זהות

היהדות היא ממד עומק של הציונות. אל תוותרו עליה

המרחק של מי שאינו דתי ממקורות היהדות הוא לא דבר חדש, אבל הקרבות הפוליטיים סביב הרפורמה המשפטית והדרישות המופרזות של החרדים למימון לימוד התורה, מחריפים את הרתיעה מהם

למלחמת הדת המתבססת והולכת ברחבי ישראל יש "נזק אגבי" נורא. חג השבועות, חג מתן תורה, הוא הזדמנות לחשוב מחדש על היחס הלא דתי כלפי המקורות היהודיים, שהם גם אוצר תרבותי-אינטלקטואלי בלתי נדלה, כיצד לנכס אותם מחדש ולהעמיק את הזיקה אל השורשים.

מאורעות החודשים האחרונים, והקואליציה שבשם אלוהים גורמת לביזוי וחילול היהדות, מחריפים את הניכור. שילוב המחאה נגד ההקצאות המקוממות שנסחטו לטובת אחזקת אברכים, בתנועת המחאה הכללית וההנגדה המסיתה בין "גוש אמוני" לגוש חילוני, רק מגבירים את החשש – לעתים המוצדק – מהקצנה דתית ומרחיקים גם את מי שיש להם עניין בסיסי במקורות שלנו וגורמים להם, בטעות נוראה, לזהות אותם עם הסמוטריצ'ים והגולדקנופים. זו טרגדיה.

לפני מאכלי הגבינה וסלי הביכורים המעוטרים, חג השבועות מציין את היום שבו עם ישראל קיבל את התורה על הר סיני. בין אם אתם מאמינים שזו אמת היסטורית או מיתוס מפואר, חמישה חומשי התורה, התנ"ך, פרשנויות חז"ל, המשנה, התלמודים, האגדה, דברי החוכמה והספרים הרבים מספור שנתחברו ברבות הדורות – שייכים כולם לכלל היהודים שחפצים בכך. ההיסטוריה היהודית היא גם כמה מלכים ומלחמות, אבל אולי יותר מכל עם אחר – היא גם ארמון דתי-אינטלקטואלי הכולל נורמות, ערכים, עצות לחיים ועושר עצום ורב שהוא שלנו.

הציונות והמשכה במדינת ישראל היא מפעל חילוני. אבל כזה שביקש להמשיך בדרך אחרת את הקיום היהודי בארץ ישראל ולא להתחיל הכל מחדש. הוגי הציונות וגדולי הרוח העבריים היו נטועים בעולם היהודי כשם שהיו נטועים בעולם המערבי. התנ"ך היה נר לרגליו של דוד בן-גוריון. גם חלק מהמנהיגים הישראלים שבאו לאחר מכן, ובוודאי רבים מהאינטלקטואלים והיוצרים העבריים ראו במקורות הללו בסיס לחייהם ועומר ליצירתם. כך למשל יצירתו הגדולה הראשונה של מאיר שלו היתה "תנ"ך עכשיו". זניחת המקורות הללו היא ויתור על ממד עומק של הציונות.

התהום הפעורה בין החרדים ואלו שמכנים את עצמם "המחנה האמוני" לבין רוב היהודים הישראלים האחרים לא חדשה. הקואליציה הנוכחית, ערכיה ה"יהודיים" והמהפכה המשפטית שנועדה לאפשר לה להשליט אותם, העצימה אותה וחשפה אותה במלא כיעורה. תוצאת לוואי של המאבק החשוב נגדה היא שרבים מהמוחים מרגישים שהואיל והקואליציה מייצגת את היהדות, הרי שהם צריכים לבחור את הצד הדמוקרטי ואת הערכים ההומניסטיים ובכך למעשה לוותר על תביעתם וזיקתם להיבטים היהודיים של המדינה ובעיקר ליהדות עצמה ואוצרותיה.

דוד בן גוריון במפגש עם חוג התנ"ך בביתו. צילום: COHEN FRITZ, לע"מ

ויתור כזה יהיה בגדר אסון כפול. בסוג של סחרור לתחתית, ככל שהבעלות על הפרשנות והעיסוק ביהדות יהיה "שייך" לקבוצה אחת, רוב האחרים יוותרו ויתרחקו. שנית, וחמור הרבה יותר, יהיה בכך ויתור על היסוד החוקתי-זהותי החשוב מאוד של ישראל, יהודיותה. אם המחנה הליברלי ייסוג ולא יאבק גם על הגדרת היהודיות של ישראל, הגרסה הקיצונית-לאומנית שמקדמים החרדים והחרד"לים תשתלט על המדינה ומוסדותיה. ובהיעדר היכרות עם המקורות היהודיים, היכולת של הרוב הציוני-חילוני להיאבק על זהותה של המדינה תיפגע.

המדרש מספר שכל יהודי שאי-פעם נולד או ייוולד היה נוכח במעמד הר סיני. משמעות המדרש היא כמובן לא נוכחות פיזית באירוע שקרה אי-שם לפני 3000 שנה, אלא שהתורה הזו, פרשנותיה והעושר שהיא הולידה, שייכת לכולנו. חג השבועות הוא הזדמנות לחשוב על איך להפוך את המאבק הקיומי-ערכי הנוכחי לא רק למאבק על ערכיה הדמוקרטיים של ישראל, אלא גם למאבק על ערכיה היהודיים, אבל האחרים לגמרי, מהיהדות שמקדמת הקואליציה הזו.

פורסם לראשונה ב'הארץ'.