המבקשים לכלול את המגילה בחוקה הופכים אותה מנכס תרבותי לנשק משפטי. הכוונות הטובות שלהם לשדרוגה של המגילה עלולות להוביל להשמדת ערכה המיטיב עבור כולנו.
לאחרונה מועלות הצעות מצדדים שונים של המחלוקת הישראלית – ממפלגת ביחד בראשות בנט ועד לתנועה לאיכות השלטון – לכלול בפתח הטקסט החוקתי העתידי את מגילת העצמאות, ובכך להפוך אותה למסמך שיעמוד בראש הפירמידה הנורמטיבית בישראל. גם נשיא בית המשפט העליון בעבר, אהרן ברק, מציג עמדה דומה. האם הדבר ראוי?
אפשר להזדהות בהתלהבות עם המוטיבציה למהלך שכזה. המגילה היא טקסט קנוני ישראלי שאין שני לו. במשך שנים הבינו כולם את המשמעות הכמעט-ניסית של ההסכמה הרחבה אשר הושגה בין מנהיגי היישוב, שהצליחו ברגע כינון המדינה, כשעצם קיומה הוטל בספק, לברוא במילים את הרוח הישראלית של העם היהודי המתחדש בארצו. המגילה היא כמוסה של דנ"א ישראלי מזוקק, שדור המייסדים של המדינה שתל במחזור הדם הישראלי כמתנה לדורות. לכן, לכאורה, העלאתה על נס בפתח החוקה העתידית שלנו היא מהלך מתבקש.
ולא היא. מי שמעוניין לשמר את מעמדה הנישא של המגילה מעל המחלוקת הישראלית חייב להכיר בהבחנה שבין שני סוגים של שיח: שיח של זהות ושיח של זכויות. המגילה צריכה לשמש אותנו בשיח הראשון – כמכשיר מגבש זהות. היא נמל הבית הזהותי של הישראלים, שממנו הם יוצאים להפלגות בים המחלוקת הסוער, ואליו הם שבים למנוחת לילה משותפת. הצלחתה במילוי תפקידה ההיסטורי תלויה בשאלה אם היא זוכה לתמיכה עממית רחבה, רגשית ושכלית.
אולם תמיכה זו לא תוכל להתקיים אם המגילה תהפוך מקנון ישראלי מגדיר זהות לטיעון משפטי קובע זכויות. גרירת המגילה לשיח הזכויות תפגע בה משום ששיח זה מתנהל באמצעות הכרעות שיפוטיות, שבהן יש מנצחים ומנוצחים. וכאשר אחד הצדדים מבקש להכריע את יריבו באמצעות הסתמכות על המגילה הוא גורר את היריב לכפור בחשיבותה, וכך מדולל ערכה כנכס זהותי משותף.
הליך הגריעה מערכה הסמלי-זהותי-חינוכי של המגילה כבר החל: כך, בדיון הדרמטי בבג"ץ בעניין עילת הסבירות, עורך הדין שייצג את הממשלה(!) טען נגד הלגיטימיות של המגילה משום שחוברה, לדבריו, על ידי קבוצה לא מייצגת, נוסחה בחופזה והיא ישנה ואנכרוניסטית. בהמשך הסביר את דבריו וריככם, אבל השריטה העמוקה כבר פצעה את פני המגילה. מנגד, שופט בית המשפט העליון, בעמדת יחיד, קבע בדיון בעניין "חוק טבריה" כי המגילה היא נורמת היסוד עליה עומד המשפט הישראלי כולו. הוא פתח במהלך אינטלקטואלי-משפטי המבקש לעשות שימוש במגילה כמכשיר משפטי שמכוחו אפשר יהיה לבצע ביקורת שיפוטית אפילו על חוקי יסוד. השופט חזר על עמדה זו בפסק דין שניתן בשבוע האחרון בעניין "חוק הקפאת מעצרי עריקים חרדים". לשיטתו, החוק המדובר "נחקק שלא במסגרת סמכותה של הכנסת, ודינו בטלות" כיוון שהוא פוגע בזכות ל"שוויון גמור" שמוקנה לכלל האזרחים מכוח החלק המשפטי-אופרטיבי שהשופט מייחס למגילה.
המבקשים לכלול את המגילה בחוקה משדרגים את עמדתה והופכים אותה מנכס תרבותי לנשק משפטי. הכוונות הטובות שלהם לשדרוגה של המגילה עלולות להוביל להשמדת ערכה המיטיב עבור כולנו.
אנחנו סובלים מתסמונת רעילה: השיחה הישראלית נוטה למקם את עצמה בשיח הזכויות ולהזניח את שיח הזהות. אנחנו בוחרים להעביר את מרכז הכובד של המחלוקת התרבותית מהמרחב הציבורי – אידיאולוגיה, פוליטיקה ושוק רעיונות – אל המרחב השיפוטי שבו נופלות ההכרעות. אוהבי המגילה חייבים להתנגד להצבתה במגרש המשפטי. אסור להכריע בדיון על ביקורת שיפוטית של חוקים וחוקי יסוד על סמך שורותיה הנאצלות של מגילת העצמאות. לנוכח המציאות במדינה יש צורך גדול, קיומי, להיאחז ביתד של הסכמה שיכולה לאחד אותנו – והדבר היחידי שמתקרב לכך, המסמך החילוני הקדוש היחיד, הוא מגילת העצמאות. אסור לבזבז את מתנת דור המייסדים.
