בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים הגיעו מעל שני מיליון יהודים לשכונת הלואו איסט סייד במנהטן. הגירה המונית זו הפכה את ניו יורק לאבן הראשה של יהדות התפוצות וביססה את מעמדה כעיר היהודית הגדולה בעולם. מתוך הקהילה הענפה הזו צמחה שדרה ארוכה של פוליטיקאים יהודים בעלי השפעה היסטורית. בולט מכולם הוא הסנאטור צ'אק שומר. הוא מכהן כיום כמנהיג המיעוט בסנאט, לאחר ששימש כמנהיג הרוב בשנים 2020-2024 תחת ממשל ביידן. מדובר ביהודי שנבחר למשרה הרמה ביותר אי פעם בהיסטוריה האמריקאית, ושם במשך שנים ארוכות את הטיפוח והחיזוק של קשרי ארצות הברית וישראל בראש סדר העדיפויות שלו. עם זאת, בשנים האחרונות שומר נאלץ להתמודד עם הלחץ הגובר בתוך מפלגתו, מה שהוביל אותו לאמץ עמדות מסויגות יותר.

בשנים האחרונות אנו עדים למהפך מטריד ומסוכן בעיר ניו יורק. מעבר לעלייה הכללית בשנאת ישראל, אנו רואים מגמה מתגברת של מועמדים הנבחרים לתפקידים ציבוריים בדיוק על הטיקט הזה. הכוח המניע מאחורי השינוי התהומי הזה הוא הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, ובמיוחד תנועת הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה (DSA).

השיא של תהליך ההקצנה בא לידי ביטוי בבחירתו של איש ה-DSA זוהראן ממדאני לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. ממדאני מנהל קו עוין וקיצוני נגד ישראל, הכולל סירוב מופגן להשתתף במצעד למען ישראל. ראש העיר הנבחר קורא לעצירת נתניהו, ומדיניותו מתבטאת בשטח בהטלת וטו על חקיקה עירונית שנועדה למנוע הפגנות מאיימות מול בתי ספר יהודיים.

בנוסף, יחסו לישראל ולקהילה היהודית ברור מתמיד, כפי שבא לידי ביטוי במתקפה החריפה שניהל בשבוע שעבר כנגד שדולת איפא"ק אותה כינה "מפלצת". למרות עמדותיו אלו, הוא ממשיך לזכות לפופולריות עצומה. ממדאני הימר על תמיכה במועמדים רדיקליים כמו קלייר ולדז, בראד לנדר ודריאליזה אווילה שבלייה, כשהעמידה בתור ארוך מאוד בפארק לסלפי איתו אחרי שהניקס זכו באליפות ה-NBA מראה שיש לו תמיכה עמוקה. למעשה הלילה חל מהפך בניו יורק: מועמדי ממדאני ניצחו – ותומכי ישראל קיבלו תמרור אזהרה.

סכנת שבלייה

המוקד המדאיג ביותר היא שבלייה, שניצחה במחוז 13 את חבר הקונגרס הוותיק אדריאנו אספייאט. הרקע של שבלייה, הכולל תהליך של התאסלמות, משתלב בעמדותיה הפוליטיות הקיצוניות נגד ישראל. לצד זאת, ניכרת האווירה העוינת המכוונת כלפי נבחרי ציבור יהודים, ותיעוד מטריד מציג אותה כמארגנת ההפגנה הפרו-פלסטינית שהתקיימה יומיים בלבד לאחר הטבח ההמוני של שבעה באוקטובר.

האווירה הרעילה הזו מחלחלת לרחובות העיר ומייצרת תחושה קשה שיהודים כבר אינם רצויים בביתם, כפי שעולה מדיווחים על תחושות חוסר הביטחון הגוברות. המקרה של חבר הקונגרס היהודי דן גולדמן, שהפסיד בפריימריז לבראד לנדר, מספק הצצה לאובדן תחושת הביטחון של דמויות יהודיות במרחב הציבורי. לנדר, המזוהה עם האגף השמאלי הקיצוני, הפך למבקר קולני של ישראל והוביל קו התנגדות חריף למדיניותה. דן גולדמן גורש השבוע בבושת פנים מבית קפה בעירו, אירוע המדגים את עוצמת השבר.

מערכת הבחירות הנוכחית עמדה בחלקה הגדול על הדרישה לעצור את מכירת הנשק לישראל, קו פרשת מים עבור המועמדים שניצחו וקידשו את איבתם. במבט חיצוני, ניו יורק שהמציאה בשנות השישים את המצעד למען ישראל הופכת כיום לחוד החנית למאבק בה.

מי שרואה בכל זה "תהליך דמוגרפי" בלתי נמנע, טועה ומטעה. מדובר בהנדסה פוליטית קרה ומחושבת. בפריימריז של בחירות אמצע, מועמדים נבחרים על בסיס קולות של כמה עשרות אלפים בודדים במושבים בטוחים. השיטה הזו מאפשרת השתלטות קלה יחסית על מחוזות, המציפה את הקונגרס ואת הרשויות המקומיות בנציגים רדיקלים, בדיוק כפי שעשתה מסיבת התה למפלגה הרפובליקנית, רק בכיוון ההפוך והקיצוני. זהו ניסיון שיטתי, מבפנים, לשנות את ה-DNA של המפלגה הדמוקרטית ולהפוך אותה למפלגת קצה. האמריקאים, שמתבוננים מהצד, מבינים שזו מלחמת תרבות על דמותה של אמריקה. אם המפלגה הדמוקרטית לא תעצור את ההקצנה הפנימית הזו, היא עלולה למצוא את עצמה לא רק מחוץ לשלטון ב-2026 וב-2028, אלא מנותקת לחלוטין מהציבור האמריקאי שבשמו היא מתיימרת לדבר.

פורסם ב-Ynet

The post ניו יורק: מבירת העם היהודי למוקד עוינות לישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

לקריאת המסמך המלא >> bit.ly/43bxjpV

The post "המלחמה והעלייה באנטישמיות חיזקו את הקשר בין היהודים שבישראל לאלה שבתפוצות" first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

כיהודי שנולד בניו יורק וחי בירושלים בשמחה, אני לא מבין למה יש ציונים — מהשמאול והHמין — שמרגישים איזשהו צורך לזלזל ביהודים בגלות – במיוחד ביהודי ארה"ב.

לפני 40 שנה עמוס עוז הגיע להרווארד והכריז: אני וכל אזרחי ישראל חזרנו לבמה המרכזי של ההיסטוריה היהודית ואתם בגלות רק הקהל – עומדים בצד. ולפני שבוע חגי סגל במקור ראשון התייאש מהעלייה המינימלית של יהודי ארה"ב והכריז שאם הם לא יעלו ארצה הזמן הגיע להתנתק מהם. אני חולק. אנחנו זקוקים זה לזה, ונדרשת ציונות זהותית חזקה בישראל וברחבי העולם היהודי – דווקא בעת הזו.

סגל מציג את תימהונם של רבים מזרם הציונות הדתית שנולדו בארץ. זהותם שוזרת בהרמוניה בין אלוהים, התורה, הארץ והמדינה עד שהם אינם יכולים לדמיין כיצד "אורתודוקסים" יכולים להיות יהודים קפדניים, ציונים גאים, אך להתגורר בחו"ל. יתר על כן, אף "הצדקות" העבר של יהודי ארה"ב התעמעמו.

בעבר נהגנו לומר שאמריקה רחוקה מדי, עשירה מדי וחופשיה מדי מאנטישמיות מכדי שציונות המבוססת על עלייה תצבור תאוצה. אך המרחק כמעט ואיבד ממשמעותו בעידן האינטרנט, ניתן לבנות חיים מצליחים בישראל, והאנטישמיות הולכת וגוברת. עם זאת, מניסיוני כעולה גיליתי: עלייה אינה לבעלי לב חלש. זהו הדבר הקשה, הנועז ואף המופרך ביותר שעשינו כמשפחה. עם זאת, לאחר שנים כאן, אני יכול להוסיף: גם הדבר הטוב ביותר.

ליהדות אמריקה, כמובן, יש פנים רבות, והיא שרויה בבלבול עמוק בזמנים אלו. סקר בפברואר מצא כי רק 37% מיהודי ארה"ב מכנים את עצמם "ציונים", אף על פי כן ש-88% מאמינים שלמדינת ישראל יש זכות להתקיים כמדינה יהודית, ורק 7% מגדירים עצמם כ"אנטי-ציונים". כעת, כאשר רבים מיהודי ארה"ב מתנגדים לטראמפ, לנתניהו ולמלחמה הנוכחית באיראן, הם חווים ירידה מדאיגה בשייכות, במקום גל העלייה בגאווה שלאחר ה־7 באוקטובר. מצב זה מותיר מרחב פעולה נרחב לתנועה ציונית גאה וחיובית.

דווקא משום שרובם אינם דתיים, יהודים אמריקאים זקוקים לציונות זהותית, המדגישה את העם – ותומכת בנחישות בזכותה של ישראל להתקיים. נדרשת "ציונות זהותית" המציעה לכל יהודי קהילה, היסטוריה, מסורת, קרקע מוצקה, גאווה, מטרה, ותחושת שליחות. כיו"ר ועדת החינוך של תגלית, אני תמיד רואה כיצד ביקור קצר בישראל יכול להניע צעירים יהודים להתחיל מסע זהותי סביב ציונות ואהבת הארץ כשער לעולם היהדות.

