ארה"ב רואה את עצמה, מאז היווסדה, כ"מגדלור זוהר על הגבעה" – מדינה בעלת ייעוד מוסרי ודמוקרטי שאמור להאיר את העולם כולו. דימוי זה תורגם למציאות מעוררת השראה במהלך 250 שנות עצמאות אמריקאית. לא רק דומיננטיות כלכלית, צבאית ומדעית, אלא גם מקור של ערכים; מעוז של חופש ושל קִדמה. יום ההולדת העגול לאומה האמריקאית מתאים גם לבחינת היחסים בינה ובינינו. אין ספק שהמגדלור הזוהר שפע אור רב כלפי העם היהודי ומדינת ישראל. בלעדיו, הסיפור היהודי היה נראה אחרת לגמרי, לרעה. ראשית היחסים במאות ה-19 וה-20 כשארה"ב פתחה את שעריה לכ-2.5 מיליון מהגרים יהודים מאירופה, רובם חסרי כל. בעקבות ההגירה, מהגדולה בתולדותינו, כבר בתחילת המאה ה-20 היו בניו-יורק יותר יהודים מאשר בכל עיר אחרת בעולם. כך ניצלו רבים מאוד מגורלם של ששת המיליונים שנספו בשואת אירופה.

הנשיא טרומן הכיר במדינת ישראל מיד לאחר הכרזת העצמאות, והתבטא באופן מרגש: "אני מאמין שלישראל יש עתיד מזהיר – לא רק כמדינה ריבונית נוספת, אלא כביטוי של האידיאלים הגדולים של הציוויליזציה שלנו". מילים אלו הידהדו שוב ושוב בפיהם של כל הנשיאים האמריקאים שבאו אחריו. היחסים בין המדינות נשענו על תמיכה של הדמוקרטים והרפובליקנים. הם עמדו על שתי רגליים מוצקות: השותפות הערכית (הנשיא רייגן, רפובליקני: "בישראל אנשים ונשים חופשיים מדגימים יום-יום את הכוח של האומץ והאמונה") ושותפות האינטרסים (הנשיא קלינטון, דמוקרט: "כששואלים אותי מהו ההישג הגדול של מדיניות החוץ שלנו… אני חושב על השותפות בין אמריקה וישראל"). בתווך מתקיימת יהדות צפון אמריקה, הקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל, בעלת קול מרכזי, רב-השפעה, הן בציבור האמריקאי והן ביחסים מול ישראל.

צלעות המשולש

זה שנים רבות מתקיים משולש יחסים חשוב ביותר בין וושינגטון, ירושלים, ויהדות ארה"ב. טובה רבה צמחה לכל הצדדים למשולש בעשרות השנים האחרונות: ארה"ב נהנתה מהחיבור לשני הקודקודים האחרים למשולש: ישראל משמשת "מוצב קדמי" ערכי וביטחוני במזרח התיכון הגועש, המגן על המערב.

כמו כן, היא מתברכת בתרומה הענקית של המהגרים היהודים שהפכו מובילים במדע, תרבות, טכנולוגיה, בנקאות ותחומים נוספים. יש האומרים שהשקיעה היחסית של אירופה והצמיחה המהירה של ארה"ב ניזונו בחלקן מהמעבר של המשאב האנושי האיכותי שהביאה עימה ההגירה היהודית המסיבית אל מעבר לאטלנטי. גם יהדות ארה"ב פרחה עקב קשריה עם הקודקודים האחרים: ישראל שימשה מוקד זהות יהודי מרכזי וארה"ב הייתה בית בטוח שפתח את דלתותיו לקראתם ואיפשר להם שגשוג ייחודי בתולדות העם היהודי. הוא הדין עם ישראל: ההישענות על התמיכה האמריקאית רבת-הפנים ועל היהדות הפורחת בצפון אמריקה, צפנה ברכה מרובה שאיננה זקוקה לתיאור. אבל, לא לעולם חוסן. התבוננות מפוכחת במשולש היחסים בעת הזו מלמדת שכל אחת מצלעותיו מתערערת בשנים האחרונות: בצלע וושינגטון-ירושלים ניכרת ירידה משמעותית, מדאיגה, בתמיכה של הציבור האמריקאי בישראל. חלקים נרחבים מהמפלגה הדמוקרטית משמיעים קול ביקורתי בוטה כלפי ישראל, וגם רפובליקנים צעירים הולכים ומתרחקים מהקשר החם איתנו.

גם בצלע וושינגטון-יהדות ארה"ב ניכרים שינויים, כאשר גלים של אנטישמיות מצד קבוצות קצה בימין ובשמאל האמריקאי, מעלים את החשש שתור הזהב של יהדות ארה"ב עלול להסתיים. ולבסוף, בצלע ישראל-יהדות התפוצות, ניכרים בקיעים, כאשר ממשלת ישראל זנחה את טיפוח הקשרים החיוני כל כך בין שני חלקי המשפחה. הפערים בין הציבור היהודי, הנוטה לליברליות, לבין החברה הישראלית, הנוטה לשמרנות, מתרחבים והולכים. העובדות המצערות הן שמיצובה של מדינת ישראל כעוגן זהותי מרכזי עבור היהדות של צפון אמריקה, שוב איננו כשהיה. הממשלה שתוקם לאחר הבחירות תידרש למחשבה חדשה באשר לדרך שבה יש לחזק את כל אחת מצלעות המשולש. החוסן של העם היהודי תלוי בהצלחת מאמץ זה.

