לפני זמן קצר התבשרנו על ידי הנשיא דונלד טראמפ, שסיכם לטענתו את הנושא יחד עם נתניהו, על הפסקת מענק הסיוע הביטחוני לישראל. ההודעה הדרמטית הזו אינה ניצחון של העצמאות הישראלית, אלא כישלון קולוסאלי. במקום לאמץ מודל של שותפות כלכלית הדדית, קיבלנו סטירת לחי שממחישה כיצד הפכה ישראל מ"מניית זהב" ל"מניית זבל" בפוליטיקה האמריקנית. הממשלה הבאה תצטרך לאסוף את השברים.

קצת היסטוריה: מאז שנת 1952, אז הועברו 75 מיליון דולר כסיוע אזרחי לקליטת פליטים תחת נשיאותו של טרומן, תמכה ארה"ב בישראל בסכומים משתנים. פעם צבאית, פעם אזרחית ופעם משולבת. הסכומים שאנו מכירים כיום מעוגנים במזכר ההבנות (MOU) שנחתם עוד בתקופת אובמה ואמורים היו לפקוע רק ב-2028. אלא שהכתובת הייתה על הקיר. כבר בביקורו של נתניהו במאר-א-לאגו מוקדם יותר השנה, הוא הציג לראשונה בפני הנשיא טראמפ את הרצון שלו להתנתק בהדרגתיות מהסיוע הביטחוני, כאשר צוטט בעיתון האקונומיסט "כי בכוונתו להפסיק לחלוטין את התלות בסיוע הביטחוני שישראל מקבלת מארצות הברית – תוך עשור". לדבריו, המהלך "כבר בתהליך". אבל למציאות, ולפוליטיקה האמריקנית, יש קצב משלהן. ביום הבחירות התבשרנו כי הכוונה היא לעצור את התמיכה באופן מיידי.

מעבר לבעיות הכלכליות העצומות שייפלו כעת על משק שגם כך נאנק תחת הנטל, הבעיה האמיתית היא האופן שבו המהלך הזה ייתפס על ידי אויבינו, והיכולת שלנו להסתדר תקציבית.

זה לא היה חייב להסתיים כך

במהלך השנה האחרונה נפגשתי עם בכירים בממשלת ישראל ובכנסת ופרשתי בפניהם תוכנית שהייתה יכולה להוות מודל של Win-Win לכולם. הרעיון היה לשדרג את מזכר ההבנות (MOU) ממודל של תמיכה חד-צדדית לשותפות כלכלית אסטרטגית בהיקף של 12 מיליארד דולר בשנה, שבה ישראל מממנת בעצמה שני שלישים מהמתווה.

כך זה היה אמור להיראות: חקיקת "אמריקה תחילה" (4 מיליארד דולר): שינוי היסטורי לחוק המכרזים הישראלי, שייעגן בחוק רכש ממשלתי במינימום של 4 מיליארד דולר בהעדפה מובהקת לתוצרת ארה"ב. השקעות קרן העושר (4 מיליארד דולר): הזרמה שנתית של 4 מיליארד דולר מקרן העושר הישראלית ישירות למדד הנאסד"ק ולקרנות חוב אמריקניות, למשך העשור הקרוב.

המחויבות האמריקנית (4 מיליארד דולר): שימור ושדרוג קל של בסיס ההסכם הקיים. המהלך הזה היה מעניק לנשיא ניצחון תדמיתי וכלכלי מהדהד, משנה את הנרטיב מ"מתן סיוע חוץ" לשותפות עוצמתית שמייצרת מקומות עבודה בארה"ב תחת דגל "אמריקה תחילה". לצערי, הפתרון הזה לא אומץ על ידי מי שהיה צריך לעשות כן, ומשאיר אותנו עם הרבה מאוד סימני שאלה.

יבואו מי שיגידו, ואולי בצדק, שאם נפסיק לקחת את התמיכה מארצות הברית נוכל להפחית את האנטישמיות או לחלופין נתמודד טוב יותר עם ההחלטה שמגיעה. אני אטען נגד הטיעונים הללו: אם היו עושים את המהלך הזה, שהיה משאיר את הכסף בארצות הברית ומתעדף קניית מוצרים והשקעה בשוק האמריקני, ניתן היה להגיע לאותו מקום. כעת אנחנו ניווכח בעתיד הדי קרוב שלמרות שהכסף האמריקני יפסיק לזרום, מי שמאשים אותנו לא יפסיק – אלא להפך, ההתקפות יתעצמו. בעיניהם זה יוכיח שעם הפעלת לחץ ניתן להקריס את ישראל תדמיתית.

אחד הסיפורים הכי משמעותיים בשבוע האחרון התרחש על רקע הבחירות היצריות במישיגן, בין המועמד הדמוקרטי ד"ר עבדול אל-סעיד לבין המועמד הרפובליקני מייק רוג'רס. בלב הסערה עמדה מודעה של ארגון בשם "הטורקים הצעירים", ארגון פרוגרסיבי ועוין ישראל.

מי שיקליק על המודעה יראה כיצד הם שמים בסלסלה אחת את כל המוטיבים האנטישמיים הקיימים: רואים שם בבירור השוואות שמציגות איך כספי משלם המסים האמריקני נלקחים לטובת ישראל, בעוד האזרח הקטן בארה"ב מופקר. מעבר לטענה השקרית שישראל אחראית (בגלל שלקחה כ-0.05% מהתקציב האמריקני), המסר הוויזואלי במודעה הוא שהישראלים גורמים לאנשים במישיגן לשלם על ביטוח הבריאות שלהם יותר, ובסופו של דבר – כמו בכל תקופה בהיסטוריה – היהודים וישראל אשמים בכל הצרות בעולם.

