בשבוע האחרון פורסם דוח של כוח משימה שהקימה אוניברסיטת הרווארד לשם מאבק באנטישמיות ובהטיה האנטי-ישראלית הקיימת במוסד. על פני 300 עמודים מפורט כתב אישום מזעזע על המתרחש במוסד האקדמי היוקרתי בעולם. יודגש: זהו מסמך של האוניברסיטה עצמה ולא של ממשל טראמפ או של ארגון יהודי.

הרווארד היא בית הגידול של מנהיגות העתיד בארה"ב ולכן הצל הענק המעיב עליה, חשוב, כמובן, כשלעצמו. אך הדוח מלמד לא רק על המוסד, אלא גם על האפשרות המטלטלת שהאנטישמיות המודרנית עלולה להפוך לסטנדרט אפילו בארה"ב. למדתי לתואר שני ושלישי בהרווארד בשנות ה-80. לא חשתי אי-נוחות בגין יהדותי וישראליותי. על אף הכיפה שעל ראשי, מעולם לא נתקלתי באירוע מפלה או מדיר. איש לא הסתייג ממני עקב זהותי או דעותיי. בחג הסוכות הוקמה סוכה במקום מרכזי בקמפוס והכול נדחקו להיכנס אליה, יהודים ואחרים. בחגי תשרי, בית הכנסת צר מלהכיל, ולכן התפילות הועתקו לאולמות לימוד בקמפוס (ואפילו לכנסייה המקומית). ביום הראשון של ראש השנה לא נערכו לימודים בבית הספר למשפטים. כיהודי הרגשתי בהרווארד ב"בית".

והנה, על-פי הדוח, החל משנות האלפיים, השתלטה על הקמפוס אווירת עוינות נגד ישראלים, נגד יהודים, ונגד מי שמגלה סימפתיה לישראל (גם אם הוא לא יהודי). הרווארד שינתה את עורה הרבה לפני מתקפת חמאס. בפעולה מתוכננת ומושקעת, סבלנית ומתוחכמת, הצליחו אויבינו לבצע טרנספורמציה אידיאולוגית ב"מכה" של המערב. את הפירות קצרו ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר, כאשר 33 ארגוני סטודנטים בהרווארד קבעו שישראל היא שאחראית למתקפת חמאס. עולם הפוך.

הדוח מציב בפני קברניטי המוסד מראה מלוטשת המשקפת כישלון חינוכי אדיר. ערכי האוניברסיטה, המנוסחים במסמכיה, כוללים מחויבות לכיבוד השונות, ליושרה אינטלקטואלית, לבניית גשרים בין קבוצות זהות ולהבטחת סביבה פלורליסטית. ואולם הדוח קובע שהרווארד מחנכת לערכים הפוכים: הסטודנטים אינם מסוגלים להתמודד עם נרטיבים שונים, אינם ערוכים לעכל מורכבות היסטורית, ורחוקים מתפיסה פלורליסטית של המציאות. בעיני – וזה לא כתוב בדוח – חלקים נרחבים באוניברסיטה המתיימרת להיות מעצבת תפיסת העולם של הליברליות במערב, בוגדים בערכים ליברליים בסיסיים כשמדובר ביהודים ובישראל.

ההשתלטות העוינת על שוק הדעות בהרווארד פוגעת עמוקות, על-פי הדוח, באיכות האינטלקטואלית של המוסד. מרצים, קורסים ותוכניות לימודים שלמות עוסקים בהפצת שקרים בחסות מדעית: הם אינם מכירים בקשר ההיסטורי שבין יהודים לבין ארץ ישראל. הם קובעים שישראל איננה מדינה אלא "קולוניית מתיישבים" של אירופים מתיישבים שגזלו קרקעות מהילידים. הם אפילו מסרבים להכיר בקיומה של אנטישמיות בהיסטוריה האנושית ואינם מכירים בעובדה שהיהודים היו מיעוט נרדף. העובדות מסולפות באולמות הרווארד, כדי לשרת אג'נדה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית. התוצאה היא ש-73% מהסטודנטים היהודים חשים חוסר נוחות לבטא את דעותיהם הפוליטיות; 60% חשים אפליה או תחושות שליליות בקמפוס משום דעותיהם; ו-26% חשים אפילו חוסר ביטחון פיזי.

מטבע הדברים, הדוח עוסק בהיבטים השליליים. לצידם, כמובן, קיימת גם הרווארד אחרת. עצם פרסומו של הדוח – מגלה אומץ ובהירות מוסרית. נושבת ממנו רוח אמיתית של רצון לתיקון. את המאבק באנטישמיות מנהלים יהודים ברחבי העולם, ועימם בני תרבות רבים, שאינם יהודים. ראוי לחשוב גם על התפקיד שעל מדינת ישראל ליטול על עצמה. היא אינה צריכה להוביל אותו אך עליה ליטול בו חלק, בהקשרים שבהם יש לה יתרון יחסי. היא התחייבה לכך בחוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, ועליה לפרוע את השטר. אורות אדומים מהבהבים בבוסטון. ירושלים, התעוררי.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post אורות אדומים מהבהבים בבוסטון first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

האזינו >>

The post "הדרך לבירור העובדות היא ועדת חקירה ממלכתית" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

האם יש תוחלת בהמשך המלחמה, לנוכח הישגי צה"ל עד כה והתחזית להמשך? כנגד האמירות הברורות של ראש הממשלה ("ישראל תילחם עד שהקרב יסתיים בניצחון") ושל שר הביטחון ("אין לנו שום זכות להפסיק את הלחימה"), חלק מהציבור הישראלי (עדיין מיעוטו) ומהקהילה הבינלאומית, קוראים להפסקת המלחמה.

בין התומכים בהפסקת המלחמה יש המבקשים להמתיק את הגלולה המרה: כביכול לא מדובר בהפסקה ממש של המלחמה, אלא רק בשינוי צורה שלה (במקום כיבוש עזה, נכה בחמאס בצורה ממוקדת), או בדחייתה (כשתבשיל ההזדמנות הבאה נחסל את חמאס סופית). זהו ניסיון מיסוך מגושם של עובדה פשוטה: אם המלחמה תיפסק בשלב זה, היא תיפסק ללא מיטוט חמאס.

