בדיון שהתקיים אתמול (ג') הוצגו ממצאי הדיאלוג השנתי השמיני שעסק בשאלה האם וכיצד על מדינת ישראל – לשמור על הקשרים בין המדינה לבין היהודים החיים מחוצה לה ולשמור על המורשת היהודית של יהדות התפוצות.

״אנחנו בתקופה של קיטוב והתרחקות בין קהלים וקהילות יהודיות שמעבר לים למדינת ישראל", אמר יו"ר הסוכנות אלמוג. "היהודים בתפוצות מצפים למגע אישי ואנושי עם תושבי מדינת ישראל. שנה הבאה תהיה שנה של מאמץ לאומי לחיזוק והעצמת הקשר בין ישראל לתפוצות״.

הפרופ׳ שטרן אמר כי "היסטוריונים בעוד 200 שנה ישאלו את הדור שלנו מה עשיתם כדי להבטיח את עתידם של מיליוני יהודים. היהודים בחוץ לארץ אינם מחוז בחירה של אף פוליטיקאי ישראלי, אז היחס שלהם בהתאם. עלינו להפוך את זה לנושא משמעותי בחברה הישראלית ואולי כך דברים יזוזו".

עוד הוסיף שטרן כי "חובתנו לפעול באופן שיטתי ועקבי למען אחדות העם היהודי לא רק בעתות אסון אלא גם בתנאים רגילים".

המחקר החדש של המכון למדיניות העם היהודי, כלל 16 מפגשים שבהם השתתפו 301 מנהיגים ומובילי דעה מצפון אמריקה, אוסטרליה וישראל, כולל קבוצה גדולה של צעירים בגילאי 20-30. את הדיאלוג הובילו ד"ר שלמה פישר וד"ר ג'ון רסקי, עמיתים בכירים במכון למדיניות העם היהודי.

כמחצית מהמשתתפים בשיחות – 47% מכלל המשתתפים ו-60% מקרב הצעירים השיבו כי הם חשים מרחק רב בין יהודי התפוצות לישראלים וחשים שהישראלים כלל אינם מכירים או מתעניינים בהם ובצורכיהם. 71% מהצעירים הישראלים שהשתתפו בדיאלוג הסכימו לאמירה זו.

רוב המשתתפים בדיאלוג חושבים שהישראלים אינם מכירים את יהדות התפוצות ואת צרכיהם באשר הם, והם לא מרוצים. 38% מהמשתתפים הביעו רצון עז לחזק קשרים אישיים ואנושיים עם ישראלים, גם עם מי שהם חלוקים איתם בדעותיהם ובעמדותיהם

לדברי ד"ר פישר, "במהלך המפגשים הביעו רבים תקווה שהעמקת ההבנה ההדדית תוביל למודעות חזקה יותר למגוון נקודות מבט בנושאים מרכזיים ולהבנה של הסיבות לדעות השונות המקודמות בקרב יהודי התפוצות ויהודים ישראלים".

עוד עלה כי 93% ממשתתפי הדיאלוג מצפון אמריקה קוראים למעורבות מוגברת של מדינת ישראל בחינוך ושימור הקשר עם מדינת ישראל ומורשת העם היהודי. 54% סבורים כי על ממשלת ישראל להיות מעורבת בתכנית הלימודים ואף לסייע כלכלית למי שמעוניין ללמוד בבתי ספר יהודיים או להשתתף במחנות קיץ יהודיים.

לצד הקריאה לשיתוף ישראל בתכני הלימוד והציפייה לסיוע כספי במימון תכניות הלימוד, הביעו המשתתפים חשש כי המעורבות הישראלית עלולה להיות בעייתית. חלק מהמשתתפים הביעו חשד כלפי מטרות ישראל והתנאים שישראל עשויה להצמיד למעורבות כזו. "האמריקנים מתייחסים אלינו בהרבה מאוד כבוד אבל גם בחשדנות", אמר ד"ר פישר.

למחקר המלא לחצו כאן.

The post דורון אלמוג: "אנחנו בתקופה של קיטוב, דרוש מאמץ לאומי לחיזוק הקשר בין ישראל לתפוצות" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

טיבו של המשבר עם רוסיה באשר לפעילות הסוכנות איננו ברור. האם הרקע הוא משפטי – רוסיה טוענת שהסוכנות הפרה את החוק המקומי – או שהוא מדיני, והמשבר הוא תירוץ פוטיני להפעלת כוח נגד ישראל מסיבות שמקורן בזירה האוקראינית, הסורית או הירושלמית?

התרחשות זו היא קריאת השכמה למחשבה מסודרת על דרך האיזון הנאותה בין האינטרס הישראלי לבין זה היהודי. בהקשר הנוכחי, בהנחה שפעולה תקיפה מצידה של ממשלת ישראל תועיל לשימור מעמד הסוכנות ברוסיה, האם ראוי לנקוט בה גם אם הדבר יגבה מהמדינה מחירים ממשיים, למשל, פעולת תגמול רוסית בדמות מכירה של טילי נ"מ מתקדמים לסוריה.

הדוגמאות רבות: בדיון שנערך במכון למדיניות העם היהודי הוזכרה פעולת צה"ל לחיסול מזכ"ל החיזבאללה לפני 30 שנה. כתגובה, החיזבאללה ביצע פיגועי טירור ביעדים יהודיים וישראלים בארגנטינה, שבהם נהרגו 111 בני אדם. ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, הודה, בדיעבד, שאילו היה ער לתגובה האפשרית כלפי יהודים בחו"ל היה שוקל מחדש את ההחלטה לצאת למבצע.

ומההקשר הצבאי להקשר הפוליטי: האם ראש ממשלת ישראל צריך לקחת בחשבון את הרגישויות של חלק גדול מהיהודים בתפוצות בנושאים של דת ומדינה כאשר הוא קובע מדיניות, גם אם יידרש לשלם מחיר פוליטי? ובהקשר הכלכלי: האם מותר למדינת ישראל להשתמש בכספי משלם המסים על מנת לתמוך כלכלית באינטרסים יהודיים מחוץ לישראל, כמו למשל, מימון "תגלית" או היבטים של חינוך יהודי בתפוצות?

אלו דוגמאות שונות זו מזו, כמובן, אבל בכולן עולה השאלה: מהי מידת האחריות של ישראל לבני העם היהודי שאינם אזרחיה? רובנו תומכים בסולידאריות כלפי יהדות התפוצות. אבל האם אנחנו מוכנים לשלם על כך מחיר – ובאיזו מידה?

חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי מטיל חובה חוקתית על המדינה לשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם ולפעול לשימור המורשת של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות. החוק איננו מחייב את ישראל להוריד ידיים עם פוטין. ואולם, מעבר למצווה הפורמלית של החוק, עלינו לשקול את מידת נכונותנו לממש את היותנו מדינת לאום באמצעות שקלול האינטרס הכלל־יהודי אל תוך מקבילית האינטרסים הפנים־ישראלית.

זו איננה שאלה פשוטה: מצב הצבירה הריבוני הנוכחי הוא החידוש היהודי החשוב ביותר מזה אלפיים שנה. הריבונות מבחינה בין אזרח, יהודי ולא יהודי, לבין אחרים, גם אם הם יהודים. לכן, לכאורה, "מדינה נורמלית" תעדיף את האינטרס האזרחי. אבל ישראל היא לא רק דמוקרטית, היא גם יהודית. וככזו עליה להתחשב באופן משמעותי במי שמשתייך למעגל הזהות היהודי, אף שאיננו חלק ממעגל הזהות האזרחי, גם אם יש לכך מחיר.

לטווח הארוך, תרגום החזון וההצהרה של היותנו "מדינה יהודית" למערך של מעשים – דוגמת היד המושטת ליהדות אוקראינה ורוסיה – היא מימוש של סיבת קיומנו. אכן, האינטרס היהודי, בסופו של יום, הוא אינטרס ישראלי.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות

The post עד כמה באמת חשוב לנו הקשר עם יהדות התפוצות? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post הבחירות בישראל מעוררות את הטראומה של יהודי ארה"ב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

• 6 אחוזים מחברי הקונגרס מן המפלגה הדמוקרטית ו-94 אחוזים מחברי הקונגרס מן המפלגה הרפובליקנית צייצו אודות ישראל במושב הנוכחי של הקונגרס.
• במהלך שני המושבים האחרונים של הקונגרס חל גידול דרמטי בשיעור הציוצים שעושים פוליטיזציה לגבי הנושא הישראלי.
• במושב הקודם של הקונגרס, רפובליקנים ודמוקרטים הזכירו בציוציהם אודות ישראל את הפוליטיקה בתדירות גבוהה יותר מאשר בציוציהם שאינם נוגעים לישראל.
• במושב הנוכחי של הקונגרס, 23% מחברי הקונגרס הרפובליקנים הזכירו את הדמוקרטים ברוב הציוצים שלהם אודות ישראל.

מאז הקמתה חתרה ישראל לשמור על תמיכה דו-מפלגתית מן הגוף הפועל כביטוי כולל של מערכת היחסים ארה"ב – ישראל, והאחראי על הקצאת סיוע צבאי לישראל: הקונגרס של ארצות הברית. אולם, האם המגמה ארוכת הטווח לקראת קיטוב פוליטי גרמה לישראל להפסיד את המצב של תמיכה דו-מפלגתית, ולהזדקר בתור עוד נושא מפריד, הסובל מפוליטיזציה מוגזמת, בפוליטיקה האמריקנית, כמו הפלות או פיקוח על נשק? אם תמיכה דו-מפלגתית בישראל בקונגרס היא נדבך במערכת יחסים הדוקה בין ישראל לבין ארצות הברית, ואם הפוליטיזציה מכרסמת בתמיכה הדו-מפלגתית, אזי ידיעת המידה שבה ישראל הופכת לנושא פוליטי מצד חברי קונגרס הינה כלי מדידה שימושי לצורך הערכת עוצמתה של מערכת יחסי ארה"ב – ישראל.

בעוד שמחקרים קודמים, כגון Cavari (2013) ו- Cavari & Nyer (2014) מדדו את הקיטוב הפוליטי באמצעות סקרי דעת קהל ופעולות של הקונגרס, מחקר זה מודד את הפוליטיזציה של ישראל בקונגרס באמצעות ניתוח של ציוצים שנעשו על ידי חברי בית הנבחרים והסנאט במהלך העשור האחרון. הפוליטיזציה של ישראל משמשת כאם לתיאור המצב שבו ישראל מוזכרת בצירוף עם התייחסות למפלגה פוליטית ספציפית, לאדם המסמל את המפלגה, או למונח טעון המשמש, לעיתים תכופות באופן שלילי, להתייחסות למפלגה פוליטית. למרות שהמתודולוגיה המיושמת במחקר זה שונה מזו של מחקרים קודמים, הרי בסופו של יום, ממצאיו של מחקר זה עולים בקנה אחד עם ממצאי מחקרים קודמים.

המחקר נערך באמצעות איסוף ציוצים של "טוויטר" שמקורם בחברי קונגרס, נוכחיים ובעבר, החל מן המושב ה-112 (2011) ועד ינואר 2022. בשנת 2011 הפך הטוויטר לצורת תקשורת פופולרית שאומצה באופן רחב על ידי המעמד הפוליטי האמריקני, וכ-90 אחוזים מחברי הקונגרס משתמשים בו. בסך הכל, האיסוף כולל למעלה מ-2.5 מיליון ציוצים מ-407 דמוקרטים, 472 רפובליקנים, ו-7 חברים עצמאיים של הקונגרס.

באמצעות טכניקת הניתוח הכמותי של כריית טקסטים, כל ציוץ נותח במגמה לקבוע אם הזכיר את ישראל – 12,098 ציוצים בסה"כ. הטבלה הבאה מראה את אחוז הדמוקרטים ואחוז הרפובליקנים שצייצו אודות ישראל לפחות פעם אחת, לפי מושב הקונגרס שבו נעשה הציוץ. מן הניתוח עולה שוני בולט בין שתי המפלגות: רוב של רפובליקנים, גם בבית הנבחרים וגם בסנאט, צייצו אודות ישראל בכל אחד ממושבי הקונגרס, בעוד שרוב של דמוקרטים שצייצו אודות ישראל אירע רק בשני המושבים האחרונים. בכל מושב, אחוז הדמוקרטים שצייצו אודות ישראל היה קטן משמעותית מאחוז הרפובליקנים שעשו זאת.

