The post "מדינת ישראל נמצאת היום במצב של ריקבון חוקתי" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

פתח דבר

חיבור זה מציע מודל ייחודי לתהליך כינון חוקה בישראל, המבוסס על שילוב ידע ועקרונות מתחומי בניית ההסכמות, דמוקרטיה דיונית ושיתוף הציבור בקבלת החלטות שלטונית. הצורך בכך נובע מהמשבר החברתי והמשטרי של שנת 2023 ומהמצב החברתי הישראלי המורכב, המשתלב בתנאי הקיטוב והפופוליזם של "משבר האקלים הדמוקרטי" העולמי. מתוך הכרה בקשיים אלה אנו טוענים שגיבוש חוקה, ואפילו גיבוש שלב ראשון של חוקה המתמקדת בהסדרת מערכת היחסים בין רשויות השלטון – המכונה "חוקה רזה" – ייתרם באורח ניכר מהשימוש בכלים השיתופיים של בניית הסכמות ושיתוף הציבור.

המודל המוצע, שאפשר להתאימו למגוון מנגנונים חוקתיים, מבוסס על הידע ועל הניסיון המצטברים בתחום בניית ההסכמות בסכסוכים ציבוריים מורכבים, לצד הליכים שיתופיים חדשניים מתחום הדמוקרטיה הדיונית. בתחומים אלה פותחה מתודולוגיה מקצועית המאפשרת התמודדות עם מצבי קיטוב וחוסר אמון תוך יצירת מרחב בטוח לדיאלוג בונה, להתבוננות עצמית, לחתירה לטובת הכלל ולגיבוש פתרונות מוסכמים. שילובם בהליך החוקתי נועד להתמודד עם האתגרים המיוחדים של כינון חוקה בעת הנוכחית תוך התאמה למטרותיה המהותיות של החוקה, ובהן ביסוס כללי משחק מוסכמים, הצהרה על ערכי יסוד משותפים וחינוך הציבור לערכים אלה.

בד בבד עם כל אלו אנו סבורים שמיזם החוקה הרזה, המבקש להתמודד עם האתגר החוקתי הישראלי באמצעות פירוקו למרכיבים תוך התמקדות בשלב הראשון ב"כללי המשחק" המשטריים, מבטא פרגמטיות העולה בקנה אחד עם גישת יישוב סכסוכים. על רקע קווי דמיון אלה, לטענתנו, שילובם של הליכים שיתופיים בתהליך גיבוש החוקה הרזה יעצים ביתר שאת את הממד הפרגמטי וההסכמי במיזם זה ויסייע לו לצלוח את אתגרי המשבר הדמוקרטי הנוכחי. נוסף על כך, המודל המוצע צפוי אף ליצור היזון חוזר חיובי: עצם שילוב ההיבט השיתופי, לא כל שכן ההצלחה בגיבוש הסכמה על כללי המשחק המשטריים, ידגישו את הבסיס המשותף לקבוצות השונות בחברה הישראלית. בד בבד, עיגון מנגנון בניית הסכמות בחוקה עצמה ישמש תשתית לפיתוח מוסדות חברתיים נוספים שיקדמו דיאלוג והסכמה.

החיבור הנוכחי המיועד לציבור הרחב, מבוסס על מחקר אקדמי רחב יותר שעל השלמתו אנו שוקדים בימים אלה, שבמרכזו הצבת בניית הסכמות ושיתוף הציבור כאבן יסוד בגיבוש חוקה לישראל. החיבור הוא תוצר של שיתוף פעולה בין מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, הפועל באוניברסיטת בר-אילן, לבין פרויקט חוקה רזה לישראל, שמוביל המכון למדיניות העם היהודי. החיבור הנוכחי, המתפרסם כחלק מסדרת ניירות העמדה המלווים את מיזם החוקה הרזה, כולל התייחסות ייחודית לדרך אשר בה עקרונות של שיתוף ציבור ובניית הסכמות עשויים לתרום לגיבוש חוקה רזה ולהיתרם ממנה. מחד גיסא אנו סבורים שהחיוניות בבניית הסכמה רחבה ובשיתוף הציבור בעיצוב התוכן החוקתי חלה גם על גיבוש ההיבטים המשטריים של החוקה, ואין לראות בהיבטים אלה עניין טכני גרידא שיש להותירו למומחים; מאידך גיסא, כינון חוקה רזה בדרך המשלבת בניית הסכמות ושיתוף הציבור עשוי לשמש מעין "הוכחת היתכנות" שתהיה נדבך חשוב בדרך לגיבוש חוקה כוללת ולעיגון מוסדי של הליכים שיתופיים בתחומים נוספים.

להורדת גרסת PDF של המאמר המלא לחצו כאן. 

*פרופ' שחר ליפשיץ, ראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חבר בוועדה המייעצת לפרויקט החוקה הרזה של JPPI; ד"ר דניאל שטאובר, מנהל מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ד"ר צילי אליצור נאה, מנהלת תחום בניית הסכמות, מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

The post חוקה רזה בהסכמה רחבה: בניית הסכמות ושיתוף הציבור כבסיס לגיבוש חוקה משטרית לישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשנים רגילות צה"ל מקיים ביום העצמאות מטס מרשים בשמי המדינה. ואולם, בשלוש השנים האחרונות המטס החגיגי בוטל. במלחמה המתמשכת, המטס מועתק אל מעבר לגבולות המדינה – מטהרן ועד תימן. במקום אקרובטיקה מרהיבה ושובלי עשן צבעוניים פעם בשנה, חיל האוויר מפעיל באופן יומיומי כוח אימתני שבעקבותיו מיתמרים ענני עשן אפורים במדינות אויב.

המעבר מהטקסי-חגיגי אל המבצעי מאפיין שינוי כלל-ישראלי בשנים הללו: החברה האזרחית, שהייתה שאננה יחסית ועסוקה בעיקר באישי, הפכה להיות מגויסת והעיסוק עבר לתחום הלאומי, במדים ובלעדיהם. גבולות המדינה הפכו נזילים בדרום (הקו הצהוב בעזה), במזרח (מעבר לקו ההפרדה בסוריה) ובצפון (קו הנ"ט בלבנון). הביטחון הקיומי של היהודים במדינת היהודים – ההישג הגדול ביותר של הציונות, התערער בשנים אלו, אך התברר שהדור הצעיר שלנו מוכן לעשות כל מה שנדרש, בהקרבה גדולה, כדי לחזור ולרכוש אותו. קורי העכביש שדמיין נסראללה, התבררו כקורי פלדה.

