כזכור, מחקר של JPPI שבחן עשרות אלפי הודעות לתקשורת והצהרות רשמיות של מוסדות האיחוד האירופי לאורך כמעט עשור מגלה כי שיעור ההצהרות השליליות העוסקות בישראל זינק בכמעט 60% מאז מתקפת הטרור של חמאס.

לקריאת המחקר לחצו כאן.

The post "אובססיה מוחלטת של האיחוד האירופי כלפי ישראל" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

השערוריה החדשה מהלילה מסמנת עליית מדרגה מדאיגה בעימות התת קרקעי שמתחולל בתוך הממסד האמריקאי נגד ישראל.

ההדלפה הדרמטית לרשת NBC, לפיה סוכנות המודיעין של הפנטגון (DIA) העלתה את רמת איום הריגול המיוחס לישראל לדרגה הגבוהה ביותר קריטית, אינה אירוע אבטחת מידע שגרתי. כדי להבין את האירוע, חייבים לתת קונטקסט היסטורי. מאז פרשת ג'ונתן פולארד בשנות השמונים, ישראל נזהרת בקפידה שלא לרגל על אדמת ארצות הברית או לעקוב אחר בכירים אמריקאים. לכן, הדיווח הנוכחי מעורר תהיות רבות, במיוחד לאור העובדה שבמסמך שהודלף אין שום ראיות פורנזיות או ממצאים של ממש שמוכיחים חדירה, אלא רק "חששות" לכאורה.

היעדר הראיות מעלה את השאלה המתבקשת: האם מדובר בצירוף מקרים, או שמא ייתכן שהמסמך הזה הוא מעין מוקש או מתנת פרידה שהשאירה אחריה הפקידות המודיעינית הפורשת? כדי לענות על כך, צריך להסתכל על העיתוי. מעניין מאוד שה"מקורות" האנונימיים בקהילת המודיעין בחרו להדליף את המידע בדיוק בעת שהקונגרס עוסק בחקיקת סעיף 224 במסגרת חוק תקציב ההגנה הלאומי (NDAA) לשנת הכספים 2027.

יוזמה דרמטית

סעיף 224 הוא יוזמה דרמטית וקריטית שנועדה להעמיק, לסנכרן ולהאיץ את שיתוף הפעולה הטכנולוגי ביטחוני בין ארצות הברית לישראל. הסעיף מתמקד באתגרים המשותפים בחזית הטכנולוגיה הצבאית, כולל מערכות הגנה מפני כטב"מים, הגנה מפני טילים, בינה מלאכותית וסייבר. הוא דורש מהפנטגון למנות גורם ניהולי בכיר שירכז את שיתוף הפעולה הזה, כדי להבטיח שלכוחות האמריקאיים והישראליים יהיה את היתרון האיכותי בשדה הקרב.

האגף הבדלני בארצות הברית מנהל קמפיין תקיף נגד הסעיף הזה ומפיץ מיתוסים לפיהם הסעיף "ממזג" בין הצבאות, מעניק לישראל השפעה על שרשראות האספקה של הפנטגון, ובעיקר נותן לישראל גישה חופשית לנתונים צבאיים אמריקאיים רגישים. והנה, בדיוק כשהסעיף הזה עומד למבחן, צץ לו מסמך מודיעיני שמזהיר כי ישראל מרגלת באגרסיביות אחרי ארצות הברית. ההיגיון המוסדי של המדליפים ברור לחלוטין: איך יכול הקונגרס לאשר חוק שמעמיק את שיתוף המידע והטכנולוגיה עם מדינה שמוגדרת באותו רגע כ"איום ריגול קריטי"? מדובר בסיכול ממוקד של החקיקה.

כדי לחבר את הנקודות למחוללי הקמפיין הזה, כדאי לחזור חודשיים אחורה, אל הכתבה והסערה סביב פיטוריו של ג'ו קנט. קנט, ראש המרכז הלאומי ללוחמה בטרור (NCTC) שמונה על ידי טראמפ, התפטר ותקף את ישראל בחריפות חסרת תקדים. הוא טען כי איראן אינה מהווה איום מיידי, והאשים את ישראל והלובי שלה בגרירת אמריקה למלחמה מיותרת, תוך שהוא קושר באופן מניפולטיבי את מות אשתו בסוריה למלחמה שלטענתו ישראל יצרה.

נט אינו פועל בחלל ריק. האם התפיסה שלו משקפת גם את רוח המפקדת בקהילת המודיעין שעזבה לאחרונה, טולסי גבארד? גבארד הפגינה לאורך כהונתה עוינות מוחלטת לכל עימות צבאי באיראן.
אמנם היא הציגה את התפטרותה כצעד אישי בשל מחלת בן זוגה, אך ישנן עדויות מאחורי הקלעים שמרמזות כי היא למעשה הודחה על רקע החיכוכים הללו.

לכבול את ידי הנשיא?

ה DIA כפופה מבחינה מבנית לפנטגון, אך כראש המודיעין הלאומי גבארד שלטה בתקציב (NIP) והגדירה את מסגרת יעדי המודיעין (NIPF). האם ייתכן שהתשתית הפקידותית שהיא וקנט השאירו אחריהם מייצרת כעת מסמכים ללא גיבוי פורנזי במטרה לסכל את סעיף 224, לכבול את ידי הנשיא ולהעמיק את הבקע בין המדינות?

