אוכלוסייה שלמה מוחזקת כבת ערובה של אינטרסים צרים ומאבקים פוליטיים, שאינם משרתים לא את הישראלים ולא את הפלסטינים. על הקהילה הבינלאומית לשוב ולבחון את ההבדל המהותי בין עקירה כפויה לבין בחירה חופשית להגר.
דונלד טראמפ חולל סערה עולמית כאשר הכריז על כוונתו “לפנות את עזה ולבנות אותה מחדש”. מבקריו מיהרו לטעון שמדובר במעשה שעלול להיחשב פשע מלחמה: טרנספר כפוי של אוכלוסייה אזרחית הוא אכן פסול מבחינה משפטית ומוסרית. אולם ההתנגדות הכוללת שמופנית לא רק נגד רעיון של פינוי בכוח, אלא גם נגד האפשרות לאפשר לאנשים להגר מרצונם החופשי מתוך מצוקה הומניטרית – מעלה שאלות נוקבות בנוגע למניעים האמיתיים של המדינות המתנגדות למהלך.
הנסיבות מראות שהן נכונות להנציח את הסבל של הפלסטינים ולתת להם להמשיך לסבול ולמות בעזה כדי לשמר את האיום על ישראל. כמו לכל אדם בעולם, גם לפלסטינים צריך לתת את הזכות להגר למקום טוב יותר.
חמאס הפך את תושבי הרצועה למגן אנושי וחפר מאות קילומטרים של מנהרות מתחת לבתים, רחובות ושכונות. כתוצאה מכך, במהלך המלחמה, שמטרתה הייתה לפגוע בתשתיות טרור, נגרם הרס עצום גם לתשתית האזרחית ברצועה: שכונות שלמות נמחקו, מבנים רבים קרסו ותשתיות חיוניות כמו מים וחשמל חדלו מלתפקד. השיקום הצפוי עלול לארוך שנים רבות ולדרוש משאבים בינלאומיים אדירים. בזמן שהון עתק הופנה לחפירת מנהרות, נותרו האזרחים עצמם מחוסרי מיגון, חשופים לתקיפות ומהווים את הקורבנות העיקריים.
בעזה חיים כ-2 מיליון נפש, ולא מעטים מהם היו עוזבים אילו ניתנה להם האפשרות. באזור שנראה מוכה אסון מתמשך, המצב מזכיר סצנות מערי סוריה בעת מלחמת האזרחים – אז מיליונים נטשו את בתיהם וחלק ניכר מהם מצאו מקלט במדינות אירופה ואחרות. אך כשזה נוגע לתושבי הרצועה, ההיקף העצום של ההרס אינו מלווה, למרבה הצער, בתגובת הקהילה הבינלאומית שתספק להם את האפשרות לבחור בעתיד אחר. להפך, במהלך המלחמה, מצרים ומדינות ערביות אחרות סרבו במפגיע לקלוט פליטים פלסטינים גם כשהיה ברור שהסבל שנגרם להם ברצועה רב והסיכון לפגיעה משמעותי.
מנהיגים ברחבי האזור והעולם טוענים כי אי-אפשר להצדיק טרנספר בכוח של אוכלוסייה אזרחית – ובצדק. אולם במקביל, רבים מאותם מנהיגים אינם תומכים גם בהגירה מרצון של תושבי עזה המבקשים מקלט. סירוב זה מציב סימני שאלה כבדים: האם ישנם גורמים המעוניינים להנציח את סבלם של העזתים ככלי פוליטי במאבק נגד ישראל? לא קשה להיזכר בתקדימים היסטוריים: פליטים פלסטינים רבים, שחיים במדינות ערב וצאצאיהם, לא זוכים למעמד של אזרחים גם אחרי 77 שנים. לצד זה גם הקהילה הבינלאומית תורמת את חלקה לשימור הפליטות הפלסטינית ואף הקימה לשם כך את אונר״א, סוכנות האו״ם לטיפול בפליטים הפלסטינים. קבוצת הפליטים היחידה לה יש סוכנות ״משלה״. דומה שסביבת הסכסוך בוחרת לשמר את מצבם של הפלסטינים במעמד פליטות, וכל עוד כך הדבר – המאבק נותר סגור בלולאה אינסופית של עוינות.
הביקורת על טראמפ ומדיניותו ברורה ומתבקשת. פינוי בכוח פוגע בזכויות אדם בסיסיות ואסור שיקרה. אולם יש להבדיל בין פינוי כפוי לבין מתן הזדמנות הוגנת להגירה מרצון מטעמים הומניטריים. כשהחיים ברצועת עזה הפכו קרובים לבלתי אפשריים, ראוי שהקהילה הבינלאומית תפתח ערוץ בטוח לכל מי שבוחר לצאת כדי לבקש לעצמו עתיד אחר. מניעת יציאת עזתים הרוצים בכך וקליטתם במדינות אחרות, פוגעת בזכויות אדם יסודיות גם היא ומסכנת את הפלסטינים שחיים ברצועה.
“עקידת עזה” זו היא תזכורת כואבת לכך שאוכלוסייה שלמה מוחזקת כבת ערובה של אינטרסים צרים ומאבקים פוליטיים, שאינם משרתים לא את הישראלים ולא את הפלסטינים. על הקהילה הבינלאומית לשוב ולבחון את ההבדל המהותי בין עקירה כפויה לבין בחירה חופשית להגר – ולעשות כל שביכולתה לאפשר לפלסטינים בעזה, כפי שהיה ראוי לאדם בכל אזור מוכה מלחמות, לממש את זכותם לחיים בטוחים ולסיכוי לעתיד טוב יותר, גם מעבר לגבולות הרצועה. זו זכות אנושית בסיסית, וזו חובתו המוסרית של העולם כולו כלפי מי שנקלעו למעגל בלתי נגמר של סבל, הרס ומוות.