על מנת לקבוע אם ציוץ הכיל צורה כלשהי של פוליטיזציה, הטקסט של כל ציוץ נותח באמצעות צורה של ניתוח רגשות, במגמה לקבוע אם הכיל מילות מפתח ושמות הקשורים באופן בולט מאוד עם אחת משתי המפלגות. תהליך זה מאפשר את זיהויָם של ציוצים אודות ישראל אשר הינם פוליטיים באופיים. לדוגמה, הנה ציוץ על ישראל שעשה הסנאטור הרפובליקני מטקסס, טד קרוז, ב-21 במאי 2021: "כאשר ידידתנו ובעלת בריתנו מותקפת, עלינו לעמוד בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים לצידה של ישראל, ברני סנדרס ו-AOC מנסים למנוע מישראל להגן על עצמה." מכיוון שקרוז מזכיר את ברני סנדרס ואת אלכסנדריה אוקאזיו-קורטז (AOC), שני דמוקרטים בולטים, הציוץ מסומן בתור פוליטי.

לעומת זאת, באותו יום, צייץ ציר בית הנבחרים פרד קלר, רפובליקני מפנסילבניה: "גאה לתמוך השבוע ביוזמות חקיקה שונות החוזרות ומאשרות את מחויבותי לישראל. היסוס לתומך בישראל בצומת דרכים קריטי זה לא רק שהוא מְסַכֵּן את ביטחונה – הוא שולח מסר מסוכן לבעלות בריתה של אמריקה בכל רחבי העולם."

הואיל וציוץ זה של קלר אינו מזכיר שום מילות מפתח הקשורות לאחת משתי המפלגות, הניתוח אינו רואה בו ציוץ שיש בו פוליטיזציה.

בין הציוצים שאינם מזכירים את ישראל, 9.6% מתייחסים למפלגה הדמוקרטית, ו-9.1% מזכירים את המפלגה הרפובליקנית. בין הציוצים המזכירים את ישראל, 13.9% מזכירים את המפלגה הדמוקרטית ו-10.5% מזכירים את המפלגה הרפובליקנית. ממצא זה מראה כי בסך הכל, ציוצים אודות ישראל נוטים להתייחס לפוליטיקה יותר מאשר ציוצים שאינם אודות ישראל, אם כי ההפרש ביניהם איננו גדול. עם זאת, כאשר משווים את שני המושבים האחרונים של הקונגרס (116 ו-117) למושבים קודמים (112 עד 115), רואים גידול דרמטי באחוז הציוצים אודות ישראל המזכירים את המפלגות. שיעור הציוצים המזכירים את המפלגה הדמוקרטית ואת ישראל גדל מ-7.0% ל-19.9%, ושיעור הציוצים המזכירים את המפלגה הרפובליקנית ואת ישראל גדל מ-4.2% ל-16.0%. גידול זה בציוצים פוליטיים לא הובחן באותה מידה בציוצים שאינם מזכירים את ישראל. ממצא זה מצביע על כך שציוצים אודות ישראל הופכים להיות מאופיינים במידה גדלה והולכת של פוליטיזציה.

אילו חברי הקונגרס המשתמשים בטוויטר לא היו עושים פוליטיזציה לישראל באופן שונה מזה שבו הם עושים פוליטיזציה לכל הנושאים האחרים, היינו מצפים לראות את אחוז הציוצים שבהם יש פוליטיזציה של ישראל שווה בערך לאחוז הציוצים שבהם יש פוליטיזציה ואשר אינם קשורים לישראל. הגרף הבא עוקב אחרי הפוליטיזציה של ישראל בהשוואה לפוליטיזציה הכללית.

בכל מושבי הקונגרס, למעט המושב הקודם, הדמוקרטים צייצו יותר על פוליטיקה כאשר הם לא דנו בישראל. ואולם, במהלך המושב ה-115 של הקונגרס, ציוציהם של הדמוקרטים אודות ישראל היו פוליטיים יותר מאשר ציוציהם האחרים. ניתן להסביר זאת בעובדה שחברי הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית החלו להאשים את טראמפ ואת הרפובליקנים בעשיית פוליטיזציה מישראל. הם טכנו, כפי שמדגימים הציוצים הבאים, כי ראש ממשלת ישראל דאז, בנימין נתניהו, והנשיא דונלד טראמפ, גמרו אומר לסייע פוליטית זה לזה, וכי החלטותיהם בנוגע למערכת היחסים בין ארצות הברית וישראל לא נעשו לטובת האינטרסים של ארצותיהם. יתר על כן, התקרית מחודש אוגוסט 2019, שבה ישראל סירבה להרשות את כניסתן של צירות בית הנבחרים ראשידה טלאיב ואילהאן עומאר הציתה תגובת נגד חריפה בקרב הדמוקרטים, שבוטאה בציוצים זועמים בטוויטר.

מאז המושב ה-114 של הקונגרס (ינואר 2015), השנים האחרונות של נשיאותו של אובמה, כאשר לרפובליקנים היה רוב בשני בתי הקונגרס, הרפובליקנים עשו פוליטיזציה בציוציהם לעיתים יותר קרובות כשעה שצייצו אודות ישראל מאשר בשעה שבה לא צייצו אודות ישראל. כמו אצל הדמוקרטים, ציוציהם של הרפובליקנים אודות ישראל היו מאופיינים במידה הרבה ביותר של פוליטיזציה יחסית לציוציהם שלא אודות ישראל, במהלך המושב ה-116 (ינואר 2019 עד ינואר 2021).

הגרף הבא מראה את אחוז הציוצים אודות ישראל שמזכירים דמוקרטים (התיבה העליונה) ורפובליקנים (התיבה התחתונה). בקונגרס ה-116 אנו רואים עלייה חדה בשיעור הממוצע של ציוצים שרפובליקנים מצייצים אודות ישראל ומזכירים את המפלגה הרפובליקנית (32.4%). את העלייה החדה הזאת אפשר להסביר על ידי כך שהרפובליקנים מרעיפים שבחים על הנשיא טראמפ, שהשיג כמה הסכמי שלום בין ישראל לבין מדינות ערביות. באותו מושב של הקונגרס, רפובליקנים הזכירו דמוקרטים רק לעיתים נדירות בציוציהם אודות ישראל. בקרב הדמוקרטים בקונגרס ה-116, אנו מבחינים בנקודת שיא בשיעור הממוצע של ציוציהם אודות ישראל המזכירים רפובליקנים (17.9%), תוצאה של זעמם, כמתואר לעיל. במושב הנוכחי (117), היתה עלייה חדה בשיעור הממוצע של ציוצים רפובליקניים המזכירים את ישראל ואת הדמוקרטים (28.5%).

אחד הגורמים התורמים לעלייה החדה בציוצים רפובליקניים אודות ישראל והדמוקרטים היה העימות הצבאי בין ישראל לעזה במאי 2021 (מבצע "שומר חומות"), שיצר נפח גבוה של ציוצים מצד חברי קונגרס (ראה פירוט להלן). במהלך העימות, קבוצה של 14 צירי בית הנבחרים מטעם המפלגה הדמוקרטית, בהנהגתה של אלכסנדריה אוקאזיו-קורטז (דמוקרטית, ניו יורק), ניסתה ללא הצלחה למנוע מכירה של נשק אמריקאי בשווי 735 מיליון דולר לישראל block a US arms sale of $735 million of weapons to Israel, שמימשל ביידן הודיע עליה ימים ספורים לפני פרוץ העימות. למרות שהניסיון הזה היה בעיקר סמלי ולא זכה לתמיכת ההנהגה של המפלגה הדמוקרטית, מחוקקים רפובליקנים קפצו על ההזדמנות לגנות את המפלגה הדמוקרטית כולה בתור מי שאינה תומכת בישראל.

אילו חברי הקונגרס הדמוקרטים והרפובליקנים היו מעורבים באותו דו-שיח באתר הטוויטר, כשהם מגיבים על אירועי היום ומתווכחים על אותם נושאים, היינו מצפים למצוא מגמות דומות בבחירת המילים והנושאים שלהם. לדוגמה, אילו היתה מתחוללת בוושינגטון סופת שלג סביב בניין הקפיטול , וחברי הקונגרס שבפנים הבניין היו מצייצים אודות מזג האוויר, ניתן היה לצפות ששיעור הציוצים המזכירים את השלג יהיה דומה, פחות או יותר, אצל הדמוקרטים והרפובליקנים. אותו דבר היה צריך להיות נכון לגבי ישראל. אם מתקיים בטוויטר דיון אודות ישראל בין חברי קונגרס, לא היינו מצפים כי בתור חלק מן הדיון, אחוז הרפובליקנים המתייחסים לדמוקרטים ולישראל יהיה גדול משמעותית משיעור הדמוקרטים המתייחסים לדמוקרטים ולישראל. אך העובדה שבמושב הנוכחי, שיעור המחוקקים הרפובליקנים המצייצים על ישראל ומזכירים את הדמוקרטים גבוה בהרבה משיעור הדמוקרטים העושים זאת, מצביעה על מידה מסוימת של פוליטיזציה. ניתוח יסודי של נתונים אלה מצביע על כך שאכן, רפובליקנים רבים בקונגרס משתמשים בציוציהם אודות ישראל כדרך להשיג "נקודות" פוליטיות נגד הדמוקרטים.

המידה שבה הרפובליקנים עשו פוליטיזציה לציוציהם אודות ישראל מומחשת בשרטוט boxplot הבא. כל נקודה מייצגת חבר/ת קונגרס ואת השיעור של הציוצים שלו/שלה אודות ישראל המזכירים את הדמוקרטים. קרוב לרבע (23%) מחברי הקונגרס הרפובליקנים מזכירים א הדמוקרטים ברוב ציוציהם אודות ישראל, לעומת 8% בלבד בקרב הדמוקרטים. בממוצע, חברי קונגרס רפובליקנים צייצו אודות דמוקרטים ב-28.5% מציוציהם הנוגעים לישראל, לעומת 12% בלבד בקרב הדמוקרטים.

בבדיקת הציוצים אודות ישראל משנת 2021 שנעשו על ידי חברי קונגרס רפובליקנים, דומה שמתקיימת ביודעין ובמכוון מערכה ליצר "ספין" מידיעות חדשותיות הנוגעות לישראל, במגמה לקדם נרטיב שלפיו הדמוקרטים עוינים את ישראל או שאינם תומכים בה. האיור דלקמן מציג בסדר כרונולוגי את הציוצים הרפובליקניים אודות ישראל במהלך שנת 2021. הנקודות האדומות הן ציוצים המתייחסים לדמוקרטים, והנקודות השחורות – ציוצים שאינם מתייחסים לדמוקרטים. האיור מראה באופן ברור "מטחים" של ציוצים אודות ישראל מטעם הרפובליקנים, המזכירים דמוקרטים בעקבות מאורעות ספציפיים.

על פי מרכז המחקר פיו Pew Research Center, 15% מכלל הבוגרים בארצות הברית מקבלים את הידיעות החדשותיות שלהם מאתר טוויטר. באמצעות הודעותיהם בטוויטר יש לחברי הקונגרס היכולת לעצב ולהשפיע על האופן שבו בוחריהם ותומכים אחרים שלהם תופסים את העולם שמסביב להם, לרבות מערכת היחסים שבין ארצות הברית לישראל. במחקרו משנת 2013, 2013 study, מראה אמנון כוורי את ההשפעה שיש לאליטות הפוליטיות על אמריקנים שאין להם "ידע מספיק, ולכן הם סומכים בעיקר על רמזים של מנהיגים" בגיבוש עמדותיהם לגבי מדיניות החוץ ביחס לישראל. בהתבסס על quantitative research, מחקרו הכמותני, כוורי מסכם: "ציבור הבוחרים האמריקני מגיב על שינויים בעמדות האליטות לגבי מדיניות חוץ והשקפות אודות ישראל באמצעות מעקב אחרי ההשקפות של האליטה של מפלגתם."

בעידן הנוכחי של מפלגתיות קיצונית ו" תרבות הביטול", האסוציאציה עם מפלגה פוליטית ספציפית או עם מותג פוליטי ספציפי עלולה להשפיע בצורה שלילית על קים תמיכה ציבורית בעלת בסיס רחב. מחקר של מרכז פיו משנת 2019 מצא כי הזדהות עם מפלגה (לא גזע, השתייכות דתית, השכלה, גיל או מגדר) היא המנבא החזק ביותר של דעות לגבי מגוון רחב של נושאים, כולל מדיניות חוץ.

