"הם רצו טבעת אש – אנחנו יצרנו טבעת ביטחון", הכריז לאחרונה ראש הממשלה, לאחר שצה"ל התייצב על הקו הצהוב בלבנון ויצר רצועת ביטחון בעומק של כ־10 ק"מ מהגבול. בכך יישם צה"ל את הנחיית הדרג המדיני להסיר שני איומים מעל יישובי הצפון: איום הפלישה הקרקעית ואיום ירי הנ"ט הישיר.

ימים ספורים לאחר מכן התברר כי תמונת המצב מורכבת בהרבה. חיזבאללה, שהוצג על ידי ראש הממשלה כ"צל של עצמו", התגלה כארגון לומד ומסתגל שאינו נלחם את המלחמה הקודמת, והחל להפעיל רחפני נפץ המונחים באמצעות סיב אופטי. זהו כלי פשוט, זול, מדויק וחסין ללוחמה אלקטרונית. המפעיל שוהה מעבר לקו הצהוב ומנווט את הרחפן למרחק של עד 10 ק"מ, ועד לפגיעה בכוחות צה"ל בשטח או בריכוזי אוכלוסייה בישראל.

כמו הטיל שכופף את זנב המטוס במלחמת יום הכיפורים, כך כופף הסיב האופטי של רחפני הנפץ את תפיסת הביטחון בגבול הצפון. הקונספציה של הרחקת קו העימות לשם צבירת ביטחון אינה רלוונטית מול איום שאינו תלוי קרקע. במילים פשוטות – הממשלה התמקדה באיומי העבר והתעלמה מאיומי ההווה. חיזבאללה אינו נלחם ברצועת הביטחון – הוא מתעלם ממנה ועף מעליה.

לקריסת הקונספציה של הדרג המדיני יש מחיר כבד. סמל עידן פוקס ז"ל מגדוד 77, ואחריו עאמר חוג'יראת ז"ל, עובד קבלן של משרד הביטחון, הם הקורבנות הראשונים של האיום החדש. לא מדובר בתקלה נקודתית, אלא בסימפטום לכשל עמוק יותר.

כיצד זה קרה לנו שוב?

התשובה אינה טקטית – אלא מערכתית. הכשל מצוי בתהליך קבלת ההחלטות ולא בשדה הקרב. הקבינט אמור להגדיר תכלית ומטרות, ולכן את הכשל של רחפני הנפץ יש לבחון בעבודת המטה ובאיכות הדיון בקומת ההנהגה הלאומית. הטענה כי שרים בקבינט לא ידעו על איום רחפני הנפץ אינה רצינית. היא מזכירה את הטענה של חלק מהשרים משנת 2014 כי הם לא עודכנו על איום המנהרות בעזה – טענה שהופרכה בדיעבד בדו"ח מבקר המדינה על צוק איתן.

רחפני הנפץ מסוג FPV הם כלי מרכזי במלחמת רוסיה–אוקראינה, ואחראים לפי מכון FDD ל60%–80% מהפגיעות במערכה. גורמים אוקראינים הציעו לדרג המדיני לחלוק ידע וניסיון מעשי בהתמודדות עם אתגר הרחפנים. מכוני מחקר בישראל התריעו. המידע לא חסר – חסר הדיון וההחלטה. חיזבאללה למד, הסתגל והגיע מוכן. הדרג המדיני בישראל – נרדם. כאשר בקומה האסטרטגית אין למידה, אין אתגור הנחות יסוד ואין חיבור בין מודיעין, מחקר וקבלת החלטות – התוצאה ידועה: מערכת שלא בודקת את עצמה מופתעת ומשלמת את המחיר. במקרה הזה – מחיר דמים.

ומה שבאמת עצוב הוא שהכשל הזה אינו חדש – אלא מופע חוזר. קו ישיר וכואב מחבר בין תהליכי קבלת ההחלטות של 7 באוקטובר לבין אלה של היום. ועדת חקירה ממלכתית טרם הוקמה. מנגנוני הבקרה לא נבדקו. ההשלכות כבר כאן. מי שלא חוקר את כשלי הדרום – משלם עליהם שוב בצפון, במחיר דמים כבד.

ברמה הטקטית-מבצעית יימצא פתרון לאיום הרחפנים. צה"ל, מפא"ת והתעשיות הביטחוניות כבר עובדים עליו, ובסופו של דבר גם הפעם הפתרון המוצלח יהיה כחול־לבן. אך עליונות טכנולוגית אינה תחליף לתהליך קבלת החלטות יסודי ברמה הלאומית. במקום להמשיך ולהכריז על חיזבאללה כ"צל של עצמו", נכון להקדיש זמן בקבינט ללמידה אמיתית של האיום, ולהבנת ההתאמות וההצטיידות של הארגון. במקביל, יש להחזיר את הפיקוח הפרלמנטרי למקומו: ועדת חוץ וביטחון וועדות המשנה שלה צריכות לבחון לא רק את פעילות צה"ל וזרועות הביטחון, אלא גם כיצד מתקבלות ההחלטות שמובילות את המערכה.

זה בדיוק מה שלא נעשה.

פורסם במקור ראשון. 

The post רחפני הנפץ ניפצו שוב את הקונספציה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי למעלה מעשור וחצי בשלטון, ויקטור אורבן ומפלגת הפידס בראשותו הובסו בבחירות בהונגריה. סקר של מכון Medián, שנערך עבור HVG ו-RTL, ניסה להבין למה. הסיבה שחזרה יותר מכל הייתה שחיתות. לצידה הופיעו גם מצב בתי החולים, מערכת החינוך, ותחושה גוברת שהשלטון הפך מנכס ציבורי לרכוש של חבורה אחת. הציבור ההונגרי לא בהכרח שינה כיוון פוליטי. הוא פשוט מאס בדמויות ששלטו עד כה.

המנהיג שהחליף את אורבן, פטר מאג'יאר, ראוי לתשומת לב מיוחדת. מאג'יאר לא בא מהאופוזיציה. הוא גדל בתוך הפידס, הכיר את המערכת מבפנים, ונטש את הנהגה הוותיקה שלדבריו הפכה מושחתת ומנותקת. זה לא מהפכה אידיאולוגית, אלא מרד פנימי של מי שמכיר את המנגנון. וחשוב לא פחות: מאג'יאר אינו ליברלי. הוא הצהיר בפומבי על קו קשוח מאוד בסוגיית ההגירה. כלומר, מה שהשתנה אינו הרעיון – אלא מי מחזיק בו ואיך הוא מיישמו.

