שאלת מעמדם של "חסרי הדת" היא אחת הבעיות המרכזיות הניצבות בפני זהותה היהודית של מדינת ישראל. בספרו המקיף מראה הרב אליעזר מלמד כי ישנה אפשרות להתמודד עם האתגר מכיוון נוסף
בין האתגרים וההתמודדויות שהציפה המלחמה, עלתה שוב לדיון השאלה קורעת הלב של קבורת חללי המלחמה "חסרי הדת", שיהדותם "מוטלת בספק"; בהם כאלה שנרצחו על ידי חמאס באותה שבת שחורה, וכאלה שמשרתים ביחידות הלוחמות ורואים עצמם במקרים רבים כיהודים לכל דבר, אבל קבורתם לא תהיה עם חבריהם. זהו קצה קרחון של סוגיה קיומית שמלווה אותנו: מעמדם וגיורם של "חסרי דת" בישראל. חג השבועות ומגילת רות הם הזדמנות שנתית לשוב ולהזכיר את חשיבותו הקיומית של אתגר הגיור. זהו גם הנושא שעומד במרכז ספרו החדש של הרב אליעזר מלמד, "מסורת הגיור".
מתי בפעם האחרונה למדתם ספר הלכה שמשתרע על 896 עמודים, וסיימתם את הלימוד בתחושת "וואו"? זו הייתה החוויה שלי. זה איננו עוד ספר הלכה; זוהי יצירה מקיפה הפורצת דרך חדשה של כתיבה, ניתוח, לימוד ופסיקה. מעבר לחשיבות העצומה של הספר מצד סוגיות הגיור שהוא עוסק בהן והדרך האמיצה שהוא מציע ללכת בה, יש לו חשיבות לא פחותה מצד דרך העיסוק בהן. למונח "תורת ארץ ישראל" ניתן ביצירה הזו מובן נוסף: בירור ההלכה וניסוחה מתוך זיקה חזקה של אחריות כלפי העם והארץ, ומתוך הבנת ההקשר ההיסטורי של ההלכה והשפעתה על המציאות.
יהודיותה של מדינת ישראל תלויה, לפני כל היבט אחר, ברוב יהודי מוצק בגבולות הארץ. מבין האתגרים הניצבים בפני זהותה היהודית של ישראל, שאלת מעמדם ויהודיותם של "חסרי הדת", עולים מכוח חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה, היא החריפה ביותר. לאחר גלי העלייה האחרונים ממדינות ברית המועצות לשעבר, חיים כיום בישראל כחצי מיליון חסרי דת כאלו. כמה אלפים מהם חיים כנוצרים, אך רובם המוחלט חיים כיהודים ישראלים לכל דבר. הם לומדים בבתי ספר עבריים, מתגייסים לצה"ל, לומדים במוסדות האקדמיים, משתלבים בשוק העבודה ומתנהגים כחבריהם החילוניים־מסורתיים. הם דומים בכול, אבל שונים בדבר מהותי אחד: הם אינם יהודים כהלכה.
המציאות הזו היא אתגר מתעצם ורב־ממדי. מספרם של "חסרי הדת" גדל כל העת, בשל עלייה וריבוי טבעי. מחד גיסא הם ישראלים לכל דבר, מאידך גיסא הם מרגישים שאינם שייכים לחלוטין לעם ולארץ שהם חיים בה, בגלל ההבדל הזהותי־דתי בינם ובין חבריהם. המציאות הזו היא אתגר גם לחברה היהודית־ישראלית המקיפה אותם. כשחיים יחד כישראלים, נוצרים מטבע הדברים קשרי זוגיות שמובילים ל"התבוללות" בתוך ישראל. יתרה מזו, סקרים מראים שפחות ופחות ישראלים מייחסים חשיבות לזהותו הדתית־הלכתית של בן הזוג. בעיניהם מי ששירת בצה"ל וחי כאן, הוא יהודי דיו כדי שיוכלו לבוא עימו או עימה בברית הנישואין. על כן, השנים הנוקפות מעצימות את האתגר ולא מעלימות אותו.
אל מול האתגר הזה, הפתרון המתבקש הוא גיור של הרוצים בכך. סקרים בקרב "חסרי הדת" מראים שלרבים מאוד מהם יש רצון להצטרף לעם היהודי. אלא שמסיבות ידועות, קצב הגיור שלהם קטן בסדרי גודל מקצב הגידול של הקבוצה הזו. בשלושים השנים שחלפו מאז תחילת העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות, מספר המתגיירים מקרב העולים בכל שנה עומד על כ־1,500. נוכח קצב הגידול של הקבוצה הזו, הדבר משול לייבוש הים בכפית.