התמיכה בישראל איננה חסינה משיקולים מפלגתיים. הגרף הבא, הלקוח ממחקר של מרכז פיו משנת 2018, 2018 Pew study, מראה את מידת הפער ההולך ומתרחב בין שיעורי הרפובליקנים והדמוקרטים המגלים יותר אהדה לישראל "בסכסוך שבין ישראל לבין הפלסטינים", כאשר 79% מהרפובליקנים אומרים כי הם אוהדים יותר את ישראל, לעומת 27% בלבד מן הדמוקרטים.

נתוני הטוויטר שהוצגו כאן, אף שהם נוגעים בנושא מזווית שונה ובאים תוך שימוש במערכת כלים שונה, משלימים ומחזקים את שני הממצאים העיקריים של מחקרם של כוורי ונייער משנת 2014, "מדו-מפלגתיוּת לדיסרגיה (אובדן התיאום): מגמות בפעולות הקונגרס ביחס לישראל". באמצעות ניתוח של הצעות חוק והחלטות קונגרסיונליות , כי בעשורים האחרונים גדל והולך העניין בישראל מצד חברי קונגרס, וכי חברי קונגרס מבטאים את תמיכתם בישראל באמצעות "החלטות חד-מפלגתיות", המושגות על ידי תיאום פנים-מפלגתי ולא בין-מפלגתי.

אם יימשך פילוג מפלגתי זה לגבי ישראל, כשהוא מתודלק בחלקו על ידי ציוצים טעונים מבחינה פוליטית אודות ישראל בטוויטר, כפי שהוצגו כאן, גוברת הסבירות לכך שאמריקנים שאין להם ידע אודות ישראל, והמזדהים בתור דמוקרטים, יהיו נוטים לא לתמוך בישראל, משום שהם יראו את התמיכה בישראל כעמדה רפובליקנית. דאגה עוד יותר חמורה הינה "loop" במשוב, שבו דמוקרטים המנסים להחניף ל"בייס" שלהם, במגמה לצבור תמיכה פוליטית, יהפכו להיות יותר ויותר ביקורתיים כלפי ישראל.

ואולם אין לצפות כי פוליטיקאים יימנעו מלתקוף את יריביהם הפוליטיים, אם עומדת לרשותם "תחמושת" רבת עוצמה. בשעה שהתמיכה בישראל הופכת יותר ויותר לחלק אינטגרלי מן הזהות ברפובליקנית, וקבוצת שוליים במפלגה הדמוקרטית משמיעה התנגדות קולנית לישראל ולמערכת היחסים שבין ארצות הברית לישראל, נחוצה התערבות מבחוץ כדי לסייע בעיצוב מחדש של הנרטיב לפיו יחסי הקונגרס עם ישראל נשארים דו-מפלגתיים. מי שעמלים לחיזוק מערכת היחסים ארה"ב – ישראל חיבים למקד את תשומת הלב על חברי קונגרס רפובליקנים, שדומה כי יחסיהם עם ישראל מבוססים על הודעות התוקפות את הדמוקרטים. הגם שהרפובליקנים אולי לא יוכלו להתגבר על היצר לתקוף את הדמוקרטים בקשר לישראל, יש לנסות ולעודד אותם לראות את ישראל בזווית רחבה יותר מן הזווית הצרה של הפוליטיקה הפנים-אמריקנית.

The post מדידת הפוליטיזציה של ישראל בקונגרס האמריקני first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

עצם הרכבה, יחד עם קצת עיתוי מוצלח, מציעים הזדמנות ל"איתחול" נחוץ מאוד עם יהדות צפון אמריקה, ובאופן רחב יותר – עם הדמוקרטים בארצות הברית.

הממשלה הקודמת שבראשות נתניהו עמדה בפני שלושה מצבים ואתגרים שהפריעו למערכת יחסים זו. ראשית, הקואליציה של נתניהו היתה ימנית-דתית. בעצם הרכבה והשקפת עולמה, היא התנגשה עם אלה של רוב יהודי אמריקה והדמוקרטים. נתניהו מצא את עצמו מרגיע באופן קבוע את שותפיו לקואליציה, לא אחת באופן שהדאיג והרגיז את יהודי אמריקה. שנית, ארבע השנים האחרונות של כהונת נתניהו בראשות הממשלה היו במקביל לתקופת נשיאותו של טראמפ. נתניהו היה חייב ליצור יחסים קרובים עם הנשיא שפילג וקיטב את ארצו, כפי שהיה חייב לנהוג מול כל נשיא אמריקני. המימשל של טראמפ אמנם היה נוח מאוד למעצבי המדיניות של ישראל, אולם סיום כהונתו של טראמפ מסלק מכשול רציני ביותר הגורם למתח ביחסים בין ישראל לבין רוב יהודי ארה"ב. שלישית, נתניהו ויועציו עשו הימור מחושב (ומוגזם) על העתיד העמום של היהדות האמריקנית והליברלית ועל הקו האנטי-ישראלי של המפלגה הדמוקרטית.

ודאי שהממשלה החדשה לא תוכל לפתור את כל המתחים הקיימים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר. חילוקי דעות ניכרים לגבי מדיניות יחד עם מציאות פוליטית ימשיכו לאתגר את מערכת היחסים. לדוגמה, בכל הנוגע לנושא הפלסטיני, רוב הישראלים מתנגדים כיום לפתרון שתי המדינות. דוגמה חשובה אחרת נוגעת לפלורליזם בענייני דת; המציאות הישראלית בתור מדינה בעלת רוב יהודי המושפעת רק מעט מזרמים יהודיים ליברליים שונה בתכלית מן המציאות של "הפרדת דת ומדינה" בארה"ב, שם האורתודוקסים מהווים מיעוט. ואף על פי כן, הרכבה של הממשלה החדשה, אופיו של המימשל האמריקני בעת הזאת, ומה שנראה כמאמץ מתואם לבנות מחדש את מערכות היחסים עם יהודי אמריקה ועם הדמוקרטים עשוי להשיג התקדמות רבה בשיקום קשרים אלה, שניזוקו בשנים האחרונות.

שותפיו והימוריו הכושלים של נתניהו

בעלי בריתו הפוליטיים המסורים ביותר של נתניהו היו מפלגותיהם של הציונים הדתיים הלאומניים הקיצוניים והחרדים. מנהיגיהן של מפלגות אלה גינו בחריפות את תומכי הביטויים הפלורליסטיים של היהדות, למשל כאשר לחצו להקפאת תוכנית פשרה לבניית משטח שלישי בכותל המערבי לצורך תפילה שוויונית (גברים ונשים ללא הפרדה).

לנוכח היותם של יותר מ-80% מיהודי אמריקה ליברלים מבחינה דתית, לפי סקר "פיו" על יהודי ארה"ב שנערך לא מכבר, פעולות אלה גרמו לניכור ולזעם. יתכן שנתניהו עצמו גילה אהדה ליהדות הליברלית, אולם הוא נאלץ כל העת לבחור בין שמירה על שלמות הקואליציה שלו לבין ניצחונות מוסריים שיזכו להערכתם של אלה שאינם יכולים להצביע בעדו.

נתניהו גם עשה הימור מחושב בנוגע לקיטוב הפוליטי הגדל והולך בזירה הפוליטית האמריקנית. הוא ראה את עליית התנועה הפרוגרסיבית, האנטי-ישראלית, במפלגה הדמוקרטית (עם דמויות בולטות ממה שמכונה "the Squad" – הפלוגה) בתור עובדה מוגמרת, בעוד הרפובליקנים מאמצים יותר ויותר עמדות פרו-ישראליות מוצקות.

במהלך נשיאותו של אובמה התנגש נתניהו לא פעם עם הנשיא בשל חילוקי דעות על מדיניות (לדוגמה, כאשר הופיע, למורת רוחו של אובמה, בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס כדי לנאום בחריפות רבה נגד הסכם הגרעין עם איראן). לאחר מכן, כאשר יצר קשרים הדוקים עם הנשיא טראמפ, שהעמיק את הקיטוב בחברה האמריקנית, התרחב הפילוג בין ישראל לבין היהודים והמפלגה הדמוקרטית. אין זה סוד ששמרנים ישראליים נוטים להסתדר טוב יותר עם שמרנים אמריקנים, כלומר הרפובליקנים. אולם יש הכרח חיוני בכך שראשי ממשלה ישראלים יקיימו קשרי עבודה הדוקים עם כל נשיא אמריקני, ללא הבדל מה השתייכותו המפלגתית. יתר על כן, נתניהו הימר על רתימת העגלה שלו אל הרפובליקנים, הנוצרים האוונגליסטים והיהודים האורתודוקסים, ובכך דחק הצידה את הקשר המאתגר יותר, עם יהודים ליברלים ועם המפלגה הדמוקרטית.

דומה שמדיניות זו מקדימה את זמנו: בהתאם לסקר "פיו" שנזכר לעיל, 70% מיהודי אמריקה הם דמוקרטים או ליברלים, וברובם תומכים בישראל (עדיין) וקשורים אליה.

דומה גם שנתניהו ויועציו הפריזו בהערכת השפעתם של הפרוגרסיבים האנטי-ישראליים במפלגה הדמוקרטית, שהתגלתה כנוטה למרכז וכפרו-ישראלית ברובה, לפחות כאשר בוחנים את תוצאות הבחירות. נכון שהקיטוב גדל והולך, וצעירים יהודיים בארצות הברית פחות קשורים לישראל מאשר דורות קודמים. עם זאת, אנו יודעים כי בזכות תוכניות חינוכיות דוגמת "תגלית", נבואות הזעם על נטישת ישראל אינן חייבות להתממש.

נקודות חשובות המופיעות לראשונה – הזדמנויות לאיתחול

עצם הרכבה של הממשלה הנוכחית מציע הזדמנות חשובה לאתחל מחדש יחסים אלה. ראשית, זו הממשלה הראשונה מזה קרוב לעשור שאיננה כוללת את המפלגות החרדיות והציוניות-דתיות השמרניות. ראש הממשלה בנט, אף שהוא דוגל בקו נוקשה לגבי ענייני ביטחון, נמצא יותר בצד ה"ליברלי" של הספקטרום הדתי (חרף היותו אורתודוקסי), מקיים קשרים אישיים עם היהדות האמריקנית הליברלית, וכיהן בעבר כשר התפוצות. נציג ארגון הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה (JFNA) לשעבר המעורב זה שנים באופן עמוק ביחסי ישראל – תפוצות, נחמן שי, נתמנה לשר לענייני התפוצות בממשלה החדשה.

הכנסת הנוכחית גם כוללת, זו לראשונה, רב רפורמי, גלעד קריב. זאת בנוסף על רבים בממשלה הנוטים לשמאל או למרכז ומזדהים עם השקפותיהם של רוב יהודי אמריקה בנושאים רבים הנוגעים ליחסי דת – מדינה, זכויות להט"ב, נושאים סביבתיים, והגנה על הדמוקרטיה הישראלית ושלטון החוק. יאיר לפיד מ"יש עתיד", ראש הממשלה החליפי המכהן כשר החוץ, הביע גם הוא תמיכה איתנה בנושאים אלה.

ולבסוף, נודעת חשיבות רבה להחלטתו של בנט לא מכבר למנות את מיכאל (מייק) הרצוג, מומחה לענייני ביטחון וחוץ, נושא ונותן מנוסה, הזוכה להערכה רבה ואינו מזוהה עם מפלגה פוליטית כלשהו, לשגריר ישראל בוושינגטון, מתוך מגמה ברורה לשקם את התמיכה הדו-מפלגתית לישראל בארצות הברית. נוסף על היותו תא"ל במילואים ויועץ בכיר לארבעה שרי ביטחון, מייק הרצוג הוא בנו של נשיא המדינה לשעבר, חיים הרצוג, ואחיו של נשיא המדינה שנכנס לתפקידו לא מכבר, יצחק הרצוג. (גילוי נאות: מייק הרצוג היה עמיתי במכון למדיניות העם היהודי).

המזל האיר פנים לישראל וליהדות ארה"ב גם בבחירתו לנשיא של ג'ו ביידן. מועמד יותר פרוגרסיבי דוגמת סנדרס, וורן או אחרים במפלגה הדמוקרטית היה עלול לנקוט גישה יותר ביקורתית ויותר תוקפנית כלפי ישראל. הנשיא ביידן וסגנית הנשיא האריס ידועים כדמוקרטים הנוטים למרכז וכפרו-ישראלים. אף שהם אולי חלוקים עם מדיניות ישראלית זו או אחרת, גישתם הכללית הינה אוהדת. הם מייצגים את הגישה לישראל הפחות רעשנית, אך המבטאת את הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית. יתירה מזו, השקפת העולם של ביידן, כמו של אמריקנים מבוגרים רבים, עוצבה בעת שישראל היתה ה"דָּוִד" מול ה"גוֹלְיַת" הערבי, בעוד שהאמריקנים צעירים יותר מכירים רק את ישראל רבת העוצמה.