יש גם פרק חיצוני בסיפור הזה. במשך שנים התפתחה באיחוד האירופי, בתקשורת המערבית ובקרב קבוצות לחץ שונות עוינות חריפה כלפי אורבן, שלעתים חרגה מביקורת עניינית והפכה לדפוס קבוע של חשדנות. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית יזהה כאן דמיון מסוים גם ביחס הבינלאומי לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. לא כל ביקורת היא רדיפה, כמובן. אך לעיתים הביקורת הפכה לשפה כמעט טוטאלית.

גם בישראל עצמה, היחס לנתניהו טעון במיוחד. אסון טבח שמחת תורה עדיין פתוח וכואב, ושאלת האחריות לא תיעלם. לצד זה, מאז אותו יום ישראל ניהלה כמה מערכות במקביל, עם הישגים שלא היו מובנים מאליהם. מי שמבקש להבין את החברה הישראלית אחרי המלחמה אינו יכול להסתפק רק בזעם, וגם לא רק בהישגים. צריך לראות את התמונה כולה.

את ההקבלה בין הונגריה לישראל יש לעשות עם כוכבית. ישראל אינה הונגריה. למרות השיח הציבורי על יוקר המחיה, התמונה מורכבת יותר.

ובכל זאת, גם בישראל יש עייפות – אבל מסוג אחר. לא עייפות אידיאולוגית. הרוב הציוני אינו מחפש שינוי כיוון עמוק, אינו מוכן לוותר על לאומיות ואינו נמשך לאג'נדות פוסט ציוניות. אבל יש שסע חברתי שהולך וגדל באמצעות שיח מתלהם, הפוליטיקה של עימות מתמיד, ותחושה שמנגנוני הנהגה עסוקים בהישרדות יותר מאשר בשיפור חיי האזרח.

דווקא ברגעים הקשים ביותר – כשאזרחים ישבו במקלטים, כשהמדינה נדרשה לפעול יחד – עלתה מחדש תחושת שותפות גורל. לא כאידיאל מופשט, אלא כחוויה ממשית. התחושה הזו לא נעלמה. היא פשוט מכוסה שוב ברעש. ייתכן שבבחירות הבאות תעלה בישראל הנהגה שאינה פחות לאומית מהנוכחית, לא מתנצלת ולא רכה, אבל שתבקש לנהל את המדינה ולא רק לשרוד בתוכה פוליטית. הנהגה שתנסה להפחית את התלות במפלגות קצה שהפכו לנטל על כל קואליציה. לא מפני שהציבור נעשה ליברלי יותר, אלא מפני שהוא מאס בדמויות הקיימות.

מנקודת מבט סוציולוגית, זו אינה בהכרח שאלה של עמדה פוליטית או של העדפה למחנה כזה או אחר. זהו דפוס מוכר: אחרי מלחמות או משברים לאומיים גדולים, חברות רבות נוטות לחפש הנהגה חדשה. לא תמיד מפני שהן החליפו אידיאולוגיה, אלא מפני שהן מבקשות עיבוד, איזון מחודש ותחושת יציבות.

הדוגמאות ההיסטוריות אינן מעטות. בריטניה שדחתה את צ'רצ'יל ב-1945, לאחר שהוביל אותה לניצחון, לא בגדה בו ולא זנחה את ערכיה – היא ביקשה מי שיוכל לארגן את הרגע שאחרי. גם ביפן, בקוריאה הדרומית ובמדינות אירופה שונות התרחש תהליך דומה: הנהגות של שעת חירום פינו את מקומן להנהגות שנועדו לאחות, לבנות ולנהל שגרה. הפסיכולוגיה הקולקטיבית מכירה את התופעה הזו: לאחר טראומה בסדר גודל לאומי, קהילות זקוקות לא רק למנהיג שמוביל, אלא גם למנהיג שמכיל. כזה שמאפשר תהליך של השלמה ואבל ציבורי גם כשאין זמן לעצור.

בהקשר הישראלי, הדברים מקבלים משנה תוקף. חברה שחוותה מכה עמוקה כמו 7.10, ושמאז לא פסקה מלהילחם, אוגרת בתוכה מתח עצום שטרם מצא ביטוי מוסדר. הצורך בעיבוד אינו חולשה – הוא תנאי לחוסן ממשי. ייתכן שמה שהציבור הישראלי מחפש בשלב הבא אינו הנהגה חזקה יותר, אלא הנהגה שמסוגלת לנהל גם את הכאב – לא רק את הכוח.

השאלה המעניינת היא אם נראה בישראל תהליך דומה: לא החלפת רעיונות, אלא החלפת סגנון הנהגה בתוך אותה מסגרת לאומית.

פורסם במקור ראשון. 

The post בין ישראל להונגריה – החלפת הנהגה לא בהכרח תביא להחלפת מדיניות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שלטון באמצעות פסיקות נקודתיות ויועצים משפטיים הוא אסטרטגיה בעייתית. השמאל בארה"ב למד את זה בדרך הקשה.

ישראל נולדה ללא חוקה, ובמשך שנים רבות התנגדה לעליונות שיפוטית. במשך עשורים מערכת המשפט שלה שיקפה את המסורת הפרלמנטרית הבריטית, שבה בתי המשפט מפרשים חוקים אך אינם טוענים לסמכות לבטל את פעולתם של הגופים הפוליטיים הנבחרים. רק בעשורים האחרונים החלה ישראל לאמץ את המודל האמריקאי של כוח שיפוטי חוקתי. תפנית זו, שקודמה בעיקר בידי ליברלים, עלולה להתברר כטעות חמורה. ההיסטוריה האמריקאית מלמדת כי הסתמכות על בתי משפט כמנועים לרפורמה ליברלית היא בעייתית מבחינה נורמטיבית וכושלת מבחינה אסטרטגית. במובן זה, העבר האמריקאי הוא אזהרה לגבי עתידה של ישראל.

עליונות שיפוטית לא היתה תוצאה בלתי נמנעת בארה"ב. בניגוד לישראל, ארה"ב אימצה חוקה כתובה עם הקמתה, אך מסמך זה לא הקנה לבתי המשפט באופן ברור את המילה האחרונה בפרשנותו. אפילו פסק הדין המפורסם מרבורי נגד מדיסון לא כונן משטר של כוח שיפוטי בלתי מוגבל, ובמהלך מרבית המאה ה–19 נהגו בתי המשפט באיפוק. רק בתום תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים, כאשר הקונגרס נסוג מן הניסיון לחולל שינוי דמוקרטי בדרום, החלו שופטים לטעון לסמכויות מרחיקות לכת, בעיקר כדי למנוע מעורבות ממשלתית בכלכלה ולחסום רפורמות חברתיות.

