חודש אוקטובר מסתמן כאחד החודשים הקשים בשנת הלחימה האחרונה. אסון רודף אסון ועוד בשורות איוב מגיעות מעזה ולבנון. כשטובי הבנים שלנו נלחמים ונופלים, תלמידי הישיבות מבלים בחופשת "בין-הזמנים". גם כשיחזרו לישיבות, הם ימשיכו למות לכל היותר באוהלה של תורה.

כמעט שנה אחרי אסון ה-7 באוקטובר שאירע בחג, ושוב אי אפשר להבין איך יכול להיות שמדינה שמגייסת חיילים בזמן מלחמה, במצב חירום של איום על ארצנו, לא דואגת להם לתחבורה. הכל מתחיל ונגמר בלקיחת אחריות והסקת מסקנות

פעם אפשר היה לחשוב שהרבנות מיותרת אבל לא מזיקה. השנים האחרונות, יחד עם הליך הבחירות הפוליטי עד עליבות, מעידים שהיא אבן נגף שמוציאה שם רע לתורה וליהדות בישראל.

בניגוד להחלטתה של עיריית תל אביב לאסור תפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי 61% מהציבור היהודי דווקא סבור שיש לאפשר זאת, לפחות במידה מסוימת.

שאלת מעמדם של "חסרי הדת" היא אחת הבעיות המרכזיות הניצבות בפני זהותה היהודית של מדינת ישראל. בספרו המקיף מראה הרב אליעזר מלמד כי ישנה אפשרות להתמודד עם האתגר מכיוון נוסף

מניעת הטבות אישיות, מכאן, וקיצוץ תקציבי לעולם הישיבות, משם, לא יכפו גיוס באופן ישיר, אך הם יהוו תמריץ לכך לאורך זמן. במקביל יש להקים מסגרות שיאפשרו לצעיר החרדי להתגייס תוך שמירה על זהותו.

מאחורי הדרישה לגיוס החרדים תמיד הסתתר עניין ערכי, אולם אחרי ה-7 באוקטובר הסוגייה הפכה להיות קיומית. שורות הצבא לא יתמלאו בפועלים זרים והדרך היחידה להגדיל את מספר המתגייסים היא לגייס גם חרדים.

אחרי שהתחייב להמשיך לתת לחרדים להשתמט, סמוטריץ' וחבורתו מחוקקים חוק ג'ובים לרבנים. זוהי פגיעה בערכי הציונות הדתית לדורותיה.