לאחר שבעשורי שנות הקמתה הייתה זו הקהילה היהודית בארה"ב שסייעה להקמתה של מדינת ישראל, תורה וחובתה של מדינת ישראל להיות שותפה לקהילה בארה"ב בהתמודדות עם אתגריה ההולכים וגדלים
הקהילה היהודית בארה"ב, שמונה בין 6 ל-7.5 מיליון יהודים (הפער, כי – מיהו יהודי?) היא ספינה מפוארת וחזקה, אבל שטה במים סוערים, בין קרחונים המאיימים על דפנותיה ומשברים שמאיימים לשטוף את סיפונה ואולי גם לערער את יציבותה באופן מתמשך. ארה"ב לאחר ארבע שנות שלטונו של ביידן ולקראת ארבע שנים של דומיננטיות רפובליקנית, שונה מאוד. שינויים שהם שיא של תהליכים מתמשכים, אבל גם תוצאה של השנים האחרונות רוויות השנאה הדדית בין שמאל-דמוקרטי לימין-רפובליקני.
השינויים האלו, יחד עם שנת המלחמה בישראל משפיעים באופן דרמטי על הקהילה היהודית החזקה והגדולה מחוץ לישראל. לשינויים אלו השפעה דרמטית לא פחות על מעמדה של ישראל בארה"ב. הוא עדיין איתן, נשען גם על הקהילה היהודית, ומסיבות נוספות, אבל הולך ומתערער. חלק מהתהליכים הללו הם 'כוח עליון' שישראל צריכה להתחשב בו, אבל ספק אם תוכל להשפיע עליו. על אחרים ניתן להשפיע אבל הדבר דורש יכולת להקשיב לקולות היהודיים מעבר לאוקיינוס ולקחת אחריות, יחד עם הקהילה היהודית, על העתיד המשותף.
הפוליטיקה והחברה האמריקאית משתנות בשנים האחרונות באופן דרמטי. בגלל הטראמפיזם, בגלל מצוקה של המיעוט האפרו-אמריקאי שהתפרצה באחת, בגלל פוליטיקת הזהויות שמכלה כל חלקה טובה, בגלל המלחמה בישראל שהקרינה גם היא על הפוליטיקה האמריקאית. ארה"ב של היום היא שני מחנות פוליטיים עויינים זה לזה. למה שהאמריקאים מכנים פולריזציה של האומה, כלומר של פניה של קבוצות גדולות לקצוות ומחיקת האמצע, יש השלכות נרחבות. אם בעבר שיתוף פעולה בין דמוקרטים לרפובליקנים – הסכמות דו-מפלגתיות – היו חזון נפרץ, היום שיתוף פעולה כזה, שעוד קורה פה ושם, הוא סוג של נס. המחנות חלוקים על הכל ובהרבה מקרים זוהי מחלוקת לשם מחלוקת. אי ההסכמות גולשות מגבעת הקפיטול לחברה האמריקאית כולה. כהדהוד של הפוליטיקה וגם בגלל האופן שבו פועלות הרשתות החברתיות, כל מחנה מתכנס לתוך עצמו. משכנע את עצמו בצדקת הדרך, ואטום לשמוע קולות מבחוץ. הבחירות האחרונות היו עוד שיא של קיטוב ותחושת מלחמה על הבית עבור אמריקאים רבים. ביטוי אנקדוטלי אבל חד לפילוג הזה הוא בנכונות של אמריקאים ממחנה אחד לשאת את בן או בת מן המחנה האחר. סקרים מראים, שאמריקאים רבים מעדיפים שבתם או בנם לא ינשאו למי שאינו תומך או תומכת בדעותיהם. מלחמת אזרחים של ממש אולי לא נראית באופק, אבל בכמה מדינות דרומיות יש קולות הקוראים להיפרד מהפדרציה, כלומר להתנתק מארה"ב.