ביום ההולדת למדינה נעריך את המצב החדש – על דבשו ועל עוקצו – בארבעה מעגלים: בינלאומי, לאומי, אזורי ופנימי. במעגל הבינלאומי רעידת אדמה: מצד אחד, היציאה המשותפת לקרב יחד עם צבא ארה"ב נגד הגדול שבאויבנו היא לא רק מכפיל כוח מעשי אדיר, אלא גם סימן קריאה מהדהד באשר למעמד הגלובלי המיוחד של ישראל. מצד שני, מעולם לא הייתה ישראל מבודדת כל כך מול "שאר העולם". בצד ביקורת רחבה על דרך הפעלת הכוח הישראלי במלחמה, הולכת ומתפשטת תסיסה רעילה החותרת תחת עצם ההצדקה לקיום המדינה והרעיון הציוני. חמור ומטריד במיוחד אובדן הערך של המותג הישראלי בדעת הקהל האמריקאי, בקרב הדמוקרטים ובדור הצעיר האמריקאי כולו. עלינו לגייס את כל משאבינו כדי לשנות מגמה מאיימת זו.

כך גם במעגל הלאומי – שבו כלולים גם יהודי התפוצות: תור הזהב שלאחר מלחמת העולם, שבו יהודים היו חופשיים מהתקפות אנטישמיות, חלף עבר. המחלה עתיקת הימים, חסרת ההסבר, מרימה ראשה מחדש, והמערכת החיסונית, בעיקר באירופה, מתקשה להתמודד עימה. על מדינת היהודים להתגייס למלחמה באנטישמיות בתפוצות, ובו-זמנית להכין את עצמה לקליטה המונית של עלייה, בדומה למה שקרה בשנות ה-90 עם יהדות ברה"מ.

במעגל האזורי מצבנו השתפר פלאים. אמנם חלק גדול מהמטרות המוצהרות של המלחמה – המוגזמות והלא-ריאליות מלכתחילה – לא הושגו, אבל אין ספק שמאזן הכוחות מול שכנינו מקרוב ומרחוק נוטה לטובתנו יותר מאי פעם, בדור האחרון. ההרתעה הישראלית שוקמה, כוח ההיזק של אויבנו עבר בליה מסיבית, וישראל הפנימה את ההכרח לאמץ גישה אקטיביסטית נגד איומים. ואולם, חובה עלינו לתרגם הישגים אלו למגרש המדיני. אינטרס העל הישראלי איננו מתמצה בכיבוש שטחי ביטחון אלא ביצירת הסדרי ביטחון אמינים באמצעים דיפלומטיים. אם אלו יבשילו להסכמי שלום, אפשר שיפציע עתיד טוב יותר במעגל הבינלאומי והלאומי, לפחות בקרב מי שאיננו נגוע באנטישמיות.

ולבסוף, במעגל הפנימי: כאן נמשכת הורדת הידיים העצימה בין קבוצות הזהות הישראליות. הקצוות בכל אחד מהמחנות הסירו את הכפפות והמהלומות מוחלפות באופן ישיר, תוך הסלמה ברטוריקה ובנכונות המעשית לבדוק את גבולות ההסכמה בחברה. ישראל, כמו שקורה לעיתים לעץ חרוב מוצק מבחוץ – נאכלת מבפנים על ידי טרמיטים של שנאה. ובכל זאת, דומה שהרוב כאן מואס בקצוות הללו. התרופה ההכרחית לשיקומנו הפנימי היא בהסכמה רחבה של החברה הישראלית לקבל על עצמה כללי משחק לניהול המחלוקת – "חוקה רזה".

ביום העצמאות נכיר בדבש ובעוקץ שבכל אחד ממעגלי הקיום הישראל, ניישיר אליהם מבט ונבקש: "על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב… השיבני ואשובה אל הארץ הטובה" (נעמי שמר).

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post עצמאות של דבש ועוקץ first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאז הקמת המדינה מלווה את ישראל החמצה חוקתית מתמשכת. הרגע שבו מדינה צעירה היתה אמורה לעגן בהסכמה רחבה את חזונה ואת הכללים הבסיסיים של יסודות השלטון וזכויות האדם, הוחלף בפשרות והסדרים חלקיים. האספה המכוננת הפכה לכנסת, והחוקה הומרה במתווה של חקיקת חוקי יסוד "פרקים – פרקים". כך נוצרה שיטה ללא מסמך חוקתי אחד, ברור ומוסכם.

במשך שנים התפתחה הדמוקרטיה הישראלית ללא חוקה כשרשויות השלטון השתדלו לכבד אחת את השנייה וזכויות האדם עוגנו בעיקר בפסיקת בית המשפט העליון. בשנות ה-90 התחולל תהליך שכונה "המהפכה החוקתית". התהליך כלל את חקיקת חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. בנוסף לכך הוא כלל את פסיקות בית המשפט העליון שפירשו את חוקי היסוד הללו כיוצרים בסיס לעליונות חוקי היסוד על פני חקיקה רגילה וכמאפשרים ביקורת שיפוטית על חקיקה. המהלך לא נתמך במודעות ציבורית רחבה של הבנה והסכמה. התוצאה הייתה העמקת תחושת הניכור וחוסר האמון של חלקים בציבור כלפי מערכת המשפט.

שלוש השנים האחרונות שינו את המצב מן היסוד. שאלות החוקה המתייחסות למבנה השלטון וליחסים בין הרשויות הפכו לנושא ציבורי מרכזי. לא עוד דיון של משפטנים ואקדמאים בלבד, אלא מחלוקת שחדרה לבתים, לרחובות, לרשתות החברתיות ולשיח הפוליטי היומיומי. הציבור הישראלי נחשף באופן אינטנסיבי לשאלות של סמכות, גבולות כוח ואיזונים דמוקרטיים – ולעיתים במחיר כבד של קיטוב ושחיקת אמון.

דווקא מתוך המשבר הזה נולדת הזדמנות. אך בניגוד לדעתה של השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה במאמר שפרסמה בעיתון 'הארץ' "חוקה שלמה, כורח המציאות", המציאות היא הפוכה. כינון חוקה מלאה ומקיפה אינו מציאותי, הציבור אינו בשל לאמץ מהלך כזה. ניתן כעת להתמקד במהלך מצומצם ומוסכם יותר שאותו הציבור מבין ולו הוא מוכן: חוקה רזה. חוקה שתעסוק במבנה השלטון, יחסי הרשויות וכללי החקיקה. במרכז המהלך יאומץ חוק יסוד: החקיקה, שיבהיר כיצד נחקקים חוקי יסוד, מה מעמדם במדרג הנורמות וכיצד מוסמך בית המשפט לפעול במקרה שחקיקה נוגדת את חוקי היסוד. לצד חוק יסוד מרכזי זה, פרויקט החוקה הרזה בוחן מחדש את חוקי היסוד העוסקים במערכות השלטון בישראל כדי להציע בהסכמה רחבה חוצת מחנות פוליטיים, מסגרת ברורה והסדר מוסכם של בלמים ואיזונים ביניהם.