נגד מגמה זו התפתחה תנועת התנגדות פוליטית שנמשכה כ–50 שנה, והגיעה לשיאה במהפכת הניו דיל של פרנקלין רוזוולט, שבמסגרתה הוכפפו בתי המשפט מחדש לממשל דמוקרטי. ההתנגדות היתה לא רק לביטול חקיקה בשם החוקה, אלא גם לפרשנות שיפוטית אגרסיבית שאיפשרה לשופטים לכפות את עמדותיהם. כפי שניסח זאת השופט לרנד הנד, שהיה בין מקדמי הרפורמה: שופטים "פילסו את דרכם לעליונות באמצעות גרזנים דו־צדדיים. להב אחד הוא שליטה בחקיקה באמצעות קביעה כי היא אינה חוקתית, והלהב השני הוא פרשנות חופשית של חוקים בהתאם לעמדותיהם". לאחר מאבק ממושך, השופטים הובסו.

הניסיון הזה הראה כי קידום שינוי פוליטי באמצעים משפטיים, במקום באמצעים פוליטיים, נידון לכישלון. לאחר מלחמת העולם השנייה, ליברלים כמו פליקס פרנקפורטר היו ספקנים לגבי האפשרות שבתי המשפט ישמשו שליחים של הליברליזם, ובוודאי שלא כתחליף לניצחון פוליטי. המודל החוקתי האמריקאי לא היה בעל השפעה עולמית נרחבת עד עמוק לתוך המאה ה–20, וגם אז הוא משך בהתחלה בעיקר שמרנים שחששו מדמוקרטיה המבוססת על זכות בחירה כללית וחיפשו דרכים לרסן את השלכותיה. במשך זמן רב, ריבונות פרלמנטרית ללא בלמים שיפוטיים חזקים היתה הרבה יותר מושכת ברמה העולמית, במיוחד בקרב מדינות פוסט־קולוניאליות שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהן גם ישראל. רק מאוחר יותר חל שינוי.

באופן פרדוקסלי, השינוי נבע מכך שליברלים בארה"ב אימצו טכניקות אנטי־דמוקרטיות כדי להניח את היסודות לחברה ליברלית ושוויונית, בעיקר בהקשר של יחסי גזע. במשך זמן מה, האסטרטגיה נראתה מוצלחת. מי שהתנגדו לא למטרות אלא לאמצעים, כמו פרנקפורטר, הוצגו ככוחות שמרניים אנטי־פרוגרסיביים.

בדיעבד, האסטרטגיה נכשלה. בית המשפט העליון האמריקאי בשנות ה–50 וה–60, בראשות ארל וורן, השיג הישגים משמעותיים, אך הם התבררו כשבריריים. ללא תמיכה פוליטית, תהליכי דה־סגרגציה נתקעו, וההסתמכות על בתי המשפט עוררה תגובת נגד, שהזינה מסע שמרני ממושך להשתלטות על מערכת המשפט. עד שליברלים השיגו פסקי דין מכוננים בנושאי הפלות וזכויות הומוסקסואלים, בית המשפט כבר נטה ימינה. ליברלים התקשו להתמודד עם השלכות האסטרטגיה שלהם. לאחר שעודדו עליונות שיפוטית, הם מצאו עצמם חסרי אונים כאשר יריביהם שלטו באותם כלים. כיום מוסכם כי מדובר היה בטעות חמורה, ויש מי שמבקשים להשיב את הגלגל לאחור. המשפטן הבולט מהרווארד לורנס טרייב כתב ב–2023 כי "תקופת בית המשפט של וורן היתה החריג ולא הכלל". לדבריו, על האמריקאים לוותר על "תפיסה מיושנת של בית המשפט" ועל "יראת כבוד שאינה במקומה".

ישראל אימצה את המודל האמריקאי בדיוק כאשר ליברלים בארה"ב החלו להבין את הטעות שביסודו. החל משנות ה–90, תחת הנהגתו של אהרן ברק, אימץ בית המשפט העליון תפיסה של סמכות שיפוטית שהושפעה במפורש מן הפרקטיקה החוקתית האמריקאית. כיום מחזיק בית המשפט העליון הישראלי בסמכויות נרחבות אף יותר מאלה של מקבילו האמריקאי: ביטול חקיקה על בסיס עקרונות עמומים, ניטרול חוקים באמצעות פרשנות אגרסיבית, פסילת החלטות ממשלה מטעמי אי־סבירות ופיקוח שוטף על פעולת הרשות המבצעת. בית המשפט גם שולט בהרכבו, מדכא מחלוקות פנימיות במערכת, והפך את היועץ המשפטי לממשלה לסמכות מפקחת על נבחרי הציבור. יחד, דוקטרינות אלו יצרו ריכוז יוצא דופן של כוח בידי גורמים בלתי נבחרים.

מערכת זו נשענת על פיקציה המוכרת מהשיח המשפטי והציבורי בארה"ב: ששופטים ניצבים מעל לפוליטיקה ומיישמים עקרונות משפטיים ניטרליים. בפועל, הם אינם כאלה. שופטים אינם מומחים לענייני מוסר ומדיניות, ומחקרים אמפיריים, הן בארה"ב והן בישראל, מראים כי הכרעותיהם משקפות עמדות אידיאולוגיות. נימוקים משפטיים משמשים לרוב להצדקת תוצאה רצויה, ולא לחשיפה של משפט ניטרלי. המאפיין המזיק ביותר של ליברליזם שיפוטי אינו בכך שבתי המשפט מקבלים החלטות פוליטיות, אלא בכך שליברלים מתעקשים, בניגוד לכל ראיה, שבתי המשפט אינם עוסקים בפוליטיקה כלל. הם טוענים שהמשפט עצמו מחייב את התוצאות המועדפות עליהם, וששופטים רק "מגלים" אותן באמצעות פרשנות ניטרלית. העמדת פנים זו אולי מרגיעה בעלי ברית פוליטיים, אך אינה משכנעת יריבים.