הקהילה היהודית מול שלושה אתגרים
היהודים בארה"ב הם עדיין קהילה גדולה, חזקה ומשפיעה מאוד. ספינה מפוארת שסיפוניה העליונים מלאים כל טוב, מוארים ומושכים הרבה אמריקאים אחרים. העוצמה הפוליטית והכלכלית שלהם עדיין רבה, כיחידים וכקהילה. הנוכחות שלהם בפוליטיקה, בתקשורת, בשוק ההון, בתעשיית ההיי-טק ובתחומים נוספים, גדולה בשיעורים מאלפים ביחס לשיעורם באוכלוסיה. זו קהילה מרובת גוונים ותוססת שעושר הזהויות והתפיסות היהודיות שבה מעוררי קנאה. אבל השינויים בפוליטיקה ובחברה האמריקאית, כמו גם שינויים בתוך הקהילה, מציבים בפני יושבי הספינה הזו שלושה אתגרים משמעותיים: אתגר פוליטי, אתגר זהותי ואיום פיזי על אורח החיים היהודי.
האתגר הפוליטי: המערכת הפוליטית בארה"ב הפכה למטורללת. המרכז, שפעם היה ליבת המערכת הפוליטית הולך ונשחק, והקצוות, לפעמים אלו ההזויים ,הולכים ומתחזקים. מימין, קולות של עליונות לבנה, שבעיניה כל מה שלא לבן ונוצרי הוא רע, כבר לא בלתי לגיטימיים. משמאל,
תנועת ה-Matters Live Black) BLM), ההתנגדות לכל מי שהוא פריבילגי ולכן מדכא, ותרבות הביטול, הופכים כל דיון ענייני לשיח זהויות שיש בו טובים-מסכנים, אפרו, פלסטינים ומולם רעים-לבנים, עשירים, ובהם גם יהודים וישראל. המגמות הללו היו קיימות עוד לפני המלחמה, אבל שנה של מלחמה האיצה אותן מאוד. דרך ניהול המלחמה על ידי ישראל הפכה למושא לביקורת חריפה בקרב המפלגה הדמוקרטית. בקצה הפרוגרסיבי שלה הזדהות עם ישראל הפכה להיות דבר שלא יעלה על הדעת. נשמעו קולות קיצוניים של הזדהות עם הטבח שביצע חמאס. הפגנות אלימות בקמפוסים, מחאות ברחובות וקריאות חריפות מאי פעם של פוליטיקאים אמריקאים להטיל על ישראל אמברגו נשק בזמן שהיא נלחמת על קיומה.
המציאות הזו מערערת באופן משמעותי את הקהילה היהודית ואת היכולת שלה להמשיך ולהזדהות עם ישראל. רוב גדול של היהודים בארה"ב (68%) תומכים במפלגה הדמוקרטית. במשך עשרות שנים היהודים תרמו למפלגה, היו חברים בה ורוב היהודים בפוליטיקה הארצית היו חלק ממנה. מאחר והמפלגה הדמוקרטית הייתה תמיד 'הדבר הנכון,' היהודים היו רגילים להיות בצד הנכון של הפוליטיקה. ההקצנה של הפוליטיקה האמריקאית, שמרוקנת את המרכז, מותירה את היהודים, גם הנכונים והמתקדמים שבהם, עם פחות לגיטימציה ואהדה פוליטית מאשר בעבר. הדילמה שלהם קשה. רובם פרוגרסיבים באמת ובתמים ולעבור לימין האמריקאי, שגם הוא מקצין ושזורות בו נימות אנטישמיות, לא בא בחשבון מבחינתם. מצד שני, להצטרף לשמאל הקיצוני משמעו, בוודאי בשעת מלחמה, להנמיך את הזהות היהודית, לוותר על התמיכה בישראל ולהודות בעוולות שהם עשו לכאורה, בגלל שהם חזקים ועשירים יותר. וזה בהנחה, מוטלת בספק, שמישהו בכלל רוצה אותם שם. התוצאה היא שאל מול המיעוט הקטן, אך משפיע ובוטח שהיו עד לפני כמה שנים, היהודים היום חיים בחוסר ודאות, כשהפוליטיקה, מימין ומשמאל, מאיימת במקרה הטוב על מעמדם הפוליטי והחברתי, ובמקרה הפחות טוב על יכולתם לחיות זקופי קומה באמריקה.