חוקה רזה אינה ויתור על חזון חוקתי מלא אותו מציעה השופטת פרוקצ'יה, אלא בחירה מושכלת בעיתוי ובדרך. היא מאפשרת לציבור להבין את המהלך, לעקוב אחריו, להרגיש שותף לו ולבטוח בו. בכך היא יוצרת בסיס להשבת אמון הציבור במוסדות השלטון – אמון שנשחק לאורך שנים של כללים עמומים והכרעות שנתפסו על ידי חלק גדול מהציבור ככפויות או חד צדדיות.

במובן זה, הרגע החוקתי שנוצר כעת אינו רגע של חוקה כוללת, אלא רגע ממוקד ובר השגה: חקיקת חוק יסוד: החקיקה כהסכמה על כללי המשחק, ובנוסף התאמת חוקי היסוד השלטוניים האחרים לאיזונים הרצויים בין הרשויות. זהו מהלכה של חוקה רזה – מהלך תחום וברור שנולד מתוך מחלוקת ציבורית רחבה ואינטנסיבית והבשיל לקראת הבחירות הקרובות לכדי מודעות אזרחית עמוקה לשאלות של סמכות, איזון ובלימה. אם יעשה בהקשבה ובחתירה להסכמה רחבה, זה יכול להיות הצעד המכונן הדרוש כעת להשבת אמון הציבור במוסדות השלטון ולחיזוק חיינו הדמוקרטים במדינת ישראל, שממנו ניתן יהיה להמשיך בעתיד לדיון חוקתי רחב יותר.

פורסם בהארץ. 

The post כינון חוקה מלאה ומקיפה אינו מציאותי בעת הזאת first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לא צריך להיות פילוסוף של שפה, או ג'ורג' אורוול, כדי לדעת ששפה אינה רק כלי לתיאור המציאות, אלא היא גם מעצבת אותה. הדיבור משנה מציאות. ובכל זאת, דומה שרבים אינם מפנימים זאת. השיח של תומכי הממשלה עמוס דוגמאות לכך. יש בהם מי שאינם מהססים להפעיל את "מכונת הרעל" שמבקשת לצבוע לא רק את הפוליטיקאים במחנה שמנגד, אלא גם את מערכות המדינה עצמה בצבעים שחורים משחור. הללו לא מסתפקים רק בשפה קשה, אלא גם קוראים לפעולה נגדן: מ"אי-ציות" להן ועד ל"דריסה", לא פחות. אך גם מבקרי הממשלה אינם מהססים לנקוט שפה קשה, שבעיניי היא מסוכנת.

כך, מנהיג מפלגה חשובה מזהיר כי "אם נפסיד בבחירות — זה יהיה חורבן בית שלישי". מטפורה היסטורית כזו ממקמת את הבחירות לא רק כצעד פוליטי, אלא כאירוע קיומי. מנהיג ליברלי חשוב ביותר קובע כי "ישראל כבר אינה דמוקרטיה ליברלית" ובכך מקבע תודעה ציבורית רחבה, ולפיה כביכול כבר התרחש שינוי מכריע באופייה של המדינה. בכירים לשעבר – ראשי ממשלה, ראשי מערכות ביטחון, ראשי מערכת המשפט – הצופים בבהלה במה שמתרחש בשנים האחרונות, משתמשים בשפה דרמטית שלפיה ישראל הינה, או בדרך להיות, "דיקטטורה", שנושאת מאפיינים "פשיסטיים", שממשלתה "מרדנית", ושיש בה חלקים "יותר מסוכנים מאשר אויבים חיצוניים".

אמירות אלו נועדו להבהיר את עומק הסכנה שהדוברים חשים ולהניע את המחנה שהם מנהיגים. זו, כמובן, פעולה אזרחית ראויה ביותר. אבל הדוברים, בהיותם בעלי מעמד ציבורי וממלכתי, חייבים להבין את חומר הנפץ שבשפה – את החיים והמוות הלאומיים שביד הלשון. תיאור קיצוני של המצב משנה את תפיסת המציאות אצל המאזינים ומחריף מתחים פוליטיים וחברתיים. באופן פרדוקסלי, הכרזה על עתיד דיסטופי, אף שהכוונה היא למנוע אותו, עלולה לקדם את התממשותו, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. תיקון חברתי, גם אם יש לגביו תחושת בהילות אותנטית, חייב להיעשות בשיקול דעת, בזהירות, באחריות.

כך, אם הבחירות הבאות מתוארות כאירוע קיומי, הרי שנוכח סכנת חידלון של המדינה עלול מאן דהוא למצוא צידוק מוסרי לנקוט אמצעים קיצוניים למנוע את הסכנה. כדי שלא אחטא במה שאני מבקש למנוע – שינוי לרעה של תפיסת המציאות באמצעות תיאור דיסטופי – לא אפרט, אבל הדמיון של כולנו יכול להזין ספר שלם של נבואות חורבן. האם לכך מתכוונים המזהירים בשער?

ניתן ואף חיוני לנהל את המאבקים הזהותיים בינינו, אך צביעת המציאות בשחור מסוכנת. ישראל איננה דיקטטורה – המחאה הרחבה בשנת 2023 הצליחה למנוע את המהפכה המשטרית. הביקורת נגד הממשלה איננה מושתקת. אין ספק שמתבצעת שחיקה מתוכננת במאפיינים שונים של הדמוקרטיה בישראל – למשל פגיעה במעמד שומרי הסף – ויש מגמה של השלטון להחריף את השחיקה באמצעות יוזמות חקיקה קיצוניות, אך מכאן ועד קביעה שאיננו דמוקרטיה ליברלית וכי נוהג כאן שלטון יחיד – הדרך רחוקה.

הביטחון של אזרחי ישראל בהמשך קיומה איננו צריך להיות נתון למניפולציה. ישראל היא מדינה מבוססת ועתידה תלוי בתחושת הביטחון שהיא מקרינה. לרטוריקה קיצונית יש כוח מגייס, אך היא סודקת את הקרקע שעליה כולנו צועדים. התרופה ההכרחית היא ייצוב המערכת השלטונית באמצעות הסדרים חוקתיים שיבטיחו את כללי המשחק הדמוקרטיים שעל פיהם ננהל את המשך המאבק הזהותי. אם לאחר הבחירות הבאות תוקם קואליציה רחבה היא תוכל לכונן "חוקה רזה" שתכלול הסדרים לחלוקת הכוח שימנעו "ניצחון" של אחד מהצדדים, ובכך יבטיחו את עתידה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית יציבה, שעתידה מובטח.