מובן מאליו שיחסים אלה שבין ישראל לבין רוב היהודים בארה"ב והמפלגה הדמוקרטית היו נעשים מתוחים עוד יותר, אילו טראמפ היה זוכה בכהונה שנייה.

האופי המגוּוָן של הקואליציה השלטת החדשה בישראל יכול כשלעצמו לסייע באיתחול קשרים אלה, וארגונים יהודיים באמריקה שיבחו את הייצוג הרחב שיש בה למרכיבי החברה הישראלית. ממשלה מגוונת מסוג זה יכולה לסייע בשינוי תפיסות, ולהזכיר ליהודי ארצות הברית כי ישנם כיום ישראלים רבים יותר מבעבר המזדהים עם חשיבתם.

עמדה, מדיניות, ועיתוי מוצלח

לנוכח העובדה שמפלגתו של בנט, "ימינה", ומפלגתו הימנית של גדעון סער, "תקווה חדשה", הינן חברות חשובות בקואליציה, קשה להאמין כי יהיו תזוזות ניכרות במדיניות לגבי מספר נושאי ליבה, שיהודים אמריקנים והדמוקרטים מייחסים להם חשיבות רבה. זה נכון במיוחד ביחס לנשוא הפלסטינית ולגורלן של ההתנחלויות ביהודה ושומרון, שם אין לצפות לשינויים גדולים, או לאיראן, שלגביה ספק רב אם הממשלה הנוכחית תאמץ עמדה שונה מעמדתה של קודמתה.

בדומה לכך, ביחס לקהילת הלהט"ב ונושאים כמו נישואים חד-מיניים, הרי למרות שבממשלה יש שר (ניצן הורוביץ, יו"ר מר"צ) הומוסכסואל שאינו מסתיר את נטייתו המינית, לא ברור עד כמה בנט יהיה מוכן להרחיק לכת, ואילו שותף הקואליציה מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, המפלגה האסלאמיסטית השמרנית, מתנגד בתוקף לשינויים בנושאים אלה.

למרות זאת ניתן לראות תזוזה אמיתית מסוימת בנושאי דת ומדינה ופלורליזם דתי.

הואיל והחרדים והציונים-דתיים השמרנים אינם נכללים בממשלה, המשרד לשירותי דת נמסר לידי מתן כהנא, חבר מפלגת "ימינה" היותר ליברלית, אורתודוקסית מודרנית. כהנא כבר הודיע על תוכניותיו להציג סדרה של רפורמות נדרשות מאוד באופן שבו מטופלים כיום ענייני דת בזירה הציבורית – החל מניהול תעודות כשרות וכלה בניהול גיורים. יתר על כן, ראש הממשלה בנט הבהיר את כוונתו להחיות את פשרת הכותל שהוקפאה, כמחווה ליהדות העולם.

עם זאת חשוב לציין כי לא צפוי שכהנא, שהוא אורתודוקסי, יקדם באופן ישיר את הזרמים הדתיים הליברליים בישראל. ואף על פי כן, זעזועים מסוג זה עשויים, לעיתים קרובות, ליצור הזדמנויות בלתי-צפויות.

מגבלות לאיתחול

בהינתן המציאות ישראלית בתור מדינה יהודית בסביבה קשה, ומעמדה של יהדות אמריקה בתור מיעוט המתקבל בברכה (ברוב המקרים) במדינה הנמנעת מזהות לאומית דתית, ישנן מגבלות אינהרנטיות למידה שבה איתחול כזה יכול להתרחש. האמירה, “where you sit is where you stand”, שמשמעה הוא – המקום שבו אתה נמצא קובע את השקפותיך, מסביר רבים מבין המתחים הבולטים בין יהודים אמריקנים, שברובם הם ליברלים, לבין יהודי ישראל, שברובם הם יותר שמרניים.

ישראל אינה יכולה לאפשר שדעותיהם של יהודי ארצות הברית או של המפלגה הדמוקרטית יכתיבו את המדיניות בנושאי ביטחון לאומי או בנושא הפלסטיני. בסופו של דבר, גם עניינים פנימיים של דת ומדינה צריכים להיות מוכרעים על ידי המצביעים הישראליים. ועם זאת, יש עדיין הרבה שניתן לעשות על מנת להיות מתחשבים, מכבדים ומכלילים את יהדות התפוצות, אף מבלי להזכיר את הזירה היהודית הפלורליסטית בישראל.

אל לנו להתעלם מכוחם של רטוריקה ושל רצון טוב בשיקולים מערכות יחסים. גם אם אין לצפות לתזוזה בכמה נושאי ליבה, הרי הרכבה של הממשלה החדשה בישראל ושינוי המימשל בוושינגטון מציעים הזדמנות קריטית ונדירה לאיתחול ביחסים המתוחים עם יהדות אמריקה ועם המפלגה הדמוקרטית כולה.

דן פפרמן הוא אמית במכון למדיניות העם היהודי. הוא חוקר מגמות בזהות היהודית בקהילות היהודיות של ישראל ושל ארצות הברית ואת יחסי ישראל – תפוצות, ומשמש כמארח משותף של פודקאסט Jewanced.

The post הזדמנות לשקם את היחסים עם יהדות ארצות הברית והדמוקרטים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

קודם לכן, הקהילה האורתודוקסית, ואפילו החרדית, יחד עם קבוצות יהודיות אחרות, ראו את העם היהודי כמיעוט הנזקק להגנה, ואשר את זכויותיו יש להבטיח. כיום, קבוצות אורתודוקסיות רואות את משימתן להגן על ערכים מסורתיים, שמרניים, ובעשותן זאת הן מתייצבות לצד קבוצות מסורתיות ושמרניות, שחלקן רואות בעצמן את הרוב הלגיטימי והזרם המרכזי בחברות שלהן. חלק מבעלי הברית החדשים של האורתודוקסים נחשבו באופן מסורתי כעוינים או כאויבים כלפי יהודים וכלפי אינטרסים יהודיים, והם עדיין נחשבים ככאלה על ידי יהודים לא-אורתודוקסים רבים כיום. דומה שביטחונם העצמי של האורתודוקסים גבר במידה בלתי מבוטלת בהתייצבותם לצד אוכלוסיות אלה של "הרוב" או של "הזרם המרכזי". נראה שתפיסתם החדשה את מעמדם בעולם – כמאמצים ערכים מסורתיים וכמיישרים שורות עם אוכלוסיות שמרניות "רוּבָּנִיוֹת"  – תורמת להבדלים שבין מגזרי העם היהודי.

את השוֹנוּת שבין המגזרים השונים של הקהילה ניתן לראות על פי הממצא שלפיו 60% מן היהודים הרפורמים ו-74% מן היהודים שאינם משתייכים לזרם דתי כלשהו (כלומר, יהודים שאינם מזדהים כרפורמים, כקונסרבטיבים או כאורתודוקסים) אומרים כי יש להם "לא כלום" או "לא הרבה" מן המשותף עם יהודים אורתודוקסים. רק 9% מן הרפורמים אומרים כי יש להם "הרבה" מן המשותף עם האורתודוקסים. בדומה לך, כמחצית מן האורתודוקסים אומרים כי יש להם לא כלום או לא הרבה מן המשותף עם הרפורמים, ורק 9% אומרים כי יש להם הרבה מן המשותף עימם.

אף שאין ביכולתנו לערוך השוואה ישירה עם ממצאי סקרים משנים קודמות, דומה שמצב זה הינו חדש בחייהם של יהודי אמריקה. בנוגע לכך, נכתב בדו"ח "פיו" עצמו:

"היו מספר סימנים לשונות זו בסקר הקודם של מרכז המחקר "פיו" על יהודים אמריקנים, שנערך בשנת 2013. אולם הדבר בולט במיוחד בסקר של שנת 2020, שנערך במהלך מערכת בחירות שחוללה קיטוב עמוק."

תחושת הניכור ההדדי בין המגזרים השונים של יהודי ארצות הברית עשויה להצביע על תנודה טקטונית בזהות היהודית. במשך כל העידן המודרני, לאורך כ-250 שנה, ניגודים פנים-יהודיים, אף שהיו משמעותיים, החווירו לעומת האיומים וההזדמנויות שהציב העולם החיצון, ואשר השפיעו על כל היהודים ללא הבדל – האמנציפציה והאנטישמיות, השואה והקמתה של מדינת ישראל. כתוצאה מכך נראה, כפי שמצביע דו"ח "פיו", כי עד לאחרונה, רוב היהודים הרגישו שיש להם הרבה מן המשותף, או לפחות, מספר דברים משותפים עם יהודים אחרים, אפילו כאלה שהיו שונים מהם מבחינת רמת שמירת המצוות או אורח החיים. הדו"ח הנוכחי של "פיו" רומז, ככל נראה, שחלה תזוזה בהיבט מהותי של הזהות היהודית. מהו היבט זה?

דו"ח "פיו" מבליט את חשיבותה של הפוליטיקה בקשר לניכור ההדדי ולהתרחקות בין המגזרים היהודיים השונים. ואכן, השוֹנוּת בהשקפות הפוליטיות הינה מרחיקת לכת עד מאוד. בקרב האורתודוקסים, 75% מזדהים כרפובליקנים, בעוד שבקרב כל האחרים, בין 70% עד 80% מזדהים כדמוקרטים או כנוטים לדמוקרטים. 50 אחוזים מיהודי ארצות הברית מזדהים כליברלים, ובקרב רפורמים ויהודים שאינם מזדהים עם זרם דתי כלשהו, השיעור הוא 55% ו-60% בהתאמה. לעומת זאת, בקרב האורתודוקסים, 60% מזדהים כשמרנים. בדומה לכך, בקרב כלל יהודי ארה"ב, לכמעט 75% הייתה דעה שלילית על הנשיא טראמפ, בעוד שבקרב האורתודוקסים, ל-81% הייתה דעה חיובית.
הבדלים אלה מתפשטים ונוגעים גם בישראל. למעלה ממחצית יהודי אמריקה מדרגים את מנהיגותו של נתניהו כ"ממוצעת" בלבד או אף "גרועה". בקרב הרפורמים והבלתי-משויכים לזרם, הדירוגים השליליים יחסית נעים בסביבות 60%. אך בקרב האורתודוקסים, 77% דירגו את מנהיגותו של נתניה כ"טובה" או כ"מעולה". בין הרפובליקנים (שרובם המכריע אורתודוקסים), 80% העניקו לנתניהו דירוג חיובי. רמה כזו של קיטוב פוליטי הינה חדשה גם היא. בסקר משנת 2013, "רק" 57% מכלל האורתודוקסים הזדהו כרפובליקנים. מסתבר שככל שעלתה רמת הקיטוב הפוליטי, כך עלה גם הניכור ההדדי בין המגזרים.

הבדלים פוליטיים בין רפובליקנים ודמוקרטים נושאים כיום ביטויי זהות, ולא רק שוֹנוּת פוליטית. באופן מודגש בעת נשיאותו של דונלד טראמפ, המפלגה הרפובליקנית הפכה למפלגתם של לבנים נוצרים, בהנהגתם של גברים. רבים מתומכי המפלגה הרפובליקנית ושוב – במיוחד תומכיו של דונלד טראמפ, רואים אוכלוסייה זו כ"אמריקה האמיתית", כרוב "הלגיטימי", אשר מן הבחינה העמוקה, לו שייכת הארץ. לעומתה, המפלגה הדמוקרטית הפכה להיות מזוהה עם מיעוטים, עם שחורים ועם היספאנים ועם נשים, (אשר בשל המחסור היחסי במשאבים, יוקרה וכוח, הם מוגדרים לעיתים כ"מיעוט סוציולוגי") וגם עם הקהילה הלהט"בית. אחת מן התופעות האירוניות הבולטות בפוליטיקה האמריקנית היא כי דומה שהמיעוטים, ביחד, נמצאים בדרך להפוך לרוב מספרי, ועל ידי כך לאיים על שליטתו של "הרוב" הנוצרי הלבן.

כשם שהפוליטיקה מבטאת "זהות" במסגרת הכלל-ארצית הכללית, כך פני הדברים גם במסגרת היהודית: השקפות פוליטיות מייצגות דבר שהוא יותר מאשר "רק" השקפות פוליטיות. קיטוב בהשקפות פוליטיות מבטא תנודה בזהות היהודית ובתפיסה של מעמד היהודים בעולם.

