השבוע מלאו 20 שנה למותו של יאסר ערפאת. בזיכרון הלאומי הישראלי שמו נצרב לדיראון עולם כטרוריסט צמא דם. על רקע היכרותי עם האיש, רודפת אותי שאלה לכאורה תיאורטית: כיצד ההיסטוריה היתה זוכרת את ערפאת אם בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו, ב–13 בספטמבר 1993, הוא היה נרצח על ידי בן דמותו הפלסטיני של יגאל עמיר?

חודש אוקטובר מסתמן כאחד החודשים הקשים בשנת הלחימה האחרונה. אסון רודף אסון ועוד בשורות איוב מגיעות מעזה ולבנון. כשטובי הבנים שלנו נלחמים ונופלים, תלמידי הישיבות מבלים בחופשת "בין-הזמנים". גם כשיחזרו לישיבות, הם ימשיכו למות לכל היותר באוהלה של תורה.

מהו הסוד? כיצד מצליחה ישראל להתעלות על עצמה, בנסיבות קשות במיוחד, ולשמר את חיוניותה? האופי הישראלי הקיבוצי. הישראלים נשבעו כי שלישית ישראל לא תיפול. בנות ובני הדור הזה, במודע ובתת-מודע, אומרים לעצמם: "לא במשמרת שלנו"

באוקטובר 73', במסגרת ניהול הסיכונים מול האמריקאים, גולדה ידעה להתעקש היכן שצריך ולעצור בזמן. האם נתניהו של אוקטובר 24' ישכיל ללכת בעקבותיה? ומהן הסיבות, לדעת הציבור, שגורמות למלחמה להתארך?

כמעט שנה אחרי אסון ה-7 באוקטובר שאירע בחג, ושוב אי אפשר להבין איך יכול להיות שמדינה שמגייסת חיילים בזמן מלחמה, במצב חירום של איום על ארצנו, לא דואגת להם לתחבורה. הכל מתחיל ונגמר בלקיחת אחריות והסקת מסקנות

הזמן שנתניהו קנה כדי להבטיח את המשך שלטונו הוא גם הזמן בו האופוזיציה יכולה להתעשת ממחדליה שלה. כניסת סער לממשלה מעניקה שהות לבחון מדוע האופוזיציה כשלה עד עתה בהפלת הממשלה

פעם אפשר היה לחשוב שהרבנות מיותרת אבל לא מזיקה. השנים האחרונות, יחד עם הליך הבחירות הפוליטי עד עליבות, מעידים שהיא אבן נגף שמוציאה שם רע לתורה וליהדות בישראל.

גם אם יש מקום לתיקון מערכת המשפט, שכלל אינה מושלמת, ברור לכל מי שמקדם מהלך כזה, שחידושה של "הרפורמה המשפטית" במצב הנוכחי יכול להיות הרה אסון לחברה הישראלית.

אופן קבלת ההחלטות לגבי מטרות המלחמה ודרך ניהולה מלמד כי האחראים הבכירים למחדל ה- 7 באוקטובר הוסיפו להיכשל גם אחרי האסון הכבד.