אז מסקנתי הפוכה מזו של סגל: קדימה! עלינו להשקיע יותר ויותר בחינוך ציוני. יהודים אמריקאים יצליחו באופן טבעי להדוף אנטישמיות, להגן על ישראל, וכפי שעשו רבים מאיתנו, הציונים שנולדו באמריקה במהלך השנים, למצוא את עצמנו גאים, חופשיים, מושרשים, מבוססים ומאושרים יותר, בין אם נעלה ארצה ובין אם לא.

ובונוס נוסף: ציונות אמריקאית תוססת טובה גם לישראל. בעקבות ה-7 באוקטובר, יהודי ארה"ב תרמו סכומי כסף גדולים וציוד חיוני לחיילים. הם עומלים על מנת לבנות גשר חי ויציב בין ישראל לבין מעצמה גדולה זו, שממשיכה להיות חברתנו הטובה ביותר. ציונים אמריקאים גאים גם עוזרים לישראלים להבין כמה מדינתנו מיוחדת וכיצד הגנה ופיתוח של המולדת טובים ליהודים ברחבי העולם – ולעולם כולו.

אני גאה שהתנועה הציונית התבגרה, והתעלתה על "שְׁלִילַת הַגּוֹלָה". עכשיו זה לא הזמן לחזור אחורה, אלא לפנות לכיוון של שותפות גדולה יותר, הדדית יותר, של "אימוץ הגולה" – לחבק את האחים והאחיות שלנו תוך הבנה כי ישראל תישאר המרכז והעוגן של החיים היהודיים, מולדתו העתיקה של העם היהודי וביתנו הנצחי.

פורסם בערוץ 7.

The post דווקא עכשיו – זמן לחבק את יהדות ארה"ב first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הפיגוע הנורא בסידני הציף ליום או יומיים את כלי התקשורת בתמונות ודיווחים על האירוע ועל הקהילה היהודית במקום. אבל החיים היהודיים בסידני ובמדינות רבות בעולם נעשו מורכבים ומאתגרים גם בימי שגרה. למרות זאת, ההתעניינות של הציבור הישראלי ונבחריו ביהודים שחיים מחוץ לישראל מוגבלת. אלא שמשמעותה של מדינה יהודית היא גם אחריות ליהודים בתפוצות.

ב־7 באוקטובר, לאחר שהדיווחים הראשונים על הזוועה התחילו לזרום, יהודים בכל העולם עמדו לצידה של ישראל – בהפגנות תמיכה ברחובות הערים, בתמיכה פוליטית ובתמיכה כלכלית חסרת תקדים שנמשכת עד היום. אף שידעה עליות וירידות, הסולידריות היהודית עם ישראל משמעותית מאז קום המדינה.

היחס בישראל אל יהודי התפוצות שונה. הוא אומנם השתפר מאז שפרצה המלחמה, אבל עדיין נע בין מודעות כללית לקיומם ובין אדישות ואף טינה בשל תפיסות פוליטיות שישראלים מייחסים להם. הבעיה קיימת גם במדיניות הממשלתית. תקציבו של משרד התפוצות דל, וגם ההשקעה התקציבית הכללית של הממשלה בתפוצות נמוכה מאוד – כ-0.14% מתקציב המדינה.

השנתיים האחרונות היו המאתגרות בתולדותיה של מדינת ישראל, אבל היו גם המאתגרות והמסוכנות ביותר ליהודים בעולם מאז השואה. הנעשה בעזה והביקורת הגואה על מדיניות ישראל השפיעו באופן ישיר על ביטחונם האישי של יהודי תבל. המלחמה העמידה את היהודים, ובעיקר את הצעירים שבהם, בפני משבר זהות. הממסד היהודי במדינות השונות פעל כמובן להתמודד עם האתגרים, אבל היקפם דורש גם סיוע ישראלי.

מכוח חובתה המוסרית כמדינה היהודית היחידה, מכוח הנאמר במגילת העצמאות ומכוח המחויבות החוקתית שהמדינה לקחה על עצמה במסגרת חוק הלאום, ישראל צריכה לפעול למען היהודים בתפוצות בעיתות משבר ובעיתות שגרה. גם בשעות קשות שלה, היא אינה יכולה לשכוח את תפקידה זה.

