יוזמות חדשות נפתחות במטרה להכין צעירים ומבוגרים להשיב על קריאות ל-BDS, לגונן על הלגיטימיות של ישראל, ולהעמיק את הערכתם לגבי ההישגים ההיסטוריים של המדינה היהודית שנולדה מחדש. ההנהגה נמנעת מהשקעה של ממש בחינוך אודות ישראל, וכתוצאה מכך נמשך הסחף, מתרחבים הפערים, ורבים הולכים ומתרחקים. חינוך אודות ישראל יכול לספק הֶקְשֵרים לחשיבה ביקורתית על נושאים הנוגעים לישראל ולסייע לפיתוח השקפות וחזונות על מה שישראל יכולה – וצריכה – להיות. חינוך אודות ישראל אמנם עלול להביא להחרפה בוויכוח, אך הוא גם עשוי לחזק את הקשר ואת המעורבות. הגיעה העת שההנהגה היהודית תשקיע באופן משמעותי בחינוך רציני ומתמשך אודות ישראל.

* * *

חזונות בטרם קום המדינה

במשך שנים רבות לימדתי שיעור תחת הכותרת: "חזונות בטרם קום מדינת ישראל: ז'בוטינסקי, בן גוריון, מאגנס", שבו קראו המשתתפים קטעים שכתבו מנהיגים ציוניים אלה בטרם קום מדינת ישראל. לאחר תיאור ההקשר של "היישוב" תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל (1920 – 1948), המשתתפים מתמקדים בחזונות השונים שמנהיגים אלה הציעו ל"בית הלאומי היהודי בפלשתינה" – זו לשונה של הצהרת בלפור. כל אחד מהם החזיק בהשקפות שונות לגבי נושאי ליבה: האם הבית הלאומי/המדינה העתידה לקום צריך להיות סוציאליסטי או קפיטליסטי? חילוני או דתי? האם זו צריכה להיות מדינה יהודית או מדינה דו-לאומית? התשובות לדילמות אלה סיפקו את הבסיס האידיאולוגי לתנועות שפעלו לפני קום המדינה – ובישרו את הפוליטיקה הרב-מפלגתית הבריאה והרעשנית הקיימת בישראל כיום.

לכל אחת מאסכולות רעיוניות אלה של הציונות היו ארגונים שותפים בצפון אמריקה ובאירופה, שחיזקו את חזונותיהן וגייסו עבורן תמיכה – פיננסית ואנושית גם יחד. באותה תקופה, מנהיגים ציונים באמריקה הזדהו ותמכו בקבוצות שהחזיקו בחזונות סותרים לגבי היישות העתידה לקום בארץ ישראל. לדוגמה, אם תמכת במנהיגם של הרביזיוניסטים, זאב ז'בוטינסקי, קרוב לוודאי שתמכת במדינה יהודית על שתי גדות הירדן, ואילו השתייכת לתנועת השומר הצעיר, קרוב לוודאי שתמכת במדינה דו-לאומית סוציאליסטית.

המדינה בראשיתה

כאשר הותקפה ישראל, מיד לאחר הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, יהדות העולם התגייסה כדי לספק סיוע פיננסי ומדיני למדינה בעשוריה הראשונים. באמריקה הצפונית צמחה רשת רחבה של ארגונים יהודיים לאומיים, שהתמקדה בסיפור ההיסטוריה היהודית במאה ה-20 – מן השואה ועד לבניית המדינה היהודית – וגייסה תמיכה פיננסית ומדינית ברמות חסרות תקדים. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, התמיכה בישראל איפשרה ליהודים אמריקנים ללמוד את ההיסטוריה של המדינה הצעירה, להתרפק על הישגיה, ולגייס למענה תמיכה מדינית. עניין זה הפך, כפי שתיאר זאת ג'ונתן ווצ'ר בספרו "הישרדות מקודשת" (Sacred Survival) (1985), להיות יסוד מכונן של ה"דת האזרחית" של יהדות צפון אמריקה. התנועות הציוניות האמריקניות, שדגלו בחזונות שונים לגבי מדינת ישראל כאשר תקום, הלכו ודעכו. היהדות הצפון-אמריקנית התמקדה, גם בתמיכתה וגם בתוכניות החינוכיות שלה, בלימוד ובהשרשה של הנראטיב הראשי לגבי ייסודה של ישראל – "פתרון לעם ללא ארץ בארץ ללא עם". הישגיה המדהימים של ישראל צוינו ונחגגו, גויסה תמיכה, ונכתבו המחאות כספיות. תקופה זו תיזכר כאחד ההישגים הגדולים ביותר של היהדות האמריקנית במאה ה-20. ואולם, מגזרים גדלים והולכים של יהדות צפון אמריקה – במיוחד הדורות הצעירים, שלא חיו בתקופת השואה או בעשוריה הראשונים של ישראל – מצאו את עצמם יותר ויותר בלתי מוכנים להבין או להתמודד עם מורכבותה של ישראל עכשיו.