אולם היריבים הפוליטיים מבינים היטב מה מתרחש. הם רואים כיצד בתי המשפט משמשים לעיגון תפיסות מוסריות וחברתיות שלא זכו לתמיכה דמוקרטית. לפיכך הם מגיבים לא בטיעון משפטי אלא בהתגייסות פוליטית שמטרתה המרכזית היא השתלטות על מערכת המשפט עצמה. כך, הכחשת הפוליטיות של השפיטה אינה מנטרלת את המחלוקת אלא מחריפה אותה ומעבירה אותה למוסדות שאינם מסוגלים להכילה. בתי המשפט חדלים להיתפס כבוררים ניטרליים והופכים לכלים — זירות להמשך המאבק הפוליטי באמצעים אחרים. כל מינוי הופך למאבק אידיאולוגי, וכל כלל פרוצדורלי לכלי נשק. כך היה בארה"ב, וכך קורה כעת בישראל.

חמור מכך, כוח שיפוטי שנרכש בשם הליברליזם אינו נותר ליברלי לאורך זמן. מרגע שבתי המשפט נתפסים כיעד למאבק פוליטי, אין סיבה לצפות שיישארו בידיים ידידותיות. ליברלים אמריקאים למדו זאת בדרך הקשה, כאשר הסתמכות של עשרות שנים על כוח שיפוטי הובילה לבית משפט הנשלט בידי יריביהם האידיאולוגיים, שהשתמשו בדיוק באותם כלים כדי לפרק הישגים ליברליים.

המשפטיזציה היתה בחירה, לא גורל. הן בארה"ב והן בישראל, התקופה מאז שנות ה–70 התאפיינה בעליית הימין, שהתבטאה בניצחונותיהם של מנחם בגין ורונלד רייגן. התחושה של ייאוש לנוכח אובדן הרוב ההגמוני כמעט, שאפיין במשך עשורים את מפלגת העבודה ואת המפלגה הדמוקרטית, היתה מובנת. הפיתוי היה ברור, אך המחיר ארוך הטווח היה כבד. בתי משפט יכולים לחסום חקיקה, אך אינם יכולים לבנות קואליציות או להעניק לגיטימציה. ליברליזם המקודם באמצעות שופטים מצמצם את שאיפותיו ומעורר תגובת נגד. עם הזמן הוא חדל להיות חזון שלטוני והופך לעמדת התגוננות המוגדרת על ידי פחד מן הדמוקרטיה.

ההיסטוריה האמריקאית מציעה לקח אחר. ברגעים מכריעים כמו תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים והניו דיל, בחרו אליטות ליברליות בהתמודדות דמוקרטית ולא בהסתגרות משפטית. הסיכונים היו ממשיים, אך האלטרנטיבה היתה גרועה יותר. הישגים ליברליים בני־קיימא הושגו באמצעות פוליטיקה דמוקרטית, לא באמצעות בתי משפט.

הליברלים בישראל אינם נידונים לחזור על הטעות האמריקאית. השדה הפוליטי הדמוקרטי נותר פתוח: ניתן לבנות קואליציות מחדש, לחדש טיעונים ולהפוך תבוסות לניצחונות. ליברליזם אינו נכשל כשהוא מפסיד בבחירות. הוא נכשל כשהוא מוותר על המאמץ לנצח בהן. הדרך קדימה אינה עוברת דרך בתי המשפט, אלא דרך הבוחרים, והיא עדיין פתוחה.

פורסם בהארץ. 

The post הליברלים צריכים להבין: בית המשפט לא יציל את הדמוקרטיה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

משטרת ישראל מנעה השבוע מפיירבטיסטה פיצבאלה, הפטריארך הלטיני של ירושלים, ומשומר המקומות הקדושים מטעם הוותיקן, פרנצ'סקו ילפו, להיכנס לכנסיית הקבר בדרכם למיסת יום ראשון של הדקלים. השניים נעצרו בדרך, ללא כל תהלוכה או אירוע פומבי, ונאלצו לשוב על עקבותיהם. האירוע שתורץ ב"שמירה על ביטחונם" עלול להציב את ישראל בעימות עם הכנסייה הקתולית, עדיין הגוף הדתי החזק בעולם, לקראת הימים הקדושים ביותר בלוח השנה הנוצרי.

מדובר באירוע חסר תקדים: לראשונה זה מאות שנים נמנע מראשי הכנסייה לקיים את אחד הטקסים החשובים ביותר לנצרות. זו פגיעה ישירה בחופש הפולחן וסטייה קיצונית מהסטטוס קוו ומהנורמות הבסיסיות של כבוד למקומות הקדושים ולמאמינים ברחבי העולם. ניתן רק לשער כיצד מתפרשת מדיניות כזו. כאשר המדינה נוקטת צעד כה דרמטי מבלי להציג ולו מראית עין של דאגה לזכויות הדת של מיליוני נוצרים ברחבי העולם, היא משדרת מסר מדאיג. הניגוד בין סגירת אתרי הקודש לבין תמונות של חתונות חרדיות גדולות המתקיימות ללא הפרעה גם הוא אינו משדר שוויון.

ההחלטה השערורייתית מהיום מתחברת לתקרית משבוע שעבר, שבה במסיבת עיתונאים עם כלי תקשורת בינלאומיים ראש הממשלה בנימין נתניהו ציטט את ההיסטוריון האמריקאי ויל דוראנט כדי לטעון שצדק ומוסר אינם מספיקים כדי לגבור על כוחות הרשע, והוסיף כי "לישו הנוצרי אין יתרון על פני ג'ינגיס חאן". הדברים, שנתפסו באופן נרחב כפוגעניים כלפי נוצרים, הוכחשו במהרה על ידי נתניהו והוגדרו כ"פייק ניוז". במסגרת ההבהרה שלו, נתניהו התעקש כי הנוצרים "מוגנים ומשגשגים בישראל".

התהודה הרחבה של הדברים ההם גרמה לנתניהו להגיב, וסביר להניח שגם במקרה הנוכחי הוא לא יסתפק בתירוץ הרפה של "דאגה לביטחונם" של אנשי הכנסייה. מעורבותו הפוליטית מול קהלים נוצריים, ובמיוחד אוונגליסטיים – שבינם לבין הכנסייה הקתולית יריבות עמוקה שאל לישראל להיכנס לתוכה – ידועה היטב. אך הסוגיה האמיתית אינה יישור קו פוליטי או אינטרסים משותפים, אלא משהו בסיסי הרבה יותר: חופש הפולחן הוא עיקרון יסוד של כל חברה המבקשת לא רק לשרוד, אלא לחיות באמת. מדינה שאינה מגינה על זכותם של נוצרים לקיים את אמונתם בכבוד נכשלת במשהו עמוק בהרבה מדיפלומטיה. וזהו, כיום, בדיוק המצב בישראל.

