כיהודי שנולד בניו יורק וחי בירושלים בשמחה, אני לא מבין למה יש ציונים — מהשמאול והHמין — שמרגישים איזשהו צורך לזלזל ביהודים בגלות – במיוחד ביהודי ארה"ב.

לפני 40 שנה עמוס עוז הגיע להרווארד והכריז: אני וכל אזרחי ישראל חזרנו לבמה המרכזי של ההיסטוריה היהודית ואתם בגלות רק הקהל – עומדים בצד. ולפני שבוע חגי סגל במקור ראשון התייאש מהעלייה המינימלית של יהודי ארה"ב והכריז שאם הם לא יעלו ארצה הזמן הגיע להתנתק מהם. אני חולק. אנחנו זקוקים זה לזה, ונדרשת ציונות זהותית חזקה בישראל וברחבי העולם היהודי – דווקא בעת הזו.

סגל מציג את תימהונם של רבים מזרם הציונות הדתית שנולדו בארץ. זהותם שוזרת בהרמוניה בין אלוהים, התורה, הארץ והמדינה עד שהם אינם יכולים לדמיין כיצד "אורתודוקסים" יכולים להיות יהודים קפדניים, ציונים גאים, אך להתגורר בחו"ל. יתר על כן, אף "הצדקות" העבר של יהודי ארה"ב התעמעמו.

בעבר נהגנו לומר שאמריקה רחוקה מדי, עשירה מדי וחופשיה מדי מאנטישמיות מכדי שציונות המבוססת על עלייה תצבור תאוצה. אך המרחק כמעט ואיבד ממשמעותו בעידן האינטרנט, ניתן לבנות חיים מצליחים בישראל, והאנטישמיות הולכת וגוברת. עם זאת, מניסיוני כעולה גיליתי: עלייה אינה לבעלי לב חלש. זהו הדבר הקשה, הנועז ואף המופרך ביותר שעשינו כמשפחה. עם זאת, לאחר שנים כאן, אני יכול להוסיף: גם הדבר הטוב ביותר.

ליהדות אמריקה, כמובן, יש פנים רבות, והיא שרויה בבלבול עמוק בזמנים אלו. סקר בפברואר מצא כי רק 37% מיהודי ארה"ב מכנים את עצמם "ציונים", אף על פי כן ש-88% מאמינים שלמדינת ישראל יש זכות להתקיים כמדינה יהודית, ורק 7% מגדירים עצמם כ"אנטי-ציונים". כעת, כאשר רבים מיהודי ארה"ב מתנגדים לטראמפ, לנתניהו ולמלחמה הנוכחית באיראן, הם חווים ירידה מדאיגה בשייכות, במקום גל העלייה בגאווה שלאחר ה־7 באוקטובר. מצב זה מותיר מרחב פעולה נרחב לתנועה ציונית גאה וחיובית.

דווקא משום שרובם אינם דתיים, יהודים אמריקאים זקוקים לציונות זהותית, המדגישה את העם – ותומכת בנחישות בזכותה של ישראל להתקיים. נדרשת "ציונות זהותית" המציעה לכל יהודי קהילה, היסטוריה, מסורת, קרקע מוצקה, גאווה, מטרה, ותחושת שליחות. כיו"ר ועדת החינוך של תגלית, אני תמיד רואה כיצד ביקור קצר בישראל יכול להניע צעירים יהודים להתחיל מסע זהותי סביב ציונות ואהבת הארץ כשער לעולם היהדות.

אז מסקנתי הפוכה מזו של סגל: קדימה! עלינו להשקיע יותר ויותר בחינוך ציוני. יהודים אמריקאים יצליחו באופן טבעי להדוף אנטישמיות, להגן על ישראל, וכפי שעשו רבים מאיתנו, הציונים שנולדו באמריקה במהלך השנים, למצוא את עצמנו גאים, חופשיים, מושרשים, מבוססים ומאושרים יותר, בין אם נעלה ארצה ובין אם לא.

ובונוס נוסף: ציונות אמריקאית תוססת טובה גם לישראל. בעקבות ה-7 באוקטובר, יהודי ארה"ב תרמו סכומי כסף גדולים וציוד חיוני לחיילים. הם עומלים על מנת לבנות גשר חי ויציב בין ישראל לבין מעצמה גדולה זו, שממשיכה להיות חברתנו הטובה ביותר. ציונים אמריקאים גאים גם עוזרים לישראלים להבין כמה מדינתנו מיוחדת וכיצד הגנה ופיתוח של המולדת טובים ליהודים ברחבי העולם – ולעולם כולו.

אני גאה שהתנועה הציונית התבגרה, והתעלתה על "שְׁלִילַת הַגּוֹלָה". עכשיו זה לא הזמן לחזור אחורה, אלא לפנות לכיוון של שותפות גדולה יותר, הדדית יותר, של "אימוץ הגולה" – לחבק את האחים והאחיות שלנו תוך הבנה כי ישראל תישאר המרכז והעוגן של החיים היהודיים, מולדתו העתיקה של העם היהודי וביתנו הנצחי.

פורסם בערוץ 7.

The post דווקא עכשיו – זמן לחבק את יהדות ארה"ב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הפיגוע הנורא בסידני הציף ליום או יומיים את כלי התקשורת בתמונות ודיווחים על האירוע ועל הקהילה היהודית במקום. אבל החיים היהודיים בסידני ובמדינות רבות בעולם נעשו מורכבים ומאתגרים גם בימי שגרה. למרות זאת, ההתעניינות של הציבור הישראלי ונבחריו ביהודים שחיים מחוץ לישראל מוגבלת. אלא שמשמעותה של מדינה יהודית היא גם אחריות ליהודים בתפוצות.

ב־7 באוקטובר, לאחר שהדיווחים הראשונים על הזוועה התחילו לזרום, יהודים בכל העולם עמדו לצידה של ישראל – בהפגנות תמיכה ברחובות הערים, בתמיכה פוליטית ובתמיכה כלכלית חסרת תקדים שנמשכת עד היום. אף שידעה עליות וירידות, הסולידריות היהודית עם ישראל משמעותית מאז קום המדינה.

היחס בישראל אל יהודי התפוצות שונה. הוא אומנם השתפר מאז שפרצה המלחמה, אבל עדיין נע בין מודעות כללית לקיומם ובין אדישות ואף טינה בשל תפיסות פוליטיות שישראלים מייחסים להם. הבעיה קיימת גם במדיניות הממשלתית. תקציבו של משרד התפוצות דל, וגם ההשקעה התקציבית הכללית של הממשלה בתפוצות נמוכה מאוד – כ-0.14% מתקציב המדינה.

השנתיים האחרונות היו המאתגרות בתולדותיה של מדינת ישראל, אבל היו גם המאתגרות והמסוכנות ביותר ליהודים בעולם מאז השואה. הנעשה בעזה והביקורת הגואה על מדיניות ישראל השפיעו באופן ישיר על ביטחונם האישי של יהודי תבל. המלחמה העמידה את היהודים, ובעיקר את הצעירים שבהם, בפני משבר זהות. הממסד היהודי במדינות השונות פעל כמובן להתמודד עם האתגרים, אבל היקפם דורש גם סיוע ישראלי.

מכוח חובתה המוסרית כמדינה היהודית היחידה, מכוח הנאמר במגילת העצמאות ומכוח המחויבות החוקתית שהמדינה לקחה על עצמה במסגרת חוק הלאום, ישראל צריכה לפעול למען היהודים בתפוצות בעיתות משבר ובעיתות שגרה. גם בשעות קשות שלה, היא אינה יכולה לשכוח את תפקידה זה.