פורסם בידיעות אחרונות.

The post דרושים שחקני חיזוק first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אפשר לומר שמערכת היחסים שלנו עם ארה"ב של אמריקה היא מורכבת. כעם וכמדינה. לאורך 250 שנות קיומה היו שיאים, אבל גם נקודות שפל כואבות. שנים שבהן חסינו בצל העיט האמריקני שגונן וסייע, ונקודות שבהן דקר אותנו במקורו. יובלה של ארה"ב נחוג בעוד נקודת פיתול ביחסים הללו, כשחמיצות שוררת ביחס לשותפות במאבק מול איראן וכשבאופק היחסים מתקשרים עבים אפורים. ובכל זאת, ממעוף העיט, ולמרות נקודות שחורות לא מבוטלות, ראוי לעצור ולהכיר תודה ל"אומה אחת תחת האל".

בין האמריקנים הראשונים, שיעור היהודים היה פרומיל בודד. למרות זאת, היה להם תפקיד בהקמת ארה"ב. בלט הבנקאי היהודי חיים סלומון, שמימן מכספו ומכספים שגייס את הצבא המהפכני של ג'ורג' וושינגטון. זה שהביא את העצמאות. שנים בודדות לאחר הקמת הברית, בעוד היהודים באירופה שקועים בגטאות ונרדפים, הנשיא וושינגטון הבטיח לקהילה היהודית כי "ממשלת ארה"ב אינה נותנת לקנאות כל גיבוי, ולרדיפות – כל סיוע… כל אחד יישב בבטחה תחת גפנו ותחת תאנתו, ואין מחריד".

האבות המייסדים של ארה"ב, נוצרים אדוקים, ראו עצמם כבני ישראל, ואת יציאתם מאירופה לחירות ביבשת החדשה, אמריקה, כמסע יוצאי מצרים לכנען. אבל חלקם לא ויתרו גם על תמיכה ביהודים הממשיים, שסבלו מפוגרומים ביבשת הישנה. עוד לפני שהרצל הגה את הציונות המדינית, היו בארה"ב תומכים ברעיון שיבת היהודים לציון. כבר בשנת 1819 כתב הנשיא אדמס למנהיג היהודי מרדכי נח: "אני באמת מאחל ליהודים להקים ממשלה עצמאית ביהודה".

התמיכה האמריקנית נמשכה עם הקמת מדינת ישראל. הנשיא טרומן הכיר בישראל 11 דקות לאחר שהכרזת העצמאות נכנסה לתוקף. לאחר כשלושה וחצי עשורים של יחסים טובים אבל מרוחקים, עם כמה נקודות שבר, ארה"ב עמדה לצד ישראל בשעותיה הקשות. במלחמת יום כיפור, כשהמחסנים של צה"ל מרוקנים, היתה זו ארה"ב שהזרימה אמל"ח וציוד חיוניים ברכבת אווירית. מאז, ארה"ב תומכת בישראל הן כלכלית והן מדינית. גם בשל אינטרסים אמריקניים, כמובן, אך עדיין תמיכה משמעותית. במונחים ריאליים, ארה"ב העבירה לישראל עד היום כ־310 מיליארד דולר בסיוע אזרחי, ובעיקר צבאי. זאת, לצד מחויבות ארוכת שנים לשמיכה על "היתרון האיכותי" של צה"ל על פני צבאות האזור.

אכן, בהיסטוריה המשותפת הזו יש גם נקודות אפלות מאוד. גם ב"גאלדענע מדינה", שאליה נהרו מיליוני יהודים מאירופה, היתה אנטישמיות מודגשת. מכסות ליהודים באוניברסיטאות, אנטישמיות בוטה בעיתונים מרכזיים, האשמות בנאמנות כפולה. זה היה לחם חוקם של יהודים גם בארה"ב המבטיחה חירות ושוויון. האנטישמיות הזו, שנדדה לשוליים לאחר השואה, חוזרת כיום למרכז הבמה.

כתם שחור נוסף הוא הפאסיביות של ארה"ב בהצלת יהודים במלחמת העולם השנייה. גם כשהיה ברור שהפצצת מסילות הרכבת והמשרפות במחנות המוות היא אפשרית – הדבר מעולם לא קרה.

גם ביחסים עם מדינת ישראל היו נקודות שפל כואבות. בשנותיה הראשונות, ארה"ב הטילה על ישראל אמברגו נשק. לאחר מכן, כשכבשנו את חצי האי סיני במבצע קדש, ארה"ב אילצה אותנו לסגת ללא תנאים. גם מאז היחסים עמדו לא פעם בפני שבר. למשל, כשארה"ב מנעה מישראל מכה מקדימה ביום כיפור, או כשלא הטילה וטו על החלטה חריפה נגד ישראל ב־2016, ועוד.