אבל התמונה הגדולה רחבה הרבה יותר ממאבק בתוך קהילת המודיעין. הזרם הבדלני והלאומני בתוך המפלגה הרפובליקנית ובסביבת טראמפ מנהל מערכה רב זירתית כדי להרחיק את ארצות הברית מישראל, והמודיעין והחקיקה הם רק וקטור אחד.

וקטור נוסף ומרכזי שמנוצל בימים אלו הוא הנושא הנוצרי, שהופעל בעוצמה רבה במהלך המערכה בלבנון. כדי להבין זאת גאואסטרטגית, צריך לזכור שטראמפ נשבע להגן על הנוצרים בכל מקום בעולם. ראינו זאת כשהפעיל את הצבא נגד בוקו חראם באפריקה, מהלך שסיכם בציוץ כמועד להגן על הנוצרים בעולם. על הרקע הזה צריך לראות את זימונו החריג של הפטריארך היווני לבית הלבן. אין מדובר בראש מדינה שאמור בכלל לפגוש את נשיא ארצות הברית, אלא בפעולה מחושבת של אותו פלג לאומני שמנסה לקדם נרטיב נגדנו. הפטריארך כיוון בדיוק ללבנון ולארץ הקודש כשאמר שקהילות עתיקות מבקשות לשמור על אמונתן וחופש הפולחן שלהן, וכי הבטחת הגישה לארץ הקודש היא דרישת קדם ליציבות באזור.

הלחצים הללו באו לידי ביטוי בשיחת הצעקות בין נתניהו לטראמפ סביב המשך המערכה בלבנון. צריך להגיד ביושר שהמערכה שם הושפעה בסופו של דבר גם בגלל פעולות חסרות אחריות של חלק מחיילי צה"ל שביזו את הצלב של ישוע או את הפסל של מריה. ההתנהגות המעוותת הזו, יחד עם התופעה הנוראית של חרדים שיורקים על תיירים ואנשי כמורה בירושלים, סיפקה לגורמים בוושינגטון בדיוק את התחמושת שהם חיפשו כדי לקשור לנו את הידיים. תוסיפו לכך הערות מתלהמות של פוליטיקאים שמדברים על השתלטות על דרום לבנון כולל כפרים נוצריים, וקיבלתם קמפיין מושלם שמציג אותנו כמי שמבצעים טיהור אתני.

משרד החוץ עושה מאמצים חשובים בניסיון לבלום את ההטיה הזו ברשתות. בהקשר זה, ראוי לציין את החלטתו האחרונה של שר החוץ גדעון סער למנות שליח בדרג שגריר לעולם הנוצרי. מינויו של השגריר ג'ורג' דיק לתפקיד הוא צעד אסטרטגי שאמור לעשות סדר, למתן את הבעיה ולרכז את הקשר מול הקהילות הללו, עם דגש קריטי על הנוצרים הציונים. כאשר משלבים את הכל יחד, החשדות להדלפה חסרת הראיות מה DIA במקביל לקידום סעיף 224 בקונגרס, וקמפיין הלחץ סביב הקהילות הנוצריות בלבנון ובירושלים, מתחברים לכדי תמונה שלמה. מדובר במהלך מתוזמר של האגף הבדלני להפעיל וקטורים של לחץ על הנשיא ולייצר טריז עמוק ביחסי ארצות הברית וישראל.

פורסם ב-Ynet

The post פרשיית הריגול: מי מנסה לסכסך בין ארצות הברית לישראל? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

פרופ' שרון פרדו, שלומי ברזניק, אלי קנאי וד"ר הילה זהבי

המחקר, שהתמקד בשנים 2017–2026, מוכיח באמצעות נתונים שינוי חד וברור לרעה ברטוריקה של האיחוד כלפי ישראל מאז מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה.

במסגרת המחקר בוצע ניתוח ממוחשב של למעלה מ־24 אלף הודעות לתקשורת והצהרות רשמיות של שירות החוץ האירופי (EEAS – השירות הדיפלומטי ומשרד החוץ וההגנה המשולב של האיחוד האירופי) אשר בחן באופן השוואתי את התייחסות האיחוד האירופי בתקופה האמורה למדינות שונות – ובהן ישראל, איראן, סין, טורקיה וקטאר. מתוך כלל ההודעות לתקשורת וההצהרות הרשמיות סוננו ונותחו 3,584 פרסומים רלוונטיים, מהם 895 שעסקו במישרין בישראל.

לצורך המחקר, שנעשה על-ידי אנליסטים מומחים וחוקרים של JPPI, תוך שימוש בכלים מתקדמים, בוצע ניתוח סנטימנט מבוסס בינה מלאכותית, אשר בחן האם ההודעות לתקשורת וההצהרות הרשמיות כלפי המדינות השונות נוסחו בטון חיובי, ניטרלי או שלילי.

מהממצאים עולה ש-38% מההודעות וההצהרות שאותרו ועסקו בישראל במשך כמעט כעשור, סווגו כבעלות אופי שלילי כלפי ישראל, 49% היו ניטרליות, ורק 13% היו בעלות אופי חיובי כלפי מדינת ישראל. זו, כאמור, התמונה בניתוח של כלל ההצהרות. עם זאת, כשמנתחים את ההצהרות לפי שנים, רואים את השינוי החד לרעה ביחס לישראל, לאחר אירועי ה- 7 באוקטובר. החל ממועד זה נרשמה ירידה חדה ומתמשכת במדד הסנטימנט, באופן המשקף הקשחה משמעותית וברורה והחרפת הטון של השיח האירופי כלפי ישראל.

השינוי לרעה לאחר ה- 7 באוקטובר

שיעור ההודעות וההצהרות השליליות כלפי ישראל עמד לפני ה- 7 באוקטובר על 29%, ולאחר ה- 7 באוקטובר עלה לכמעט 46%. מדובר בעלייה של כמעט 60%. בהתאם, שיעור ההצהרות החיוביות לפני הטבח עמד על כמעט 20%, בעוד שאחרי ה- 7 באוקטובר ירד שיעור ההודעות וההצהרות שסווגו כחיוביות ל-8% בלבד. שיעור ההצהרות הניטרליות ירד מ-51% ל-46%.

הגם שלאחר תחילת המלחמה בעזה, האיחוד האירופי אמנם החל לשלב במסרים הרשמיים שלו גינויים לחמאס, הכרה בזכותה של ישראל להגנה עצמית וקריאות לשחרור החטופים, הרי שככל שהמלחמה התמשכה, גברה הרטוריקה הביקורתית האירופית סביב המצב ההומניטרי ברצועת עזה, סוגיית ההתיישבות והמצב ביהודה ושומרון. חלק מההודעות וההצהרות האירופיות כללו אזהרות מפני רעב המוני, קריאות להפסקת אש וביקורת ישירה על שרים בממשלת ישראל.

ממצא מעניין נוסף העולה במחקר הוא, שב- 50.1% מתוך ההודעות וההצהרות האירופיות שעסקו בישראל, אותרו מילות מפתח הקשורות לפתרון שתי המדינות, כגון: שתי מדינות, מדינה פלסטינית, ועוד. מדובר ברטוריקה החוזרת על עצמה בהודעות ובהצהרות השונות, כנושא עקבי ומרכזי במדיניות החוץ האירופית, על אף העובדה שהשיח הפוליטי בישראל כמעט ואינו עושה עוד שימוש במונחים אלה.

רק איראן זוכה ליחס אירופי שלילי יותר מישראל

המחקר כלל גם השוואה בין ישראל למדינות נוספות בעלות קשרים אסטרטגיים עם האיחוד האירופי. מהנתונים עולה, שישראל זוכה אמנם לשיעור גבוה יחסית של הודעות לתקשורת והצהרות שליליות, אך היחס המופנה כלפי איראן שלילי אף יותר. הטון האירופי כלפי איראן הלך והחמיר במשך כמעט כעשור, ונמצא כיום בנקודת שפל.

עם זאת, צוות המחקר מציין כי בעוד שהביקורת על איראן קשורה בעיקר לאיומים ביטחוניים ישירים על יבשת אירופה – ובראשם הסיוע האיראני לרוסיה במלחמתה באוקראינה – ועסקה פחות בזכויות אדם, הביקורת כלפי ישראל ממוקדת ברובה בזירה הפלסטינית ובנושאים הומניטריים ומשפטיים.

קטאר זוכה ליחס אירופי אוהד במיוחד, טורקיה ליחס ניטרלי

היחס האירופי כלפי קטאר אוהד, עד כדי כך שכמעט ולא אותרו הודעות לתקשורת והצהרות רשמיות שליליות כלפי מדינה זו. מעל שני שלישים מפרסומי האיחוד האירופי שעסקו בקטאר במשך השנים סווגו כחיוביים.

גם טורקיה, שהיא בעלת קשרים ענפים עם האיחוד האירופי והיא מועמדת להצטרפות כמדינה חברה מלאה בו, זוכה ליחס ניטרלי ברובו, עם כ-75% מהפרסומים שסווגו כניטרלים. זאת, על אף שטורקיה תחת הנהגתו של רג'פ טאיפ ארדואן הינה דמוקרטיה בנסיגה המזוהה עם הפרת זכויות אדם, רדיפת האופוזיציה, התקשורת והאקדמיה. רק 10% מההודעות לתקשורת וההצהרות הרשמיות שעסקו בטורקיה סווגו כשליליות, וכ-15% סווגו כחיוביות.

נשיא המכון למדיניות העם היהודי פרופ' ידידיה שטרן, נשיא JPPI: "אירופה, היבשת שהיתה בעבר בית לרוב בני העם היהודי, מפנה כיום עורף ליהודים: ברחובות, גוברת השכיחות והעוצמה של מופעים ספונטניים של אנטישמיות. בחלק מהפרלמנטים המדינתיים נקבעים חוקים שדוחקים את היהודים החוצה עקב איסור על מילה ועל שחיטה כשרה. והנה, המחקר הנוכחי מלמד שלא רק הרחוב ומדינות ספציפיות, אלא גם האיחוד האירופי עצמו מפעיל סטנדרט כפול שלילי ביחסו למדינת ישראל. על ישראל לרכז מאמץ לשינוי המגמה באמצעים מגוונים. אין להסתפק בהסברה, אלא לטפל באיום כערכו: איום על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל."