כמקום הולדתה של הנצרות הקדומה וכביתם של אתרי הקודש המרכזיים שלה, ישראל נדרשה מאז הקמתה להתמודד עם המורכבות של ניהול מיעוטים דתיים שמרכזיותם חורגת הרבה מעבר לגבולותיה. עם הזמן התגבש סטטוס קוו עדין, המסדיר את חיי הנוצרים בישראל: מוסדותיהם, מרחביהם הקדושים, ומיליוני הצליינים המבקרים בהם. אך אין לטעות ולחשוב כי דברי ההבהרה של ראש הממשלה משקפים את המדיניות הנוכחית. הם קרובים יותר למשאלת לב מאשר למציאות. מצבם של הנוצרים בישראל כיום רחוק מלהיות אידיאלי.

דוגמה עדכנית ממחישה זאת היטב. על רקע חששות ביטחוניים ואיום של מתקפות טילים, החליטה ישראל לסגור אתרים קדושים מרכזיים – בהם הכותל המערבי, מסגד אל-אקצא וכנסיית הקבר בירושלים. כאשר פניתי לגורמים בעיריית ירושלים והצעתי לפרסם אפילו הודעה מינימלית – שתביע צער ותקווה לימים טובים יותר – בקשתי נדחתה. זהו סימפטום למציאות רחבה ומטרידה יותר.

קהילות נוצריות בישראל מתמודדות עם אתגרים מבניים משמעותיים. היעדר מסגרת משפטית ברורה להסדרת המרת דת ורישום נכסים יוצר קשיים מתמשכים להנהגת הכנסיות. הסדרי קבורה אינם מוסדרים דיים. מחלוקות סביב מיסוי עירוני נמשכות. מגבלות בירוקרטיות מצמצמות לעיתים את קיום הטקסים הדתיים. בתי הדין הנוצריים זוכים למימון לא שוויוני. מוסדות החינוך הנוצריים סובלים מתת-תקצוב, למרות תרומתם רבת השנים לחברה הישראלית. אתרי קודש רבים סובלים מהזנחה מתמשכת, וחגים ואירועים נוצריים חולפים לא פעם ללא כל התייחסות רשמית מצד המדינה – דבר החושף אדישות מדאיגה.

במקביל, סוגיות הביטחון האישי החריפו באופן משמעותי. מאז סוף שנות ה-2000 תועדו מקרים רבים של ונדליזם ואלימות נגד כנסיות, מנזרים, בתי קברות ואנשי דת. על פי דוחות שנתיים של המרכז לנתוני חופש הדת, מאז 2023 חלה עלייה דרמטית בהטרדות ובאלימות כלפי נוצרים, לרבות יריקות, קללות, תקיפות פיזיות, נזק לרכוש והפרעות לטקסים דתיים – במיוחד כלפי כמרים ונזירים. אף שהמשטרה נקטה צעדים מסוימים, כגון התקנת מצלמות והצבת נוכחות באזורים רגישים, חקירות רבות נסגרות מחוסר ראיות, והקהילות נותרות בתחושת פגיעוּת מתמשכת.

כחוקרת דת אני יכולה לומר זאת: כאשר חופש הפולחן אינו נשמר, במיוחד עבור מיעוטים, גם כאשר הדבר משרת בבירור את האינטרס של המדינה עצמה – מצבנו רע. אך לא צריך להיות חוקרת דת כדי להבין: חברה שאינה מגינה בפועל על חופש הפולחן של מיעוטיה, מערערת את יסודותיה שלה.

פורסם בהארץ. 

The post חברה שאינה מגינה על חופש הפולחן של מיעוטיה, מערערת את יסודותיה שלה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

השימוש בלחץ בינלאומי ככלי לפתרון מחלוקות פוליטיות פנימיות בישראל הוא תופעה מדאיגה שצוברת תאוצה בשנים האחרונות.

מה שהחל כפרקטיקה פסולה של קומץ ארגוני שמאל קיצוני, חוצה למחנה הימין. פנייתו של פרופ' כהן-אליה לנשיא טראמפ, בבקשה להטיל סנקציות על גורמי משפט ישראלים, היא לא פחות מ"BDS מימין". כמו הפעולות משמאל, גם הפעולות מימין פוגעות בליבת הריבונות הישראלית ומכרסמות ביסודות הממלכתיות והציונות.

כבר שנים ארוכות מאוד מנסים ארגונים פלסטיניים בינלאומיים להביא להטלת סנקציות על ישראל. במהלך המלחמה הנוכחית, ועל רקע עלייה בדיווחים על אלימות מתנחלים, פנו שורה של ארגוני שמאל לממשל האמריקאי ולמדינות אירופה בדרישה להטיל עיצומים על ישראלים. הפעולה הזו הצליחה מעל למשוער: לראשונה בתולדות המדינה, ותוך כדי שהיא נלחמת על קיומה, הטיל ממשל ביידן סנקציות אישיות וכלכליות על אזרחים ועל גופים ישראליים. בעקבותיו הלכו גם בריטניה, צרפת, קנדה ומדינות נוספות.

למהלך הזה, שגיניתי באותה העת, היה נזק אסטרטגי אדיר. מעבר לפגיעה האישית באותם אנשים וגופים עליהם הוטלו הסנקציות, הפגיעה היתה במדינת ישראל. תדמיתה שגם כך הוכתמה על ידי חורשי רעתה בגלל המלחמה בעזה, ניזוקה עוד יותר, כשהפגיעה באה מאת ידידותיה ושותפותיה הקרובות. העובדה שמי שעמד מאחורי הפעולה היו ארגונים ישראלית, שפועלים נגד מדינתם בזירה הבינלאומית כדי לכפות מדיניות שהם לא מצליחים לקדם בקלפי או בכנסת החריפה את הפגיעה. גם אז זה היה מעשה אנטי-ישראלי מובהק, שמעניק לגיטימציה למדינות זרות להתערב בניהול ענייניה של ישראל.

כעת אנו רואים שהפרקטיקה הפסולה הזו עוברת לימין. ההצעה להפעיל את הנשיא טראמפ נגד יועצים משפטיים ושופטים, בעילות משפטיות שאין בהן ממש, היא צד שני של אותו מטבע פגום.

הרעיון הזה מסוכן מכמה היבטים. מערכת המשפט הישראלית, על כל מגרעותיה והצורך בתיקון מסוים בה, היא נכס חיוני למדינת ישראל. העובדה שישראל נתפסת בעולם כדמוקרטיה בעלת מערכת משפט עצמאית וחזקה, עדיין משפיעה על היחס אלינו, גם כשהוא רע ומוטה, לטובה. כאשר משפטן ישראלי קורא למעצמה זרה להטיל סנקציות על ראשי מערכת המשפט, הוא מוציא את דיבתה של ישראל בחו"ל, רעה.