התומכים בהפסקת המלחמה נסמכים על שלושה טיעונים נפרדים: ערכי־חברתי, ביטחוני־תועלתי ופוליטי־דמוקרטי.

הדאגה העצומה לגורל החטופים היא הבסיס לטיעון הערכי־חברתי התומך בהפסקה מיידית של המלחמה. הרצון המובן, האנושי, להחזרתם "עכשיו" ו"בכל מחיר", כשהוא פוגש בעקשנות האידיאולוגית והמעשית של יחיא סינוואר, מכתיב עמדה ש"אין ברירה" אלא להפסיק את המלחמה. הרגש הנאצל של סולידריות וערבות הדדית, יחד עם תחושת אשם על הפקרת החטופים, דוחקים בנו לעשות את מה שנראה הכרחי: להציל נפשות פשוטו כמשמעו. הסיסמה היא, "כולם (כל החטופים) תמורת כולם (כל המחבלים הכלואים)". אבל משמעותה של עסקה כזאת, אם תותנה בהפסקת המלחמה, היא "כולם (כל החטופים) תמורת כולנו (ערעור הביטחון של מדינת ישראל)".

בנפרד מסוגיית החטופים, ישנו גם הטיעון הביטחוני־תועלתי: האם ישראל נגררת לדשדוש בבוץ העזתי שיגבה מאתנו מחירים מצטברים מאמירים, ללא השגת יתרונות אסטרטגיים המצדיקים זאת? אחת ההערכות היא, שהתמשכות הלחימה תקיז את דם הצבא, תעכב את שיקום הנגב והצפון, תפגע בכלכלה ותקטין את התמיכה המדינית בישראל ברחבי העולם. לפיכך זהו הרגע שבו המאזן התועלתי נוטה לכיוון הפסקת המהלך המלחמתי, תוך הפקת המירב שניתן במישורים הביטחוני והמדיני מההישגים הנוכחיים, לאחר כיבוש כ–60% משטח רצועת עזה.

ועתה לטיעון הפוליטי־דמוקרטי: רעידת האדמה החברתית שחוללה הרפורמה/המהפכה המשפטית, שהביאה אותנו אל סף מלחמת אחים, ורעידת האדמה הביטחונית שחוללה פלישת חמאס לנגב המערבי, שינו באופן דרמטי, חד־פעמי בתולדותינו, את המציאות שבה המדינה נמצאת. שינוי הנסיבות מחייב מהלך מהיר של בחירות: חזרה אל העם כדי שיבחר מחדש את מנהיגיו — כלומר יאשרר את תמיכתו בהנהגה הנוכחית או יחליף אותה.

על פי הסקרים, העם רוצה שינוי: מדד JPPI לחברה הישראלית מלמד, שרמת האמון בראש הממשלה ובממשלה הנוכחית נמוכה מאוד (30% ו–35% בהתאמה). נתונים אלו מקטינים את האשראי של ההנהגה הנוכחית להוביל מהלכים משמעותיים וגורליים. ואולם, יציאה לבחירות, כך הטענה, לא יכולה להתאפשר במהלך מלחמה. עדיף, אם כן, להפסיק את המלחמה, כדי לאפשר לעם לומר את דברו בדרך דמוקרטית, שתעניק להנהגה שתיבחר אשראי להוביל את ישראל בהמשך המערכה, זו שמעבר למלחמה עצמה.

אלו שלושה טיעונים נכבדים, אך מולם עומד טיעון הפוך בעל משקל עצום, ולדעתי מכריע: הפסקת המלחמה לפני מיטוט ברור של שלטון חמאס, עלולה לחשוף אותנו לסכנות ביטחוניות קיומיות. אין ספק: ישראל צריכה לנסות להקטין את הנזק שייגרם מהמשך המלחמה בכל אחד משלושת המישורים. יש להפעיל כל שריר של הצבא ושל הדיפלומטיה הישראלית כדי להשיב את החטופים; לפעול בתחכום כדי שלא נשקע בבוץ העזתי וכדי להאיץ את בוא ההכרעה, וכן צריך לבחון האם עתה, משנכנסנו לשגרת מלחמה, ניתן לקיים בחירות כדי להשיב את האמון בהנהגה. אך גם אם מהלכים אלו לא יתממשו — ולכך הסיכויים נוטים — אל לנו להפסיק את הלחימה.

כבר דוד בן־גוריון הבין, כי בשל הנחיתות הישראלית מול אויבינו — בהיבטים כמותיים של כוח אדם (מאות מיליונים מול כ–10 מיליון), עומק אסטרטגי (מאות קילומטרים מול מותניים צרים) ומשאבים כלכליים — הללו יתפתו לנסות, פעם אחר פעם, להשמיד אותנו. כידוע, מחיר ההפסד של אויבינו קטן בהרבה ממחיר ההפסד שלנו — אובדן הריבונות והשמדה פיסית כוללת. לכן, מרכיב מרכזי בתפישת הביטחון הישראלית הוא ביסוס של הרתעה.

ההרתעה — הצבתו של "קיר ברזל", כפי שכינה זאת ז'בוטינסקי — דוחה את סבב המלחמה הבא רחוק ככל האפשר, וברבות הימים זה עשוי להוביל את אויבינו להתייאש מהסיכוי להשמדתנו, ובכך לפתוח אפשרות לחתימה על הסכמי שלום. כך למשל, הניצחון הברור במלחמת יום כיפור, שהציב את צה"ל במרחק 100 ק"מ מקהיר, למרות מהלך הפתיחה המוצלח מבחינת המצרים, הביא לנו הסכם שלום עם הגדולה והחזקה בשכנותינו.

בן־גוריון והבאים בעקבותיו קבעו, שכדי לשמר את ההרתעה על ישראל לחתור להשגת ניצחון מוחץ במלחמותיה. רק כך תידחה המלחמה הבאה, ולא פחות חשוב — יישמרו הסכמי השלום והבריתות הפורמליות והלא־פורמליות של ישראל עם כוחות שונים באזור ומחוצה לו. אובדן כוח ההרתעה של ישראל עלול לפתות רבים — לא רק את איראן וגרורותיה — לנסות להשמיד אותה. האם ישראל כזאת היא בעלת ברית נחשקת בעבור סעודיה?