למרות העוקץ, במבט רחב, ארה"ב הייתה, ועדיין מהווה, משענת מרכזית, לעיתים יחידה, במערכת בינלאומית עוינת לישראל. היא גם בית מאיר פנים וחם לקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם. אכן, העתיד, הן ליהודים שם והן לתמיכה בישראל משם, לוט בערפל כבד. אבל בימים האלו, עת ידידתנו הגדולה חוגגת 250 שנה, ראוי לומר לה תודה!

פורסם בישראל היום. 

The post למרות הכל, תודה אמריקה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

וגם: כיצד השרים איתמר בן גביר ומאי גולן גרמו לו להתנצל בפני 350 רבנים רפורמים, מדוע חרג מהפרוטוקול וגינה אותם ועד כמה לדעתו עמוק המשבר הנוכחי מול הממשל בארה"ב.

לכתבה ב-ynet לחצו כאן. 

להאזנה:

The post שגריר ישראל בארה"ב בפודקאסט של JPPI: חתמנו על ההסכם כי צבא לבנון התחיל להדיח קצינים שיעים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ההסכם בין ארה"ב לאיראן הוא עובדה מוגמרת, וכבר נכתבו מילים רבות על משמעויותיו השליליות לישראל. לפחות בזירה הלבנונית, זה לא היה צריך להיות ככה ויש לישראל מה לעשות בנדון. בואו נהיה כנים – מצבה האסטרטגי של ישראל בלבנון רע מזה שהיה לפני מבצע שאגת הארי. ישראל עברה ממציאות של חופש פעולה מלא בלבנון למציאות של הגבלות קשות על חופש הפעולה שלה. בנובמבר 25' ישראל סיכלה את רמטכ"ל חיזבאללה בביירות, בגיבוי אמריקני וללא שום תגובה מחיזבאללה או מאיראן. כיום, כל פעולה בדאחייה כרוכה בנטילת סיכון גבוה בתגובה איראנית ובהעמקת המתח עם ארה"ב. לצה"ל יש אומנם הישגים אופרטיביים משמעותיים בדרום לבנון, אבל הם אינם מקרבים אותנו ליעדים האסטרטגיים, ובראשם פירוק חיזבאללה מנשקו ושלום עם מדינת לבנון. זהו מצב בלתי נסבל שקשור בהצלחה האיראנית לכפות את עמדתה בלבנון, וגם בהתעקשות הישראלית לראות בחיזבאללה בעיה צבאית – למרות שמדובר בארגון שנטוע עמוק בחברה הלבנונית מזה עשורים.

את המצב הזה צריך ואפשר לשנות, למרות כל האתגרים שההסכם הזה צפוי להביא. בלבנון, למרות הכל, מתקיימת הזדמנות אסטרטגית: הצלת חיזבאללה היא אינטרס של המשטר האיראני, אבל לבנון רחוקה אלפי קילומטרים מטהרן וטרם נמצא האיראני שיסכים לסכן את חייו כדי להגן על לבנונים. להבדיל, פירוק חיזבאללה מנשקו הוא אינטרס יסוד ישראלי, וקרבתה הגיאוגרפית ללבנון מעמידה אותה בעמדת יתרון אסטרטגי ואופרטיבי על פני איראן. עם הנחישות המתאימה והאסטרטגיה הנכונה – ישראל מצויה בעמדה טובה יותר מאיראן להשיג את יעדיה בלבנון.

הארגון מבודד בלבנון

זאת ועוד. לראשונה זה שנים, לישראל יש בעלי ברית נלהבים לרצון לפרק את חזבאללה מנשקו: המשטר הסורי החדש שעוין באופן אידיאולוגי ועמוק את חיזבאללה, מגלם אפשרות לסגירה כמעט הרמטית של צינור החיים של חיזבאללה, דרכו העביר הארגון את מרבית הכסף ואמצעי הלחימה שלו. נוסף על כך, הארגון מבודד מאי פעם גם בלבנון, בייחוד בקרב העדות הלא־שיעיות אבל ככל הנראה גם בעדה עצמה. עם שחיקת התמיכה מבית וללא סוריה – חיזבאללה נמצא במצב כמעט חסר תקדים בהיסטוריה שלו.

גם מול ארה"ב יש מרחב שמאפשר שינוי. לארה"ב אין אינטרסים משמעותיים בלבנון, וניתן לקרב אותה לעמדת ישראל, בייחוד מכיוון שזו אכן משרתת אינטרסים אמריקנים. ישראל צריכה להתעקש על כך שצמצום ההשפעה האיראנית בלבנון והגדלת חופש הפעולה מול חיזבאללה הם שני יעדים שניתנים להשגה, ושהם ישרתו גם את המאמץ לפירוק חיזבאללה וגם את המאמץ להתמודד עם איראן במציאות הסכמית.

