המכון בתקשורת

והיא שעמדה

"וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ! שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם"

אחד הקטעים האופטימיים אבל גם טרגיים בליל הסדר, שזכה ללחנים רבים ויפים הוא "והיא שעמדה". היא, הבטחתו של האל לגאול את עם ישראל, עומדת לנו בכל דור. גם כאשר האופק שחור, ועומדים לכלותנו, נדע שהאל, העומד בהבטחתו, יחלץ לעזרנו. ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של עם ישראל מלמדת ששני אלו התקיימו. האיום על קיומו של עם ישראל, התמיד לצערנו, ולעתים היה מוחשי מאוד. אבל למרות זאת, העם היהודי שרד חורבן וגלות, והוא שוב בארצו.

מהו האיום עליו מדבר בעל ההגדה? מה יכול להביא לכיליוננו?  האיום האחד, המובן מאליו, הוא האיום הפיזי. במשך הדורות, בגלות אבל גם ביושבנו בארץ ישראל, זה היה איום מרכזי. האיום האחר, שגם הוא בא לידי ביטוי שוב ושוב לאורך הדורות הוא האיום הרוחני. רוב העמים שעלו על במת הההיסטוריה ונעלמו כשהם מותירים אחריהם כמה כתובות חקוקות בסלע במקרה הטוב, כלו בגלל שגרעין הקיום הרעיוני שלהם התמוסס בתוך תרבות אחרת. האיום הזה התמיד גם הוא כלפי העם היהודי. בין אם בכפיה, או כרעיונות אלטרנטיביים אל מול אלו היהודיים. אבל המסורת היהודית על שורשיה העמוקים ידעה להתמודד גם איתו. רק אתגר אחד הוביל את עמנו לחורבן אחר חורבן. אתגר האחדות הפנימית והסכנה למלחמת אחים. ממלכת ישראל הראשונה התפצלה וחלק הארי שלה, עשרת השבטים, יצא לגלות ונעלם. ממלכת ישראל השניה התדרדרה למלחמת אחים שהביאה בסופו של דבר לחורבן וגלות, ממנה לקח לנו 2000 שנה להשתקם.

ערב הפסח של שנת תשפ"ב מדינת ישראל והעם היהודי חזקים מאוד. במובנים המדיניים, הכלכליים, הטכנולוגיים ובמובנים נוספים, ייתכן ואנו נמצאים בשיא היסטורי. אכן, האיום הפיזי של אנטישמיות על יהודים ברחבי העולם מרים ראש, אבל הוא אינו ממשי כבעבר. גם מדינת ישראל נותרה מוקפת אויבים מדרום ומצפון, בהם כאלו המצהירים על רצונם להשמידנו. אבל אל מול האיום הזה, ניצבת עוצמתנו הצבאית חסרת התקדים. גם האיום הרעיוני עדיין מלווה אותנו. מדי שנה אנו מאבדים יהודים רבים החיים בתפוצות ומוותרים על זהותם והזדהותם היהודית. ועדיין, גרעין הזהות היהודי חזק, וחיי הרוח של היהודים שוקקים ומשמעותיים מאי פעם.

דומה שרק אל מול אתגר אחד איננו יכולים, זה של הפיצול והפרוד הפנימי. מאבקים פנימיים אפיינו את המפעל הציוני מראשיתו. גם מדינת ישראל מעולם לא הייתה חפה מהם. ועם זאת דומה שהשנים האחרונות הפכו את החברה הישראלית לשבטית, ועיצבו בה מחנות מובחנים שמנהלים ביניהם מאבק מר וקשה. זר כי ייקלע למקומותנו, ויחשף ל'פיד הפוליטי' הלאומי, יתרשם כי מדובר באויבים ולא בעם אחד. דומה שלאתגר הזה עוד לא מצאנו פתרון.

סקרים מהשנים האחרונות מראים שכ-95% מהציבור הישראלי חוגג את ליל הסדר. ערב אחד בשנה, כל העם מתאחד מול ההגדה, סביב שולחן עליו מצות, וזוכר את הסיפור הלאומי שלנו. כל אחד בביתו, אבל יחד. השנה יסבו איתנו גם עולים זה מקרוב באו ופליטים שברחו מאימת המלחמה באוקראינה. יהי ליל הסדר הזה סמל לא רק לשחרור מהשיעבוד אלא גם סמל לאפשרות לאחדות ותרופה שתמתיק במקצת את מרור הפרוד.