ייתכן כי מה שהציבור הישראלי יחפש בשלב הבא אינו הנהגה חזקה יותר, אלא כזו שמסוגלת לנהל גם את הכאב ולא רק את הכוח.
אחרי למעלה מעשור וחצי בשלטון, ויקטור אורבן ומפלגת הפידס בראשותו הובסו בבחירות בהונגריה. סקר של מכון Medián, שנערך עבור HVG ו-RTL, ניסה להבין למה. הסיבה שחזרה יותר מכל הייתה שחיתות. לצידה הופיעו גם מצב בתי החולים, מערכת החינוך, ותחושה גוברת שהשלטון הפך מנכס ציבורי לרכוש של חבורה אחת. הציבור ההונגרי לא בהכרח שינה כיוון פוליטי. הוא פשוט מאס בדמויות ששלטו עד כה.
המנהיג שהחליף את אורבן, פטר מאג'יאר, ראוי לתשומת לב מיוחדת. מאג'יאר לא בא מהאופוזיציה. הוא גדל בתוך הפידס, הכיר את המערכת מבפנים, ונטש את הנהגה הוותיקה שלדבריו הפכה מושחתת ומנותקת. זה לא מהפכה אידיאולוגית, אלא מרד פנימי של מי שמכיר את המנגנון. וחשוב לא פחות: מאג'יאר אינו ליברלי. הוא הצהיר בפומבי על קו קשוח מאוד בסוגיית ההגירה. כלומר, מה שהשתנה אינו הרעיון – אלא מי מחזיק בו ואיך הוא מיישמו.
יש גם פרק חיצוני בסיפור הזה. במשך שנים התפתחה באיחוד האירופי, בתקשורת המערבית ובקרב קבוצות לחץ שונות עוינות חריפה כלפי אורבן, שלעתים חרגה מביקורת עניינית והפכה לדפוס קבוע של חשדנות. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית יזהה כאן דמיון מסוים גם ביחס הבינלאומי לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. לא כל ביקורת היא רדיפה, כמובן. אך לעיתים הביקורת הפכה לשפה כמעט טוטאלית.
גם בישראל עצמה, היחס לנתניהו טעון במיוחד. אסון טבח שמחת תורה עדיין פתוח וכואב, ושאלת האחריות לא תיעלם. לצד זה, מאז אותו יום ישראל ניהלה כמה מערכות במקביל, עם הישגים שלא היו מובנים מאליהם. מי שמבקש להבין את החברה הישראלית אחרי המלחמה אינו יכול להסתפק רק בזעם, וגם לא רק בהישגים. צריך לראות את התמונה כולה.
את ההקבלה בין הונגריה לישראל יש לעשות עם כוכבית. ישראל אינה הונגריה. למרות השיח הציבורי על יוקר המחיה, התמונה מורכבת יותר.
ובכל זאת, גם בישראל יש עייפות – אבל מסוג אחר. לא עייפות אידיאולוגית. הרוב הציוני אינו מחפש שינוי כיוון עמוק, אינו מוכן לוותר על לאומיות ואינו נמשך לאג'נדות פוסט ציוניות. אבל יש שסע חברתי שהולך וגדל באמצעות שיח מתלהם, הפוליטיקה של עימות מתמיד, ותחושה שמנגנוני הנהגה עסוקים בהישרדות יותר מאשר בשיפור חיי האזרח.
דווקא ברגעים הקשים ביותר – כשאזרחים ישבו במקלטים, כשהמדינה נדרשה לפעול יחד – עלתה מחדש תחושת שותפות גורל. לא כאידיאל מופשט, אלא כחוויה ממשית. התחושה הזו לא נעלמה. היא פשוט מכוסה שוב ברעש. ייתכן שבבחירות הבאות תעלה בישראל הנהגה שאינה פחות לאומית מהנוכחית, לא מתנצלת ולא רכה, אבל שתבקש לנהל את המדינה ולא רק לשרוד בתוכה פוליטית. הנהגה שתנסה להפחית את התלות במפלגות קצה שהפכו לנטל על כל קואליציה. לא מפני שהציבור נעשה ליברלי יותר, אלא מפני שהוא מאס בדמויות הקיימות.
מנקודת מבט סוציולוגית, זו אינה בהכרח שאלה של עמדה פוליטית או של העדפה למחנה כזה או אחר. זהו דפוס מוכר: אחרי מלחמות או משברים לאומיים גדולים, חברות רבות נוטות לחפש הנהגה חדשה. לא תמיד מפני שהן החליפו אידיאולוגיה, אלא מפני שהן מבקשות עיבוד, איזון מחודש ותחושת יציבות.
הדוגמאות ההיסטוריות אינן מעטות. בריטניה שדחתה את צ'רצ'יל ב-1945, לאחר שהוביל אותה לניצחון, לא בגדה בו ולא זנחה את ערכיה – היא ביקשה מי שיוכל לארגן את הרגע שאחרי. גם ביפן, בקוריאה הדרומית ובמדינות אירופה שונות התרחש תהליך דומה: הנהגות של שעת חירום פינו את מקומן להנהגות שנועדו לאחות, לבנות ולנהל שגרה. הפסיכולוגיה הקולקטיבית מכירה את התופעה הזו: לאחר טראומה בסדר גודל לאומי, קהילות זקוקות לא רק למנהיג שמוביל, אלא גם למנהיג שמכיל. כזה שמאפשר תהליך של השלמה ואבל ציבורי גם כשאין זמן לעצור.
בהקשר הישראלי, הדברים מקבלים משנה תוקף. חברה שחוותה מכה עמוקה כמו 7.10, ושמאז לא פסקה מלהילחם, אוגרת בתוכה מתח עצום שטרם מצא ביטוי מוסדר. הצורך בעיבוד אינו חולשה – הוא תנאי לחוסן ממשי. ייתכן שמה שהציבור הישראלי מחפש בשלב הבא אינו הנהגה חזקה יותר, אלא הנהגה שמסוגלת לנהל גם את הכאב – לא רק את הכוח.
השאלה המעניינת היא אם נראה בישראל תהליך דומה: לא החלפת רעיונות, אלא החלפת סגנון הנהגה בתוך אותה מסגרת לאומית.