ההוכחה המובהקת לנזק התרחשה בשטח: חברת הקונגרס היילי סטיבנס ביקשה מד"ר אל-סעיד, המועמד הפרוגרסיבי, להתנער פומבית מהמודעה הפוגענית כדי לזכות בתמיכתה בכנסייה אפרו-אמריקנית בדטרויט, שם הוא התקשה להשיג תמיכה. בתמורה, אל-סעיד ויתר על תמיכתה והזכיר במפורש שהיא מקבלת כסף מאיפא"ק. רבים שאלו למה שמועמד חפץ חיים פוליטי ידחה קהל בוחרים שבוע לפני הבחירות במקום לגבש אותו סביבו? דעתי היא שהנקודה שמנסה להעביר אל-סעיד היא שישראל כבר לא מניית זהב, אלא מניית זבל. האם מישהו באמת מאמין שמרגע שארה"ב תפסיק להעביר ולו סנט אחד, נראה פתאום התפרצות יוצאת דופן של תמיכה בישראל?

ואכן לא חלפה שעה ויוצר הסרטון, צ'אנק אוייגר הודיע בכבודו ובעצמו שהוא מודה על המהלך אבל זאת אפילו לא ההתחלה….

וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "מפייס הוא אחד שמאכיל את התנין, בתקווה שהוא יאכל אותו אחרון". המהלך שעשה נתניהו, והאופן שבו הוא דיבר אותו החוצה, הוא בדיוק הניסיון הזה. אני בהחלט מסכים שישראל נמצאת היום בסיטואציה אחרת ויכולה לעבור מתמיכה לשותפות, אך במקום זאת קיבלנו קריסה דיפלומטית מפוארת של מערכת יחסים שנוהלה במשך למעלה מ-80 שנה, גם תחת נשיאים מאתגרים לישראל.

הממשלה החדשה שתוקם תצטרך לנסות ולשקם מחדש את יחסיה עם הקונגרס ולבנות קואליציה משני הצדדים. לאורך השנים היו נשיאים טובים יותר וטובים פחות, אבל תמיד ידענו להשתמש בכוחנו בקונגרס כדי לקדם מהלכים דיפלומטיים ביחסי ארה"ב-ישראל. עצוב מאוד שיכול להיות שזה יהיה אקורד הסיום של נתניהו. ככל שתוקם ממשלה חדשה על ידי דמויות כמו איזנקוט, יירשם בראי ההיסטוריה שהמורשת של נתניהו – שנשענה אך ורק על הצד הרפובליקני – תסתיים בנקודת הקצה שלה עם כך שהנשיא הרפובליקני שהכי אוהד את ישראל, הוא זה שיסיים את היחסים המיוחדים בין המדינות.

פורסם ב-ynet

The post כבר לא מניית זהב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אירופה מכבדת את הכרעת הבוחר הישראלי, אך לא מתכוונת להעניק לממשלה הבאה, אם תוקם, צ'ק פתוח. השאלה בבריסל ובבירות אירופה האחרות, אינה רק מי יעמוד בראשות הממשלה, אלא איזו מדיניות הוא יוביל ומה יהיה משך תקופת כהונתו.

הבחירות בישראל הסתיימו, אבל מבחינת אירופה, השאלות החשובות רק מתחילות. האם בנימין נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה? לכמה זמן? האם הממשלה הבאה תצליח לבלום את אלימות מתנחלים? והאם ישראל עומדת בפני החרפה נוספת ביחסיה עם האיחוד האירופי?

בהצהרה שפרסם אתמול שירות החוץ האירופי בירך האיחוד את אזרחי ישראל על שיעור ההשתתפות הגבוה בבחירות, שאותו תיאר שיורת החוץ האירופי כביטוי לדמוקרטיה הישראלית התוססת. האיחוד הביע נכונות לעבוד עם הממשלה הבאה, על בסיס היחסים ההיסטוריים והמחויבות לערכים דמוקרטיים משותפים. זוהי הצהרה דיפלומטית מנומסת, אך גם שקולה. אין בה ברכה אישית לנתניהו, אין בה תמיכה בקואליציה עתידית, ואין בה התחייבות לשנות את המדיניות האירופית כלפי ישראל. אירופה מכבדת את תוצאות הבחירות, אך תשפוט את הממשלה הבאה אך ורק על-פי מעשיה.

כאן כמובן נכנס לתמונה נתניהו עצמו. במשך שנים נתניהו הפך לדמות המזוהה ביותר עם ישראל באירופה. הוא אולי ראש הממשלה הישראלי המוכר ביותר ביבשת, אך גם אחד המנהיגים הישראלים שמעוררים בה את ההתנגדות הפוליטית העמוקה ביותר. עבור אירופים רבים, נתניהו הוא פניה של ישראל והזיהוי הזה אינו מסייע ליחסי ישראל-אירופה. הביקורת האירופית לא נובעת רק מאישיותו או מסגנונו של נתניהו. היא קשורה למלחמה בעזה, למדיניותו כלפי הפלסטינים, להתנחלויות, ולסוגיות הנוגעות לדמוקרטיה הישראלית. אלא שבפוליטיקה הבינלאומית ההבחנה בין מנהיג למדינתו מיטשטשת לעיתים. הביקורת האירופית על נתניהו מקרינה על ישראל כולה.

הונגריה ממחישה היטב את השינוי. במשך שנים העניקה ממשלת ויקטור אורבן לישראל גיבוי חשוב בתוך האיחוד האירופי. אולם עם בחירותו של פטר מדיאר המציאות הפוליטית בבודפשט השתנתה. את ההונגרים לא בהכרח מעניינים כל פרטי המשא ומתן הקואליציוני בישראל. מבחינתם השאלות הן מעשיות: האם נתניהו יוותר ראש ממשלה? האם ממשלתו תהיה יציבה? האם ממשלתו תיאבק באלימות המתנחלים? והאם הונגריה תידרש להתמודד עם לחץ אירופי נוסף בשל עמדותיה הפרו-ישראליות?

