יחסי ישראל והתפוצות

הניחו לחוק השבות

חוק השבות הוא החוק החשוב ביותר סמלית ומעשית למימוש זהותה של ישראל כ"מדינה יהודית".

על פיו, הזכות לשבות שמורה למי שהוא בן לאם יהודיה או שהתגייר, כמו גם לצאצאיו בדור השני ובדור השלישי (סעיף הנכד) ולבני זוגם. המהלך המהפכני, הייחודי בהיסטוריה האנושית, של עם גולה ששב לארצו לאחר אלפי שנות גלות פונה לכל אלו, ובהם רבים שאינם מוכרים כ"יהודים" על פי חוקי מדינת ישראל ועל פי ההלכה האורתודוקסית, אך הם אחינו, מ"זרע ישראל".  

עולים מאוקראינה בנתב"ג. צילום: גדעון מושקוביץ TPS

לפני הבחירות הציע השר ליברמן, כי הזכות לשבות תורחב גם לדור רביעי – הנינים. כעת, לאחר הבחירות, יש המבקשים לפעול באופן הפוך – לבטל את סעיף הנכד. מה ראוי?   

העובדות הן שמספר זכאי השבות (וצאצאיהם) שקיבלו אזרחות ישראלית אף שאינם מוכרים כיהודים, מגיע לכ – 450,000 נפש. אחד מכל עשרים ישראלים, בקירוב. המספרים במגמת עליה, כיוון שכיום כשלושה רבעים מהעולים מכוח החוק נמנים על קבוצה זו. 

המתנגדים לסעיף הנכד טוענים שחלק מהעולים אינם בלי זיקה ממשית ליהדות או לישראל ומהגרים לכאן מטעמי נוחות. התמשכות המצב, כך נטען, עלולה לדלל את "יהודיותה" של ישראל, תוך יצירת קבוצה לאומית שלישית, שאיננה יהודית או ערבית. גם הלגיטימיות הבינלאומית של חוק השבות, לטווח ארוך, עלולה להיפגע באמצעות טענות שמטרתו איננה קיבוץ יהודים למולדתם, אלא דילול החלק הערבי באוכלוסייה הישראלית. 

זאת ועוד: סעיף הנכד, כאשר אין לצידו מהלך משלים שמאפשר גיור נרחב של העולים, יגדיל את היקף הנישואין בין יהודים לשאינם יהודים בישראל, ולכן יתגברו הלחצים בקרב הציבור החרדי, הדתי ואף המסורתי ליצור ספרי יוחסין של יהודים. כך ייוצר פילוג בעל משמעויות מרחיקות לכת בין קבוצות של ישראלים שאינן מתחתנות זו בזו.   

מול כל אלה, המתנגדים לביטול הסעיף מדגישים כי זכאי השבות הם  צאצאי יהודים שהריחוק מעמם נגזר מנסיבות חייהם והגיעה העת לאפשר להם לחזור לחיק עמם. בואם ארצה הוא ברכה למדינת ישראל שמתחזקת ומתעצמת באמצעותם. החשש מפני הצפת מאסיבית של ישראל במבקשי עלייה שאינם כנים – אין בו ממש.  

ביטול הסעיף עלול להתברר כהפרה מהדהדת של ברית הסולידאריות בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין מיליונים המזדהים כבני הלאום בתפוצות. כידוע, שיעור הנישואים הבין-דתיים בקהילות היהודיות מחוץ לישראל עולה על 50% ולכן רבים מהצעירים בתפוצות, הרואים עצמם כיהודים, הם זכאי שבות רק מכוח "סעיף הנכד". השינוי המוצע יתפרש אצלם – ואצל בני משפחתם, כולל אלו המוכרים על ידי המדינה כיהודים – כהכרזה של מדינת הלאום היהודית כי הם אינם אחינו. מבחינתם, המדינה תתן להם גט כריתות שעלול להוביל לניתוק זיקתם לישראל ואף לפיתוח טינה כלפיה.  

ואולם, מעבר לחילוקי הדעות האמורים, קיים שיקול-על שמכריע את הכף בבירור, נגד כל שינוי, מרחיב או מצמצם, של חוק השבות: יהיה זה אסון אם חוק השבות יהפוך להיות, מכאן ולהבא, חלק מה"קח ותן" הפוליטי השוטף בישראל. אם כל קואליציה נכנסת תשנה את החוק, ותגדיר על פי העדפותיה את קבוצת הזכאים להשתתף בתהליך ההיסטורי של קיבוץ הגלויות, יהפוך החוק הנאצל הזה, תמצית ההצדקה לקיומנו, למנה נוספת בתפריט המחלוקת הישראלית. 

הפוך על הפוך: המבקשים לחזק את יהודיותה של ישראל באמצעות ביטול סעיף הנכד, חותרים למעשה תחת יהודיותה, משום שהם מגמדים את חוק השבות אל תוך המידות הצרות של "עמדה" פוליטית ספציפית. אם יבוטל הסעיף כיום, אפשר להניח שקואליציה עתידית בעלת הרכב שונה, תבקש להרחיב אותו גם לדור רביעי, בהתאם להשקפות חבריה.  

מי שחושש מההשלכות של גידול הקבוצה הלא יהודית בקרב העולים חייב לשקול את עמדתו באשר למדיניות ההלכתית הנדרשת ביחס לגיור של עולים מזרע ישראל המעוניינים בגיור. על כל פנים, את חוק השבות יש להשאיר על כנו. פירוקו והרכבתו מעת לעת ירדדו את משמעותו ויפגעו קשות בנכס תשתית היקר ללב עולנו, שהוא ליבת הציונות.  

מאמרו של פרופ' ידידיה שטרן פורסם לראשונה ב'ידיעות אחרונות'.