בנוסף, מדינת ישראל היא מדינה ריבונית. העובדה שאויבינו מנסים לפגוע בנו דרך חרמות, סנקציות ומהלכי BDS זהו מצב צפוי שאנו נלחמים בו יום-יום. אך כשפעולות כאלה מגיעות מבית, בין אם משמאל ובין אם מימין, מדובר בחציית קו אדום.

מי שקורא לסנקציות על ישראלים בשם "זכויות אדם" ומי שקורא לסנקציות על ישראלים בשם "משילות" או "מאבק ביועמ"שית", עושים בסופו של דבר את אותו המעשה: הם מחלישים את ישראל, פוגעים בדמוקרטיה שלה ומזמינים את העולם לנהל אותנו. הציונות חרתה על דגלה את עצמאות ישראל; הפיכת הסנקציות לכלי פוליטי לגיטימי היא נסיגה מהחזון הציוני וחזרה לעמדה של מיעוט חסר ריבונות המתחנן בפני הפריץ. את המחלוקות שלנו עלינו לפתור כאן, בירושלים. לא בוושינגטון.

פורסם בערוץ 7.

The post BDS מימין first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

פסק הדין הדרמטי שניתן בתחילת החודש בדיון הנוסף בעניין הליך מינוי נציב שירות המדינה, מציב מראה לא מחמיאה מול פני היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה ומול מערך הייעוץ המשפטי. במציאות שבה הממשלה פתחה במלחמה נגד הייעוץ המשפטי ושלטון החוק, ראוי שהמערך החשוב הזה יפעל בנחישות – אבל גם מתוך שיקול דעת וריסון. דברי שופטי הרוב בפסק הדין הזה, ובפסקי דין נוספים מהעת האחרונה, מלמדים שגם היועמ"שית צריכה לערוך חשבון נפש.

המחלוקת שנחשפה בדיון במלוא עוזה היא גם מחלוקת על גבולות הכוח. בעוד שדעת המיעוט של הנשיא יצחק עמית והשופטת דפנה ברק-ארז פסקה, בדומה לסיבוב הקודם, גם על בסיס פרשנות של המציאות הממשלית והתחושה שאנחנו ניצבים בפני סכנה לניצול לרעה של סמכות הממשלה – דעת הרוב, של השופטים נעם סולברג, דוד מינץ ויעל וילנר, בחרה בנתיב אחר, של היצמדות ללשון החוק, לתקדימים המשפטיים ולעובדות היבשות.

ובעוד הנשיא עמית משתמש מזהיר כי ישראל תעמוד בפני סכנה אם המינוי לא ייעשה בדרך שנראית לו נכונה, כלומר בהליך תחרותי, שופטי הרוב בוחרים להתמקד בפרשנות המשפטית של החוק, ומבקרים את המשקפיים הנורמטיביים-פוליטיים שעמית וברק-ארז חובשים. הלכה למעשה, שופטי הרוב פונים לדרך שונה מזו שהייעוץ המשפטי ובית המשפט הולכים בה לעתים קרובות, ולפיה ה"ראוי" בעיני המשפטן הופך ל"מחייב" עבור נבחר הציבור.

מינץ וסולברג לא חוסכים את שבטם מהתנהלות הייעוץ המשפטי, בביקורת שצריכה להדהד במסדרונות משרד המשפטים: לדברי מינץ, האופן שבו בית המשפט רואה את ההתנהלות המערכתית והמשפטית של הייעוץ המשפטי, מטיל עליו צל כבד. גם סולברג מצביע במישרין על הכשל המקצועי של הייעוץ ומבקר את האופן שבו הציב את הדין – נטוע בפרשנות מרחיבה שאינה מצויה בו – בפני הדרג הפוליטי.

כך, היועמ"שית טענה בלהט שהממשלה חייבת למנות ועדת איתור לנציב שירות המדינה, ושכל דרך אחרת אינה חוקית, ואילו בית המשפט הפך את הקערה על פיה וקבע: החוק מאפשר לממשלה למנות נציב גם ללא ועדת איתור. ברור שהיועצת פעלה ממניעים ראויים, אבל התוצאה בסופו של דבר מזיקה. היא פירשה את מצב הדברים כאילו החוק אוסר עליה לפעול בדרך מסוימת, בעוד שבפועל החוק מתיר זאת במפורש. משפטנים, פסקו שופטי הרוב, אינם קובעי מדיניות.

זה לא המקרה היחיד מהעת האחרונה, שבו בית המשפט העדיף את עמדת הממשלה על פני זו של היועצת. כך קרה גם בעניין מינויה של אודליה מינס למ"מ יו"ר הרשות השנייה, בפרשת מינויו של דוד זיני לראשות שב"כ ועוד. לנוכח מאמצי הממשלה לקדם את "הרפורמה המשפטית" ומבול ההחלטות והחוקים שהיא ממשיכה לקדם ושתכליתם ערעור יסודות שלטון החוק, תפקיד הייעוץ המשפטי חיוני מתמיד. דווקא לכן, עליו לפעול מתוך אחריות. מערכת משפטית בריאה נשענת על אמון הציבור, וכשהיועצת המשפטית נתפסת כמי שפועלת באופן לעומתי לממשלה, היא פוגעת לא רק בממשלה אלא בשלטון החוק עצמו. היא עלולה לגרום לזילות המושג "שומרי סף".

"נדרשת אפוא הפקת לקחים", מסכם סולברג את האירוע בקריאה לפעולה. ואכן, על הייעוץ המשפטי להמשיך ולהציב גבולות חוקיים ברורים היכן שצריך, אך להימנע מלהיכנס למגרש הפוליטי ולנסות להכתיב מדיניות במקומות שבהם החוק והתקדימים המשפטיים ברורים. דעת הרוב בבג"ץ הזכירה לכולנו: יש שופטים בירושלים, אבל יש גם ממשלה בירושלים – ויש חוק. תפקיד הייעוץ המשפטי הוא לכבד את שניהם ולפעול כשומר סף במקומות שבהם הסף החוקי נחצה באופן ברור.