זהו הרקע הנכון להבנת המשמעות האסטרטגית של הדילמה האם להפסיק את המלחמה. במהלך הפתיחה שלו חמאס הנחיל לישראל מפלה והשפלה שלא יימחקו מתודעתנו ומתודעת אויבינו. ה"הרתעה", שהיא ממרכיבי תפישת הביטחון הלאומי, כשלה. אך זה היה מהלך נקודתי שהוא, כשלעצמו, איננו מכריע את הכף במאזן ההרתעה הכולל. מאזן זה ייגזר מתוצאות המלחמה, ולא ממהלך הפתיחה שלה. כך היה גם במלחמת יום הכיפורים — שהחלה בכישלון ההתרעה, אך הסתיימה בניצחון מוחץ שתרם לחיזוק ההרתעה הישראלית ולשינוי אסטרטגי כולל באזור.

לפיכך צדקה הממשלה כשקבעה, בתחילת המלחמה, כי מטרתה היא מיטוט חמאס. זהו יעד הכרחי לשימור ההרתעה הישראלית, ולכך התגייסה מדינת ישראל באופן מרשים: המחלוקות הפנימיות הושתקו בבת אחת; רבע מיליון אזרחים גויסו תוך גילויים של נכונות בלתי מותנית לכל הקרבה; עשרות אלפים פונו מבתיהם בדרום ובצפון כדי לאפשר את המאמץ המלחמתי להכרעת האויב; ישראל חשפה את עצמה להתקפה מדינית ולאובדן תמיכה מסיבי בקרב חלקים משמעותיים מהציבור האמריקאי, ויהדות התפוצות עומדת בפני גל אנטישמי חסר תקדים מאז מלחמת העולם השנייה. זהו מחיר כבד שאנו משלמים — וככל שהמלחמה תימשך, הוא יאמיר — אך הוא נדרש לשם מטרה אחת: שיקום ההרתעה באמצעות הכרעת חמאס.

חמאס הוא החלש שבאויבינו: הוא חסר חיל אוויר, עומק אסטרטגי או משאבים מדינתיים. קשה להכניעו במהירות, משום שהוא מתגונן באמצעות מערך תת־קרקעי מתוחכם, תוך שימוש ציני באזרחים — תושבי עזה והחטופים הישראלים — כבמגן אנושי. אבל, גם אם כניעתו מתמהמהת — ואין זו הפתעה, כי כבר בעת אישור המלחמה נאמר לשרים שהיא תימשך תשעה חודשים — בוא תבוא. המכונה הצה"לית, שרוח לוחמיה איתנה ודורשת הכרעה, תכתוש אותו עד דק. אם לא נפעל בנחישות להשלמת המשימה, נאותת לסביבה כולה כי ישראל פגיעה. הפסקת המלחמה נגד החלש שבאויבינו ללא הכרעה כמוה כדימום עז של לווייתן בים שורץ כרישים.

תפישת הביטחון הלאומי של ישראל נשענת על שלושה רכיבים: הרתעה, התרעה והכרעה. ב–7 באוקטובר כשלה ההתרעה. אם נפסיק את המלחמה כעת, המשמעות היא ויתור על ההכרעה, שיפגע קשות בהרתעה. אויבינו יטעו לחשוב שקיר הברזל נסדק. מי שחפץ בביצור ביטחון ישראל לדורות הבאים ומי שחפץ בשכנוע אויבינו כי רק דרך השלום פתוחה בפניהם, חייב לחשוק שיניים — ולהמשיך במלחמה עד שתושג הכרעה ברורה.

פורסם לראשונה בהארץ. 

The post כולם תמורת כולנו? — אסור להפסיק כעת את המלחמה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post האזינו: בין ברית הייעוד לברית הגורל  first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מגילת העצמאות היא כמוסה של דנ"א ישראלי מזוקק, שדור המייסדים של המדינה שתל במחזור הדם הישראלי כמתנה לדורות. האם המתנה תשרוד את הדור הנוכחי? האם ילדינו ייהנו מרוחה המרפאת הגדולה? מתעורר חשש שבמסגרת התהליך ההרסני של השמדת ערך עצמית שעובר עלינו, גם מעמדה הייחודי של המגילה יאבד. שוליה כבר נחרכים באש המחלוקת.

כיצד נציל את המגילה?

אין לנו ארסנל נרחב של הסכמות לאומיות בנוגע לפרשנות העבר, למשמעות ההווה, והחשוב מכל – בנוגע לחזון הראוי לנו לעתיד. אנו חיים במדינה חסרת גבולות מוסכמים, שאין לה מגילת זכויות אדם מלאה, שמשטרה איננו מעוגן בחוקה, שאין בה קבוצה הגמונית (דמוגרפית ורעיונית) ושהמחלוקות התרבותיות בתוכה הן כרוניות ועמוקות. לנוכח המציאות של קיום על חולות נודדים ברור הצורך הגדול, הקיומי, להיאחז ביתד של הסכמה שיכולה לאחד אותנו – והדבר היחידי שמתקרב לכך הוא מגילת העצמאות.

המגילה היא טקסט קנוני ישראלי – שאין שני לו. משך שנים הכול הבינו את המשמעות הכמעט-ניסית של ההסכמה הרחבה שהושגה בין מנהיגי היישוב, שהצליחו ברגע כינון המדינה, כשעצם קיומה הוטל בספק, לברוא במילים את הרוח הישראלית של העם היהודי המתחדש בארצו. היא מספרת את הסיפור שלנו ברגע מפנה חד-פעמי של חזרת העם היהודי אל ההיסטוריה, כ"עם".

על רקע זה יש לשפוט את מחזה הביעותים, בשבוע שעבר, כאשר נעשה ניסיון להתנקש במגילה בבית המשפט העליון במהלך הדיון המשפטי החשוב ביותר אי פעם. מבקש נפשה של המגילה הוא לא אחר מאשר נציג ממשלת ישראל. הממשלה הלאומית ביותר בתולדותינו בחרה לטעון נגד הלגיטימיות של המגילה משום שהיא חוברה – כך נטען – על ידי קבוצה לא מייצגת, נוסחה בחופזה, והיא ישנה ואנכרוניסטית. כמה עיוורון תרבותי וחברתי נדרש כדי להעלות את המסמך החילוני הקדוש הזה כקורבן על מזבח המחלוקת על חוק הסבירות.