כדי לעמוד לצד יהודי התפוצות כשם שהם עומדים לצידנו צריך להשקיע יותר ולעשות יותר. המאבק באנטישמיות הוא רכיב אחד. לצידו ישראל צריכה להשקיע בחינוך לזהות יהודית ולציונות, בעיקר במקומות שבהם המשאבים מוגבלים. בנוסף, על מנהיגי המדינה להושיט יד ליהודים בתפוצות. מפרוץ המלחמה, המנהיגות היהודית וגם ״היהודי הפשוט״ עשו מאמץ כדי להראות לנו – בביקורים ובסיוע בדרכים שונות – עד כמה הם רואים אותנו ומזדהים איתנו. אנחנו, הישראלים, מנהיגים וגם אזרחים, צריכים לשדר להם מתוך נכונות להשקעה ממשית שאנחנו רואים אותם. שאכפת לנו. שאנחנו עם אחד.

פורסם במעריב.

The post משמעותה של מדינה יהודית היא גם אחריות ליהודים בתפוצות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"מה ניתן לעשות כדי לסייע ליהודים אמריקנים צעירים שמזדהים כציונים, תומכים בזכותה של ישראל להתקיים, ומסתכנים בימים האלה בנידוי חברתי או אפילו איבוד הפרנסה? צעירים בתחומי האמנות והרוח לדוגמה, שנתקלים בדלתות סגורות, אם יסרבו להתנער מישראל?" את השאלה הלא פשוטה הזו העלתה בפני לאחרונה אמא אמריקנית יהודייה שתומכת שנים ארוכות בישראל, כספית וציבורית. אמא מודאגת.

מאז החרפת משבר הרעב ברצועת עזה והביקורת הקשה על ישראל בעולם בקיץ האחרון, ובזמן שישראל הופכת עקב לצד אגודל מדינה מוקצה בינלאומית, אפשר לזהות בשיחות עם יהודים שתומכים בישראל ורוצים בשגשוגה תגובה חדשה – מבוכה. מבוכה מהמלחמה המתמשכת, מבוכה מהעדר האופק לעסקה להחזרת החטופים (נושא שיהדות ארה"ב מסורה לו באופן מעורר השתאות), מבוכה מחוסר היכולת שלהם להסביר החוצה לסביבתם (העוינת לעיתים) מה האסטרטגיה של ישראל, כאשר כלפי פנים – הם עצמם לא מבינים אותה.

למען הסר ספק, לא מדובר בקהל פרוגרסיבי שסובל מ-WOKISM ומזדהה עם ההפגנות בקמפוסים, אלא במעגלים המסורים ביותר לישראל אחרי 7 באוקטובר – יהודים שתורמים לישראל כסף, זמן ותמיכה ציבורית. הם לא היססו להתייצב לצידנו גם מול גל אנטי-ישראלי ואנטישמיות שהלכו והתעצמו בשנתיים האחרונות ומשפיעים עמוקות על חייהם וחיי ילדיהם. הם לא מצמצו, להפך: "יהודי 8 באוקטובר" גילו שהזהות היהודית שלהם התעצמה ביום שאחרי. ועבור רבים מהם הקשר לישראל הפך עמוק יותר.

חוסר התוחלת של המצב הנוכחי במלחמה, חוסר היכולת של הממשלה להציג לישראלים, ולעולם, אסטרטגיה ארוכת טווח ומטרות ברורות – מובילים את הקהילה היהודית בארה"ב למשבר הולך ומבעבע. 92% מיהודי ארצות הברית חושבים שההתפתחויות האחרונות במלחמה מגבירות את תחושת חוסר הביטחון של יהודים במדינות שונות ופוגעת באחדות הפנימית של הקהילות היהודיות עצמן. 75% מהם מודאגים מהאפשרות שישראל תהפוך למוקצה במדינות המערב (על פי מדד "קול העם היהודי" של המכון למדיניות העם היהודי).

האם ישראל צריכה לנווט את מהלכיה במלחמה על פי השפעתם על יהדות התפוצות? ממשלת ישראל אמורה להיות מסורה בראש ובראשונה לביטחונם ורווחתם של אזרחיה הישראלים. עם זאת, כאשר קבינט יושב להכריע על המהלכים הבאים במלחמה, מצופה ממנו לקיים דיון מעמיק, רציני ורחב יריעה על כלל ההשלכות; וההשפעה של המלחמה על יהדות אמריקה, או אירופה, חייבת להיות חלק בפאזל המורכב הזה. לא רק באופן סימבולי, אלא מהותי.

יתרה מכך, ניתן לראות בחודשים האחרונים שיש קשר ישיר בין ההשפעה של פעולותיה של ישראל במלחמה על מעמדה בעולם, לבין ההשפעה של אותן פעולות על מצב יהדות התפוצות; כלומר, אלה לא אינטרסים סותרים שיש להכריע ביניהם, אלא שני מדדים שנמצאים בהלימה מוחלטת. ככל ששמה של ישראל מובאש בעולם, ככל שהיא הופכת למדינה מוקצה בזירה הבינלאומית, באופן שמסכן את עתידה ובטחונה, כך מצבם של יהודי התפוצות, במיוחד אלה שמשמרים את הברית עם ישראל, הולך ומורע.

גם מי שאיננו סבור שיש להתחשב ביהדות התפוצות בעת קבלת החלטות של ממש במלחמה בעזה, צריך לכל הפחות לקחת בחשבון את ההשפעה המסוכנת של התבטאויות קיצוניות וחסרות אחריות (או מוסר) המגיעות מפיהם של חברי כנסת ושרים בקואליציה, ומצוטטות ברחבי העולם; התבטאויות שמרעות עוד יותר את מצבם וביטחונם של יהודים בתפוצות. לאמירות הללו אין כל קשר עם ניהול המלחמה או הצלחה בה, כנראה שלהפך.

לקהילות היהודיות, שנתנו גב לישראל בתקופה הקשה בתולדותיה, מגיעה תשומת לב רבה יותר מצד מדינת ישראל – מדינה שהם רואים בה, עדיין, בית שני.

פורסם בידיעות אחרונות.

The post מודאגים, מובכים, חוששים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מדד קול העם היהודי של המכון לחודש אוגוסט בחן, בין השאר, את עמדות יהודי ארה"ב כלפי המלחמה בעזה והיחס לישראל. על פי הסקר, רוב יהודי ארה"ב מודאגים מאפשרות שישראל תהפוך למוקצה במדינות המערב.

בהשוואה ליהודים בישראל שהשיבו לשאלה זו בסקר JPPI לחברה הישראלית, שיעור המודאגים בקרב יהודי ארה"ב גבוה יותר – בעוד שבישראל 62% מהיהודים מודאגים מאפשרות שישראל תהפוך מוקצה במדינות המערב, 75% מהיהודים בארה"ב השיבו שמודאגים (מאוד מודאגים + קצת מודאגים) מאפשרות זו.

כפי שפורסם לאחרונה, קבוצת מנהיגים יהודים הזהירה את ראש הממשלה נתניהו במכתב מטעמם מהשלכות מדיניותה של ישראל בעזה על יהודים ברחבי העולם. המנהיגים ציינו כי פעולותיה של ישראל אינן פוגעות רק במעמדה של המדינה עצמה, אלא גם מקרינות על חיי הקהילות היהודיות בתפוצות.

לדבריהם, ההתפתחויות האחרונות מגבירות את תחושת חוסר הביטחון של יהודים במדינות שונות ופוגעת באחדות הפנימית של הקהילות היהודיות עצמן. חשש זה מתבטא כאשר רוב מוחלט (92%) של משתתפי הסקר מסכימים עם טיעון זה, אך ישנו חוסר הסכמה ביחס להשלכות שצריכות להיות לו על אופן הפעולה של ישראל.

מחצית מהמשיבים (47%) סבורים כי ישראל חייבת לשקול את השפעת פעולותיה בעזה על הקהילות היהודיות בתפוצות. מנגד, 45% חושבים שפעולותיה של ישראל בעזה צריכות להיות מכוונות להשגת ניצחון צבאי, ללא התחשבות בהשפעה של המדיניות על הקהילות היהודיות בתפוצות.

זהות יהודית

כמחצית מהמשיבים הודו כי הם מסתירים את יהדותם לעיתים (42%) או תמיד (9%) כאשר הם יוצאים לנסיעה או טיול בסביבה לא מוכרת. מעניין לציין כי רוב גדול בקרב משתתפי המדד החרדים ענו שאף פעם אינם מסתירים את יהדותם – 53% השיבו שאינם נוהגים כך כשהם בנסיעות, ועוד 18% השיבו שממילא נוסעים לעיתים רחוקות בלבד.

לקראת סוף הקיץ וחגי תשרי, בחנו החודש כיצד משתתפי הסקר מתכננים לציין את החגים: מחצית מהמשיבים (53%) מעידים כי הם מתכננים להשתתף בתפילה יותר מפעם אחת. חמישית (18%) השיבו כי ישתתפו בתפילה לפחות פעם אחת.

כיבוש עזה

כמחצית (47%) ממשתתפי הסקר סבורים שלישראל לא הייתה ברירה אלא לצאת למבצע לכיבוש עזה, ושאינה יכולה להשלים עם מצב שבו חמאס יישאר בשלטון בעזה. שליש מהם (34%) סבורים כי ישראל עושה טעות בהחלטה להיכנס לעזה, מכיוון שיש לה אפשרויות טובות יותר להשיג את מטרותיה.

רק עשירית (10%) חושבים שישראל צריכה להפסיק את המלחמה, גם אם משמעות הדבר היא שחמאס יישאר בשלטון.

בחלוקה לפי הצבעה – בעוד שרוב (85%) מצביעי טראמפ היהודים סבורים כי לישראל לא הייתה ברירה וכי היא קיבלה החלטה נכונה, רק רבע מהיהודים שהם מצביעי האריס בבחירות 2024 (26%) סבורים כי לישראל לא הייתה אפשרות לבחור אחרת.

מחצית (49%) ממצביעי האריס היהודים מאמינים כי ישראל טועה במהלך שהיא מתכננת וכי יש דרכים טובות יותר להשגת מטרותיה. כשליש (32%) מיהודי ארה"ב מרגישים שישראל "מנצחת או ניצחה" במלחמה, לעומת כמחצית (48%) מהיהודים בישראל שהשיבו בסקר מדד החברה הישראלית של חודש אוגוסט שהם מרגישים כך. מנגד 37% מיהודי ארה"ב , ו-30% מהיהודים בישראל לא מרגישים שישראל "מנצחת או ניצחה" במלחמה.

נשיא JPPI (המכון למדיניות העם היהודי), פרופ' ידידיה שטרן:

"הסקר מלמד כי דרך ניהול המלחמה משפיעה באופן ישיר ועצים על תחושת חוסר הבטחון של יהודי התפוצות בביתם הם. קרוב למחציתם מצפים ממדינת ישראל להתחשב בכך, אך בפועל, קול זה איננו מיוצג בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל. חוק הלאום קובע ש"המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי …הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם.

"יש לתת למחויבות הזו תוכן מעשי באמצעות מיסוד של פונקציה פנים ישראלית שתציף את שיקולי שלומם של יהודי התפוצות בכל מקום שבו מתקבלות החלטות משמעותיות שעלולות להשפיע על גורלם".

**

הסקר מתבצע באמצעות פאנל "קול העם היהודי", המנתח את תשובות הנסקרים עפ"י הזרמים הפוליטיים והדתיים המרכזיים ביהדות ארה"ב. את סקר קול העם היהודי עורכים ומנתחים חוקרי JPPI שמואל רוזנר ונוח סלפקוב, עם יעוץ מדעי של פרופ' דויד שטיינברג.

הסקר המלא כאן.

The post רוב יהודי ארה"ב סבורים שלפעולות ישראל בעזה יש השלכות ישירות עליהם first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאת: ד"ר גילה אמאטי, שלומי ברזניק 

The post מחקר: הדרשות בארצות הברית והפוליטיקה הישראלית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בבית הספר היהודי שבו הילדים שלנו לומדים, מונים מדי בוקר את מספר הימים שהחטופים שלנו בשבי ומתפללים לשלומם. הכניסה לבית הספר מעוטרת בסרטים צהובים ובשלט שמבטא תקווה לשובם. בבתי כנסת יהודים ברחבי אמריקה מתפללים מדי שבת לשובם. בולדר קולורדו, שבה נפצעו בסוף השבוע שמונה יהודים באירוע טרור מזעזע, לא לבד. באינספור ערים ועיירות צועדים למען החטופים בכל שבוע, בקריאה לשחרורם המהיר. בזמן שבישראל גורמים פוליטיים הפכו באופן מכוון את המאבק למען החטופים למקור לקיטוב ולמחלוקת, יהודים ברחבי ארצות הברית, מכל הזרמים, מפגינים תמיכה בלתי מעורערת במאבק ומגלים שהקשר שלהם לישראל עמוק יותר ממה שחשבו או ידעו על עצמם לפני 7 באוקטובר.

מדי פעם אני שואלת את עצמי עד כמה גם אנחנו, הישראלים, גילינו את עומק הקשר שלנו לאחים ולאחיות שלנו בצפון אמריקה? האם אנחנו בהכרת תודה על ההתגייסות המדהימה של רבים כל כך מהם למעננו? בתרומות, במשלחות מנהיגים ורבנים שהגיעו ללא הפסקה לארץ תחת מטר הטילים, או יחידים שהגיעו להתנדב בבתי חולים ובשדות חקלאיים בעיצומה של המלחמה? עד כמה אנחנו מודעים למאמצים שלהם להשפיע על דעת הקהל האמריקנית ועל הפוליטיקאים בגבעת הקפיטול? והאם אנחנו מרגישים אחריות על כך שבסופו של דבר הם משלמים מחיר על הקשר שלהם לישראל?

המקור הוא האנטישמיות העתיקה שמרימה את ראשה בכל דור בכיסוי אחר, ובכל זאת נדרשת מאיתנו כישראלים הכרה שכל הסלמה או החרפה בחלקת האדמה הקטנה שלנו גולשות ומשפיעות באופן מיידי או מושהה על יהודים מעבר לאוקיינוס. עבורנו הישראלים, התאריך הקובע הוא 7 באוקטובר. בקרב יהדות ארה”ב מדברים הרבה דווקא על 8 באוקטובר – היום שבו יהודים התעוררו לנחשול עצום של אנטישמיות. בציפייה לתמיכה, הירתמות וסיוע מהשותפים הלא יהודים שלהם לדרך, התבוננו ימינה ושמאלה וגילו שהם בודדים למדי במערכה.

הם דווקא תמיד היו שם, התייצבו ראשונים למען מאבקים של מיעוטים אחרים, שחורים, נשים, קהילה גאה, מהגרים; מימי הרב אברהם השל שצעד לצד מרטין לותר קינג ג'וניור בהפגנה בסלמה, אלבמה, ועד למאבקים חברתיים של המאה ה-21. ובכל זאת, ב-8 באוקטובר הם חשו לעיתים קרובות מדי בדידות עמוקה. ולא רק בקמפוסים של האוניברסיטאות.

באותו יום התערער לא רק הביטחון שלהם בחוזקה ובקיומה של מדינת ישראל, ספינת האם הרחוקה, אלא גם הביטחון הנינוח והטבעי שלהם בבית באמריקה. במשך יותר מחצי מאה, תור הזהב של יהודי ארה"ב, יהודים היו חלק בלתי נפרד מהחלום האמריקני: בתרבות, בכלכלה, באקדמיה, בפוליטיקה. אין נתיב מוצלח שבו לא תפגוש בדרך יהודים, באופן לא פרופורציונלי לשיעורם באוכלוסייה. הם נחשבים לאחת מקבוצות המהגרים המצליחות ביותר בתולדות אמריקה. אבל מה שהם גילו, כפי שמגיש הפודקאסט המצליח דן סינור תיאר בנאום חשוב לאחרונה, זה שהם prominent but weak – בולטים, אך חלשים; בעמדות מפתח – אבל חסרי עוצמה.