הנחות היסוד מוצהרות
המוקד ההלכתי של הדיון הזה נוגע לשלוש סוגיות מרכזיות: משמעות "קבלת עול מצוות" בעת הגיור, ועד כמה ישנה דרישה לקיום אורח חיים דתי אחרי הגיור; "גיור קטינים" שהוריהם אינם מתגיירים או לא מקיימים אורח חיים דתי; גיור לקראת נישואין לבן זוג יהודי. סוגיה כואבת אך שולית יותר בהיקפה היא האפשרות לבטל גיור. קשה להפריז בעוצמות הלהט שהדיון ההלכתי־פוליטי בסוגיות הללו עורר, בעיקר בשלושת העשורים האחרונים.
האתגר ההיסטורי הזה דורש פתרון בקנה מידה היסטורי. הרב אליעזר מלמד נענה לאתגר, ובמקרה הזה, היקפו הנרחב של הספר מלמד על היקף המפעל ועוצמתו. בכמה היבטים חשובים, הוא נכתב בדרך שונה מספרי ההלכה המקובלת, ובזהירות ניתן לומר שהוא שונה מכל מפעל הלכתי שקדם לו. הוא מתווה דרך שאפשר ואף ראוי ללכת בה כאשר מתמודדים עם אתגרים הלכתיים בקנה מידה היסטורי, ויש נוספים כאלה הניצבים בפנינו.
הנכונות להעפיל אל ההר ניכרת כבר בפרק הפתיחה. האתגר הניצב בפני מדינת ישראל והחברה הישראלית מוצג במלוא עוצמתו, וכבר בשלב הזה ברור שהספר מכוון להתמודדות משמעותית ואמיצה, תוך התבוננות בסוגיה בפריזמה לאומית ורוחבית־עקרונית, ולא דרך קוף המחט של סוגיות הגיור הנוגעות למתגייר הבודד.
לצד מאפיינים רבים אחרים, ראויות לציון שתי הנחות יסוד המונחות בבסיס המפעל ההלכתי הזה, ובאופן שאיננו מאפיין ספרי הלכה, אף מוצהרות בפה מלא. האחת היא הטווח הכרונולוגי של הדיון ההלכתי הרלוונטי מבחינה היסטורית. והשנייה, המהווה גם חוט השני של הספר, היא ההשפעה המכרעת שיש למקום ולזמן על פסיקת ההלכה של הפוסקים השונים בסוגיה. במה דברים אמורים?
נוכח השאלה התקדימית העומדת על הפרק – גיור במציאות הישראלית, שבה המתגיירים חיים במדינה יהודית – המענה לה יכול לבוא רק מפסיקה המתייחסת למציאות מודרנית זו, או מציאות דומה לה. פסיקה של הראשונים למשל, נכתבה בתקופה שבה טיב היחסים בין היהודים לסביבתם היה שונה באופן קיצוני מזה של ימינו, וכך גם מחויבותה של הקהילה היהודית לתורה ולמצוות. למעשה, שאלת דרך ההצטרפות לעם ישראל במאפיינים הדומים למציאות העכשווית מופיעה על במת ההיסטוריה רק החל מאמצע המאה ה־19, כאשר החילון פשה בעם ישראל.
ההחלטה על קו הגבול המאוחר לדיון ההלכתי מעניינת עוד יותר. נוכח הסערה הפוליטית־הלכתית שמעוררת הסוגיה הזו עד היום, והאלימות שנוקטים המחמירים כלפי מי שמעז להקל, מניח הספר שפוסקים שפעלו החל משנות השבעים של המאה הקודמת היו כה מורתעים מלפסוק אליבא דדינא, שאין מקום להביא את עמדותיהם (קו פרשת המים היא פרשת "גיורי וינה", ואכמ"ל). זאת לצד הרצון לעסוק ב"מסורת הפסיקה", הגדרה שאיננה כוללת את פוסקי הדור הנוכחי.
לדיון הלכתי מקיף ישנם מאפיינים מקובלים. הוא יוצא מן התלמוד; לעיתים תוך מעקף בפסוקים ובמשנה, על פי רוב כאילוסטרציה. לאחר מכן הוא צועד, לאורך הדורות, בעקבות ראשונים ואחרונים, כשהערוץ המרכזי עוקב אחר הפוסקים המובהקים, ומשעולי צד מטפסים בסברות פרשני התלמוד ופוסקים נוספים. סברות הראשונים וההתבססות עליהם הן כלי פסיקה מרכזי, שהרי ראשונים כמלאכים. ועם זאת, במקרים רבים דווקא אחרוני האחרונים הם שמכריעים את הכף. מאפיין נוסף של הדיון ההלכתי הוא ניתוק מסוים ממקום וזמן. מעבר לריבוד הדורי המקובל, ההתייחסות להקשרה ההיסטורי והמקומי של הפסיקה על פי רוב לא קיימת, או שהיא מוגבלת.
