אלימות נגד כלי תקשורת ועיתונאים הפכה חזון נפרץ. הכרזות של פוליטיקאים מימין ומשמאל על הכוונה לסגור כלי תקשורת הן שגרה. חקיקה שמשפיעה באופן דרסטי על התקשורת הישראלית עברה רק לאחרונה בכנסת. כל אלו מייצרים איום כפול על התקשורת החופשית: סתימת פיות הלכה למעשה, ולצידה צנזורה עצמית של כלי תקשורת ועיתונאים. אם הסחף הזה לא ייעצר, נמצא את עצמנו במדינה "דמוקרטית" בכותרת בלבד.

תקשורת חופשית, בתקופת בחירות בפרט, היא ליבת הדמוקרטיה. בלעדיה לא ניתן לבקר את השלטון ולהציג אלטרנטיבות למדיניות שמקדמת הממשלה. למרות שברור שחופש הביטוי הוא ערך חוקתי מוגן בישראל, עד היום המקור להגנה עליו הוא פסיקת בית המשפט העליון. בחוקי היסוד עדיין אין לו עיגון.

במציאות הזו, התקשורת החופשית נמצאת בחולשה מובנית. ואנחנו הולכים ומידרדרים. מדד "עיתונאים ללא גבולות", ארגון בינלאומי שמודד את חופש העיתונות, דירג את ישראל במקום ה־116 בשנת 2025. אי־שם בין לבנון לטנזניה.

המתקפה על התקשורת בישראל לא חדשה, אבל דומה שהיא מתעצמת. מה שהופך אותה למסוכנת הוא התלכדותם של שלושה וקטורים אשר יחד עלולים להביא לפגיעה ביכולתה של התקשורת לממש את ייעודה הדמוקרטי. הראשון הוא השתלחות הפוליטיקאים בכלי התקשורת. אוזנינו כבר ערלות לכך, אבל כינויים כמו "אויבת העם" ו"אל־ג'זירה 12" או "ערוצי התרעלה" הפכו לשגרה בהתבטאויות של פוליטקאים נגד כלי שידור בישראל. אל אלו מצטרפות קריאות של פוליטיקאים, גם כאלו שקוראים לעצמם "דמוקרטים" כמו מנהיג המפלגה הזו יאיר גולן, לצנזר ערוצי תקשורת שלא ערבים לאוזנם, כמו ערוץ 14 שגולן הכריז שיסגור אם יעלה לשלטון.

אלימות שהפכה שגרה

אנחנו חיים בכמעט שגרה של אלימות נגד התקשורת. רק בימים האחרונים הותקפו שוב משרדי ערוץ 12. מערכת עיתון "הארץ" בתל אביב הותקפה גם היא בפעם המי יודע כמה. גם תקיפות נגד עיתונאים תוך כדי שהם עושים את עבודתם חוזרות ונשנות. כך, כתבי ערוץ 14 הותקפו בתקופה האחרונה כמה פעמים כשאלו סיקרו אירועים שהתרחשו ב"מעוזי השמאל".

תקיפת כתבים, כמעט ללא אבחנה, מתרחשת גם ביהודה ושומרון, שם מפנים "נערי הגבעות" את הכעס שלהם גם לתקשורת, ובהפגנות חרדים, שם אלימות נגד צוותי תקשורת היא כמעט חלק מפרוטוקול המחאה.

אל אלו חוברת הסכנה של התנכלות מבנית לתקשורת מצד הממשלה. החוק שקידם שר התקשורת קרעי, ושהתקבל בכנסת בשבוע שעבר, הוא דוגמה לכך. בכסות של קידום התחרות בשוק התקשורת הפך החוק את המועצה שאמורה לפקח על התקשורת לפוליטית. ברור לכל ששליטה פוליטית על הגוף שקובע את הרגולציה על התקשורת ומפקח על אכיפתה היא סכנה ברורה ומיידית לחופש הביטוי של כלי התקשורת המפוקחים על ידה.

לנוכח אלו, הסיכון הברור מאליו הוא לעצם יכולתה של התקשורת לפעול בחופשיות ולממש את תפקידה הדמוקרטי. אבל סיכון סמוי, לא מדיד אבל לא פחות משמעותי, הוא זה של צנזורה עצמית ומגבלות עצמיות על פעילות.

הסיכון בסיקור העיתונאי

במציאות שבה סיקור הפגנה יכול להסתיים בפציעה, ביקורת על צה"ל בהשלכת אבנים על משרדי כלי תקשורת, וביקורת נגד מדיניות הממשלה עלולה להסתיים במגבלות על כלי התקשורת – כל כתב או עיתונאי עלול לשאול את עצמו אם נכון לקחת את הסיכון. הסיכון לצאת אל השטח ולסקר. הסיכון לחשוף את האמת ולהסתכן במתקפות רגולטוריות, פוליטיות או אפילו פיזיות.

התקשורת החופשית בישראל לא תמות ביום אחד, אבל היא עלולה לדעוך ולצנזר את עצמה בדרך שבסופו של דבר תפגע בכל הצדדים של המערכת הפוליטית. עד שתביא לשקיעתה של הדמוקרטיה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה.

פורסם בישראל היום

The post איומים מפוליטיקאים, תקיפות ברחוב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לקריאת הסקר לחצו כאן. 

The post "הציבור מצפה להסדרת היחסים בין הרשויות" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ארצות-הברית היא הדמוקרטיה הראשונה בעולם החוגגת 250 שנות עצמאות רציפה תחת חוקה אחת. לידידינו מעבר לים יש כיום צרות ומאבקים משלהם, אבל בדברי ימי העולם ארה"ב היא הישג חסר תקדים: אומה של מהגרים ללא סיפור משותף, שהצליחה לבנות דמוקרטיה חזקה ששרדה עבדות, מלחמת אזרחים, שתי מלחמות עולם ודונלד טראמפ אחד.

ההישג הזה נזקף להבנה הבסיסית של אבות האומה האמריקאית על טבע האדם: איננו מלאכים. לכולנו יש תאוות כוח, תשוקות וחרדות קיומיות מפני השכנים שלנו. דמוקרטיה לא נבנית על מילים יפות ואידיאלים נשגבים, אלא על פרוצדורה ומוסדות שימנעו ריכוז כוח מוחלט. החוקה האמריקאית עסקה בתחילה רק בזה – כללי משחק וחלוקת סמכויות. ולאחר שסיימו את מלאכת כתיבת החוקה, המייסדים עשו דבר נוסף: הם כיתתו רגליהם בין המדינות כדי לבנות הסכמה ציבורית רחבה. הם הבינו שחוקה תעבוד רק אם היא תהיה של כולם.

בישראל, כורח המלחמה שנכפתה על המדינה הצעירה והנסיבות הפוליטיות הובילו בעת הקמת המדינה לדחיית כינון החוקה ולגיבוש מסגרת לבנייתה פרקים-פרקים בכנסת, דרך ההליך הפוליטי הרגיל. דווקא על הבסיס החשוב של פרוצדורה חוקתית מיוחדת ושל גיבוש מערכת איזונים ובלמים שתמנע את ריכוז הכוח, דילגנו. אין פלא שהמאבקים הקשים והיצריים ביותר אצלנו הועתקו למגרש הפרוצדורלי. פארסת בחירת מבקר המדינה בכנסת היא רק הדוגמה האחרונה. קדמו לה המאבקים על הוועדה למינוי שופטים, פיטורי היועמ"שית, מינוי נציב שירות המדינה וראשי מערכת הביטחון, עילת הסבירות וחוק נבצרות ראש הממשלה. ובל נשכח שכל זה התחיל עם הרפורמה של שר המשפטים, שגם היא – כל כולה עסקה בפרוצדורה.

פרויקט ״חוקה רזה״, שאני שותף לו, מבקש להפנים את הלקח האמריקאי ולהשלים את מה שנשכח בהקמת המדינה. איננו משלים את עצמנו שהאתגר הישראלי מתמצה רק בפרוצדורה. מתחת לפני השטח רוחש מאבק אמיתי על ערכי היסוד, המצפן והזהות הלאומית שלנו. אלא שכל עוד לא הסכמנו על כללי המשחק, אין לנו שפה משותפת לנהל את הוויכוח הזה.

כיום, החרדה מפני הטיית המגרש על ידי "הצד האחר" היא שמנהלת אותנו. מאות אלפים יצאו לרחובות כשראו כיצד ממשלה ״של צד אחד״ חותרת לגיבוש כללי משחק לא הוגנים המסירים מעליה כל רסן. בצד השני מוחים באותו התוקף על השינוי הזוחל בכללי המשחק שהעצים את כוחה של מערכת המשפט ודילל את הדמוקרטיה הייצוגית. כל צד והחרדות המוצדקות שלו. כל עוד כללי המשחק בישראל יהיו פריכים ונתונים לשינוי על ידי כל רוב מזדמן, החרדות יימשכו והשיח הערכי ינוהל כמלחמת תרבות שתפרק את יסודות המדינה. קחו לדוגמה את חוק הלאום: חוק שנועד לעגן ערכי יסוד, אך חקיקתו בצורה כוחנית ומחנאית הפכה ערכים שבקונצנזוס הלאומי לסלע מחלוקת פוליטי.

מהלך התיקון שהחברה הישראלית נדרשת אליו מתחיל בכינון של חוקה ״רזה״. לחוקה זו שני מאפיינים יחודיים: ראשית, היא תציג מערך מלא של פרוצדורה ומוסדות המהווים יחד מערכת כללי משחק לניהול הפוליטיקה בישראל בצורה המקנה לכל אזרח זכות להשתתפות שווה במערכות שמנהלות את חייו, ומבטיחה שאף שליט יחיד או גוף לא יוכל לצבור כוח מוחלט. במסגרת זו, נבטיח איזון ראוי בין המערכת הפוליטית והמשפטית, נגן על ממלכתיות השירות הציבורי ונעצים את השלטון המקומי. שנית, היא תתעקש על גיבוש כללי המשחק בהסכמה ציבורית ופוליטית רחבה. אם קבוצות בציבור יחושו שהן הודרו משלב ניסוח כללי המשחק, המערכת לעולם לא תזכה ללגיטימיות בעיניהן. במצב זה, אותו ציבור יישאר במצב תמידי של חוסר אמון במערכת וינסה לערער אותה. הניסיון להגיע להסכמות על כללי משחק בעיצומו של משבר חברתי וערכי הוא קשה, כמעט פרדוקסלי, אך הוא הדרך היחידה.

בחוגים מסויימים מועלית בימים אלה ביקורת נגד רעיון החוקה הרזה. לשיטת המבקרים, אין זו העת להסתפק בפרוצדורה ״משעממת״ או נעדרת שאר רוח. עלינו להכריז בגאון על ערכי היסוד של המדינה ולהבהיר שהם אינם עומדים לדיון. הביקורת אינה מופרכת, אך מהווה בתנאים הנוכחיים מקח טעות. קודם כל, אין אמת בטענה שהפרוצדורה נטולת ערכים. שלטון החוק וחירות הפרט משתקפים דרך הפרוצדורה; זכות הפרט להשתתף בעיצוב החיים הציבוריים, המכונה ״זכות הזכויות״ טמונה בקיומם של כללי משחק הוגנים. גם ההבטחה לייצוג הולם לנשים ומיעוטים תוסדר לרוב בכללי הפרוצדורה ותוביל לשינוי ערכי איטי אך עמוק.

במבט רחב יותר, בהעדר פרוצדורה – אין שום טעם וערך להבטחות ערכיות. בחוקת רוסיה מעוגנות 65 זכויות אדם שכולנו יודעים מה שווין במציאות. כפי שלימדו אותנו מייסדי החוקה האמריקאית, פרוצדורה ומוסדות הם הבסיס למדינה דמוקרטית צודקת ומשגשגת, ומעניקים לגיטימציה וחיים לערובות הערכיות שנבנות עליהן. למנהיגות שתיבחר בישראל לאחר הבחירות תעמוד הברירה, האם להמשיך לספק לבוחריה קתרזיס חוקתי מחנאי רגעי, או לאמץ תודעה של אבות מייסדים ולגבש מערכת יציבה לדורות. עבור מי שיבחר בחלופה השנייה, רעיון החוקה הרזה מהווה בסיס מצוין להתחיל איתו.

פורסם ב-ynet

The post דמוקרטיה חזקה מתחילה מכללי משחק הוגנים ויציבים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"ליל בדולח", כינתה רעייתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון ויו"ר ועדת הבחירות נעם סולברג, את אימת התקיפה החרדית על ביתם. אירוע שמצטרף לשורה ארוכה של לילות בדולח וימים של אנרכיה שזורים "החרדים הקיצונים" ברחבי ישראל. אבל אל לנו להתבלבל: שתיקת ההנהגה החרדית מול הפוגרומים הללו ממחישה היטב מי חפץ באנרכיה כתג מחיר לדרישה מהם לנקוף אצבע למען המדינה והשוויון בנטל. במערכה הזו נגד מדינת ישראל, "החרדים הקיצונים" הם רק גלגלי המרכבה עליה מדהירה אותנו ההנהגה החרדית לתהום.

התקיפה האלימה על ביתו של השופט סולברג אמש, היא, לעת עתה, שיא מופרע במיוחד של שרשרת פוגרומים בלתי נגמרת, של הרס ושיבוש החיים שזורעים "חרדים קיצונים" ברחבי ישראל כבר חודשים ארוכים. אחרי שהתרגלנו לעצירת מדינה אחת לשבוע לערך – בלי התראה ואפשרות להיערך – בשל "מעצר עריקים", ההנהגה החרדית החלה להקצין את צעדיה כשבכל יום נרשם שפל נוסף. מהתפרעויות מול ביתו של קצין המשטרה הצבאית הראשי, להתפרעויות מול ביתו של מפקד משטרת התנועה, לפריצה והרס של תחנת משטרה בבית שמש, להתקפה אלימה על קצינת הרפואה הראשית של המשטרה שבנה נפל בעזה. וזו רשימה חלקית מאוד.

לחשוב שמי שעומד מאחורי ההפגנות הללו הוא "הפלג הירושלמי" הקטן והקיצוני זו טמינת ראש בחול. המובילים האמתיים, באמירה או בשתיקה, של האספסוף המשתולל הזה, שהדבר האחרון שמעניין אותו הוא אלוקים או היהדות, הם ההנהגה החרדית ועסקניה. גם אחרי ששיאים של אלימות נשברים שוב ושוב, ההנהגה הפוליטית החרדית וגם רוב ההנהגה הרבנית, שיודעת לקלל נמרצות כשהיא רוצה בכך, נאלמת דום. מבחינתה, חוסמי הכבישים והפורצים לבתי בכירים הם "הזרוע הצבאית" שמפעילה לחץ על הישראלים, במקביל למאמץ הפוליטי להשיג לחרדים עוד פטורים ועוד הטבות. בבחינת לא יתנו בטוב. יתנו בכוח.

כבר חמישה עשורים, מרבית הזמן תחת הנהגתו של הליכוד, החברה הישראלית בונה במו ידיה את האוטונומיה החרדית. שנים ארוכות שכספי המסים שלנו מממנים את הקבוצה הגדלה במהירות הרבה ביותר בעולם המערבי, ומזינים אורח חיים נטול אחריות כלפי המדינה. בדמנו, אנחנו מספקים לה ביטחון. את הטוב שמרעיפה עליהם החברה הישראלית, מנצלים החרדים כדי לבצר את חומות הגטו בו הם חיים ולחזק את המדינה בתוך מדינה שבנינו להם.

בסולם הערכים שלהם, המטרה הנעלה היא שימור כוחם, שימור האחיזה שלהם "ברחוב החרדי" והמשך הקיום על חשבון הכלל. קיומה ושגשוגה של המדינה מעניינים אותם כקליפת השום. בעולם הערכי שבנו לעצמם, ציות לחוקי המדינה הוא אפילו לא המלצה. ולהפך, מצווה "לגנוב מן הפריץ" – הפריץ הוא המדינה היהודית – כדי לאפשר את הקיום החרדי. לכן לא פלא שנציג שלטון החוק, בג"ץ, הפך עבור החרדים למטרה לחיצים מילוליים ועתה גם אלימות פיזית.

ועדיין, לא אבדה תקוותנו. הרוב הציוני עוד יכול לשנות את הכיוון אליו אנחנו שטים ולמנוע את ההתנגשות, שנראית בלתי נמנעת לעת עתה בקרחון הקריסה לתוך עצמנו. הדבר יצריך מהממשלה הבאה ללכד כוחות, ולפעול בנחישות מול האלימות החרדית, כדי להציל את החרדים מידי עצמם ואת עתידה של מדינת ישראל מהאפשרות, שנראית סבירה כעת, להפיכתה של מדינת ישראל, תחת העול הכלכלי והביטחוני הזה, למדינה כושלת. מחנה הימין חייב להיות חלק מהתהליך. עימדו בצד של השופט סולברג, לא בצד המתפרעים הצובאים על ביתו.

פורסם בהארץ.

The post זה לא מיעוט קיצוני first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

במסגרת הכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת, דנו משפטנים ואנשי אקדמיה בשאלת הצורך בחוקה לישראל, במתח שבין ערכים לזהות לאומית, ובאפשרות לקדם "חוקה רזה" שתסדיר את כללי המשחק הדמוקרטיים גם בהיעדר הסכמה רחבה על סוגיות הליבה של החברה הישראלית.

The post "חוקה רזה קובעת איך ראוי להתנהל בדמוקרטיה מקוטבת" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שיחה במסגרת הפודקאסט "חיי עולם" באתר 'כיפה' בהגשת ד"ר תרצה קלמן, שעוסקת בפרשיית קרבנות הנשיאים אשר תופסת מקום משמעותי בפרשת נשא, ובדיון במוסד הנשיאות במדינת ישראל ובמאפייניו הייחודיים, וביחס שבין המוסד הקבוע לנשיאי ישראל השונים.

הכתבה באתר כיפה >> bit.ly/49e50dU

האזנה בספוטיפיי:

The post "התפקיד של הנשיא הוא הרבה מעבר לסך הסמכויות הרשמיות שלו" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"הם רצו טבעת אש – אנחנו יצרנו טבעת ביטחון", הכריז לאחרונה ראש הממשלה, לאחר שצה"ל התייצב על הקו הצהוב בלבנון ויצר רצועת ביטחון בעומק של כ־10 ק"מ מהגבול. בכך יישם צה"ל את הנחיית הדרג המדיני להסיר שני איומים מעל יישובי הצפון: איום הפלישה הקרקעית ואיום ירי הנ"ט הישיר.

ימים ספורים לאחר מכן התברר כי תמונת המצב מורכבת בהרבה. חיזבאללה, שהוצג על ידי ראש הממשלה כ"צל של עצמו", התגלה כארגון לומד ומסתגל שאינו נלחם את המלחמה הקודמת, והחל להפעיל רחפני נפץ המונחים באמצעות סיב אופטי. זהו כלי פשוט, זול, מדויק וחסין ללוחמה אלקטרונית. המפעיל שוהה מעבר לקו הצהוב ומנווט את הרחפן למרחק של עד 10 ק"מ, ועד לפגיעה בכוחות צה"ל בשטח או בריכוזי אוכלוסייה בישראל.

כמו הטיל שכופף את זנב המטוס במלחמת יום הכיפורים, כך כופף הסיב האופטי של רחפני הנפץ את תפיסת הביטחון בגבול הצפון. הקונספציה של הרחקת קו העימות לשם צבירת ביטחון אינה רלוונטית מול איום שאינו תלוי קרקע. במילים פשוטות – הממשלה התמקדה באיומי העבר והתעלמה מאיומי ההווה. חיזבאללה אינו נלחם ברצועת הביטחון – הוא מתעלם ממנה ועף מעליה.

לקריסת הקונספציה של הדרג המדיני יש מחיר כבד. סמל עידן פוקס ז"ל מגדוד 77, ואחריו עאמר חוג'יראת ז"ל, עובד קבלן של משרד הביטחון, הם הקורבנות הראשונים של האיום החדש. לא מדובר בתקלה נקודתית, אלא בסימפטום לכשל עמוק יותר.

כיצד זה קרה לנו שוב?

התשובה אינה טקטית – אלא מערכתית. הכשל מצוי בתהליך קבלת ההחלטות ולא בשדה הקרב. הקבינט אמור להגדיר תכלית ומטרות, ולכן את הכשל של רחפני הנפץ יש לבחון בעבודת המטה ובאיכות הדיון בקומת ההנהגה הלאומית. הטענה כי שרים בקבינט לא ידעו על איום רחפני הנפץ אינה רצינית. היא מזכירה את הטענה של חלק מהשרים משנת 2014 כי הם לא עודכנו על איום המנהרות בעזה – טענה שהופרכה בדיעבד בדו"ח מבקר המדינה על צוק איתן.

רחפני הנפץ מסוג FPV הם כלי מרכזי במלחמת רוסיה–אוקראינה, ואחראים לפי מכון FDD ל60%–80% מהפגיעות במערכה. גורמים אוקראינים הציעו לדרג המדיני לחלוק ידע וניסיון מעשי בהתמודדות עם אתגר הרחפנים. מכוני מחקר בישראל התריעו. המידע לא חסר – חסר הדיון וההחלטה. חיזבאללה למד, הסתגל והגיע מוכן. הדרג המדיני בישראל – נרדם. כאשר בקומה האסטרטגית אין למידה, אין אתגור הנחות יסוד ואין חיבור בין מודיעין, מחקר וקבלת החלטות – התוצאה ידועה: מערכת שלא בודקת את עצמה מופתעת ומשלמת את המחיר. במקרה הזה – מחיר דמים.

ומה שבאמת עצוב הוא שהכשל הזה אינו חדש – אלא מופע חוזר. קו ישיר וכואב מחבר בין תהליכי קבלת ההחלטות של 7 באוקטובר לבין אלה של היום. ועדת חקירה ממלכתית טרם הוקמה. מנגנוני הבקרה לא נבדקו. ההשלכות כבר כאן. מי שלא חוקר את כשלי הדרום – משלם עליהם שוב בצפון, במחיר דמים כבד.

ברמה הטקטית-מבצעית יימצא פתרון לאיום הרחפנים. צה"ל, מפא"ת והתעשיות הביטחוניות כבר עובדים עליו, ובסופו של דבר גם הפעם הפתרון המוצלח יהיה כחול־לבן. אך עליונות טכנולוגית אינה תחליף לתהליך קבלת החלטות יסודי ברמה הלאומית. במקום להמשיך ולהכריז על חיזבאללה כ"צל של עצמו", נכון להקדיש זמן בקבינט ללמידה אמיתית של האיום, ולהבנת ההתאמות וההצטיידות של הארגון. במקביל, יש להחזיר את הפיקוח הפרלמנטרי למקומו: ועדת חוץ וביטחון וועדות המשנה שלה צריכות לבחון לא רק את פעילות צה"ל וזרועות הביטחון, אלא גם כיצד מתקבלות ההחלטות שמובילות את המערכה.

זה בדיוק מה שלא נעשה.

פורסם במקור ראשון. 

The post רחפני הנפץ ניפצו שוב את הקונספציה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי למעלה מעשור וחצי בשלטון, ויקטור אורבן ומפלגת הפידס בראשותו הובסו בבחירות בהונגריה. סקר של מכון Medián, שנערך עבור HVG ו-RTL, ניסה להבין למה. הסיבה שחזרה יותר מכל הייתה שחיתות. לצידה הופיעו גם מצב בתי החולים, מערכת החינוך, ותחושה גוברת שהשלטון הפך מנכס ציבורי לרכוש של חבורה אחת. הציבור ההונגרי לא בהכרח שינה כיוון פוליטי. הוא פשוט מאס בדמויות ששלטו עד כה.

המנהיג שהחליף את אורבן, פטר מאג'יאר, ראוי לתשומת לב מיוחדת. מאג'יאר לא בא מהאופוזיציה. הוא גדל בתוך הפידס, הכיר את המערכת מבפנים, ונטש את הנהגה הוותיקה שלדבריו הפכה מושחתת ומנותקת. זה לא מהפכה אידיאולוגית, אלא מרד פנימי של מי שמכיר את המנגנון. וחשוב לא פחות: מאג'יאר אינו ליברלי. הוא הצהיר בפומבי על קו קשוח מאוד בסוגיית ההגירה. כלומר, מה שהשתנה אינו הרעיון – אלא מי מחזיק בו ואיך הוא מיישמו.

יש גם פרק חיצוני בסיפור הזה. במשך שנים התפתחה באיחוד האירופי, בתקשורת המערבית ובקרב קבוצות לחץ שונות עוינות חריפה כלפי אורבן, שלעתים חרגה מביקורת עניינית והפכה לדפוס קבוע של חשדנות. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית יזהה כאן דמיון מסוים גם ביחס הבינלאומי לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. לא כל ביקורת היא רדיפה, כמובן. אך לעיתים הביקורת הפכה לשפה כמעט טוטאלית.

גם בישראל עצמה, היחס לנתניהו טעון במיוחד. אסון טבח שמחת תורה עדיין פתוח וכואב, ושאלת האחריות לא תיעלם. לצד זה, מאז אותו יום ישראל ניהלה כמה מערכות במקביל, עם הישגים שלא היו מובנים מאליהם. מי שמבקש להבין את החברה הישראלית אחרי המלחמה אינו יכול להסתפק רק בזעם, וגם לא רק בהישגים. צריך לראות את התמונה כולה.

את ההקבלה בין הונגריה לישראל יש לעשות עם כוכבית. ישראל אינה הונגריה. למרות השיח הציבורי על יוקר המחיה, התמונה מורכבת יותר.

ובכל זאת, גם בישראל יש עייפות – אבל מסוג אחר. לא עייפות אידיאולוגית. הרוב הציוני אינו מחפש שינוי כיוון עמוק, אינו מוכן לוותר על לאומיות ואינו נמשך לאג'נדות פוסט ציוניות. אבל יש שסע חברתי שהולך וגדל באמצעות שיח מתלהם, הפוליטיקה של עימות מתמיד, ותחושה שמנגנוני הנהגה עסוקים בהישרדות יותר מאשר בשיפור חיי האזרח.

דווקא ברגעים הקשים ביותר – כשאזרחים ישבו במקלטים, כשהמדינה נדרשה לפעול יחד – עלתה מחדש תחושת שותפות גורל. לא כאידיאל מופשט, אלא כחוויה ממשית. התחושה הזו לא נעלמה. היא פשוט מכוסה שוב ברעש. ייתכן שבבחירות הבאות תעלה בישראל הנהגה שאינה פחות לאומית מהנוכחית, לא מתנצלת ולא רכה, אבל שתבקש לנהל את המדינה ולא רק לשרוד בתוכה פוליטית. הנהגה שתנסה להפחית את התלות במפלגות קצה שהפכו לנטל על כל קואליציה. לא מפני שהציבור נעשה ליברלי יותר, אלא מפני שהוא מאס בדמויות הקיימות.

מנקודת מבט סוציולוגית, זו אינה בהכרח שאלה של עמדה פוליטית או של העדפה למחנה כזה או אחר. זהו דפוס מוכר: אחרי מלחמות או משברים לאומיים גדולים, חברות רבות נוטות לחפש הנהגה חדשה. לא תמיד מפני שהן החליפו אידיאולוגיה, אלא מפני שהן מבקשות עיבוד, איזון מחודש ותחושת יציבות.

הדוגמאות ההיסטוריות אינן מעטות. בריטניה שדחתה את צ'רצ'יל ב-1945, לאחר שהוביל אותה לניצחון, לא בגדה בו ולא זנחה את ערכיה – היא ביקשה מי שיוכל לארגן את הרגע שאחרי. גם ביפן, בקוריאה הדרומית ובמדינות אירופה שונות התרחש תהליך דומה: הנהגות של שעת חירום פינו את מקומן להנהגות שנועדו לאחות, לבנות ולנהל שגרה. הפסיכולוגיה הקולקטיבית מכירה את התופעה הזו: לאחר טראומה בסדר גודל לאומי, קהילות זקוקות לא רק למנהיג שמוביל, אלא גם למנהיג שמכיל. כזה שמאפשר תהליך של השלמה ואבל ציבורי גם כשאין זמן לעצור.

בהקשר הישראלי, הדברים מקבלים משנה תוקף. חברה שחוותה מכה עמוקה כמו 7.10, ושמאז לא פסקה מלהילחם, אוגרת בתוכה מתח עצום שטרם מצא ביטוי מוסדר. הצורך בעיבוד אינו חולשה – הוא תנאי לחוסן ממשי. ייתכן שמה שהציבור הישראלי מחפש בשלב הבא אינו הנהגה חזקה יותר, אלא הנהגה שמסוגלת לנהל גם את הכאב – לא רק את הכוח.

השאלה המעניינת היא אם נראה בישראל תהליך דומה: לא החלפת רעיונות, אלא החלפת סגנון הנהגה בתוך אותה מסגרת לאומית.

פורסם במקור ראשון. 

The post בין ישראל להונגריה – החלפת הנהגה לא בהכרח תביא להחלפת מדיניות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שלטון באמצעות פסיקות נקודתיות ויועצים משפטיים הוא אסטרטגיה בעייתית. השמאל בארה"ב למד את זה בדרך הקשה.

ישראל נולדה ללא חוקה, ובמשך שנים רבות התנגדה לעליונות שיפוטית. במשך עשורים מערכת המשפט שלה שיקפה את המסורת הפרלמנטרית הבריטית, שבה בתי המשפט מפרשים חוקים אך אינם טוענים לסמכות לבטל את פעולתם של הגופים הפוליטיים הנבחרים. רק בעשורים האחרונים החלה ישראל לאמץ את המודל האמריקאי של כוח שיפוטי חוקתי. תפנית זו, שקודמה בעיקר בידי ליברלים, עלולה להתברר כטעות חמורה. ההיסטוריה האמריקאית מלמדת כי הסתמכות על בתי משפט כמנועים לרפורמה ליברלית היא בעייתית מבחינה נורמטיבית וכושלת מבחינה אסטרטגית. במובן זה, העבר האמריקאי הוא אזהרה לגבי עתידה של ישראל.