פורסם בהארץ

The post נדרשת הפקת לקחים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לא צריך להיות פילוסוף של שפה, או ג'ורג' אורוול, כדי לדעת ששפה אינה רק כלי לתיאור המציאות, אלא היא גם מעצבת אותה. הדיבור משנה מציאות. ובכל זאת, דומה שרבים אינם מפנימים זאת. השיח של תומכי הממשלה עמוס דוגמאות לכך. יש בהם מי שאינם מהססים להפעיל את "מכונת הרעל" שמבקשת לצבוע לא רק את הפוליטיקאים במחנה שמנגד, אלא גם את מערכות המדינה עצמה בצבעים שחורים משחור. הללו לא מסתפקים רק בשפה קשה, אלא גם קוראים לפעולה נגדן: מ"אי-ציות" להן ועד ל"דריסה", לא פחות. אך גם מבקרי הממשלה אינם מהססים לנקוט שפה קשה, שבעיניי היא מסוכנת.

כך, מנהיג מפלגה חשובה מזהיר כי "אם נפסיד בבחירות — זה יהיה חורבן בית שלישי". מטפורה היסטורית כזו ממקמת את הבחירות לא רק כצעד פוליטי, אלא כאירוע קיומי. מנהיג ליברלי חשוב ביותר קובע כי "ישראל כבר אינה דמוקרטיה ליברלית" ובכך מקבע תודעה ציבורית רחבה, ולפיה כביכול כבר התרחש שינוי מכריע באופייה של המדינה. בכירים לשעבר – ראשי ממשלה, ראשי מערכות ביטחון, ראשי מערכת המשפט – הצופים בבהלה במה שמתרחש בשנים האחרונות, משתמשים בשפה דרמטית שלפיה ישראל הינה, או בדרך להיות, "דיקטטורה", שנושאת מאפיינים "פשיסטיים", שממשלתה "מרדנית", ושיש בה חלקים "יותר מסוכנים מאשר אויבים חיצוניים".

אמירות אלו נועדו להבהיר את עומק הסכנה שהדוברים חשים ולהניע את המחנה שהם מנהיגים. זו, כמובן, פעולה אזרחית ראויה ביותר. אבל הדוברים, בהיותם בעלי מעמד ציבורי וממלכתי, חייבים להבין את חומר הנפץ שבשפה – את החיים והמוות הלאומיים שביד הלשון. תיאור קיצוני של המצב משנה את תפיסת המציאות אצל המאזינים ומחריף מתחים פוליטיים וחברתיים. באופן פרדוקסלי, הכרזה על עתיד דיסטופי, אף שהכוונה היא למנוע אותו, עלולה לקדם את התממשותו, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. תיקון חברתי, גם אם יש לגביו תחושת בהילות אותנטית, חייב להיעשות בשיקול דעת, בזהירות, באחריות.

כך, אם הבחירות הבאות מתוארות כאירוע קיומי, הרי שנוכח סכנת חידלון של המדינה עלול מאן דהוא למצוא צידוק מוסרי לנקוט אמצעים קיצוניים למנוע את הסכנה. כדי שלא אחטא במה שאני מבקש למנוע – שינוי לרעה של תפיסת המציאות באמצעות תיאור דיסטופי – לא אפרט, אבל הדמיון של כולנו יכול להזין ספר שלם של נבואות חורבן. האם לכך מתכוונים המזהירים בשער?

ניתן ואף חיוני לנהל את המאבקים הזהותיים בינינו, אך צביעת המציאות בשחור מסוכנת. ישראל איננה דיקטטורה – המחאה הרחבה בשנת 2023 הצליחה למנוע את המהפכה המשטרית. הביקורת נגד הממשלה איננה מושתקת. אין ספק שמתבצעת שחיקה מתוכננת במאפיינים שונים של הדמוקרטיה בישראל – למשל פגיעה במעמד שומרי הסף – ויש מגמה של השלטון להחריף את השחיקה באמצעות יוזמות חקיקה קיצוניות, אך מכאן ועד קביעה שאיננו דמוקרטיה ליברלית וכי נוהג כאן שלטון יחיד – הדרך רחוקה.

הביטחון של אזרחי ישראל בהמשך קיומה איננו צריך להיות נתון למניפולציה. ישראל היא מדינה מבוססת ועתידה תלוי בתחושת הביטחון שהיא מקרינה. לרטוריקה קיצונית יש כוח מגייס, אך היא סודקת את הקרקע שעליה כולנו צועדים. התרופה ההכרחית היא ייצוב המערכת השלטונית באמצעות הסדרים חוקתיים שיבטיחו את כללי המשחק הדמוקרטיים שעל פיהם ננהל את המשך המאבק הזהותי. אם לאחר הבחירות הבאות תוקם קואליציה רחבה היא תוכל לכונן "חוקה רזה" שתכלול הסדרים לחלוקת הכוח שימנעו "ניצחון" של אחד מהצדדים, ובכך יבטיחו את עתידה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית יציבה, שעתידה מובטח.

פורסם בידיעות אחרונות.

The post מציאות ביד הלשון: נבואות הזעם עוד עלולות להגשים את עצמן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מדד החברה הישראלית של המכון לחודש דצמבר הציג לנשאלים מספר אפשרויות הנוגעות לשאלה מי צריך למנות את חברי וועדת החקירה למלחמה.

מהאפשרויות שהוצגו, שכולן הועלו עד כה על ידי גורמים שונים, שתי אלה שזכו למירב התמיכה הן מינוי משותף של נשיא בית המשפט העליון עמית ומשנהו השופט סולברג (27%), ומודל של מינוי בחלוקה פוליטית מאוזנת – מחצית קואליציה, מחצית אופוזיציה (28%). רק חמישית (21%) מהישראלים תומכים באפשרות שהועדה תמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון עמית. רק מיעוט קטן מעוניין שהממשלה (7%) או הכנסת (8%) ימנו את הוועדה. בקרב יהודים, הנטייה למודל של חלוקה מאוזנת בין הקואליציה לאופוזיציה חזקה יותר (34%).

האזינו לדיון בגל"צ של שמואל רוזנר עם ספי עובדיה ויניר קוזין

בקרב הערבים שליש (32%) מעדיפים שהוועדה תמונה על ידי נשיא העליון עמית, חמישית בעד מינוי משותף של עמית וסולברג, עשירית (10%) בעד מינוי של הממשלה ועשירית נוספת (10%) בעד מינוי של הכנסת.

