"הם רצו טבעת אש – אנחנו יצרנו טבעת ביטחון", הכריז לאחרונה ראש הממשלה, לאחר שצה"ל התייצב על הקו הצהוב בלבנון ויצר רצועת ביטחון בעומק של כ־10 ק"מ מהגבול. בכך יישם צה"ל את הנחיית הדרג המדיני להסיר שני איומים מעל יישובי הצפון: איום הפלישה הקרקעית ואיום ירי הנ"ט הישיר.

ימים ספורים לאחר מכן התברר כי תמונת המצב מורכבת בהרבה. חיזבאללה, שהוצג על ידי ראש הממשלה כ"צל של עצמו", התגלה כארגון לומד ומסתגל שאינו נלחם את המלחמה הקודמת, והחל להפעיל רחפני נפץ המונחים באמצעות סיב אופטי. זהו כלי פשוט, זול, מדויק וחסין ללוחמה אלקטרונית. המפעיל שוהה מעבר לקו הצהוב ומנווט את הרחפן למרחק של עד 10 ק"מ, ועד לפגיעה בכוחות צה"ל בשטח או בריכוזי אוכלוסייה בישראל.

כמו הטיל שכופף את זנב המטוס במלחמת יום הכיפורים, כך כופף הסיב האופטי של רחפני הנפץ את תפיסת הביטחון בגבול הצפון. הקונספציה של הרחקת קו העימות לשם צבירת ביטחון אינה רלוונטית מול איום שאינו תלוי קרקע. במילים פשוטות – הממשלה התמקדה באיומי העבר והתעלמה מאיומי ההווה. חיזבאללה אינו נלחם ברצועת הביטחון – הוא מתעלם ממנה ועף מעליה.

לקריסת הקונספציה של הדרג המדיני יש מחיר כבד. סמל עידן פוקס ז"ל מגדוד 77, ואחריו עאמר חוג'יראת ז"ל, עובד קבלן של משרד הביטחון, הם הקורבנות הראשונים של האיום החדש. לא מדובר בתקלה נקודתית, אלא בסימפטום לכשל עמוק יותר.

כיצד זה קרה לנו שוב?

התשובה אינה טקטית – אלא מערכתית. הכשל מצוי בתהליך קבלת ההחלטות ולא בשדה הקרב. הקבינט אמור להגדיר תכלית ומטרות, ולכן את הכשל של רחפני הנפץ יש לבחון בעבודת המטה ובאיכות הדיון בקומת ההנהגה הלאומית. הטענה כי שרים בקבינט לא ידעו על איום רחפני הנפץ אינה רצינית. היא מזכירה את הטענה של חלק מהשרים משנת 2014 כי הם לא עודכנו על איום המנהרות בעזה – טענה שהופרכה בדיעבד בדו"ח מבקר המדינה על צוק איתן.

רחפני הנפץ מסוג FPV הם כלי מרכזי במלחמת רוסיה–אוקראינה, ואחראים לפי מכון FDD ל60%–80% מהפגיעות במערכה. גורמים אוקראינים הציעו לדרג המדיני לחלוק ידע וניסיון מעשי בהתמודדות עם אתגר הרחפנים. מכוני מחקר בישראל התריעו. המידע לא חסר – חסר הדיון וההחלטה. חיזבאללה למד, הסתגל והגיע מוכן. הדרג המדיני בישראל – נרדם. כאשר בקומה האסטרטגית אין למידה, אין אתגור הנחות יסוד ואין חיבור בין מודיעין, מחקר וקבלת החלטות – התוצאה ידועה: מערכת שלא בודקת את עצמה מופתעת ומשלמת את המחיר. במקרה הזה – מחיר דמים.

ומה שבאמת עצוב הוא שהכשל הזה אינו חדש – אלא מופע חוזר. קו ישיר וכואב מחבר בין תהליכי קבלת ההחלטות של 7 באוקטובר לבין אלה של היום. ועדת חקירה ממלכתית טרם הוקמה. מנגנוני הבקרה לא נבדקו. ההשלכות כבר כאן. מי שלא חוקר את כשלי הדרום – משלם עליהם שוב בצפון, במחיר דמים כבד.

ברמה הטקטית-מבצעית יימצא פתרון לאיום הרחפנים. צה"ל, מפא"ת והתעשיות הביטחוניות כבר עובדים עליו, ובסופו של דבר גם הפעם הפתרון המוצלח יהיה כחול־לבן. אך עליונות טכנולוגית אינה תחליף לתהליך קבלת החלטות יסודי ברמה הלאומית. במקום להמשיך ולהכריז על חיזבאללה כ"צל של עצמו", נכון להקדיש זמן בקבינט ללמידה אמיתית של האיום, ולהבנת ההתאמות וההצטיידות של הארגון. במקביל, יש להחזיר את הפיקוח הפרלמנטרי למקומו: ועדת חוץ וביטחון וועדות המשנה שלה צריכות לבחון לא רק את פעילות צה"ל וזרועות הביטחון, אלא גם כיצד מתקבלות ההחלטות שמובילות את המערכה.

זה בדיוק מה שלא נעשה.

פורסם במקור ראשון. 

The post רחפני הנפץ ניפצו שוב את הקונספציה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי למעלה מעשור וחצי בשלטון, ויקטור אורבן ומפלגת הפידס בראשותו הובסו בבחירות בהונגריה. סקר של מכון Medián, שנערך עבור HVG ו-RTL, ניסה להבין למה. הסיבה שחזרה יותר מכל הייתה שחיתות. לצידה הופיעו גם מצב בתי החולים, מערכת החינוך, ותחושה גוברת שהשלטון הפך מנכס ציבורי לרכוש של חבורה אחת. הציבור ההונגרי לא בהכרח שינה כיוון פוליטי. הוא פשוט מאס בדמויות ששלטו עד כה.

המנהיג שהחליף את אורבן, פטר מאג'יאר, ראוי לתשומת לב מיוחדת. מאג'יאר לא בא מהאופוזיציה. הוא גדל בתוך הפידס, הכיר את המערכת מבפנים, ונטש את הנהגה הוותיקה שלדבריו הפכה מושחתת ומנותקת. זה לא מהפכה אידיאולוגית, אלא מרד פנימי של מי שמכיר את המנגנון. וחשוב לא פחות: מאג'יאר אינו ליברלי. הוא הצהיר בפומבי על קו קשוח מאוד בסוגיית ההגירה. כלומר, מה שהשתנה אינו הרעיון – אלא מי מחזיק בו ואיך הוא מיישמו.