האתגר הזהותי: בהיבט הזהותי הקהילה היהודית משתנה באופן דרמטי. מתוך המציאות הישראלית, המוגבלת לאופק זהויות יהודיות בגיוון של מעבר חציה, מגוון הזהויות היהודיות בארה"ב הוא מניפה צבעונית של טמבור. זאת בגלל, או תודות, להתערותה, יש יאמרו התבוללותה, של הקהילה היהודית בחברה האמריקאית. במשך שנות דור הזרמים, רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוכסים, משלו בכיפה. הזרמים הלא אורתודוכסים היו ועדיין מהווים רוב בולט של הקהילה היהודית. אבל הדברים משתנים. ה'זקנים' שומרים על אותם מאפיינים, אבל בדור הצעיר רוב היהודים הלא-אורתודוכסים 'לא מזדהים' עם אף אחד מהם. המשמעות של אי-ההזדהות הזו כפולה. חלק מהצעירים הללו, ששיעורו לא ברור, מפתחים זהות יהודית משל עצמם. מה שלישראלים נראה קלישאה של יהדות, ליהודים אמריקאים רבים היא דרך משלהם להתחבר לזהות היהודית. גם בארה"ב יש מלחמות בין הזרמים וגם שם החרדים מחרימים את כל מי שלא הולך בדרכם. אבל רוב היהודים האמריקאים סבורים, שהדרך הטובה ביותר לשמר את הקהילה ולפתח את זהותה, גם אם זו תהיה מהולה ברעיונות או בדם לא יהודיים, היא באמצעות חיבוק של מי שמבקש להרחיב את הזהות היהודית, לגוון אותה, ולהישאר חלק מהעם היהודי או להצטרף אליו.
צד אחר של השינוי, אפל ומשמעותי יותר, הוא ניכור של צעירים מהזהות היהודית שלהם. לפי סקר פיו לשנת 2021 כ-40% מהצעירים היהודיים מגדירים את עצמם כחסרי דת. כלומר יהודים מבחינה תרבותית אבל לא דתית. לחלקם יש זיקה פרקטית ליהדות, אבל חלקם פשוט הולכים ונטמעים לגמרי בתרבות הרוב, וסביר שלילדים שלהם לא תהיה זיקה לעם היהודי. הגורמים למציאות הזו מגוונים, וכרגיל גם שנויים במחלוקת. האורתודוכסים מאשימים את הרפורמים, שהפכו את הזהות היהודית למימית והסכינו עם התבוללות. אחרים מדברים על תהליך טבעי שהוא כמעט גזרת גורל למיעוט שחי בחברת רוב פתוחה. אבל ברור שגם התהליכים הפוליטיים המתוארים כאן משפיעים. אם אתה נער בקמפוס של אחת מאוניברסיטאות שבו האווירה אנטי ציונית ואנטישמית, כדי להרגיש חלק ממנו, אתה חייב לוותר לפחות על הזדהות עם ישראל.
בחלק מהמקרים גם זה לא יספיק. אתה יהודי לבן ועשיר והשמאל פשוט שונא אותך. מכאן, הדרך לוויתור על הזהות היהודית או החבאתה קצרה. אתגר הזהות היהודית מטריד מאוד את דור הביניים שמנהיג את הקהילה. הספינה המפוארת שלהם אולי לא תוטבע על-ידי גלים מאיימים, אבל תיעזב על-ידי חלק מיושביה, שרבים מהם הינם בניהם ובנותיהם. אינספור יוזמות, תוכניות ואירגונים, שנתמכים בהמון כסף, מופנים לחיזוק הזהות היהודית בקרב הצעירים. בקמפוסים, בריכוזי צעירים וברשתות חברתיות. כולם מנסים לשמר את הילדים בתוך האוהל היהודי. אבל כמו שזה נראה מהנתונים ומהחיים עצמם, ההצלחה מוגבלת מאוד.
האתגר הפיזי-אנטישמיות: האנטישמיות לא זרה לאמריקה. בעשורים הראשונים של המאה הקודמת ולמעשה עד לאחר השואה, היהודים שחיו בארה"ב סבלו מאנטישמיות בכל מעגלי החיים. השואה הכניסה את האמריקאים (ואת האירופאים) להלם והצליחה להעלים ביטויי אנטישמיות לעשרות שנים. אבל השואה הולכת ומתרחקת והאנטישמיות שבה לארה"ב ובגדול. בצל האירוע האנטישמי החמור על אדמת ארה"ב אי פעם, ההרג בקהילת 'עץ-החיים' בפיטסבורג בשנת ,2018 הנתונים מראים עליה משמעותית באנטישמיות. מספר התקריות האנטישמיות עלה בשנתיים האחרונות וכך גם החשש של יהודים מפני אנטישמיות. 90% מהיהודים סבורים, שהאנטישמיות היא בעיה בארה"ב. כמו בהקשרים האחרים, גם כאן המלחמה יצרה גל משמעותי של אנטישמיות.
