החברה הישראלית מתגלה יום־יום בגדולתה, כבר 15 חודשים. מדוע נבחרי הציבור שלנו לא מיישרים קו? 

מהו הסוד? כיצד מצליחה ישראל להתעלות על עצמה, בנסיבות קשות במיוחד, ולשמר את חיוניותה? האופי הישראלי הקיבוצי. הישראלים נשבעו כי שלישית ישראל לא תיפול. בנות ובני הדור הזה, במודע ובתת-מודע, אומרים לעצמם: "לא במשמרת שלנו"

הביטו שוב בנתונים על העוזבים. הם צעירים ומשכילים. משמע, חמישים אלף ישראלים שמשלמים מיסים, וישלמו עוד הרבה שנים. חמישים אלף ישראלים שנושאים בנטל החזקת המדינה

בעבור קנאים, מורכבות היא דבר מבלבל. הם מתמודדים עם הקושי באמצעות תיוג העמדה שמנגד על פי הסרגל היחיד שהם מכירים: לבן או שחור. יש בינינו קנאים דתיים וקנאים לאומנים ושאר קנאים. אך יש גם קנאים נסתרים. כפי שכתב עמוס עוז: "גרעין… של פנאטיות חבוי לא פעם מאחורי גילויים שונים של דוגמטיות חסרת פשרות, של אטימות או אף עוינות כלפי עמדות שאינן מקובלות עליך". ("שלום לקנאים").

הרגישות לפדיון השבויים דומיננטית במסורת שלנו, אך קשה להסיק מיצירות שנולדו בגלות כיצד אמורה מדינה יהודית ריבונית לנהוג כיום.

פרופ' ידידיה שטרן הסביר בראיון ל-"כאן" את משמעות הנתונים העדכניים של מדד החברה הישראלית לחודש אוגוסט שפרסם המכון. 

אירועי השנה האחרונה חיזקו את ״הערך היהודי״ שחילונים בישראל מקנים למשימות וסמלים לאומיים, וכן את הקשר של חילונים ליהודי התפוצות.

ההכרעה בעד או נגד עסקה אסור שתנבע מנהמת לב, מרגשות אשם או מציווי דתי. הקריטריון היחיד להכרעה הוא מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי.

עשרות אחוזים משטחיה הריבוניים של מדינת ישראל ננטשו מאז ה-7 באוקטובר, אך ממש במקביל יש בקואליציה הנוכחית מי שמרשה לעצמו לפנטז על חזרה לגוש קטיף.