צעדת התפוצות בירושלים. צילום: אסתי דזיובוב TPS
צעדת התפוצות בירושלים. צילום: אסתי דזיובוב TPS
התפוצות

עד כמה באמת חשוב לנו הקשר עם יהדות התפוצות?

המשבר עם רוסיה סביב פעילותה של הסוכנות היהודית, שוב הציף את השאלה איזה מחיר מדינת ישראל מוכנה לשלם עבור דאגתה לשלומן של קהילות יהודיות בעולם

 

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. צילום: קובי ריכטר TPS

טיבו של המשבר עם רוסיה באשר לפעילות הסוכנות איננו ברור. האם הרקע הוא משפטי – רוסיה טוענת שהסוכנות הפרה את החוק המקומי – או שהוא מדיני, והמשבר הוא תירוץ פוטיני להפעלת כוח נגד ישראל מסיבות שמקורן בזירה האוקראינית, הסורית או הירושלמית?

התרחשות זו היא קריאת השכמה למחשבה מסודרת על דרך האיזון הנאותה בין האינטרס הישראלי לבין זה היהודי. בהקשר הנוכחי, בהנחה שפעולה תקיפה מצידה של ממשלת ישראל תועיל לשימור מעמד הסוכנות ברוסיה, האם ראוי לנקוט בה גם אם הדבר יגבה מהמדינה מחירים ממשיים, למשל, פעולת תגמול רוסית בדמות מכירה של טילי נ"מ מתקדמים לסוריה.

הדוגמאות רבות: בדיון שנערך במכון למדיניות העם היהודי הוזכרה פעולת צה"ל לחיסול מזכ"ל החיזבאללה לפני 30 שנה. כתגובה, החיזבאללה ביצע פיגועי טירור ביעדים יהודיים וישראלים בארגנטינה, שבהם נהרגו 111 בני אדם. ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, הודה, בדיעבד, שאילו היה ער לתגובה האפשרית כלפי יהודים בחו"ל היה שוקל מחדש את ההחלטה לצאת למבצע.

ומההקשר הצבאי להקשר הפוליטי: האם ראש ממשלת ישראל צריך לקחת בחשבון את הרגישויות של חלק גדול מהיהודים בתפוצות בנושאים של דת ומדינה כאשר הוא קובע מדיניות, גם אם יידרש לשלם מחיר פוליטי? ובהקשר הכלכלי: האם מותר למדינת ישראל להשתמש בכספי משלם המסים על מנת לתמוך כלכלית באינטרסים יהודיים מחוץ לישראל, כמו למשל, מימון "תגלית" או היבטים של חינוך יהודי בתפוצות?

צעדת התפוצות בירושלים. צילום: אסתי דזיובוב TPS

אלו דוגמאות שונות זו מזו, כמובן, אבל בכולן עולה השאלה: מהי מידת האחריות של ישראל לבני העם היהודי שאינם אזרחיה? רובנו תומכים בסולידאריות כלפי יהדות התפוצות. אבל האם אנחנו מוכנים לשלם על כך מחיר – ובאיזו מידה?

חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי מטיל חובה חוקתית על המדינה לשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם ולפעול לשימור המורשת של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות. החוק איננו מחייב את ישראל להוריד ידיים עם פוטין. ואולם, מעבר למצווה הפורמלית של החוק, עלינו לשקול את מידת נכונותנו לממש את היותנו מדינת לאום באמצעות שקלול האינטרס הכלל־יהודי אל תוך מקבילית האינטרסים הפנים־ישראלית.

זו איננה שאלה פשוטה: מצב הצבירה הריבוני הנוכחי הוא החידוש היהודי החשוב ביותר מזה אלפיים שנה. הריבונות מבחינה בין אזרח, יהודי ולא יהודי, לבין אחרים, גם אם הם יהודים. לכן, לכאורה, "מדינה נורמלית" תעדיף את האינטרס האזרחי. אבל ישראל היא לא רק דמוקרטית, היא גם יהודית. וככזו עליה להתחשב באופן משמעותי במי שמשתייך למעגל הזהות היהודי, אף שאיננו חלק ממעגל הזהות האזרחי, גם אם יש לכך מחיר.

לטווח הארוך, תרגום החזון וההצהרה של היותנו "מדינה יהודית" למערך של מעשים – דוגמת היד המושטת ליהדות אוקראינה ורוסיה – היא מימוש של סיבת קיומנו. אכן, האינטרס היהודי, בסופו של יום, הוא אינטרס ישראלי.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות