החלטת האיחוד האירופי להטיל סנקציות על ישראלים ביהודה ושומרון היא חסרת השפעה עליהם, אולם המסגרת הנורמטיבית שהסנקציות הללו מבססות תחזק את הדה-לגיטימציה כלפי ישראל.

בריסל מגבשת בהדרגה שפה פוליטית חדשה: לא עוד מחלוקת על גבולות או על הסדר עתידי, אלא שלילה עקרונית של עצם הלגיטימיות של נוכחות יהודית ביהודה ושומרון. המסר אינו נאמר תמיד במפורש, אך משמעותו ברורה – ליהודים אין זכות היסטורית או לאומית לאדמה שבה התקיימו רציפות והתיישבות יהודית במשך אלפי שנים. ההיגיון הזה מזכיר את רעיון Terra Nullius — “אדמת הפקר” — אותו מושג קולוניאלי שבאמצעותו הוגדרו טריטוריות כ”ריקות” כדי להצדיק שליטה זרה בהן. אירופה אינה מכריעה כאן בסכסוך גבולות; היא קובעת, מחוץ לתחום סמכותה, מי רשאי לטעון לשייכות היסטורית לארץ שאינה שלה.

אין בכך תקדים חדש. גם ניסיונות אונסק”ו לנתק את ירושלים מן ההיסטוריה היהודית פעלו באותו דפוס. כך גם אמירתו של עמנואל מקרון שלפיה ישראל “חבה את קיומה” להצבעת האו”ם ב־1948 — ניסוח שמוחק שלושת אלפי שנות זיקה יהודית ומציג את עצם קיומה של ישראל כהענקה בינלאומית מותנית. אירופה כבר אינה מתכנסת רק לרעיון שתי המדינות; היא מתקרבת, גם אם באופן סמלי בלבד, לתפיסה של “מן הנהר ועד הים”.

הסתירה האסטרטגית רק מעמיקה את הכשל המוסרי. בעוד ארצות הברית מתייחסת למזרח התיכון כאל מערכת משתנה של אינטרסים, בריתות ואיומים, אירופה נותרת שבויה בפרדיגמה מיושנת שלפיה כל יציבות אזורית תלויה בראש ובראשונה בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני – ורק בפתרון מסוג אחד. זו אינה גיאופוליטיקה; זו כמעט תיאולוגיה מדינית. ובפועל, היא מקרבת את אירופה יותר לעמדות טהרן מאשר לאלה של וושינגטון. לכך יש גם השלכות פנימיות עמוקות. יהודים באירופה רואים כיצד ממשלותיהם מתייחסות לנוכחות יהודית בארץ האבות כאל קטגוריה הראויה לסנקציות ולדה־לגיטימציה – ומסיקים מכך מסקנות מתבקשות. אנטישמיות אינה זקוקה תמיד להסתה גלויה; די לה בנרמול עקבי של שלילת הלגיטימיות היהודית. אירופה, במעשיה, מספקת בדיוק את הקרקע הזו.

אך הבעיה העמוקה ביותר איננה בהכרח עוינות – אלא קיפאון מחשבתי. אירופה איבדה את היכולת לקרוא את האזור שהשתנה בלעדיה. במקום לעדכן את תפיסותיה למציאות החדשה, היא נאחזת במודלים ישנים ומטילה סנקציות בדרכה אל חוסר רלוונטיות גובר. יבשת שאינה יודעת להבחין בין מעורבות לבין נטישה – ספק אם תוכל לעצב את עתידו של המזרח התיכון.

פורסם במקור ראשון. 

The post קולוניאליזם בלבוש דיפלומטי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מפת האיומים על ישראל גדושה ועמוסה ואנו עסוקים מלוא שרירינו כדי לסכלם. כך בדרום, בצפון ובמזרח. אבל איום גדול – אולי הכי גדול לטווח הארוך – איננו מטופל. זהו האיום הגלום בערעור על עצם הלגיטימיות של קיום המדינה בעיני העולם החופשי.

ישראל מצליחה להתקיים כווילה בג'ונגל האזורי, בין היתר משום שהיא נתפסת כיד ארוכה של העולם החופשי, שמעבר לים. מערכת הקשרים הענפה של הווילה עם העולם החופשי – במישורים תרבותיים, כלכליים, מדיניים וכמובן גם ביטחוניים – שימשה רשת ביטחון למדינת ישראל. אבל, באחרונה, מתרחש תהליך דרמטי של בליה במערכת הקשרים הקריטית הזו. הדמוניזציה של ישראל הפכה בון-טון ברחבי אירופה ובחלקים מתרחבים של דעת הקהל בארצות הברית. הווילה מבודדת מתמיד, ולכן ראש הממשלה מדמה אותה לספרטה.

תהא אשר תהא סיבת הדמוניזציה – אנטישמיות קלאסית מימין ופרוגרסיבית משמאל, עקיצת העקרב הקטארי, מדיניות ממשלת ישראל הנתפסת כקיצונית, ספירלות הרעל במדיה החברתית ועוד – אסור לקבל אותה כגזירת גורל. קיים פיתוי להתקפד אל תוך גישה פטאליסטית – "העולם כולו נגדנו" ו"בידוע שעשיו שונא ליעקב", ולקוות לטוב. פיתוי אחר הוא לראות את החלק המלא של הכוס – הידידים שנותרו לנו, כגון הודו, האוונגליסטים ומדינות שבהן יש משטר סמכותני. אך זהו חוסר אחריות מהמעלה הראשונה. הדימוי המנחם של "עם לבדד ישכון" הוא סכנה אסטרטגית לעתיד הפרויקט הציוני.

התפרסם שישראל ממהרת להצטייד בטייסות חדשות מארה"ב מחשש שלאחר שני הנשיאים הציוניים – ביידן וטראמפ – יפציע נשיא מתבדל, או אף עוין לנו. העולם החופשי ניצל, בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר פרנקלין רוזוולט נבחר לנשיא, על פני צ'ארלס לינדברג, בדלן קיצוני ואנטישמי, שאהד את היטלר ושקל התמודדות לנשיאות, אך ויתר. נחסכה מאיתנו הדיסטופיה שדמיין הסופר פיליפ רות ("הקנוניה נגד אמריקה"). אבל מי יתקע לידינו שנשיא עתידי לא יהיה בן דמותו של טאקר קארלסון הרפובליקני או של זוהרן ממדאני הדמוקרט? האם נוכל להישען על אירופה, שבה האיסלאם הוא הכוח העולה?

עלינו לגייס את המשאבים הלאומיים שצברנו למען שינוי הנרטיב נגד הלגיטימיות של הציונות וייבוש הביצה התודעתית שממנה צומחים זרעי הפרא. אין להסתפק בעזרת היהודים שמעבר לים (איפא"ק) ובקמפיין "הסברה" ישראלי; נדרש שינוי פרדיגמה. השינוי יתרחש רק אם נפנים כי המאבק על קיומנו מוכרע לא רק בגבולות אלא גם בדרך שבה העולם החופשי רואה אותנו. אנו משקיעים מעל מאה מיליארד שקלים בשנה בהגנה על הגבולות ורק פרוטות מעטות, במונחים לאומיים, בשדה הקרב על התודעה העולמית. זוהי הזנחה שיכולות להיות לה השלכות קיומיות.

הקרב רחוק מלהיות אבוד. נדרשת מנהיגות בן-גוריוניסטית שתבין את עומק האתגר ותטפל בו במקצועיות ובנחרצות: מקצועיות מחייבת איגום של ידע ומומחיות, פיתוח "תורת לחימה" המתאימה לעולם החדש, מיפוי השדה, עיצוב נרטיב, תכנון כלים להפצתו, יצירת שיתופי פעולה בינלאומיים ועוד. נחרצות מחייבת הבנה שנדרש שינוי לכל אורך הקו. בצד הביטחון הלאומי הפיזי שמופקד בידי ארגונים הפועלים בארץ (צה"ל ושב"כ) ובחו"ל (מוסד), יש להפקיד את הביטחון הלאומי התודעתי בידי גוף ייעודי חדש, שיהיה ממלכתי (לא פוליטי) כמו שאר גופי הביטחון, מתוקצב בנדיבות לטווח ארוך, כיאה לגודל האתגר, ונתון לאחריות ישירה של משרד ראש הממשלה או משרד הביטחון. אין מדובר "רק" ביחסי חוץ או בהגנה על יהודי התפוצות, אלא, כאמור, בליבת הביטחון לאומי.

הביטחון הלאומי מותנה לא רק בהצלחות בקרבות בבינת ג'בייל או ברפיח, אלא גם בקרב על התודעה בוושינגטון, ברלין ופריז.

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post המלחמה על התודעה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בקול תרועה רמה ובשיתוף פעולה חריג בין הקואליציה לאופוזיציה עבר השבוע בכנסת חוק ההעמדה לדין בשל אירועי טבח 7 באוקטובר 2023, המכונה חוק הנוח'בות. ואולם, חקיקת חוק הנוח'בות היא רק ההתחלה. המבחן האמיתי עוד לפנינו, והוא אינו מתמצה רק במלאכת מיצוי הדין עם המרצחים, אלא גם באופן שמשפטי הנוח'בות ישרתו את הנרטיב ואת הזיכרון העולמי של טבח השביעי לאוקטובר.

לשם כך, אסור שמשפטים אלה יצטיירו רק כ"פס ייצור" לענישת המוני המחבלים: עלינו להשכיל לבנות את המשפטים בדרך שתציג לעולם באופן מובנה את מפלצת המוות שנבנתה בעזה ואת התפרצותה המזוויעה בטבח. בדומה למשפטי נירנברג, יש לשקול לבדל ולמקד את תשומת הלב העולמית בתיקים מרכזיים ואף לקיים משפטים נושאיים, כמו "משפט האנסים", "משפט החוטפים", "משפט מערכת הרפואה העזתית" וכן משפט ניר-עוז, משפט בארי ועוד.

מאז הטבח חלו שינויים עמוקים בשיח הבינלאומי. בעוד שבימים הראשונים לאחר הטבח עוד שררה במרבית העולם תחושת זעזוע רחבה, הרי שככל שהמלחמה התמשכה, הלך ונשחק הזיכרון העולמי של אירועי אותו יום. מנגד, התעצמו מאמצים של מדינות, ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם וקמפיינים דיגיטליים לייצר דה-לגיטימציה לישראל, תוך טשטוש או הכחשה של פשעי חמאס עצמם. לנגד עינינו ראינו כיצד הפכה ישראל בעיני רבים מקורבן למעוול. במציאות זו, המשפטים הם אולי ההזדמנות האחרונה לקבע כיצד ייזכרו אירועי השבעה באוקטובר: האם כמעשי זוועה מאורגנים ומתוכננים של מפלצת טרור, או כעוד פרק שנוי במחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ההיסטוריה מלמדת כי בתי דין לפשעי מלחמה מילאו פעמים רבות תפקיד רחב בהרבה מהכרעה בדינו של נאשם יחיד. משפטי נירנברג, למשל, לא הסתפקו בהעמדה לדין של ראשי המערכת הנאצית. בעלות הברית יצרו "משפטים נושאיים":"משפט הרופאים", "משפט המשפטנים", "משפט התעשיינים" ואחרים. כפי שתיאר טלפורד טיילור, התובע הראשי במשפטי נירנברג, חיוני היה להראות את השיטתיות שעמדה מאחורי המעשים, כי "הפשעים שבהם מואשמים אנשים אלה לא בוצעו בזעם או תחת לחץ של פיתוי רגעי…אדם אינו בונה מכונת מלחמה אדירה בהתקף של תשוקה, ולא מקים מפעל באושוויץ במהלך עווית חולפת של ברוטליות". הוא הדין גם בענייננו.

מספרם הרב המחבלים העצורים, וכפועל יוצא גם היקף המשפטים הצפוי, מציב בפנינו אתגרים של ממש. בין השאר, הדבר עלול להביא להתארכות המשפטים, שיימשכו שנים ארוכות, באופן הפוגע הן במיצוי הדין והן בנרטיב שנדרש שאלה יעבירו. מנגד, קיים חשש שניהול מזורז וסיטונאי של המשפטים יצטייר כ"חיסול חשבונות" ולא כהליך משפטי הוגן וראוי. המיקוד במשפטים המרכזיים והנושאיים, וזאת מבלי לגרוע מניהול הליכי מיצוי הדין כנגד כלל המחבלים במקביל, עשוי לאזן בין אתגרים אלה ולהבליט את המסר שמבקשים להעביר.