לשם כך ישראל צריכה לקדם אסטרטגיה קוהרנטית בלבנון. ברובד הצבאי, ישראל צריכה להתחיל כבר כעת מערכה ייעודית להרחבת חופש הפעולה בלבנון, שתכליתה לקבוע עובדות בשטח מתחת לסף העימות הישיר עם איראן. מבמקביל, ישראל חייבת לשלב את האופציה הצבאית עם פעולה מדינית. מדובר בצעד הכרחי גם על מנת להגיע ליעדיה האסטרטגיים וגם על מנת לרתום את ארה"ב למהלך. את גבול סוריה־לבנון צריך לחסום באופן כמעט הרמטי להברחות, באמצעות מנגנון ייעודי בשיתוף פעולה סורי־לבנוני־אמריקני־ישראלי. במקביל, ישראל צריכה לרוקן – בהובלה אמריקנית – את צבא לבנון ואת נמלי התעופה והים מהשפעות חיזבאללה ואיראן. לכך צריך שורת פעולות תודעתיות ואחרות, שתכליתן לייצר אלטרנטיבה פוליטית בעדה השיעית.

לבסוף, ישראל צריכה לקדם בכנות וברצינות את תהליך השלום עם מדינת לבנון, עימה אין לה שום סכסוך משמעותי זולת חיזבאללה. לשם כך ישראל צריכה להיות נכונה להציע למדינת לבנון גם גזרים, ולא רק מקלות, לרבות הגדרת התנאים שמימושם יאפשר רידוד מדורג של הנוכחות בדרום לבנון או את צמצום התקיפות. עצם המחשת הרצינות הישראלית בעניין זה יעניק נקודות יקרות בלגיטימציה האמריקנית והלבנונית. ישראל פועלת כעת בלבנון כחפרפרת עיוורת שאיבדה את חוש הריח: תגובתית, מגושמת, וללא כיוון. דווקא כעת, כשהנסיבות נראות מורכבות מאי־פעם, דרושה לה אסטרטגיה ויוזמה בזירה הלבנונית. וישראל יכולה לעשות זאת כעת.

פורסם בישראל היום. 

The post דילמת לבנון: דרושים גם גזרים ולא רק מקלות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים הגיעו מעל שני מיליון יהודים לשכונת הלואו איסט סייד במנהטן. הגירה המונית זו הפכה את ניו יורק לאבן הראשה של יהדות התפוצות וביססה את מעמדה כעיר היהודית הגדולה בעולם. מתוך הקהילה הענפה הזו צמחה שדרה ארוכה של פוליטיקאים יהודים בעלי השפעה היסטורית. בולט מכולם הוא הסנאטור צ'אק שומר. הוא מכהן כיום כמנהיג המיעוט בסנאט, לאחר ששימש כמנהיג הרוב בשנים 2020-2024 תחת ממשל ביידן. מדובר ביהודי שנבחר למשרה הרמה ביותר אי פעם בהיסטוריה האמריקאית, ושם במשך שנים ארוכות את הטיפוח והחיזוק של קשרי ארצות הברית וישראל בראש סדר העדיפויות שלו. עם זאת, בשנים האחרונות שומר נאלץ להתמודד עם הלחץ הגובר בתוך מפלגתו, מה שהוביל אותו לאמץ עמדות מסויגות יותר.

בשנים האחרונות אנו עדים למהפך מטריד ומסוכן בעיר ניו יורק. מעבר לעלייה הכללית בשנאת ישראל, אנו רואים מגמה מתגברת של מועמדים הנבחרים לתפקידים ציבוריים בדיוק על הטיקט הזה. הכוח המניע מאחורי השינוי התהומי הזה הוא הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, ובמיוחד תנועת הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה (DSA).

השיא של תהליך ההקצנה בא לידי ביטוי בבחירתו של איש ה-DSA זוהראן ממדאני לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. ממדאני מנהל קו עוין וקיצוני נגד ישראל, הכולל סירוב מופגן להשתתף במצעד למען ישראל. ראש העיר הנבחר קורא לעצירת נתניהו, ומדיניותו מתבטאת בשטח בהטלת וטו על חקיקה עירונית שנועדה למנוע הפגנות מאיימות מול בתי ספר יהודיים.

בנוסף, יחסו לישראל ולקהילה היהודית ברור מתמיד, כפי שבא לידי ביטוי במתקפה החריפה שניהל בשבוע שעבר כנגד שדולת איפא"ק אותה כינה "מפלצת". למרות עמדותיו אלו, הוא ממשיך לזכות לפופולריות עצומה. ממדאני הימר על תמיכה במועמדים רדיקליים כמו קלייר ולדז, בראד לנדר ודריאליזה אווילה שבלייה, כשהעמידה בתור ארוך מאוד בפארק לסלפי איתו אחרי שהניקס זכו באליפות ה-NBA מראה שיש לו תמיכה עמוקה. למעשה הלילה חל מהפך בניו יורק: מועמדי ממדאני ניצחו – ותומכי ישראל קיבלו תמרור אזהרה.