תמיכה בישראל/חינוך אודות ישראל

אם ניתן להבין את התמיכה בישראל בתור גיוסה של יהדות אמריקה לתמוך בעם של ישראל בעודו בונה את המדינה, הרי את החינוך אודות ישראל ניתן להבין בתור מספק מערכים ללמידת הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ישראל, ההיסטוריה של הציונות, ההיסטוריה של יהודים וערבים פלסטינים בישראל/פלשתינה, ולהבין ולדעת לנווט דרך "שטחים אפורים" מורכבים. מטרת החינוך אודות ישראל היא גם להעמיק את הקשר עם המדינה והעם של ישראל, וגם לספק הֶקְשֵרים לצעירים ולמבוגרים השואפים לפתח חזונות משלהם לגבי מה יכולה וצריכה ישראל להיות.

ארבע דוגמאות של "נושאים אפורים" הראויים לבחינה יסודית

במאי 2018, במאמר תחת הכותרת "צעירים יהודים אמריקנים רבים מתרחקים מישראל, במלאת לה 70 שנה", כתב פרופסור דב וקסמן מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, כי רוב הצעירים היהודים הם ליברלים, וכי יותר ויותר "קשה להם לפַשֵּר בין הערכים שאותם הם הפנימו לבין הרעיון של מדינה שמתקיימת בה אפליה לטובת יהודים על חשבון תושביה שאינם יהודים." כפי שהבחין וקסמן, רוב היהודים האמריקנים הם ליברלים לאומיים, המחויבים לשוויון. הציונות שניצחה היא לאומניוּת שמרנית, המעדיפה יהודים. דוגמה שנייה: על פי הנראטיב שלנו, ישראל מותקפת ללא הרף על ידי שכנותיה, מדינות ערב העוינות (וזה היה נכון). אולם כיום, היסטוריונים רואים גם את מבצע סיני ב-1956 וגם את מלחמת ששת הימים ב-1967 כמלחמות מנע שבהן פתחה ישראל (ב-1956 – יחד עם בעלות בריתה) בתגובה להתנהגות תוקפנית ומאיימת מצד שכנותיה הערביות. דוגמה שלישית: אף על פי שרבים מעלים על נס את ישראל בתור הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הרי יחסה כלפי אזרחיה הערביים ראוי לבחינה מדוקדקת. ודוגמה רביעית: יחסה של ישראל כלפי הפלסטינים מאז 1967, הולך ומתפרש בהדרגה ככיבוש עוין, הכרוך בהפרת זכויות אדם. כל אחד מנושאים אלה שונה מהותית מהאחרים, אולם כולם נמנים על הנושאים הצפים ועולים מעל פני השטח, והם מצריכים למידה רצינית – להציג ללומדים את מורכבותם, את ההשקפות השונות לגבי כל אחד מהם, ואת הנראטיבים הרבים הקשורים אליהם. המטרה היא לסייע ללומדים ללמוד על הנושאים, להכיר את נקודות הראות השונות, ולפתח השקפות משלהם.

יהודים-אמריקנים צעירים ומדינת ישראל

ניתן ללמוד נושאים אלה ולפעול דרכם, אך מטרה זו לא תושג על ידי התעלמות מהם. בהדרגה, יהודים-אמריקנים צעירים נחשפים יותר ויותר לנושאים אלה ולדומים להם בקמפוסים אוניברסיטאיים, ותכופות זה גורם להם לשאול, "מדוע לא סיפרו לנו על כך קודם?" מחקר איכותני משנת 2018 של בוגרי תיכון מארבעה בתי ספר יהודיים יומיים – שניים מהם אורתודוקסים מודרניים, והשניים האחרים בתי ספר קהילתיים – הוכן על ידי "רוזוב יועצים", בתמיכת קרן אבי חי. בדו"ח משנת 2018, שכותרתו "מסורים, בלתי-מעורבים, ומאוכזבים", אחד מבוגרי התיכון תיאר השקפה שרבים היו שותפים לה: "הבנתי עד כמה חד-צדדי היה המידע שקיבלנו בבית הספר התיכון". בוגר אחר הישווה את החינוך שקיבל בבית הספר היומי שלו ל"להיות מחובר למכונת תעמולה". הדו"ח של רוזוב/אבי חי מסכם: "אנו נותרים עם תחושה חזקה בדבר קבוצת אנשים המרגישים כי בתי הספר שלהם איכזבו אותם". ויודגש שוב כי לא מדובר כאן במחקר על יהודים המייצגים מיעוט שולי, כי אם במחקר של בוגרי בתי ספר תיכוניים אורתודוקסים מודרניים או של הקהילה היהודית.