יש גם פרק חיצוני בסיפור הזה. במשך שנים התפתחה באיחוד האירופי, בתקשורת המערבית ובקרב קבוצות לחץ שונות עוינות חריפה כלפי אורבן, שלעתים חרגה מביקורת עניינית והפכה לדפוס קבוע של חשדנות. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית יזהה כאן דמיון מסוים גם ביחס הבינלאומי לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. לא כל ביקורת היא רדיפה, כמובן. אך לעיתים הביקורת הפכה לשפה כמעט טוטאלית.

גם בישראל עצמה, היחס לנתניהו טעון במיוחד. אסון טבח שמחת תורה עדיין פתוח וכואב, ושאלת האחריות לא תיעלם. לצד זה, מאז אותו יום ישראל ניהלה כמה מערכות במקביל, עם הישגים שלא היו מובנים מאליהם. מי שמבקש להבין את החברה הישראלית אחרי המלחמה אינו יכול להסתפק רק בזעם, וגם לא רק בהישגים. צריך לראות את התמונה כולה.

את ההקבלה בין הונגריה לישראל יש לעשות עם כוכבית. ישראל אינה הונגריה. למרות השיח הציבורי על יוקר המחיה, התמונה מורכבת יותר.

ובכל זאת, גם בישראל יש עייפות – אבל מסוג אחר. לא עייפות אידיאולוגית. הרוב הציוני אינו מחפש שינוי כיוון עמוק, אינו מוכן לוותר על לאומיות ואינו נמשך לאג'נדות פוסט ציוניות. אבל יש שסע חברתי שהולך וגדל באמצעות שיח מתלהם, הפוליטיקה של עימות מתמיד, ותחושה שמנגנוני הנהגה עסוקים בהישרדות יותר מאשר בשיפור חיי האזרח.

דווקא ברגעים הקשים ביותר – כשאזרחים ישבו במקלטים, כשהמדינה נדרשה לפעול יחד – עלתה מחדש תחושת שותפות גורל. לא כאידיאל מופשט, אלא כחוויה ממשית. התחושה הזו לא נעלמה. היא פשוט מכוסה שוב ברעש. ייתכן שבבחירות הבאות תעלה בישראל הנהגה שאינה פחות לאומית מהנוכחית, לא מתנצלת ולא רכה, אבל שתבקש לנהל את המדינה ולא רק לשרוד בתוכה פוליטית. הנהגה שתנסה להפחית את התלות במפלגות קצה שהפכו לנטל על כל קואליציה. לא מפני שהציבור נעשה ליברלי יותר, אלא מפני שהוא מאס בדמויות הקיימות.

מנקודת מבט סוציולוגית, זו אינה בהכרח שאלה של עמדה פוליטית או של העדפה למחנה כזה או אחר. זהו דפוס מוכר: אחרי מלחמות או משברים לאומיים גדולים, חברות רבות נוטות לחפש הנהגה חדשה. לא תמיד מפני שהן החליפו אידיאולוגיה, אלא מפני שהן מבקשות עיבוד, איזון מחודש ותחושת יציבות.

הדוגמאות ההיסטוריות אינן מעטות. בריטניה שדחתה את צ'רצ'יל ב-1945, לאחר שהוביל אותה לניצחון, לא בגדה בו ולא זנחה את ערכיה – היא ביקשה מי שיוכל לארגן את הרגע שאחרי. גם ביפן, בקוריאה הדרומית ובמדינות אירופה שונות התרחש תהליך דומה: הנהגות של שעת חירום פינו את מקומן להנהגות שנועדו לאחות, לבנות ולנהל שגרה. הפסיכולוגיה הקולקטיבית מכירה את התופעה הזו: לאחר טראומה בסדר גודל לאומי, קהילות זקוקות לא רק למנהיג שמוביל, אלא גם למנהיג שמכיל. כזה שמאפשר תהליך של השלמה ואבל ציבורי גם כשאין זמן לעצור.

בהקשר הישראלי, הדברים מקבלים משנה תוקף. חברה שחוותה מכה עמוקה כמו 7.10, ושמאז לא פסקה מלהילחם, אוגרת בתוכה מתח עצום שטרם מצא ביטוי מוסדר. הצורך בעיבוד אינו חולשה – הוא תנאי לחוסן ממשי. ייתכן שמה שהציבור הישראלי מחפש בשלב הבא אינו הנהגה חזקה יותר, אלא הנהגה שמסוגלת לנהל גם את הכאב – לא רק את הכוח.

השאלה המעניינת היא אם נראה בישראל תהליך דומה: לא החלפת רעיונות, אלא החלפת סגנון הנהגה בתוך אותה מסגרת לאומית.

פורסם במקור ראשון. 

The post בין ישראל להונגריה – החלפת הנהגה לא בהכרח תביא להחלפת מדיניות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כדי להבין את משמעות ההחלטה של דונלד טראמפ למשוך כ-5,000 חיילים אמריקנים מתוך כ-45 אלף המוצבים בגרמניה, צריך לחזור ל-1944, ליוזמה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ולוועידת ברטון-וודס. שם הונחו היסודות לא רק למערכת מוניטרית חדשה, אלא לסדר עולמי שלם שנבנה מתוך לקחי שתי מלחמות עולם הרסניות. הרעיון המסדר היה ברור: ארצות הברית תוביל יצירת עולם יציב יותר באמצעות שילוב של פתיחות כלכלית, ביטחון קולקטיבי והגבלת הלאומנות הצבאית. במסגרת אותו חזון, שלימים יקבל את הכינוי גלובליזציה, וושינגטון נטלה על עצמה אחריות רחבה: שיקום גרמניה ויפן, פתיחת השוק האמריקני לייצוא שלהן כמעט ללא מכסים, ועיצוב סדר חוקתי שמגביל את יכולתן לצאת למהלכים צבאיים ומעגן פציפיזם כעיקרון יסוד.

על הרקע הזה, החיכוך הנוכחי בין טראמפ לבעלות בריתו אינו מקרי. הוא החל כבר בתחילת המלחמה מול איראן, כאשר וושינגטון דרשה מגרמניה ומיפן לסייע בפעולות אופרטיביות במצר הורמוז, כולל שליית מוקשים ופתיחת נתיבי שיט. עבור הממשל האמריקני זו הייתה דרישה מתבקשת במסגרת ברית. עבור ברלין וטוקיו, זו הייתה חציית קו חוקתי ופוליטי.

הסירוב הגרמני קיבל ביטוי פומבי חריג. שר ההגנה בוריס פיסטוריוס הבהיר כי "זו אינה המלחמה שלנו". אך מי שהחריף את העימות היה הקנצלר פרידריך מרץ, שאמר כי ארה"ב "מושפלת" על ידי איראן. התגובה של טראמפ הייתה חדה וישירה: הוא המשיך להשתלח בקנצלר, וכתב ברשת החברתית Truth Social כי הוא "צריך להקדיש יותר זמן לסיום מלחמת רוסיה-אוקראינה". והוסיף: "הוא צריך להקדיש יותר זמן לתיקון המדינה השבורה שלו, והוא צריך להקדיש פחות זמן בהפרעה לאלו שנפטרים מאיום הגרעין האיראני".