כדי לעמוד לצד יהודי התפוצות כשם שהם עומדים לצידנו צריך להשקיע יותר ולעשות יותר. המאבק באנטישמיות הוא רכיב אחד. לצידו ישראל צריכה להשקיע בחינוך לזהות יהודית ולציונות, בעיקר במקומות שבהם המשאבים מוגבלים. בנוסף, על מנהיגי המדינה להושיט יד ליהודים בתפוצות. מפרוץ המלחמה, המנהיגות היהודית וגם ״היהודי הפשוט״ עשו מאמץ כדי להראות לנו – בביקורים ובסיוע בדרכים שונות – עד כמה הם רואים אותנו ומזדהים איתנו. אנחנו, הישראלים, מנהיגים וגם אזרחים, צריכים לשדר להם מתוך נכונות להשקעה ממשית שאנחנו רואים אותם. שאכפת לנו. שאנחנו עם אחד.

פורסם במעריב.

The post משמעותה של מדינה יהודית היא גם אחריות ליהודים בתפוצות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

ישראלים עומדים מול הפיגוע הנורא על החוף היפה של סידני ואחרי הכאב והזעזוע הראשוני הם רוצים לפתוח את הידיים ואת הלב ולהזמין את הקהילה היהודית לעבור לכאן.

לחבק אותם ולהגיד להם: "בואו לישראל, בואו, יש לכם מקום בעולם. כולנו יודעים איך זה נגמר בתקופות אחרות, כשהאדמה רעדה מתחת לרגליים בגלל אנטישמיות עולה וגוברת, זה תמיד נגמר רע. בואו". היינו רוצים להגיד להם שאת האנטישמיות הישנה והרעה כולנו מכירים, והפעם, בניגוד ללפני מאה שנה, יש אלטרנטיבה.

אבל בואו נעצור רגע, באותם מאה שנים קרו כמה דברים. התרחשו שינויים רבים במצב העם היהודי וגם בקשרים ובמתחים בין המרכז היהודי הגדל בישראל לבין היהודים בתפוצות. את היחסים המורכבים בין היהדות הישראלית ויהדות התפוצות אפשר לחלק לשלוש תקופות המייצגות שלוש גישות.

בתחילת הדרך, הציונות האידיאולוגית ראתה את עצמה כאלטרנטיבה הבלעדית לחיים יהודיים בני קיימא. הציונים טענו שהחיים בישראל הם העתיד של העם היהודי, והחיים בגלות שייכים לעבר. הציונות פונה קדימה, אל העתיד והיא דחפה בכל הכח לבנייה של עתיד, שלשיטתם הוא הסיכוי היחיד להמשכיות העם היהודי. על הדרך התחוללה "שלילת הגולה", לא רק שלילת אפשרות לחיים יהודיים בגלות, אלא גם שלילה רעיונית של כל מה שהגולה מסמלת.

אבל נוראות השואה מצד אחד, והמצב הקשה של היישוב העברי בארץ מן הצד השני, הביאו לגישה חדשה. נוצרה הזדקקות הדדית בין היהודים בארץ ליהודים בתפוצות. לא רק היהודים, פליטי המלחמה, נזקקו לפיסת קרקע יציבה ובטוחה, גם היהדות הארצישראלית היתה נואשת להשיג רוב של אוכלוסיה יהודית בארץ ישראל, לקראת העצמאות המדינית שחיכתה מעבר לפניה. גם בעשורים הראשונים של המדינה, התמיכה של יהדות התפוצות, פיננסית ודיפלומטית, היתה הכרחית למען קיומה של מדינת ישראל. בשלב זה הופנמה ההבנה כי יהדות התפוצות היא לא רק "בשר לעליה", אלא קיימת חשיבות בעצם ישיבתה בגלות לטובת המדינה והמשך קיומו של העם.

בעשורים האחרונים התחולל שינוי נוסף, כאשר מדינת ישראל התבססה מבחינה כלכלית ודיפלומטית ומערכת היחסים עם יהדות התפוצות הפכה למערכת יחסים של תרומה הדדית, ולא חד כיוונית. ישראל משקיעה בקהילות היהודיות בתפוצות, היא מסייעת בחיזוק הזהות היהודית, יוצרת גשרים וחיבורים בין המרכזים השונים, מעניקה תחושת תקווה וגאווה ליהודים בעולם.

ביסוד כל הגישות האלה נמצאת תועלתנות: תועלת זהותית, תועלת כלכלית, תועלת דיפלומטית. אבל אולי תועלתנות היא לא הדרך הנכונה לקיים מערכת היחסים הזו? אולי הגיעה הזמן לגישה ישראלית אחרת, גישה המתייחסת ליהדות התפוצות כאל אחים שווים במשפחה, כל קהילה ממקומה? המציאות הקשה של היהודים בארץ ובעולם בשנתיים האחרונות, מכריחה אותנו לחשוב מחדש על מערכת היחסים שבין המרכז היהודי הגדול בארץ לבין שאר המרכזים בעולם.