כמובן, שגם אויבנו מבינים את חשיבות המשפטים בעיצוב הזיכרון העולמי: החוק והליכי יישומו יותקפו בוודאי בעולם כמעט מכל כיוון אפשרי. טענות יושמעו בוודאי בשל הבחירה בערכאות של בתי משפט צבאיים, כנגד סדרי הדין והראיות שנקבעו בחוק וכנגד הוגנות ההליכים, בכלל. הניסיון מלמד כי ניתן להתמודד עם טענות אלו באמצעות שקיפות מקסימלית, שילוב שופטים בעלי מוניטין מקצועי מובהק, פרסום רחב של חומרי המשפט, תיעוד קפדני ונגישות תקשורתית בינלאומית.

בסופו של דבר, "חוק הנוח'בות" לא יישפט רק לפי מספר ההרשעות או חומרת העונשים. הוא ייבחן בשאלה האם ישראל הצליחה להפוך את המשפטים למקור סמכות עובדתי והיסטורי, המציג לעולם לא רק ערב-רב של מרצחים אלא גם את התמונה הגדולה, באופן שיחזיק מעמד מול מסעות הכחשה ודה־לגיטימציה. השבעה באוקטובר היה אירוע מכונן בתולדות המדינה והעם היהודי. אם ישראל מבקשת להבטיח שהעולם לא ישכח מה שהתרחש כאן – עליה להבין שהמאבק על הזיכרון עובר עתה גם אל אולם בית המשפט.

פורסם בוואלה. 

The post חוק הנוח'בות – המבחן עוד לפנינו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

החלטת האיחוד האירופי להטיל סנקציות על ארגונים ואישים ישראלים היא אירוע בעל השלכות משמעותיות על הריבונות הישראלית ובשורה רעה להתיישבות ביו"ש ולמדינה. האירוע מאותת גם על אפשרות לפגיעה נוספת ביחסים הכלכליים החשובים עם האיחוד. הצעד החריף הזה ממחיש כיצד חדלונה של מדינת ישראל באכיפה בשטח מניע גורמים בינלאומיים המבקשים להכתיב לישראל את דרך הפעולה הראויה בעיניהם לפעול נגדה. ישראל צריכה להיאבק בהחלטות הללו בנחישות בחזית הדיפלומטית, אך גם לפעול נגד תופעת הטרור היהודי שלצד היותה בזויה מסכנת את ההתיישבות ואת ישראל. בהחלטתו השבוע האיחוד האירופי הטיל לראשונה סנקציות על גופים בישראל.

זאת בהחלטה שהשוותה באופן שפל, בין מרצחי חמאס למתיישבים ביו"ש. משמעותן של הסנקציות לגופים ולאישים שעליהם הוטלו היא דרמטית. הם צפויים להיות מוגבלים בפעילות פיננסית מחוץ לישראל, וגם בתוך ישראל סביר שיוטלו עליהם הגבלות. לסנקציות יש השלכות על כלל ההתיישבות ועל המדינה.

סנקציות כלכליות פועלות כמו רשת רחבה. הן אמנם מוטלות על גורמים ספציפיים, אבל בשל האופי הרשתי של המערכת הפיננסית הגלובלית הן מחייבות מוסדות פיננסיים באירופה ובעולם כולו לבחון באופן קפדני כל העברת כספים שמקורה ביו"ש. הלכה למעשה זה יכול להיות סימון של כלל הפעילות הכלכלית ביש"ע כחשודה בעיני בנקים זרים. בשל כך קיים חשש כבד מפני "אפקט מצנן" כלפי יו"ש במערכת הפיננסית והכלכלית. בנקים בינלאומיים, ואפילו ישראליים, החוששים מאפשרות של הפרת הסנקציות, עלולים להחמיר את המגבלות מעבר לנדרש בחוק, ובכך להצר את צעדיהם של חלקים מהחברה הישראלית בפעולות מול המערכת הכלכלית הגלובלית. זהו איום אסטרטגי שעלול להשפיע בהמשך גם על כלל המשק, שכן הוא יוצר חוסר ודאות וסיכון עסקי נוסף לישראל.

בנוסף, הטלת הסנקציות נגד מוסדות וארגונים כמו "אמנה" ו"רגבים" מהווה השחרה של מפעל ההתיישבות כולו. היא מעבירה מסר מאיים לחברות ולגופים כלכליים אחרים הפועלים ביו"ש כי הדבר יכול להוביל להכנסתם לרשימת הסנקציות.

הסנקציות עוקפות, הלכה למעשה, גם את המערכת המשפטית והמנהלית של ישראל ולמעשה פוגעות בריבונותה. כאשר האיחוד האירופי מחליט להטיל מגבלות על תנועות הפעילות בהתיישבות, הוא מבקש להפקיע מישראל את זכות ההחלטה על הנעשה בשטח. זהו ניסיון להכתיב סדר יום מדיני באמצעות לחץ כלכלי, תוך כרסום בסמכותה של ישראל כאוטוריטה הבלעדית האחראית על אזרחיה ועל השטח שבו היא שולטת.

הצעד הזה ראוי לכל גינוי, תהיה הצדקתו בפי האירופים אשר תהיה. ועם זאת, כמו שקרה גם בעבר, הסנקציות הללו הן גם תוצאה של הנעשה בשטח. הדיווחים על מעשי טרור של פורעים יהודים בשכניהם הפלסטינים הפכו כמעט יומיומיים. תמונות קשות מאירועים כאלו מופצות בעולם, כשאל מול התגברות התופעה נראה שמערכת האכיפה הישראלית כמעט שאינה מתפקדת. זה אולי לא מפתיע כשמי שאחראים על ניהול השטח ואכיפת החוק הם השרים סמוטריץ' ובן גביר, אבל התוצאה של החידלון הזה היא גם נזק חריף ומתמשך לתדמיתה של ישראל בעולם ולתדמיתם של כלל המתיישבים.

כדי לעצור את המגמה המסוכנת הזו ישראל צריכה לפעול בנחישות אל מול האיחוד האירופי, ולהביא לביטול הסנקציות המזיקות הללו. לצד זאת, ובלי קשר לסנקציות הללו, מדינת ישראל חייבת לפעול ברצינות לאכיפת החוק ביו"ש. המציאות שבה מתפרעים יהודים פוגעים באופן חוזר ונשנה בפלסטינים היא הרת אסון. ולבסוף, על בנק ישראל למצוא פתרונות נקודתיים, כדי לאפשר למי שנפגעו מהסנקציות הללו להמשיך ולתפקד כלכלית, זאת באופן שלא יפגע בכלל המערכת הפיננסית הישראלית וביכולת הפעולה הגלובלית שלה.

פורסם בישראל היום. 

The post הסנקציות האירופיות הן פיגוע אסטרטגי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

במהלך שנות ה-80 נכנסה ברית המועצות לשלב של היחלשות הדרגתית, גם אם מבחוץ היא עדיין נראתה כמעצמת על יציבה. חילופי ההנהגה התכופים ביטאו מערכת פוליטית תקועה ומזדקנת, אידיאולוגיה שאיבדה מכוחה וכלכלה תקועה. מול הקלחת הזו עמד נשיא אמריקני ששינה את אסטרטגיית ההכלה האמריקנית שמשלה עד אז בוושינגטון. מצויד באמונה עמוקה בצדקת הדרך האמריקנית ובאופטימיות מדבקת, טען הנשיא רונלד רייגן כי החירות והדמוקרטיה יישאו את הקומוניזם אל פח האשפה של ההיסטוריה. "אימפריית הרשע", כפי שכינה אותה רייגן, רקובה מכדי לשרוד לאורך זמן, ועל המערב להפסיק ולהכיל את ברית המועצות – אלא להתמקד בניצחון עליה, תוך ניצול המשבר ההיסטורי בו היא מצויה.

רבים מייחסים לרייגן תרומה משמעותית לנפילת ברית המועצות, אך שוכחים לפעמים כי לצד האידיאליזם העמוק שלו הוא היה גם פרגמטיסט זהיר שפעל בכל דרך אפשרית על מנת להגיע להבנות עימה במטרה לצמצם את הסיכון לקטסטרופה גרעינית. כך פעל רייגן בשני צירים מקבילים, שבעיניו אף פעם לא סתרו אחד את השני: הגברת הלחץ המדיני, הכלכלי, הצבאי והתודעתי על המשטר הסובייטי מחד גיסא וניהול אחראי של הסיכון הגרעיני באמצעות דיאלוג, בקרת נשק וחיפוש אחר הבנות עם מוסקבה. רייגן האמין כי גישה משולבת זו הכרחית על מנת להבטיח את ביטחונה של ארה"ב עד לנפילתה הבלתי נמנעת של ברית המועצות, שאת מועדה המדויק תדע רק "ההשגחה העליונה" לנבא.

"דוקטרינת רייגן" מאותתת לנו מהעבר על האסטרטגיה הנדרשת כעת מול המשטר האיראני. המציאות פשוטה: כל עוד המשטר הזה יוותר על כנו בתצורה כזו או אחרת – יוותר איום חמור על ישראל, ואין מחלוקת שלאיראן יש אחריות ישירה או עקיפה למרבית בעיותינו הביטחוניות. איראן היא "אימפריית הרשע" של ימינו ולפיכך, בדומה למדיניותו של רייגן, ישראל צריכה להגדיר יעד ברור וראשון במעלה של האצת נפילתו של המשטר. זהו יעד הכרחי אבל שאפתני מאוד, קשה לתחימה בזמן ושבלתי אפשרי להשיגו רק בכלים קינטיים. ישראל צריכה לקדם שורת מאמצים לחזק את האופוזיציה האיראנית, לאתר ולרקום קשרים עם גורמים חמושים בתוך המשטר ולפעול לערעור יסודותיו של המשטר ולהעמקת המתחים בין מוקדי הכוח בהנהגה. כל אמצעי לקידום היעד הזה – צבאי, כלכלי, קיברנטי, תודעתי או חשאי – נדרש להיבחן דרך שאלה אחת מרכזית: האם המשטר ייחלש כתוצאה מפעולה זו, או שלא.

לקחת בחשבון את אי הוודאות

בד בבד, ישראל וארה"ב צריכות לנהל את הסיכון האסטרטגי החמור ביותר הנשקף מאיראן: האפשרות שהאחרונה תשתמש במלאי האורניום המועשר שנותר בשטחה על מנת לבנות בהסתר פצצה גרעינית. במצב העניינים הנוכחי אין שום דרך להבטיח שאיראן לא תעשה כן, בייחוד כשהיא מתודלקת במוטיבציה יוצאת מגדר הרגיל להרתיע את ישראל וארה"ב מניסיונות נוספים להפיל את המשטר. זהו יעד דחוף שנדרש לקדמו גם במחיר הסכמות עם איראן על סוגיית הגרעין (בדגש על הוצאת האורניום המועשר מאיראן), שמחירם הברור הוא הפשרתם של כספים והעברתם לאיראן. הסכם שכזה יהיה זריקת חמצן חיונית למשטר האיראני, אבל זוהי "כוס תרעלה" שנדרש לשתות כדי לטפל באיום.

זוהי אינה סתירה, כפי שרייגן הראה לנו. האסטרטגיה הישראלית הכוללת חייבת לקחת בחשבון את אי הוודאות המבני הקשור בהערכת המועד המדויק של קריסת משטרים, מעורערים ורקובים ככל שיהיו (והמשטר האיראני הוא אכן כזה). בהקבלה לברית המועצות, איננו יודעים אם אנחנו ב-1982, ב-1985, ב-1989 או ב-1991. ישראל צריכה לפעול להאצת קריסת המשטר האיראני, ולוודא שהוא לא מצטייד בגרעין עד אז.

רייגן לא ידע מתי בדיוק תיפול ברית המועצות, אך הוא הבין היטב שאין להתייחס למשטר רקוב מן היסוד כאל עובדה נצחית. באותה מידה, הוא הבין שגם משטר בשקיעה עלול להחזיק בידיו יכולת להשמיד ערים ולגרור את העולם לקטסטרופה. זהו הלקח שעל ישראל וארה"ב לאמץ מול איראן: לא להמתין לנפילת המשטר, אלא לפעול כדי לקרב אותו; ולא להניח שעצם חולשתו תספיק כדי לנטרל את הסכנות שהוא מציב. יישום דוקטרינת רייגן באיראן הוא מורכב, חמקמק ולא מובטח, אבל הוא הטוב מבין כל החלופות האחרות.

פורסם במעריב. 

The post ליישם את דוקטרינת רייגן – מול איראן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"הם רצו טבעת אש – אנחנו יצרנו טבעת ביטחון", הכריז לאחרונה ראש הממשלה, לאחר שצה"ל התייצב על הקו הצהוב בלבנון ויצר רצועת ביטחון בעומק של כ־10 ק"מ מהגבול. בכך יישם צה"ל את הנחיית הדרג המדיני להסיר שני איומים מעל יישובי הצפון: איום הפלישה הקרקעית ואיום ירי הנ"ט הישיר.

ימים ספורים לאחר מכן התברר כי תמונת המצב מורכבת בהרבה. חיזבאללה, שהוצג על ידי ראש הממשלה כ"צל של עצמו", התגלה כארגון לומד ומסתגל שאינו נלחם את המלחמה הקודמת, והחל להפעיל רחפני נפץ המונחים באמצעות סיב אופטי. זהו כלי פשוט, זול, מדויק וחסין ללוחמה אלקטרונית. המפעיל שוהה מעבר לקו הצהוב ומנווט את הרחפן למרחק של עד 10 ק"מ, ועד לפגיעה בכוחות צה"ל בשטח או בריכוזי אוכלוסייה בישראל.

כמו הטיל שכופף את זנב המטוס במלחמת יום הכיפורים, כך כופף הסיב האופטי של רחפני הנפץ את תפיסת הביטחון בגבול הצפון. הקונספציה של הרחקת קו העימות לשם צבירת ביטחון אינה רלוונטית מול איום שאינו תלוי קרקע. במילים פשוטות – הממשלה התמקדה באיומי העבר והתעלמה מאיומי ההווה. חיזבאללה אינו נלחם ברצועת הביטחון – הוא מתעלם ממנה ועף מעליה.

לקריסת הקונספציה של הדרג המדיני יש מחיר כבד. סמל עידן פוקס ז"ל מגדוד 77, ואחריו עאמר חוג'יראת ז"ל, עובד קבלן של משרד הביטחון, הם הקורבנות הראשונים של האיום החדש. לא מדובר בתקלה נקודתית, אלא בסימפטום לכשל עמוק יותר.

כיצד זה קרה לנו שוב?

התשובה אינה טקטית – אלא מערכתית. הכשל מצוי בתהליך קבלת ההחלטות ולא בשדה הקרב. הקבינט אמור להגדיר תכלית ומטרות, ולכן את הכשל של רחפני הנפץ יש לבחון בעבודת המטה ובאיכות הדיון בקומת ההנהגה הלאומית. הטענה כי שרים בקבינט לא ידעו על איום רחפני הנפץ אינה רצינית. היא מזכירה את הטענה של חלק מהשרים משנת 2014 כי הם לא עודכנו על איום המנהרות בעזה – טענה שהופרכה בדיעבד בדו"ח מבקר המדינה על צוק איתן.

רחפני הנפץ מסוג FPV הם כלי מרכזי במלחמת רוסיה–אוקראינה, ואחראים לפי מכון FDD ל60%–80% מהפגיעות במערכה. גורמים אוקראינים הציעו לדרג המדיני לחלוק ידע וניסיון מעשי בהתמודדות עם אתגר הרחפנים. מכוני מחקר בישראל התריעו. המידע לא חסר – חסר הדיון וההחלטה. חיזבאללה למד, הסתגל והגיע מוכן. הדרג המדיני בישראל – נרדם. כאשר בקומה האסטרטגית אין למידה, אין אתגור הנחות יסוד ואין חיבור בין מודיעין, מחקר וקבלת החלטות – התוצאה ידועה: מערכת שלא בודקת את עצמה מופתעת ומשלמת את המחיר. במקרה הזה – מחיר דמים.

ומה שבאמת עצוב הוא שהכשל הזה אינו חדש – אלא מופע חוזר. קו ישיר וכואב מחבר בין תהליכי קבלת ההחלטות של 7 באוקטובר לבין אלה של היום. ועדת חקירה ממלכתית טרם הוקמה. מנגנוני הבקרה לא נבדקו. ההשלכות כבר כאן. מי שלא חוקר את כשלי הדרום – משלם עליהם שוב בצפון, במחיר דמים כבד.

ברמה הטקטית-מבצעית יימצא פתרון לאיום הרחפנים. צה"ל, מפא"ת והתעשיות הביטחוניות כבר עובדים עליו, ובסופו של דבר גם הפעם הפתרון המוצלח יהיה כחול־לבן. אך עליונות טכנולוגית אינה תחליף לתהליך קבלת החלטות יסודי ברמה הלאומית. במקום להמשיך ולהכריז על חיזבאללה כ"צל של עצמו", נכון להקדיש זמן בקבינט ללמידה אמיתית של האיום, ולהבנת ההתאמות וההצטיידות של הארגון. במקביל, יש להחזיר את הפיקוח הפרלמנטרי למקומו: ועדת חוץ וביטחון וועדות המשנה שלה צריכות לבחון לא רק את פעילות צה"ל וזרועות הביטחון, אלא גם כיצד מתקבלות ההחלטות שמובילות את המערכה.

זה בדיוק מה שלא נעשה.

פורסם במקור ראשון. 

The post רחפני הנפץ ניפצו שוב את הקונספציה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אחרי למעלה מעשור וחצי בשלטון, ויקטור אורבן ומפלגת הפידס בראשותו הובסו בבחירות בהונגריה. סקר של מכון Medián, שנערך עבור HVG ו-RTL, ניסה להבין למה. הסיבה שחזרה יותר מכל הייתה שחיתות. לצידה הופיעו גם מצב בתי החולים, מערכת החינוך, ותחושה גוברת שהשלטון הפך מנכס ציבורי לרכוש של חבורה אחת. הציבור ההונגרי לא בהכרח שינה כיוון פוליטי. הוא פשוט מאס בדמויות ששלטו עד כה.

המנהיג שהחליף את אורבן, פטר מאג'יאר, ראוי לתשומת לב מיוחדת. מאג'יאר לא בא מהאופוזיציה. הוא גדל בתוך הפידס, הכיר את המערכת מבפנים, ונטש את הנהגה הוותיקה שלדבריו הפכה מושחתת ומנותקת. זה לא מהפכה אידיאולוגית, אלא מרד פנימי של מי שמכיר את המנגנון. וחשוב לא פחות: מאג'יאר אינו ליברלי. הוא הצהיר בפומבי על קו קשוח מאוד בסוגיית ההגירה. כלומר, מה שהשתנה אינו הרעיון – אלא מי מחזיק בו ואיך הוא מיישמו.