לעיתים קרובות, תלמידים שלא קיבלו מקום או זמן להתמודד עם נושאים אלה ואחרים בבתי הספר היומיים, בתי הכנסת, בתי הספר הדתיים הקהילתיים, מחנות הקיץ היהודיים, או הביקורים בישראל, מביעים כעס: מדוע לא סיפרו לנו קודם? גדל והולך מספרם של אלה החשים מבוכה, ואולי אף תחושה כי רומו, וחלק מהם מגיעים למסקנה אינטואיטיבית כי ההנהגה היהודית איננה בטוחה שלמידת נושאים אלה עשויה להוביל לתוצאות חיוביות לטובת יהודים המזדהים ככאלה, ואשר איכפת להם מאוד מישראל.

אמנם יש מחסור בנתונים אמפיריים לגבי ההשפעה ארוכת הטווח של חינוך אודות ישראל, אולם מדו"חות מקדמיים ודו"חות המתבססים על ניסיונם של אנשים עולה אישור לכך שמתן הֶקְשֵרים לבחינת נושאים כאלה מחזק את הקשר ואת המעורבות עם ישראל לטווח הארוך. ד"ר בת-עמי הורוביץ פירסמה בשנת 2020 מחקר חשוב על בוגרי "כיוונים" – תוכנית לימודים בת שנה המתקיימת בישראל. 65 אחוזים מבין 589 בוגרים שלמדו ב"כיוונים" משנת 2006 ועד שנת 2019 השתתפו במחקר. המחקר מפרט ומדגיש את רמת ההערכה הגבוהה מאוד שבוגרי "כיוונים" מייחסים לחזונה החינוכי של התוכנית, הכולל למידה של הוויכוחים ההיסטוריים בתוך התנועה הציונית, דורש לימוד של עברית וערבית כאחד, ומעודד חשיבה ביקורתית לגבי מורכבותם של ההיסטוריה של ישראל ושל האתגרים העכשוויים מולם היא מתמודדת. מסקנת הדו"ח היא: "הבוגרים הרגישו כי "כיוונים" סיפקה להם דרך להתייחס לאתגרים המטרידים ביותר של ישראל כיום, ותוך כדי כך סייעה להם לפתח קשר עמוק אל ישראל".

המציאות הישראלית

המציאות הישראלית היא מורכבת ומסובכת. בכל החברות האנושיות, ההיסטוריה של מיתוסי הייסוד נמנעת מנושאים מסובכים, בעייתיים, ולעיתים קרובות יש פער בין האידיאלים הנשגבים של מדינה זו או אחרת לבין המציאות העכשווית. האמריקנים מתמודדים עכשיו עם מציאותה של הבעיה הגזעית באמריקה. ה"דלתא", הפער שבין מה שיש לבין מה שיכול להיות, בין העולם כפי שאנו מכירים אותו לבין חזונותינו לגבי העתיד, מספקת את ההֶקְשֵר לצורך מחקר מעמיק, להבנה מעמיקה יותר של ישראל, ולהחלטה כיצד אפשר להיות שותף אפקטיבי בעיצוב עתידה של ישראל.

ישראל היתה ועדיין הינָה הישג היסטורי מופלא – מבחינה מדינית, כלכלית, תרבותית ואף מעבר לכך. ישראל גם ניצבת בפני שורה של אתגרים, ובהם שמירה על ביטחונה בהקשרים אזוריים וגלובליים משתנים, הפחתת אי-השוויון הכלכלי, מציאות איזון נכון בין דת ומדינה, חיזוק יסודותיו של המשטר הדמוקרטי, כולל האתגר הדמוגרפי של השליטה הישראלי על מיליוני פלסטינים משוללי שוויון אזרחי ומדיני. אתגרים אלה מספקים מגוון עשיר של יעדים למחקר וללמידה, אשר יוכלו להוביל למעורבות חזקה יותר.

חינוך אפקטיבי אודות ישראל

יש להדגיש כי לחינוך אפקטיבי רב-שנתי אודות ישראל יהיו יעדים רבים. הוא יחתור לאפשר לתלמידים ללמוד על הקשר ההיסטורי, התרבותי והדתי של העם היהודי לארץ ישראל ולעם של ישראל. הוא יאפשר ללומד להבין את ההקשר ההיסטורי שבו צמחה הציונות. הוא יוכל לספק מבט ואף השתתפות בחוויה של החיוניות המדהימה של התרבות, הכלכלה והטכנולוגיה הישראלית. חינוך אפקטיבי אודות ישראל ידבר גם אל ליבו וגם אל ראשו של הלומד. אולם מעבר ליעדים חשובים אלה, חינוך אפקטיבי אודות ישראל יוכל לאפשר ללומד לחשוב בצורה ביקורתית על הנושאים "האפורים", המורכבים של ההיסטוריה הישראלית ואתגריה הנוכחיים, ולספק לכל לומד ולומדת את ההקשר שלפיו הוא או היא יְפַתְּחוּ את השקפתם ואת חזונם לגבי עתידה של ישראל.