עלינו לשאול, מה תפקידנו בעת הזאת אל מול מחצית מהעם היהודי שחי מחוץ לארץ? מה אנחנו צריכים לעשות כאשר האדמה רועדת מתחת לרגליהם? האם נכון להגיד להם: בואו לכאן?! נראה לי שראשית חכמה יש לראות את עצמינו מחדש עם אחד! משפחה גדולה אחת! להפנים שהעולם היהודי, לאורך כל ההיסטוריה, היה עם שחי בפיזור רחב ולמרות האתגרים הרבים הצליח לשרוד ולשגשג מבחינה רוחנית ותרבותית. הפיזור לא מנע חיבורים וקשרים עמוקים של מורשת, תרבות, סיפור היסטורי, מסורות וחזון משותף.

זה הזמן לראות כל קהילה יהודית ממקומה, ומתוך האמונה בסיפור המשותף שלנו, ללכת ולשאול את יהודי התפוצות, לא מתוך התנשאות ולא מתוך מחשבה תועלתנית: מה אתם מצפים מאיתנו? איך אתם רואים את תפקידנו מולכם ולצידכם בעת הזאת? עלינו לאהוב, להקשיב, לשמוע ולהבין לעומק מה קורה איתם ולהיענות למתחייב מהקשבה זו.

פורסם בערוץ 7. 

The post משפחה אחת, סיפור אחד first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

"מה ניתן לעשות כדי לסייע ליהודים אמריקנים צעירים שמזדהים כציונים, תומכים בזכותה של ישראל להתקיים, ומסתכנים בימים האלה בנידוי חברתי או אפילו איבוד הפרנסה? צעירים בתחומי האמנות והרוח לדוגמה, שנתקלים בדלתות סגורות, אם יסרבו להתנער מישראל?" את השאלה הלא פשוטה הזו העלתה בפני לאחרונה אמא אמריקנית יהודייה שתומכת שנים ארוכות בישראל, כספית וציבורית. אמא מודאגת.

מאז החרפת משבר הרעב ברצועת עזה והביקורת הקשה על ישראל בעולם בקיץ האחרון, ובזמן שישראל הופכת עקב לצד אגודל מדינה מוקצה בינלאומית, אפשר לזהות בשיחות עם יהודים שתומכים בישראל ורוצים בשגשוגה תגובה חדשה – מבוכה. מבוכה מהמלחמה המתמשכת, מבוכה מהעדר האופק לעסקה להחזרת החטופים (נושא שיהדות ארה"ב מסורה לו באופן מעורר השתאות), מבוכה מחוסר היכולת שלהם להסביר החוצה לסביבתם (העוינת לעיתים) מה האסטרטגיה של ישראל, כאשר כלפי פנים – הם עצמם לא מבינים אותה.

למען הסר ספק, לא מדובר בקהל פרוגרסיבי שסובל מ-WOKISM ומזדהה עם ההפגנות בקמפוסים, אלא במעגלים המסורים ביותר לישראל אחרי 7 באוקטובר – יהודים שתורמים לישראל כסף, זמן ותמיכה ציבורית. הם לא היססו להתייצב לצידנו גם מול גל אנטי-ישראלי ואנטישמיות שהלכו והתעצמו בשנתיים האחרונות ומשפיעים עמוקות על חייהם וחיי ילדיהם. הם לא מצמצו, להפך: "יהודי 8 באוקטובר" גילו שהזהות היהודית שלהם התעצמה ביום שאחרי. ועבור רבים מהם הקשר לישראל הפך עמוק יותר.

חוסר התוחלת של המצב הנוכחי במלחמה, חוסר היכולת של הממשלה להציג לישראלים, ולעולם, אסטרטגיה ארוכת טווח ומטרות ברורות – מובילים את הקהילה היהודית בארה"ב למשבר הולך ומבעבע. 92% מיהודי ארצות הברית חושבים שההתפתחויות האחרונות במלחמה מגבירות את תחושת חוסר הביטחון של יהודים במדינות שונות ופוגעת באחדות הפנימית של הקהילות היהודיות עצמן. 75% מהם מודאגים מהאפשרות שישראל תהפוך למוקצה במדינות המערב (על פי מדד "קול העם היהודי" של המכון למדיניות העם היהודי).

האם ישראל צריכה לנווט את מהלכיה במלחמה על פי השפעתם על יהדות התפוצות? ממשלת ישראל אמורה להיות מסורה בראש ובראשונה לביטחונם ורווחתם של אזרחיה הישראלים. עם זאת, כאשר קבינט יושב להכריע על המהלכים הבאים במלחמה, מצופה ממנו לקיים דיון מעמיק, רציני ורחב יריעה על כלל ההשלכות; וההשפעה של המלחמה על יהדות אמריקה, או אירופה, חייבת להיות חלק בפאזל המורכב הזה. לא רק באופן סימבולי, אלא מהותי.