בשיחה עם מנהיגים בולטים בקהילה שומעים ניתוח דומה. גל האנטישמיות לא נובע בעיקרו מזינוק מפחיד במספרם של האנטישמים מימין ומשמאל, הם עדיין מיעוט, אבל חברי המיעוט מצאו זה את זה ברשתות החברתיות, ועל-ידי כך מצליחים לעבור מהשוליים למקום מרכזי יותר בשיח. אם בעבר לא היו למיעוט זה מרחבים רבים לביטוי, והיו בושה או חשש להפגין את הדעות החשוכות שלהם, כעת הם מצאו קהילה והם מזינים זה את זה. הנראות שלהם גבוהה יותר, התעוזה גוברת, ובניגוד לעבר יש להם יכולת מסוכנת לסחוף אחרים ברשתות.

שינוי נוסף הוא שעד לאחרונה כלל האצבע המקובל היה שאנטישמיות בשמאל באה לידי ביטוי בשיח שנאה בהפגנות קולניות בקמפוסים ולכל היותר בוונדליזם, ואנטישמיות בימין היא שאחראית לאירועי טרור רצחניים דוגמת הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג ב-2018. שני אירועי הטרור האחרונים ניפצו את המשוואה הזו. החשש מאלימות וטרור הוא משני צידי הקיצון הפוליטי.

רצח עובדי השגרירות ליד המוזיאון היהודי בוושינגטון והמתקפה על יהודים שיצאו לצעוד למען אחיהם ואחיותיהם שבשבי בעזה בקולורדו, מוסיפים לבדידות שפקדה את הקהילה היהודית באמריקה אחרי 7 באוקטובר גם פחד עמוק. הגאווה בזהות היהודית שהתעוררה בהם ב-8 באוקטובר – הובילה אותם לענוד יותר מאי-פעם שרשראות מגן דוד, סיכות ודסקיות למען החטופים. כעת הגאווה הזו מלווה בחשש מפגיעה פיזית של ממש. החובה המוסרית שלנו כישראלים היא להתייצב לצידם, כפי שהם התייצבו למעננו – בראש ובראשונה כדי שיידעו, שירגישו, שהם לא לבד.

פורסם בידיעות אחרונות

The post עלינו להתייצב לצידם, כפי שהם התייצבו למעננו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כך עולה מנתוני סקר מדד "קול העם היהודי" של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) בקרב יהודי ארה"ב, המהווים כמעט מחצית מהיהודים בעולם, המתפרסמים כעת.

מכלל המשיבים בסקר, כשני שליש (63%) אומרים שהמדיניות החדשה של ארה"ב כלפי אוקראינה גורמת להם להיות ״יותר מודאגים״ ממדיניות ארה"ב כלפי ישראל.

לפני כחודש צוינו שלוש שנים לפרוץ המלחמה בין רוסיה ואוקראינה. הנשיא טראמפ שינה את גישת ארה"ב לסכסוך, ומפעיל לחץ על אוקראינה. מרבית משתתפי הסקר מקרב יהודי ארה"ב (74%) לא תומכים במדיניותו של טראמפ בעניין זה.

גם בלי קשר למלחמה באוקראינה, יהודי ארה"ב הם, ככלל, ספקנים למדי בקשר לטראמפ, לרבות בהקשר הישראלי: רק כרבע (27%) מכלל משיבי הפאנל מעידים כי יש להם הרבה ביטחון בכך שטראמפ יעשה את הדבר הנכון במה שנוגע ליחסי ארה"ב וישראל, בעוד ש- 38% מעידים שבכלל אין להם ביטחון שטראמפ יעשה את הדבר הנכון בנושא זה, וכשליש (32%) אומרים כי יש להם אמון מועט שנשיא ארה"ב יעשה את הדבר הנכון בהקשר היחסים בין המדינות.

ביחס לחודש שעבר חלה החודש ירידה קלה בשיעור המשיבים שמעידים כי יש להם "הרבה ביטחון" שטראמפ יעשה את הדבר הנכון בהקשר זה (בחודש שעבר 32% השיבו כך, ואילו החודש 28%).

סקר מדד "קול העם היהודי" ממשיך לבחון את האופן בו תופסים משתתפי הפאנל את התמיכה של ארה"ב בישראל. 46% סבורים שארה"ב תומכת בישראל במידה הנכונה (בחודש שעבר 57% השיבו כך), שליש (34%) חושבים שארה"ב לא תומכת מספיק בישראל (בחודש שעבר 18% השיבו כך) ואילו כשמינית (13%) סבורים שארה"ב תומכת בישראל יותר מידי.

הפער בנתונים לעומת החודש שעבר משמעותי, אך דומה למדי לחודשים מוקדמים יותר. ייתכן שהיתה השפעה קצרת טווח של חילופי הממשל, או סיבה אחרת לנתון חריג בחודש שעבר.

המחקר מתבצע באמצעות פאנל "קול העם היהודי", המנתח את תשובות הנסקרים עפ"י הזרמים הפוליטיים והדתיים המרכזיים ביהדות ארה"ב. את סקר קול העם היהודי עורכים חוקרי JPPI שמואל רוזנר ונוח סלפקוב, עם יעוץ מדעי של פרופ' דויד שטיינברג.

הסקר המלא והמפורט יפורסם בקרוב.

The post מדד 'קול העם' לחודש מרץ 2025: רוב יהודי ארה"ב חוששים שיחסו של טראמפ לאוקראינה ישפיע לרעה על ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כלפי חוץ, אין ממלכתי יותר מהצורך להיאבק באנטישמיות. המאבק באנטישמיות הוא עניין שבקונצנזוס, הן בישראל והן בהרבה ממדינות העולם החופשי. כולם אוהבים לטעון שהם דוחים אנטישמיות ונאבקים בה. ואולם, כנס ממלכתי אחד שארגנה ישראל חושף את מה שאנו שלרוב מנסים להצניע: כי גם המאבק באנטישמיות נגוע בפוליטיקה. הוא נגוע בפוליטיקה בתוך מדינות העולם, הוא נגוע בפוליטיקה במרחב הבינלאומי, והוא נגוע בפוליטיקה בתוך העם היהודי עצמו. הבעיה היא, שאם לא נצליח לנהל את הפוליטיקה של האנטישמיות בתוכנו – בתוך העם היהודי – בוודאי שלא נוכל להתמודד עם זו שפושטת בעולם.

יהדות אירופה כמרקחה: לכנס הממלכתי המרכזי על המאבק באנטישמיות בהובלת משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות הוזמנה שורה של אנשי ימין קיצוני ממדינות אירופה – אנשים הנתפסים על ידי הקהילות היהודיות כ"סדין אדום". בעיני ראשי הקהילות, זוהי תקיעת סכין בגבם. בזמן שהם נאבקים בשד הרדיקלי – מדינת ישראל נותנת לו תעודת הכשר.

מנגד, בממשלת ישראל יש גם מחשבות אחרות: בעת שחלקים נרחבים באירופה הולכים ומפנים עורף לישראל, דווקא עם מפלגות הימין מצאה ישראל אינטרסים משותפים. אף אם אין הדבר נובע מאהבת מרדכי, השנאה והחשש מהשתלטות זרים/מוסלמים על אירופה מציגים בפני ישראל הזדמנות. אולי כך, יחול אפילו שינוי בגישת הימין כלפי היהודים. בבחינת, מה שטוב לישראל יהיה לאורך זמן טוב גם ליהודים.

מטרת טור זה אינה להכריע בין הגישות. אם תרצו, זהו טור על התפכחות.

שנים שאנו מספרים לעצמנו שישראל נאבקת באנטישמיות. קבענו זאת אפילו בחוק יסוד – הוא חוק הלאום, לפיו ישראל תפעל להגן על יהודי התפוצות. אבל זו אינה התמונה המלאה. בפועל, ההשקעה האמיתית של ישראל באנטישמיות היא פרומיל מהתקציב השנתי שלה (אף שהמדובר בעניין המאיים על בטחונה הלאומי), היקף הטיפול בנושא ידע עליות ומורדות, אבל יותר מכל – אנחנו לא באמת מדברים בקול אחד בנושא. כמו בכל עניין חברתי, גם באנטישמיות יש פוליטיקה.