במרוצת הזמן, רוב הקבוצות הציוניות באמריקה דעכו לאחר 1948, אלא שקבוצות קטנות צמו גם בשמאל וגם בימין, והן עודדו ותמכו במדינויות שונות לגבי חזונות שונים אודות עתידה של ישראל. אולם הארגונים הגדולים ביותר והמרכזיים ביותר של יהדות אמריקה – התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, הפדרציות, גופי התיאום הכלל-ארציים של מרכזי הקהילות היהודיות, "הילל", ומחנות הקיץ. היהודיים – עברו לתמיכה. הואיל וחבריהם שיקפו את מלוא הספקטרום של השקפותיהם של יהודי אמריקה בנושאים הנוגעים לישראל, הרי ההימנעות מנושאים שבהם נוצרו פערי גדלים והולכים בהשקפות – במיוחד בעשורים האחרונים, שבמהלכם הפכו הוויכוחים בדבר ההתנחלויות וחופש הגיוון הדתי בישראל חשובים יותר ויותר ליהודי ארה"ב – גרמה לארגונים היהודיים הגדולים ביותר באמריקה הצפונית להפוך לתומכים איתנים ויעילים בישראל. ההנהגה הפוליטית בישראל – גם כשמפלגת העבודה היתה בשלטון, וגם תחת הליכוד – והנהגת הסוכנות היהודית קידמו בברכה תהליך זה. בתוך סביבה עוינת ומאתגרת, הנהגתה של ישראל קידמה בברכה יהדות אמריקנית תומכת ומסייעת באופן פעיל, ולא יהדות שבה יש ויכוחים בולטים על ערכי יסוד, חזונות סותרים זה את זה, או מדינויות אלטרנטיביות למדיניות הנוכחית.

אולם הרגע הנוכחי שונה. אכן, תמיכה איתנה בישראל תמשיך לדחוף לגיוסה של יהדות צפון אמריקה לעמוד שכם אל שכם עם העם בישראל. ואולם, אם ברצוננו לגרום למעורבות בישראל ועם ישראל של הדורות הבאים, יהיה עלינו לספק זמן ומקום במוסדות החינוך היהודיים העיקריים שלנו – בתי ספר יומיים, מחנות קיץ יהודיים, תנועות נוער, בתי הכנסת והביקורים בישראל – ללמידת המורכבות של ההיסטוריה הישראלית, מגוון הדעות על נושאים עכשוויים, ולהתמודדות איתם. נצטרך לספק, לצעירים ולמבוגרים, את ההקשר שלפיו הם יעצבו את השקפותיהם וחזונותיהם על מה שישראל יכולה להיות וצריכה להיות. כשדנתי – ללא פרסום – על רעיונות אלה עם עמיתַי, לפני מספר שנים, שאל אחד מהם: אם נשים את הנושאים המאתגרים על השולחן, האם זה לא יגרום ליהודים רבים לעזוב? על כך עניתי: לרובם זה יגרום להשיג הבנה הרבה יותר ברורה מדוע וכיצד נוצרה ישראל, על הלגיטימיות שלה, ועל האתגרים המרובים שהיא עדיין ניצבת בפניהם. וזה יכול להוביל להזדהות חזקה יותר עם ישראל, למחויבות חזקה יותר אליה, ולמעורבות פעילה יותר. חינוך אמין אודות ישראל יוכל ליצור אצל צעירים ומבוגרים כאחד לגיטימציה של ישראל, על בסיס השקפות שפותחו לאחר התמודדות עם ההיסטוריה של ישראל ועם הנושאים של תקופתנו, ובעקבות חיבור השקפותיהם על ישראל עם ערכי היסוד העמוקים ביותר שלהם.

סיכום

אלה הן דוגמאות של חינוך רציני אודות ישראל, המפוזרות ברחבי הנוף של יהדות אמריקה, אולם הן מעטות ומרוחקות זו מזו. יש הכרח להגביר ולהשביח אותן באופן מאסיבי; מחנכים יהודיים חייבים להיות מוכנים להוביל מאמצים כאלה; יהיה צורך לפתח תוכניות לימוד מתאימות לגילאים שונים. לשם כך יהיה צורך במימון משמעותי ומתמשך, וזה יתרחש רק אם ההנהגה היהודית, בישראל ובצפון אמריקה גם יחד, יכירו בדחיפותה של העשייה הזאת. זה יחייב לעודד צעירים ומבוגרים להתפלמס על הנחות, מדינויות ודרכים לפתוח חזונות אינדיבידואליים, שבחלקם עומדים בסתירה זה לזה, על מה שישראל יכולה וצריכה להיות. אם משימה זו תבוצע בצורה רצינית, היא תהיה כרוכה ברעש ובמהומה, שיזכירו את הוויכוחים הציוניים בטרם קום מדינת ישראל, אולם רעש זה ישקף מעורבות גדולה יותר בעיצוב עתידה של ישראל. בעזרת האמון בלגיטימיות של ישראל ושל העם היהודי, חינוך רציני, מתמשך, אודות ישראל, יוכל לבלום את הסחף ואת ההתרחקות המתרחשים כיום.