השאלות הללו חשובות משום שבשלוש השנים האחרונות היחסים בין ישראל לאירופה מצויים במשבר עמוק. בשנת 2025 העלתה חקירת האיחוד האירופי ממצאים בדבר הפרה ישראלית לכאורה של סעיף זכויות האדם בהסכם ההתאגדות, הסכם מעטפת היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי. בעקבות חקירה זו הנציבות האירופית, הזרוע המבצעות של האיחוד, הציעה להטיל סנקציות על ישראל בתחומי המחקר והסחר. הגם שטרם התקבלו החלטות סופיות בעניין, עצם הדיון בהן מלמד עד כמה השתנתה האווירה ביחסי ישראל והאיחוד האירופי.

ישראל עדיין נהנית מידידות חשובות באירופה, כדוגמת גרמניה, איטליה, צ'כיה, סלובניה והונגריה, אלא שלישראל אין חסינות מפני צעדים אירופיים. מדינות אלה תתקשינה לבלום החלטות אנטי-ישראליות לאורך זמן. שינוי בעמדתן של כמה מדינות אירופיות עלול להשפיע על הסחר, המחקר ועל שיתופי פעולה שנרקמו במשך עשרות שנים.

הממשלה הבאה תוכל להשפיע על הכיוון. בלימת אלימות מתנחלים, הימנעות מסיפוח והצגת אופק מדיני אמין עשויים ליצור בסיס לשיקום האמון. המשך המדיניות שעוררה את המשבר עלולה להעמיקו. גם אירופה חייבת להבחין בין ממשלת ישראל לבין אזרחי ישראל. מחלוקת פוליטית לא מצדיקה פגיעה גורפת בסטודנטים, בחוקרים, באמנים וביזמים ישראלים.

הישראלים בחרו את נציגיהם לכנסת. כעת יידרשו האירופים להחליט כיצד לעבוד עמם. אבל יש דבר אחד שחשוב לזכור: הבוחרים הישראלים יכולים לבחור את ממשלתם. הם אינם יכולים לבחור גם את תגובתה של יבשת אירופה.

פורסם במעריב. 

The post ישראל בחרה את מנהיגיה – אבל לא את מה שמחכה להם באירופה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

להאזנה:

The post תמר איש שלום בשיחה עם אבי יששכרוף first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מתן פרס נובל לשלום למי שקבעה שישראל מבצעת רצח עם – ובמשתמע, אימוץ עמדה זו על ידי העולם – היא קריאת השכמה לכולנו נוכח שינוי מציאות דרמטי המאיים על עתידנו. בישראל יש שני מחנות: אחד סבור שישראל במצב שפיר. המצב הביטחוני, לאחר ההתאוששות מהטבח, יציב וטוב מבעבר – יוכיחו הקווים הצהובים; הכלכלה הישראלית פורחת גם לאחר שלוש שנות מלחמה – יוכיח השקל החזק; החברה האזרחית, על אף המחלוקות המלוות אותנו, חיונית, יוזמת וסולידרית – יוכיח מדד האושר הבינלאומי המדרג אותנו במקום גבוה מאוד. מחנה שני חי במציאות הפוכה: המלחמה לא נגמרת ואין באופק שום הסדר מדיני שיבטיח יציבות; כשלי הקונספציה לא נחקרים ולכן האסון עלול להישנות; החברה החרדית מתחמקת מנשיאה באחריות ובכך מאיימת על עתידנו הכלכלי והביטחוני; האמון במוסדות המדינה והמתחים החברתיים מתעצמים ומערערים את יציבות המדינה, עד כדי חשש למלחמת אחים.

ואולם, כולנו חייבים לאחד כוחות נוכח העובדה שישראל עומדת על סיפו של בידוד בינלאומי דרמטי שעלול לכלוא את כולנו, משני המחנות, בתוך סד מציאות חדש, נוקשה, שעלול להיות גם הרה גורל. זוהי התרעה אסטרטגית שמחייבת שידוד מערכות מקומי; ללא תלות מחנאית.

במדינות אירופה, שותפת הסחר הגדולה שלנו, מתגבש מהלך להטלת סנקציות כלפינו שתפגענה באורח קשה ביכולת התפקוד של הכלכלה הישראלית. בריטניה, ובעקבותיה 11 מדינות אירופאיות, מתכננת משטר סנקציות במטרה לפגוע בכלכלה הקשורה בהתנחלויות. ואולם, מאחר שהקו הירוק איננו קיים בכלכלה הישראלית, כמעט כל חברה גדולה בישראל עלולה להיות חשופה לסנקציות העתידיות. בתגובת שרשרת, רבים בעולם עלולים להימנע מסחר עימנו מחשש מפני הסתבכות מיותרת וסימונם כמפירי סנקציות. יתפתח מהלך זוחל וספונטני של חרם דה-פקטו, גם מצד אוהבי ישראל, עקב שיקולים של שנאת סיכון מסחרית. כך, הקריאה ל-BDS – חרם, משיכת השקעות וסנקציות כלפי ישראל, עלולה להפוך מעמדת שוליים קיצונית למהלך סוחף שישנה את מציאות חיינו. ניקלע לפינת המצורעים העולמית לצד רוסיה, צפון קוריאה ואיראן.

ארצות הברית היא המשענת הביטחונית והמדינית המרכזית של ישראל. בעבר ידענו מתחים מול ממשלים אמריקניים, אך תמיד עמדה לצידנו תמיכה רחבה של הציבור בארצות הברית, משתי המפלגות. כיום המצב הפוך, וזהו לב ההתרעה האסטרטגית: הממשל הנוכחי מתנהל עימנו בשיתוף פעולה מרשים, אולם זו הסתכלות טקטית בלבד. הציבור האמריקני, ברובו הגדול, לא רק דמוקרטים אלא גם רפובליקנים ואפילו אוונגליסטים, בעיקר צעירים – מפנה לנו גב. ישראל כבר איננה המדינה המועדפת על האמריקני ברחוב; הפלסטינים אהודים יותר. הם "דוד", אנחנו "גוליית".