אירוע הכנס אינו אלא מקרה מבחן, המציג את המתחים שבין ישראל לבין יהדות התפוצות בתחום זה. מתחים כאלה לא חסרים. מאז ומתמיד, ישראל שידרה גישה פטרונית ומתנשאת, כאילו הקהילות "זקוקות" לה וכאילו תפקידן/חובתן לתמוך בה, כלכלית ופוליטית. זו גישת "ישראל במרכז", המתעלמת מהתרומה האדירה של קהילות אלה לישראל. מתח זה מוחמר כיום לנוכח "האנטישמיות החדשה" – זו שמתנגדת לציונות ולמדינת ישראל. מה שמעניין באמת את ישראל הוא מה שמכאיב במישרין לה: הדה-לגיטימציה של ישראל ויחסי החוץ שלה. היא מחפשת (בין בטעות, בין אם לאו) תמיכה פוליטית גם ממקומות שהיו טאבו בעבר.

זה לא אומר שזה צריך להיות כך. נכון מעירים לנו ראשי הקהילות היהודיות, שאף שישראל יכולה וצריכה לפעול לטובתה, חשוב להתייעץ עם הקהילות היהודיות שעלולות להיפגע. גישה מתנשאת, לפיה "אנו יודעים מה טוב להם" אינה ראויה ואף עלולה לפגוע בישראל. לקהילה המתקיימת מאות ואלפי שנים במדינה מסוימת יש, מטבע הדברים, הבנה עמוקה של הסביבה בה היא מתקיימת, דבר העשוי לסייע לישראל לכלכל צעדיה בסביבה זו.

קיומם של אינטרסים נוגדים הוא עניין נורמלי בכל תחום. פערים בין עמדות ישראל לבין עמדות יהודי התפוצות בתחום המאבק באנטישמיות הם טבעיים. החוכמה היא להשכיל לנווט ביניהם כדי לשמור את כולנו יחד במאבק חשוב זה. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל חווינו את החיבור המיוחד שבין יהודי התפוצות לבין ישראל, שבא לידי ביטוי בסיוע ובתמיכה חסרת תקדים לישראל בשעת צרה. זהו אינו חיבור חד סטרי והביטוי "יחד ננצח" אינו נכון רק לשדה הקרב, אלא גם למערכה הגדולה כנגד האנטישמיות.

פורסם במקור ראשון

The post התפכחות: יהדות אירופה גילתה את הפוליטיקה של האנטישמיות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הקהילה היהודית בארה"ב, שמונה בין 6 ל-7.5 מיליון יהודים (הפער, כי – מיהו יהודי?) היא ספינה מפוארת וחזקה, אבל שטה במים סוערים, בין קרחונים המאיימים על דפנותיה ומשברים שמאיימים לשטוף את סיפונה ואולי גם לערער את יציבותה באופן מתמשך. ארה"ב לאחר ארבע שנות שלטונו של ביידן ולקראת ארבע שנים של דומיננטיות רפובליקנית, שונה מאוד. שינויים שהם שיא של תהליכים מתמשכים, אבל גם תוצאה של השנים האחרונות רוויות השנאה הדדית בין שמאל-דמוקרטי לימין-רפובליקני.

השינויים האלו, יחד עם שנת המלחמה בישראל משפיעים באופן דרמטי על הקהילה היהודית החזקה והגדולה מחוץ לישראל. לשינויים אלו השפעה דרמטית לא פחות על מעמדה של ישראל בארה"ב. הוא עדיין איתן, נשען גם על הקהילה היהודית, ומסיבות נוספות, אבל הולך ומתערער. חלק מהתהליכים הללו הם 'כוח עליון' שישראל צריכה להתחשב בו, אבל ספק אם תוכל להשפיע עליו. על אחרים ניתן להשפיע אבל הדבר דורש יכולת להקשיב לקולות היהודיים מעבר לאוקיינוס ולקחת אחריות, יחד עם הקהילה היהודית, על העתיד המשותף.

הפוליטיקה והחברה האמריקאית משתנות בשנים האחרונות באופן דרמטי. בגלל הטראמפיזם, בגלל מצוקה של המיעוט האפרו-אמריקאי שהתפרצה באחת, בגלל פוליטיקת הזהויות שמכלה כל חלקה טובה, בגלל המלחמה בישראל שהקרינה גם היא על הפוליטיקה האמריקאית. ארה"ב של היום היא שני מחנות פוליטיים עויינים זה לזה. למה שהאמריקאים מכנים פולריזציה של האומה, כלומר של פניה של קבוצות גדולות לקצוות ומחיקת האמצע, יש השלכות נרחבות. אם בעבר שיתוף פעולה בין דמוקרטים לרפובליקנים – הסכמות דו-מפלגתיות – היו חזון נפרץ, היום שיתוף פעולה כזה, שעוד קורה פה ושם, הוא סוג של נס. המחנות חלוקים על הכל ובהרבה מקרים זוהי מחלוקת לשם מחלוקת. אי ההסכמות גולשות מגבעת הקפיטול לחברה האמריקאית כולה. כהדהוד של הפוליטיקה וגם בגלל האופן שבו פועלות הרשתות החברתיות, כל מחנה מתכנס לתוך עצמו. משכנע את עצמו בצדקת הדרך, ואטום לשמוע קולות מבחוץ. הבחירות האחרונות היו עוד שיא של קיטוב ותחושת מלחמה על הבית עבור אמריקאים רבים. ביטוי אנקדוטלי אבל חד לפילוג הזה הוא בנכונות של אמריקאים ממחנה אחד לשאת את בן או בת מן המחנה האחר. סקרים מראים, שאמריקאים רבים מעדיפים שבתם או בנם לא ינשאו למי שאינו תומך או תומכת בדעותיהם. מלחמת אזרחים של ממש אולי לא נראית באופק, אבל בכמה מדינות דרומיות יש קולות הקוראים להיפרד מהפדרציה, כלומר להתנתק מארה"ב.

הקהילה היהודית מול שלושה אתגרים

היהודים בארה"ב הם עדיין קהילה גדולה, חזקה ומשפיעה מאוד. ספינה מפוארת שסיפוניה העליונים מלאים כל טוב, מוארים ומושכים הרבה אמריקאים אחרים. העוצמה הפוליטית והכלכלית שלהם עדיין רבה, כיחידים וכקהילה. הנוכחות שלהם בפוליטיקה, בתקשורת, בשוק ההון, בתעשיית ההיי-טק ובתחומים נוספים, גדולה בשיעורים מאלפים ביחס לשיעורם באוכלוסיה. זו קהילה מרובת גוונים ותוססת שעושר הזהויות והתפיסות היהודיות שבה מעוררי קנאה. אבל השינויים בפוליטיקה ובחברה האמריקאית, כמו גם שינויים בתוך הקהילה, מציבים בפני יושבי הספינה הזו שלושה אתגרים משמעותיים: אתגר פוליטי, אתגר זהותי ואיום פיזי על אורח החיים היהודי.

האתגר הפוליטי: המערכת הפוליטית בארה"ב הפכה למטורללת. המרכז, שפעם היה ליבת המערכת הפוליטית הולך ונשחק, והקצוות, לפעמים אלו ההזויים ,הולכים ומתחזקים. מימין, קולות של עליונות לבנה, שבעיניה כל מה שלא לבן ונוצרי הוא רע, כבר לא בלתי לגיטימיים. משמאל,

תנועת ה-Matters Live Black) BLM), ההתנגדות לכל מי שהוא פריבילגי ולכן מדכא, ותרבות הביטול, הופכים כל דיון ענייני לשיח זהויות שיש בו טובים-מסכנים, אפרו, פלסטינים ומולם רעים-לבנים, עשירים, ובהם גם יהודים וישראל. המגמות הללו היו קיימות עוד לפני המלחמה, אבל שנה של מלחמה האיצה אותן מאוד. דרך ניהול המלחמה על ידי ישראל הפכה למושא לביקורת חריפה בקרב המפלגה הדמוקרטית. בקצה הפרוגרסיבי שלה הזדהות עם ישראל הפכה להיות דבר שלא יעלה על הדעת. נשמעו קולות קיצוניים של הזדהות עם הטבח שביצע חמאס. הפגנות אלימות בקמפוסים, מחאות ברחובות וקריאות חריפות מאי פעם של פוליטיקאים אמריקאים להטיל על ישראל אמברגו נשק בזמן שהיא נלחמת על קיומה.

