דמוקרטיה

משווים ומעלים

חסימת הכבישים, שהפכה לפרקטיקה נפוצה בימים אלו, פוגעת בשגרת החיים ובחופש התנועה של מי שאינם שותפים למחאה. אם לא נקבע כללי משחק לניהול המחלוקות נתדרדר לאנרכיה.

בין העומסים של חמישי לפקקים של ראשון, נוספו לנו בשנה וחצי האחרונות ימי זעם, שיבוש וחסימות כבישים. למציאות של מתחים מתמידים סביב שלל סוגיות, הצטרפו בשנים האחרונות הפגנות נגד שלטונו של נתניהו, מחאות נגד המהפכה המשפטית ולאחרונה מחאות בעד סיום המלחמה ושחרור החטופים מעזה. את אלו ליוו כתמיד מחאות של חרדים נגד גיוסם, מחאות של מתנחלים נגד הפקרתם ומדי פעם גם מחאות של יוצאי העדה האתיופית או קבוצות אינטרס אחרות. לצד הפגנות ועצרות בכיכר העיר, כמעט בכל ההפגנות הללו הפכה חסימת צירי תנועה ראשיים לחלק בלתי נפרד מפעולות המחאה. וכך, כבר חודשים ארוכים מאוד, מאות אלפי ישראלים מוצאים את עצמם תקועים עוד שעות בפקקים, ומשלמים מחיר כבד על זעמם של המוחים.

חופש הביטוי, ובתוכו הזכות להפגין, הם ליבתה של הדמוקרטיה. צריך לשמור עליהם מכל משמר. אבל גם חופש הביטוי וההפגנה אינו החירות להפרות סדר ואנרכיה. גם הזכות להפגין, כפי שחזר וקבע בית המשפט, אינה מוחלטת. כדי לקיים הפגנה יש צורך ברישיון ובנקיטת אמצעים להבטחת שלומם של המוחים וסביבת המחאה. היעדר רישיון, וחריגה מתנאיו, יכולים להפוך את ההפגנה ללא חוקית, ופעילות אלימה אגב הפגנה אינה חלק מחופש הביטוי.

כך גם באשר לחסימת כבישים. אלא אם אושרה, חסימה שכזו היא עבירה על החוק לכל דבר. גם אם מדובר בביטוי של מחאה, צודקת ככל שתהיה, אין בכך כדי להכשיר אותה. מי שמחליט לחסום צירי תנועה ראשיים יודע שהוא עובר על החוק. חובתה של המשטרה למנוע חסימות כאלו או להפסיק אותן, גם תוך כדי הפעלת כוח סביר.

חסימת כבישים, ודאי באופן רציף ומאסיבי, אף היא אינה לגיטימית. כאבם של המוחים לא מצדיק כל מעשה וכל פגיעה באחרים. במקרה הזה מאות אלפי אזרחים. מול רצונם הלגיטימי של המוחים להביא את עניינם לסדר היום הציבורי ולהפעיל לחץ על מקבלי החלטות, עומדת זכותם של רוב האזרחים שאינם שותפים למחאה, ולרוב גם לא שותפים לעמדות שהיא מייצגת, לשגרת חייהם וחופש התנועה שלהם. פגיעה מאסיבית באלו, גם בשם האינטרסים הצודקים ביותר, היא לא רק לא חוקית אלא גם לא ראויה.

הפרקטיקה המחאתית הזו מייצרת גם "מרוץ לתחתית". אם חסימות של קבוצה מצד אחד, למשל מפגיני קפלן, מושכות תשומת לב ציבורית מסוימת, הקבוצה שכנגד תשאף להרחיב את פעולותיה כדי למשוך תשומת לב רבה יותר. בעוד המוחים מכל צד "משווים ומעלים", הציבור הרחב משלם את המחיר, ורחובות ישראל עלולים להידרדר לאנרכיה.

לצד כל זאת, סביר להניח שהמחאות הללו מחמיצות במקרים רבים את יעדיהן. האם חסימות הכבישים של הפלג הירושלמי מגייסות איזושהי אמפתיה למאבקם? האם עמידה של שעות בפקקים בשל קריאה להפיל את הממשלה, העבירה תומך נתניהו אחד לצד השני של המתרס או שמא גרמה את ההפך? האם נערי גבעות שחוסמים את הכניסה לבירה זכו ליחס חיובי יותר, או רק המאיסו את עצמם על הציבור? שורה של סקרים, הנוגעים לחסימות מסיבות שונות, מראה שרוב הציבור מתנגד לחסימות כבישים – גם כשהוא תומך בסיבות למחאה, לא כל שכן כשהוא מתנגד להן.

העתיד הישראלי הנראה לעין טומן בחובו, למרבה הצער, המשכן של המחלוקות שקורעות אותנו. יכולתנו לשרוד ולחיות גם מתוך מחלוקת מצריכה כללי משחק לניהולה, ובתוך כך כללים – משפטיים אבל גם חברתיים – לקיומן של מחאות. חסימת כבישים, שהיתה בעבר מחזה נדיר הופכת לכלי שפוגע בכולנו, מימין ומשמאל, ומסכן אותנו באנרכיה. הכלי הזה צריך לצאת, בהסכמה, מהמשחק.

פורסם בוואלה.