ניסיון ההתנקשות הוא תגובת נגד למהלך אינטלקטואלי-משפטי המבקש לעשות שימוש במגילה כמכשיר משפטי "שובר שוויון" שמכוחו ניתן יהיה לבצע ביקורת שיפוטית של חוק יסוד. כבר לפני שנים, בעת הדיון על חוקתיות "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" יצאתי נגד מהלך זה וצפיתי כי "משפטיזציה" של המגילה תוביל לכך שיטענו נגדה "שהיא אנכרוניסטית ושהיא אינה משענת ראויה לניהול המדינה". הבעתי חשש כי "ידולל ערכה החינוכי והתרבותי של ההכרזה כמסמך המכונן של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". לצערי, התחזית הקודרת מתממשת.

מי שמעוניין לשמר את מעמדה הנישא של המגילה מעל המחלוקת הישראלית, חייב להכיר בהבחנה שבין שני סוגים של שיח: שיח של זהות ושיח של זכויות. המגילה צריכה לשמש אותנו בשיח הראשון – כמכשיר מגבש זהות. היא נמל הבית הזהותי של הישראלים, שממנו הם יוצאים להפלגות בים המחלוקת הסוער, ואליו הם שבים למנוחת לילה משותפת. הצלחתה במילוי תפקידה ההיסטורי תלויה בשאלה האם היא זוכה לתמיכה עממית רחבה, רגשית ושכלית.

ואולם תמיכה זו לא תוכל להתקיים אם המגילה תהפוך מקנון ישראלי מגדיר זהות לטיעון משפטי קובע זכויות. גרירת המגילה לשיח הזכויות תפגע בה משום ששיח זה מתנהל באמצעות הכרעות שיפוטיות, שבהן יש מנצחים ומנוצחים. כאשר אחד הצדדים מבקש להכריע את יריבו באמצעות הסתמכות על המגילה הוא גורר את היריב לכפור בחשיבותה ובכך מדולל ערכה כנכס זהותי משותף.

השיחה הישראלית נוטה למקם את עצמה בשיח הזכויות ולזנוח את שיח הזהות. אנחנו בוחרים להעביר את מרכז הכובד של המחלוקת התרבותית מהמרחב הציבורי – אידיאולוגיה, פוליטיקה ושוק רעיונות – אל המרחב השיפוטי שבו נופלות ההכרעות. זוהי המסגרת שמתוכה צומחת המגמה להפוך את המגילה לנשק יום הדין בשיח הזכויות. אוהבי המגילה חייבים להתנגד לכך. הדיון על ביקורת שיפוטית של חוקי יסוד הוא דיון חשוב מאד לעתידנו – אך אסור להכריע בו על סמך שורותיה הנאצלות של מגילת העצמאות. אסור לבזבז את מתנת דור המייסדים.

פורסם לראשונה ב'ידיעות אחרונות'. 

The post לשמור על המגילה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הציפייה שבג"ץ יציל אותנו מההתנגשות היא חזרה על טעות קולוסאלית, ופשרה תיטיב גם עם בית המשפט עצמו. המשנה ליועמ"ש לשעבר רז נזרי ונשיא המכון למדיניות העם היהודי פרופ' ידידיה שטרן מסבירים למה זה הזמן להשתחרר מברית הקיצונים

חרטום הספינה הישראלית פונה היישר קדימה – אל התנגשות עם הר הקרח האימתני של משבר חוקתי. קברניטי הטיטניק לא היו מודעים לקרחון עד לאחר שפגעו בו; מנהיגינו מודעים היטב לסכנה, שהלכה והתעצמה בבירור במהלך החודשים האחרונים, וכעת היא ניצבת זקופה, מאיימת ומיידית לקראת הדיון הדרמטי, בשבוע הקרוב, על ביטול עילת הסבירות. ובכל זאת ההנהגה הישראלית – ובראשה הקברניט, ראש הממשלה – איננה מסיטה את ההגה מבעוד מועד.

הסקרים מלמדים שרוב גדול של הציבור הישראלי מבקשים למנוע את ההתנגשות באמצעות פשרה, שמשמעה שלא יושג ניצחון למי מהצדדים. אך נבחרי הציבור אינם נענים לרצון הרוב. הם חוששים מהקיצונים, מימין ומשמאל, שאומרים: "כולה שלי". עבור הקיצונים, "פשרה" היא מילה מגונה. הם מבכרים על פניה את ה"הכרעה" וה"הכנעה", כאן ועכשיו. קיצוני הימין, בדמגוגיה למתחילים, נאחזים באמירה ש"הרוב קובע" ו"יש לממש את הכרעתו"; קיצוני השמאל, בטהרנות צדקנית, מכריזים ש"אין חצי דמוקרטיה" ומבקשים הכנעה מוחלטת של ממשלה נבחרת. ובינתיים, ישראל חווה טרגדיה יוונית שתוצאתה ידועה מראש: משבר חוקתי שבו כולנו מפסידים.

הציפייה שבג"ץ יציל אותנו מההתנגשות ומהמשבר היא חזרה על הטעות הקולוסאלית של הישענות על הכרעה שיפוטית במקום שמתחייבת הכרעה פוליטית. מזה שנים, פעם אחר פעם, הכנסת איננה מגיעה להסכמות בנושאים המפלגים את החברה הישראלית – גיוס חרדים, אופי השבת, טיב הגיור וכו' – ואנו פונים אל האורקל מגבעת רם שיוציא את הערמונים מהאש ויכריע עבורנו. בית המשפט, נאלץ "להיות איש" במקום שאין אנשים, ולהכריע. אך הכרעה שיפוטית, היא מטבעה בינארית וחותכת, עם מנצחים ומנוצחים. התוצאה היא שנוצרה ברית מאוכזבים והשתרשה בקרב רבים התפיסה לפיה בית המשפט הוא "שחקן" במגרש לא לו. הציפייה הדרוכה להכרעה שיפוטית גם במחלוקת הנוכחית, העזה מכולן, מבהירה שלא למדנו דבר.

מה תהיה תוצאה ההכרעה? איננו יודעים לנחש, אך ניתן להעריך בוודאות שבעקבותיה המחלוקת רק תחריף והכאוס עלול להתעצם.