בשורה של סקרים מעידים יהודים בארה"ב כי המלחמה הביאה לעליה משמעותית בתחושת האיום שהם חווים. התוצאה היא 'אירופיזציה' של הפעילות היהודית בארה"ב. אחרי שנים של ביטחון שאנן, בהרבה יותר בתי כנסת יש כיום אבטחה. גם הרשויות פוקחות עין ערנית הרבה יותר, שבאה לידי ביטוי בנוכחות בזמן תפילות וארועים, מחוץ למוסדות יהודיים.
האנטישמיות החדשה הזו דומה לאנטישמיות הישנה, אבל גם שונה ממנה. ההיבט ה'מסורתי' שלה הוא אנטישמיות שמגיעה מימין. מצד אירגוני העליונות הלבנה, ששנאת יהודים היא לחם חוקם, סמלים נאציים מאפיינים אותם, ועכשיו מאפשרים לעצמם להצהיר עליה בגלוי. אבל בשנים האחרונות יש גם אנטישמיות אחרת, משמאל. האנטישמיות הזו, שמתחילה בדרך כלל משנאת ישראל ושלילת זכותה להתקיים, מזהה יהודים אוטומטית עם ישראל, ומפנה נגדם את אש השנאה. בשמאל האמריקאי הקיצון יהודים כבר לא רצויים. באירגוני השמאל הקיצוני, בלי קשר לתחום העיסוק, לא מוכנים לשתף פעולה עם אירגונים יהודיים. ביטויי אנטישמיות כמו תלישת מזוזות וחילול תשמישי קדושה במעוזי שמאל כמו קמפוסים, הופכים לנפוצים הרבה יותר. המציאות הרעה הזו היא גם 'תמריץ' נוסף, בעיקר לצעירים, להתנער מיהדותם.
ישראל והשמאל האמריקאי המקצין
בגלל הפיצול וההקצנה, שחיקת המרכז, המלחמה בגבולותיה של ישראל, ההזדהות הישראלית עם טראמפ, המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון ועוד, התמיכה הדו- מפלגתית בישראל הולכת ונשחקת. אכן, מאז פרצה המלחמה המימשל האמריקאי תמך בישראל באופן משמעותי מאוד, הן באספקה של אמל"ח והן בזירה הדיפלומטית. אבל השנה הזו לא הייתה חפה מעימותים קשים. נקודות שפל היו עצירת של משלוחי נשק חיוניים לישראל וגם הסנקציות שהטיל מימשל ביידן על מתנחלים וגופים ביהודה ושומרון בטענה כי אלו מעורבוים באלימות נגד פלסטינים. צעד חסר תקדים כלפי מדינה ידידותית, שהוביל לגל של סנקציות בעולם נגד מתנחלים. ביקורת על אופי ניהול המלחמה ועל מדיניותה של ישראל ביו"ש משותפת לשמאל ולמרכז האמריקאי, אבל המגמה המסוכנת מבחינת ישראל היא בשמאל האמריקאי הקיצוני, שמתוך משקפי הזהויות שלו, רואה את הפלסטינים כשחורים של המזרח-התיכון ומבקש להגן עליהם מפני ישראל הלבנה, החזקה, הכובשת והמדכאת. בעיני רבים בשמאל הקיצוני בארה"ב, ישראל היא היום הרע האולטימטיבי, והפתרון היחיד לו הם צופים הוא הפסקת קיומה כמדינה יהודית.