לא כך כאן. אף שהדיון הקלאסי בתלמוד ובראשונים, פרשנים כפוסקים, לא נזנח, הנחת המוצא המוצהרת היא שפסיקתם היא תשתית לדברי הפוסקים המאוחרים אך אינה רלוונטית לגופה. זאת משום ההקשר ההיסטורי שבו פעלו, וגם משום שהפוסקים שפעלו בטווח הזמן הרלוונטי פירשו את דבריהם לכאן ולכאן, וממילא אין טעם להידרש לעומק דבריהם ולפסוק הלכה לפיהם.
החידוש השני, שהוא למעשה גם שדרת הדיון במפעל שלפנינו, הוא מתן משקל מרכזי להקשר ההיסטורי של הפסיקה. זאת מתוך הבנה שהמציאות הקונקרטית שמתוכה באה השאלה ולגביה ניתנה הפסיקה, היא בעלת חשיבות מכרעת להבנת העמדה ההלכתית. למעשה, לימוד הפסיקה ההלכתית במנותק מההקשר ההיסטורי איננו מאפשר הבנה אמיתית של הפסיקה. על כן, המפעל שלפנינו הוא אומנם הלכתי, אבל הבסיס והמסגרת לדיון הם היסטוריים־דקדקניים. הדבר בא לידי ביטוי מודגש בחלקו הראשון של הספר, המביא את הדיון ההלכתי גופו, אבל באופן מכריע בחלק השני של הספר.
החלק הזה בנוי על בסיס חלוקה גיאוגרפית של הקהילות היהודיות בעולם, ובחינה כרונולוגית של הגישות ההלכתיות השונות בכל אחד מהאזורים. פרק אחד מיוחד לצפון אמריקה, אחר לצפון אפריקה, לישראל, לגרמניה וכן הלאה. כל פרק כזה נפתח בסקירה של הדמוגרפיה היהודית ומצבה של הקהילה באזור המדובר, תוך התמקדות בפרמטרים רלוונטיים כמו הרקע ההיסטורי לצמיחת הקהילה, היקף החילון, השתייכות לזרמי היהדות השונים, היקף הנישואים הבין־דתיים, גישתו של החוק לנישואים כאלו ועוד. בתוך כל פרק מובאים פוסקי ההלכה שפעלו באזור הגיאוגרפי המדובר, ולפני ניתוח דבריו של כל פוסק מובא רקע ביוגרפי קצר על מעמדו, תולדותיו ויחסו לסוגיות אחרות הנמצאות על התפר שבין הלכה ומודרנה. גם בלי הדיון ההלכתי שבא לאחר מכן, מדובר בעבודה היסטורית נהדרת ורחבת מבט.
ההקשר ההיסטורי איננו מתפקד כאן כקישוט, אלא הופך למרכיב מכריע בדיון ההלכתי גופו. אדגים: כאמור, אחת הסוגיות הלוהטות בנושא הגיור הוא "קבלת עול מצוות". כלומר, האם המתגייר ישמור מצוות לאחר הגיור. על כן, כאשר פוסק מאפשר גיור במצב שבו ברור לגמרי שהוא הבין כי המתגייר חי בבית שאיננו שומר מצוות ובקהילה שאינה דתית, גם אם לא אמר במפורש ששמירת מצוות אינה דרישה בגיור, ברור שהוא סבור כך.
מדוגמה זו ואחרות עולה כי לימוד פסיקת ההלכה ללא הבנה מעמיקה של ההקשר ההיסטורי – משולה לעיון במציאות בעין אחת עצומה. במשתמע, העיון המחודש הזה מכרסם בלגיטימציה של דיונים הלכתיים רבים, שלא לקחו בחשבון את ההקשר ההיסטורי.
מפעים לא פחות רוחב היריעה של המקורות המוצגים בחיבור: בספר מובאים לא פחות מ־220 פוסקים וכ־1,000 תשובות הלכתיות. בהם גדולי עולם מדורות ראשונים ואחרונים, אבל לצידם גם פוסקים פחות מוכרים, בני מערב ובני מזרח, כאלה שחיו ברחבי העולם היהודי ופסקו בתוך הקהילות ומתוך שימת לב ואחריות לשרידותן ולמצבן הרוחני. מקום של כבוד, כזה שנדיר בפסיקה המקובלת, אפילו אצל פוסקים ספרדים, ניתן לחכמי צפון אפריקה וחכמים שהם "יוצאי ספרד ואזור ארץ ישראל", כמו מצרים, יוון ועוד.
