דמוקרטיה

המרכז הישראלי מקצין, וזו סכנה לכולנו

יש מנעד של דרכי התנהלות אפשריות שבהן המרכז הישראלי יכול להפעיל את כוחו, בלי שיגרום נזק קולוסאלי לעתיד הישראלי

המרכז הישראלי נקלע לטלטלה עזה. עד תחילת השנה הוא נימנם, בחצי השנה האחרונה הוא זועזע ועכשיו מסתמנת מגמה של הקצנה בחלקים נרחבים שלו. הרדיקליזציה של המרכז היא שינוי טקטוני ב"מצב הישראלי", שמחירו כבד מאוד ועולה עד כדי סכנה קיומית למפעל הציוני. האם יש דרך התנהלות חלופית שתאפשר למרכז להישאר נאמן לממלכתיות ובכל זאת לעמוד בהצלחה מול יריביו האידיאולוגיים ולמנוע את דרדור ישראל אל מחוץ למעגל הדמוקרטי?

בדברי על "המרכז" אני מכוון לרוב הגדול של הציבור הישראלי — ובהם גם מי שמגדירים עצמם, במובן הגיאופוליטי, "ימין" או "שמאל" — אשר חש מחויב לחלוטין לשני חלקי הזהות המגדירים את ישראל: "מדינה יהודית", שבה ממומשת הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית (ולא רק "מדינת היהודים" במובן הדמוגרפי), ו"מדינה דמוקרטית" במובן המהותי־ערכי, ובכללו נאמנות לערכים ליברליים (ולא רק "דמוקרטיה פורמלית" שיש בה זכות לבחור ולהיבחר). בתוך מחנה המרכז יש ריבוי דעות ומחלוקות בדבר האיזון הראוי בין שני מרכיבי הזהות האלה במדינה, אך כולם רואים בכל אחד מהשניים מרכיב מעצב חשוב בזהותה.

בתקופת הנמנום שלו היה המרכז גאה בישראליותו, חש שותף של המדינה בהצלחותיה ובאתגריה והיה ברור לו שישראל היא "בית", לא רק מעשי, אלא גם תודעתי. אחד המרכיבים החשובים בנינוחות של המרכז, ביכולתו לשמר סולידריות ישראלית, היה הנחת יסוד ברורה מאליה: ישראל היא דמוקרטיה יציבה. המחויבות הדמוקרטית התחילה כבר בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ומדינת ישראל נולדה לתוכה. בעיני המרכז, ישראל היא "וילה בג'ונגל" משום שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". פס הקול הרועש והגועש של הישראליות — רצח ראש ממשלה, פיגועי תופת, מלחמות דת, מלחמות על הגבולות, חילופי הגמוניות — ביטא הפרעות בדופק של הגוף הישראלי, אבל כל אלו לא נחשבו לאיום על מסגרת הקיום של המדינה — המחויבות לדמוקרטיה. לפחות לא בעיני המרכז.

זה מכבר מתחוללת כאן מלחמת תרבות בין קבוצות זהות שונות זו מזו, מה שהצית אש זרה המלחכת ביציבות הדמוקרטית. כך נשמעו טענות כי דמוקרטיה אינה אלא הליך פורמלי של בחירות תקופתיות ואינה נשאית של ערכים; כי דמוקרטיה היא מעין התייוונות מודרנית וכי צריך להחליף אותה במדינת הלכה; כי דמוקרטיה עומדת בסתירה להגדרת המדינה "יהודית"; כי הדמוקרטיה בישראל רעועה משום שהיא ליהודים בלבד; כי ישראל איננה דמוקרטיה כל עוד היא שולטת בשטחים ובבני אדם כבושים, ועוד. ובכל זאת, המרכז הישראלי חש שחייו מוגנים בשל היותנו "דמוקרטיה". האש הזרה נחשבה לקריאות תיגר של הקצוות, מימין ומשמאל, כנגד הרוב הישראלי.

הזעזוע של המרכז, עם פרוץ הרפורמה המשפטית, נבע מהטלת היציבות הדמוקרטית שלנו, בפעם הראשונה בעיניו, בספק של ממש. גם אם יעבור המשבר בלי שיתבצע שינוי במציאות המשטרית, דור שלם של ישראלים קיבל הצצה מפחידה אל האפשרות שהברור מאליו — ישראל שהיא דמוקרטיה בעלת אוריינטציה מערבית־ליברלית — שוב איננו ברור מאליו. התודעה הדמוקרטית נסדקה.