עליונות שיפוטית לא היתה תוצאה בלתי נמנעת בארה"ב. בניגוד לישראל, ארה"ב אימצה חוקה כתובה עם הקמתה, אך מסמך זה לא הקנה לבתי המשפט באופן ברור את המילה האחרונה בפרשנותו. אפילו פסק הדין המפורסם מרבורי נגד מדיסון לא כונן משטר של כוח שיפוטי בלתי מוגבל, ובמהלך מרבית המאה ה–19 נהגו בתי המשפט באיפוק. רק בתום תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים, כאשר הקונגרס נסוג מן הניסיון לחולל שינוי דמוקרטי בדרום, החלו שופטים לטעון לסמכויות מרחיקות לכת, בעיקר כדי למנוע מעורבות ממשלתית בכלכלה ולחסום רפורמות חברתיות.

נגד מגמה זו התפתחה תנועת התנגדות פוליטית שנמשכה כ–50 שנה, והגיעה לשיאה במהפכת הניו דיל של פרנקלין רוזוולט, שבמסגרתה הוכפפו בתי המשפט מחדש לממשל דמוקרטי. ההתנגדות היתה לא רק לביטול חקיקה בשם החוקה, אלא גם לפרשנות שיפוטית אגרסיבית שאיפשרה לשופטים לכפות את עמדותיהם. כפי שניסח זאת השופט לרנד הנד, שהיה בין מקדמי הרפורמה: שופטים "פילסו את דרכם לעליונות באמצעות גרזנים דו־צדדיים. להב אחד הוא שליטה בחקיקה באמצעות קביעה כי היא אינה חוקתית, והלהב השני הוא פרשנות חופשית של חוקים בהתאם לעמדותיהם". לאחר מאבק ממושך, השופטים הובסו.

הניסיון הזה הראה כי קידום שינוי פוליטי באמצעים משפטיים, במקום באמצעים פוליטיים, נידון לכישלון. לאחר מלחמת העולם השנייה, ליברלים כמו פליקס פרנקפורטר היו ספקנים לגבי האפשרות שבתי המשפט ישמשו שליחים של הליברליזם, ובוודאי שלא כתחליף לניצחון פוליטי. המודל החוקתי האמריקאי לא היה בעל השפעה עולמית נרחבת עד עמוק לתוך המאה ה–20, וגם אז הוא משך בהתחלה בעיקר שמרנים שחששו מדמוקרטיה המבוססת על זכות בחירה כללית וחיפשו דרכים לרסן את השלכותיה. במשך זמן רב, ריבונות פרלמנטרית ללא בלמים שיפוטיים חזקים היתה הרבה יותר מושכת ברמה העולמית, במיוחד בקרב מדינות פוסט־קולוניאליות שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהן גם ישראל. רק מאוחר יותר חל שינוי.

באופן פרדוקסלי, השינוי נבע מכך שליברלים בארה"ב אימצו טכניקות אנטי־דמוקרטיות כדי להניח את היסודות לחברה ליברלית ושוויונית, בעיקר בהקשר של יחסי גזע. במשך זמן מה, האסטרטגיה נראתה מוצלחת. מי שהתנגדו לא למטרות אלא לאמצעים, כמו פרנקפורטר, הוצגו ככוחות שמרניים אנטי־פרוגרסיביים.

בדיעבד, האסטרטגיה נכשלה. בית המשפט העליון האמריקאי בשנות ה–50 וה–60, בראשות ארל וורן, השיג הישגים משמעותיים, אך הם התבררו כשבריריים. ללא תמיכה פוליטית, תהליכי דה־סגרגציה נתקעו, וההסתמכות על בתי המשפט עוררה תגובת נגד, שהזינה מסע שמרני ממושך להשתלטות על מערכת המשפט. עד שליברלים השיגו פסקי דין מכוננים בנושאי הפלות וזכויות הומוסקסואלים, בית המשפט כבר נטה ימינה. ליברלים התקשו להתמודד עם השלכות האסטרטגיה שלהם. לאחר שעודדו עליונות שיפוטית, הם מצאו עצמם חסרי אונים כאשר יריביהם שלטו באותם כלים. כיום מוסכם כי מדובר היה בטעות חמורה, ויש מי שמבקשים להשיב את הגלגל לאחור. המשפטן הבולט מהרווארד לורנס טרייב כתב ב–2023 כי "תקופת בית המשפט של וורן היתה החריג ולא הכלל". לדבריו, על האמריקאים לוותר על "תפיסה מיושנת של בית המשפט" ועל "יראת כבוד שאינה במקומה".

ישראל אימצה את המודל האמריקאי בדיוק כאשר ליברלים בארה"ב החלו להבין את הטעות שביסודו. החל משנות ה–90, תחת הנהגתו של אהרן ברק, אימץ בית המשפט העליון תפיסה של סמכות שיפוטית שהושפעה במפורש מן הפרקטיקה החוקתית האמריקאית. כיום מחזיק בית המשפט העליון הישראלי בסמכויות נרחבות אף יותר מאלה של מקבילו האמריקאי: ביטול חקיקה על בסיס עקרונות עמומים, ניטרול חוקים באמצעות פרשנות אגרסיבית, פסילת החלטות ממשלה מטעמי אי־סבירות ופיקוח שוטף על פעולת הרשות המבצעת. בית המשפט גם שולט בהרכבו, מדכא מחלוקות פנימיות במערכת, והפך את היועץ המשפטי לממשלה לסמכות מפקחת על נבחרי הציבור. יחד, דוקטרינות אלו יצרו ריכוז יוצא דופן של כוח בידי גורמים בלתי נבחרים.