בחלוקה אידאולוגית נרשמים פערים משמעותיים: בשמאל ובשמאל מרכז יש העדפה כמעט מוחלטת למינוי של בית המשפט העליון: למעלה מ-90% בשתי הקבוצות מעדיפים שהוועדה תמונה על ידי עמית בלבד או על ידי עמית וסולברג יחד. במרכז עדיין יש עדיפות ברורה למינוי שיגיע מבית המשפט העליון (75%), אך עולה גם תמיכה מסוימת במנגנוני איזון פוליטיים. בימין מרכז ובימין התמיכה הגדולה ביותר היא במודל הקואליציה והאופוזיציה – 37% בימין מרכז ו-55% בימין תומכים באפשרות זו.

הימין, שהיא הקבוצה הגדולה ביותר, היא גם הקבוצה היחידה שבה נרשמה תמיכה ממשית במינוי על ידי הממשלה או הכנסת (12% ו-15% בהתאמה). כלומר, בימין יש העדפה לאפשרות שנבחרי הציבור הם שימלאו את תפקיד הממנים, ללא מעורבות של בית המשפט העליון.

The post מי ימנה את החוקרים? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקש מהנשיא יצחק הרצוג לנקוט מהלך בלתי אפשרי: החוק מסמיך את הנשיא לחון "עבריינים". בעבר, במקרה הידוע של חנינת אנשי השב"כ בפרשת קו 300, בית המשפט הכריע, ברוב דעות, בעד מתיחה פרשנית של המונח "עבריין", כך שיכלול גם מי שטרם הוגש נגדו כתב אישום. ההצדקה לכך נמצאה בעובדה שאנשי השב"כ הודו במעשה, ולכן, גם בהיעדר הרשעה פורמלית, הם סווגו על ידי בית המשפט כעבריינים מכללא (במשתמע). המקרה שלפנינו שונה בתכלית: ראש הממשלה איננו מודה במאומה – לטענתו, לא נמצא בהתנהלותו שום פסול – ולכן אין בסיס, בשלב הנוכחי של המשפט, לסווגו כ"עבריין". אם הוא לא עבריין, אז אין לנשיא סמכות לחון אותו.

אך מעבר להיבט המשפטי, גם מהבחינה הציבורית, הנשיא איננו יכול לעצור את התנהלותו של הליך משפטי שטרם הגיע למיצוי, סתם כך, ללא שום תוצאות עבור הנאשם. הנימוק היחידי האפשרי לחנינה בתנאים שמבקש ראש הממשלה הוא הרצון להשיג "רגיעה חברתית". עם זאת, סביר להניח שמתן חנינה בתנאים אלו ישיג את התוצאה ההפוכה: הלבה העצורה בקרב מחצית העם, תתפרץ בעוצמה לכל הכיוונים. מחיקה חד-צדדית של ההליך המשפטי הבולט ביותר מאז קום המדינה היא מתכון בדוק להמשך הפירוק של המכנה המשותף הישראלי: מחנה "רק ביבי" יקבל אישוש לטענה שמערכות המשפט תפרו תיק לראש ממשלה מכהן, וממילא יימצא צידוק, מבחינתו, להמשך ריסוקן. ומחנה "רק לא ביבי" ייצא לרחובות בחרון-אף שאין לשער את תוצאתו. נשיא שיעשה כזאת יהיה משול לבלעם במהופך: נקרא לברך ונמצא מקלל.

ואולם, אין בליבי ספק שיש לעשות מעשה כדי להביא את סאגת המשפט אל סיומה המהיר. משך שנים תמכתי בעסקת טיעון, בתנאים סבירים גם לתובעת וגם לראש הממשלה, מתוך הבנה שמיצוי הדין בהקשר הנוכחי איננו תואם את טובת הציבור והאינטרס של מדינת ישראל. עסקה שכזו הייתה על השולחן בעבר, אך לא הבשילה לא רק באשמת ראש הממשלה. עמדת ייקוב הדין את ההר, כתפיסה תביעתית, הובילה אותנו אל המצב הנוכחי, של הורדת ידיים מתמשכת לרעת כולנו.

אינני יודע מה הניע את ראש הממשלה לפנות לבקשת חנינה דווקא בעת הזו, אבל נראה שמדובר במהלך פומבי ראשון שבו הוא מגלה נכונות לסיים את המשפט שלא באמצעות פסק דין. הוא ועורכי דינו בוודאי מבינים את הקושי המשפטי של היעדר סמכות ואת הקושי הציבורי העצום בהיענות לבקשת החנינה בתנאים המבוקשים על ידם. ובכל זאת הם הגישו את הבקשה, ככל הנראה מתוך רצון לאפשר פתיחה של הליך משא ומתן בינם לבין נשיא המדינה באשר לתנאים שבהתקיימם תינתן החנינה.

תנאים אלו כוללים שני עניינים: האחד, הודאה של ראש הממשלה שהתנהלותו הייתה שלא כדין. זה איננו תנאי בלתי עביר: הכישרון הניסוחי וגמישות השפה יכולים לאפשר מציאת נוסחה של הודאה של ראש הממשלה שתקנה לנשיא סמכות לחון אותו, כעבריין, מחד גיסא, אך לא תסמן אות קין על מצחו של ראש הממשלה באופן שיכתים את מורשתו, מאידך גיסא.

התנאי השני נוגע לעתידו של ראש הממשלה בזירה הציבורית. לאחר שנים כה רבות בשירות האומה, ובהתחשב בתהליכים ביולוגיים שכולנו עוברים, נראה שהגיעה העת לסמן אופק פרישה עבור ראש הממשלה. אנשי רל"ב מתעקשים על פרישה מיידית, אך ניתן להציע כי הפרישה תסומן במועד עתידי, נניח בעוד שנתיים (אם הוא לא יוחלף בקלפי בבחירות הקרובות). זהו איננו פתרון אנליטי או אלגנטי, אך הוא פתרון מעשי. לנתניהו תינתן הזדמנות להשלים את המהלכים ההיסטוריים שהוא מבקש לממש – ייצוב ביטחון המדינה ונורמליזציה עם השכנים – אך הוא יתפקד בתוך חלון זמנים מוגדר מראש, שלאחריו יפרוש.

זהו פתרון שאיננו משפיל מי מהצדדים, אך מייצר מידה של הצלחה עבור כל אחד מהם. מנקודת ראות של ניהול סיכונים, כל אחד מהצדדים יוצא וחלק מתאוותו בידו. זכינו, שבבית הנשיא יושב משפטן שקול, בעל הבנה פוליטית וחברתית, שמבין היטב את הצורך להגיע לפשרה. הלוואי שתצלח דרכו.

פורסם ב-N12

The post את משפט נתניהו לא ניתן למחוק, אבל הנשיא יכול להוביל לפשרה היסטורית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.