אלא שהחיכוך החריף לא פחות מתרחש בזירה האסייתית. במארס 2026 פרץ משבר פוליטי בטוקיו, לאחר שראש ממשלת יפן סנאה טקאיצ'י סירבה לבקשת טראמפ לשלוח כוחות ימיים ומשלות מוקשים למצר הורמוז. בפגישה בבית הלבן ב-19 במארס, טקאיצ'י הבהירה כי יפן תסייע היכן שתוכל – אך לא תחרוג מהמגבלות שמטילה החוקה הפציפיסטית שלה. הסירוב הזה עורר זעם בבית הלבן, אך גם טלטלה בתוך יפן עצמה, כאשר חברי פרלמנט מהמפלגה הליברלית-דמוקרטית הזהירו כי המהלך מסכן את המטרייה הביטחונית האמריקנית ואף עלול לגרור תגובת נגד כלכלית.

טראמפ חזה זאת

כבר לפני למעלה מעשור, הרבה לפני המשבר הנוכחי, טראמפ הצביע בדיוק על הפער הזה בין המחויבות האמריקנית לבין חוסר ההדדיות מצד בעלות הברית, ואמר: "אתם יודעים לגבי הצבא שלנו, כולם מדברים על התקציב של הצבא שלנו אבל הם לא מבינים אנחנו מטפלים בגרמניה, כנראה אף אחד בכלל לא יודע את זה. אנחנו מטפלים ביפן – אתם יודעים, יש לנו ברית הגנה עם יפן, אם אנחנו מותקפים אז יפן לא חייבת לעזור לנו, ואם יפן מותקפת אז אנחנו במלחמת עולם שלישית, יש לנו מלחמה כעת. איזה מין סוג של עסקה זו"?

ובינתיים, בברלין מתנהל תהליך כפול ואף סותר. מצד אחד, היסוס מדיני וחוסר נכונות להיגרר לעימות עם איראן לצד ארה"ב. מצד שני, האצה חסרת תקדים בהיערכות צבאית. המונח Zeitenwende פירושו "נקודת מפנה היסטורית" או "שינוי עידן", והוא מתאר את הניסיון הגרמני לשנות כיוון אסטרטגי. בהתאם לכך, גרמניה משקיעה מיליארדים בשדרוג תשתיות לוגיסטיות, כולל התאמת נמלים כמו ברמרהאפן לשינוע טנקים כבדים. במקביל, נשקלות עסקאות כמו הסבת מפעלים אזרחיים דוגמת פוולסווגן לייצור ביטחוני תוך שיתופי פעולה עם חברות ישראליות. אלא שהפער בין ההצהרות לבין המוכנות בפועל נותר עמוק.

גרמניה מתמודדת עם קשיים מהותיים בבניית הכוח הצבאי שלה, ובראשם מחסור בכוח אדם, קושי בגיוס חיילים והיעדר מוכנות מלאה של הצבא לתרחישי עימות רחבי היקף. הדיונים על חידוש גיוס חובה והצורך בהגדלת הכשירות המבצעית ממחישים עד כמה התהליך עדיין רחוק מהשלמה.

לכך מצטרף שינוי שקט אך משמעותי עוד יותר. החל מ-1 באפריל נכנס לתוקף תיקון לחוק הגרמני, כמעט ללא תשומת לב ציבורית, שלפיו מיליוני גברים בגילאי שירות יידרשו לקבל אישור מהרשויות כדי לצאת לחו"ל לתקופה העולה על שלושה חודשים. המשמעות של מהלך כזה חורגת בהרבה מהיבט טכני. כאשר בוחנים את הצעד הזה כחלק מרצף, מתברר כי מדובר במהלך שמחזק את יכולת המדינה לשלוט בכוח האדם שלה בשעת חירום, גם אם הוא עדיין עטוף בשפה ביורוקרטית מרוככת. וכאן מתחדד הפרדוקס: גרמניה נערכת לעימות עתידי מול רוסיה ואף משקיעה משאבים עצומים לשם כך, אך מהססת לקחת חלק בעימות הנוכחי לצד ארה"ב. היא מנסה לבנות יכולות, לשנות חוקים ולהכין תשתית, אך עדיין לא מוכנה פוליטית ומבצעית להיכנס לחיכוך בזמן אמת. ובתוך ההקשר הזה מגיעה ההחלטה של טראמפ: נסיגת 5,000 חיילים אולי נראית מוגבלת, אך היא איתות ברור. יציאה מלאה אמנם דורשת אישור קונגרס, אך הפחתה משמעותית היא בסמכות הנשיא. ולכן, זהו ככל הנראה רק שלב ראשון.

עבור טראמפ, המשוואה פשוטה: אם בעלות הברית אינן פועלות כאשר הוא מבקש, אין סיבה להמשיך ולהחזיק עבורן מטריית ביטחון מלאה. גרמניה ויפן נתפסות כמי שנהנות מהסדר, אך אינן נושאות בנטל. המשמעות רחבה בהרבה מהצבת כוחות. מדובר בסדק עמוק בסדר שנבנה מאז ברטון-וודס. אך בניגוד למשברים קודמים, הפעם לא מדובר באתגר חיצוני אלא בהתפוררות מבפנים. אם גרמניה ויפן ממשיכות ליהנות ממטריית הביטחון האמריקנית אך מסרבות לפעול כשהן נדרשות, ואם ארה"ב עצמה מתחילה לפקפק בכדאיות ההסדר שיצרה, הרי שלא מדובר עוד במשבר נקודתי אלא בשינוי כללי המשחק.

הנסיגה של טראמפ מגרמניה היא אולי צעד של 5,000 חיילים בלבד, אך היא ככל הנראה רק שלב ראשוני בתהליך רחב יותר. המשמעות שלה גדולה בהרבה: זו יריית פתיחה לבחינה מחודשת של עצם המחויבות האמריקנית לסדר העולמי שהיא עצמה יצרה. ובתוך הוואקום הזה, יש גם מי שמרוויחים. מבחינת ולדימיר פוטין, כל שסע בין וושינגטון לברלין הוא הישג אסטרטגי, כזה שמחליש את נאט"ו מבפנים. ובזירה האסייתית, הפער ההולך וגדל בין ארה"ב ליפן מספק לנשיא סין שי ג'ינפינג הזדמנות דומה – לבחון עד כמה הבריתות האמריקניות אכן מחזיקות ברגע האמת.