פרופ' שרון פרדו, אחד מעורכי המחקר ומומחה לאיחוד האירופי: "אחד ההיבטים הבולטים העולים מהמחקר הוא פער שקיים בין עוצמת הביקורת הרטורית האירופית לבין המדיניות המעשית בפועל של האיחוד האירופי לאורך השנים. ישראל היא כיום שותפת הסחר ה-27 של האיחוד האירופי והשלישית באזור אגן-הים התיכון, והאיחוד האירופי הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, עם כ-32% מסך הסחר הישראלי בסחורות. היקף הסחר הדו-צדדי בשירותים עמד בשנת 2024 על כ-27 מיליארד אירו, והאיחוד הוא גם שותף המחקר והמדע הגדול ביותר של ישראל. עד לאחרונה, חרף ביקורתו הפומבית כלפי ישראל, האיחוד האירופי התקשה לקדם צעדים אופרטיביים משמעותיים נגדה, בין היתר גם בשל התנגדות הונגריה בהנהגתו של ראש ממשלתה לשעבר, ויקטור אורבן. השינויים הפוליטיים בהנהגת המדינות החברות באיחוד האירופי, עלולים עתה להשפיע גם על היכולת לתרגם את השיח הביקורתי האירופי לצעדים מדיניים מעשיים כנגד ישראל. על האיחוד האירופי לאמץ גישה מאוזנת, עניינית וחיובית יותר כלפי מדינת ישראל, אם ברצונו להיות שחקן משמעותי ואמין בשולחן הדיונים האזורי".

The post ניתוח: מאז ה-7 באוקטובר האיחוד האירופי החריף את הטון נגד ישראל בהצהרותיו הרשמיות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post תתבעו. אל תאיימו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

החלטת האיחוד האירופי להטיל סנקציות על ישראלים ביהודה ושומרון היא חסרת השפעה עליהם, אולם המסגרת הנורמטיבית שהסנקציות הללו מבססות תחזק את הדה-לגיטימציה כלפי ישראל.

בריסל מגבשת בהדרגה שפה פוליטית חדשה: לא עוד מחלוקת על גבולות או על הסדר עתידי, אלא שלילה עקרונית של עצם הלגיטימיות של נוכחות יהודית ביהודה ושומרון. המסר אינו נאמר תמיד במפורש, אך משמעותו ברורה – ליהודים אין זכות היסטורית או לאומית לאדמה שבה התקיימו רציפות והתיישבות יהודית במשך אלפי שנים. ההיגיון הזה מזכיר את רעיון Terra Nullius — “אדמת הפקר” — אותו מושג קולוניאלי שבאמצעותו הוגדרו טריטוריות כ”ריקות” כדי להצדיק שליטה זרה בהן. אירופה אינה מכריעה כאן בסכסוך גבולות; היא קובעת, מחוץ לתחום סמכותה, מי רשאי לטעון לשייכות היסטורית לארץ שאינה שלה.

אין בכך תקדים חדש. גם ניסיונות אונסק”ו לנתק את ירושלים מן ההיסטוריה היהודית פעלו באותו דפוס. כך גם אמירתו של עמנואל מקרון שלפיה ישראל “חבה את קיומה” להצבעת האו”ם ב־1948 — ניסוח שמוחק שלושת אלפי שנות זיקה יהודית ומציג את עצם קיומה של ישראל כהענקה בינלאומית מותנית. אירופה כבר אינה מתכנסת רק לרעיון שתי המדינות; היא מתקרבת, גם אם באופן סמלי בלבד, לתפיסה של “מן הנהר ועד הים”.

הסתירה האסטרטגית רק מעמיקה את הכשל המוסרי. בעוד ארצות הברית מתייחסת למזרח התיכון כאל מערכת משתנה של אינטרסים, בריתות ואיומים, אירופה נותרת שבויה בפרדיגמה מיושנת שלפיה כל יציבות אזורית תלויה בראש ובראשונה בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני – ורק בפתרון מסוג אחד. זו אינה גיאופוליטיקה; זו כמעט תיאולוגיה מדינית. ובפועל, היא מקרבת את אירופה יותר לעמדות טהרן מאשר לאלה של וושינגטון. לכך יש גם השלכות פנימיות עמוקות. יהודים באירופה רואים כיצד ממשלותיהם מתייחסות לנוכחות יהודית בארץ האבות כאל קטגוריה הראויה לסנקציות ולדה־לגיטימציה – ומסיקים מכך מסקנות מתבקשות. אנטישמיות אינה זקוקה תמיד להסתה גלויה; די לה בנרמול עקבי של שלילת הלגיטימיות היהודית. אירופה, במעשיה, מספקת בדיוק את הקרקע הזו.

אך הבעיה העמוקה ביותר איננה בהכרח עוינות – אלא קיפאון מחשבתי. אירופה איבדה את היכולת לקרוא את האזור שהשתנה בלעדיה. במקום לעדכן את תפיסותיה למציאות החדשה, היא נאחזת במודלים ישנים ומטילה סנקציות בדרכה אל חוסר רלוונטיות גובר. יבשת שאינה יודעת להבחין בין מעורבות לבין נטישה – ספק אם תוכל לעצב את עתידו של המזרח התיכון.

פורסם במקור ראשון. 

The post קולוניאליזם בלבוש דיפלומטי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מפת האיומים על ישראל גדושה ועמוסה ואנו עסוקים מלוא שרירינו כדי לסכלם. כך בדרום, בצפון ובמזרח. אבל איום גדול – אולי הכי גדול לטווח הארוך – איננו מטופל. זהו האיום הגלום בערעור על עצם הלגיטימיות של קיום המדינה בעיני העולם החופשי.