המציאות הזו מערערת באופן משמעותי את הקהילה היהודית ואת היכולת שלה להמשיך ולהזדהות עם ישראל. רוב גדול של היהודים בארה"ב (68%) תומכים במפלגה הדמוקרטית. במשך עשרות שנים היהודים תרמו למפלגה, היו חברים בה ורוב היהודים בפוליטיקה הארצית היו חלק ממנה. מאחר והמפלגה הדמוקרטית הייתה תמיד 'הדבר הנכון,' היהודים היו רגילים להיות בצד הנכון של הפוליטיקה. ההקצנה של הפוליטיקה האמריקאית, שמרוקנת את המרכז, מותירה את היהודים, גם הנכונים והמתקדמים שבהם, עם פחות לגיטימציה ואהדה פוליטית מאשר בעבר. הדילמה שלהם קשה. רובם פרוגרסיבים באמת ובתמים ולעבור לימין האמריקאי, שגם הוא מקצין ושזורות בו נימות אנטישמיות, לא בא בחשבון מבחינתם. מצד שני, להצטרף לשמאל הקיצוני משמעו, בוודאי בשעת מלחמה, להנמיך את הזהות היהודית, לוותר על התמיכה בישראל ולהודות בעוולות שהם עשו לכאורה, בגלל שהם חזקים ועשירים יותר. וזה בהנחה, מוטלת בספק, שמישהו בכלל רוצה אותם שם. התוצאה היא שאל מול המיעוט הקטן, אך משפיע ובוטח שהיו עד לפני כמה שנים, היהודים היום חיים בחוסר ודאות, כשהפוליטיקה, מימין ומשמאל, מאיימת במקרה הטוב על מעמדם הפוליטי והחברתי, ובמקרה הפחות טוב על יכולתם לחיות זקופי קומה באמריקה.

האתגר הזהותי: בהיבט הזהותי הקהילה היהודית משתנה באופן דרמטי. מתוך המציאות הישראלית, המוגבלת לאופק זהויות יהודיות בגיוון של מעבר חציה, מגוון הזהויות היהודיות בארה"ב הוא מניפה צבעונית של טמבור. זאת בגלל, או תודות, להתערותה, יש יאמרו התבוללותה, של הקהילה היהודית בחברה האמריקאית. במשך שנות דור הזרמים, רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוכסים, משלו בכיפה. הזרמים הלא אורתודוכסים היו ועדיין מהווים רוב בולט של הקהילה היהודית. אבל הדברים משתנים. ה'זקנים' שומרים על אותם מאפיינים, אבל בדור הצעיר רוב היהודים הלא-אורתודוכסים 'לא מזדהים' עם אף אחד מהם. המשמעות של אי-ההזדהות הזו כפולה. חלק מהצעירים הללו, ששיעורו לא ברור, מפתחים זהות יהודית משל עצמם. מה שלישראלים נראה קלישאה של יהדות, ליהודים אמריקאים רבים היא דרך משלהם להתחבר לזהות היהודית. גם בארה"ב יש מלחמות בין הזרמים וגם שם החרדים מחרימים את כל מי שלא הולך בדרכם. אבל רוב היהודים האמריקאים סבורים, שהדרך הטובה ביותר לשמר את הקהילה ולפתח את זהותה, גם אם זו תהיה מהולה ברעיונות או בדם לא יהודיים, היא באמצעות חיבוק של מי שמבקש להרחיב את הזהות היהודית, לגוון אותה, ולהישאר חלק מהעם היהודי או להצטרף אליו.

צד אחר של השינוי, אפל ומשמעותי יותר, הוא ניכור של צעירים מהזהות היהודית שלהם. לפי סקר פיו לשנת 2021 כ-40% מהצעירים היהודיים מגדירים את עצמם כחסרי דת. כלומר יהודים מבחינה תרבותית אבל לא דתית. לחלקם יש זיקה פרקטית ליהדות, אבל חלקם פשוט הולכים ונטמעים לגמרי בתרבות הרוב, וסביר שלילדים שלהם לא תהיה זיקה לעם היהודי. הגורמים למציאות הזו מגוונים, וכרגיל גם שנויים במחלוקת. האורתודוכסים מאשימים את הרפורמים, שהפכו את הזהות היהודית למימית והסכינו עם התבוללות. אחרים מדברים על תהליך טבעי שהוא כמעט גזרת גורל למיעוט שחי בחברת רוב פתוחה. אבל ברור שגם התהליכים הפוליטיים המתוארים כאן משפיעים. אם אתה נער בקמפוס של אחת מאוניברסיטאות שבו האווירה אנטי ציונית ואנטישמית, כדי להרגיש חלק ממנו, אתה חייב לוותר לפחות על הזדהות עם ישראל.

בחלק מהמקרים גם זה לא יספיק. אתה יהודי לבן ועשיר והשמאל פשוט שונא אותך. מכאן, הדרך לוויתור על הזהות היהודית או החבאתה קצרה. אתגר הזהות היהודית מטריד מאוד את דור הביניים שמנהיג את הקהילה. הספינה המפוארת שלהם אולי לא תוטבע על-ידי גלים מאיימים, אבל תיעזב על-ידי חלק מיושביה, שרבים מהם הינם בניהם ובנותיהם. אינספור יוזמות, תוכניות ואירגונים, שנתמכים בהמון כסף, מופנים לחיזוק הזהות היהודית בקרב הצעירים. בקמפוסים, בריכוזי צעירים וברשתות חברתיות. כולם מנסים לשמר את הילדים בתוך האוהל היהודי. אבל כמו שזה נראה מהנתונים ומהחיים עצמם, ההצלחה מוגבלת מאוד.

האתגר הפיזי-אנטישמיות: האנטישמיות לא זרה לאמריקה. בעשורים הראשונים של המאה הקודמת ולמעשה עד לאחר השואה, היהודים שחיו בארה"ב סבלו מאנטישמיות בכל מעגלי החיים. השואה הכניסה את האמריקאים (ואת האירופאים) להלם והצליחה להעלים ביטויי אנטישמיות לעשרות שנים. אבל השואה הולכת ומתרחקת והאנטישמיות שבה לארה"ב ובגדול. בצל האירוע האנטישמי החמור על אדמת ארה"ב אי פעם, ההרג בקהילת 'עץ-החיים' בפיטסבורג בשנת ,2018 הנתונים מראים עליה משמעותית באנטישמיות. מספר התקריות האנטישמיות עלה בשנתיים האחרונות וכך גם החשש של יהודים מפני אנטישמיות. 90% מהיהודים סבורים, שהאנטישמיות היא בעיה בארה"ב. כמו בהקשרים האחרים, גם כאן המלחמה יצרה גל משמעותי של אנטישמיות.

בשורה של סקרים מעידים יהודים בארה"ב כי המלחמה הביאה לעליה משמעותית בתחושת האיום שהם חווים. התוצאה היא 'אירופיזציה' של הפעילות היהודית בארה"ב. אחרי שנים של ביטחון שאנן, בהרבה יותר בתי כנסת יש כיום אבטחה. גם הרשויות פוקחות עין ערנית הרבה יותר, שבאה לידי ביטוי בנוכחות בזמן תפילות וארועים, מחוץ למוסדות יהודיים.