יתרה מכך, ניתן לראות בחודשים האחרונים שיש קשר ישיר בין ההשפעה של פעולותיה של ישראל במלחמה על מעמדה בעולם, לבין ההשפעה של אותן פעולות על מצב יהדות התפוצות; כלומר, אלה לא אינטרסים סותרים שיש להכריע ביניהם, אלא שני מדדים שנמצאים בהלימה מוחלטת. ככל ששמה של ישראל מובאש בעולם, ככל שהיא הופכת למדינה מוקצה בזירה הבינלאומית, באופן שמסכן את עתידה ובטחונה, כך מצבם של יהודי התפוצות, במיוחד אלה שמשמרים את הברית עם ישראל, הולך ומורע.

גם מי שאיננו סבור שיש להתחשב ביהדות התפוצות בעת קבלת החלטות של ממש במלחמה בעזה, צריך לכל הפחות לקחת בחשבון את ההשפעה המסוכנת של התבטאויות קיצוניות וחסרות אחריות (או מוסר) המגיעות מפיהם של חברי כנסת ושרים בקואליציה, ומצוטטות ברחבי העולם; התבטאויות שמרעות עוד יותר את מצבם וביטחונם של יהודים בתפוצות. לאמירות הללו אין כל קשר עם ניהול המלחמה או הצלחה בה, כנראה שלהפך.

לקהילות היהודיות, שנתנו גב לישראל בתקופה הקשה בתולדותיה, מגיעה תשומת לב רבה יותר מצד מדינת ישראל – מדינה שהם רואים בה, עדיין, בית שני.

פורסם בידיעות אחרונות.

The post מודאגים, מובכים, חוששים first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מדד קול העם היהודי של המכון לחודש אוגוסט בחן, בין השאר, את עמדות יהודי ארה"ב כלפי המלחמה בעזה והיחס לישראל. על פי הסקר, רוב יהודי ארה"ב מודאגים מאפשרות שישראל תהפוך למוקצה במדינות המערב.

בהשוואה ליהודים בישראל שהשיבו לשאלה זו בסקר JPPI לחברה הישראלית, שיעור המודאגים בקרב יהודי ארה"ב גבוה יותר – בעוד שבישראל 62% מהיהודים מודאגים מאפשרות שישראל תהפוך מוקצה במדינות המערב, 75% מהיהודים בארה"ב השיבו שמודאגים (מאוד מודאגים + קצת מודאגים) מאפשרות זו.

כפי שפורסם לאחרונה, קבוצת מנהיגים יהודים הזהירה את ראש הממשלה נתניהו במכתב מטעמם מהשלכות מדיניותה של ישראל בעזה על יהודים ברחבי העולם. המנהיגים ציינו כי פעולותיה של ישראל אינן פוגעות רק במעמדה של המדינה עצמה, אלא גם מקרינות על חיי הקהילות היהודיות בתפוצות.

לדבריהם, ההתפתחויות האחרונות מגבירות את תחושת חוסר הביטחון של יהודים במדינות שונות ופוגעת באחדות הפנימית של הקהילות היהודיות עצמן. חשש זה מתבטא כאשר רוב מוחלט (92%) של משתתפי הסקר מסכימים עם טיעון זה, אך ישנו חוסר הסכמה ביחס להשלכות שצריכות להיות לו על אופן הפעולה של ישראל.

מחצית מהמשיבים (47%) סבורים כי ישראל חייבת לשקול את השפעת פעולותיה בעזה על הקהילות היהודיות בתפוצות. מנגד, 45% חושבים שפעולותיה של ישראל בעזה צריכות להיות מכוונות להשגת ניצחון צבאי, ללא התחשבות בהשפעה של המדיניות על הקהילות היהודיות בתפוצות.

זהות יהודית

כמחצית מהמשיבים הודו כי הם מסתירים את יהדותם לעיתים (42%) או תמיד (9%) כאשר הם יוצאים לנסיעה או טיול בסביבה לא מוכרת. מעניין לציין כי רוב גדול בקרב משתתפי המדד החרדים ענו שאף פעם אינם מסתירים את יהדותם – 53% השיבו שאינם נוהגים כך כשהם בנסיעות, ועוד 18% השיבו שממילא נוסעים לעיתים רחוקות בלבד.

לקראת סוף הקיץ וחגי תשרי, בחנו החודש כיצד משתתפי הסקר מתכננים לציין את החגים: מחצית מהמשיבים (53%) מעידים כי הם מתכננים להשתתף בתפילה יותר מפעם אחת. חמישית (18%) השיבו כי ישתתפו בתפילה לפחות פעם אחת.