ישראל מצליחה להתקיים כווילה בג'ונגל האזורי, בין היתר משום שהיא נתפסת כיד ארוכה של העולם החופשי, שמעבר לים. מערכת הקשרים הענפה של הווילה עם העולם החופשי – במישורים תרבותיים, כלכליים, מדיניים וכמובן גם ביטחוניים – שימשה רשת ביטחון למדינת ישראל. אבל, באחרונה, מתרחש תהליך דרמטי של בליה במערכת הקשרים הקריטית הזו. הדמוניזציה של ישראל הפכה בון-טון ברחבי אירופה ובחלקים מתרחבים של דעת הקהל בארצות הברית. הווילה מבודדת מתמיד, ולכן ראש הממשלה מדמה אותה לספרטה.

תהא אשר תהא סיבת הדמוניזציה – אנטישמיות קלאסית מימין ופרוגרסיבית משמאל, עקיצת העקרב הקטארי, מדיניות ממשלת ישראל הנתפסת כקיצונית, ספירלות הרעל במדיה החברתית ועוד – אסור לקבל אותה כגזירת גורל. קיים פיתוי להתקפד אל תוך גישה פטאליסטית – "העולם כולו נגדנו" ו"בידוע שעשיו שונא ליעקב", ולקוות לטוב. פיתוי אחר הוא לראות את החלק המלא של הכוס – הידידים שנותרו לנו, כגון הודו, האוונגליסטים ומדינות שבהן יש משטר סמכותני. אך זהו חוסר אחריות מהמעלה הראשונה. הדימוי המנחם של "עם לבדד ישכון" הוא סכנה אסטרטגית לעתיד הפרויקט הציוני.

התפרסם שישראל ממהרת להצטייד בטייסות חדשות מארה"ב מחשש שלאחר שני הנשיאים הציוניים – ביידן וטראמפ – יפציע נשיא מתבדל, או אף עוין לנו. העולם החופשי ניצל, בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר פרנקלין רוזוולט נבחר לנשיא, על פני צ'ארלס לינדברג, בדלן קיצוני ואנטישמי, שאהד את היטלר ושקל התמודדות לנשיאות, אך ויתר. נחסכה מאיתנו הדיסטופיה שדמיין הסופר פיליפ רות ("הקנוניה נגד אמריקה"). אבל מי יתקע לידינו שנשיא עתידי לא יהיה בן דמותו של טאקר קארלסון הרפובליקני או של זוהרן ממדאני הדמוקרט? האם נוכל להישען על אירופה, שבה האיסלאם הוא הכוח העולה?

עלינו לגייס את המשאבים הלאומיים שצברנו למען שינוי הנרטיב נגד הלגיטימיות של הציונות וייבוש הביצה התודעתית שממנה צומחים זרעי הפרא. אין להסתפק בעזרת היהודים שמעבר לים (איפא"ק) ובקמפיין "הסברה" ישראלי; נדרש שינוי פרדיגמה. השינוי יתרחש רק אם נפנים כי המאבק על קיומנו מוכרע לא רק בגבולות אלא גם בדרך שבה העולם החופשי רואה אותנו. אנו משקיעים מעל מאה מיליארד שקלים בשנה בהגנה על הגבולות ורק פרוטות מעטות, במונחים לאומיים, בשדה הקרב על התודעה העולמית. זוהי הזנחה שיכולות להיות לה השלכות קיומיות.

הקרב רחוק מלהיות אבוד. נדרשת מנהיגות בן-גוריוניסטית שתבין את עומק האתגר ותטפל בו במקצועיות ובנחרצות: מקצועיות מחייבת איגום של ידע ומומחיות, פיתוח "תורת לחימה" המתאימה לעולם החדש, מיפוי השדה, עיצוב נרטיב, תכנון כלים להפצתו, יצירת שיתופי פעולה בינלאומיים ועוד. נחרצות מחייבת הבנה שנדרש שינוי לכל אורך הקו. בצד הביטחון הלאומי הפיזי שמופקד בידי ארגונים הפועלים בארץ (צה"ל ושב"כ) ובחו"ל (מוסד), יש להפקיד את הביטחון הלאומי התודעתי בידי גוף ייעודי חדש, שיהיה ממלכתי (לא פוליטי) כמו שאר גופי הביטחון, מתוקצב בנדיבות לטווח ארוך, כיאה לגודל האתגר, ונתון לאחריות ישירה של משרד ראש הממשלה או משרד הביטחון. אין מדובר "רק" ביחסי חוץ או בהגנה על יהודי התפוצות, אלא, כאמור, בליבת הביטחון לאומי.

הביטחון הלאומי מותנה לא רק בהצלחות בקרבות בבינת ג'בייל או ברפיח, אלא גם בקרב על התודעה בוושינגטון, ברלין ופריז.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post המלחמה על התודעה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בקול תרועה רמה ובשיתוף פעולה חריג בין הקואליציה לאופוזיציה עבר השבוע בכנסת חוק ההעמדה לדין בשל אירועי טבח 7 באוקטובר 2023, המכונה חוק הנוח'בות. ואולם, חקיקת חוק הנוח'בות היא רק ההתחלה. המבחן האמיתי עוד לפנינו, והוא אינו מתמצה רק במלאכת מיצוי הדין עם המרצחים, אלא גם באופן שמשפטי הנוח'בות ישרתו את הנרטיב ואת הזיכרון העולמי של טבח השביעי לאוקטובר.