פורסם בידיעות אחרונות.

The post מציאות ביד הלשון: נבואות הזעם עוד עלולות להגשים את עצמן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בניגוד לטענת פרופ' הוסטובסקי ברנדס ופרופ' רוזנאי במאמר שפורסם ב-ynet, ברעיון החוקה הרזה אין הכרעה ערכית נגד הערכים הליברליים, אלא רק בעד ערכי היציבות וההסכמה הרחבה.

JPPI (המכון למדיניות העם היהודי) מקדם את המיזם "חוקה רזה לישראל" – חוקה בסיסית פרוצדוראלית שתישען על הסכמות חוצות מחנות. היא תייצב את הממשל, תחזק את אמון הציבור ברשויות, תנמיך את להבות הקיטוב החברתי ותעצור את ההתדרדרות לסף מלחמת אזרחים. מדובר ב"כללי משחק" משטריים יציבים, שלא ניתן לשנותם ברוב קואליציוני מזדמן. השריון יחסן מרפורמות חד צדדיות שעלולות לקרוע את החברה (כמו ב-2023) וגם יפחית את המוטיבציה לרפורמות כאלה, מפני שהכללים שישוריינו יהיו מקובלים על רוב הקשת הפוליטית.

החוקה תהיה "רזה" משום שלא תכלול נושאי זהות וזכויות אדם המצויים במחלוקת עמוקה. אלא אלא שהוסטובסקי ברנדס ורוזנאי טוענים כי "שריון כללי המשחק משמעותו הכרעה ערכית שלא יעוגן עקרון השוויון… שלא תהיה הגנה חוקתית לזכויות חברתיות וכלכליות, או לחופש הביטוי וחופש הדת, ושאפשר לשכוח מתחבורה ציבורית בשבת או מנישואים אזרחיים". הסכמה על שריון כללי משחק משטריים היא אומנם הכרעה ערכית. אך בכל הכבוד, הכותבים טועים בזיהוי הערכים הרלוונטיים להכרעה זו, וכן בראייתה כפוגעת בסיכוי לעיגונם החוקתי של ערכים נוספים בעתיד. זוהי הכרעה ערכית המקדמת, בעדיפות עליונה, את ערך היציבות של הממשל והחברה ואת ערך ההסכמה הרחבה בין המחנות הפוליטיים העיקריים. אכן, מניעת מלחמת אזרחים היא הכרעה ערכית כזו, וכמוה גם חיזוק אמון הציבור במוסדות. בנוסף, יקודמו עוד ערכים חשובים כמו הגינות ממשלית, יעילות מוסדית, וריסון ריכוזי כוח בכל רשויות השלטון.

כל ההכרעות הערכיות החיוניות הללו, שיתלוו לכינון החוקה הרזה, לא ינקטו עמדה ביחס לערכים אחרים, שהיו ושיישארו שנויים במחלוקת ציבורית עזה, בראשם ערכים ליברליים מרכזיים – שעבורי הם ציפורי נפש ממש – כמו השוויון, חופש הדת (לרבות החופש מדת), וחופש הביטוי. חשוב להזכיר: ערכים אלה לא הוכנסו ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" בשעתו בדיוק בשל אותה מחלוקת מבעבעת. הקואליציה שהעבירה את חוק היסוד ב-1992 (בהובלת הליכוד) יכלה להכניס את כל הערכים הליברליים באופן חד צדדי. אך היא העדיפה, באחריות ובממלכתיות, הסכמה רחבה שתכלול גם חלק מהמפלגות השמרניות. העובדה שכל ממשלות הימין מאז לא ביטלו או תיקנו את חוק היסוד (שאיננו משוריין), היא תוצאת אותה מתינות פוליטית ותבונה הסטורית.

החוקה הרזה לא תנקוט עמדה ביחס לערכים הליברליים, וכינונה גם לא יגרע מהאפשרות לעיגונם החוקתי בעתיד. בשנים הקרובות ממילא אין סיכוי להשגת הסכמה חוצת מחנות לכך. בלי הסכמה רחבה לא ניתן משפטית, ולא ראוי דמוקרטית, לכפות שריון חוקתי של ערכים שבמוקד המחלוקת מפני רוב קואליציוני רגיל. ואם אי פעם תושג ההסכמה, החוקה הרזה תאפשר שריון חוקתי שלהם ברוב המתאים שהיא עצמה תגדיר מלכתחילה – אף זאת בהסכמה רחבה. בינתיים, ההגנה על הערכים הליברליים תישאר חזקה. בית המשפט העליון פירש את "כבוד האדם" ככולל את עיקרי הערכים הללו, והגן עליהם גם ברמה התת-חוקתית מאז קום המדינה. זהו סטטוס-קוו שהחוקה הרזה תשמר.

המסקנה: מי שיתנגד לחוקה הרזה לא יקדם את הערכים הליברליים, אלא רק יכריע ערכית בעד המשך הכאוס השלטוני והחברתי הקיים. זוהי תוצאה גרועה גם לשיטת הוסטובסקי ברנדס ורוזנאי, שמצדדים ב"חוק-יסוד: החקיקה שיבטיח כללי משחק ברורים". בגופים שהקים JPPI לקידום החוקה הרזה – קבוצת המחקר והוועדה הציבורית המייעצת, מומחים מגוונים מכל חלקי החברה. בהם דמויות כמו השופט בדימ' פרופ' אליקים רובינשטיין ופרופ' ידידיה שטרן (נשיא JPPI והוגה המיזם), שהשוויון ויתר הערכים הליברליים יקרים לליבם. חזקה שלא יסכימו לפגיעה בהם.

פורסם ב-Ynet

The post מי שמתנגד לחוקה הרזה מכריע ערכית בעד המשך הכאוס השלטוני והחברתי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאז ה-7 באוקטובר, גדל באופן דרסטי הנטל הביטחוני המוטל על המשרתים – חיילי הסדיר נדרשים להאריך את שירותם ואנשי המילואים כורעים תחת עומס של מאות ימי מילואים בשנתיים החולפות. הרגיעה הנוכחית לא מנבאת שינוי. בנסיבות האלה, ברור לגמרי שהדרך להקל את העומס היא לגייס את החרדים. יתרה מזו, לנוכח הגידול הדמוגרפי שלהם ושיעורם הצומח במחזורי הגיוס, אין שום דרך להמשיך להגן על מדינת ישראל בעתיד ללא גיוסם הנרחב.