כיבוש עזה

כמחצית (47%) ממשתתפי הסקר סבורים שלישראל לא הייתה ברירה אלא לצאת למבצע לכיבוש עזה, ושאינה יכולה להשלים עם מצב שבו חמאס יישאר בשלטון בעזה. שליש מהם (34%) סבורים כי ישראל עושה טעות בהחלטה להיכנס לעזה, מכיוון שיש לה אפשרויות טובות יותר להשיג את מטרותיה.

רק עשירית (10%) חושבים שישראל צריכה להפסיק את המלחמה, גם אם משמעות הדבר היא שחמאס יישאר בשלטון.

בחלוקה לפי הצבעה – בעוד שרוב (85%) מצביעי טראמפ היהודים סבורים כי לישראל לא הייתה ברירה וכי היא קיבלה החלטה נכונה, רק רבע מהיהודים שהם מצביעי האריס בבחירות 2024 (26%) סבורים כי לישראל לא הייתה אפשרות לבחור אחרת.

מחצית (49%) ממצביעי האריס היהודים מאמינים כי ישראל טועה במהלך שהיא מתכננת וכי יש דרכים טובות יותר להשגת מטרותיה. כשליש (32%) מיהודי ארה"ב מרגישים שישראל "מנצחת או ניצחה" במלחמה, לעומת כמחצית (48%) מהיהודים בישראל שהשיבו בסקר מדד החברה הישראלית של חודש אוגוסט שהם מרגישים כך. מנגד 37% מיהודי ארה"ב , ו-30% מהיהודים בישראל לא מרגישים שישראל "מנצחת או ניצחה" במלחמה.

נשיא JPPI (המכון למדיניות העם היהודי), פרופ' ידידיה שטרן:

"הסקר מלמד כי דרך ניהול המלחמה משפיעה באופן ישיר ועצים על תחושת חוסר הבטחון של יהודי התפוצות בביתם הם. קרוב למחציתם מצפים ממדינת ישראל להתחשב בכך, אך בפועל, קול זה איננו מיוצג בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל. חוק הלאום קובע ש"המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי …הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם.

"יש לתת למחויבות הזו תוכן מעשי באמצעות מיסוד של פונקציה פנים ישראלית שתציף את שיקולי שלומם של יהודי התפוצות בכל מקום שבו מתקבלות החלטות משמעותיות שעלולות להשפיע על גורלם".

**

הסקר מתבצע באמצעות פאנל "קול העם היהודי", המנתח את תשובות הנסקרים עפ"י הזרמים הפוליטיים והדתיים המרכזיים ביהדות ארה"ב. את סקר קול העם היהודי עורכים ומנתחים חוקרי JPPI שמואל רוזנר ונוח סלפקוב, עם יעוץ מדעי של פרופ' דויד שטיינברג.

הסקר המלא כאן.

The post רוב יהודי ארה"ב סבורים שלפעולות ישראל בעזה יש השלכות ישירות עליהם first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאת: ד"ר גילה אמאטי, שלומי ברזניק 

The post מחקר: הדרשות בארצות הברית והפוליטיקה הישראלית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בבית הספר היהודי שבו הילדים שלנו לומדים, מונים מדי בוקר את מספר הימים שהחטופים שלנו בשבי ומתפללים לשלומם. הכניסה לבית הספר מעוטרת בסרטים צהובים ובשלט שמבטא תקווה לשובם. בבתי כנסת יהודים ברחבי אמריקה מתפללים מדי שבת לשובם. בולדר קולורדו, שבה נפצעו בסוף השבוע שמונה יהודים באירוע טרור מזעזע, לא לבד. באינספור ערים ועיירות צועדים למען החטופים בכל שבוע, בקריאה לשחרורם המהיר. בזמן שבישראל גורמים פוליטיים הפכו באופן מכוון את המאבק למען החטופים למקור לקיטוב ולמחלוקת, יהודים ברחבי ארצות הברית, מכל הזרמים, מפגינים תמיכה בלתי מעורערת במאבק ומגלים שהקשר שלהם לישראל עמוק יותר ממה שחשבו או ידעו על עצמם לפני 7 באוקטובר.

מדי פעם אני שואלת את עצמי עד כמה גם אנחנו, הישראלים, גילינו את עומק הקשר שלנו לאחים ולאחיות שלנו בצפון אמריקה? האם אנחנו בהכרת תודה על ההתגייסות המדהימה של רבים כל כך מהם למעננו? בתרומות, במשלחות מנהיגים ורבנים שהגיעו ללא הפסקה לארץ תחת מטר הטילים, או יחידים שהגיעו להתנדב בבתי חולים ובשדות חקלאיים בעיצומה של המלחמה? עד כמה אנחנו מודעים למאמצים שלהם להשפיע על דעת הקהל האמריקנית ועל הפוליטיקאים בגבעת הקפיטול? והאם אנחנו מרגישים אחריות על כך שבסופו של דבר הם משלמים מחיר על הקשר שלהם לישראל?