באופן מסורתי, מאז חורבן הבית השני, יהודים תפסו את עצמם בתור מיעוט. במהלך תקופת הגלות הארוכה, ובכל ארץ שבה התיישבו, יהודים היו מיעוט וחשבו את עצמם למיעוט. דהיינו, הם כמעט תמיד היו מיעוט מספרי, אך מעבר לכך, הם היו מיעוט במונחים של תודעה. הם תמיד ידעו כי לא הם קובעים את הכללים, כי הם תלויים בנכונותו של הרוב לקבל את קיומם, וכי תמיד מרחפת עליהם סכנת הרדיפה. עובדה זו של קיום כמיעוט לא השתנתה בעידון המודרני ועם הופעתן של הדמוקרטיות המודרניות, אך משמעותה השתנתה. היא חייבה אותם להיאבק למען הזכויות האנושיות והאזרחיות שהבטיחה הדמוקרטיה, ולרכוש אותן. זכויות האלה, ורק הן, הגנו עליהם מפני רדיפה ואפליה. לכן הם נטו לכונן בריתות עם מיעוטים אחרים ועם קבוצות מקופחות אחרות.

משום כך, הליברליזם של הרוב הלא-אורתודוקסי של האוכלוסייה היהודית בארצות הברית מושרש מאוד בניסיון ההיסטורי היהודי, כלומר במאות שנים של קיום כמיעוט. מבחינה זו, ערכים ליברליים הם באמת "ערכים יהודיים". הם משקפים את המעמד היהודי בעולם כמיעוט.

גם האורתודוקסים לקחו חלק במגמה זו. בפולין, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התמידה המפלגה החרדית "אגודת ישראל" להיאבק למען השגת זכויות של מיעוט, מוכרות על ידי הדין הבינלאומי, ואפילו הצטרפה (יחד עם גרמנים, אוקראינים ויהודים לא אורתודוקסים) לגוש המיעוטים הלאומיים שהתמודד בבחירות לפרלמנט הפולני בשנת 1922. עד למאה הנוכחית, שכונות של יהודים אורתודוקסים בארה"ב הצביעו בעד המפלגה הדמוקרטית, כמו שכונות יהודיות אחרות.

אני טוען כי המגמה שהחלה לא מכבר, מצד האורתודוקסים, לאמץ זהות של רפובליקנים ימניים, מייצגת לא רק תזוזה בהשתייכות הפוליטית, אלא גם שינוי במהותה של הזהות היהודית. היהודים האורתודוקסים רואים את מקומם בעולם לא כחלק מקואליציה רחבה של מיעוטים שיש להגן על זכויותיהם (לרבות, לעיתים, הביטחון הפיסי), אלא כחלק מקואליציה של קבוצות מסורתיות ושמרניות המייצגות, לדעתן, את הסדר הנתון והלגיטימי של החברה, ובמקרים רבים – את רוב האוכלוסייה, או את הזרם המרכזי באוכלוסייה.

האורתודוקסים באמריקה הזדהו עמוקות עם הממשלה הימנית-חרדית של נתניהו בישראל, שראתה את עצמה כמייצגת את "העם", ואימצה אג'נדה לאומנית, שמרנית ודתית. הם גם הצטרפו לאוכלוסייה הלבנה, המסורתית, הנוצרית של אמריקה, שלאורך ההיסטוריה היוותה את רוב האוכלוסייה של ארצות הברית, ואשר עדיין רואה עצמה כרוב הלגיטימי ו"הזרם המרכזי" של אמריקה (אפילו אם כיום הם קרובים לאבד את הרוב המספרי שלהם).

ראוי לשלוח מבט אל ביטוייה של מגמה זו. דוברים של קבוצות יהודיות אורתודוקסיות ושמרניות כגון דניס פראגר מצטרפים לעיתים תכופות לתנועות השמרניות הכלל-ארציות, בעיקר לקבוצות נוצריות שמרניות, כגון האוונגליסטים והקתולים השמרנים. הם מדברים עליהם כמי שחולקים ערכים "מסורתיים" של הזרם המרכזי, במיוחד ביחס למגדר ולמיניות, וביחס למורשת ה"יודאו-נוצרית" והזהות של אמריקה. דוברה החרדי של "אגודת ישראל" באמריקה, הרב אבי שפרן, אף מתייחס לאוונגליסטים ולקתולים כאל "אחיותינו ואחינו הנוצרים", ביטוי שאי-אפשר היה להעלותו על הדעת לפני דור או שניים. (זוכרים את טורקמדה והאינקוויזיציה הספרדית? יהודים היו אמורים לתעב אוונגליסטים וכמרים קתוליים ולפחד מפניהם.) הם שמחים להצטרף לאוונגליסטים בתמיכה בלתי-מסויגת בישראל ובמדיניותה.

ניתן לפרש את הברית הזאת במונחים אינסטרומנטליים, אולם דומה שהלהט הרגשי של לפחות חלק מתומכיו האורתודוקסים של טראמפ מפריך פרשנות כזו. דומה שההפגנות נגד הסֶּגֶר בברוקלין, יחד עם שריפת המסכות, הנפת הדגלים עם דיוקנו של טראמפ וחבישת כובעי המצחייה עם הסיסמה MAGA   (ר"ת של Make America Great Again, סיסמתו של טראמפ), מצביעים על הזדהות עם ליבת התמיכה בטראמפ. הזדהות כזו בלטה גם בשמונה האוטובוסים המלאים בתומכי טראמפ שיצאו ב-6 בינואר ממעוזי האורתודוכסים ב-בורו פארק, מונסי  ו-לייקווד כדי להשתתף בהפגנת התמיכה בטראמפ מול הבית הלבן (אך לא נטלו חלק בהסתערות על בניין הקפיטול). דומה שהתמיכה וההזדהות הללו נמשכות גם לאחר תבוסתו של טראמפ וכניסתו של ביידן לתפקיד הנשיא.

למרות שיהודים ליברלים רואים איום קיומי בכל ניסיון לסדוק את "החומה" שבין הדת והמדינה וברמיזה כי אמריקה היא מדינה נוצרית, האורתודוקסים הרבה פחות מודאגים מכך. הם רואים את עצמם כנמצאים "באותו צד". האורתודוקסים, כמו הנוצרים, נאחזים באלוהים ובנורמות החברתיות המסורתיות. הברית שכרתה ממשלת נתניהו עם המפלגה הרפובליקנית ותומכיה הלבנים הנוצרים חיזקה עוד יותר את האוריינטציה של "הזרם המרכזי" השמרני אצל האורתודוכסים ויצרה משולש של ברית ושל תמיכה הדדית – אמריקה הלבנה, הנוצרית הרפובליקנית – יהודי אמריקה האורתודוקסים – הממשלה הימנית והמפלגות החרדיות הימניות בישראל.

כתוצאה מכך, לפנינו שתי תבניות בסיסיות של זהות יהודית, שברמה מסוימת הן שוללות זו את זו, או לפחות קיימת מתיחות ביניהן: תבנית של יהודים כמיעוט, שלעיתים תכופות ביקש הגנה מפני הרוב, או מפני אוכלוסייה של הזרם המרכזי, שהיא שמרנית או מסורתית. לעומת זאת, תבנית שבה ליהודים יש אוריינטציה מסורתית או שמרנית, והם מצטרפים לרוב או לזרם המרכזי. כאשר ההבדל הינו כה עמוק, מובן מאליו שלשתי הקבוצות, שלכל אחת מהן זהות שונה, אין הרבה מן המשותף; למעשה, זהויותיהן סותרות זו את זו. חשיבותו של הקיטוב זה גדלה ככל שהאוכלוסייה האורתודוקסית גדלה גם במונחים מוחלטים וגם כאחוז של יהדות ארצות הברית וכך הופכת להיות שחקן משפיע.

מצב זה קשור לא רק לשאלות של אידיאולוגיה או של תודעה. עשויות להיות לו השלכות רציניות על המדיניות. לדוגמה, רצוי שהקהילה היהודית תתאחד כדי להתייצב ולהילחם כגוש אחד, מאוחד, נגד האנטישמיות. אולם כל אחד משני המגזרים נוטה לזהות איום שונה ומקור שונה של אנטישמיות – האורתודוקסים נוטים לזהות כאיום את השמאל ואת המוסלמים, בעוד שהלא-אורתודוקסים הליברלים נוטים לזהות כאיום בראש ובראשונה את הדוגלים בעליונות לבנה. שוֹנוּת  כזו עלולה לסכל באופן חמור את המאבק נגד אנטישמיות.

פעם נוספת הוכיחה האורתודוקסיה כי היא גורם דינמי, ואפילו מפתיע, בחיים היהודיים המודרניים. זיקתה החדשה לקבוצות שמרניות וקבוצות מסורתיות של "הזרם המרכזי" – ובהן אפילו קבוצות נוצריות שהיו עוינות בעבר – שינתה את הדינמיקה החברתית, הפוליטית והתרבותית של החיים היהודיים, באמריקה ובישראל גם יחד.

The post יהודי ארה"ב: בין תודעת מיעוט לתודעת רוב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ערך: דן פפרמן

למרות הכותרות הקודרות העולות ממחקר "פיו" על יהדות ארצות הברית, שפורסם לא מכבר, או מדו"חות המתפרסמים חדשות לבקרים אודות אנטישמיות, תנועת BDS או יהודים בעלי עמדה שלילית על ישראל, יש סיבות לא מעטות לאופטימיות. זהו המסר העיקרי ששיגר פרופסור לן זקס, ראש המרכז ע"ש כהן ללימודי יהדות מודרנית באוניברסיטת ברנדייס, במצגת שהוצגה ב-13 ביולי 2021 במכון למדיניות העם היהודי (JPPI).

המיתוס בדבר היהודי האמריקני ההולך ונעלם

בהציגו את הניתוח שלו לגבי המחקר של "פיו" על יהדות אמריקה, 2020, אשר פורסם לא מכבר, ביקש זקס להוכיח את אי-נכונותו של המיתוס המתפשט ומחלחל בדבר היהודי האמריקני ההולך ונעלם, השערה נפוצה שלפיה השיעורים הגדלים של נישואי תערובת מובילים להתבוללות ולכך שיהודים זונחים את היהדות ואת זהותם היהודית. על פי זקס, המחקר משנת 2020 קובע כי מספר יהודי ארצות הברית הוא 7.5 מיליון (5.8 מיליון בוגרים ו-1.8 מיליון ילדים), גידול של 36% מאז שנת 1990.

בעוד שבעבר, זו נחשבה ל"השקפה האופטימיסטית", זקס מציין כי כיום יש הסכמה בין החוקרים לגבי האומדן של 7.5 מיליון, לרבות כאשר נערכת השוואה לפי שיטות מחקר שונות.

ניתן לייחס גידול זה לשני גורמים עיקריים: הגירה ונישואי תערובת. ההגירה לארצות הברית של יהודים מברית המועצות לשעבר, מאמריקה הלטינית ומישראל הביאה לגידול נטו של יהדות ארצות הברית מאז 1990. בד בבד, זקס מצביע על תופעה משמעותית נוספת – כיום, רוב הילדים של זוגות מעורבים רואים את עצמם כיהודים.

מיהו יהודי ומי לא?

זקס הסביר כי האומדן של 7.5 מיליון מבוסס, כמו מאז ומתמיד, על הגדרה עצמית של אלה הרואים את עצמם כיהודים, והסיבה שהם מגדירים עצמם מקובלת על רוב הקהילה היהודית. אומדן זה כולל מספר משמעותי, הגדל והולך, של אנשים המתוייגים כ"יהודים לא על פי דת", הרואים את עצמם כיהודים על פי לאום או תרבות, והם חסרי דת.

זקס משווה יהודים אלה ליהודים ישראלים חילונים, מבחינת הפרקטיקה הדתית, ומצביע על כך שהטרמינולוגיה של מושג "היהודי החילוני" אמנם השתנתה, אולם באופן מהותי לא הרבה השתנה. מה ששונה הוא שכיום, אנשים נוטים יותר לתאר את עצמם כאתאיסטים או אגנוסטים ויהודים, בעוד שעבר הם היו עשויים להיות חברים בבית כנסת, אך באים אליו רק לעיתים רחוקות. מספר זה כולל גם ילדים הגדלים כיהודים במשקי בית מעורבים. אולם לא נכללים בו כ-2.8 מיליון בוגרים "בעלי רקע יהודי" שאינן רואים עצמם כיהודים, ואשר אין להם דת אחרת.