פעילי 'אחים לנשק' במחאה בתל אביב. צילום: TPS

התזוזה הטקטונית בתודעה העצמית הדמוקרטית נובעת מהעובדה שמי שנחשבו עד לא מכבר לקבוצות קצה — לאומנים, חרד"לים וחרדים — נהפכו לחלק מרכזי בצוות המוביל של הספינה הלאומית. יתרון של 30 אלף קולות בלבד בסיבוב הבחירות החמישי בנובמבר 2022 הטה את המהלך הציוני מהסיפר שהמרכז מכיר אל עולם חדש. קריאת ההשכמה הקונקרטית היתה עזה ומטלטלת: רפורמה משפטית שנועדה לאפשר פוליטיזציה של מערכת המשפט והחלשתה, ובכך לבטל הלכה למעשה את הפרדת הרשויות בישראל. קבוצות הקצה המשודרגות — שהדמוגרפיה עובדת לטובתן — המחישו את האפשרות לעתיד ישראלי חדש, שאיננו המשך של ההווה כי אם חלופה לו. המרכז מביט בממשלה ואיננו מוצא שם כל ייצוג לעמדותיו, לאתוס שלו, לדרך שבה הוא תופש את ישראל המקוּוה. הוא חש מנוכר ומאוים ומובס.

ערעור הנינוחות הדמוקרטית של המרכז יצר תופעות מרשימות של הרואיזם אזרחי. מאות האלפים שגודשים את הכיכרות בכל מוצאי שבת; צעדה המונית לירושלים באנרגיות שמזכירות את גוש אמונים בתחילת דרכו; שרשרת אנושית מרגשת מהכותל עד הכנסת, שבה הציבור מחבר בגופו את ה"יהודית" עם ה"דמוקרטית"; מעגלי שיח ועצומות של שוחרי טוב מכל המגזרים; והכל נעשה כשעטופים במגילת העצמאות, אוחזים בדגל, פועלים בלי אלימות ונזהרים מליבוי שנאה כלפי אחים.

אבל, וכאן אנחנו מגיעים לרגע הנוכחי, מורגש שינוי באוויר. מול עינינו מתרחשת טרגדיה נוספת: רדיקליזציה של המרכז הישראלי.

לאחר חצי שנה של מחאה מעוררת השראה, טרם הוסר האיום על הדמוקרטיה. הפשרות שהוצעו לא התקבלו. אוכל להעיד בעצמי על מנעד שלם של הצעות פשרה הגיוניות שהועלו, נדונו, ובמידה רבה התקבלו על דעת הצדדים — ובכל זאת, הקצוות השולטים בקואליציה הצליחו לסכלן. במסגרת "פורום הדקנים" הגענו להסכמה נרחבת עם יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט כמעט בכל הסוגיות, ולבסוף נדחינו; בעבודתי המשותפת עם עו"ד רז נזרי הצענו פתרון בסוגיית עילת הסבירות. ההסתדרות אימצה אותו, וגם חלקים נכבדים מהמחאה ומהאופוזיציה קיבלו אותו, אך הקואליציה דחתה אותו, ובחרה לחוקק גרסה קיצונית במיוחד של קיצוץ כנפי בג"ץ.

הולך ומתחוור שהקואליציה נחושה להמשיך בדרכה אף על פי שסקרים מלמדים שהרוב הישראלי — הלוא הוא המרכז, ובכלל זה לפחות שליש ממצביעי הליכוד — מתנגד להמשך השינויים המשטריים בלי הסכמה רחבה. המרכז הישראלי מבין שכדי לעמוד מול היריבים האידיאולוגיים הנחושים, המחזיקים במוסרות השלטון, עליו להיאבק באופן שלא היה כמותו בעבר. ואולם מהי הדרך הנכונה שצריך לנקוט?

חלקים מאנשי המרכז בוחרים, או שוקלים לבחור, בדרכי פעולה קיצוניות, הרסניות בעיני.

דוגמה בולטת לכך היא השורה הארוכה של מי שהיו ראשי הממסד הביטחוני בישראל, מלח הארץ, שהפריח אותה בזיעתו והגן עליה בדמו, שבחרו לעודד שימוש בנשק יום הדין: הפסקת התנדבות בצבא ואף סירוב לשרת בו. זו תגובה רדיקלית מאין כמוה, משום שהיא פוגעת באינטרס הלאומי העליון: כשירות צבא ההגנה — ההגנה על עצם הקיום — של ישראל. קשה להאמין, אך עובדה היא שראשים של המוסד, של שב"כ ושל צה"ל לשעבר החליטו לקרוא לפעולה בדרך שממוטטת את מקדש הממלכתיות. בידיים רועדות אך נחושות החליטו אלפי אנשי מילואים לנקוט מהלך של קריעה. הם מבינים כי זהו נשק שגם קבוצות זהות אחרות ישתמשו בו בעתיד ואת הנעשה היום לא יהיה אפשר להשיב, ובכל זאת, בחרדתם מפני אובדן האופי הדמוקרטי של המדינה, הם הולכים אל הקצה. ולטעמי — אף מעבר לו.