יש גם פרק חיצוני בסיפור הזה. במשך שנים התפתחה באיחוד האירופי, בתקשורת המערבית ובקרב קבוצות לחץ שונות עוינות חריפה כלפי אורבן, שלעתים חרגה מביקורת עניינית והפכה לדפוס קבוע של חשדנות. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית יזהה כאן דמיון מסוים גם ביחס הבינלאומי לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. לא כל ביקורת היא רדיפה, כמובן. אך לעיתים הביקורת הפכה לשפה כמעט טוטאלית.

גם בישראל עצמה, היחס לנתניהו טעון במיוחד. אסון טבח שמחת תורה עדיין פתוח וכואב, ושאלת האחריות לא תיעלם. לצד זה, מאז אותו יום ישראל ניהלה כמה מערכות במקביל, עם הישגים שלא היו מובנים מאליהם. מי שמבקש להבין את החברה הישראלית אחרי המלחמה אינו יכול להסתפק רק בזעם, וגם לא רק בהישגים. צריך לראות את התמונה כולה.

את ההקבלה בין הונגריה לישראל יש לעשות עם כוכבית. ישראל אינה הונגריה. למרות השיח הציבורי על יוקר המחיה, התמונה מורכבת יותר.

ובכל זאת, גם בישראל יש עייפות – אבל מסוג אחר. לא עייפות אידיאולוגית. הרוב הציוני אינו מחפש שינוי כיוון עמוק, אינו מוכן לוותר על לאומיות ואינו נמשך לאג'נדות פוסט ציוניות. אבל יש שסע חברתי שהולך וגדל באמצעות שיח מתלהם, הפוליטיקה של עימות מתמיד, ותחושה שמנגנוני הנהגה עסוקים בהישרדות יותר מאשר בשיפור חיי האזרח.

דווקא ברגעים הקשים ביותר – כשאזרחים ישבו במקלטים, כשהמדינה נדרשה לפעול יחד – עלתה מחדש תחושת שותפות גורל. לא כאידיאל מופשט, אלא כחוויה ממשית. התחושה הזו לא נעלמה. היא פשוט מכוסה שוב ברעש. ייתכן שבבחירות הבאות תעלה בישראל הנהגה שאינה פחות לאומית מהנוכחית, לא מתנצלת ולא רכה, אבל שתבקש לנהל את המדינה ולא רק לשרוד בתוכה פוליטית. הנהגה שתנסה להפחית את התלות במפלגות קצה שהפכו לנטל על כל קואליציה. לא מפני שהציבור נעשה ליברלי יותר, אלא מפני שהוא מאס בדמויות הקיימות.

מנקודת מבט סוציולוגית, זו אינה בהכרח שאלה של עמדה פוליטית או של העדפה למחנה כזה או אחר. זהו דפוס מוכר: אחרי מלחמות או משברים לאומיים גדולים, חברות רבות נוטות לחפש הנהגה חדשה. לא תמיד מפני שהן החליפו אידיאולוגיה, אלא מפני שהן מבקשות עיבוד, איזון מחודש ותחושת יציבות.

הדוגמאות ההיסטוריות אינן מעטות. בריטניה שדחתה את צ'רצ'יל ב-1945, לאחר שהוביל אותה לניצחון, לא בגדה בו ולא זנחה את ערכיה – היא ביקשה מי שיוכל לארגן את הרגע שאחרי. גם ביפן, בקוריאה הדרומית ובמדינות אירופה שונות התרחש תהליך דומה: הנהגות של שעת חירום פינו את מקומן להנהגות שנועדו לאחות, לבנות ולנהל שגרה. הפסיכולוגיה הקולקטיבית מכירה את התופעה הזו: לאחר טראומה בסדר גודל לאומי, קהילות זקוקות לא רק למנהיג שמוביל, אלא גם למנהיג שמכיל. כזה שמאפשר תהליך של השלמה ואבל ציבורי גם כשאין זמן לעצור.

בהקשר הישראלי, הדברים מקבלים משנה תוקף. חברה שחוותה מכה עמוקה כמו 7.10, ושמאז לא פסקה מלהילחם, אוגרת בתוכה מתח עצום שטרם מצא ביטוי מוסדר. הצורך בעיבוד אינו חולשה – הוא תנאי לחוסן ממשי. ייתכן שמה שהציבור הישראלי מחפש בשלב הבא אינו הנהגה חזקה יותר, אלא הנהגה שמסוגלת לנהל גם את הכאב – לא רק את הכוח.

השאלה המעניינת היא אם נראה בישראל תהליך דומה: לא החלפת רעיונות, אלא החלפת סגנון הנהגה בתוך אותה מסגרת לאומית.

פורסם במקור ראשון. 

The post בין ישראל להונגריה – החלפת הנהגה לא בהכרח תביא להחלפת מדיניות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כדי להבין את משמעות ההחלטה של דונלד טראמפ למשוך כ-5,000 חיילים אמריקנים מתוך כ-45 אלף המוצבים בגרמניה, צריך לחזור ל-1944, ליוזמה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ולוועידת ברטון-וודס. שם הונחו היסודות לא רק למערכת מוניטרית חדשה, אלא לסדר עולמי שלם שנבנה מתוך לקחי שתי מלחמות עולם הרסניות. הרעיון המסדר היה ברור: ארצות הברית תוביל יצירת עולם יציב יותר באמצעות שילוב של פתיחות כלכלית, ביטחון קולקטיבי והגבלת הלאומנות הצבאית. במסגרת אותו חזון, שלימים יקבל את הכינוי גלובליזציה, וושינגטון נטלה על עצמה אחריות רחבה: שיקום גרמניה ויפן, פתיחת השוק האמריקני לייצוא שלהן כמעט ללא מכסים, ועיצוב סדר חוקתי שמגביל את יכולתן לצאת למהלכים צבאיים ומעגן פציפיזם כעיקרון יסוד.

על הרקע הזה, החיכוך הנוכחי בין טראמפ לבעלות בריתו אינו מקרי. הוא החל כבר בתחילת המלחמה מול איראן, כאשר וושינגטון דרשה מגרמניה ומיפן לסייע בפעולות אופרטיביות במצר הורמוז, כולל שליית מוקשים ופתיחת נתיבי שיט. עבור הממשל האמריקני זו הייתה דרישה מתבקשת במסגרת ברית. עבור ברלין וטוקיו, זו הייתה חציית קו חוקתי ופוליטי.