בנוסף על כך, בניגוד לטענות בדבר "אופטימיות", זקס מציין כי מספר זה אינו כולל את החברים הלא-יהודים במשקי הבית היהודיים – נתון דמוגרפי שמנהיגים קהילתיים יהודיים היו רוצים לכלול בין חברי הקהילה שלהם.

נישואי תערובת משנים את נופה של היהדות האמריקנית

השינוי המשמעותי ביותר שהשפיע על מספרים אלה התרחש כאשר רוב הילדים מנישואי תערובת בדור המילניום (שנולדו ב-1981 ואילך) החלו להזדהות במספרים גדלים והולכים.

כך, 60% מיהודי המילניום שנולדו במשקי בית מעורבים בוחרים להזדהות היהודים, לעומת כ-30% בלבד בדור הקודם. ישנם מספר גורמים היכולים להסביר שינוי זה, אולם דומה שהאלמנט המרכזי הוא כי העולם הקולקטיבי היהודי החל להכיר ביהודיוּתם של אנשים אלה, ושאף באופן אקטיבי לערב אותם במקום להדיר אותם. התנועה הרפורמית אף הרחיקה לכת וקבעה כי ילדיהם שאביהם יהודי נחשבים ליהודים.

בסך הכל, 70% מכלל הנישואים הלא-אורתודוקסים בעשור האחרון היו נישואי תערובת, של יהודי/יה עם בת/בן זוג מדת אחרת. ואף על פי כן, אם זקס יבקש להצביע על גורם עיקרי אחד לדאגה בקרב מנהיגים יהודיים, יהיה זה הנתון שלפיו בנישואים שבהם שני בני הזוג הם יהודים, 93% יגדלו את ילדיהם כיהודים על פי דת, בעוד שבנישואי תערובת, רק 57% צפויים לגדל את ילדיהם כיהודים (מתוכם 28% כיהודים על פי דתם ו-29% כיהודים שלא על פי דת.)

מגמות בזרמים הדתיים

זקס הצביע על מספר מגמות עיקריות המורגשות בזרמים הדתיים של היהדות האמריקנית – את חלקם ניתן לראות בנתוני סקר "פיו", בעוד שאחרים פחות גלויים לעין, אולם הם עולים ממחקרי הקהילות שהוא ערך.

המגמה הראשונה היא קריסתה של היהדות הקונסרבטיבית – שבעבר היתה התנועה המרכזית של יהדות אמריקה. חלק מקריסה זו נוגעת לכך שזוגות מעורבים (בעיקר הגברים בזוגות אלה) אינם מרגישים "בבית" בבתי כנסת קונסרבטיביים, ולכן הם עוברים לקהילות רפורמיות. אחת התוצאות של מגמה זו היא הבאת יותר שמירת מצוות מסורתית ויותר ידע לתנועה הרפורמית, שנותרה יציבה.

שנית, זקס הצביע על הגידול במספרם של אלה שאינם מזדהים עם זרם כלשהו. בעוד שבעבר, המשמעות מכך היתה שהם פחות איכפתיים לגבי זהותם היהודית, אולם כיום, יותר ויותר המשמעות עשויה להיות שאין להם "תגיות" ברורות לביטוי יהדותם (אם כי רבים מהם, כמובן, מעורבים יחסית פחות בחיים היהודיים).

ולבסוף, זקס התייחס למה שנראה כעלייה דרמטית במספרם של אורתודוקסים צעירים באמריקה. אמנם היה גידול קל באוכלוסייה האורתודוקסית, אולם העלייה החדה שעליה הצביע סקר "פיו" נובעת בעיקר מנושאי מתודולוגיה (דגימת יתר של אורתודוקסים צעירים ודגימת חסר של אורתודוקסים קשישים), ולא מגידול אמיתי של אוכלוסייה זו.

התפלגות פוליטית, אנטישמיות ואפליה

מחקר "פיו" הצביע על כך שרמת הקיטוב הפוליטי בקרב יהודי ארה"ב דומה לזו שבחלק גדול מן האוכלוסייה כללית, כאשר שלושה רבעים מהיהודים מזדהים כדמוקרטים, ורבע אחד – כרפובליקנים. בקרב תת-הקבוצות השונות, רק האורתודוקסים מזדהים בעיקר כרפובליקנים.

מעניין לציין כי אף שכל היהודים זיהו רמות של אנטישמיות בחברה כמדאיגות במספרים שווי פחות או יותר, היהודים הדמוקרטים הבחינו ברמות אפליה נגד שחורים ומוסלמים שהיו גבוהות הרבה יותר מאלה שבהן הבחינו יהודים רפובליקנים. יתכן שהדבר נובע מכך שיהודים דמוקרטים מסתכלים על האנטישמיות בהקשר חברתי רחב יותר מאשר יהודים הנוטים למפלגה הרפובליקנית, הרואים את האנטישמיות כמכוּונת באופן ספציפי נגד יהודים. לשוני זה יש השלכות הנוגעות למדיניות, הנוגעות לבניית קואליציות בין קבוצות אזרחיות, גזעיות ודתיות.

ולבסוף בנוגע לנושא זה, למרות שכל היהודים מבחינים ברמת גבוהות יותר של אנטישמיות, זה עדיין לא מונע מהם ליטול חלק בחיים היהודיים.

"תגלית" – המקרה של התערבויות מדיניוּת מוצלחות ונגיף הקורונה בתור מקרה מבחן

זקס הציג את הנתונים שאסף בעת האחרונה ממחקרים שהוא וצוותו עורכים בקרב הפונים ל"תגלית" ובקרב משתתפי הפרויקט. בעקבות מעקב אחרי 4,000 משתתפים במשך שני עשורים, זקס הצביע על השפעות בולטות ודרמטיות על הזהות היהודית, החלטות לגבי נישואים (שיש להן השפעה על האופן בו מגדלים את הילדים), ועל הקשר לישראל והאהדה כלפיה, לרבות בזמנים של עימות צבאי.

לטענת זקס, יש ראיות לכך ש"תגלית" – התערבות באמצעות מהלך מדיניות – רשמה הצלחה יוצאת דופן. רבע מבין יהודים לא-אורתודוקסים בארצות הברית בגילאי 24-34 הם בוגרי "תגלית". בסך הכל, למעלה ממחצית היהודים הלא-אורתודוקסים בקבוצת גיל זו שביקרו בישראל עשו זאת במסגרת "תגלית".

כך, כאשר משווים את בוגרי "תגלית" לאותם יהודים שלא ביקרו בישראל, שיעור גדול משמעותית של בוגרי "תגלית" היו נשואים ליהודים (54% לעומת 19% מאלה שלא ביקרו בישראל); היה להם קשר רגשי עם ישראל (6% לעומת 32% הרגישו קשורים מאוד); והרגישו שיש להם דברים משותפים עם יהודים בישראל (5% מאלו שלא השתתפו לעומת 22% מאלו כ הרגישו כי יש להם הרבה מן המשותף.)

ואף שעדיין מוקדם לבחון את השלכות העימות עם חמאס ב-2021, הרי נתונים מן העימות בשנת 2014 ("צוק איתן") מראים הבדל משמעותי בין משתתפים ב"תגלית" לעומת אלה שלא השתתפו (33% מן הלא-משתתפים הרגישו ש"צוק איתן" היה בלתי-מוצדק, לעומת 20% ממשתתפי "תגלית" שחשו כך).

בדומה לכך, הביקור בישראל השפיע באופן חזק על התמיכה בישראל במהלך "צוק איתן". יתר על כן, אף שאצל כל אלה שהיו בישראל חל גידול ברמות הקשר שלהם לישראל והתמיכה בה, הרי הגידול הרב ביותר הורגש בקרב אלה שלפני השתתפותם ב"תגלית", הקשר שלהם עם זהותם היהודית ועם ישראל היה החלש ביותר. לבוגרי "תגלית" גם היה יותר ביטחון מאשר ללא-משתתפים לגבי הבנתם את המצב הנוכחי בישראל.

השנה החולפת שימשה לקהילה היהודית כמקרה מבחן חי מבחינות רבות. כך, זקס מייחס חלק גדול מהצלחות של תגלית לקשרים האישיים שיצרו במהלך הביקור עם יהודים בישראל, במיוחד חיילים בעלי השקפות פוליטיות מגוונות. הערכתו היא כי קשרים אלה ממלאים תפקיד קריטי בעיצוב הבנתם של משתתפי "תגלית" אודות ישראל והקשר שלהם ליהודי ישראל, עניין שהשתבש במהלך השנה החולפת.

לקחים עיקריים

זקס הציג מספר לקחים עיקריים למקבלי החלטות, הנובעים ממחקר "פיו" ומנתוני "תגלית", ולגבי השנה החולפת שבה חיינו עם נגיף הקורונה.

ראשית, העובדה שמספרם של יהודי אמריקני הולך וגדל צריכה להיות משמעותית למעצבי המדיניות בישראל, כאשר הם לוקחים בחשבון את הקהילה היהודית-אמריקנית, שלעיתים קרובות מניחם – בטעות – כי היא נמצאת בירידה מספרית. שנית, ובו-זמנית, חשוב להכיר בשוֹנוֹּת הגוברת בדעותיהם של יהודים-אמריקנים לגבי פוליטיקה, מדינת ישראל, והיהדות עצמה. שלישית, רוב יהודי ארצות הברית, בניגוד לאמונה ששוררת, אולי, בישראל, קשורים לישראל ומביעים תמיכה בה. וחשוב אף יותר – ניתן לטפח ולפתח קשר זה באמצעות מדיניות של מהלכי התערבות, כגון "תגלית". רביעית, ליצירת קשר אנושי בין יהודי אמריקה ויהודי ישראל יש חשיבות מכרעת לצורך יצירת יחסים בין הקהילות ועיצוב השקפתה של כל אחת מן הקבוצות לגבי רעותה. מה שקרה במהלך מגיפת הקורונה מראה לנו מה קורה בהיעדר מגע כזה

ולבסוף, מאמצי חינוך וקירוב חייבים להתמקד יותר על "עמך", דהיינו יהודים פשוטים, במקום על אלה הנתפסים כבעלי פוטנציאל מנהיגותי, כפי שהיה בעבר. צעירים יהודיים רבים, במיוחד בעלי רקע של נישואי תערובת, מחפשים קשר ליהדות ולקהילה היהודית, אך מרגישים כי אין הם "יודעים מספיק" על מנת להשתתף.ארגונים קהילתיים ויוזמותיהם, חייבים להתקרב בצורה טובה יותר לצעירים אלה, "לפגוש אותם במקום בו הם נמצאים", ללא שיפוט וללא תחושת עליונות.  לכל תת-קבוצה של יהודים חייבים להתאים גישות ומסרים שונים.

The post למרות הכותרות הקודרות, יהדות אמריקה הולכת וגדלה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ממצאים עיקריים

1. לעוקבים של איפא"ק וג'יי סטריט בטוויטר יש נטייה שווה לכלול בביוגרפיה האישית שלהם את המילה "יהודי". לעוקבים אחרי איפא"ק יש נטייה רבה יותר משמעותית לכלול גם את המילה "ישראל".
2. בערך אותו שיעור של עוקבי איפא"ק (48.1%) ועוקבי ג'יי סטריט (39.5%) מזכירים את ישראל לפחות פעם אחת ב-200 הציוצים הקודמים שלהם.
3. עוקבי ג'יי סטריט נוטים יותר מעוקבי איפא"ק להשתמש בשפה טעונה רגשית ולהתייחס לנושאים שנויים במחלוקת בציוציהם אודות ישראל.

גם הוועד האמריקני-ישראלי לענייני ציבור (איפא"ק) וגם ג'יי סטריט מגדירים את עצמם בתור ארגונים "פרו-ישראליים", השואפים לקדם את יחסי ארה"ב-ישראל ולהבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הנמצאת ביחסי שלום עם שכניה הפלסטינים. השאלה אם אחד מארגונים אלה ממלא משימה זו בצורה טובה יותר -טקטית או מוסרית – ממשנהו חורגת ממסגרתו של מחקר זה. עם זאת, שני הארגונים משרתים קהלים שונים של חברים מעורבים, שעניינם בישראל מספיק על מנת להיות מקושרים, לפחות ברמה הווירטואלית, עם לובי "פרו-ישראלי". לסך כל ההבדלים בין ההזדהות העצמית של תומכיהם ויחסם כלפי ישראל ומעורבותם עימה יש חשיבות לצורך הבנה טובה יותר של אחד מקווי השבר המסקרנים ביותר בתוך הקהילה היהודית.