סכנת שבלייה

המוקד המדאיג ביותר היא שבלייה, שניצחה במחוז 13 את חבר הקונגרס הוותיק אדריאנו אספייאט. הרקע של שבלייה, הכולל תהליך של התאסלמות, משתלב בעמדותיה הפוליטיות הקיצוניות נגד ישראל. לצד זאת, ניכרת האווירה העוינת המכוונת כלפי נבחרי ציבור יהודים, ותיעוד מטריד מציג אותה כמארגנת ההפגנה הפרו-פלסטינית שהתקיימה יומיים בלבד לאחר הטבח ההמוני של שבעה באוקטובר.

האווירה הרעילה הזו מחלחלת לרחובות העיר ומייצרת תחושה קשה שיהודים כבר אינם רצויים בביתם, כפי שעולה מדיווחים על תחושות חוסר הביטחון הגוברות. המקרה של חבר הקונגרס היהודי דן גולדמן, שהפסיד בפריימריז לבראד לנדר, מספק הצצה לאובדן תחושת הביטחון של דמויות יהודיות במרחב הציבורי. לנדר, המזוהה עם האגף השמאלי הקיצוני, הפך למבקר קולני של ישראל והוביל קו התנגדות חריף למדיניותה. דן גולדמן גורש השבוע בבושת פנים מבית קפה בעירו, אירוע המדגים את עוצמת השבר.

מערכת הבחירות הנוכחית עמדה בחלקה הגדול על הדרישה לעצור את מכירת הנשק לישראל, קו פרשת מים עבור המועמדים שניצחו וקידשו את איבתם. במבט חיצוני, ניו יורק שהמציאה בשנות השישים את המצעד למען ישראל הופכת כיום לחוד החנית למאבק בה.

מי שרואה בכל זה "תהליך דמוגרפי" בלתי נמנע, טועה ומטעה. מדובר בהנדסה פוליטית קרה ומחושבת. בפריימריז של בחירות אמצע, מועמדים נבחרים על בסיס קולות של כמה עשרות אלפים בודדים במושבים בטוחים. השיטה הזו מאפשרת השתלטות קלה יחסית על מחוזות, המציפה את הקונגרס ואת הרשויות המקומיות בנציגים רדיקלים, בדיוק כפי שעשתה מסיבת התה למפלגה הרפובליקנית, רק בכיוון ההפוך והקיצוני. זהו ניסיון שיטתי, מבפנים, לשנות את ה-DNA של המפלגה הדמוקרטית ולהפוך אותה למפלגת קצה. האמריקאים, שמתבוננים מהצד, מבינים שזו מלחמת תרבות על דמותה של אמריקה. אם המפלגה הדמוקרטית לא תעצור את ההקצנה הפנימית הזו, היא עלולה למצוא את עצמה לא רק מחוץ לשלטון ב-2026 וב-2028, אלא מנותקת לחלוטין מהציבור האמריקאי שבשמו היא מתיימרת לדבר.

פורסם ב-Ynet

The post ניו יורק: מבירת העם היהודי למוקד עוינות לישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כזכור, מחקר של JPPI שבחן עשרות אלפי הודעות לתקשורת והצהרות רשמיות של מוסדות האיחוד האירופי לאורך כמעט עשור מגלה כי שיעור ההצהרות השליליות העוסקות בישראל זינק בכמעט 60% מאז מתקפת הטרור של חמאס.

לקריאת המחקר לחצו כאן.

The post "אובססיה מוחלטת של האיחוד האירופי כלפי ישראל" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

השערוריה החדשה מהלילה מסמנת עליית מדרגה מדאיגה בעימות התת קרקעי שמתחולל בתוך הממסד האמריקאי נגד ישראל.

ההדלפה הדרמטית לרשת NBC, לפיה סוכנות המודיעין של הפנטגון (DIA) העלתה את רמת איום הריגול המיוחס לישראל לדרגה הגבוהה ביותר קריטית, אינה אירוע אבטחת מידע שגרתי. כדי להבין את האירוע, חייבים לתת קונטקסט היסטורי. מאז פרשת ג'ונתן פולארד בשנות השמונים, ישראל נזהרת בקפידה שלא לרגל על אדמת ארצות הברית או לעקוב אחר בכירים אמריקאים. לכן, הדיווח הנוכחי מעורר תהיות רבות, במיוחד לאור העובדה שבמסמך שהודלף אין שום ראיות פורנזיות או ממצאים של ממש שמוכיחים חדירה, אלא רק "חששות" לכאורה.

היעדר הראיות מעלה את השאלה המתבקשת: האם מדובר בצירוף מקרים, או שמא ייתכן שהמסמך הזה הוא מעין מוקש או מתנת פרידה שהשאירה אחריה הפקידות המודיעינית הפורשת? כדי לענות על כך, צריך להסתכל על העיתוי. מעניין מאוד שה"מקורות" האנונימיים בקהילת המודיעין בחרו להדליף את המידע בדיוק בעת שהקונגרס עוסק בחקיקת סעיף 224 במסגרת חוק תקציב ההגנה הלאומי (NDAA) לשנת הכספים 2027.

