מאמרי דעה

גול עצמי מרהיב

ראש הממשלה התלונן שהדיון בחוק היסוד "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" נעשה באופן רדוד. נתניהו מכוון לכך שה"כצעקתה" של המתנגדים איננה מבוססת על ניתוח רציני ולכן היא לוקה בהבנת הנקרא. ואולם, התבוננות מקצועית בחוק – הן מהבחינה המשפטית והן מהבחינה החברתית – מעצימה את התחושה כי מדובר בתקלה בעלת ממדים היסטוריים.

רבות דובר בפגיעה שהחוק מסב למיעוטים הלא-יהודים החיים בתוכנו. גריעתו של ערך השוויון מאוששת את האמירה של חלק מהדרוזים שהם נמנים על הקבוצה היהודית בנשיאה בחובות ועל הקבוצה הערבית בקבלת זכויות. הכתף הקרה שהכנסת הפנתה להכרזת העצמאות נותנת משנה תוקף לתחושה של הערבים שישראל היא מדינה יהודית לערבים ומדינה דמוקרטית ליהודים.

בעוד שאכזבתם של הדרוזים וייאושם של המוסלמים והנוצרים ברורה לכל משקיף הגון, חשוב לעמוד גם על הפגיעה שהחוק מסב ל"אנחנו" היהודי.

המוטיבציה המרכזית של יוזמי החוק היא לאזן את פסיקת בית המשפט העליון בדור האחרון, שלטענתם, לקח לעצמו סמכויות לא לו, והרחיק לכת בהשלטת ערכים ליבראליים אוניברסאליים על פני ערכים יהודיים פרטיקולאריים. לשיטתם, חוק הלאום יחזיר את האיזון על כנו לא רק באמצעות הדגשת היהודיות בחיינו הציבוריים, אלא גם באמצעות החזרת המושכות בנושאי זהות לידיה של הכנסת.

ואולם, החוק עתיד להשיג תוצאה הפוכה מכוונת מחולליו: כלל ידוע הוא שחוק יסוד מעביר כוח וסמכות מידי הרשות המחוקקת אל הרשות השופטת משום שהוא מאפשר לבית המשפט לפסול חוקים של הכנסת. דוד בן-גוריון הבין זאת עוד לפני שהמונח "אקטיביזם שיפוטי" הפך להיות מושג גנאי. לפיכך מנע את חקיקתה של חוקה עם הקמת המדינה, בניגוד למקובל בעולם כולו. בן גוריון הבין, את מה שהקואליציה מצולקת המהפכה החוקתית מסרבת להפנים, שחוקה היא מקור הסמכות של בית המשפט בהגבלת יכולת הפעולה של הכנסת ושל הממשלה.

ככל שניסוחו של חוק יסוד רחב יותר, "מלכותי", עקרוני ולא קונקרטי, כך גם מתרחבת היכולת של בית המשפט, הפרשן, להצר את מתחם הפעולה של הרשויות האחרות. כך, בחוק החדש, מוזכרים מונחי מפתח הנוגעים לליבת הזהות – וביניהם "ארץ ישראל", "זכות להגדרה עצמית", "קיבוץ גלויות", זכות "לשימור תרבות", "מורשת תרבותית, היסטורית ודתית" – שהפרשנות העתידית שלהם, על ידי השופטים, עשויה להתברר כבעלת משמעות רבה בחיינו הריבוניים. מפליא לחזות בגול המרהיב שהקואליציה החליטה להבקיע לשערה היא, כאשר העצימה את כוחה של הרשות שאותה היא מבקשת להחליש דווקא במגרש החשוב מכול – הזהות.

זאת ועוד: המציעים בקשו לחזק את הרגש הלאומי של היהודים, אך בפועל החלישו אותו. כמה עגום לחזות ב- 45 חברי כנסת יהודים המצביעים נגד חוק הקובע כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. גרוע מכך, סאגת החוק הפכה את המוסכמה המקובלת על הרוב המכריע של היהודים בישראל לעניין שהוא נושא לוויכוח. אכן, בשבועות האחרונים התרחב מעגל האנשים, הממוקמים במרכז הפוליטי הישראלי, שבתודעתם נוצרה זיקה בין "בית לאומי" ובין "הפלייה"; בין "מימוש הזכות להגדרה עצמית" ובין "הדרה". זוהי תודעה כוזבת, שאין לה הצדקה עקרונית; גלולת רעל שהקואליציה הנוכחית שותלת במחזור הדם הישראלי.

בן-גוריון ובני דורו הבינו שהלגיטימציה למדינת הלאום תלויה במחויבותה לקיים שוויון לכלל האזרחים, ולכן כללו את השניים, "בית לאומי" ו"שוויון אזרחי", זה לצד זה, בהכרזת העצמאות. אדריכלי חוק הלאום החמיצו גם שיעור זה ובכך הם ממשיכים את המהלך המפלג אותנו, במסגרתו רכיבי יסוד של הזהות הישראלית מופקעים מרשות הרבים והופכים נחלת מחנה אחד: "דמוקרטיה" ו"זכויות אדם" לשמאל; "יהדות" ו"דת" לימין. המהלך האחרון עלול להתברר כמי שהפך את ה"לאום" לעניין של הימין. זוהי בכייה לדורות.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.