האתגרים של הקהילה היהודית בארה"ב אולי מאפיינים את מה שקורה שם, אבל שלובים באופן הדוק במה שקורה בישראל, בשל המדיניות הישראלית בניהול המלחמה בעזה, ביו"ש ובסוגיות דת ומדינה, אבל גם בשל עצם קיומה. התהליכים הפוליטיים שם והתהליכים העוברים על הקהילה היהודית, כבר משפיעים, ועלולים להשפיע באופן עמוק הרבה יותר, על מדינת ישראל ועל התמיכה בה. החדשות הטובות הן, שעבור יהודים רבים, ואצל רוב גדול בקרב המנהיגות היהודית, ישראל היא עדיין רכיב מרכזי בזהותם. המלחמה האיצה מגמה זו, וגרמה לעוד יהודים לבחור בחיבור לישראל. בחודשים הראשונים של המלחמה ההתגייסות למען ישראל בקהילות יהודיות בארה"ב היתה מופלאה, והנכונות לסייע ביתר שאת ממשיכה גם למעלה משנה לאחר המלחמה. ההתגייסות הזו מראה, כי בין אם רוב יהודי ארה"ב תומכים במדיניותה או כועסים עליה, הם עדיין חשים מחויבים לפרויקט הציוני, ומארגנים את הזהות היהודית שלהם גם סביבו. עבור היהודים הללו, רובם בני הדור המבוגר או דור הביניים, ישראל היא יסוד מרכזי של הקיום וההזדהות היהודית, והם מחוייבים לה גם כאשר היא משתנה, מקצינה, ופועלת באופן שמכעיס אותם או פוגע בהם. עם זאת, גם התמיכה של היהודים האלו לא מובנת מאליה. במדיניות והצהרות, ישראל הולכת ומאבדת אותם: המלחמה; המדיניות בגדה; חוסר הנכונות המתמשך להכיר בזרמים הלא-אורתודוכסיים; התבטאויות קיצוניות של מנהיגים ישראלים נגד הזרמים ה'לא יהודים;' ביטול מתווה הכותל; הפניה לאוונגליסטים כבסיס תמיכה וויתור משתמע על הקהילה היהודית – כל אלו הם אצבע בעין עבור יהודים חמים שישראל חשובה להם. אלו אולי לא ייסוגו מהתמיכה בישראל, אבל חלק מהם עלולים להתייאש ממנה, ולשדר למעגלים המקיפים אותם פחות מחוייבות לישראל.
הבעיה הגדולה יותר של ישראל היא באובדן תמיכה אצל חלק מדור הביניים ובאופן משמעותי בדור הצעיר. פחות ממחצית מהצעירים (18 -29), רואים בישראל חלק מרכזי בזהות היהודית שלהם ובקרב אלו שרואים את עצמם יהודים ללא דת (40% מהצעירים), רק לשליש ישראל חשובה. רבע מהיהודים סבורים שמדינת ישראל היא 'מדינת אפרטהייד.' הסיבות לשחיקה הזו בהזדהות עם ישראל קשורות גם למדיניות הישראלית, לאופן בו מתחנכים יהודים, אבל גם בשינויים בחברה האמריקאית. הזיהוי ההולך ומתחזק בין יהודיות לתמיכה בישראל ובין ה-BLM ל-PLM בשמאל האמריקאי המקצין, מביא חלק מהצעירים היהודים להתכחש ליהדותם.
הקבוצה הזו עקפה משמאל את אירגון השמאל J-street שהוא ציוני במהותו, והקימה אירגונים יהודיים ששוללים, במשתמע, את קיומה של המדינה היהודית, כמו Jewish Voice for Peace.
לאורך המלחמה הקבוצה הדי שולית הזו הפכה לקולנית מאוד בין מבקרי ישראל ובשל ה'אטרקטיביות' שיש ליהודים שמבקרים את ישראל, היא זכתה לחשיפה משמעותית. המגמה עדיין שולית, אבל אלו שוליים מתרחבים ומטרידים מאוד. קולות חריפים של ביקורת כלפי ישראל יש היום גם בתנועה הרפורמית. גם שם, המלחמה העצימה אותם ודחפה מספר לא מבוטל של רבנים רפורמיים, לנקוט בעמדות שנמצאות על גבול שלילת הציונות ופה ושם גם חוצות אותו לכיוון של שלילתה המשתמעת של זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.