אם בית המשפט יחליט לבטל את חוק היסוד, הרי שמחצית העם עלולה להשתכנע שאין ערך להכרעת הרוב בקלפי. ודאי כשהדבר נעשה באמצעות דוקטרינות משפטיות, שאף שפותחו בפסיקה בשנים האחרונות – לא הוסכמו ולא עוגנו בחקיקה והן נתונות במחלוקת משפטית וציבורית חריפה. הכנסת עלולה להגיב בחקיקה דורסנית חדשה שתבקש לפגוע בסמכות בית המשפט. נוכח הצהרות שהושמעו לא ברור – להוותנו – אם הרשות המבצעת תציית לפסיקה. היא עלולה להכריז עליה כבלתי לגיטימית, לפעול בניגוד לה וכך ישראל עלולה להידרדר לתקופת ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל; איש הישר בעיניו יעשה". בסיטואציה כזו אל מול מאות אלפי המוחים נגד הממשלה עלולים לצאת לרחובות מאות אלפים מתומכי הממשלה והמרחק בינינו לבין מלחמת אחים עלול להתקצר עוד יותר.

ואם יחליט בית המשפט שלא להתערב בחוק היסוד, תתפשט אכזבה עצומה בקרב החצי השני של העם. "המבצר נפל" יקראו בכיכרות ובכותרות, ובית המשפט ייתפס כמי שנכנע לאיומי השלטון, וכמי שתש כוחו ואינו עוד להושיע אל מול השתלטות הדיקטטורה. בסיטואציה כזו חלקים נרחבים מאנשי המחאה עלולים להגיע למסקנה שאין מנוס ממרי אזרחי נרחב שאין לדעת את תוצאותיו.

שתי האפשרויות הללו גרועות ומסוכנות ביותר לעתיד ישראל. יש אפשרות שלישית, שאף שאיננה אידיאלית, היא נדרשת בעת הזו משום שיש בכוחה למנוע את ההתנגשות בקרחון. על המנהיגות להתעשת, להשתחרר משלטון "ברית הקיצונים" ולאמץ את מתווה הפשרה שהציע הנשיא. בכך יתייתר הצורך בהכרעה השיפוטית הבינארית. זהו אינו מתווה אופטימלי. במרוצת החודשים האחרונים היו הצעות פשרה שונות, שחלקן גובשו גם על ידינו, אשר היה בהן מענה שלם ורחב יותר לסוגיות שעל הפרק. לו היו מתקבלות במועד הרלוונטי, הן היו עשויות להביא לאיזונים כוללים ונכונים יותר במערך היחסים בין רשויות השלטון, ולמנוע את המשך הנזקים האדירים שנגרמו למדינה בחזית החברתית, הביטחונית, הכלכלית והמדינית. אך "ברית הקיצונים" שלפתה את מנהיגי הצדדים סיכלה את כל הפשרות עד כה. בעיתוי הנוכחי מתווה הנשיא הוא המוצא הראוי בנסיבות שנוצרו, משום שהוא מקצה את הסיכויים והסיכונים בין הצדדים באופן הגיוני, מבלי שמי מהם "יכריע" לגמרי את זולתו.

במרכז הרפורמה עומד הרצון הקואליציוני לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים. הפשרה מונעת זאת בקבעה שהרכב הוועדה יישאר כפי שהוא. בכך יש הישג משמעותי לאופוזיציה. ועדיין, האם זו הכרעה מוחלטת לרעת הקואליציה? לא ולא. בהרכב הנוכחי של הוועדה, שנקבע בבחירות בכנסת ובלשכת עורכי הדין, לקואליציה יש רק שלושה קולות מתוך תשעה. לפיכך, על פי הכללים הנהוגים, קיים רוב מובנה בוועדה שבכוחו למנות שופטים לערכאות הנמוכות (אך לא לעליון) וכן למנות את נשיא העליון אף בניגוד לעמדת הקואליציה. זו הסיבה ששר המשפטים הכריז שלא יכנס את הוועדה. ואולם, על שר המשפטים להכיר בכך שקיימת הסתברות גבוהה שבית המשפט יחייב אותו לכנס את הוועדה, החלטה שבעינינו מתבקשת שהרי קיים צורך דחוף במינוי שופטים, ואין מדובר בביטול חוק יסוד או בהכרעת מדיניות של השר. הפשרה היא פתרון ראוי שיאפשר כינוס הוועדה ובחירת שופטים. היא קובעת שיידרש רוב של שבעה לכל החלטה של הוועדה. כלומר, תידרש הסכמה בין הצדדים בכל נושא שמובא להכרעת הוועדה, מאחר שלקואליציה – כמו לאופוזיציה – תהיה בפועל זכות וטו על מינויים שאינם מקובלים עליה.

ההישג המרכזי של הקואליציה עד כה, שינוי תחולת עילת הסבירות, יישמר. ואולם, לפי הפשרה, החקיקה שהועברה תעבור ריכוך משמעותי. הנוסח שהתקבל בכנסת הוא גורף ומסוכן, ועלול לפתוח לרווחה את השער בפני מעשים שלטוניים שהדעת איננה סובלת. אמנם יש לבית המשפט כלים נוספים העומדים לרשותו לשם בקרת השלטון, אך גדיעתה הכוללת של עילת הסבירות מארגז הכלים השיפוטי היא מיותרת ומסוכנת. הריכוך יכול להיות בהתאם להצעה שיזמנו, והתקבלה בשעתו על ידי גורמים רבים, אך בשל חוסר האמון בין הצדדים לא צלחה בסופו של יום. על פיה – עילת הסבירות הקיימת תיוותר בידי בית המשפט ביחס לכל ההחלטות של הממשלה והשרים, לרבות החלטות הנוגעות למינויים ופיטורים של שומרי סף, אך לא ייעשה שימוש בעילה בנוגע להחלטות של הממשלה במליאתה, החלטות מדיניות של שרים שאושרו בממשלה, ומינויים שהחוק דורש גם את אישורם בכנסת. ניתן להניח שאם החוק יתוקן ברוח זו, המשקפת קונצנזוס רחב יחסית גם בעולם המשפטי, בית המשפט לא יתערב בכך.