לשם כך, אסור שמשפטים אלה יצטיירו רק כ"פס ייצור" לענישת המוני המחבלים: עלינו להשכיל לבנות את המשפטים בדרך שתציג לעולם באופן מובנה את מפלצת המוות שנבנתה בעזה ואת התפרצותה המזוויעה בטבח. בדומה למשפטי נירנברג, יש לשקול לבדל ולמקד את תשומת הלב העולמית בתיקים מרכזיים ואף לקיים משפטים נושאיים, כמו "משפט האנסים", "משפט החוטפים", "משפט מערכת הרפואה העזתית" וכן משפט ניר-עוז, משפט בארי ועוד.

מאז הטבח חלו שינויים עמוקים בשיח הבינלאומי. בעוד שבימים הראשונים לאחר הטבח עוד שררה במרבית העולם תחושת זעזוע רחבה, הרי שככל שהמלחמה התמשכה, הלך ונשחק הזיכרון העולמי של אירועי אותו יום. מנגד, התעצמו מאמצים של מדינות, ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם וקמפיינים דיגיטליים לייצר דה-לגיטימציה לישראל, תוך טשטוש או הכחשה של פשעי חמאס עצמם. לנגד עינינו ראינו כיצד הפכה ישראל בעיני רבים מקורבן למעוול. במציאות זו, המשפטים הם אולי ההזדמנות האחרונה לקבע כיצד ייזכרו אירועי השבעה באוקטובר: האם כמעשי זוועה מאורגנים ומתוכננים של מפלצת טרור, או כעוד פרק שנוי במחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ההיסטוריה מלמדת כי בתי דין לפשעי מלחמה מילאו פעמים רבות תפקיד רחב בהרבה מהכרעה בדינו של נאשם יחיד. משפטי נירנברג, למשל, לא הסתפקו בהעמדה לדין של ראשי המערכת הנאצית. בעלות הברית יצרו "משפטים נושאיים":"משפט הרופאים", "משפט המשפטנים", "משפט התעשיינים" ואחרים. כפי שתיאר טלפורד טיילור, התובע הראשי במשפטי נירנברג, חיוני היה להראות את השיטתיות שעמדה מאחורי המעשים, כי "הפשעים שבהם מואשמים אנשים אלה לא בוצעו בזעם או תחת לחץ של פיתוי רגעי…אדם אינו בונה מכונת מלחמה אדירה בהתקף של תשוקה, ולא מקים מפעל באושוויץ במהלך עווית חולפת של ברוטליות". הוא הדין גם בענייננו.

מספרם הרב המחבלים העצורים, וכפועל יוצא גם היקף המשפטים הצפוי, מציב בפנינו אתגרים של ממש. בין השאר, הדבר עלול להביא להתארכות המשפטים, שיימשכו שנים ארוכות, באופן הפוגע הן במיצוי הדין והן בנרטיב שנדרש שאלה יעבירו. מנגד, קיים חשש שניהול מזורז וסיטונאי של המשפטים יצטייר כ"חיסול חשבונות" ולא כהליך משפטי הוגן וראוי. המיקוד במשפטים המרכזיים והנושאיים, וזאת מבלי לגרוע מניהול הליכי מיצוי הדין כנגד כלל המחבלים במקביל, עשוי לאזן בין אתגרים אלה ולהבליט את המסר שמבקשים להעביר.

כמובן, שגם אויבנו מבינים את חשיבות המשפטים בעיצוב הזיכרון העולמי: החוק והליכי יישומו יותקפו בוודאי בעולם כמעט מכל כיוון אפשרי. טענות יושמעו בוודאי בשל הבחירה בערכאות של בתי משפט צבאיים, כנגד סדרי הדין והראיות שנקבעו בחוק וכנגד הוגנות ההליכים, בכלל. הניסיון מלמד כי ניתן להתמודד עם טענות אלו באמצעות שקיפות מקסימלית, שילוב שופטים בעלי מוניטין מקצועי מובהק, פרסום רחב של חומרי המשפט, תיעוד קפדני ונגישות תקשורתית בינלאומית.

בסופו של דבר, "חוק הנוח'בות" לא יישפט רק לפי מספר ההרשעות או חומרת העונשים. הוא ייבחן בשאלה האם ישראל הצליחה להפוך את המשפטים למקור סמכות עובדתי והיסטורי, המציג לעולם לא רק ערב-רב של מרצחים אלא גם את התמונה הגדולה, באופן שיחזיק מעמד מול מסעות הכחשה ודה־לגיטימציה. השבעה באוקטובר היה אירוע מכונן בתולדות המדינה והעם היהודי. אם ישראל מבקשת להבטיח שהעולם לא ישכח מה שהתרחש כאן – עליה להבין שהמאבק על הזיכרון עובר עתה גם אל אולם בית המשפט.

פורסם בוואלה. 

The post חוק הנוח'בות – המבחן עוד לפנינו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

החלטת האיחוד האירופי להטיל סנקציות על ארגונים ואישים ישראלים היא אירוע בעל השלכות משמעותיות על הריבונות הישראלית ובשורה רעה להתיישבות ביו"ש ולמדינה. האירוע מאותת גם על אפשרות לפגיעה נוספת ביחסים הכלכליים החשובים עם האיחוד. הצעד החריף הזה ממחיש כיצד חדלונה של מדינת ישראל באכיפה בשטח מניע גורמים בינלאומיים המבקשים להכתיב לישראל את דרך הפעולה הראויה בעיניהם לפעול נגדה. ישראל צריכה להיאבק בהחלטות הללו בנחישות בחזית הדיפלומטית, אך גם לפעול נגד תופעת הטרור היהודי שלצד היותה בזויה מסכנת את ההתיישבות ואת ישראל. בהחלטתו השבוע האיחוד האירופי הטיל לראשונה סנקציות על גופים בישראל.