ההנהגה ניצבת לפני ברירה: האם נשקיע בחינוך רציני אודות ישראל? או שהפיתוי של מנוֹעי תמיכה איתנים עדיין, גם אם מספרי חבריהם פוחתים והולכים, יביא לכך שהסחף יימשך, ויותר ויותר חברים יתרחקו – לא בזעם, לא כמתנגדים – אלא משום שאין במקום בקהילתנו להתמודד עם המורכבות של ישראל כיום? זו הבחירה שבפניה אנו ניצבים.

Notes

Dr. Bethamie Horowitz and Amanda Winer, Kivunim Alumni Study, 2020: www.kivunim.org/alumni-study

Professor Dov Waxman, “As Israel turns 70, many young American Jews turn away,” May 3, 2018. The Conversation: theconversation.com/as-israel-turns-70-many-young-american-jews-turn-away-95271

“Devoted, Disengaged, Disillusioned” Rostov Consulting, November 2018: www.rosovconsulting.com/wp-content/uploads/2018/11/7-Years-Later-Final-Report-FINAL-20181101.pdf

Israel Education: The Next Edge, Edited by Jonny Ariel, The Jewish Agency, 2020.

The post תמיכה בישראל וחינוך אודות ישראל: ההנהגה חייבת לקבל החלטה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום אֵבֶל, שבו אנו מעלים את זיכרונם של שישה מיליון יהודים, בהם כמיליון וחצי ילדים, אשר יחד עם מיליוני קורבנות אחרים של האכזריות הנאצית נרצחו בין השנים 1933-45, חולקים כבוד ל-330,000 הניצולים החיים עדיין בעולם, שליש מהם בישראל, ומבינים עד כמה היעדרה של מדינה יהודית, שיכלה להמציא מקלט ליהודי אירופה, תרם באופן ישיר לשואה.

השואה כלל לא היתה בלתי נמנעת. השואה היא הדוגמה הטרגית ביותר בהיסטוריה למה שקורה כאשר אנשים וממשלות מגלים אדישות אל מול פני הרוע. בתקופה בה היו רמות גבוהות של אנטישמיות, ארצות הברית והעולם המערבי גילו אדישות. הנשיא רוזבלט לא רצה שמלחמת העולם השנייה תיתפס כמלחמה למען היהודים, שעליהם ניתן היה לוותר, כפי שבני דתות ומיעוטים אתניים אחרים הם קורבנות לרצח עם במאה ה-21. יעדו המקורי של היטלר היה להפוך את גרמניה ל- judenrein, חופשית מיהודים, אולם ליהודים לא היה לאן ללכת. היטלר התקדם בצורה שיטתית ומחושבת, צעד נורא אחר צעד נורא, בודק את תגובת הציבור הגרמני והעולם, וכשראה שאין תגובה, המשיך אל הפתרון הסופי.

הוא קיבל איתות ברור שלעולם לא איכפת מיהודים, ואף אמר זאת בפומבי. בוועידת אוויאן, ב-1938, שנערכה ביוזמת ארצות הברית, בהשתתפות יותר מ-30 מדינות, ומטרתה היתה למצוא פתרון לסבלם של הפליטים היהודיים מגרמניה, ארצנו סירבה להוביל את המאמץ על ידי ביטול מכסות ההגירה הנוקשות. במאי 1939 ביקשה האונייה "סיינט לואיס", ובה למעלה מ-900 פליטים יהודיים מגרמניה, לעגון בנמל מיאמי. אחרי המתנה של שלושה ימים, הבקשה נענתה בסירוב.

ארצות הברית לא הטילה סנקציות כלשהן על גרמניה הנאצית, אלא רק לאחר שנכנסה למלחמה.

הנשיא רוזבלט וידידו הקרוב, השופט היהודי פליקס פרנקפורטר, התייחסו בזלזול לדו"ח שהוגש להם על ידי עד הראייה האמיץ, הדיפלומט הפולני יאן קארסקי, שסיכן את חייו כאשר נכנס לגטו וארשה. ארתור הייז סולצברגר, המו"ל היהודי של העיתון "ניו יורק טיימס", הורה לעורכי העיתון לקבור ידיעות על השואה. רוב מנהיגיה של יהדות ארצות הברית סירבו להפעיל לחץ על רוזבלט, מחשש שלחץ כזה יגביר את האנטישמיות.

עוזר מזכיר המדינה, ברקינרידג' לונג, הורה לקונסוליות האמריקניות באירופה לעשות כל שבידן כדי לעכב את כניסתם של יהודים לארה"ב, וכך לא נעשה שימוש במיליון אשרות כניסה פנויות במהלך המלחמה.