כדי להביא את החרדים לבקו"ם ניתן לנקוט בשורת צעדים: לשלול לחלוטין הטבות ממשלתיות ממי שאינו משרת; להפסיק כל תמיכה באורח החיים החרדי; לממש את הסנקציות הקיימות בחוק או לחוקק סנקציות כלכליות נוספות, כמו מתן קנסות מנהליים או מניעת רישיונות וזיכיונות ממשלתיים. אבל ההצעה של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, לשלול את זכות ההצבעה מחרדים שלא מתגייסים, כלומר להתנות את הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר במימוש חובה אזרחית – היא חצייה שגויה ומסוכנת של הקו האדום הדמוקרטי.

בוויכוח הישראלי על הגדרת הדמוקרטיה, יש מכנה משותף שעליו כולם מסכימים: דמוקרטיה היא ריבונות העם, והבחירות הדמוקרטיות הן הפרוצדורה לביטוי ריבונותו ולמימוש בחירותיו הערכיות. כפועל יוצא, הזכות להשתתף בקביעת הרכב הכנסת איננה תגמול על מימוש החובות האזרחיות אלא זכות יסוד בסיסית, שמימושה מאפשר לכלל האזרחים להשפיע על דמותו של השלטון. מרגע שהרוב משתמש בכוחו כדי למנוע מחלק מהאזרחים את זכות היסוד הזו, הדמוקרטיה היא כבר לא שלטון העם אלא עריצותו של רוב מזדמן.

זהו מדרון חלקלק: ליברמן ולפיד מציעים לשלול את הזכות להצביע מחרדים ויש להניח, גם מערבים שלא יתגייסו או ישרתו. ליברמן עצמו מטיף כבר שנים להענקת זכויות אזרחיות רק למי ש"נאמן" למדינה. אלא שהצד האחר של המפה הפוליטית יכול לבקש למנוע זכות הצבעה ממי שלא מסכים עמם באופן מלא על אופייה היהודי של המדינה וכן הלאה.

מעבר לפסול היסודי שיש ברעיון להתנות את זכות ההצבעה במימוש חובות אזרחיות, העובדה שאפשרות כזו עשויה להיות רלוונטית מעידה על חולשתו של המבנה החוקתי בישראל. במצב הנוכחי, רוב פרלמנטרי דחוק מסוגל לבצע שינויי עומק בכללי המשחק עצמם – חוקי היסוד ניתנים לתיקון מהיר, אין רף נוקשה לפגיעה בזכויות יסוד חוקתיות, וההבחנה בין מדיניות לגיטימית לבין שינוי משטרי מיטשטשת.

בסביבה כזאת, פוליטיקאים יכולים גם לקרוא למימוש צעד קיצוני בשדה הזכויות ולראות בו אופציה פוליטית אפשרית. הסיכון האפשרי איננו נחלת החרדים בלבד. כל קבוצה שנמצאת ברגע נתון מחוץ להגמוניה של הרוב, עלולה להפוך ליעד: ערבים, מתנחלים, פעילי מחאה וקהילות מיעוט נוספות. כשאין יציבות חוקתית, הכוח הפוליטי המזדמן לא מרוסן.

כדי למנוע התדרדרות לכאוס יש לקבוע כללי משחק ברורים. "חוקה רזה" – החלק המוסדי של החוקה, הקובע כללי משחק מוסכמים ונוקשים יותר – יכולה להציל את ישראל גם מהמשך המאבק המשפטי-חוקתי הנוכחי. היא תמנע מרוב מזדמן לפגוע באופן אנוש בזכויות יסוד כמו הזכות להצביע, ומנגד תאפשר לרוב משמעותי להסכים על שינויים חוקתיים מתונים.

דמוקרטיה נבחנת לא רק ביכולת הרוב למשול, אלא במידת הריסון שהוא מטיל על עצמו ושמטילה עליו מסגרת חוקתית. אם נרשה לרוב אקראי לשנות את יסודות הדמוקרטיה ולבצע סלקציה בין מי שיש לו זכות הצבעה למי שהיא נשללת ממנו, נהפוך את הבחירות לכלי של השלטון, במקום לכלי לקביעת השלטון. כדי שלא נגיע לשם, יש להגן על הדמוקרטיה שלנו באמצעות עיגון כללי משחק מוסכמים בחוקה רזה.

פורסם ב'הארץ'.

The post חציית הקו האדום first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

פתיחת מושב החורף של הכנסת השבוע היתה אמורה להיות אירוע חגיגי, אבל נהפכה למלחמה כעורה בין רשויות השלטון. באולם שרק לפני שבוע נישאו בו נאומים נמלצים על שלום עם אויבים, לרגל סיום אפשרי של המלחמה, נשמעו כעת דברים שמלבים מלחמה בין אחים, במה שנראה כפתיחתה של מערכת בחירות.

אש המחלוקת תמשיך ללחך את שוליה המדולדלים של הממלכתיות הישראלית עד לסיום מערכת הבחירות. אבל כיצד ייראה "היום שאחרי" הבחירות? ניצחון של הקואליציה הנוכחית יבטיח את המשך המימוש של ההפיכה המשפטית. טעונים בלגיטימציה מחודשת ימשיכו השמרנים במימוש התוכנית, והפעם על סטרואידים. ואם תיכון ממשלה אחרת, כיצד עליה לפעול? בהנחה שתוקם קואליציה יציבה (או אפילו רחבה, אם תתממש ברית משרתים שתכלול את המרכז הישראלי כולו, ובכללו הליכוד) שתבקש לשקם את החברה המקוטבת ולייצב את הדמוקרטיה לטווח ארוך, כיצד עליה לפעול?

עולות על הדעת שלוש דרכי פעולה אפשריות: תיקון הדרגתי (יישום מדיניות הממשלה החדשה בדרכים המקובלות); תיקון מהפכני (הפעלת כלים לא שגרתיים לתיקון המציאות), או תיקון חוקתי (שינוי כללי המשחק לניהול החיים הציבוריים). תיקון הדרגתי לא יועיל, ותיקון מהפכני יהיה מסוכן. לפיכך, רק תיקון חוקתי, בדרך של אימוץ "חוקה רזה", עשוי לשקם את החברה ידועת הקיטוב ולייצב את הדמוקרטיה.