המרכיב האחרון והמרכזי בפשרה הוא הקפאת הרפורמה המשפטית למשך שנה וחצי וקביעה בחוק יסוד שכל שינוי בנושאים אלו יוכל להיעשות רק ברוב רחב של 80 חברי כנסת לפחות. פרק זמן זה יפתח חלון הזדמנויות משמעותי עבור הכנסת, המקום הטבעי להסדרת כללי המשחק, להגיע להסכמה פוליטית רחבה בשאלות היסוד שבמחלוקת. קביעה כזו של דרישת הסכמה רחבה לעיצוב כללי היסוד המשטריים עשויה לאפשר את פעולת כבשן הפשרות שבכנסת, שיגיע לתוצאה מאוזנת יותר מזו הבינארית שתיגזר בהכרעה שיפוטית. חששות הצדדים מובנים, ובחלקם מוצדקים גם בעינינו, אך כדרכן של פשרות, הן קשות לבליעה על ידי שני הצדדים. לו היו מחליקות בנקל בגרונו של צד אחד היו נדחות על הסף על ידי הצד האחר. על כל פנים, החששות של כל אחד משני הצדדים הם תמריץ מעולה עבורם לנצל את תקופת ההקפאה כדי לקדם את העיקר: חקיקה בהסכמה רחבה בסוגיות שבמחלוקת.

The post האומץ להיות מתון first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בראיון ל'כאן 11' התריע פרופ' שטרן כי "אם לא תמצא פשרה כל הצדדים יפסידו. וגם בית המשפט יפסיד". שטרן הוסיף כי "הצוות על הטיטאניק לא ידע שהוא בדרך לקרחון. אנחנו יודעים. אם בית המשפט יכנס לתמונה, כולנו נפסיד. זו ההזדמנות האחרונה לעצור את המשבר".

The post "אם הפשרה לא תתקבל, כל הצדדים יפסידו" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בסוף השבוע האחרון סיפר אבישי גרינצייג ב'גלובס' על שיחה שהייתה לו לפני מספר שנים עם נשיא המכון למדיניות העם היהודי פרופ' ידידיה שטרן, אודות יוזמות החקיקה שעלו אז לחלל האוויר ונועדו להחליש את כוחו של בית המשפט העליון. בשיחה ההיא מתח שטרן ביקורת על הפוליטיקאים, אך לא חסך ביקורת גם מהתנהלות השופטים, על שקידמו מערכת ערכים קונקרטית שלא קיימת לגביה הסכמה רחבה בישראל.

השבוע, בעקבות השיחה ההיא, שוב שוחח גרינצייג עם פרופ' שטרן. "אהרן ברק פעל כמו רבקה אימנו בסיפור המקראי על מורשת יצחק אבינו לפני פטירתו", אמר שטרן. "רבקה ידעה שהדבר הנכון הוא שיצחק יברך את יעקב ולא את עשיו. היא החליטה לפעול בניגוד לרצון של יצחק, 'שעיניו כבדו מזוקן' ולא היה יכול לראות את מומי בנו הבכור שסטה מדרך הישר. על פניו זה נראה דבר לא הגון – רבקה ניצלה את עיוורונו של יצחק על מנת להטעות כאילו מקבל הברכה הוא עשיו, בעוד שמדובר היה ביעקב שהתחפש. ואף על פי כן, אנחנו בעם היהודי שופטים את מעשיה בחיוב".

לדבריו, "רבקה אימנו לקחה יוזמה באופן לא הגון עבור מטרה ראויה ביותר. בעיניי הנשיא ברק פעל באופן דומה לרבקה. הוא לשיטתו ידע מה נכון לחברה הישראלית. מה הכיוון שראוי שהיא תלך אליו, של חברה יהודית ודמוקרטית כאשר אופיה וערכיה הם ליברליים. הדבר הזה לא היה בהכרח טבעי לחברה הישראלית. השופט ברק ראה את עצמו כשליח שתפקידו להציל את המדינה מעצמה מאחר שהיא, לשיטתו, צועדת לכיוון לא ראוי לה. פסיכולוגים קוראים לכך 'פנטזיה של הצלה'".

פרופ' שטרן סיים את ההשוואה באופן טרגי: "בניגוד לסיפור המקראי שהסתיים בכי טוב, פה אכן מגיעה הקללה לחברה הישראלית. המתח שנוצר בין הרצון של ברק לראות מדינה ליברלית לבין הריאליה יצר את כל הכאוס שאנחנו שרויים בתוכו כל כך הרבה זמן. שלא תבין לא נכון, אני מסתכל על השופט ברק כמו שאתה ואני מסתכלים על רבקה. אבל בניגוד לרבקה אימנו שהיה לה סיוע ממרום – לברק לא הייתה סייעתא דשמיא למהלך הזה".

לכתבה המלאה ב'גלובס' לחצו כאן. 

The post על הדומה והשונה בין אהרון ברק לרבקה אימנו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

המרכז הישראלי נקלע לטלטלה עזה. עד תחילת השנה הוא נימנם, בחצי השנה האחרונה הוא זועזע ועכשיו מסתמנת מגמה של הקצנה בחלקים נרחבים שלו. הרדיקליזציה של המרכז היא שינוי טקטוני ב"מצב הישראלי", שמחירו כבד מאוד ועולה עד כדי סכנה קיומית למפעל הציוני. האם יש דרך התנהלות חלופית שתאפשר למרכז להישאר נאמן לממלכתיות ובכל זאת לעמוד בהצלחה מול יריביו האידיאולוגיים ולמנוע את דרדור ישראל אל מחוץ למעגל הדמוקרטי?

בדברי על "המרכז" אני מכוון לרוב הגדול של הציבור הישראלי — ובהם גם מי שמגדירים עצמם, במובן הגיאופוליטי, "ימין" או "שמאל" — אשר חש מחויב לחלוטין לשני חלקי הזהות המגדירים את ישראל: "מדינה יהודית", שבה ממומשת הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית (ולא רק "מדינת היהודים" במובן הדמוגרפי), ו"מדינה דמוקרטית" במובן המהותי־ערכי, ובכללו נאמנות לערכים ליברליים (ולא רק "דמוקרטיה פורמלית" שיש בה זכות לבחור ולהיבחר). בתוך מחנה המרכז יש ריבוי דעות ומחלוקות בדבר האיזון הראוי בין שני מרכיבי הזהות האלה במדינה, אך כולם רואים בכל אחד מהשניים מרכיב מעצב חשוב בזהותה.