התחום הצומח של מדע הנתונים (data science) סיפק לחוקרים מערכת חדשה לחלוטין של כלים ומתודולוגיות על מנת להשיב על שאלות יסוד שארגוני הקהילה היהודית מנסים לפותרן. אנו יכולים לנתח את "טביעת הרגל" הדיגיטלית של אדם מסוים במדיה החברתית ולמדוד לא רק את התדירות שבה אנשים דנים בישראל בפוסטים שלהם, אלא גם את הרגשות שהם מביעים, באמצעות אוצר המילים שהם בוחרים להשתמש בו. האם הפוסטים שלהם אודות ישראל חיוביים או שליליים באופן כללי, האם הם מוּנָעִים מתחושה של גאווה או של בושה? כיצד בעצם הם מזהים את עצמם?

המדיה החברתית, כמובן, איננה חופשית מדעות קדומות – כבר בסלקציה מתבטאת דעה קדומה אינהרנטית. יתכן שאנשים המשתמשים במדיה החברתית כדי להתחבר עם איפא"ק ועם ג'יי סטריט אינם מייצגים באופן אמיתי את כלל חברי הארגונים הללו. יתכן שהשקפותיהם הן יותר רדיקליות ורמת העניין שלהם גבוהה ונלהבת יותר מאשר זו של התומך או החבר הממוצע בארגון. אולם אין להסיק מכך שאין חשיבות לדעתם ולהתנהגותם של המשתמשים, ושציוציהם אינם מרמזים על מגמות רחבות יותר המתרחשות מחוץ למדיה החברתית.

לצורך מחקר זה ומחקרים עתידיים של המכון למדיניות עם יהודי בסדרה זו, אנו נתמקד אך ורק בעולם הטוויטר [i] בתור תחום המחקר. הפשטות והפתיחות של פלטפורמה זו, האורך הסטנדרטי של הציוצים, ונגישות הנתונים המאורגנים הופכים את טוויטר לרשת המדיה החברתית האידיאלית לצורך סוג זה של מחקר. על פי נתונים שנתקבלו לאחרונה ממכון המחקר "פיו", קרוב ל-23% מהבוגרים בארה"ב משתמשים בטוויטר. בשלהי 2020 דיווח "פיו" כי 59% ממשתמשי טוויטר ו-15% מכלל האוכלוסייה של הבוגרים בארה"ב מקבלים באופן סדיר חדשות מאתר זה. טוויטר פופולרי יותר בקרב אנשים בגילאי 18 עד 29, בעלי שכר יותר גבוה, השכלה אקדמית, ותושבי ערים. טוויטר אמנם אינו הפלטפורמה של המדיה החברתית שבה נעשה השימוש הרחב ביותר, אולם אי-אפשר להתעלם מהשפעתו על החברה.

מחקר זה משתמש בפרופילים ובציוצים זמינים לציבור הכללי, מן הזמן האחרון, של אנשים העוקבים אחרי איפא"ק או אחרי ג'יי סטריט. שני הארגונים הצטרפו לטוויטר בערך באותו זמן – ג'יי סטריט במאי 2008 ואיפא"ק באוגוסט 2008. נכון לעכשיו, לאיפא"ק, הארגון הוותיק והממוסד יותר מבין השניים, יש 107,752 עוקבים, ולג'יי סטריט, "הבחור החדש בשכונה", יש 33,626. מספר האנשים העוקבים אחרי שני הארגונים גם יחד הוא 6,574. פרופורציה קטנה יחסית זו של עוקבים אחרי שני הארגונים איננה צריכה להפתיע. התפיסה של איפא"ק בתור "מרכז" לעומת התפיסה של ג'יי סטריט בתור "נוטה לשמאל" תורמת, באופן בלתי-נמנע, לכך שכל אחד מן הארגונים מושך קבוצת עוקבים בעלת מאפיינים ברורים, למרות שמשימתם מוצגת כזהה לכאורה. אולם עד כמה שונים הם עוקביהם?

למשתמשי טוויטר יש האופציה לכלול "ביו" (ביוגרפיה אישית) בן 160 תווים של עצמם בפרופיל שלהם. אם נתעלם מן המספר הקטן יחסית של אנשים העוקבים אחרי שני הארגונים, כמחצית מעוקבי איפא"ק וג'יי סטריט כללו "ביו" על עצמם. תוך שימוש ב"ביו" הללו (54,366 עוקבים של איפא"ק ו-17,682 עוקבים של ג'יי סטריט), בוצע תהליך חדש יחסית של ניתוח כּמוּתָנִי הנקרא "כריית טקסט". כל "ביו" פורק למילים שמהן הוא מורכב. לאחר סילוק "מילות המעצור" שאינן מכילות מידע, כגון "אודות", "כמו", "בתוך" וכו', אנו סופרים את המספר הכולל של פעמים שבהן נעשה שימוש בכל אחת מן המילים ב"ביו" של עוקבי כל אחד משני הארגונים. להלן רשימה מדורגת של 20 המילים השכיחות ביותר בשימוש אצל עוקבי איפא"ק וג'יי סטריט.

המילים ודירוגיהן ממחישים את ההבדלים בין שני הקהלים. רק מחצית מבין 20 המילים שבהן נעשה השימוש הרב ביותר חופפות בשני הקהלים. ההבדל הבולט ביותר הוא כי "ישראל" היא המילה השכיחה ביותר ב"ביו" של עוקבי איפא"ק, והיא נעדרת מרשימת 20 השכיחות ביותר של עוקבי ג'יי סטריט. למעשה, ישראל אפילו לא נמצאת ברשימת 50 המילים השכיחות ביותר של עוקבי ג'יי סטריט, אלא מדורגת רק במקום ה-61. בהשוואה לעוקבי איפא"ק, אצל עוקבי ג'יי סטריט ניכר באופן ברור אי-רצון לקשר את עצמם, דרך תולדות חייהם, עם ישראל.

מאידך גיסא, תיאורם של עוקבי ג'יי סטריט את עצמם כיהודים הינו רוֹוֵחַ באותה מידה שהוא רווח אצל עוקבי איפא"ק. מכאן ניתן להסיק כי הזדהות מפורשת כלפי חוץ עם יהודיוּת איננה מושפעת מאותם הכוחות שמניעים יהודים לבחור בין התחברות לאיפא"ק או לג'יי סטריט.

נקודה חשובה וראויה ליון הבולטת בטבלה שלעיל היא הנטייה המשמעותית בקרב עוקבי ג'יי סטריט לכלול כינויי גוף מגדריים ב"ביו" שלהם, כגון "she/her" ו"he/him". השימוש בכינויי גוף אלה במדיה החברתית מרמז כי המשתמש מתייחס בכבוד ובסובלנות להעדפות הזיהוי המגדרי של אנשים אחרים, ומעוניין לסייע ביצירת סביבה מגוונת וכוללנית. “I’m he/him, if you are they/them, I’m cool with it”. מגמה זו, שהיא חלק מן השפה התרבותית של ה Woke-, היא סימן לכך שעוקבי ג'יי סטריט מנסים לשמור על "תקינות פוליטית" והם קשובים לתנועה התרבותית הרחבה הנאבקת למען צדק חברתי וגזעי באמריקה. מגמה זו עומדת בניגוד בולט לשימוש הנפוץ במילים "אלוהים", "שמרני", ו"נוצרי" בין המילים השכיחות ביותר ב"ביו" של עוקבי איפא"ק, המרמזות על ‘ערכים מסורתיים’.

מעבר להזדהות עצמית, כיצד שונים עוקבי איפא"ק מעוקבי ג'יי סטריט באופן שבו הם מתייחסים לישראל? לשם מענה על שאלה זו ניתחנו את 200 הציוצים האחרונים של כל אחד מעוקבי שני הארגונים. בסך הכל, מחקר זה בדק 11,312,734 ציוצים (כולל ציוצים חוזרים) שיצאו מעוקבי איפא"ק ו-3,685,112 ציוצים שיצאו מעוקבי ג'יי סטריט. כל ציוץ מסוּוָּג על בסיס הבדיקה אם הוא מכיל את המילה :ישראל". מנתונים אלה עולה כי 48.1% מעוקבי איפא"ק ו-39.5% מעוקבי ג'יי סטריט הזכירו את ישראל לפחות פעם אחת ב-200 הציוצים הקודמים שלהם. הפרש קטן יחסית זה מהווה הוכחה לכך שאין הבדל משמעותי בין התדירות שבה עוקבי איפא"ק ועוקבי ג'יי סטריט דנים בישראל ברשת החברתית, אך מה לגבי רגשות חבויים (לטנטיים) הנמצאים בתוך הציוצים על ישראל?

כל ציוץ שהכיל את המילה "ישראל" פורק למילים שמהם הוא מורכב, ולאחר מכן יוחסו למילים רגשות מתאימים (כעס, ציפייה, גועל, פחד, שמחה, עצב, הפתעה, אמון, חיובי, שלילי) בהתבסס על NRC Word-Emotion Association Lexicon[ii]. באמצעות תהליך זה ניתן לקבוע אילו מלים ורגשות יש סיכוי גבוה יותר למצוא בציוצים נוגעים לישראל אצל עוקבי איפא"ק, ואילו מילים ורגשות יימצאו יותר בציוצים של עוקבי ג'יי סטריט. הגרף להלן מראה כי רוב הרגשות שכיחים יותר בקרב עוקבי ג'יי סטריט, מה שמרמז כי ציוציהם הם יותר טעוני רגשות. זה מומחש גם על ידי היעדר רגשות ("אין"), תופעה השכיחה יותר אצל עוקבי איפא"ק. ומה שבולט ביותר, הרגשות שלגביהם יש המתאם החזק ביותר הם שמחה אצל עוקבי איפא"ק ועצב אצל תומכי ג'יי סטריט. תוצאה של 0 על הציר X משמעה כי אין הבדל משמעותי בין שתי קבוצות העוקבים.

"עצב" היה הרגש השכיח ביותר בצורה בלתי-פרופורציונלית שהובע ע"י עוקבי ג'יי סטריט, ואחריו – "גועל" ו"כעס". הגרף שלהלן מראה את המילים הספציפיות הנכללות ברגש "עצב" והמצויות בציוצים שישראל נזכרת בהם, אשר להם הסיכוי הגבוה ביותר להימצא בשימוש אצל עוקבי אחד הארגונים ולא אצל עוקבי הארגון השני. לדוגמה, למילה "בלתי שווה" (מן המונח "שוויון") יש סיכוי גבוה יותר להיות בשימוש ע"י עוקבי ג'יי סטריט, בעוד שלמילה "קנאה" יש סיכוי גבוה יותר להימצא בשימוש אצל עוקבי איפא"ק.

ללא ידיעת ההקשר, קשה לדעת כיצד המילים האלה שימשו כדי להתייחס לישראל – האם הן גוננו על ישראל, או שמא ביקרו אותה? אך מבלי להתחשב בהקשר, אין ספק כי אצל עוקבי ג'יי סטריט יש סיכוי גדול יותר מאשר אצל עוקבי איפא"ק להתייחסות לנושאים פולמוסיים ושנויים במחלוקת אלה בציוציהם הנוגעים לישראל.

למרות שניתוח רגשות מסוג זה איננו מושלם, והוא מצריך יותר פיתוח על מנת שילכוד בצורה נאמנה את הרגש הכללי המובע במחשבה בת 280 תווים, הוא בהחלט נותן לנו הצצה נאותה על השוני בשיח על ישראל בין שני הארגונים הללו. מה שמצטייר הוא קהילה של אנשים החולקים קשר לזהותם היהודית, אולם שונים בשיח שלהם לגבי מדיניותה של ישראל.

[i] עבור קוראים שאינם מכירים את הפלטפורמה של טוויטר, המשתמשים (ארגונים או אנשים אינדיבידואלים) בוחרים אחרי מי או מה הם רוצים "לעקוב" (להיות מנויים על). כאשר משתמש "מצייץ" (מעלה פוסט המוגבל ל-280 תווים), אלה העוקבים אחריו יראו את הציוץ שלו ב"פיד"
(feed(
שלהם או שיקבלו הודעה על המכשיר (טלפון או מחשב) שלהם. אם ברצונם לעשות זאת, המשתמשים יכולים להגיב על ידי מתן "לייק" לציוץ, לבצע "ציוץ חוזר" (כלומר קידום הציוץ אל אלה שעוקבים אחריהם), ו/או מענה לציוץ (תגובה לתוכנו). כל הציוצים מיועדים לציבור כולו, אלא אם כן משתמש משנה את מערך הפרטיות שלו באופן שימְנע מאנשים שאינם עוקבים אחריו לראשות את הציוצים שלו.