ישראל ניצבת על מדרון חלקלק שבסופו עלולה לצפות לנו תבוסה מסוכנת – כלכלית, מדינית, ובהתחלף הממשל האמריקני בעוד כשנתיים, אפשר שאף ביטחונית. אסור להתעלם מהסכנה, להיקלע לקונספציה של "יהיה בסדר" או לאשליה שניתן להתקיים במשק אוטרקי, בתנאים של ספרטה. הידרדרות מהירה – 6:29 מדיני – היא אופציה ממשית. הנסיבות לתהליכים הללו מורכבות, ולא כולן בשליטת ישראל. עם זאת, מוטלת עלינו – קואליציה כאופוזיציה – חובה מכרעת לשקול כל פעולה, אמירה, או היעדר פעולה מתוך הבנה של השלכות העומק האסטרטגיות שלה לעתיד המדינה.

התרעה זו איננה קוראת לישראל לפעול בניגוד לאינטרסים החיוניים שלה כדי לרצות את דעת הקהל העולמית. אבל קיים מרחב ניכר לעשייה מיטיבה: ניתן לבצע פעולות שהרוב הישראלי תומך בהן בבירור, למשל גדיעת הטרור היהודי; ולהימנע מאמירות שהרוב הישראלי איננו עומד מאחוריהן, למשל קריאה להשטחת עזה או להגירה כפויה של תושביה. האינטרס העליון של כולנו, משני המחנות, מחייב הימנעות ממה שעלול לממש, באופן טראגי, את ההתרעה המוצגת כאן.

פורסם ב-ynet. 

The post מה שהעולם חושב עלינו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אתמול נשאל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לגבי האפשרות של הרחבת "הסכמי אברהם" וצירוף של סעודיה למעגל השלום עם ישראל. התשובה שלו הייתה ברורה: הנושא בהחלט חזר להיות על הפרק.

לפני שננסה לבחון באיזו דרך הוא הולך לממש את החזון הזה, אנחנו חייבים קודם כל לפרק את האופן שבו טראמפ מתנהל ומקבל החלטות, ולנסות להבין מדוע הנושא הסעודי כל כך קריטי עבורו. באופן גס, ניתן לחלק את ההתייחסויות של טראמפ דרך שלושה וקטורים משמעותיים, כאשר כל אחד מהם מהווה אבן ראשה בתפיסת עולמו.

אבל רגע לפני, קצת קונטקסט היסטורי: צריך לזכור שטראמפ הוא בסך הכל הנשיא השלישי בהיסטוריה האמריקאית שנבחר לתפקיד מבלי שכיהן בשום תפקיד פוליטי לפני כן. הקדימו אותו רק ג'ורג' וושינגטון (שנבחר לתפקיד כשעוד לא היה קיים תפקיד כזה, והגיע אליו על תקן מצביא צבאי עטור תהילה במרד נגד הבריטים ואיש אדמה ועסקים שייסד בהמשך באחוזת מאונט ורנון שבווירג'יניה את מזקקת הוויסקי הגדולה ביותר באמריקה), ודווייט אייזנהאואר. "אייק" אמנם לא נבחר לשום תפקיד פוליטי קודם לכן, אך היה גנרל שניהל את פרויקט השיקום הגדול ביותר בהיסטוריה של בנייתה מחדש של אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ברמת רזולוציה שבה שלט אפילו על כמות הקלוריות היומית שיאכל כל פליט, ובתפקיד שהוא למעשה מושל בסמכויות נרחבות יותר מכל מושל אחר בארצות הברית, בתקופה הכי מורכבת לשיקום ובנייה.

למה זה כל כך חשוב ומשמעותי? כי טראמפ הגיע לתפקיד מתוך רקע עסקי בלבד, ללא שום חיכוך מקדים במוסדות דיפלומטיים, צבאיים או פוליטיים. המשמעות היא כפולה: מצד אחד, הוא לא חייב כלום לאף אחד. מצד שני, אין לו שום ידע נצבר של התנהלות בתוך המסגרות הללו. עכשיו, בקדנציה של "טראמפ 2.0", הוא כבר מפסיק להתייחס לחלוטין לאנשי המקצוע במפלגה או לממסד, ומקיף את עצמו באנשים שעיקר תפקידם הוא לציית ולממש את רעיונותיו.

בבואנו לנתח את דרך קבלת ההחלטות שלו, אלו הם שלושת הווקטורים המרכזיים המניעים אותו, מהחשוב ביותר לפחות:

הווקטור הראשון: ה-GOAT והמורשת ההיסטורית

לטראמפ יש רצון עז, עד כדי אובססיה, להיות הדמות הגדולה ביותר בכל הזמנים. הוא עסוק ללא הרף באיך ייתפס בדפי ההיסטוריה, תוך השוואה מתמדת בינו לבין הנשיאים הגדולים, וחשש תהומי להיזכר כאחד מהנשיאים הגרועים אי פעם. זו, למשל, הסיבה שבגללה הוא חתם על ה-MOU המפורסם מול איראן ב-17 ביוני 2026 להפסקת המערכה, מתוך פחד שלא לגמור כמו הנשיא הרברט הובר, שזכור כמי שהיה אחראי על השפל הגדול.

מנגד, הוא נהנה לפרסם טבלאות דירוג של נשיאים, כאשר הוא, כמובן, ניצב בפסגה מעל כולם.

הווקטור השני: המירוץ מול סין והבינה המלאכותית

המאבק על הדומיננטיות הגלובלית מול סין מדיר שינה מעיניו. הערכות של מומחים מדברות על "הנקודה הסינגולרית" אותו רגע שבו הבינה המלאכותית תצליח לעקוף את המתכנת האנושי הטוב ביותר שמתוארכת לאזור אוקטובר 2027, עמוק בתוך הקדנציה השנייה שלו.