על פניו, תיקון הדרגתי הוא דרך המלך. חילופי שלטון נושאים בכנפיהם מדיניות חדשה, שמבטאת סדרי עדיפויות שונים ולא פעם גם הבנת מציאות אחרת ואפילו חזון נבדל. המדיניות החדשה מיושמת באמצעות חקיקה ופעילות של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, במסגרת כללי המשחק הנוהגים. ממשלת השינוי בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד הלכה בדרך זו. היא הקרינה ביצועיות, ענייניות וממלכתיות. היו לה הישגים מסוימים, אבל היא לא הצליחה להטביע חותם לטווח ארוך. היא נהנתה מרוב מינימלי בכנסת, ומנקודת מבט ליברלית איבודו היה רגע מוחמץ.

הממשלה הנוכחית בחרה להשתמש בכוחה על מנת לבצע תיקון מהפכני. שר המשפטים הכריז על רפורמה משפטית, שבפועל ביקשה לבצע מהפכה במשטר החוקתי שלנו. חלקים מצומצמים של תוכניתו מומשו, אך עיקרה טרם הוגשם. הממשלה נראית נחושה להמשיך בדרך זו, ומעת לעת היא זוכה בהצלחות נקודתיות. למרות קריאותיו של ראש הממשלה לשלום פנימי, הממשלה מתכוונת לנצל את הזמן שנותר עד לבחירות כדי לממש חלקים נוספים בהפיכה המשפטית. ובכל זאת ניתן לקבוע, שבעת הזו נשמר האופי הדמוקרטי המהותי של מדינת ישראל, גם אם יש ערעור מסוים של יסודותיו.

אם תוקם לאחר הבחירות קואליציה חדשה, האם היא תצטרך לנקוט תיקון מהפכני בכיוון הנגדי? לכאורה, השיעור שנלמד מממשלת השינוי מחייב שלא להמשיך בדרך של תיקון הדרגתי, שכושר השרידות שלו היה דומה לזה של הקיקיון מספר יונה, ש"שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד" (יונה ד', ט'). מה יועיל תיקון הדרגתי מרשים, גם אם יתבצע לאורך קדנציה מלאה, אם בבחירות שלאחר מכן תזכה קואליציה שמרנית, שתשלים את ההפיכה המשפטית "מלא־מלא"?

ואכן, יש הקוראים לחתור לתיקון מהפכני אם יהיו חילופי שלטון לאחר הבחירות: פעולה נחרצת, מהירה, כוחנית, ללא צורך להגיע להסכמות רחבות. הפיכה תחת הפיכה. עיקר הטיעון הוא, שהממשלה הנוכחית הרסה כל חלקה טובה, חתרה תחת שלטון החוק וזרעה מוקשים בזירה הציבורית כדי להקשות על תיקון עתידי. לפיכך, ככל שיתברר שההרס רחב כל כך, שתיקון הדרגתי לא יוכל לו ואי אפשר לפרק את המוקשים באמצעים חוקיים, יש לנקוט את האמצעים הנדרשים גם אם אינם חוקיים.

הקואליציה הליברלית, טוענים תומכיה, צריכה להביא בחשבון שהיא תפעל על זמן שאול, ושיש לנצל במהירות את הזמן המועט שיעמוד לרשותה. לישראל הליברלית כינון קואליציה כזאת יהיה אירוע הישרדותי, ולכן נדרשת תגובה מסוג אחר. בקצרה, אם אי אפשר לשקם את שלטון החוק בלי להפר אותו נדרשת הפרה שלו, ובכלל זה טיהורים במערכות הציבוריות, פגיעה בחופש הביטוי (למשל, סגירת ערוץ שידור) ועוד.

ואולם, עקרונית ומעשית מהלך מהפכני "לטובת הדמוקרטיה" הוא מתכון לאסון. אין לבסס את שלטון החוק באמצעים החותרים תחתיו. הטיעון להצדקת מהלך זה, הקורא להעדיף את התכלית על ההליך, איננו מדרון חלקלק אלא תהום פעורה תחת רגלינו. תיוגה של עמדה זו כ"פורמליזם", כאי־הבנה של גודל השעה, הוא ניסיון להכשיר את השרץ.

אינסטרומנטליזציה של כללים מחלישה את אמון הציבור בהם. כללים פורמליים הם מגביל כוח דו־כיווני; ברגע שמפירים אותם, אין מנגנון אמין אחר שיבטיח שהכוח יופעל רק למען תכליות "טובות". לכאורה, מנגנון כזה קיים: באקדמיה נטען, שניתן להפר את החוק המדינתי תוך הישענות על החוק הבינלאומי — "סטנדרטים מחוץ לבועה הלאומית" — ועל מוסדות בינלאומיים. נראה שזו דוגמת־קצה לניתוק שבין רעיונות אקדמיים לבין מציאות החיים. המחשבה שנשקם את הקיטוב בינינו באמצעות העדפה של נורמות חיצוניות בינלאומיות על פני חוק של הכנסת הריבונית מעוררת גיחוך.

הקונצנזוס המינימלי שדמוקרטיה תלויה בו — הסכמת המפסידים לקבל את הכללים עד לסיבוב הבא — יתמוטט אם המחנה הליברלי יבחר לפעול שלא על פי חוק. הדמוקרטיה מאפשרת תחרות שיטתית תחת כללים מקובלים הקבועים בחוק. ברגע שהמנצח מוכן להפר את החוק כדי "לתקן", הוא חותר תחת יסודות הדמוקרטיה ושוחק את ההסכמה המינימלית שמאפשרת חיים משותפים מתוך מחלוקת. בהעדר מחויבות בלתי מותנית לפעול על פי חוקים — איש את רעהו חיים בלעו.

גם מהפכה ליברלית שאיננה נשענת על הפרת החוק אלא על שינוי קיצוני שלו, אינה רצויה. ככלל, מי שחותר לשיקום הקיטוב בישראל חייב להימנע מדרך פעולה שמחריפה את הקונפליקט. מהפכנות ליברלית תדרבן דינמיקה מחזורית של נקמה מוסדית, שכבר החלה. הניסיון לקדם הפיכה משטרית שמרנית הוציא לרחובות המונים אשר ראו בה איום על עתידם באופן העמוק ביותר. נוצרה אווירה הרסנית הרואה באחר האידיאולוגי לא רק יריב, אלא אויב. מהפכה בכיוון ההפוך תחריף זאת. המחנה המפסיד עלול לחוש שהוא מחוץ למעגל הלגיטימציה ולאבד רסן. צעדים מעין אלו שהוזכרו, סגירת ערוצים לדוגמה, יזוהו ככפייה תרבותית.