זאת בהחלטה שהשוותה באופן שפל, בין מרצחי חמאס למתיישבים ביו"ש. משמעותן של הסנקציות לגופים ולאישים שעליהם הוטלו היא דרמטית. הם צפויים להיות מוגבלים בפעילות פיננסית מחוץ לישראל, וגם בתוך ישראל סביר שיוטלו עליהם הגבלות. לסנקציות יש השלכות על כלל ההתיישבות ועל המדינה.

סנקציות כלכליות פועלות כמו רשת רחבה. הן אמנם מוטלות על גורמים ספציפיים, אבל בשל האופי הרשתי של המערכת הפיננסית הגלובלית הן מחייבות מוסדות פיננסיים באירופה ובעולם כולו לבחון באופן קפדני כל העברת כספים שמקורה ביו"ש. הלכה למעשה זה יכול להיות סימון של כלל הפעילות הכלכלית ביש"ע כחשודה בעיני בנקים זרים. בשל כך קיים חשש כבד מפני "אפקט מצנן" כלפי יו"ש במערכת הפיננסית והכלכלית. בנקים בינלאומיים, ואפילו ישראליים, החוששים מאפשרות של הפרת הסנקציות, עלולים להחמיר את המגבלות מעבר לנדרש בחוק, ובכך להצר את צעדיהם של חלקים מהחברה הישראלית בפעולות מול המערכת הכלכלית הגלובלית. זהו איום אסטרטגי שעלול להשפיע בהמשך גם על כלל המשק, שכן הוא יוצר חוסר ודאות וסיכון עסקי נוסף לישראל.

בנוסף, הטלת הסנקציות נגד מוסדות וארגונים כמו "אמנה" ו"רגבים" מהווה השחרה של מפעל ההתיישבות כולו. היא מעבירה מסר מאיים לחברות ולגופים כלכליים אחרים הפועלים ביו"ש כי הדבר יכול להוביל להכנסתם לרשימת הסנקציות.

הסנקציות עוקפות, הלכה למעשה, גם את המערכת המשפטית והמנהלית של ישראל ולמעשה פוגעות בריבונותה. כאשר האיחוד האירופי מחליט להטיל מגבלות על תנועות הפעילות בהתיישבות, הוא מבקש להפקיע מישראל את זכות ההחלטה על הנעשה בשטח. זהו ניסיון להכתיב סדר יום מדיני באמצעות לחץ כלכלי, תוך כרסום בסמכותה של ישראל כאוטוריטה הבלעדית האחראית על אזרחיה ועל השטח שבו היא שולטת.

הצעד הזה ראוי לכל גינוי, תהיה הצדקתו בפי האירופים אשר תהיה. ועם זאת, כמו שקרה גם בעבר, הסנקציות הללו הן גם תוצאה של הנעשה בשטח. הדיווחים על מעשי טרור של פורעים יהודים בשכניהם הפלסטינים הפכו כמעט יומיומיים. תמונות קשות מאירועים כאלו מופצות בעולם, כשאל מול התגברות התופעה נראה שמערכת האכיפה הישראלית כמעט שאינה מתפקדת. זה אולי לא מפתיע כשמי שאחראים על ניהול השטח ואכיפת החוק הם השרים סמוטריץ' ובן גביר, אבל התוצאה של החידלון הזה היא גם נזק חריף ומתמשך לתדמיתה של ישראל בעולם ולתדמיתם של כלל המתיישבים.

כדי לעצור את המגמה המסוכנת הזו ישראל צריכה לפעול בנחישות אל מול האיחוד האירופי, ולהביא לביטול הסנקציות המזיקות הללו. לצד זאת, ובלי קשר לסנקציות הללו, מדינת ישראל חייבת לפעול ברצינות לאכיפת החוק ביו"ש. המציאות שבה מתפרעים יהודים פוגעים באופן חוזר ונשנה בפלסטינים היא הרת אסון. ולבסוף, על בנק ישראל למצוא פתרונות נקודתיים, כדי לאפשר למי שנפגעו מהסנקציות הללו להמשיך ולתפקד כלכלית, זאת באופן שלא יפגע בכלל המערכת הפיננסית הישראלית וביכולת הפעולה הגלובלית שלה.

פורסם בישראל היום. 

The post הסנקציות האירופיות הן פיגוע אסטרטגי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

במהלך שנות ה-80 נכנסה ברית המועצות לשלב של היחלשות הדרגתית, גם אם מבחוץ היא עדיין נראתה כמעצמת על יציבה. חילופי ההנהגה התכופים ביטאו מערכת פוליטית תקועה ומזדקנת, אידיאולוגיה שאיבדה מכוחה וכלכלה תקועה. מול הקלחת הזו עמד נשיא אמריקני ששינה את אסטרטגיית ההכלה האמריקנית שמשלה עד אז בוושינגטון. מצויד באמונה עמוקה בצדקת הדרך האמריקנית ובאופטימיות מדבקת, טען הנשיא רונלד רייגן כי החירות והדמוקרטיה יישאו את הקומוניזם אל פח האשפה של ההיסטוריה. "אימפריית הרשע", כפי שכינה אותה רייגן, רקובה מכדי לשרוד לאורך זמן, ועל המערב להפסיק ולהכיל את ברית המועצות – אלא להתמקד בניצחון עליה, תוך ניצול המשבר ההיסטורי בו היא מצויה.