מערכת זו נשענת על פיקציה המוכרת מהשיח המשפטי והציבורי בארה"ב: ששופטים ניצבים מעל לפוליטיקה ומיישמים עקרונות משפטיים ניטרליים. בפועל, הם אינם כאלה. שופטים אינם מומחים לענייני מוסר ומדיניות, ומחקרים אמפיריים, הן בארה"ב והן בישראל, מראים כי הכרעותיהם משקפות עמדות אידיאולוגיות. נימוקים משפטיים משמשים לרוב להצדקת תוצאה רצויה, ולא לחשיפה של משפט ניטרלי. המאפיין המזיק ביותר של ליברליזם שיפוטי אינו בכך שבתי המשפט מקבלים החלטות פוליטיות, אלא בכך שליברלים מתעקשים, בניגוד לכל ראיה, שבתי המשפט אינם עוסקים בפוליטיקה כלל. הם טוענים שהמשפט עצמו מחייב את התוצאות המועדפות עליהם, וששופטים רק "מגלים" אותן באמצעות פרשנות ניטרלית. העמדת פנים זו אולי מרגיעה בעלי ברית פוליטיים, אך אינה משכנעת יריבים.

אולם היריבים הפוליטיים מבינים היטב מה מתרחש. הם רואים כיצד בתי המשפט משמשים לעיגון תפיסות מוסריות וחברתיות שלא זכו לתמיכה דמוקרטית. לפיכך הם מגיבים לא בטיעון משפטי אלא בהתגייסות פוליטית שמטרתה המרכזית היא השתלטות על מערכת המשפט עצמה. כך, הכחשת הפוליטיות של השפיטה אינה מנטרלת את המחלוקת אלא מחריפה אותה ומעבירה אותה למוסדות שאינם מסוגלים להכילה. בתי המשפט חדלים להיתפס כבוררים ניטרליים והופכים לכלים — זירות להמשך המאבק הפוליטי באמצעים אחרים. כל מינוי הופך למאבק אידיאולוגי, וכל כלל פרוצדורלי לכלי נשק. כך היה בארה"ב, וכך קורה כעת בישראל.

חמור מכך, כוח שיפוטי שנרכש בשם הליברליזם אינו נותר ליברלי לאורך זמן. מרגע שבתי המשפט נתפסים כיעד למאבק פוליטי, אין סיבה לצפות שיישארו בידיים ידידותיות. ליברלים אמריקאים למדו זאת בדרך הקשה, כאשר הסתמכות של עשרות שנים על כוח שיפוטי הובילה לבית משפט הנשלט בידי יריביהם האידיאולוגיים, שהשתמשו בדיוק באותם כלים כדי לפרק הישגים ליברליים.

המשפטיזציה היתה בחירה, לא גורל. הן בארה"ב והן בישראל, התקופה מאז שנות ה–70 התאפיינה בעליית הימין, שהתבטאה בניצחונותיהם של מנחם בגין ורונלד רייגן. התחושה של ייאוש לנוכח אובדן הרוב ההגמוני כמעט, שאפיין במשך עשורים את מפלגת העבודה ואת המפלגה הדמוקרטית, היתה מובנת. הפיתוי היה ברור, אך המחיר ארוך הטווח היה כבד. בתי משפט יכולים לחסום חקיקה, אך אינם יכולים לבנות קואליציות או להעניק לגיטימציה. ליברליזם המקודם באמצעות שופטים מצמצם את שאיפותיו ומעורר תגובת נגד. עם הזמן הוא חדל להיות חזון שלטוני והופך לעמדת התגוננות המוגדרת על ידי פחד מן הדמוקרטיה.

ההיסטוריה האמריקאית מציעה לקח אחר. ברגעים מכריעים כמו תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים והניו דיל, בחרו אליטות ליברליות בהתמודדות דמוקרטית ולא בהסתגרות משפטית. הסיכונים היו ממשיים, אך האלטרנטיבה היתה גרועה יותר. הישגים ליברליים בני־קיימא הושגו באמצעות פוליטיקה דמוקרטית, לא באמצעות בתי משפט.

הליברלים בישראל אינם נידונים לחזור על הטעות האמריקאית. השדה הפוליטי הדמוקרטי נותר פתוח: ניתן לבנות קואליציות מחדש, לחדש טיעונים ולהפוך תבוסות לניצחונות. ליברליזם אינו נכשל כשהוא מפסיד בבחירות. הוא נכשל כשהוא מוותר על המאמץ לנצח בהן. הדרך קדימה אינה עוברת דרך בתי המשפט, אלא דרך הבוחרים, והיא עדיין פתוחה.

פורסם בהארץ. 

The post הליברלים צריכים להבין: בית המשפט לא יציל את הדמוקרטיה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.