שתי דרכי התיקון שהוצגו עד כה — הדרגתית ומהפכנית — מציגות דילמה כוזבת: כביכול יש לבחור בין מהלך שמרני ואיטי שאיננו יעיל לטיפול בקיטוב ולייצוב הדמוקרטיה, לבין פריצת מסגרת, שהיא אמנם בלתי חוקית אך יעילה בהשגת מטרות אלו. הכזב כפול: ראשית, אמנם תיקון מהפכני נועד להשיג הישגים מהירים, הצלחות מוכחות, שיגבשו מחדש את המחנה הליברלי וימנעו חזרה של שלטון מהפכני שמרני. אבל, האם הדבר מובטח? רחוק מכך. שנית, הדילמה מציגה רק שתי אפשרויות, בעוד שבפועל יש אפשרות שלישית ועדיפה בהרבה, שהיא גם יעילה וגם חוקית. אם קואליציה עתידית תבחר בה, היא תוכל לייצב את ישראל באופן משמעותי. אפשרות זו היא תיקון חוקתי בדרך של "חוקה רזה".

כללי המשחק המשטריים שלנו אינם מעוגנים בחוקה, והם ניתנים לשינוי ברוב רגיל בכנסת. זהו מצב מסוכן לכולנו. המנצחים בבחירות, שמרנים או ליברלים, מחזיקים בכוח חוקי לשנות את פני המשטר הישראלי כהבנתם. אפשר שיוגבלו באמצעות ביקורת שיפוטית — אך זהו נשק מוגבל, ויש ספק אם ביקורת שיפוטית של חוקי יסוד לגיטימית. נעשה בה שימוש פעם אחת עד כה, ברוב של קול אחד בעליון; רוב ששוב אינו קיים.

לפיכך, בשנתיים האחרונות המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) קיבץ קבוצת מומחים במשפט חוקתי, שיש בה ייצוג ליברלי ושמרני כאחד, שעמלה על הכנה מדוקדקת של חוקה רזה לישראל. להבדיל מחוקה רגילה, הכוללת גם פרקים על זהות המדינה ועל ערכי היסוד שלה, החוקה הרזה עוסקת רק בקביעת כללי המשחק המשטריים לניהול המחלוקת הישראלית. מדובר על חוקי יסוד העוסקים בחקיקה, שפיטה, הסדרת פעולת שלוש הרשויות והסדרים נלווים.

כדי שחוקה תיהנה מלגיטימציה לדורות, יש הכרח שתכונן באמצעות רוב מרשים בכנסת (או באסיפה מכוננת או במשאל עם). לנוכח מלחמת התרבות הישראלית, אי אפשר להשיג רוב כזה בשאלות של זהות וערכים. מנגד, קיימת אפשרות ריאלית להשיג הסכמה רחבה בציבור הישראלי ובכנסת לכינון החלק המשטרי של החוקה. כל השחקנים הפוליטיים מבינים שהפסד שלהם בבחירות הקרובות, או באלו שאחריהן, עלול לשנות את אופיו של המשטר הישראלי, מבחינתם לרעה.

כולנו, שמרנים וליברלים, איננו יודעים מי ינצח בקלפי. לכן כדאי לנו להסכים על כללי משחק שיבטיחו הסדרים סבירים, יעילים והוגנים, גם אם כל מחנה לא ימצא בהם מימוש מלא של חלומותיו. הלב נחמץ על הוויתור — שאני מייחל לכך שהוא רק זמני — על הסדר חוקתי של שוויון ושאר ערכים נאצלים, אבל אין ברירה אלא לתפקד בתוך מגבלות המציאות ולהסתפק בעת הזו בכינון חוקה רזה.

חוקה כזאת תוריד מעל הפרק אפשרות של שינוי בהפיכה כלשהי, מכל צד, של הדרך שבה אנו מנהלים את החיים הציבוריים. היא לא תכריע בין הצדדים במלחמת התרבות, אבל תאפשר את התנהלותה בדרך מוסכמת.  קביעת גבולות האפשר באמצעות חוקה רזה, משוריינת מפני שינוי באמצעות רוב קואליציוני מזדמן, תצמצם את התיאבון של גורמי קצה ואת יכולת הסחיטה שלהם. היא תקטין קיטוב חברתי מכיוון שהאיום, משני הצדדים, להכריע את הזולת האידיאולוגי באמצעות השתלטות על רשויות השלטון, יתרוקן מתוכן ויתפוגג. נחזור להיות יריבים, לא אויבים.

הקושי המיוחס לתיקון ההדרגתי — איטי, לא יעיל והדיר — ייפתר אם תכונן חוקה רזה, משום שהיא איננה הדירה (אלא אם יושג רוב מרשים הנדרש לשינויה), וניתנת למימוש בהליך שקוף, מתוחם בזמן. הקושי המיוחס לתיקון מהפכני — מקטב, ואף בלתי חוקי — ייפתר גם הוא, משום שחוקה רזה מנוסחת מתוך הסכמה רחבה, מעודדת שיתוף ומקטינה איומים על העתיד. התנאי החשוב מכל למימושו של התיקון החוקתי הוא הקמתה של קואליציה רחבה, שתוכל להשיג את הרוב המרשים הנדרש למשימה. עולה מכך שכבר היום, בפתחה של שנת בחירות, מי שמבקש להנהיג את ישראל חייב לפעול באופן שיאפשר שילוב ידיים בין־מפלגתי, ואף בין־מחנאי, לאחר הבחירות. זוהי בקשה לא פשוטה, שנחזית כנאיבית: מטבע הדברים הליכה לבחירות דורשת חידוד מסרים ובידול של כל מפלגה מרעותה. אבל קריאה נכונה של דעת הקהל מלמדת שהציבור מייחל למנהיגות לא מפלגת, שתספק את הקרקע לצמיחתן של חברה מלוכדת ודמוקרטיה יציבה.לפי סקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי, קרוב לשני שלישים מהיהודים בישראל (61%) מודאגים מהמתחים הפנימיים בתוך ישראל יותר מאשר מהאיומים הביטחוניים. רק פחות משליש (31%) מחזיקים בעמדה ההפוכה. עכשיו, אם אכן יתברר שהמלחמה הסתיימה, סביר להניח שהרוב המשכנע הזה עוד יצמח ויתפח. לכן מפלגות שיכריזו כבר עתה, לפני הבחירות, כי הן רואות בשיכוך המתח הפנימי את המשימה המרכזית שלהן, ייהנו מתמיכה נרחבת בבחירות הקרובות. חוקה רזה היא תנאי הכרחי למימוש משימה זו, ולכן אימוצה בידי המפלגות הוא מהלך שאינו לא רק נכון עניינית, אלא גם מתגמל פוליטית.