יוזמה דרמטית

סעיף 224 הוא יוזמה דרמטית וקריטית שנועדה להעמיק, לסנכרן ולהאיץ את שיתוף הפעולה הטכנולוגי ביטחוני בין ארצות הברית לישראל. הסעיף מתמקד באתגרים המשותפים בחזית הטכנולוגיה הצבאית, כולל מערכות הגנה מפני כטב"מים, הגנה מפני טילים, בינה מלאכותית וסייבר. הוא דורש מהפנטגון למנות גורם ניהולי בכיר שירכז את שיתוף הפעולה הזה, כדי להבטיח שלכוחות האמריקאיים והישראליים יהיה את היתרון האיכותי בשדה הקרב.

האגף הבדלני בארצות הברית מנהל קמפיין תקיף נגד הסעיף הזה ומפיץ מיתוסים לפיהם הסעיף "ממזג" בין הצבאות, מעניק לישראל השפעה על שרשראות האספקה של הפנטגון, ובעיקר נותן לישראל גישה חופשית לנתונים צבאיים אמריקאיים רגישים. והנה, בדיוק כשהסעיף הזה עומד למבחן, צץ לו מסמך מודיעיני שמזהיר כי ישראל מרגלת באגרסיביות אחרי ארצות הברית. ההיגיון המוסדי של המדליפים ברור לחלוטין: איך יכול הקונגרס לאשר חוק שמעמיק את שיתוף המידע והטכנולוגיה עם מדינה שמוגדרת באותו רגע כ"איום ריגול קריטי"? מדובר בסיכול ממוקד של החקיקה.

כדי לחבר את הנקודות למחוללי הקמפיין הזה, כדאי לחזור חודשיים אחורה, אל הכתבה והסערה סביב פיטוריו של ג'ו קנט. קנט, ראש המרכז הלאומי ללוחמה בטרור (NCTC) שמונה על ידי טראמפ, התפטר ותקף את ישראל בחריפות חסרת תקדים. הוא טען כי איראן אינה מהווה איום מיידי, והאשים את ישראל והלובי שלה בגרירת אמריקה למלחמה מיותרת, תוך שהוא קושר באופן מניפולטיבי את מות אשתו בסוריה למלחמה שלטענתו ישראל יצרה.

נט אינו פועל בחלל ריק. האם התפיסה שלו משקפת גם את רוח המפקדת בקהילת המודיעין שעזבה לאחרונה, טולסי גבארד? גבארד הפגינה לאורך כהונתה עוינות מוחלטת לכל עימות צבאי באיראן.
אמנם היא הציגה את התפטרותה כצעד אישי בשל מחלת בן זוגה, אך ישנן עדויות מאחורי הקלעים שמרמזות כי היא למעשה הודחה על רקע החיכוכים הללו.

לכבול את ידי הנשיא?

ה DIA כפופה מבחינה מבנית לפנטגון, אך כראש המודיעין הלאומי גבארד שלטה בתקציב (NIP) והגדירה את מסגרת יעדי המודיעין (NIPF). האם ייתכן שהתשתית הפקידותית שהיא וקנט השאירו אחריהם מייצרת כעת מסמכים ללא גיבוי פורנזי במטרה לסכל את סעיף 224, לכבול את ידי הנשיא ולהעמיק את הבקע בין המדינות?

אבל התמונה הגדולה רחבה הרבה יותר ממאבק בתוך קהילת המודיעין. הזרם הבדלני והלאומני בתוך המפלגה הרפובליקנית ובסביבת טראמפ מנהל מערכה רב זירתית כדי להרחיק את ארצות הברית מישראל, והמודיעין והחקיקה הם רק וקטור אחד.

וקטור נוסף ומרכזי שמנוצל בימים אלו הוא הנושא הנוצרי, שהופעל בעוצמה רבה במהלך המערכה בלבנון. כדי להבין זאת גאואסטרטגית, צריך לזכור שטראמפ נשבע להגן על הנוצרים בכל מקום בעולם. ראינו זאת כשהפעיל את הצבא נגד בוקו חראם באפריקה, מהלך שסיכם בציוץ כמועד להגן על הנוצרים בעולם. על הרקע הזה צריך לראות את זימונו החריג של הפטריארך היווני לבית הלבן. אין מדובר בראש מדינה שאמור בכלל לפגוש את נשיא ארצות הברית, אלא בפעולה מחושבת של אותו פלג לאומני שמנסה לקדם נרטיב נגדנו. הפטריארך כיוון בדיוק ללבנון ולארץ הקודש כשאמר שקהילות עתיקות מבקשות לשמור על אמונתן וחופש הפולחן שלהן, וכי הבטחת הגישה לארץ הקודש היא דרישת קדם ליציבות באזור.

הלחצים הללו באו לידי ביטוי בשיחת הצעקות בין נתניהו לטראמפ סביב המשך המערכה בלבנון. צריך להגיד ביושר שהמערכה שם הושפעה בסופו של דבר גם בגלל פעולות חסרות אחריות של חלק מחיילי צה"ל שביזו את הצלב של ישוע או את הפסל של מריה. ההתנהגות המעוותת הזו, יחד עם התופעה הנוראית של חרדים שיורקים על תיירים ואנשי כמורה בירושלים, סיפקה לגורמים בוושינגטון בדיוק את התחמושת שהם חיפשו כדי לקשור לנו את הידיים. תוסיפו לכך הערות מתלהמות של פוליטיקאים שמדברים על השתלטות על דרום לבנון כולל כפרים נוצריים, וקיבלתם קמפיין מושלם שמציג אותנו כמי שמבצעים טיהור אתני.