הסינים מצליחים לשמור על שליטה בכ 70% מסך היסודות והמינרלים שמרכיבים את השבבים בעולם. במקביל, המשבר האנרגטי שנוצר בגלל צריכת החשמל הכבדה של חוות השרתים מחייב את טראמפ לחשוב על פתרונות יצירתיים. הוא חייב להקל על העומס האנרגטי בארה"ב, ומצד שני להבטיח הובלה על סין במירוץ הטכנולוגי הזה.

הווקטור השלישי: מה יוצא לי מזה?

כדי להבין את הקדנציה השנייה, חובה להסתכל על פסק הדין של בית המשפט העליון מיולי 2024. פסק הדין, שהתקבל ברוב של 6 מול 3, קבע שנשיא נהנה מחסינות פלילית חלקית ומוחלטת על פעולות בליבת הסמכויות החוקתיות שלו, וכי הדרך להטיל עליו אחריות היא דרך הליך פוליטי של אימפיצ'מנט, ולא דרך בתי משפט פליליים.

הפסיקה הזו יצרה עבורו שריון חוקתי. בקדנציה השנייה שלו טראמפ מנצל את המטריה הזו באופן גלוי הרבה יותר, ומוציא את המקסימום האפשרי מהעובדה שהוא יושב בבית הלבן עבור עצמו ועבור משפחתו. הקווים בין האינטרס הציבורי לפרטי מעולם לא היו מטושטשים יותר. כך, למשל, בראשית כהונתו הנוכחית הוא צייץ והמליץ לציבור האמריקאי לקנות את מוצרי דל (Dell), מה שהוביל לזינוק במניות החברה, זאת לאחר שרכש בעצמו מניות שלה בשווי מיליוני דולרים מבלי לעשות גילוי נאות.

באופן דומה, הוא הפעיל את "World Liberty Financial", מיזם קריפטו המוחזק ברובו על ידי משפחתו, ואף השיק טלפון סלולרי מוזהב ממותג טראמפ. במקביל, גם שני בניו הגדולים שותפים באופן עמוק בהשקעות, כולל בקרן נדל"ן המתמקדת בתשתיות בינה מלאכותית.

כעת, בואו נמזג את שלושת הווקטורים האלה אל תוך הסיפור הסעודי
לגבי הווקטור הראשון, כשדונלד טראמפ מדבר על "הסכם שלום של 3,000 שנה", עצרתם פעם לחשוב למה הוא מתכוון?

התפיסה היא שרק "הג'ינג'י עם המפתח" מסוגל להשכין שלום היסטורי ותנ"כי בין שני בניו של אברהם: ישמעאל ויצחק. חתימה על הסכם שלום בין צאצאיו של ישמעאל (סעודיה, ערש הולדתו של מוחמד) לבין בניו של יצחק (ישראל המודרנית) תסגור סכסוך של מעל ל-3,000 שנה. הסכם כזה לא רק שיביא לו (לדעתו) את פרס הנובל המיוחל, אלא יבטיח את מיקומו בפסגת ההיסטוריה האנושית. מנקודת מבט של עיצוב מורשת, הישג בעל משמעויות תיאולוגיות וגאופוליטיות כה עמוקות צפוי לקבע את מעמדו ההיסטורי באופן חסר תקדים, ולהעניק לכהונתו חותם אל זמני.

לגבי הווקטור השני, כאן נכנס לתמונה פרויקט המסדרון הכלכלי (IMEC) שאמור לחבר את הודו, דרך איחוד האמירויות וסעודיה, אל ירדן, ישראל, ועד ליוון. עבור טראמפ, שרואה את עצמו קודם כל כיזם, כאיש נדל"ן וכבנאי (Builder), מדובר בהזדמנות להוביל את אחד ממיזמי התשתית וההנדסה השאפתניים והגדולים בהיסטוריה האנושית. פרויקט ענק שכזה לא רק נועד לתת מענה וקונטרה ליוזמת "החגורה והדרך" הסינית, אלא גם לשאוב חלק ניכר מתשתיות ה-AI שמוחמד בן סלמאן מעוניין לקדם בחזון 2030 שלו. זה מאפשר להסיט כוח חישובי עצום אל קו התפר שבין אסיה לאירופה דרך סעודיה, ובכך להשאיר את השליטה בו במערב ולהקל על עומסי התשתיות.

לגבי הווקטור השלישי, כאן אנחנו רואים כיצד ג'ארד קושנר פועל מאחורי הקלעים כדי לקדם עסקאות שזורמות על הציר הזה. מאות מיליארדים יישפכו לתוך פרויקט הענק הזה, ובנקודות הקצה של העסקאות הללו אמור להיות גם רווח תפעולי ומשפחתי לא מבוטל.

אז איך מתקדמים מכאן ואיך ייראה האירוע עצמו?

ההערכה שלי, המבוססת גם על שיחות עם גורמים המקורבים לממשל בארה"ב, היא כזו: ככל שהמערכת הפוליטית בישראל תיגרר למצב של דדלוק, טראמפ לא יהסס להתערב באופן אישי בפוליטיקה המקומית שלנו. אני ממש לא אתפלא לראות אותו מזמן את המועמדים הבולטים לראשות הממשלה בנט, איזנקוט ונתניהו לוושינגטון. הוא יכניס אותם לחדר, יפעיל את מכבש הלחצים שלו וידרוש מהם להגיע לאיזשהו סדר פוליטי שיאפשר לו לקדם את החזון שלו שנשאר לו בדיוק מסגרת של שנתיים לכל היותר לממש: הרחבת הסכמי אברהם להסכמי אברהם 2.0 שבהם היהלום שבכתר היא העסקה בין ישראל לסעודיה, בדיוק כפי שהצהיר אתמול.