האנטישמיות החדשה הזו דומה לאנטישמיות הישנה, אבל גם שונה ממנה. ההיבט ה'מסורתי' שלה הוא אנטישמיות שמגיעה מימין. מצד אירגוני העליונות הלבנה, ששנאת יהודים היא לחם חוקם, סמלים נאציים מאפיינים אותם, ועכשיו מאפשרים לעצמם להצהיר עליה בגלוי. אבל בשנים האחרונות יש גם אנטישמיות אחרת, משמאל. האנטישמיות הזו, שמתחילה בדרך כלל משנאת ישראל ושלילת זכותה להתקיים, מזהה יהודים אוטומטית עם ישראל, ומפנה נגדם את אש השנאה. בשמאל האמריקאי הקיצון יהודים כבר לא רצויים. באירגוני השמאל הקיצוני, בלי קשר לתחום העיסוק, לא מוכנים לשתף פעולה עם אירגונים יהודיים. ביטויי אנטישמיות כמו תלישת מזוזות וחילול תשמישי קדושה במעוזי שמאל כמו קמפוסים, הופכים לנפוצים הרבה יותר. המציאות הרעה הזו היא גם 'תמריץ' נוסף, בעיקר לצעירים, להתנער מיהדותם.

ישראל והשמאל האמריקאי המקצין 

בגלל הפיצול וההקצנה, שחיקת המרכז, המלחמה בגבולותיה של ישראל, ההזדהות הישראלית עם טראמפ, המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון ועוד, התמיכה הדו- מפלגתית בישראל הולכת ונשחקת. אכן, מאז פרצה המלחמה המימשל האמריקאי תמך בישראל באופן משמעותי מאוד, הן באספקה של אמל"ח והן בזירה הדיפלומטית. אבל השנה הזו לא הייתה חפה מעימותים קשים. נקודות שפל היו עצירת של משלוחי נשק חיוניים לישראל וגם הסנקציות שהטיל מימשל ביידן על מתנחלים וגופים ביהודה ושומרון בטענה כי אלו מעורבוים באלימות נגד פלסטינים. צעד חסר תקדים כלפי מדינה ידידותית, שהוביל לגל של סנקציות בעולם נגד מתנחלים. ביקורת על אופי ניהול המלחמה ועל מדיניותה של ישראל ביו"ש משותפת לשמאל ולמרכז האמריקאי, אבל המגמה המסוכנת מבחינת ישראל היא בשמאל האמריקאי הקיצוני, שמתוך משקפי הזהויות שלו, רואה את הפלסטינים כשחורים של המזרח-התיכון ומבקש להגן עליהם מפני ישראל הלבנה, החזקה, הכובשת והמדכאת. בעיני רבים בשמאל הקיצוני בארה"ב, ישראל היא היום הרע האולטימטיבי, והפתרון היחיד לו הם צופים הוא הפסקת קיומה כמדינה יהודית.

האתגרים של הקהילה היהודית בארה"ב אולי מאפיינים את מה שקורה שם, אבל שלובים באופן הדוק במה שקורה בישראל, בשל המדיניות הישראלית בניהול המלחמה בעזה, ביו"ש ובסוגיות דת ומדינה, אבל גם בשל עצם קיומה. התהליכים הפוליטיים שם והתהליכים העוברים על הקהילה היהודית, כבר משפיעים, ועלולים להשפיע באופן עמוק הרבה יותר, על מדינת ישראל ועל התמיכה בה. החדשות הטובות הן, שעבור יהודים רבים, ואצל רוב גדול בקרב המנהיגות היהודית, ישראל היא עדיין רכיב מרכזי בזהותם. המלחמה האיצה מגמה זו, וגרמה לעוד יהודים לבחור בחיבור לישראל. בחודשים הראשונים של המלחמה ההתגייסות למען ישראל בקהילות יהודיות בארה"ב היתה מופלאה, והנכונות לסייע ביתר שאת ממשיכה גם למעלה משנה לאחר המלחמה. ההתגייסות הזו מראה, כי בין אם רוב יהודי ארה"ב תומכים במדיניותה או כועסים עליה, הם עדיין חשים מחויבים לפרויקט הציוני, ומארגנים את הזהות היהודית שלהם גם סביבו. עבור היהודים הללו, רובם בני הדור המבוגר או דור הביניים, ישראל היא יסוד מרכזי של הקיום וההזדהות היהודית, והם מחוייבים לה גם כאשר היא משתנה, מקצינה, ופועלת באופן שמכעיס אותם או פוגע בהם. עם זאת, גם התמיכה של היהודים האלו לא מובנת מאליה. במדיניות והצהרות, ישראל הולכת ומאבדת אותם: המלחמה; המדיניות בגדה; חוסר הנכונות המתמשך להכיר בזרמים הלא-אורתודוכסיים; התבטאויות קיצוניות של מנהיגים ישראלים נגד הזרמים ה'לא יהודים;' ביטול מתווה הכותל; הפניה לאוונגליסטים כבסיס תמיכה וויתור משתמע על הקהילה היהודית – כל אלו הם אצבע בעין עבור יהודים חמים שישראל חשובה להם. אלו אולי לא ייסוגו מהתמיכה בישראל, אבל חלק מהם עלולים להתייאש ממנה, ולשדר למעגלים המקיפים אותם פחות מחוייבות לישראל.

הבעיה הגדולה יותר של ישראל היא באובדן תמיכה אצל חלק מדור הביניים ובאופן משמעותי בדור הצעיר. פחות ממחצית מהצעירים (18 -29), רואים בישראל חלק מרכזי בזהות היהודית שלהם ובקרב אלו שרואים את עצמם יהודים ללא דת (40% מהצעירים), רק לשליש ישראל חשובה. רבע מהיהודים סבורים שמדינת ישראל היא 'מדינת אפרטהייד.' הסיבות לשחיקה הזו בהזדהות עם ישראל קשורות גם למדיניות הישראלית, לאופן בו מתחנכים יהודים, אבל גם בשינויים בחברה האמריקאית. הזיהוי ההולך ומתחזק בין יהודיות לתמיכה בישראל ובין ה-BLM ל-PLM בשמאל האמריקאי המקצין, מביא חלק מהצעירים היהודים להתכחש ליהדותם.

הקבוצה הזו עקפה משמאל את אירגון השמאל J-street שהוא ציוני במהותו, והקימה אירגונים יהודיים ששוללים, במשתמע, את קיומה של המדינה היהודית, כמו Jewish Voice for Peace.

לאורך המלחמה הקבוצה הדי שולית הזו הפכה לקולנית מאוד בין מבקרי ישראל ובשל ה'אטרקטיביות' שיש ליהודים שמבקרים את ישראל, היא זכתה לחשיפה משמעותית. המגמה עדיין שולית, אבל אלו שוליים מתרחבים ומטרידים מאוד. קולות חריפים של ביקורת כלפי ישראל יש היום גם בתנועה הרפורמית. גם שם, המלחמה העצימה אותם ודחפה מספר לא מבוטל של רבנים רפורמיים, לנקוט בעמדות שנמצאות על גבול שלילת הציונות ופה ושם גם חוצות אותו לכיוון של שלילתה המשתמעת של זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.

זהות נוספת לקהילת היורדים

אחד המאפיינים של החברה האמריקאית הוא המקף. להרבה אמריקאים יש זהות נוספת. בעשור האחרון נולדה קבוצת מקף חדשה: ישראלים-אמריקאים. גודלה המדוייק של הקהילה הזו לא ברור, אבל אפשר להניח בביטחון, שיש לפחות 800 אלף ישראלים שחיים (לצערי) בארה"ב. במשך שנים ארוכות, גם בגלל היחס בישראל

לירידה, הישראלים האלו חיו שפופי קומה וחסרי זהות ייחודית. הקהילה היהודית בארה"ב לא קיבלה אותם בזרועות פתוחות, ואלטרנטיבה לא הייתה. התוצאה הייתה אובדן מהיר, אפילו מזה של היהודים-האמריקאים, של זהות. ישראלית ויהודית. בקרב בני הישראלים הללו, נישואים בינדתיים הפכו לנפוצים אפילו מאלו שבקהילה היהודית המקומית. הישראלים שהיגרו לארה"ב ראו לנגד עיניהם איך הם מאבדים את ילדיהם וודאי את נכדיהם, שהופכים לאמריקאים חסרי שורשים.