הכרה ברצף הדתי
היבט אחר, חשוב ומועיל, לעיון ולמעשה, הוא שימוש בקטגוריות סוציולוגיות רלוונטיות. בעולם של חיים דתיים על הרצף, בולט יחסם של פוסקים רבים לחברה היהודית העכשווית בצבעי שחור ולבן: דתיים ושאינם, שלומי אמוני ישראל ומורדים. הספר מציע חלוקה עשירה יותר של התייחסות בקרב יהודים לעולם התורה והמצוות. לצד שומרי מצוות, הוא מכיר גם במסורתיים וגם ב"בעלי זהות יהודית" כקבוצות התייחסות שונות. יתרה מזו, מאחר שהזהות היהודית של ישראלים מוטמעת בעצם החיים בישראל ובנכונות לחיות כאן ולעיתים גם למסור את הנפש על כך – גם לכך ניתן, באופן פורץ דרך, משקל ערכי־הלכתי.
לצד אלו, פרק שלם מוקדש גם לשיקולים הערכיים שצריכים להילקח בחשבון בעת פסיקה בסוגיות הללו. דוגמה ל"שיקול ערכי" כזה הוא השואה והפגיעה הנוראה שספג העם היהודי. האם יש בכך נימוק להחמיר בגיור? להקל? אכן, שאלות ערכיות והשקפות עולם מוטמעות דרך קבע במעשה פסיקת ההלכה "הרגיל", אבל דיון נפרד ומודע בהן והעמדתן בחזית, מצויים פחות.
חידוש נוסף, משמעותי ומאיר עיניים, הוא הרפלקסיה העצמית שמציע הספר על דרך כתיבת הדיון ההלכתי. פרק שלם, ועוד כמה תתי־פרקים, מוקדשים לבחירות המתודולוגיות־הלכתיות שבדרך היצירה והפסיקה, אם מתוך רצון להסביר ואם כדי להצדיק את המפעל המיוחד הזה. כך או כך, בניגוד למצוי בדרך כלל, הלומד איננו צריך לנחש או להעריך את תפיסת עולמו של הפוסק; היא מוצהרת בהרחבה ובגאון. על כל אלו, ראויה מאוד לציון גם שפתו של הספר. לא שפה הלכתית מפותלת הנהירה רק ליושבי בית מדרש, אלא עברית עכשווית שווה לכל מי שיש לו יד ורגל בספרות תורנית, ואף למי שאינו רגיל באלו ונכון להתאמץ מעט.
דרך יצירתו של המפעל הזה ייחודית גם היא. על חזית הספר חתום הרב מלמד, והוא הכותב המנחה המרכזי של הכתיבה. אבל מאחורי המפעל עומד "מכון הר ברכה" בהובלת הרב מאור קיים, כשלצידו פועלים עוד שמונה פוסקי הלכה ושני היסטוריונים שהם גם רבנים. כשם שהישג מדעי פורץ דרך מושג על פי רוב על ידי צוות חוקרים גדול ומשאבים משמעותיים, גם כאן, המפעל ההלכתי שהוליד תוצאה רחבת היקף כזו, נסמך על מאמץ משותף לבירור הלכתי־היסטורי.
פסיקת ההלכה בדורנו בסוגיות "קלאסיות" יכולה אולי להמשיך ולצעוד בדרך המסורתית של פוסק יחיד, היושב בין המשפתיים ועונה לשאלות הפונים. אבל השאלות ההלכתיות הגדולות והעקרוניות יותר, אלו שנולדו בעקבות שינויים שעברו על העולם ועל העם היהודי במאתיים השנים האחרונות, וכמובן אלו שנובעות מריבונות יהודית בארץ ישראל, מצריכות גישה אחרת. הן תובעות, ראשית לכול, נכונות של פוסקים לדון בהן תוך מתן משקל הלכתי למשמעותה של המודרנה, לאחריות היהודית שמולידה ריבונות יהודית, לחיים בארץ ישראל ועוד.
"מסורת הגיור" הוא פריצת דרך בעולם הגיור. המסע ההיסטורי־הלכתי המרתק שהוא מוליך בו את הלומד, מראה שרוב הפוסקים נוטים להקל בכל הסוגיות הנוגעות לגיור שעל הפרק. אם גישה הלכתית זו תאומץ הלכה למעשה, היא תוביל לשינוי אסטרטגי לטובה בזהות היהודית של ישראל. לצד זאת, הספר מציג גם מודל חדש לדרך שאפשר וצריך ללכת בה כדי לתת מענה ראוי לשאלות הלכתיות חדשות.