק מאבק אזרחי קשה, פגע בחוסן החברתי, וממילא — בהרתעה. אויבינו פירשו את הגעתנו אל סף מלחמת אחים כתחילה של קריסת החזון הציוני, וביקשו להחישה באמצעים צבאיים. על רקע זה יש לראות את מהלכי הממשלה בשבועות האחרונים, שנראים כמכוונים לקידום מחודש של המהפכה המשפטית (השר לוין העז לומר זאת מפורשות) — כאקט מופקר, שמחליש, שוב, את ההרתעה הישראלית.

זאת ועוד: ההרתעה הישראלית נגזרת גם מהתמיכה שאנו מקבלים מהמערב ובעיקר מארה"ב. ממשל ביידן, למרות הסתייגותו הברורה מבנימין נתניהו, מקיים ברית צבאית הדוקה עם ישראל. אין לבצע עסקת חטופים כדי לעזור לדמוקרטים בבחירות, אך יש לקחת בחשבון את הרגישויות של האמריקאים כחלק מהתמונה הכוללת. האמריקאים לא רוצים להיגרר למלחמה אזורית, ולמען שימור וביצור הברית עימם אסור שנירשם בתודעה שלהם כמי שניסה לגרור את בניהם להיהרג עבורנו במזרח התיכון. עסקת חטופים בעת הזו, שהיא, כאמור, ראויה לגופה, תצבור עבורנו אשראי חשוב, נדרש מאוד, בוושינגטון,  ובכך תוסיף קומה חשובה בהרתעה שלנו כלפי הסביבה כולה.

מי שמוכן להתרומם מעל מסך העשן של חדשות הרגע — מה קרה היום ומה אומרים על כך הפרשנים — יזהה את התמונה הבאה: כל הנימוקים כבדי המשקל בעד עסקת חטופים — הערכיים־חברתיים, הביטחוניים־תועלתיים, והפוליטיים־דמוקרטיים — לא איבדו ממשקלם. חלקם אפילו צברו משקל נוסף עם חלוף הזמן. ומנגד, הנימוק המכריע שעמד מולם, החשש מפני אובדן הרתעה — שהיא אבן הראשה של ביטחון ישראל בדור הבא — איבד מכוחו. ההרתעה הושגה במידה רבה, עקב ההכרעה הצבאית, גם אם היא לא מושלמת. המאזן האסטרטגי השתנה לטובה, והגיע זמן עסקה.

עסקה היא צו השעה, ולאחריה, המלאכה העיקרית: בחירות, כדי לחדש את האמון בין העם לבין מנהיגיו. מי שייבחר יידרש לעצב סוף־סוף את מה שאין לישראל: אסטרטגיה לאומית ארוכת טווח מול האתגרים הגיאופוליטיים החריפים.

פורסם בהארץ. 

The post הגיעה העת לעסקה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.