פורסם ב-ynet

The post שלושת הווקטורים שיביאו את טראמפ לדחוף להסכם עם סעודיה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשבועות האחרונים הגיעו כמה וכמה אירועים בישראל וביו"ש לכותרות בארה"ב, והציפו את המתח שבין התנהלותה של ירושלים לבין האופן שבו היא נתפסת בקרב אמריקנים.

בראשית ספטמבר הגיע השגריר האמריקני מייק האקבי, מידידיה הגדולים ביותר של ישראל, לכפר תורמוס־עיא כדי להיפגש עם פלסטינים בעלי אזרחות אמריקנית שהתלוננו על אלימות כלפיהם מצד מתיישבים. האקבי גינה במפורש את "מעשי הטרור" מצד יהודים. ב־11 באוקטובר שודרה כתבת עומק במסגרת התוכנית "60 דקות", אחת ממדורות השבט האמריקניות, שכללה טענות על אלימות מתיישבים ועל היעדרה של אכיפה מצד מדינת ישראל.

ב־16 באוקטובר העידה הצלמת הוותיקה של עיתון ה"וושינגטון פוסט" כי הותקפה באלימות על ידי מתיישבים יהודים וכי נגנבו חפציה מבלי שחיילים ששהו במקום עשו דבר. במקביל, כמה כלי תקשורת אמריקניים ממסדיים דיווחו בחודשים האחרונים על הטרדות ועל תקיפות של נוצרים בישראל. העיתון "וול־סטריט ג'ורנל" השמרני אף הגדיל לכתוב על "התגברות העוינות בקרב צעירים ישראלים כלפי נוצרים".

שורת האירועים האלה מתווספת להצהרות האחרונות המגיעות מצידם של גורמים ישראליים בעלי השפעה על ממשלת ישראל הנוכחית: השר בן גביר קרא בגלוי להשמיט מרוח צה"ל את האיסור המפורש על פגיעה באזרחים בלתי מעורבים ובשבויי מלחמה, ואילו הרב דוב ליאור פרסם פסיקת הלכה שמתירה ליהודים לגנוב זיתים מעצים הנמצאים באדמות פלסטיניות ובבעלותם של פלסטינים.

רבים מהישראלים שומעים על הדיווחים הללו, נאנחים, וממשיכים בחייהם. להבדיל, מי שמצוי כמוני בשיח עם תומכי ישראל בארה"ב – משני צידי המתרס הפוליטי – שומע עד כמה הסוגיות הללו מסעירות אותם. "תגיד לי שזה לא נכון", אמרה לי רפובליקנית אחת מפלורידה, תומכת טראמפ בכל נימי נפשה, אחרי הכתבה ב"60 דקות". "איך אני מסביר עכשיו את ההיתר ההלכתי לבזוז רכוש פרטי?" שאל אותי יהודי אמריקני חם אחר שתרם לישראל מיליוני דולרים. "הצלחתם להרוג את כל ההנהגה האיראנית, אבל לא לטפל ב־150 עבריינים?" שאל אותי אדם בעל השפעה במפלגה הרפובליקנית. עניתי מה שעניתי, אבל עמוק בלב גם אני הבנתי: אין לי באמת תשובה.

האירועים האלה מתרחשים על רקע שחיקה מתמשכת ביסודות התמיכה האמריקנית בישראל. כך, למשל, בסקר גאלופ מפברואר 2026 הביעו יותר אמריקנים הזדהות עם הפלסטינים מאשר עם ישראל – לראשונה מאז החלה המדידה ב־2001. סקר Pew מאביב 2026 מצא ש־60 אחוזים מהאמריקנים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל. ביולי 2026 הצביעו רוב בקרב חברי הקונגרס הדמוקרטים בעד ביטול הסיוע הצבאי השנתי לישראל. בקרב המפלגה הרפובליקנית ירדה התמיכה בישראל לשפל של 20 שנים, ומרבית הרפובליקנים עד גיל 50 הביעו עמדות שליליות על ישראל. התמיכה בישראל צונחת גם בקרב מעוזי התמיכה המסורתיים בישראל, ובמרכזם יהדות ארה"ב והקהילה האוונגליסטית.

עמדותיהם הפרו־ישראליות של הנשיאים טראמפ וביידן מטשטשת, כל אחת בדרכה, את עומק השינוי המתחולל מתחת לפני השטח, ואין להניח שגם נשיאי העתיד יחושו באותה המחויבות האישית כלפי ישראל. בשתי המפלגות מתחזקות קבוצות ביקורתיות כלפי ישראל, הרואות בה נטל ולא נכס, כל אחת מסיבותיה שלה. המגמה בולטת במיוחד במפלגה הדמוקרטית, אך מתרחשת במידה לא מבוטלת גם במפלגה הרפובליקנית. העתיד של הברית נראה מטריד מתמיד, בייחוד אם מביאים בחשבון את עמדות הצעירים האמריקנים.

הברית תמיד התבססה על אינטרסים משותפים, אבל לא פחות מכך – על ערכים משותפים ועל עמדות הציבור האמריקני. שורת האירועים האחרונים פוגעת במישרין בתחושת ההזדהות ושותפות הגורל שליוותה אמריקנים רבים כל כך ביחס לישראל מאז היווסדה – נדבך מרכזי בשותפות האסטרטגית. בארה"ב הדמוקרטים רגישים במיוחד לסוגיות של זכויות אדם, אך הרפובליקנים רגישים לא פחות לסוגיות של קניין פרטי ויחס למיעוטים דתיים. בחודשים האחרונים נדמה שישראל עושה מאמץ ניכר להרחיק את שתי הקבוצות גם יחד. "הם בדיוק כמונו", כך תיאר קמפיין איפא"ק את הישראלים במהלך קמפיין תקשורתי אפקטיבי שיזמו לאחרונה. אירועים כמו אלה שתוארו כאן מציגים לאמריקני הממוצע את ההפך הגמור.