ועוד ביטוי להקצנה החריגה הוא הנהירה המתעצמת של בעלי מקצועות חופשיים להגירה מכאן. בולטים בהם רופאים, שמהות מקצועם היא היחלצות לעזרת הזולת, אך הם מכריזים על כוונתם לעזוב גם במחיר פגיעה אנושה במערכת הבריאות הישראלית.

דוגמה שלישית היא הקריאה, הבוקעת מכמה חלקים במרכז, לקנטוניזציה. קרי, חלוקת הארץ לא בין לאומים אלא בין קבוצות זהות נפרדות של יהודים. יש כמה מודלים למימוש ההפרדה, אבל הצד השווה שבהם הוא הייאוש מהמשך הקיום הישראלי המשותף.

הרדיקליזציה של המרכז — שימוש בנשק יום הדין (על ידי סירוב לאחוז בנשק) כדי לאכוף הסכמה, ונטישה של המאבק (ירידה מהארץ או חלוקתה לקנטונים) מתוך ייאוש מהסיכוי שאפשר להגיע להסכמה — היא איום גדול על המשך הקיום הישראלי. זהו בומרנג שיחזור ויכה בכולנו בעתיד, תהיה אשר תהיה התוצאה הסופית של המשבר הנוכחי. הרדיקלים שבמרכז אמנם מגיבים על הרדיקליות של הקצוות השולטים בקואליציה, אך בתגובתם הם מצטרפים אליהם בהרס הממלכה.

הקריאות להפסקת שירות המילואים מסוכנות. צילום: איתן אלחדז TPS

תומכי הרפורמה המשפטית, ובעיקר התומכים בה מסיבות קואליציוניות גרידא, מוכרחים להתעשת ולהבין את גודל הסכנה. הזעזוע שגרמו דוחף את הציבור המרכזי בישראל, הנושא בעיקר הנטל הלאומי, אל מעבר לקצה הצוק: פגיעה בממלכתיות, נטישה והיפרדות. הרדיקליזציה של המרכז עלולה לרסק את עמוד השדרה הישראלי. אם זו תתרחב ותחרוג עוד מהציבור הגדול — אך עדיין קטן בחישוב הכללי — המאמץ אותה כעת, היא עלולה ליצור מאסה קריטית שלא תאפשר את המשך קיום הישראליות שהכרנו עד כה.

אף שהנטל למנוע את הסכנה מוטל בראש ובראשונה — ובלי שום הנחות — על מי שיזם את הרפורמה ועל מי שמחזיק ברוב בכנסת, גם אנשי המרכז נדרשים לנהוג בזהירות לטובת עתידה של ישראל. עליהם לבחור דרכי התנגדות לרפורמה שאינן שוברות את הכלים במידה חסרת תקנה. מי שסובר שאי אפשר להסתפק בדרך המאבק הנוכחית — שמשתמשת בחופש הביטוי וההפגנה — על אף הצלחותיה הניכרות, יכול למצוא מנעד רחב של דרכי מחאה ומאבק שנעשה בהן שימוש בהקשרים מגוונים ברחבי העולם. הן יכולות להיות אגרסיביות, אם לדעת המוחים הדבר נדרש, אך אל להם לצעוד במשעול שמעמיד את המפעל הציוני לפני סכנה גמורה.

כך למשל מנקודת ראות ממלכתית, עדיפה מחאה שמבטאת נכונות להקרבה אישית — מהטמה גנדי בחר בשביתת רעב; או מחאה שפוגעת בכלכלת המדינה אך לא במוסדותיה, כגון שביתה מאורגנת, או בהעדר הסכמה של ארגוני העובדים — שביתה עממית לא מאורגנת או שביתה איטלקית. מי שחש נואש עד כדי פנייה לסרבנות, עדיף שישקול דרכי מחאה מעין אלו, שאמנם הן קיצוניות, אך אינן מאיימות על הקיום הישראלי.

על כך אפשר להוסיף שיקול פוליטי: הגורם שעתיד להכריע במאבק הוא הציבור המרכזי שבמחנה הימין. ציבור כזה יתרחק מהמחאה ככל שהיא תהיה רדיקלית יותר. הוא יכול להזדהות עם מחאה שמוכנה להקרבה עצמית, אך לא עם מחאה שמושכת את השטיח מתחת לרגלי המדינה עצמה.

התקווה האמיתית של ישראל טמונה בשימור כוחו העצום — הריאלי והמוסרי — של המרכז, ובלבד שיוסיף לפעול בתוך המסגרת הממלכתית ולא נגדה. המנהיגות הפוליטית של המרכז מגנה את הסרבנות ואת הנטישה והיא ראויה לכל שבח. יש מנעד של דרכי התנהלות אפשריות שבהן המרכז הישראלי יכול להפעיל את כוחו, בלי שיגרום נזק קולוסאלי לעתיד הישראלי. עליו לסרב להיפרדות, לנטישה, לפירוק. עתיד הממלכתיות הישראלית בידי המרכז.

פורסם לראשונה בהארץ.