עוזריו של שר האוצר היהודי הנרי מורגנטאו הביאו לו בשנת 1944 דו"ח שכותרתו "ההסכמה בשתיקה של המימשל הנוכחי לרצח היהודים". בעקבות זאת הקים רוזבלט את המועצה למען פליטי המלחמה, שהצילה ממוות רבבות יהודים, בשיתוף פעולה עם אנשים אמיצים דוגמת ראול ואלנברג, אולם מאוחר מכדי להציל יותר.

כאשר שוחררו מחנות ההשמדה, זוועות הנאצים צולמו לראשונה והועברו לידיעת העולם בפקודתו של המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, דווייט אייזנהאואר (לימים נשיא ארה"ב), ויש לזקוף זאת לזכותו. אולם הממדים הנוראים של השואה עדיין לא הובנו. השואה הפכה לעניין בעל חשיבות משנית, כאשר תשומת הלב של ארה"ב והעולם המערבי התמקדה במלחמה הקרה נגד ברית המועצות. רק מעטים מן הפושעים הנאצים נשפטו בנירנברג, וכמה נאצים בכירים גויסו על ידי שירותי המודיעין האמריקניים למאבק נגד הסובייטים. יהודים שניסו לקבל בחזרה את בתיהם ועסקיהם שהוחרמו גורשו, או אף נרצחו, בפולין ובליטא, וחוקים שנחקקו במערב אירופה בתום המלחמה, במטרה להחזיר ליהודים את רכושם, התגלו כלקויים.

ניצולים רבים הועברו אל מחנות עקורים מטונפים. נציגו של הנשיא טרומן קבע: "דומה שאנו מתייחסים אל היהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, אלא שאנו איננו משמידים אותם." הבריטים, שעדיין שלטו בארץ ישראל, מנעו מכ-50,000 ניצולים להיכנס לארץ, והחזיקו אותם במחנות בקפריסין. חלקם שהו שם במשך קרוב לחמש שנים. אולי ויזל, עד ראייה לתופת של אושוויץ, עשה במשך שנים רבות מאמצים לפרסם את ספרו הקלאסי, לילה, שיצא לאור רק בשנת 1962.

אולם לא ניתן היה להסתיר לנצח את ממדיה מעוררי הפלצות של השואה, למרות שהפעולות שנעשו במטרה לטפל בתוצאותיה היו איטיות ורבות תלאות. משפטו של אדולף אייכמן, שהחל בירושלים לפני 60 שנה בדיוק, בעקבות לכידתו הדרמטית בארגנטינה על ידי סוכני המוסד של ישראל, הציג לעולם את פני הרוע ואת ממדי הרצח של העם היהודי.

אני גדלתי באטלנטה, ג'ורג'יה, בבית ספוג יהדות, עם אב ושני דודים ששירתו בצבא, אולם מעולם לא התקיימה בבית שיחה אודות השואה, ומעולם לא פגשתי ניצול שואה. התעמתותי עם השואה התרחשה לאחר שעזבתי את סגל הבית הלבן של הנשיא ג'ונסון ונתמניתי למנהל המחקר במערכת הבחירות של סגן הנשיא יוברט האמפרי כנגד ריצ'רד ניקסון, כאשר פגשתי אדם שעבד איתי בשם ארתור מורס, שזמן קצר קודם לכן פירסם ספר פורץ דרך בשם While Six Million Died (פורסם בעברית תחת השם "והעולם שתק"), שחשף את מה שהנשיא רוזבלט ידע על ההשמדה, ולא הגיב בפעולה כלשהי. בשבילי, זה היה זעזוע, משום שהערצתי את רוזבלט, ונדרתי כי אם אי פעם תינתן לי ההזדמנות, כמשרת במימשל האמריקני, להסיר ענן זה, המעיב על ההיסטוריה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, כאשר חייליה האמיצים של ארה"ב מילאו תפקיד מכריע בניצחון, אולם ממשלתה כמעט שלא עשתה מאומה להצלת היהודים. ספרו של מורס סימן את הדרך למבול של ספרים מאת היסטוריונים מכובדים והפקות דוקומנטריות, כגון הסדרה "שואה" של NBC משנת 1978, "שואה" של קלוד לנצמן משנת 1985, וכן סרטים כגון "בחירתה של סופי" ו"רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג. משנת 1993.