שימור הברית האסטרטגית עם ארה"ב הוא נדבך חיוני בקיומה ובביטחונה של מדינת ישראל, ולשם כך נדרשת מדיניות ברורה שצריכה להיות מובנת מאליה גם ללא ההקשר האמריקני: אפס סובלנות לאלימות כלפי חפים מפשע, לפגיעה ברכוש פרטי ולעבירות על החוק, בלי קריצה ובלי העלמת עין. בייחוד נדרשת כאן מדיניות תקיפה ונחושה מול פגיעה באזרחים אמריקנים או יחס מפלה לנוצרים – סוגיות הרגישות במיוחד לממשל הנוכחי. פעולתם של מעטים, שאינם מייצגים את הרוב הדומם בישראל, מתקבלת לעיתים קרובות מדי בשקט ובתירוצים תחת הממשלה הנוכחית, המכתימים את מדינת ישראל כולה – ואת המחיר נשלם כולנו. זה הזמן להתעורר, כי האשראי האמריקני הולך להיגמר.

פורסם בישראל היום. 

The post הפרעות ביו"ש פוגעות במישרין בשותפות עם ארה"ב – והתירוצים רק מחמירים את המצב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מפת הסנקציות המוטלות על ישראל מתרחבת במהירות, בדגש על סנקציות כלכליות, ועלולה להגיע לכדי איום קיומי. עד כה הנזקים קטנים, בזכות טראמפ וההצלחה ההיסטורית של אנבידיה. אבל נשיא ארה"ב מתחלף בעוד שנתיים, וישראל עלולה למצוא את עצמה מוגבלת בייצור נשק להגנתה.

בעיתון דה-מרקר כתבה מירב ארלוזורוב על הפרויקט של ה-JPPI שמנטר את הסנקציות נגד ישראל, בהובלתו של מנכ"ל המכון ד"ר שוקי פרידמן.

כותבת ארלוזורוב: "ד"ר פרידמן מרכז את הסנקציות וזאת הולכת ונהיית צפופה. במאגר שלו רשומות 138 סנקציות, 93 מהן בתוקף כרגע ועוד 17 סנקציות אקדמיות, המוטלות על ידי 54 מדינות בעולם. יש עוד 10 צעדים מוצעים, שטרם מומשו. היבשת היחידה שלא מטילה כרגע סנקציות על ישראל היא אנטארקטיקה.

"שיאנית הסנקציות על ישראל היא ספרד, עם 10 צעדים בסך הכל, ואחריה צועדות ארה"ב (שמונה סנקציות אקדמיות), בריטניה (שבע סנקציות), ובלגיה וטורקיה עם חמש סנקציות כל אחת. איטליה, אירלנד, הולנד, קנדה וצרפת הן חלק מרשימת המדינות שמטילות כעת שלוש או ארבע סנקציות על ישראל, והרשימה נמשכת"

בשיח עמה מציין פרידמן את הסנקציות הכלכליות שהוטלו על רוסיה בעקבות פלישתה לאוקראינה. "אם נמשיך להתעלם מזה, נמצא את עצמנו במצב של רוסיה, אבל במדינה שהיא 1/800 מהגודל של רוסיה ועם אפס משאבי טבע", הוא מזהיר.

לכתבה המלאה באתר דה מרקר לחצו כאן. 

The post "אם נמשיך להתעלם נמצא את עצמנו במצב של רוסיה" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post מפת הסנקציות נגד ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לא רק אתם הופתעתם באותו בוקר מר ונמהר לפני שלוש שנים. גם אני, אף ששירתי באותה העת כקצין בכיר באמ"ן שעסק בזירת לבנון. בגרועים שבסיוטיי לא האמנתי שדבר כזה יתממש: חמאס יצא למתקפת פתע, ומערכת הביטחון כשלה במשימתה הבסיסית ביותר – להגן על אזרחי ישראל.

הפער בין עוצמתה של ישראל לעומק הכישלון היה עבורי בלתי נתפס, והוא שלח אותי למסע שהפך לאובססיה: להבין מה קרה לה, לקהילת מודיעין שהיא מושא הקנאה של מדינות העולם. כיצד החמיץ המודיעין הישראלי את אסטרטגיית חמאס, את הכנותיו למתקפה ואת יכולתו לבצעה? כיצד לא הבין שהארגון רואה במתקפת פתע תנאי למלחמה בישראל? כמו בחקר תאונות תעופה, גם כאן מתגלה שרשרת של תקלות שהצטברו לתוצאה קטסטרופלית שאפשר היה למנוע.

התשובה טמונה בראש ובראשונה ב"שכחת ההיסטוריה", הקרובה והרחוקה. קהילת המודיעין הסתכלה קדימה ולא אחורה, והחמיצה את הלקחים הרבים המצויים בעבר: מעצמות אינן חסינות בפני מתקפות פתע, אין קו הגנה בלתי עביר, והאויב נלחם כפי שהתאמן.

הכשל נבע גם מאי־הבנת טבעו של חמאס – שהקצין מאוד לאחר עלייתו של סינוואר לשלטון. קהילת המודיעין השתכנעה שהארגון מעדיף לשמר את שלטונו ולהגן במידת האפשר על תושבי עזה, בעוד סינוואר היה נכון להקריב את השלטון ועשרות אלפי פלסטינים למען האידיאולוגיה הרצחנית והאנטישמית שלו. במקביל התפתחה בישראל הערכת חסר של יכולות חמאס. שמעתי בעצמי קולות שראו באנשיו ״פלסטינים מטומטמים״ שמפריעים לעסוק באיום העיקרי – הציר השיעי.