בתקופת הנמנום שלו היה המרכז גאה בישראליותו, חש שותף של המדינה בהצלחותיה ובאתגריה והיה ברור לו שישראל היא "בית", לא רק מעשי, אלא גם תודעתי. אחד המרכיבים החשובים בנינוחות של המרכז, ביכולתו לשמר סולידריות ישראלית, היה הנחת יסוד ברורה מאליה: ישראל היא דמוקרטיה יציבה. המחויבות הדמוקרטית התחילה כבר בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ומדינת ישראל נולדה לתוכה. בעיני המרכז, ישראל היא "וילה בג'ונגל" משום שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". פס הקול הרועש והגועש של הישראליות — רצח ראש ממשלה, פיגועי תופת, מלחמות דת, מלחמות על הגבולות, חילופי הגמוניות — ביטא הפרעות בדופק של הגוף הישראלי, אבל כל אלו לא נחשבו לאיום על מסגרת הקיום של המדינה — המחויבות לדמוקרטיה. לפחות לא בעיני המרכז.

זה מכבר מתחוללת כאן מלחמת תרבות בין קבוצות זהות שונות זו מזו, מה שהצית אש זרה המלחכת ביציבות הדמוקרטית. כך נשמעו טענות כי דמוקרטיה אינה אלא הליך פורמלי של בחירות תקופתיות ואינה נשאית של ערכים; כי דמוקרטיה היא מעין התייוונות מודרנית וכי צריך להחליף אותה במדינת הלכה; כי דמוקרטיה עומדת בסתירה להגדרת המדינה "יהודית"; כי הדמוקרטיה בישראל רעועה משום שהיא ליהודים בלבד; כי ישראל איננה דמוקרטיה כל עוד היא שולטת בשטחים ובבני אדם כבושים, ועוד. ובכל זאת, המרכז הישראלי חש שחייו מוגנים בשל היותנו "דמוקרטיה". האש הזרה נחשבה לקריאות תיגר של הקצוות, מימין ומשמאל, כנגד הרוב הישראלי.

הזעזוע של המרכז, עם פרוץ הרפורמה המשפטית, נבע מהטלת היציבות הדמוקרטית שלנו, בפעם הראשונה בעיניו, בספק של ממש. גם אם יעבור המשבר בלי שיתבצע שינוי במציאות המשטרית, דור שלם של ישראלים קיבל הצצה מפחידה אל האפשרות שהברור מאליו — ישראל שהיא דמוקרטיה בעלת אוריינטציה מערבית־ליברלית — שוב איננו ברור מאליו. התודעה הדמוקרטית נסדקה.

התזוזה הטקטונית בתודעה העצמית הדמוקרטית נובעת מהעובדה שמי שנחשבו עד לא מכבר לקבוצות קצה — לאומנים, חרד"לים וחרדים — נהפכו לחלק מרכזי בצוות המוביל של הספינה הלאומית. יתרון של 30 אלף קולות בלבד בסיבוב הבחירות החמישי בנובמבר 2022 הטה את המהלך הציוני מהסיפר שהמרכז מכיר אל עולם חדש. קריאת ההשכמה הקונקרטית היתה עזה ומטלטלת: רפורמה משפטית שנועדה לאפשר פוליטיזציה של מערכת המשפט והחלשתה, ובכך לבטל הלכה למעשה את הפרדת הרשויות בישראל. קבוצות הקצה המשודרגות — שהדמוגרפיה עובדת לטובתן — המחישו את האפשרות לעתיד ישראלי חדש, שאיננו המשך של ההווה כי אם חלופה לו. המרכז מביט בממשלה ואיננו מוצא שם כל ייצוג לעמדותיו, לאתוס שלו, לדרך שבה הוא תופש את ישראל המקוּוה. הוא חש מנוכר ומאוים ומובס.

ערעור הנינוחות הדמוקרטית של המרכז יצר תופעות מרשימות של הרואיזם אזרחי. מאות האלפים שגודשים את הכיכרות בכל מוצאי שבת; צעדה המונית לירושלים באנרגיות שמזכירות את גוש אמונים בתחילת דרכו; שרשרת אנושית מרגשת מהכותל עד הכנסת, שבה הציבור מחבר בגופו את ה"יהודית" עם ה"דמוקרטית"; מעגלי שיח ועצומות של שוחרי טוב מכל המגזרים; והכל נעשה כשעטופים במגילת העצמאות, אוחזים בדגל, פועלים בלי אלימות ונזהרים מליבוי שנאה כלפי אחים.

אבל, וכאן אנחנו מגיעים לרגע הנוכחי, מורגש שינוי באוויר. מול עינינו מתרחשת טרגדיה נוספת: רדיקליזציה של המרכז הישראלי.

לאחר חצי שנה של מחאה מעוררת השראה, טרם הוסר האיום על הדמוקרטיה. הפשרות שהוצעו לא התקבלו. אוכל להעיד בעצמי על מנעד שלם של הצעות פשרה הגיוניות שהועלו, נדונו, ובמידה רבה התקבלו על דעת הצדדים — ובכל זאת, הקצוות השולטים בקואליציה הצליחו לסכלן. במסגרת "פורום הדקנים" הגענו להסכמה נרחבת עם יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט כמעט בכל הסוגיות, ולבסוף נדחינו; בעבודתי המשותפת עם עו"ד רז נזרי הצענו פתרון בסוגיית עילת הסבירות. ההסתדרות אימצה אותו, וגם חלקים נכבדים מהמחאה ומהאופוזיציה קיבלו אותו, אך הקואליציה דחתה אותו, ובחרה לחוקק גרסה קיצונית במיוחד של קיצוץ כנפי בג"ץ.

הולך ומתחוור שהקואליציה נחושה להמשיך בדרכה אף על פי שסקרים מלמדים שהרוב הישראלי — הלוא הוא המרכז, ובכלל זה לפחות שליש ממצביעי הליכוד — מתנגד להמשך השינויים המשטריים בלי הסכמה רחבה. המרכז הישראלי מבין שכדי לעמוד מול היריבים האידיאולוגיים הנחושים, המחזיקים במוסרות השלטון, עליו להיאבק באופן שלא היה כמותו בעבר. ואולם מהי הדרך הנכונה שצריך לנקוט?