מעבר לספרים ולסרטים, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המלחמות, נוצר תהליך ייחודי, שבו מדינה שהתעללה באזרחיה ובאזרחי הארצות שכבשה, הסכימה לפצות ניצולים, בכל מקום בו הם חיו. בספטמבר 1951 קיבל הקנצלר הראשון של גרמניה לאחר המלחמה, קונראד אדנאואר, אחריות "על הפשעים הזוועתיים שבוצעו בשמו של העם הגרמני". חודש לאחר מכן הקימו 23 ארגונים יהודיים שכונסו על ידי נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, את "הוועדה לתביעות חומריות נגד גרמניה" (או בקיצור "ועדת התביעות"), ובהסכם היסטורי שנחתם בלוקסמבורג בספטמבר 1952, הסכימו מדינת ישראל, שיוצגה על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון, וממשלת מערב גרמניה, על תשלום פיצויים ישירים או באמצעות ועדת התביעות לניצולים. מאז ועד עתה שילמה גרמניה לניצולים יותר מ-80 מיליארד דולר. אני התמניתי לנושא-ונותן מיוחד בשנת 2009, יחד עם רומן קנט וצוות של ניצולי שואה מישראל, פולין והממלכה המאוחדת, ואנו הרחבנו מאוד את הזכויות לקבלת פיצויים, והשׂגנו יותר מ-9 מיליארד דולר בתגמולים לניצולי שואה בעלי הכנסה נמוכה, על ידי גימלאות חודשיות גבוהות יותר באופן דרמטי, תשלומים ל"קרן הפיצוי על הסבל", תוספת תשלום מיוחדת לניצולים מברית המועצות לשעבר, הגדלת ההקצבה לטיפולים סיעודיים בבית מ-34 מיליון אירו בשנת 2009 ל-554 מיליון אירו בשנת 2021, ולפני שבועות מעטים – תוכנית חדשה בת 11 מיליון אירו למטרת סיוע לניצולים עניים לקבל חיסון מפני נגיף הקורונה.

בנוסף לוועדת התביעות הובלתי מאמץ ייחודי במשך שמונה שנותי במימשל קלינטון ולאחר מכן במימשל אובמה, להשגת פיצויים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לניצולי שואה וליורשי הקורבנות, מחברות פרטיות, בגין הנזק והסבל שהן גרמו לאזרחים, ברובם יהודים, בתקופת מלחמת העולם השנייה. השואה היתה לא רק רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה העולמית, אלא גם השוד הגדול ביותר, ורק חלק קטן מהרכוש הנשדד הוחזר לבעליו. בתמיכתם המלאה של הנשיאים ושל מזכירי המדינה, ניהלנו בארצות הברית מו"מ על יישוב תביעות ייצוגיות נגד בנקים שווייצריים וצרפתיים, שהחביאו כספים יהודיים שהופקדו אצלם, חברות גרמניות ואוסטריות שהשתמשו בעבודת כפייה (כולל, לראשונה, תשלומים לעובדי כפייה לא-יהודיים מפולין, וחברות אחרות ממרכז וממזרח אירופה); חברות ביטוח אירופיות, שסירבו אחר המלחמה לכבד פוליסות; ממשלת צרפת, שהובילה יהודים על מסילות הברזל שבבעלות הממשלה; השבה או פיצוי בגין רכוש פרטי וקהילתי (בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, מרכזים קהילתיים, אפילו בתי קברות); ועקרונות וושינגטון משנת 1998 בדבר שכיות אמנות שהוחרמו על ידי הנאצים והצהרת טרזין, אשר הובילו להשבה או לפיצוי בגין אלפים מבין 600,000 יצירות האמנות שנבזזו על ידי הנאצים, ולגימלאות לניצולים מאוסטריה ומפולין בכל מקום שבו הם מתגוררים כיום.

ועל אף כל זאת, עלינו לחוש בושה ביום השואה, על כך שלפחות 50% מניצולי השואה החיים כיום בעולם הם עניים, או על סף העוני; כ-90% מ-44 אלף היהודים בברית המועצות לשעבר ובמזרח אירופה; 30% מ-55 אלף הניצולים בארצות הברית (40% מהם בעיר ניו יורק); ו-35% מכלל 150 אלף החיים במדינה היהודית, ישראל. אסור להשלים עם כך שאלה שסבלו נוראות כאלה בצעירותם יחיו את שנותיהם האחרונות בצורה כה עלובה.

בישראל יש יחס דו-ערכי כלפי ניצולי השואה החיים בה. כשמושמעת הצפירה בערב יום השואה, הארץ כולה דוממת. "יד ושם" הוא עדות מרשימה על השואה. אולם בשנים קודמות נערכו הפגנות של ניצולי שואה, במחאה על הגימלאות הבלתי-מספיקות הניתנות להם.