אם זה הכיוון, אירופה ויפן עלולות לגלות מהר מאוד שהעולם שהתרגלו להישען עליו כבר איננו כפי שהיה, ושעידן שבו ארצות הברית היא עוגן יציב ובלתי מעורער הולך ונשחק.

פורסם ב-Ynet

The post טראמפ משנה את כללי המשחק של הבריתות העולמיות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן. 

המחקר, שבוצע על ידי אנליסטים ממרכז המידע ע"ש גלייזר, שלומי ברזניק, אלי קנאי ויעקב כץ, ופורסם היום (א') בחן למעלה מ-1,100 הצהרות רשמיות של גוטרש מאז כניסתו לתפקיד בשנת 2017 ועד אפריל 2026. ההצהרות, שנמסרו לעיתונאים או פורסמו באתר האו"ם, הושוו להתבטאויותיו כלפי מדינות נוספות המואשמות בהפרות זכויות אדם, ובהן – איראן, סין, רוסיה, צפון קוריאה וקטאר.

הניתוח שילב מדידה כמותית של היקף ההתייחסויות לצד ניתוח סנטימנט (טון), באמצעות כלים מתקדמים מבוססי בינה מלאכותית – והתוצאות מצביעות על פערים חדים. מהממצאים עולה כי ישראל היא המדינה המוזכרת ביותר בהתבטאויות מזכ"ל האו"ם, בפער משמעותי לעומת כל המדינות האחרות. היקף ההתייחסויות אף גבוה יותר מזה של רוסיה, ומגיע לכמעט פי שלושה לעומת איראן.

גם בבחינת הטון התמונה ברורה: למעלה ממחצית מההתבטאויות הנוגעות לישראל הן שליליות – שיעור הגבוה מכל מדינה אחרת שנבדקה. לשם השוואה, כלפי איראן הטון ברובו ניטרלי ואף נרשמו יותר התבטאויות חיוביות משליליות; כלפי סין לא נמצאו כלל התבטאויות שליליות; ואילו כלפי קטאר נרשם יחס אוהד במיוחד.

לפי המחקר, גם כאשר גוטרש מבקר את רוסיה – היקף הביקורת נמוך מזה המופנה כלפי ישראל. בנוסף, נרשמה החרפה בטון כלפי ישראל לאורך השנים, במיוחד בתקופה האחרונה.

לצד זאת, מציינים החוקרים כי גוטרש הביע במספר הזדמנויות תמיכה בזכות קיומה וביטחונה של ישראל, גינה את מתקפת מתקפת שבעה באוקטובר ואף נפגש עם משפחות חטופים. אולם, ניתוח איכותני של ההתבטאויות מצביע על דפוס חוזר: גם כאשר הוא מגנה טרור נגד ישראל – הדגש עובר במהירות לביקורת על מדיניותה. כך למשל, בהתבטאות מ-13 באוקטובר 2023 אמר: "המצב בעזה הגיע לשפל מסוכן חדש". בהמשך אותה הצהרה, התייחס לפינוי האוכלוסייה בעזה: "העברת יותר ממיליון בני אדם באזור מלחמה צפוף למקום ללא מזון, מים או מגורים, כאשר כל השטח נמצא תחת מצור, היא מסוכנת ביותר – ובמקרים מסוימים פשוט אינה אפשרית".

כמו כן, בהצהרה מינואר 2024 הגדיר: "ההפצצה הישראלית הבלתי פוסקת, היא מסע ההרס האינטנסיבי ביותר מאז שנכנסתי לתפקיד מזכ"ל". בהצהרה נוספת מאוגוסט 2025 אמר: "תקיפה אחת באה בעקבות אחרת – והובילה להרג אזרחים, כולל צוותים רפואיים ועיתונאים שביצעו את עבודתם החיונית. הכול בזמן שהעולם צופה. אני יודע שרבים מהעיתונאים כאן, יחד איתנו, איבדו עמיתים יקרים. התקיפות הללו הן חלק מקטלוג אינסופי של זוועות".

במכון מציינים כי הממצאים מעלים שאלות מהותיות באשר לאובייקטיביות של מי שמכהן באחד התפקידים המשפיעים בזירה הבינלאומית.

נשיא המכון, פרופ' ידידיה שטרן, התייחס לנתונים: "הממצאים שעולים מהמחקר אינם מבוססים על תחושות או תפיסות פוליטיות, אלא על ניתוח שיטתי של מאות התבטאויות רשמיות. התמונה המצטיירת היא של פער מובהק בין האופן שבו מזכ"ל האו"ם מתייחס לישראל לבין האופן שבו הוא מתייחס למדינות אחרות".

לדבריו, "תפקידו של מזכ"ל האו"ם מחייב איזון, זהירות ואחידות בסטנדרטים, כמי שפועל מטעם ועבור הקהילה הבינ"ל כולה. כאשר מדינת ישראל, המדורגת במקום גבוה למדי במדד הדמוקרטיות של ארגונים בינלאומיים המתמחים בדירוג דמוקרטיות, חשופה לביקורת קיצונית בהיקף חריג כל כך, בעוד שמדינות טוטליטריות, עם רקע מתועד של הפרות שיטתית של זכויות אדם של אזרחיהן, זוכות ליחס מתון יותר, עולה שאלה מהותית לגבי תפקודו של גוטרש".

פרופ' שטרן מציין כי המחקר אינו מבקש לשלול ביקורת על ישראל אלא "להצביע על סטנדרט כפול שגורם מרכזי בקהילה הבינלאומי נוקט בו ביחס למדינת הלאום של העם היהודי. אנו מציעים למשרד החוץ להפיץ ממצאים אלו בקרב נציגי המדינות בארגון האומות המאוחדות".

לכתבה של אריאל כהנא ב'ישראל היום' לחצו כאן. 

The post מחקר מבוסס AI מוכיח: הטיה עקבית של מזכ"ל האו"ם נגד ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

תמונה מורכבת. זו הדרך הטובה ביותר להבין את האופן שבו הסתיימה בינתיים המלחמה עם איראן. עדיין אי אפשר להגדיר אותה כניצחון, כפי שבנימין נתניהו רוצה, אבל היא גם אינה הכישלון שיאיר לפיד ונפתלי בנט ניסו להציג.