המקור הוא האנטישמיות העתיקה שמרימה את ראשה בכל דור בכיסוי אחר, ובכל זאת נדרשת מאיתנו כישראלים הכרה שכל הסלמה או החרפה בחלקת האדמה הקטנה שלנו גולשות ומשפיעות באופן מיידי או מושהה על יהודים מעבר לאוקיינוס. עבורנו הישראלים, התאריך הקובע הוא 7 באוקטובר. בקרב יהדות ארה”ב מדברים הרבה דווקא על 8 באוקטובר – היום שבו יהודים התעוררו לנחשול עצום של אנטישמיות. בציפייה לתמיכה, הירתמות וסיוע מהשותפים הלא יהודים שלהם לדרך, התבוננו ימינה ושמאלה וגילו שהם בודדים למדי במערכה.

הם דווקא תמיד היו שם, התייצבו ראשונים למען מאבקים של מיעוטים אחרים, שחורים, נשים, קהילה גאה, מהגרים; מימי הרב אברהם השל שצעד לצד מרטין לותר קינג ג'וניור בהפגנה בסלמה, אלבמה, ועד למאבקים חברתיים של המאה ה-21. ובכל זאת, ב-8 באוקטובר הם חשו לעיתים קרובות מדי בדידות עמוקה. ולא רק בקמפוסים של האוניברסיטאות.

באותו יום התערער לא רק הביטחון שלהם בחוזקה ובקיומה של מדינת ישראל, ספינת האם הרחוקה, אלא גם הביטחון הנינוח והטבעי שלהם בבית באמריקה. במשך יותר מחצי מאה, תור הזהב של יהודי ארה"ב, יהודים היו חלק בלתי נפרד מהחלום האמריקני: בתרבות, בכלכלה, באקדמיה, בפוליטיקה. אין נתיב מוצלח שבו לא תפגוש בדרך יהודים, באופן לא פרופורציונלי לשיעורם באוכלוסייה. הם נחשבים לאחת מקבוצות המהגרים המצליחות ביותר בתולדות אמריקה. אבל מה שהם גילו, כפי שמגיש הפודקאסט המצליח דן סינור תיאר בנאום חשוב לאחרונה, זה שהם prominent but weak – בולטים, אך חלשים; בעמדות מפתח – אבל חסרי עוצמה.

בשיחה עם מנהיגים בולטים בקהילה שומעים ניתוח דומה. גל האנטישמיות לא נובע בעיקרו מזינוק מפחיד במספרם של האנטישמים מימין ומשמאל, הם עדיין מיעוט, אבל חברי המיעוט מצאו זה את זה ברשתות החברתיות, ועל-ידי כך מצליחים לעבור מהשוליים למקום מרכזי יותר בשיח. אם בעבר לא היו למיעוט זה מרחבים רבים לביטוי, והיו בושה או חשש להפגין את הדעות החשוכות שלהם, כעת הם מצאו קהילה והם מזינים זה את זה. הנראות שלהם גבוהה יותר, התעוזה גוברת, ובניגוד לעבר יש להם יכולת מסוכנת לסחוף אחרים ברשתות.

שינוי נוסף הוא שעד לאחרונה כלל האצבע המקובל היה שאנטישמיות בשמאל באה לידי ביטוי בשיח שנאה בהפגנות קולניות בקמפוסים ולכל היותר בוונדליזם, ואנטישמיות בימין היא שאחראית לאירועי טרור רצחניים דוגמת הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג ב-2018. שני אירועי הטרור האחרונים ניפצו את המשוואה הזו. החשש מאלימות וטרור הוא משני צידי הקיצון הפוליטי.

רצח עובדי השגרירות ליד המוזיאון היהודי בוושינגטון והמתקפה על יהודים שיצאו לצעוד למען אחיהם ואחיותיהם שבשבי בעזה בקולורדו, מוסיפים לבדידות שפקדה את הקהילה היהודית באמריקה אחרי 7 באוקטובר גם פחד עמוק. הגאווה בזהות היהודית שהתעוררה בהם ב-8 באוקטובר – הובילה אותם לענוד יותר מאי-פעם שרשראות מגן דוד, סיכות ודסקיות למען החטופים. כעת הגאווה הזו מלווה בחשש מפגיעה פיזית של ממש. החובה המוסרית שלנו כישראלים היא להתייצב לצידם, כפי שהם התייצבו למעננו – בראש ובראשונה כדי שיידעו, שירגישו, שהם לא לבד.

פורסם בידיעות אחרונות

The post עלינו להתייצב לצידם, כפי שהם התייצבו למעננו first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.