משרד החוץ עושה מאמצים חשובים בניסיון לבלום את ההטיה הזו ברשתות. בהקשר זה, ראוי לציין את החלטתו האחרונה של שר החוץ גדעון סער למנות שליח בדרג שגריר לעולם הנוצרי. מינויו של השגריר ג'ורג' דיק לתפקיד הוא צעד אסטרטגי שאמור לעשות סדר, למתן את הבעיה ולרכז את הקשר מול הקהילות הללו, עם דגש קריטי על הנוצרים הציונים. כאשר משלבים את הכל יחד, החשדות להדלפה חסרת הראיות מה DIA במקביל לקידום סעיף 224 בקונגרס, וקמפיין הלחץ סביב הקהילות הנוצריות בלבנון ובירושלים, מתחברים לכדי תמונה שלמה. מדובר במהלך מתוזמר של האגף הבדלני להפעיל וקטורים של לחץ על הנשיא ולייצר טריז עמוק ביחסי ארצות הברית וישראל.

פורסם ב-Ynet

The post פרשיית הריגול: מי מנסה לסכסך בין ארצות הברית לישראל? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

פרופ' שרון פרדו, שלומי ברזניק, אלי קנאי וד"ר הילה זהבי

המחקר, שהתמקד בשנים 2017–2026, מוכיח באמצעות נתונים שינוי חד וברור לרעה ברטוריקה של האיחוד כלפי ישראל מאז מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה.

במסגרת המחקר בוצע ניתוח ממוחשב של למעלה מ־24 אלף הודעות לתקשורת והצהרות רשמיות של שירות החוץ האירופי (EEAS – השירות הדיפלומטי ומשרד החוץ וההגנה המשולב של האיחוד האירופי) אשר בחן באופן השוואתי את התייחסות האיחוד האירופי בתקופה האמורה למדינות שונות – ובהן ישראל, איראן, סין, טורקיה וקטאר. מתוך כלל ההודעות לתקשורת וההצהרות הרשמיות סוננו ונותחו 3,584 פרסומים רלוונטיים, מהם 895 שעסקו במישרין בישראל.

לצורך המחקר, שנעשה על-ידי אנליסטים מומחים וחוקרים של JPPI, תוך שימוש בכלים מתקדמים, בוצע ניתוח סנטימנט מבוסס בינה מלאכותית, אשר בחן האם ההודעות לתקשורת וההצהרות הרשמיות כלפי המדינות השונות נוסחו בטון חיובי, ניטרלי או שלילי.

מהממצאים עולה ש-38% מההודעות וההצהרות שאותרו ועסקו בישראל במשך כמעט כעשור, סווגו כבעלות אופי שלילי כלפי ישראל, 49% היו ניטרליות, ורק 13% היו בעלות אופי חיובי כלפי מדינת ישראל. זו, כאמור, התמונה בניתוח של כלל ההצהרות. עם זאת, כשמנתחים את ההצהרות לפי שנים, רואים את השינוי החד לרעה ביחס לישראל, לאחר אירועי ה- 7 באוקטובר. החל ממועד זה נרשמה ירידה חדה ומתמשכת במדד הסנטימנט, באופן המשקף הקשחה משמעותית וברורה והחרפת הטון של השיח האירופי כלפי ישראל.

השינוי לרעה לאחר ה- 7 באוקטובר

שיעור ההודעות וההצהרות השליליות כלפי ישראל עמד לפני ה- 7 באוקטובר על 29%, ולאחר ה- 7 באוקטובר עלה לכמעט 46%. מדובר בעלייה של כמעט 60%. בהתאם, שיעור ההצהרות החיוביות לפני הטבח עמד על כמעט 20%, בעוד שאחרי ה- 7 באוקטובר ירד שיעור ההודעות וההצהרות שסווגו כחיוביות ל-8% בלבד. שיעור ההצהרות הניטרליות ירד מ-51% ל-46%.

הגם שלאחר תחילת המלחמה בעזה, האיחוד האירופי אמנם החל לשלב במסרים הרשמיים שלו גינויים לחמאס, הכרה בזכותה של ישראל להגנה עצמית וקריאות לשחרור החטופים, הרי שככל שהמלחמה התמשכה, גברה הרטוריקה הביקורתית האירופית סביב המצב ההומניטרי ברצועת עזה, סוגיית ההתיישבות והמצב ביהודה ושומרון. חלק מההודעות וההצהרות האירופיות כללו אזהרות מפני רעב המוני, קריאות להפסקת אש וביקורת ישירה על שרים בממשלת ישראל.