הסיבה שרבים מתקשים לעבד את התוצאה הזו היא שהם מוצאים את עצמם כעת במציאות שאינם רגילים אליה – מציאות שהתגבשה במהלך השנתיים וחצי האחרונות. חלק מהבעיה הוא שפוליטיקאים הטעו את הציבור וגרמו לנו להאמין שאפשר להשיג ניצחונות במהירות ובאמצעות כוח צבאי בלבד. בעזה, למשל, הובטח לנו "ניצחון מוחלט" ושלחץ צבאי לבד ישמיד את חמאס. במקום זאת, אחרי יותר משנתיים וחצי, חמאס עדיין שולט ב-50% מעזה ולא התפרק מנשקו.בלבנון, נאמר לנו בנובמבר 2024 שחיזבאללה ספג מכה קשה ושישראל שינתה מן היסוד את המשוואה בצפון. ובכל זאת, כעת ישראל שוב שקועה עמוק בביצה לבנונית.

ואז הגיעה מלחמת 12 הימים עם איראן ביוני. אז, נאמר שתוכנית הגרעין הושמדה ושישראל השיגה "ניצחון לדורות". ובכל זאת, שמונה חודשים לאחר מכן, יחד עם אמריקה, פתחנו במלחמה חדשה נגד איראן – מלחמה שנמשכה יותר מחמישה שבועות. אין ניצחון מוחלט. אין ניצחון לדורות.

מה שיש לנו במקום זאת הוא דבר מוכר יותר לכל מי שמבין כיצד מלחמות באמת אמורות להסתיים: הישגים צבאיים מרשימים בשדה הקרב, פגיעה חסרת תקדים ביכולות האויב, ואז העברת המקל לדיפלומטים כדי לבדוק אם ניתן לתרגם את ההישגים הללו להסדר שישמר אותם.
וזה לב הבעיה: ניהול ציפיות.

במשך זמן רב מדי נמכרה לישראלים ציפייה שגויה. לא מפני שההישגים הצבאיים לא היו אמיתיים – הם היו. אלא מפני שהם שווקו כסופיים ומוחלטים. הבעיה היא שמלחמות לעולם אינן פועלות כך, בוודאי לא במזרח התיכון ובוודאי לא מול אויב כמו איראן. פעולה צבאית יכולה לקנות זמן, להחליש, לשבש ולעכב. אבל היא אינה, כשלעצמה, מייצרת את הניצחון.

וזו הסיבה שכאשר אנו מביטים במלחמה הזו ושואלים מה בדיוק הושג, עדיין אין תשובה ברורה. ברמה הבסיסית ביותר, בקמפיין צבאי משותף והיסטורי, ישראל וארצות הברית הסבו נזק כבד לתשתיות הצבאיות והגרעיניות של איראן. מלאי טילים נפגעו. אתרי ייצור הותקפו. משגרים הושמדו. נכסים ימיים הותקפו. מערכי ההגנה האווירית נשחקו. מדענים ומפקדים חוסלו.

אבל מרשימה ככל שהמערכה הצבאית הייתה – והיא הייתה מרשימה – השאלה האמיתית היא מה יבוא עכשיו. כי אם יש לקח אחד שהישראלים היו צריכים ללמוד בשנתיים וחצי האחרונות, הוא שמלחמות אינן נמדדות רק לפי מה שנהרס בשדה הקרב. הן נמדדות לפי מה שנבנה, מובטח או נמנע לאחר מכן. הן נמדדות לפי השאלה האם התוצאה הדיפלומטית והאסטרטגית מקבעת את ההישגים הצבאיים ומונעת מהאויב פשוט להשתקם. וזו הסיבה שה10 ימים הקרובים חשובים כל כך.

האם ההישגים הצבאיים יתורגמו כעת להצלחה פוליטית? האם איראן תיאלץ למסור את כ-460 הקילוגרמים של אורניום מועשר ברמה גבוהה שברשותה? האם יוטלו מגבלות אמיתיות וניתנות לאימות על פיתוח וייצור הטילים בעתיד? האם מצר הורמוז ייפתח באופן שיחליש את אחד מכלי הכפייה החזקים ביותר של איראן?

אז האם זה הרגע לחגוג ניצחון? לא. אבל זה גם לא הרגע להכריז על כישלון, כפי שכמה פוליטיקאים מיהרו לעשות. מה שזה, בראש ובראשונה, הוא רגע להמתין, להתבונן, ולאפשר לדיפלומטיה להתפתח. רק כאשר השיחות הללו יצליחו או ייכשלו באופן סופי נדע אם המלחמה הזו הייתה רק הצלחה צבאית יוצאת דופן או משהו עמיד יותר שאפשר באמת לכנות ניצחון.

עם זאת, יש עוד נקודה שחשוב לזכור – מה שראינו במלחמה מול איראן היה, במובנים רבים, היישום המלא של הלקח החשוב ביותר מ-7 באוקטובר. לפני המתקפה של חמאס, ישראל ידעה שבעזה ולבנון בונים צבאות – רקטות, מנהרות, משגרים, טילי הנ"ט, לוחמים ומבני הפיקוד. אבל ישראל הייתה לכודה באסטרטגיית הכלה שהתמקדה בשאלה מרכזית אחת: כוונה. שהאויב מחזיק בנשק – את זה ידענו. השאלה הייתה אם הוא מתכוון להשתמש בו. האם חמאס רוצה מלחמה או מעדיף שקט? האם חיזבאללה מורתע או מתכונן לתקוף?

זה היה אסון 7 באוקטובר. אחרי מלחמת 12 הימים ביוני, כאשר התברר שאיראן האיצה את ייצור הטילים והתקרבה לסף גרעיני, ישראל החליטה שלא להיגרר שוב למלכודת הישנה.

היא לא רצתה להמתין עד שאיראן תשקם במלואו את ארסנל הטילים שלה ותצבור מספיק אורניום ברמה צבאית, ואז להיאלץ להתווכח אם טהרן מתכוונת להשתמש ביכולות הללו או לא. היא פעלה קודם כדי לשלול את היכולות עצמן. זה חשוב. זה מראה שישראל למדה מ-7 באוקטובר ושינתה את תפיסת הביטחון שלה. היא כבר אינה מוכנה לסבול איומים על גבולותיה רק מפני שהאויב עדיין לא לחץ על ההדק.

אבל הלקח הזה מגיע עם משמעות כואבת. הוא אומר שמה שקרה במהלך המלחמה האחרונה אינו יוצא דופן. ייתכן שזהו המודל לעתיד. כדי שהציבור יבין זאת, מנהיגים פוליטיים וצבאיים חייבים להיות שקופים וכנים. הם צריכים להסביר מה הושג, ובאותה מידה של בהירות גם מה לא הושג. הם צריכים לומר שהצלחה צבאית היא אמיתית וחשובה, אבל שהיא אינה קבועה, ושיכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר.

פורסם במעריב.