הקמת המועצה הישראלית-אמריקאית (AIC) זקפה את קומתם של הישראלים בארה"ב, שממציאים את עצמם מחדש. כמו שיש מקסיקנים-אמריקנים, הם אומרים, יש גם ישראלים אמריקנים. האירגון הזה מאפשר לישראלים החיים בארה"ב לשמר את הזהות הישראלית של ילדיהם, או לפחות לחשוף אותם אליה. היבט אחר, לא פחות מרכזי, עליו מצהירים מנהיגי הקהילה הישראלית המתחדשת בארה"ב, הוא הנכונות לתמוך בישראל משם. נכון, הם אומרים, ירדנו מהארץ, אבל עכשיו אנחנו כאן. אמריקאים-ישראלים פטריוטים. לא נחזור לישראל, וכנראה שגם הילדים שלנו לא, אבל יש לנו משאבים כלכליים ופוליטיים שאנחנו מאוד רוצים לגייס לטובת ישראל. התוצאה היא הקמתה של קבוצת כוח חדשה, שיש לה יכולת להתגייס לטובת ישראל בשיגרה ובעיתות משבר, ואם תמשיך להתעצם, ייתכן ובעתיד גם תשפיע על הפוליטיקה האמריקאית, מקומית וארצית. גם הקבוצה הזו, באופן טבעי, פעילה מאוד לנוכח המלחמה שדחפה את חברי הקהילה לעשייה משותפת ומשמעותית למען ישראל.

בשל המגמות הללו, הקשר בין הקהילה היהודית בארה"ב לישראל הולך ונשחק. אבל לשחיקה הזו סיבות נוספות. אם בדור הראשון והשני היו משני צידי האוקיינוס משפחות ששמרו על קשר, בדור הצעיר הקשרים האלו דלים.

מי שמחזיקים את הקשר השוטף עם ישראל בקהילה היהודית הם ה-Jewish professionals אותם עשרות אלפי יהודים שעובדים באירגונים יהודיים ומכהנים בהתנדבות בהנהלות של אירגונים קהילתיים וארציים. אלו בדרך כלל קשורים לישראל ותומכים בה ומנסים להנחיל את התמיכה הזו לבני קהילותיהם, לא תמיד בהצלחה. גם מהצד הישראלי, אין למרבה הצער, מודעות, נכונות ופעולה לשימור הקשר עם יהודי ארה"ב. מעבר לשאלות המדיניות ולהיבטים הפוליטיים, עבור הישראלי הממוצע יהודים בעולם הם שמועה רחוקה, אנשים שלא רלבנטיים לחיי היומיום שלו. אחים? משפחה? אולי בסיסמאות של פוליטיקאים.

עתיד משותף הוא בחירה וכורח

עם הרבה כבוד לקהילות יהודיות אחרות בעולם, גם במאה השנים הבאות ישראל והקהילה היהודית בארה"ב ימשיכו להיות לבו של העם היהודי. כדי לאפשר את שגשוגו של העם היהודי ואת שגשוגה של מדינת ישראל, חייבים להיות קשרים איתנים, משמעותיים ורבי ממדים בין הקהילות הללו. זהו גם צורך בעל תועלת רבה לשתי הקהילות, אבל זהו גם ענין ערכי. קשרים בין חלקים של עם עתיק-מתחדש, שהמשך השגשוג חסר התקדים שלו תלוי בהם בשל ההפריה ההדדית וזיקות הגומלין בין היהדות בישראל ובארה"ב. המציאות המשתנה בארה"ב, מחוץ לקהילה היהודית ובתוכה, והמשברים מכים על דפנותיה של הספינה המפוארת, מחייבים שינוי דרסטי. יש צורך בהבנה הישראלית, ממשלתית, וציבורית, את יהדות ארה"ב ואת חשיבות הקשרים איתה והתחשבות בקהילה הזו גם בעת עיצוב מדיניות כאן.

כל עוד הישראלי הממוצע יחשוב על יהודים מחוץ לישראל כחיים אפשריים על המאדים, ולא יבין שיש להם כיהודים וכקהילה קשר אליו ולחייו, המציאות לא תשתנה. הדבר החשוב ביותר, שהעוסקים בתחום כבר מפנימים בהיקף משתנה, הוא להביא למודעות ציבורית ישראלית את המשמעות של להיות עם אחד החי בקהילות נפרדות. אפשר לבסס את ההסברה הזו בטיעונים ערכיים. קל יותר אולי לעשות זאת בטיעונים תועלתניים, אבל ברור שללא שדעת הקהל בישראל תהיה נכונה להכיר ולהפנים את חשיבות הקשר הזה, כל שינוי אחר, מדיניותי או כלכלי, לא ייכון. במקרים רבים, פוליטיקאים מעצבים את מדיניותם בהתאם להעדפותיהם של בוחריהם. לכן שינוי ציבורי הוא גם בסיס לשינוי פוליטי. עם זאת, בהרבה הכרעות קטנות, אשר לפעמים לא נראות לציבור, הפוליטיקאי פועל לנוכח הבנתו את המציאות. היכרות עם המשמעות של הקשר עם יהדות ארה"ב והנעשה שם יכולים להשפיע על הבחירות האלו.

כאמור, האתגרים של הקהילה היהודית האמריקאית משפיעים וישפיעו על התמיכה שלהם בישראל, התמיכה של המימשל בישראל ומקומה של ישראל שם. חלק מהשינויים והאתגרים הם בבחינת 'כוח עליון' ובהם למדינת ישראל אין יכולת השפעה. אבל בנושאים כמו זהות יהודית, חינוך יהודי, חיים יהודיים והבנה של המציאות בישראל, לישראל יש יכולת לסייע. למרות המחוייבות המוצהרת לזהות יהודית בתפוצות ב'חוק-הלאום,' כיום ההשקעה הישראלית בתפוצות, ובכלל זה בתוכניות כמו 'תגלית' ו'מסע' עלובה. במספרים: רק משהו כמו (!)0.0008% מתקציב המדינה. כדי להיות מסוגלת להשפיע על המגמות בארה"ב, ישראל חייבת לשנות את התפיסה, וכפועל יוצא מכך, את ההשקעה בקהילה היהודית שם. התפיסה הישראלית הרווחת רואה בישראל מרכז החיים היהודיים והמוקד להתפתחות האינטלקטואלית של העם היהודי. המציאות, בוודאי זו שרואים לנגד עיניהם יהודי ארה"ב, שונה. גם שם יש חיי רוח יהודיים תוססים, לעתים הרבה יותר מאלו הישראליים. לכן הזיקה בין הקהילות ומעגל הקבלה והנתינה לא יכולים להיות רק על 'קיום וזהות יהודית- ישראלית' תמורת משאבים חומריים ופוליטיים מארה"ב, אלא הבנה שיש לישראל ולישראלים הרבה לקבל מהחיים היהודיים העשירים שם.

סיכום: שותפות ישראלית

ספינת הפאר-הקהילה היהודית בארה"ב עדיין איתנה וחסינה יחסית. אבל המים סוערים וקרחונים מאיימים וגם היא אינה בוטחת כשהייתה. ישראל, אם תרצו, חיה גם בצילה, והזעזועים האלו מגיעים גם אליה. חשיבותה של הקהילה היהודית בארה"ב לעם היהודי ולמדינת ישראל – עצומה. המלחמה חידדה זאת אפילו יותר. לאחר שבעשורי שנות הקמתה הייתה זו הקהילה היהודית בארה"ב שסייעה להקמתה של מדינת ישראל, תורה וחובתה של מדינת ישראל להיות שותפה לקהילה בארה"ב בהתמודדות עם אתגריה. זהו אינטרס ישראלי ויהודי מהמעלה הראשונה, אבל גם חובה יסודית מוסרית וערכית של ישראל כבית הלאומי של העם היהודי.

פורסם לראשונה בכתב עת 'האומה'.

The post יהדות אמריקה – ספינת פאר במים סוערים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.