חלקים מאנשי המרכז בוחרים, או שוקלים לבחור, בדרכי פעולה קיצוניות, הרסניות בעיני.

דוגמה בולטת לכך היא השורה הארוכה של מי שהיו ראשי הממסד הביטחוני בישראל, מלח הארץ, שהפריח אותה בזיעתו והגן עליה בדמו, שבחרו לעודד שימוש בנשק יום הדין: הפסקת התנדבות בצבא ואף סירוב לשרת בו. זו תגובה רדיקלית מאין כמוה, משום שהיא פוגעת באינטרס הלאומי העליון: כשירות צבא ההגנה — ההגנה על עצם הקיום — של ישראל. קשה להאמין, אך עובדה היא שראשים של המוסד, של שב"כ ושל צה"ל לשעבר החליטו לקרוא לפעולה בדרך שממוטטת את מקדש הממלכתיות. בידיים רועדות אך נחושות החליטו אלפי אנשי מילואים לנקוט מהלך של קריעה. הם מבינים כי זהו נשק שגם קבוצות זהות אחרות ישתמשו בו בעתיד ואת הנעשה היום לא יהיה אפשר להשיב, ובכל זאת, בחרדתם מפני אובדן האופי הדמוקרטי של המדינה, הם הולכים אל הקצה. ולטעמי — אף מעבר לו.

ועוד ביטוי להקצנה החריגה הוא הנהירה המתעצמת של בעלי מקצועות חופשיים להגירה מכאן. בולטים בהם רופאים, שמהות מקצועם היא היחלצות לעזרת הזולת, אך הם מכריזים על כוונתם לעזוב גם במחיר פגיעה אנושה במערכת הבריאות הישראלית.

דוגמה שלישית היא הקריאה, הבוקעת מכמה חלקים במרכז, לקנטוניזציה. קרי, חלוקת הארץ לא בין לאומים אלא בין קבוצות זהות נפרדות של יהודים. יש כמה מודלים למימוש ההפרדה, אבל הצד השווה שבהם הוא הייאוש מהמשך הקיום הישראלי המשותף.

הרדיקליזציה של המרכז — שימוש בנשק יום הדין (על ידי סירוב לאחוז בנשק) כדי לאכוף הסכמה, ונטישה של המאבק (ירידה מהארץ או חלוקתה לקנטונים) מתוך ייאוש מהסיכוי שאפשר להגיע להסכמה — היא איום גדול על המשך הקיום הישראלי. זהו בומרנג שיחזור ויכה בכולנו בעתיד, תהיה אשר תהיה התוצאה הסופית של המשבר הנוכחי. הרדיקלים שבמרכז אמנם מגיבים על הרדיקליות של הקצוות השולטים בקואליציה, אך בתגובתם הם מצטרפים אליהם בהרס הממלכה.

תומכי הרפורמה המשפטית, ובעיקר התומכים בה מסיבות קואליציוניות גרידא, מוכרחים להתעשת ולהבין את גודל הסכנה. הזעזוע שגרמו דוחף את הציבור המרכזי בישראל, הנושא בעיקר הנטל הלאומי, אל מעבר לקצה הצוק: פגיעה בממלכתיות, נטישה והיפרדות. הרדיקליזציה של המרכז עלולה לרסק את עמוד השדרה הישראלי. אם זו תתרחב ותחרוג עוד מהציבור הגדול — אך עדיין קטן בחישוב הכללי — המאמץ אותה כעת, היא עלולה ליצור מאסה קריטית שלא תאפשר את המשך קיום הישראליות שהכרנו עד כה.

אף שהנטל למנוע את הסכנה מוטל בראש ובראשונה — ובלי שום הנחות — על מי שיזם את הרפורמה ועל מי שמחזיק ברוב בכנסת, גם אנשי המרכז נדרשים לנהוג בזהירות לטובת עתידה של ישראל. עליהם לבחור דרכי התנגדות לרפורמה שאינן שוברות את הכלים במידה חסרת תקנה. מי שסובר שאי אפשר להסתפק בדרך המאבק הנוכחית — שמשתמשת בחופש הביטוי וההפגנה — על אף הצלחותיה הניכרות, יכול למצוא מנעד רחב של דרכי מחאה ומאבק שנעשה בהן שימוש בהקשרים מגוונים ברחבי העולם. הן יכולות להיות אגרסיביות, אם לדעת המוחים הדבר נדרש, אך אל להם לצעוד במשעול שמעמיד את המפעל הציוני לפני סכנה גמורה.

כך למשל מנקודת ראות ממלכתית, עדיפה מחאה שמבטאת נכונות להקרבה אישית — מהטמה גנדי בחר בשביתת רעב; או מחאה שפוגעת בכלכלת המדינה אך לא במוסדותיה, כגון שביתה מאורגנת, או בהעדר הסכמה של ארגוני העובדים — שביתה עממית לא מאורגנת או שביתה איטלקית. מי שחש נואש עד כדי פנייה לסרבנות, עדיף שישקול דרכי מחאה מעין אלו, שאמנם הן קיצוניות, אך אינן מאיימות על הקיום הישראלי.

על כך אפשר להוסיף שיקול פוליטי: הגורם שעתיד להכריע במאבק הוא הציבור המרכזי שבמחנה הימין. ציבור כזה יתרחק מהמחאה ככל שהיא תהיה רדיקלית יותר. הוא יכול להזדהות עם מחאה שמוכנה להקרבה עצמית, אך לא עם מחאה שמושכת את השטיח מתחת לרגלי המדינה עצמה.

התקווה האמיתית של ישראל טמונה בשימור כוחו העצום — הריאלי והמוסרי — של המרכז, ובלבד שיוסיף לפעול בתוך המסגרת הממלכתית ולא נגדה. המנהיגות הפוליטית של המרכז מגנה את הסרבנות ואת הנטישה והיא ראויה לכל שבח. יש מנעד של דרכי התנהלות אפשריות שבהן המרכז הישראלי יכול להפעיל את כוחו, בלי שיגרום נזק קולוסאלי לעתיד הישראלי. עליו לסרב להיפרדות, לנטישה, לפירוק. עתיד הממלכתיות הישראלית בידי המרכז.

פורסם לראשונה בהארץ. 

The post המרכז הישראלי מקצין, וזו סכנה לכולנו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.