The post יכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לאחרונה פרסם העיתון הגרמני Berliner Zeitung כי תיקון לחוק הגרמני נכנס כמעט מבלי לעורר תשומת לב ציבורית. על פי הדיווח, מיליוני גברים גרמנים בגילאי שירות, החל מסוף שנות העשרה ועד אמצע החיים, יידרשו לקבל אישור מהרשויות לפני יציאה לחו"ל לתקופה העולה על שלושה חודשים. משמעות המהלך הזה חורגת בהרבה מהיבט טכני, והוא מצטרף לשורה של צעדים שמסמנים שינוי תפיסתי עמוק בגרמניה ובאירופה כולה. כאשר בוחנים את החודשים האחרונים כרצף, ולא כאוסף ידיעות, מתברר כי מדובר בתהליך מואץ של מעבר ממדיניות פציפיסטית למודל שמכין את הקרקע לעימות אפשרי. ההחלטה לעקוב אחרי יציאה של אזרחים בגילאי שירות אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במהלך רחב יותר שמחזק את יכולת המדינה לשלוט בכוח האדם שלה בשעת חירום, גם אם הוא עדיין עטוף בשפה בירוקרטית מרוככת. אלא שבמקביל לשינוי הזה ברמת המדינה, החברה הגרמנית מציגה תמונה שונה לחלוטין. בדצמבר האחרון התקיימו הפגנות ב-90 ערים בגרמניה נגד חזרת שירות החובה.

ד"ר קובי ברדה אצל אברי ושרקי.

מדובר בגל מחאה רחב בהשתתפות מאות אלפי צעירים, שבחלק מהמקרים אף נשמעו אמירות קיצוניות במיוחד, עד כדי העדפה לחיות תחת פוטין ולא לשרת בצבא. המחאה הזו אינה שולית, אלא משקפת פער עמוק בין הנהגה שמזהה שינוי בסביבה האסטרטגית לבין ציבור שגדל במשך שמונים שנה תחת ההנחה שמלחמות רחבות אינן עוד חלק מהמציאות האירופית. בתוך הפער הזה, גרמניה מתחמשת בקצב חסר תקדים, כולל רכש מערכות מתקדמות מישראל. לאחרונה אף הוחלט להכפיל את תקציב הרכש למעל 20 מיליארד שקל, כאשר מערכות ראשונות של כיפת ברזל כבר נמסרו בדצמבר.

מטאטאים שדימו מכונות ירייה

זאת במדינה שלפני לא הרבה שנים בלבד חייליה התאמנו עם מטאטאים שדימו מכונות ירייה, עדות להזנחה עמוקה שנבעה מהנחת יסוד אחת: שלא תהיה מלחמה.

אבל התמונה אינה מוגבלת לגרמניה. ברחבי אירופה מתגלה ממד נוסף של המשבר: איכות כוח האדם. בעשורים האחרונים השירות הצבאי חדל להיות מסלול של האליטה החברתית במדינות רבות, והפך לבחירה של קבוצות מצומצמות יותר. המשמעות של תהליך זה מתבררת כעת, כאשר הצבאות נדרשים להתרחב במהירות. רק בשבוע האחרון נחשף כי 175 מלחים בצי הצוללות הגרעיניות של בריטניה נכשלו בבדיקות סמים לאורך זמן, כולל שימוש בקוקאין, הרואין וסמים נוספים, וחלקם שירתו גם במערכי ההרתעה הרגישים ביותר. זו אינה תקלה נקודתית אלא סימפטום לשחיקה עמוקה. על הרקע הזה יש לקרוא גם את דברי הרמטכ"ל הצרפתי, שהזהיר כי אירופה תידרש להקריב את בניה ובנותיה במקרה של עימות מול רוסיה, אמירה שהובילה ללינץ' תקשורתי נגדו במקום לדיון ענייני. במקביל, מתחולל שינוי פוליטי עמוק. מפלגת AfD בגרמניה, שצמחה לכמעט רבע מהציבור ושבחלקים ממנה ניכרים גם סממנים אנטישמיים, ממשיכה להתחזק.

השפעתה חורגת מגבולות גרמניה, כאשר פעילותה בזירה האירופית תורגמה בשבוע האחרון גם לצעד מדיניות, כאשר מהלכים שהובילה בפרלמנט האירופי תרמו לקידום החלטה על גירוש מהגרים בלתי חוקיים, כולל הקמת מתקני מעצר. באותו הקשר, הקנצלר הגרמני פרידריך מרץ אירח השבוע בברלין את אל-ג'ולאני, הנשיא הסורי החדש, ובמסגרת המפגש עלתה האפשרות להחזרת פליטים על בסיס ההנחה שסוריה הפכה ל"בטוחה יותר", ביטוי נוסף לשינוי הכיוון האירופי.

לצד כל אלה מתווסף ממד חיצוני קריטי. מזכ"ל נאט"ו, מארק רוטה, לשעבר ראש ממשלת הולנד, הזהיר כבר בשנת 2025, עוד לפני ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון ולפני המשמעויות שנגזרו מהמתיחות סביב איראן ומהחיכוך בין נאט"ו לבין טראמפ, כי עד שנת 2030 הרוסים עלולים לפלוש לאירופה. אלא שעל רקע האירועים האחרונים והאפשרות להיחלשות נוספת של המחויבות האמריקאית, סביר להניח כי לוחות הזמנים הללו התקצרו. במקביל, נשמעות בארצות הברית הצהרות מצד הנשיא טראמפ על כך שהוא שוקל להוציא את ארצות הברית מנאט"ו.

אמנם החוק האמריקאי מחייב אישור קונגרס, אך בפועל, כמפקד העליון של הצבא, לנשיא יש יכולת ממשית לדלל כוחות ולשנות פריסה, וכאשר מדובר בכ-45 אלף חיילים אמריקאים המוצבים בגרמניה, המשמעות היא פגיעה ישירה באחד מעמודי התווך של הביטחון האירופי מאז מלחמת העולם השנייה. כאשר מחברים את כל המרכיבים הללו יחד מתברר כי אירופה נכנסת לתהליך מואץ של התחמשות, הקשחת גבולות ושינוי תפיסות ביטחוניות, בעוד שהחברה האזרחית שלה עדיין פועלת מתוך עולם מושגים של עידן שבו מלחמה אינה אפשרות ממשית, והפער הזה בין תודעה למציאות הוא בדיוק המקום שבו ההיסטוריה נוטה להאיץ.

אירופה עוברת בתוך זמן קצר שינוי דרמטי: מיבשת שהאמינה שהמלחמות מאחוריה, ליבשת שמתחילה שוב לדבר על עימות כתרחיש ריאלי. כפי שמיוחס לאותה קללה סינית ידועה, "שתחיה בזמנים מעניינים", נדמה שגם מי שאמר אותה לא תיאר לעצמו עד כמה מהר הם יכולים להפוך לכאלה.