זהות נוספת לקהילת היורדים
אחד המאפיינים של החברה האמריקאית הוא המקף. להרבה אמריקאים יש זהות נוספת. בעשור האחרון נולדה קבוצת מקף חדשה: ישראלים-אמריקאים. גודלה המדוייק של הקהילה הזו לא ברור, אבל אפשר להניח בביטחון, שיש לפחות 800 אלף ישראלים שחיים (לצערי) בארה"ב. במשך שנים ארוכות, גם בגלל היחס בישראל
לירידה, הישראלים האלו חיו שפופי קומה וחסרי זהות ייחודית. הקהילה היהודית בארה"ב לא קיבלה אותם בזרועות פתוחות, ואלטרנטיבה לא הייתה. התוצאה הייתה אובדן מהיר, אפילו מזה של היהודים-האמריקאים, של זהות. ישראלית ויהודית. בקרב בני הישראלים הללו, נישואים בינדתיים הפכו לנפוצים אפילו מאלו שבקהילה היהודית המקומית. הישראלים שהיגרו לארה"ב ראו לנגד עיניהם איך הם מאבדים את ילדיהם וודאי את נכדיהם, שהופכים לאמריקאים חסרי שורשים.
הקמת המועצה הישראלית-אמריקאית (AIC) זקפה את קומתם של הישראלים בארה"ב, שממציאים את עצמם מחדש. כמו שיש מקסיקנים-אמריקנים, הם אומרים, יש גם ישראלים אמריקנים. האירגון הזה מאפשר לישראלים החיים בארה"ב לשמר את הזהות הישראלית של ילדיהם, או לפחות לחשוף אותם אליה. היבט אחר, לא פחות מרכזי, עליו מצהירים מנהיגי הקהילה הישראלית המתחדשת בארה"ב, הוא הנכונות לתמוך בישראל משם. נכון, הם אומרים, ירדנו מהארץ, אבל עכשיו אנחנו כאן. אמריקאים-ישראלים פטריוטים. לא נחזור לישראל, וכנראה שגם הילדים שלנו לא, אבל יש לנו משאבים כלכליים ופוליטיים שאנחנו מאוד רוצים לגייס לטובת ישראל. התוצאה היא הקמתה של קבוצת כוח חדשה, שיש לה יכולת להתגייס לטובת ישראל בשיגרה ובעיתות משבר, ואם תמשיך להתעצם, ייתכן ובעתיד גם תשפיע על הפוליטיקה האמריקאית, מקומית וארצית. גם הקבוצה הזו, באופן טבעי, פעילה מאוד לנוכח המלחמה שדחפה את חברי הקהילה לעשייה משותפת ומשמעותית למען ישראל.
בשל המגמות הללו, הקשר בין הקהילה היהודית בארה"ב לישראל הולך ונשחק. אבל לשחיקה הזו סיבות נוספות. אם בדור הראשון והשני היו משני צידי האוקיינוס משפחות ששמרו על קשר, בדור הצעיר הקשרים האלו דלים.
מי שמחזיקים את הקשר השוטף עם ישראל בקהילה היהודית הם ה-Jewish professionals אותם עשרות אלפי יהודים שעובדים באירגונים יהודיים ומכהנים בהתנדבות בהנהלות של אירגונים קהילתיים וארציים. אלו בדרך כלל קשורים לישראל ותומכים בה ומנסים להנחיל את התמיכה הזו לבני קהילותיהם, לא תמיד בהצלחה. גם מהצד הישראלי, אין למרבה הצער, מודעות, נכונות ופעולה לשימור הקשר עם יהודי ארה"ב. מעבר לשאלות המדיניות ולהיבטים הפוליטיים, עבור הישראלי הממוצע יהודים בעולם הם שמועה רחוקה, אנשים שלא רלבנטיים לחיי היומיום שלו. אחים? משפחה? אולי בסיסמאות של פוליטיקאים.
עתיד משותף הוא בחירה וכורח
עם הרבה כבוד לקהילות יהודיות אחרות בעולם, גם במאה השנים הבאות ישראל והקהילה היהודית בארה"ב ימשיכו להיות לבו של העם היהודי. כדי לאפשר את שגשוגו של העם היהודי ואת שגשוגה של מדינת ישראל, חייבים להיות קשרים איתנים, משמעותיים ורבי ממדים בין הקהילות הללו. זהו גם צורך בעל תועלת רבה לשתי הקהילות, אבל זהו גם ענין ערכי. קשרים בין חלקים של עם עתיק-מתחדש, שהמשך השגשוג חסר התקדים שלו תלוי בהם בשל ההפריה ההדדית וזיקות הגומלין בין היהדות בישראל ובארה"ב. המציאות המשתנה בארה"ב, מחוץ לקהילה היהודית ובתוכה, והמשברים מכים על דפנותיה של הספינה המפוארת, מחייבים שינוי דרסטי. יש צורך בהבנה הישראלית, ממשלתית, וציבורית, את יהדות ארה"ב ואת חשיבות הקשרים איתה והתחשבות בקהילה הזו גם בעת עיצוב מדיניות כאן.