סינוואר – תלמיד שקדן של החברה הישראלית – זיהה את הזלזול וניצל אותו היטב. מערכת הביטחון עצמה תרגמה את התפיסה הזו לחלוקת משאבים: כך, למשל, מול לבנון שררה תחרות בין ארגונים על הערכות המודיעין, ואילו במרחב העזתי נשענה ההבנה על קומץ ארגונים ואנשים.

דעות חיצוניות בוטלו

במערכת שלטה גם ההנחה שמלחמה יזומה של אויבינו יצאה מהלקסיקון בשל עוצמתה של ישראל. מלחמות ההווה נתפסו כתוצאה אפשרית של טעות בחישוב של האויב או דינמיקה של הסלמה, אך לא של מתקפה רחבה ומתוכננת. לכן נתפסה תוכנית חמאס לכיבוש עוטף עזה כדמיונית: איזה אויב יעז לצאת לפעולה כזאת מול ישראל האימתנית?

קהילת המודיעין גם התכנסה בתוך עצמה והתקשתה להקשיב לקולות אחרים. היא גייסה אנשים מצוינים, אך דומים מדי זה לזה, והפכה להיררכית ולתבניתית. קולות שערערו על התפיסה השלטת נדחו פעמים רבות, ודעות מבחוץ נתקלו בזלזול. המסר היה ברור: מה הם מבינים? הם הרי אינם מומחים כמונו. כך התקשתה המערכת לבנות כלים שיאפשרו לה לערער על תפיסותיה.

לכך הצטרפה בעיית היצף המידע: לקהילת המודיעין מגיע בכל יום היקף בלתי נתפס של מידע, המקשה מאוד לסנן את הרעש, להבין מה נכון ומה לא, ולהרים דגלים אדומים. בתוך מיליארדים של פריטי מידע, הסימנים המעידים נבלעו ברעש של מידע אחר שסתר אותם. אותו שפע מידע גם סיפק למי שהאמין שחמאס מורתעת ראיות שחיזקו את תפיסתו. "האדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע, ומתעלם מהשאר", שרו סיימון וגרפונקל. עם מהפכת המידע, זה נהיה קל עוד יותר.

תהליכי העבודה נשחקו: המערכת קידשה יעילות ומהירות על חשבון יסודיות, וזנחה תהליכי עבודה שנחשבו ״גוזלי זמן״ כמו שימור ידע והפקת לקחים. קהילת המודיעין היתה צריכה לפעול כמו תעשיית התעופה, עם שכבות יתירות לנוכח חומרת הסיכון, ובמקום זאת היא התנהלה כאילו הסיכון הוא דוח רבעוני שלילי ולא קטסטרופה אסטרטגית.

קבלת ההחלטות השתבשה

חלק מהבעיה נבע מהתלות העמוקה של קהילת המודיעין במספר מוגבל של מקורות מודיעין וביחידה 8200 בפרט. הקהילה התעלמה מההמלצה הבסיסית לכל משקיע בשוק ההון לגוון השקעות, והתמכרה לסוג מסוים של מקורות, שאותם תפסה ככאלה המתארים באופן מוחלט את העולם כולו.

בתוך תפיסת עולם כזו, אפשר להבין את הזלזול בדיווחי התצפיתניות או את ההתעלמות המוחלטת מפרסום סרטון תרגיל של חמאס ב־12 בספטמבר 2023 שמתאר בדיוק מצמרר את העתיד להתרחש שלושה שבועות לאחר מכן. אלה היו בדיוק מקורות המידע המיושנים שנתפסו בקהילת המודיעין כלא רלוונטיים.

גם תפקיד המודיעין בקבלת ההחלטות השתבש. במקום לעזור למקבלי ההחלטות לחשוב על העתיד, הוא הפך למעין כדור בדולח שסיפק ודאות כוזבת. הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר דרש תשובות נחרצות, והמודיעין שמח לספק אותן. ההסכם הלא כתוב היה ברור: המציאות כולה היא מה שמציג המודיעין, ומה שאינו מופיע בהצגותיו – אינו קיים.

ואולי התורפה החמורה מכולן היתה האמונה שהמודיעין הישראלי ואנשיו הם הטובים בעולם. אמ"ן השתכר מהצלחותיו, והחל להאמין לשלל המחמאות שקיבל. "הופכים את הטובים ביותר לטובים אף יותר" – זו היתה הסיסמה שליוותה במשך שנים את תוכנית חבצלות, תוכנית הדגל של אמ"ן שבה שירתי. בתרבות שכזו, כיצד יידעו הטובים ביותר להקשיב לדעות אחרות, להטיל ספק או לפקפק בתפיסותיהם שלהם?

ניסיונות לתלות את האסון הקולוסאלי הזה בקונספירציה (לא היתה) או ברשלנות (היתה) מחמיצים את האמת המטרידה: הכישלון טבוע עמוק בתרבות הארגונית, במבנה ובשיטות העבודה של קהילת המודיעין הישראלית, והוא תוצאה ישירה של בעיות עומק שלא טופלו במשך שנים. קהילת המודיעין, שהשיגה הישגים יוצאי דופן במערכה הזו, חייבת לעבור שינוי יסודי שיהפוך אותה לחסינה יותר בפני הפתעות עתידיות.

השינוי הזה צריך להתחיל בוועדת חקירה ממלכתית, שתבחן את מכלול הכשלים, את מערכת היחסים בין ארגוני המודיעין וביניהם לבין הדרגים הצבאי והמדיני ותמליץ כיצד לתקנם. זו חובתנו העליונה כלפי אזרחי ישראל וכלפי מי שהקריבו הכל במלחמה. אויבינו כבר לומדים את לקחי 7 באוקטובר – השאלה היא אם גם אנחנו נעשה אותו הדבר.

פורסם בישראל היום. 

The post אנטומיית הכישלון המודיעיני של 7 באוקטובר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.