פורסם ynet

The post גרמניה משנה גישה: מפציפיזם להתכוננות למלחמה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

שיחה על בן גוריון, עצמאות חימושית, סביבה אסטרטגית, קיר הברזל, חיל האוויר, שלוש הרגליים, כפייה עצבנית, התגוננות, עליונות טכנולוגית, ראיה מעצמתית, הכרעה, הרתעה.

להאזנה:

The post איך סמי-מעצמה צריכה להתנהג? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

רק 10% סבורים כי לא תידרש מלחמה נוספת באיראן לאחר מלחמה זו. נתון זה משתלב במידה רבה עם שינוי שחל בשבועיים האחרונים בעמדת הישראלים על ההשפעה האפשרית של המלחמה על המצב באזור. מנתונים שנאספו קצת לאחר תחילת המלחמה עלה כי כשליש מהישראלים היו ״בטוחים״ שהמלחמה תשנה את המצב במזרח התיכון לטובה לטווח ארוך – אך הנתונים שנאספו השבוע מלמדים על ירידה משמעותית בביטחון זה.

כעת 22% משיבים כי הם בטוחים בשינוי לטובה, וסך כל הסבורים כי יהיה שינוי לטובה (״בטוחים שיהיה״ ו״חושבים שיהיה״) ירד מ-65% ל-53%. כלומר, רק רוב קטן של הישראלים עדיין מניחים שהמלחמה תוביל לשינוי לטובה גם לטווח ארוך, וכאמור, רבים מהם סבורים כי על ישראל יהיה לנהל מלחמה נוספת מול איראן גם לאחר שתסתיים מלחמה זו.

שינוי נוסף שניכר בהערכת הישראלים לעומת העבר נוגע להישגי המבצע הקודם באיראן, ״עם כלביא״, שנערך לפני קרוב לשנה. בדצמבר 2025, חצי שנה לאחר תום המבצע, כרבע מהישראלים חשבו שתוצאותיו היו ״יותר טובות״ ממה שחשבו בזמן אמת, ועוד כרבע חשבו שהיו ״פחות טובות״ ממה שהניחו בזמן אמת. היום, ירד שיעור הסבורים שהתוצאות היו ״יותר טובות״ ממה שחשבו במקור ל-13%, ולעומת זאת, 42% מהמשיבים אומרים שהתוצאות של ״עם כלביא״ היו ״פחות טובות״ ממה שחשבו (השאר אומרים שהתוצאות היו בערך כמו שחשבו).

לפעול מול הפורעים היהודים ביו"ש 

רוב הציבור הישראלי סבור כי יש לגנות ולהיאבק באלימות של יהודים נגד פלסטינים ביהודה ושומרון. במסגרת הסקר, שנערך בימים האחרונים, התבקשו המרואיינים להתייחס לפנייה פומבית שפרסם מפקד פיקוד המרכז למנהיגי היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. במכתבו נאמר כי פועלת באזור "קבוצה אלימה של מפרי חוק הפועלת בניגוד לחוקי המדינה, לערכי העם היהודי ולערכים שעליהם מושתתת הציונות. אותם אנשים פוגעים באוכלוסייה פלסטינית אשר אינה מעורבת בטרור… מעבר לכך שפעולות אלה אינן חוקיות ואינן מוסריות, הן מהוות סכנה אמיתית". הממצאים מצביעים על כך שהציבור הישראלי אינו מקבל ברובו את תופעת האלימות, אך גם אינו אחיד בעמדותיו לגבי היקפה ומשמעותה.

30% מהמשיבים סבורים כי מדובר באזהרה חשובה וכי על הנהגת היישובים לפעול נגד המעורבים באלימות. 28% סבורים שהגינוי אפילו חלש מדי, וטוענים כי צה"ל מעלים עין ואפילו מסייע לפורעים.
מנגד, 10% טוענים ש"אלה לא מפרי חוק אלימים, אלה חלוצים שצריך לסייע להם" . כרבע מהציבור מצמצמים את חשיבות התופעה: 28% אומרים כי אמנם קיימות תופעות כאלה, אך אינן משמעותיות, וכי עדיף שאלוף הפיקוד יתמקד במשימות הביטחון.

בקרב מי שמזהים עצמם כתומכי ימין ניכרים ממצאים שונים: 53% סבורים שאכן יש תופעות כאלה, אך הן לא עניין גדול, ויותר חשוב שהאלוף יתמקד בבטחון. 20% מהיהודים תומכי הימין סבורים ש"אלה חלוצים שצריך לסייע להם". 23% בימין סבורים שאזהרת אלוף הפיקוד היא אזהרה חשובה וכדאי שראשי הישובים יפעלו כפי שהאלוף ביקש, ורק 3% ממי שמגדירים עצמם ימין סבורים שצה"ל מעלים עין ואפילו מסייע לפורעים. מעניין לציין שבפילוח לפי תומכי מפלגות (מצורף), בולטים הממצאים הנוגעים לתומכי "עוצמה יהודית": 36% מהם טוענים ש"אלה לא מפרי חוק אלימים, אלה חלוצים שצריך לסייע להם", ו-58% מהם סבורים שהתופעה היא שולית בלבד.

סקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי JPPI נערך באמצעות פאנל המדד (541 במגזר היהודי) וחברת אפקאר (202 משיבים במגזר הערבי אינטרנטי וטלפוני). הסקר נערך בימים חמישי 26 במרץ עד ראשון 29 במרץ 2026, ושוקלל על פי הצבעה ודתיות כך שייצג את עמדת כלל הציבור הישראלי. את מדד החברה הישראלית של JPPI עורכים שמואל רוזנר ונח סלפקוב, תחקיר והפקה יעל לוינובסקי, יעוץ סטטיסטי פרופ׳ דוד שטיינברג.

המדד המלא יפורסם בקרוב. 

The post מדד JPPI לחברה הישראלית: הציבור מעריך שבעתיד נילחם שוב עם איראן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בסוף השבוע האחרון, עיתון הטלגרף הבריטי פרסם ידיעה שלפיה דונלד טראמפ שוקל להוציא את הכוחות האמריקאיים המוצבים בגרמניה מאז תום מלחמת העולם השנייה. המהלך הזה הגיע לאחר תקופה ממושכת של תסכול מצד טראמפ, לנוכח סירובם של שותפים מרכזיים של ארצות הברית, הן באסיה כמו יפן וקוריאה, והן באירופה, להירתם לסיוע בפתיחת חופש הניווט בנתיבי השייט. חשוב להדגיש: טראמפ לא מבקש להילחם באיראן, אלא דורש פעולה ממוקדת שנועדה להבטיח את פתיחת מצרי הורמוז, שמהם נהנות גם הכלכלות האירופיות בעצמן דרך מעבר סחורות. מעניין שכבר בשנת 2015, כמועמד לנשיאות, טראמפ העלה את החשש כי ביום שבו יזדקק לעזרתן של מדינות כמו יפן, קוריאה וגרמניה, שלהן ארצות הברית מחויבת ביטחונית, הוא עלול למצוא את עצמו ללא תמיכה מצידן. כעת מסתבר כי החששות המוקדמים הללו אכן פגשו מציאות, שבחלקה רחוקה מאוד מהקודים הדיפלומטיים המקובלים באירופה.