כל עוד הישראלי הממוצע יחשוב על יהודים מחוץ לישראל כחיים אפשריים על המאדים, ולא יבין שיש להם כיהודים וכקהילה קשר אליו ולחייו, המציאות לא תשתנה. הדבר החשוב ביותר, שהעוסקים בתחום כבר מפנימים בהיקף משתנה, הוא להביא למודעות ציבורית ישראלית את המשמעות של להיות עם אחד החי בקהילות נפרדות. אפשר לבסס את ההסברה הזו בטיעונים ערכיים. קל יותר אולי לעשות זאת בטיעונים תועלתניים, אבל ברור שללא שדעת הקהל בישראל תהיה נכונה להכיר ולהפנים את חשיבות הקשר הזה, כל שינוי אחר, מדיניותי או כלכלי, לא ייכון. במקרים רבים, פוליטיקאים מעצבים את מדיניותם בהתאם להעדפותיהם של בוחריהם. לכן שינוי ציבורי הוא גם בסיס לשינוי פוליטי. עם זאת, בהרבה הכרעות קטנות, אשר לפעמים לא נראות לציבור, הפוליטיקאי פועל לנוכח הבנתו את המציאות. היכרות עם המשמעות של הקשר עם יהדות ארה"ב והנעשה שם יכולים להשפיע על הבחירות האלו.
כאמור, האתגרים של הקהילה היהודית האמריקאית משפיעים וישפיעו על התמיכה שלהם בישראל, התמיכה של המימשל בישראל ומקומה של ישראל שם. חלק מהשינויים והאתגרים הם בבחינת 'כוח עליון' ובהם למדינת ישראל אין יכולת השפעה. אבל בנושאים כמו זהות יהודית, חינוך יהודי, חיים יהודיים והבנה של המציאות בישראל, לישראל יש יכולת לסייע. למרות המחוייבות המוצהרת לזהות יהודית בתפוצות ב'חוק-הלאום,' כיום ההשקעה הישראלית בתפוצות, ובכלל זה בתוכניות כמו 'תגלית' ו'מסע' עלובה. במספרים: רק משהו כמו (!)0.0008% מתקציב המדינה. כדי להיות מסוגלת להשפיע על המגמות בארה"ב, ישראל חייבת לשנות את התפיסה, וכפועל יוצא מכך, את ההשקעה בקהילה היהודית שם. התפיסה הישראלית הרווחת רואה בישראל מרכז החיים היהודיים והמוקד להתפתחות האינטלקטואלית של העם היהודי. המציאות, בוודאי זו שרואים לנגד עיניהם יהודי ארה"ב, שונה. גם שם יש חיי רוח יהודיים תוססים, לעתים הרבה יותר מאלו הישראליים. לכן הזיקה בין הקהילות ומעגל הקבלה והנתינה לא יכולים להיות רק על 'קיום וזהות יהודית- ישראלית' תמורת משאבים חומריים ופוליטיים מארה"ב, אלא הבנה שיש לישראל ולישראלים הרבה לקבל מהחיים היהודיים העשירים שם.
סיכום: שותפות ישראלית
ספינת הפאר-הקהילה היהודית בארה"ב עדיין איתנה וחסינה יחסית. אבל המים סוערים וקרחונים מאיימים וגם היא אינה בוטחת כשהייתה. ישראל, אם תרצו, חיה גם בצילה, והזעזועים האלו מגיעים גם אליה. חשיבותה של הקהילה היהודית בארה"ב לעם היהודי ולמדינת ישראל – עצומה. המלחמה חידדה זאת אפילו יותר. לאחר שבעשורי שנות הקמתה הייתה זו הקהילה היהודית בארה"ב שסייעה להקמתה של מדינת ישראל, תורה וחובתה של מדינת ישראל להיות שותפה לקהילה בארה"ב בהתמודדות עם אתגריה. זהו אינטרס ישראלי ויהודי מהמעלה הראשונה, אבל גם חובה יסודית מוסרית וערכית של ישראל כבית הלאומי של העם היהודי.
פורסם לראשונה בכתב עת 'האומה'.