הסירוב הגרמני קיבל ביטוי פומבי חריג. שר ההגנה בוריס פיסטוריוס הבהיר כי "זו אינה המלחמה שלנו". אך מי שהחריף את העימות היה הקנצלר פרידריך מרץ, שאמר כי ארה"ב "מושפלת" על ידי איראן. התגובה של טראמפ הייתה חדה וישירה: הוא המשיך להשתלח בקנצלר, וכתב ברשת החברתית Truth Social כי הוא "צריך להקדיש יותר זמן לסיום מלחמת רוסיה-אוקראינה". והוסיף: "הוא צריך להקדיש יותר זמן לתיקון המדינה השבורה שלו, והוא צריך להקדיש פחות זמן בהפרעה לאלו שנפטרים מאיום הגרעין האיראני".

אלא שהחיכוך החריף לא פחות מתרחש בזירה האסייתית. במארס 2026 פרץ משבר פוליטי בטוקיו, לאחר שראש ממשלת יפן סנאה טקאיצ'י סירבה לבקשת טראמפ לשלוח כוחות ימיים ומשלות מוקשים למצר הורמוז. בפגישה בבית הלבן ב-19 במארס, טקאיצ'י הבהירה כי יפן תסייע היכן שתוכל – אך לא תחרוג מהמגבלות שמטילה החוקה הפציפיסטית שלה. הסירוב הזה עורר זעם בבית הלבן, אך גם טלטלה בתוך יפן עצמה, כאשר חברי פרלמנט מהמפלגה הליברלית-דמוקרטית הזהירו כי המהלך מסכן את המטרייה הביטחונית האמריקנית ואף עלול לגרור תגובת נגד כלכלית.

טראמפ חזה זאת

כבר לפני למעלה מעשור, הרבה לפני המשבר הנוכחי, טראמפ הצביע בדיוק על הפער הזה בין המחויבות האמריקנית לבין חוסר ההדדיות מצד בעלות הברית, ואמר: "אתם יודעים לגבי הצבא שלנו, כולם מדברים על התקציב של הצבא שלנו אבל הם לא מבינים אנחנו מטפלים בגרמניה, כנראה אף אחד בכלל לא יודע את זה. אנחנו מטפלים ביפן – אתם יודעים, יש לנו ברית הגנה עם יפן, אם אנחנו מותקפים אז יפן לא חייבת לעזור לנו, ואם יפן מותקפת אז אנחנו במלחמת עולם שלישית, יש לנו מלחמה כעת. איזה מין סוג של עסקה זו"?

ובינתיים, בברלין מתנהל תהליך כפול ואף סותר. מצד אחד, היסוס מדיני וחוסר נכונות להיגרר לעימות עם איראן לצד ארה"ב. מצד שני, האצה חסרת תקדים בהיערכות צבאית. המונח Zeitenwende פירושו "נקודת מפנה היסטורית" או "שינוי עידן", והוא מתאר את הניסיון הגרמני לשנות כיוון אסטרטגי. בהתאם לכך, גרמניה משקיעה מיליארדים בשדרוג תשתיות לוגיסטיות, כולל התאמת נמלים כמו ברמרהאפן לשינוע טנקים כבדים. במקביל, נשקלות עסקאות כמו הסבת מפעלים אזרחיים דוגמת פוולסווגן לייצור ביטחוני תוך שיתופי פעולה עם חברות ישראליות. אלא שהפער בין ההצהרות לבין המוכנות בפועל נותר עמוק.

גרמניה מתמודדת עם קשיים מהותיים בבניית הכוח הצבאי שלה, ובראשם מחסור בכוח אדם, קושי בגיוס חיילים והיעדר מוכנות מלאה של הצבא לתרחישי עימות רחבי היקף. הדיונים על חידוש גיוס חובה והצורך בהגדלת הכשירות המבצעית ממחישים עד כמה התהליך עדיין רחוק מהשלמה.

לכך מצטרף שינוי שקט אך משמעותי עוד יותר. החל מ-1 באפריל נכנס לתוקף תיקון לחוק הגרמני, כמעט ללא תשומת לב ציבורית, שלפיו מיליוני גברים בגילאי שירות יידרשו לקבל אישור מהרשויות כדי לצאת לחו"ל לתקופה העולה על שלושה חודשים. המשמעות של מהלך כזה חורגת בהרבה מהיבט טכני. כאשר בוחנים את הצעד הזה כחלק מרצף, מתברר כי מדובר במהלך שמחזק את יכולת המדינה לשלוט בכוח האדם שלה בשעת חירום, גם אם הוא עדיין עטוף בשפה ביורוקרטית מרוככת. וכאן מתחדד הפרדוקס: גרמניה נערכת לעימות עתידי מול רוסיה ואף משקיעה משאבים עצומים לשם כך, אך מהססת לקחת חלק בעימות הנוכחי לצד ארה"ב. היא מנסה לבנות יכולות, לשנות חוקים ולהכין תשתית, אך עדיין לא מוכנה פוליטית ומבצעית להיכנס לחיכוך בזמן אמת. ובתוך ההקשר הזה מגיעה ההחלטה של טראמפ: נסיגת 5,000 חיילים אולי נראית מוגבלת, אך היא איתות ברור. יציאה מלאה אמנם דורשת אישור קונגרס, אך הפחתה משמעותית היא בסמכות הנשיא. ולכן, זהו ככל הנראה רק שלב ראשון.

עבור טראמפ, המשוואה פשוטה: אם בעלות הברית אינן פועלות כאשר הוא מבקש, אין סיבה להמשיך ולהחזיק עבורן מטריית ביטחון מלאה. גרמניה ויפן נתפסות כמי שנהנות מהסדר, אך אינן נושאות בנטל. המשמעות רחבה בהרבה מהצבת כוחות. מדובר בסדק עמוק בסדר שנבנה מאז ברטון-וודס. אך בניגוד למשברים קודמים, הפעם לא מדובר באתגר חיצוני אלא בהתפוררות מבפנים. אם גרמניה ויפן ממשיכות ליהנות ממטריית הביטחון האמריקנית אך מסרבות לפעול כשהן נדרשות, ואם ארה"ב עצמה מתחילה לפקפק בכדאיות ההסדר שיצרה, הרי שלא מדובר עוד במשבר נקודתי אלא בשינוי כללי המשחק.