רבים מייחסים לרייגן תרומה משמעותית לנפילת ברית המועצות, אך שוכחים לפעמים כי לצד האידיאליזם העמוק שלו הוא היה גם פרגמטיסט זהיר שפעל בכל דרך אפשרית על מנת להגיע להבנות עימה במטרה לצמצם את הסיכון לקטסטרופה גרעינית. כך פעל רייגן בשני צירים מקבילים, שבעיניו אף פעם לא סתרו אחד את השני: הגברת הלחץ המדיני, הכלכלי, הצבאי והתודעתי על המשטר הסובייטי מחד גיסא וניהול אחראי של הסיכון הגרעיני באמצעות דיאלוג, בקרת נשק וחיפוש אחר הבנות עם מוסקבה. רייגן האמין כי גישה משולבת זו הכרחית על מנת להבטיח את ביטחונה של ארה"ב עד לנפילתה הבלתי נמנעת של ברית המועצות, שאת מועדה המדויק תדע רק "ההשגחה העליונה" לנבא.

"דוקטרינת רייגן" מאותתת לנו מהעבר על האסטרטגיה הנדרשת כעת מול המשטר האיראני. המציאות פשוטה: כל עוד המשטר הזה יוותר על כנו בתצורה כזו או אחרת – יוותר איום חמור על ישראל, ואין מחלוקת שלאיראן יש אחריות ישירה או עקיפה למרבית בעיותינו הביטחוניות. איראן היא "אימפריית הרשע" של ימינו ולפיכך, בדומה למדיניותו של רייגן, ישראל צריכה להגדיר יעד ברור וראשון במעלה של האצת נפילתו של המשטר. זהו יעד הכרחי אבל שאפתני מאוד, קשה לתחימה בזמן ושבלתי אפשרי להשיגו רק בכלים קינטיים. ישראל צריכה לקדם שורת מאמצים לחזק את האופוזיציה האיראנית, לאתר ולרקום קשרים עם גורמים חמושים בתוך המשטר ולפעול לערעור יסודותיו של המשטר ולהעמקת המתחים בין מוקדי הכוח בהנהגה. כל אמצעי לקידום היעד הזה – צבאי, כלכלי, קיברנטי, תודעתי או חשאי – נדרש להיבחן דרך שאלה אחת מרכזית: האם המשטר ייחלש כתוצאה מפעולה זו, או שלא.

לקחת בחשבון את אי הוודאות

בד בבד, ישראל וארה"ב צריכות לנהל את הסיכון האסטרטגי החמור ביותר הנשקף מאיראן: האפשרות שהאחרונה תשתמש במלאי האורניום המועשר שנותר בשטחה על מנת לבנות בהסתר פצצה גרעינית. במצב העניינים הנוכחי אין שום דרך להבטיח שאיראן לא תעשה כן, בייחוד כשהיא מתודלקת במוטיבציה יוצאת מגדר הרגיל להרתיע את ישראל וארה"ב מניסיונות נוספים להפיל את המשטר. זהו יעד דחוף שנדרש לקדמו גם במחיר הסכמות עם איראן על סוגיית הגרעין (בדגש על הוצאת האורניום המועשר מאיראן), שמחירם הברור הוא הפשרתם של כספים והעברתם לאיראן. הסכם שכזה יהיה זריקת חמצן חיונית למשטר האיראני, אבל זוהי "כוס תרעלה" שנדרש לשתות כדי לטפל באיום.

זוהי אינה סתירה, כפי שרייגן הראה לנו. האסטרטגיה הישראלית הכוללת חייבת לקחת בחשבון את אי הוודאות המבני הקשור בהערכת המועד המדויק של קריסת משטרים, מעורערים ורקובים ככל שיהיו (והמשטר האיראני הוא אכן כזה). בהקבלה לברית המועצות, איננו יודעים אם אנחנו ב-1982, ב-1985, ב-1989 או ב-1991. ישראל צריכה לפעול להאצת קריסת המשטר האיראני, ולוודא שהוא לא מצטייד בגרעין עד אז.

רייגן לא ידע מתי בדיוק תיפול ברית המועצות, אך הוא הבין היטב שאין להתייחס למשטר רקוב מן היסוד כאל עובדה נצחית. באותה מידה, הוא הבין שגם משטר בשקיעה עלול להחזיק בידיו יכולת להשמיד ערים ולגרור את העולם לקטסטרופה. זהו הלקח שעל ישראל וארה"ב לאמץ מול איראן: לא להמתין לנפילת המשטר, אלא לפעול כדי לקרב אותו; ולא להניח שעצם חולשתו תספיק כדי לנטרל את הסכנות שהוא מציב. יישום דוקטרינת רייגן באיראן הוא מורכב, חמקמק ולא מובטח, אבל הוא הטוב מבין כל החלופות האחרות.

פורסם במעריב. 

The post ליישם את דוקטרינת רייגן – מול איראן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.