מי שייבחר להרכיב את הקואליציה הבאה — ליברל או שמרן; ימני או שמאלי; דתי או חילוני — יוכל להיכנס לתולדות עם ישראל כבונה האומה אם יחליט לבחור את שותפיו לקואליציה על בסיס הסכמתם לייצב את ישראל באמצעות חוקה רזה, ואם יממש חזון זה בנחישות.

פורסם בהארץ

The post חוקה רזה — תנאי לשיקום first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בן־גוריון, הארכיטקט של המדינה, בנה אותה מתוך ערנות רבה למרכיבי היסוד הנדרשים להצלחתה בנסיבות התקופה. ואולם, למרות שכלל את "חוקה" ואת "משפט" ברשימת הנושאים החשובים, הוא ובני דורו לא ייצבו את המדינה על אדנים חוקתיים. אומנם מגילת העצמאות קבעה שמדינת ישראל תכונן חוקה באופן כמעט מיידי, תאריך היעד היה אוקטובר 1948, אך כידוע הדבר לא בוצע. מחקרים מלמדים שבן־גוריון נמנע במכוון מכינון חוקה, מתוך הבנה – נכונה כשלעצמה – שקבלת עול משטר חוקתי תעביר חלק מהכוח המסור לו כראש ממשלה אל הרשות השופטת, הפרשנית המוסמכת של החוקה.

מדינות מכוננות חוקה בהתקיים "רגע חוקתי". זהו רגע מיוחד בחייה של אומה שבו רוב העם ונציגיו מעדיפים את האינטרס הכולל על פני האינטרס של קבוצת הזהות שאליה כל אחד משתייך. הניסיון האנושי מלמד שרגע כזה קיים בעת הולדתה של מדינה או כאשר מתרחש אירוע דרמטי – בדרך כלל גם טרגי – שבו הכול מבינים שיש לפעול למען האינטרס הציבורי הכולל. בן־גוריון בחר שלא לנצל את הרגע החוקתי החד־פעמי של קום המדינה, כך שישראל נעדרת חוקה מלאה, ובכך היא נבדלת מכמעט כל הדמוקרטיות הליברליות.

יהיה זה אנכרוניסטי לבקר את בן־גוריון על בחירתו: כמו ביציאת מצרים, גם הקמת מדינת ישראל נעשתה בחיפזון – "ולא הספיק בצקם להחמיץ" – ועל רקע לחצים ביטחוניים, בינלאומיים וחברתיים עזים. בן־גוריון סבר שמוטלת עליו האחריות למימוש החלום הציוני בלי מגבלות שמגילת זכויות אדם שלמה, כחלק ממסמך חוקתי, הייתה עשויה להטיל על יכולת הפעולה שלו נוכח הקשיים המונומנטליים.

אומנם במהלך השנים חוקקה הכנסת 13 חוקי יסוד, אך הללו אינם מהווים חוקה של ממש, הן משום שהם עוסקים רק בחלק קטן מהתוכן המקובל בחוקות, והן משום שככלל הם אינם "משוריינים" – רוב רגיל בכנסת יכול לשנות את תוכנם או לבטלם. לפיכך נעשו ניסיונות רבים להציע לישראל טקסט חוקתי מלא. הדבר לא צלח משום שישראל לא חוותה רגע חוקתי מאז יום הקמתה ועד לרגע זה.

האם יש מקום לשוב ולנסות מהלך חוקתי בעת הזו?

להערכתי, ישראל העכשווית איננה בשלה לאמץ חוקה "מלאה" הכוללת, כמקובל בעולם, שלושה חלקים: חלק העוסק בזהות המדינה (ובו נקבעים עקרונות היסוד שלה), חלק הכולל את מגילת זכויות האדם (ובראשן "שוויון"), וחלק משטרי־פרוצדורלי שבו מעוצבים מוסדות המדינה וחלוקת הסמכויות ביניהם. המחלוקת הזהותית – למעשה, מלחמת תרבות – בין חלקי החברה שלנו איננה מאפשרת לנו לגבש הסכמה רחבה באשר לשני החלקים הראשונים המקובלים בחוקות – זהות המדינה וזכויות האדם. כך, אפילו הניסיון לחוקק את מגילת העצמאות כחוק נכשל בכנסת, משום שהמגילה כוללת מחויבות ל"שוויון".

אבל יש מקום וסיכוי ניכר להצלחה בכינונה של "חוקה רזה". זו תכלול רק את החלק השלישי המשטרי־פרוצדורלי. היא לא תבקש לכרות בינינו הישראלים ברית ייעוד, שהרי שבטי ישראל בעשור השמיני לקיומה אינם מסכימים על ייעוד המדינה, החלום של האחד הוא לעיתים הסיוט של הזולת.

ואולם, אנו יכולים ואף חייבים להסכים על כללי המשחק לניהול המחלוקת הישראלית: כיצד תחולק הסמכות והאחריות בין שלוש רשויות השלטון? מי מחליט על מה ומי מבקר את מי? נכון להיום, רוב קואליציוני זעיר יכול לשנות כל נורמה נוהגת בעניין שיטת המשטר הישראלי. אנו מתקיימים על קרח דק ושברירי, ללא ביטחון שעולמנו לא ישתנה במחטף פוליטי מכל צד שהוא.

אין מדובר בחשש תיאורטי. בעשור החולף שינתה הכנסת את חוקי היסוד של מדינת ישראל מספר פעמים רב יותר ממספר כל השינויים החוקתיים שנעשו בחוקה האמריקנית מאז כינונה בשנת 1789. כל ראשי הממשלה האחרונים מכל גוני הקשת הפוליטית בחרו לשנות חוקי יסוד כדי שהללו יתאימו לצורכיהם הפוליטיים. הרפורמה המשפטית שהוצעה ב־2023 הייתה צעד דרמטי נוסף באותה הדרך. דווקא משום שבישראל השסע החברתי האידיאולוגי הוא עמוק, אנו זקוקים למסמך חוקתי רזה שיעגן את כללי המשחק לתפקודן הנאות, ההוגן והיעיל של רשויות השלטון.

חוקה רזה נאותה לא תכרות בינינו ברית ייעוד, אך היא תייצב מאוד את ברית הגורל הישראלית. כינונה יאפשר לכל הצדדים במחלוקת הישראלית לנהל בדורות הבאים את הוויכוחים ביניהם בדבר ייעוד וחזון, מתוך הישענות על כללי משחק מוסכמים והוגנים. חוקה רזה תהיה נמל המבטחים למשטר הדמוקרטי בישראל.

פורסם במקור ראשון

The post עוד לא הבשילו התנאים לחוקה מלאה, אבל אפשר להתחיל בצעד הראשון first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.