גם אם ניתן היה לצפות לסירוב מנומס או אלגנטי יותר לשליחת כוחות, בפועל נרשמו תגובות מזלזלות. כך למשל, שר ההגנה הגרמני, בוריס פיסטוריוס, הצהיר כי "זו אינה המלחמה שלו". גם שרת החוץ של האיחוד האירופי, קאיה קלאס, הבהירה אף היא כי מדובר בעימות שאינו עניינה של היבשת. וזה עוד מתגמד מול החלטתו של ראש ממשלת ספרד למנוע ממטוסים אמריקאים שימוש בבסיסים במדינתו. מהלך זה אף זכה להדהוד מצד המשטר האיראני, כאשר על טילים שיועדו לפגוע במטרות אמריקאיות וישראליות הופיעה מדבקה עם הפרצוף שלו על הטיל האיראני.

כדי להבין את המשמעות הרחבה של ההתפתחויות הללו, יש לחזור לשנת 1944. באותה שנה הציג הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט חזון חדש לסדר העולמי. במקום עולם המבוסס על מלחמות על משאבים, קולוניאליזם וכיבושים טריטוריאליים, הציע רוזוולט מודל אחר: שימוש בכוח כלכלי במקום בכוח צבאי.

ברטון וודס

בוועידת ברטון וודס, בהשתתפות 44 מדינות, הציעה ארצות הברית להיות הגורם המגן, מעין שוטר עולמי, שיבטיח את היציבות הביטחונית, בעוד המדינות האחרות יוכלו להתמקד בצמיחה, סחר והתפתחות. כך נולד למעשה הבסיס למה שאנו מכנים כיום גלובליזציה. האמריקאים אף פתחו את השווקים והפחיתו מכסים, מה שאפשר למדינות כמו גרמניה ויפן להשתקם בשנות ה-40 ללא השקעות ביטחוניות כבדות. בשנות ה-50 הצטרפה קוריאה, בשנות ה-60 מדינות נוספות באסיה, בשנות ה-70 סין. המערכת הזו, שנבנתה לאורך כ-80 שנה, אפשרה למדינות רבות לצמוח ולשגשג תוך הסתמכות על המטרייה הביטחונית האמריקאית. תחילת הפרימה הגיעה עם הפסקת העדפת המיכוס של שותפות למול מיכוס למוצרים אמריקאים, שבאה לידי ביטוי בהטלת מכסים אמריקאים על סחורות של מדינות שנהנו עד תחילת הקדנציה של טראמפ מעיוותי מס משמעותים של סחורות, כך למשל, רכב סיני בארה"ב זכה למס מגן של 2% מול 100% לרכב אמריקאי בסין. ההמשך הגיע בדמות דרישת העלאת תקציבי הביטחון כחלק מתמ"ג של מדינות.

למרות התחייבויות חוזרות של מדינות נאט"ו להשקיע 2 אחוז מהתמ"ג, ובהמשך אף דרישות להגדיל את ההוצאה ל-5 אחוז, בפועל ארצות הברית נותרה הגורם המרכזי שנושא בנטל. התגובות המתנשאות, ולעיתים אף המתריסות, מצד גורמים אירופאים, אינן עומדות בפני עצמן, והן מזכירות אירוע סמלי במיוחד מהזמן האחרון. בעת הגעתו של טראמפ לנאום באו"ם, נעצרו המדרגות הנעות שעליהן עלה, אירוע שהפך מיד לשיחת היום ואף נתפס בעיני רבים כהטרלה מכוונת. אותה מחווה קטנה של זלזול, או לפחות כך היא נתפסה, מקבלת היום משמעות אחרת לגמרי. משום שכיום, האו"ם מתמודד עם משבר תקציבי עמוק, בין היתר על רקע קיצוצים והפחתת מימון מצד ארצות הברית. הקיצוצים הללו אינם תיאורטיים בלבד. גם בבניין המטה במנהטן נאלצו לצמצם פעולות בסיסיות, כולל שימוש במערכות מיזוג האוויר והחימום, בשל מחסור בתקציב.

במילים אחרות, מי שניסה להטריל באמצעות סמל קטן של תקלה תפעולית, מצא את עצמו מול תגובה אסטרטגית רחבה בהרבה, שפוגעת ביכולת של המערכת כולה לתפקד.

על הרקע הזה, פרסום הטלגרף הבריטי כאמור בסוף השבוע, על האפשרות למשיכת הכוחות האמריקאיים מגרמניה מקבל משמעות רחבה יותר, של התנתקות די מיידית של אמריקה משותפתיה זה-80 השנים האחרונות. כבר כיום ניתן לראות כיצד גרמניה ויפן מתחילות להיערך למציאות חדשה, שבה ארצות הברית אינה עוד ערבה בלעדית לביטחונן. כך למשל, התעשייה הביטחונית הישראלית חותמת על חוזים משמעותיים עם גרמניה לחיזוק יכולותיה הצבאיות: אך השאלה האם במנעד הזמן הם יספיקו להשלים את גיוס והכשרת החיולים והציוד שלהם מול היריבות של האירופאים (רוסיה) ושל יפן וקוריאה (סין).

מי יגן עליהן מול רוסיה?

ולבסוף, עולה השאלה המתבקשת: האם מדינות אירופה מסוגלות, בטווח הקצר, לעבור למודל של הגנה עצמית מלאה מול איום אפשרי מצד רוסיה? ומה תהיה תגובתו של דונלד טראמפ אם וכאשר אותן מדינות יפנו אליו לעזרה? האם ישיב להן באותה מטבע, ויאמר כי "זו אינה המלחמה שלו"?

האם זו תהיה התשובה לאותה גישה מתנשאת שבה נענה כאשר ביקש דבר בסיסי יחסית, פתיחת נתיבי שיט בינלאומיים, בשעה שאיראן מחזיקה בהם כבני ערובה ואף דורשת מיליוני דולרים מכל מכלית שעוברת במיצרים? שאלות רבות ניצבות בפנינו, אך בשלב זה אין להן תשובות ברורות.

פורסם ב-Ynet

The post 80 שנה של סדר עולמי מתפרקות מול העיניים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.