הנסיגה של טראמפ מגרמניה היא אולי צעד של 5,000 חיילים בלבד, אך היא ככל הנראה רק שלב ראשוני בתהליך רחב יותר. המשמעות שלה גדולה בהרבה: זו יריית פתיחה לבחינה מחודשת של עצם המחויבות האמריקנית לסדר העולמי שהיא עצמה יצרה. ובתוך הוואקום הזה, יש גם מי שמרוויחים. מבחינת ולדימיר פוטין, כל שסע בין וושינגטון לברלין הוא הישג אסטרטגי, כזה שמחליש את נאט"ו מבפנים. ובזירה האסייתית, הפער ההולך וגדל בין ארה"ב ליפן מספק לנשיא סין שי ג'ינפינג הזדמנות דומה – לבחון עד כמה הבריתות האמריקניות אכן מחזיקות ברגע האמת.

אם זה הכיוון, אירופה ויפן עלולות לגלות מהר מאוד שהעולם שהתרגלו להישען עליו כבר איננו כפי שהיה, ושעידן שבו ארצות הברית היא עוגן יציב ובלתי מעורער הולך ונשחק.

פורסם ב-Ynet

The post טראמפ משנה את כללי המשחק של הבריתות העולמיות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

• • לקריאת המחקר המלא לחצו כאן.
  • לכתבה של אריאל כהנא ב'ישראל היום' לחצו כאן.

המחקר, שבוצע באמצעות כלי AI מתקדמים בחן למעלה מ-1,100 הצהרות רשמיות של מזכ"ל האו"ם מאז כניסתו לתפקיד בשנת 2017 ועד אפריל 2026. ההצהרות, שנמסרו לעיתונאים או פורסמו באתר האו"ם, הושוו להתבטאויותיו כלפי מדינות נוספות המואשמות בהפרות זכויות אדם, ובהן – איראן, סין, רוסיה, צפון קוריאה וקטאר.

הניתוח שילב מדידה כמותית של היקף ההתייחסויות לצד ניתוח סנטימנט (טון), באמצעות כלים מתקדמים מבוססי בינה מלאכותית – והתוצאות מצביעות על פערים חדים. מהממצאים עולה כי ישראל היא המדינה המוזכרת ביותר בהתבטאויות מזכ"ל האו"ם, בפער משמעותי לעומת כל המדינות האחרות. היקף ההתייחסויות אף גבוה יותר מזה של רוסיה, ומגיע לכמעט פי שלושה לעומת איראן.

גם בבחינת הטון התמונה ברורה: למעלה ממחצית מההתבטאויות הנוגעות לישראל הן שליליות – שיעור הגבוה מכל מדינה אחרת שנבדקה. לשם השוואה, כלפי איראן הטון ברובו ניטרלי ואף נרשמו יותר התבטאויות חיוביות משליליות; כלפי סין לא נמצאו כלל התבטאויות שליליות; ואילו כלפי קטאר נרשם יחס אוהד במיוחד.

לפי המחקר, גם כאשר גוטרש מבקר את רוסיה – היקף הביקורת נמוך מזה המופנה כלפי ישראל. בנוסף, נרשמה החרפה בטון כלפי ישראל לאורך השנים, במיוחד בתקופה האחרונה.

לצד זאת, מציינים החוקרים כי גוטרש הביע במספר הזדמנויות תמיכה בזכות קיומה וביטחונה של ישראל, גינה את מתקפת מתקפת שבעה באוקטובר ואף נפגש עם משפחות חטופים. אולם, ניתוח איכותני של ההתבטאויות מצביע על דפוס חוזר: גם כאשר הוא מגנה טרור נגד ישראל – הדגש עובר במהירות לביקורת על מדיניותה. כך למשל, בהתבטאות מ-13 באוקטובר 2023 אמר: "המצב בעזה הגיע לשפל מסוכן חדש". בהמשך אותה הצהרה, התייחס לפינוי האוכלוסייה בעזה: "העברת יותר ממיליון בני אדם באזור מלחמה צפוף למקום ללא מזון, מים או מגורים, כאשר כל השטח נמצא תחת מצור, היא מסוכנת ביותר – ובמקרים מסוימים פשוט אינה אפשרית".

כמו כן, בהצהרה מינואר 2024 הגדיר: "ההפצצה הישראלית הבלתי פוסקת, היא מסע ההרס האינטנסיבי ביותר מאז שנכנסתי לתפקיד מזכ"ל". בהצהרה נוספת מאוגוסט 2025 אמר: "תקיפה אחת באה בעקבות אחרת – והובילה להרג אזרחים, כולל צוותים רפואיים ועיתונאים שביצעו את עבודתם החיונית. הכול בזמן שהעולם צופה. אני יודע שרבים מהעיתונאים כאן, יחד איתנו, איבדו עמיתים יקרים. התקיפות הללו הן חלק מקטלוג אינסופי של זוועות".

הממצאים מעלים שאלות מהותיות באשר לאובייקטיביות של מי שמכהן באחד התפקידים המשפיעים בזירה הבינלאומית.

נשיא המכון, פרופ' ידידיה שטרן, התייחס לנתונים: "הממצאים שעולים מהמחקר אינם מבוססים על תחושות או תפיסות פוליטיות, אלא על ניתוח שיטתי של מאות התבטאויות רשמיות. התמונה המצטיירת היא של פער מובהק בין האופן שבו מזכ"ל האו"ם מתייחס לישראל לבין האופן שבו הוא מתייחס למדינות אחרות".

לדבריו, "תפקידו של מזכ"ל האו"ם מחייב איזון, זהירות ואחידות בסטנדרטים, כמי שפועל מטעם ועבור הקהילה הבינ"ל כולה. כאשר מדינת ישראל, המדורגת במקום גבוה למדי במדד הדמוקרטיות של ארגונים בינלאומיים המתמחים בדירוג דמוקרטיות, חשופה לביקורת קיצונית בהיקף חריג כל כך, בעוד שמדינות טוטליטריות, עם רקע מתועד של הפרות שיטתית של זכויות אדם של אזרחיהן, זוכות ליחס מתון יותר, עולה שאלה מהותית לגבי תפקודו של גוטרש".

פרופ' שטרן מציין כי המחקר אינו מבקש לשלול ביקורת על ישראל אלא "להצביע על סטנדרט כפול שגורם מרכזי בקהילה הבינלאומי נוקט בו ביחס למדינת הלאום של העם היהודי. אנו מציעים למשרד החוץ להפיץ ממצאים אלו בקרב נציגי המדינות בארגון האומות המאוחדות".

The post מחקר: הטיה עקבית של מזכ"ל האו"ם נגד ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.