[ii] המילים "כיבוש", "אפרטהייד", "אנטישמי" ו"אנטישמיות" התווספו ללכסיקון על מנת לסייע בלכידת שיח הנוגע לישראל.

The post מבט באמצעות ביג-דאטה: ניתוח ראשוני של 15 מיליון ציוצים של עוקבי AIPAC ו- J-Street first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מחקרים השוואתיים מתאפיינים בהוספת תובנות המאפשרות איתור מגמות והבדלים בסיסיים, זיהוי דפוסים והפרכת תפיסות קיימות.

אומרים לנו שהנתונים של סקר פּיוּ מ-2020 לא באמת ניתנים להשוואה עם תוצאות הסקר מ-2013, משום שהם משקפים תפיסה שונה ומתודולוגיה שונה באיסוף הנתונים ובשקלול שלהם, וחבל.

מצד שני, מה הן שבע שנים לעומת הנצח? במהלך שבע שנים אין ציפייה לשינויים מרחיקי לכת, והיציבות המשתקפת מן התמונה הכוללת שמציג סקר פיו היא החשובה – יותר מאשר השינויים. וזהו המסר העיקרי: היהודים בארה"ב הם קהל יציב וחסון ביותר. עמידתם הגאה כחלק מכובד בחברה האמריקאית, והיסודות של האמונות ודרכי ההתנהגות שלהם, הן כיחידים והן כקבוצה, עקביים ומגובשים.

זיכרון השואה, לדוגמה, ולאחריו אהבת המוסר והצדק החברתי שהוא מביא עמו, ממלאים תפקיד חשוב הרבה יותר מן האמונה באלוהים. זוהי נקודה חשובה מאין כמוה כשבאים להעריך את תפקיד הדת בהגדרתם של היהודים האמריקאים, כפי שיפורט להלן. אבל לא פחות חשובה היא העובדה שבדיוק אותו סולם ערכים מופיע בכל הקהילות היהודיות הגדולות בעולם: במערב אירופה ובמזרחה, באמריקה הלטינית, באוסטרליה, בדרום אפריקה, ובאופן מפתיע גם בישראל. יהדות אמריקה מהווה אפוא חלק לא רק מאמריקה, אלא גם ממשפחה יהודית חובקת עולם ורחבה בהרבה.

השיח שונה מעט כשמתבוננים במספרים. כאן הנתונים החדשים עוסקים הרבה פחות בדמוגרפיה והרבה יותר בנרטיבים. דוח פיו מציג אומדן סינתטי של 7.5 מיליון יהודים – כמעט 900,000 יותר מאשר ב-2013. לא ייתכן שהאוכלוסייה היהודית גדלה בקצב מהיר כזה בשבע השנים האחרונות. שום נס לא היה יכול לחולל צמיחה כזאת. אם ניקח טווח זמן ארוך יותר, נניח מ-1990, הרי שיהדות אמריקה הייתה גדלה בשני מיליון נפש, בקצב מהיר פי כמה מאוכלוסיית ארה"ב כולה או מן האוכלוסייה היהודית בישראל. מי יכול להאמין לנתון כזה?

גם ארה"ב וגם ישראל קלטו כמויות עצומות של מהגרים, ובישראל גם נרשם שיעור ילודה גבוה יותר מכל מדינה מפותחת אחרת בעולם. אף אחד מההיבטים הללו לא נוגע ליהודים האמריקאים. הפריון בארה"ב ירד לאחרונה לשפל של כל הזמנים, ורוב היהודים לא ידועים כבעלי משפחות גדולות. בד בבד, גם הדיווח על גידול של חצי מיליון במספר הילדים היהודים מעורר תהייה. האמת היא שלא היו דברים מעולם, ועצתי לראשי מוסדות החינוך היהודיים בארה"ב שלא למהר ולבנות 25,000 כיתות חדשות הדרושות לקליטת אותו חצי מיליון ילדים.

מה שקרה בפועל הוא שינוי בהגדרות ובנהלי איסוף הנתונים. באשר לאחרון, נכון ששיעור ההצלחה של ראיונות טלפוניים (ששימשו את הסוקרים ב-2013) אינו מגיע היום אלא ל-5%. אבל גם אם שיטת התקשורת האינטרנטית ששימשה ב-2020 היא אולי הטובה ביותר האפשרית בנסיבות הנוכחיות, אין פירוש הדבר שזוהי השיטה המיטבית והמדויקת ביותר. כפי שראינו בשפע בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב, סקרים אינטרנטיים נוטים לייצוג-יתר של המעמד החברתי הבינוני-גבוה, שבו יש ריכוז גבוה של יהודים. ג'ו ביידן אכן ניצח את דונלד טראמפ, אבל רוב הסקרים העניקו לו יתרון גדול פי כמה לעומת התוצאה האמיתית. ייצוג היהודים (שרובם ככולם תמכו בביידן) מוגזם אפילו יותר בסקר פיו.

מעניין לגלות גם שהטיות כאלה בקביעת הגודל של קבוצות אינן משפיעות באותה מידה על התפלגות הדעות בתוכן. הווה אומר, הסקר תורם דווקא להערכת המאפיינים של קבוצות אוכלוסייה, יותר מאשר לאומדנים המספריים של ממדיהן.

וכעת לנקודה המכרעת: ההגדרות שאומצו – בייחוד בנוגע לילדים – כוללות אנשים שולִיים במובהק, ואפילו נפקדים, מבחינת המשמעות של להיות יהודי. השורה התחתונה בשאלון המיון היא אנשים הרואים עצמם כיהודים בשל הרקע המשפחתי שלהם. היהודיוּת מוגדרת ביסודה כמאפיין שאם היה אצלך אי פעם, לעולם לא יאבד. זאת בסתירה לתפיסות של הסוציולוגיה והדמוגרפיה, ששתיהן אינן נוקטות גישה דטרמיניסטית, אלא מחפשות דרכים לאשש את העובדות באופן אמפירי.

שימו לב לדוגמה הבאה: אני נולדתי בטריאסט שבצפון איטליה. עזבתי את המקום בהיותי בן 11 חודשים. מקום לידתי הוא פרט בלתי ניתן למחיקה בתעודת הלידה שלי. ילדיי רשאים להצהיר שאביהם הוא יליד טריאסט, ונכדיי יכולים להעיד שסבם נולד שם. איש מהם לא ביקר בטריאסט מעולם (אני עצמי חזרתי לעיר חמש-שש פעמים מאז שעזבתי), רובם לא יודעים היכן היא ממוקמת ואין להם כל עניין בכך. עד כמה משמעותי אם כן הייחוס הזה?

מנקודת מבט מדעית חברתית, מוטב להתייחס ליהודים כאל קולקטיב בעל משמעות חברתית במקום כאל ציבור אקראי של אנשים בעלי סממן שאינו ניתן לשינוי. הדבר משמעותי במיוחד בשביל מי שרוצים להשתמש בסקר למטרות מדיניות.

כאן עלינו להידרש לרעיון המופרך של היהדות כדת. יצוין שבשנת 2013 נמצאו בארה"ב 4.2 מיליון איש ואישה בוגרים שהגדירו את עצמם כיהודים על פי הדת, וב-2020 אנו מוצאים את אותם 4.2 מיליון בדיוק. עובדה זו מוכיחה יציבות יוצאת מן הכלל, וזה צריך להיות המסר האמיתי והחיובי של סקר פיו. הגידול המדומה באוכלוסייה מקורו במי שמכנים עצמם יהודים חסרי דת. מכאן שכל היהודים על פי הדת יש להם דת… אבל האומנם כך הדבר?

במציאות, רוב היהודים על פי הדת בארה"ב מחזיקים בעמדה חילונית למדי: 53% מהם אומרים שהדת אינה חשובה להם (לעומת 91% מהיהודים חסרי הדת). פחות ממחצית היהודים על פי הדת, 43% בלבד, אומרים שתפיסת היהדות שלהם מתקשרת לדת. 74% מן היהודים על פי הדת אינם סבורים שהאמונה הדתית מעניקה להם מידה רבה של משמעות והגשמה עצמית. אין בכוונתי לומר שיהודים שהדת מעסיקה אותם פחות הם פחות יהודים: רחוק מזה. העניין הוא שרבים מן היהודים על פי הדת אינם חיים על פי הדת היהודית. רוב היהודים החילונים כבר בפנים. המשך המסע לאיתור יהודים חסרי דת איננו אלא מאמץ לגלות את מי שלא היה להם האומץ לומר מלכתחילה שהם פשוט יהודים.

זו הסיבה שהצעתי לבצע הערכה מציאותית יותר של אוכלוסיית הליבה היהודית בארה"ב; אוכלוסייה זו מונה 6 מיליון נפש – עובדה שבעצמה מצביעה על גידול מאז הסקר הקודם ומחייבת תיקון רטרואקטיבי, שישקף גידול מסוים לעומת ההערכות הקודמות. הדבר בהחלט בר ביצוע, כמובן תוך התחשבות במרווחי הטעות הסטטיסטית ובשיטת המחקר שבה נעשה שימוש הפעם. האומדן של 6 מיליון מתבסס על המספר הכולל של היהודים על פי הדת והיהודים חסרי דת שיש להם שני הורים יהודים. מבחינת גיל, השיעור של אנשים עם שני הורים יהודים מתוך כל היהודים חסרי הדת ירד בהתמדה מ-84% בקרב גילאי 65+ ל-17% בקרב גילאי 18–29. סביר להניח שאותה מגמה נמשכה בקרב צעירים וצעירות בני פחות מ-18.

עם זאת, מאליו מובן כי הקושי העיקרי בעניין סקר פיו איננו טמון במספרים, אלא במשמעות המיוחסת לזהויות ולתפיסות הרווחות בהקשר לכך. בניגוד למה שסבורים כמה אנשים, באמת לא אכפת לי אם יש יותר יהודים בארה"ב או בישראל. מעניינים אותי המנגנונים המסבירים את מגמות היסוד. לדוגמה, מדד ההתפתחות האנושית (המודד את איכות החיים במדינות השונות) גדל ב-40 השנים האחרונות בקצב מהיר הרבה יותר בישראל מאשר בארה"ב, מה שמגביר את המשיכה של ישראל בעיני מהגרים בינלאומיים. כך הדבר גם בהשוואה בין קנדה לארה"ב.

בהקשר זה חשוב להדגיש שני היבטים. האחד הוא שהתפיסה הישנה המחלקת את העולם בצורה בינארית ברורה ליהודים ולא-יהודים איננה קיימת עוד – על פי ההשקפה המדעית-חברתית, כמובן, לא מנקודת המבט הרווחת של ההלכה היהודית. הדקויות וגווני הביניים האין-סופיים הפכו לעובדה בלתי מעורערת. גם אם מאמצים תפיסה כוללנית ביותר, בכל זאת קיימות נקודות חיתוך משמעותיות, ומאלה אין להתעלם.

העובדה השנייה היא שהסקר מצביע חד-משמעית על התחזקות הזהות היהודית בארה"ב מכמה בחינות, ועל היחלשותה מבחינות אחרות. הפיצול הזה חשוב במיוחד בקרב קבוצות הגיל הצעירות. המשך קיומו של שיח קוהרנטי בתוך קהילת יהודי ארה"ב, ובינם לבין קהילות יהודיות בישראל ובארצות אחרות, הוא האתגר הגדול האמיתי המונח לפתחם של כל האנליסטים ומגבשי המדיניות.

כחוקרי מדעי החברה, אבל גם כאזרחים יהודים מודאגים, עלינו לקבל את תוצאות סקר פיו כעובדה בעלת חשיבות לא רק ברמה המקומית, אלא גם ברמה העולמית; לא כתמונה עומדת, אלא כרצף תהליכי; ובמקום כעילה לקרָב של נרטיבים – כפי שכבר ראינו פעמים כה רבות בעבר – יש לראות בתוצאות הללו פלטפורמה חיונית למחקר חברתי מדעי חסר פניוּת ולגיבוש מדיניות מתוך רגישות למאפייני ולצורכי הקהל היהודי.

The post סקר פּיוּ (PEW) 2020 בהקשר הדמוגרפי ויהדות ארה"ב בהקשר היהודי העולמי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.