ממצא מעניין נוסף העולה במחקר הוא, שב- 50.1% מתוך ההודעות וההצהרות האירופיות שעסקו בישראל, אותרו מילות מפתח הקשורות לפתרון שתי המדינות, כגון: שתי מדינות, מדינה פלסטינית, ועוד. מדובר ברטוריקה החוזרת על עצמה בהודעות ובהצהרות השונות, כנושא עקבי ומרכזי במדיניות החוץ האירופית, על אף העובדה שהשיח הפוליטי בישראל כמעט ואינו עושה עוד שימוש במונחים אלה.

רק איראן זוכה ליחס אירופי שלילי יותר מישראל

המחקר כלל גם השוואה בין ישראל למדינות נוספות בעלות קשרים אסטרטגיים עם האיחוד האירופי. מהנתונים עולה, שישראל זוכה אמנם לשיעור גבוה יחסית של הודעות לתקשורת והצהרות שליליות, אך היחס המופנה כלפי איראן שלילי אף יותר. הטון האירופי כלפי איראן הלך והחמיר במשך כמעט כעשור, ונמצא כיום בנקודת שפל.

עם זאת, צוות המחקר מציין כי בעוד שהביקורת על איראן קשורה בעיקר לאיומים ביטחוניים ישירים על יבשת אירופה – ובראשם הסיוע האיראני לרוסיה במלחמתה באוקראינה – ועסקה פחות בזכויות אדם, הביקורת כלפי ישראל ממוקדת ברובה בזירה הפלסטינית ובנושאים הומניטריים ומשפטיים.

קטאר זוכה ליחס אירופי אוהד במיוחד, טורקיה ליחס ניטרלי

היחס האירופי כלפי קטאר אוהד, עד כדי כך שכמעט ולא אותרו הודעות לתקשורת והצהרות רשמיות שליליות כלפי מדינה זו. מעל שני שלישים מפרסומי האיחוד האירופי שעסקו בקטאר במשך השנים סווגו כחיוביים.

גם טורקיה, שהיא בעלת קשרים ענפים עם האיחוד האירופי והיא מועמדת להצטרפות כמדינה חברה מלאה בו, זוכה ליחס ניטרלי ברובו, עם כ-75% מהפרסומים שסווגו כניטרלים. זאת, על אף שטורקיה תחת הנהגתו של רג'פ טאיפ ארדואן הינה דמוקרטיה בנסיגה המזוהה עם הפרת זכויות אדם, רדיפת האופוזיציה, התקשורת והאקדמיה. רק 10% מההודעות לתקשורת וההצהרות הרשמיות שעסקו בטורקיה סווגו כשליליות, וכ-15% סווגו כחיוביות.

נשיא המכון למדיניות העם היהודי פרופ' ידידיה שטרן, נשיא JPPI: "אירופה, היבשת שהיתה בעבר בית לרוב בני העם היהודי, מפנה כיום עורף ליהודים: ברחובות, גוברת השכיחות והעוצמה של מופעים ספונטניים של אנטישמיות. בחלק מהפרלמנטים המדינתיים נקבעים חוקים שדוחקים את היהודים החוצה עקב איסור על מילה ועל שחיטה כשרה. והנה, המחקר הנוכחי מלמד שלא רק הרחוב ומדינות ספציפיות, אלא גם האיחוד האירופי עצמו מפעיל סטנדרט כפול שלילי ביחסו למדינת ישראל. על ישראל לרכז מאמץ לשינוי המגמה באמצעים מגוונים. אין להסתפק בהסברה, אלא לטפל באיום כערכו: איום על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל."

פרופ' שרון פרדו, אחד מעורכי המחקר ומומחה לאיחוד האירופי: "אחד ההיבטים הבולטים העולים מהמחקר הוא פער שקיים בין עוצמת הביקורת הרטורית האירופית לבין המדיניות המעשית בפועל של האיחוד האירופי לאורך השנים. ישראל היא כיום שותפת הסחר ה-27 של האיחוד האירופי והשלישית באזור אגן-הים התיכון, והאיחוד האירופי הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, עם כ-32% מסך הסחר הישראלי בסחורות. היקף הסחר הדו-צדדי בשירותים עמד בשנת 2024 על כ-27 מיליארד אירו, והאיחוד הוא גם שותף המחקר והמדע הגדול ביותר של ישראל. עד לאחרונה, חרף ביקורתו הפומבית כלפי ישראל, האיחוד האירופי התקשה לקדם צעדים אופרטיביים משמעותיים נגדה, בין היתר גם בשל התנגדות הונגריה בהנהגתו של ראש ממשלתה לשעבר, ויקטור אורבן. השינויים הפוליטיים בהנהגת המדינות החברות באיחוד האירופי, עלולים עתה להשפיע גם על היכולת לתרגם את השיח הביקורתי האירופי לצעדים מדיניים מעשיים כנגד ישראל. על האיחוד האירופי לאמץ גישה מאוזנת, עניינית וחיובית יותר כלפי מדינת ישראל, אם ברצונו להיות שחקן משמעותי ואמין בשולחן הדיונים האזורי".

The post ניתוח: מאז ה-7 באוקטובר האיחוד האירופי החריף את הטון נגד ישראל בהצהרותיו הרשמיות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post תתבעו. אל תאיימו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.