אולם המילה האחרונה אודות השואה חייבת להתמקד בזיכרון, לא בכסף. הזיכרון חשוב עתה יותר מאי-פעם, כאשר האנטישמיות נמצאת במגמת עלייה במערב, והידע על השואה פוחת והולך. הניצולים, עדי הראייה, הולכים לעולמם בקצב של 6% כל שנה. סקר שנערך לא מכבר בקרב ילידי שנות ה-80' וה-90' של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21 הראה כי קרוב למחצית מהם לא יכלו לנקוב אף בשמו של אחד מבין יותר מ-40,000 מחנות הריכוז, מחנות ההשמדה או הגטאות שהוקמו בתקופת מלחמת העולם השנייה ; 56% לא ידעו לזהות את אושוויץ; 63% לא ידעו כי שישה מיליון יהודים נרצחו; וממצא מפתיע ומזעזע כאחד – 11% אמרו כי היהודים הם האשמים בשואה. כמחצית מהם נחשפו להכחשת השואה או לסילופה בפלטפורמות הרשתות החברתיות שלהם. אך יש גם ממצא חיובי – קרוב לשני שלישים מן הנסקרים אמרו כי ידע השואה חייב להיות שיעור חובה בבתי הספר, ו-80% אמרו כי חשוב ללמוד אודות השואה.

הצורך לשַמֵּר את זיכרון השואה הוא שגרם לי להמליץ לנשיא קרטר על הקמת ועדה נשיאותית לעניין השואה, בראשותו של אלי ויזל. ועדה זו הציעה להקים את המוזיאון האמריקני לשואה. מאז פתיחת המוזיאון בשנת 1993, ביקרו בו יותר מ-50 מיליון איש, כ-90% מהם לא-יהודים. בישראל, "יד ושם" הוא המקום מס' 2 (אחרי הכותל המערבי) שבו מבקרים תיירים. מספר המבקרים בו, מאז פתיחתו ב-1953, הוא כמיליון איש לשנה.

בינואר 2000, בתפקידי כסגן שר האוצר, שיתפתי פעולה עם ראש ממשלת שבדיה, גוראן פרסון, בייסוד הארגון שהפך לברית לזיכרון השואה, בו חברות למעלה מ-30 מדינות, המקדמות את החינוך על השואה בבתי הספר שלהם. למרבה הצער, רק 17 מבין 50 מדינות ארה"ב מחייבות להכניס את לימוד השואה כשיעור חובה, אחרות כוללות זאת כשיעור בחירה. בשנת 2020 עבר בקונגרס החוק "לעולם לא עוד", שאישר תקציב בסך 10 מיליון דולר למוזיאון לזכר השואה בוושינגטון, שמטרתם לתת ברחבי ארה"ב מענקים לקידום החינוך על השואה. ובמו"מ שקיימה לאחרונה ועדת התביעות עם גרמניה, הסכימה ממשלת גרמניה לממן חינוך לשואה ברחבי העולם באמצעות ועדת התביעות, החל בשנת 2020, והמימון יוגדל ל-18 מיליון אירו בשנת 2023.

אולם אין די בחינוך בדבר מה שקרה בשואה. ביום השואה הנוכחי מחויבים אנו ללמוד ולהפיק את הלקחים מן השואה לגבי פעולותינו אנו במאה ה-21. בישראל, משמעות הדבר היא כי כל היהודים יכבדו אלה את אלה, ללא הבדל בהשתייכותם לזרמים דתיים כאלה או אחרים. ב-1939, בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, היו בעולם 17 מיליון יהודים מתוך אוכלוסייה של כ-2 מיליארד נפשות; כיום יש רק 14.7 מיליון יהודים בעולם המונה כ-7 מיליארד נפש. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מפורדים. כאשר מנגלה ערך את ה"סלקציות" שלו באושוויץ, הוא לא הבחין בין אורתודוקסים, רפורמים או יהודים אחרים, והוא לא חקר ושאל מי גייר את הגרים שביניהם.

עלינו להפגין כבוד אמיתי כלפי אלה שנספו בשואה ואלה ששרדו, על ידי סובלנות כלפי השונים מאיתנו, בגזע, בלאום, במגדר או בנטייה מינית, על ידי יחס שוויוני כלפי כל אזרחי ישראל, יהודים כערבים. וגם על ידי שיפור תנאי החיים והמימשל של הפלסטינים החיים תחת שלטונה של ישראל. על ידי קיום דמוקרטיה נמרצת, תוססת, המכבדת את שלטון החוק ואת זכויות המיעוטים, אנו נְגַלֵּם ונממש את לקחי השואה.

ולבסוף, עלינו לקום וללחוץ על ממשלותינו, בעיקר על המימשל האמריקני, להשמיע את דברן ולפעול נגד רצח עם והפרות גסות של זכויות האדם, בכל מקום שהן מתרחשות, כגון שבט הרוהינגה במיאנמר, האויגורים בסין, הכורדים, הסונים ואחרים בסין. הנשיא ג'ו ביידן ומזכיר המדינה טוני בלינקן, שאביו החורג, שמואל פיזאר, היה ניצול שואה, כבר הפכו את זכויות האדם לנדבך מרכזי במדיניות החוץ שלהם. אני תקווה כי כך תנהג גם ישראל.

The post יום הזיכרון לשואה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.