לא צריך להיות פילוסוף של שפה, או ג'ורג' אורוול, כדי לדעת ששפה אינה רק כלי לתיאור המציאות, אלא היא גם מעצבת אותה. הדיבור משנה מציאות. ובכל זאת, דומה שרבים אינם מפנימים זאת. השיח של תומכי הממשלה עמוס דוגמאות לכך. יש בהם מי שאינם מהססים להפעיל את "מכונת הרעל" שמבקשת לצבוע לא רק את הפוליטיקאים במחנה שמנגד, אלא גם את מערכות המדינה עצמה בצבעים שחורים משחור. הללו לא מסתפקים רק בשפה קשה, אלא גם קוראים לפעולה נגדן: מ"אי-ציות" להן ועד ל"דריסה", לא פחות. אך גם מבקרי הממשלה אינם מהססים לנקוט שפה קשה, שבעיניי היא מסוכנת.

כך, מנהיג מפלגה חשובה מזהיר כי "אם נפסיד בבחירות — זה יהיה חורבן בית שלישי". מטפורה היסטורית כזו ממקמת את הבחירות לא רק כצעד פוליטי, אלא כאירוע קיומי. מנהיג ליברלי חשוב ביותר קובע כי "ישראל כבר אינה דמוקרטיה ליברלית" ובכך מקבע תודעה ציבורית רחבה, ולפיה כביכול כבר התרחש שינוי מכריע באופייה של המדינה. בכירים לשעבר – ראשי ממשלה, ראשי מערכות ביטחון, ראשי מערכת המשפט – הצופים בבהלה במה שמתרחש בשנים האחרונות, משתמשים בשפה דרמטית שלפיה ישראל הינה, או בדרך להיות, "דיקטטורה", שנושאת מאפיינים "פשיסטיים", שממשלתה "מרדנית", ושיש בה חלקים "יותר מסוכנים מאשר אויבים חיצוניים".

אמירות אלו נועדו להבהיר את עומק הסכנה שהדוברים חשים ולהניע את המחנה שהם מנהיגים. זו, כמובן, פעולה אזרחית ראויה ביותר. אבל הדוברים, בהיותם בעלי מעמד ציבורי וממלכתי, חייבים להבין את חומר הנפץ שבשפה – את החיים והמוות הלאומיים שביד הלשון. תיאור קיצוני של המצב משנה את תפיסת המציאות אצל המאזינים ומחריף מתחים פוליטיים וחברתיים. באופן פרדוקסלי, הכרזה על עתיד דיסטופי, אף שהכוונה היא למנוע אותו, עלולה לקדם את התממשותו, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. תיקון חברתי, גם אם יש לגביו תחושת בהילות אותנטית, חייב להיעשות בשיקול דעת, בזהירות, באחריות.

כך, אם הבחירות הבאות מתוארות כאירוע קיומי, הרי שנוכח סכנת חידלון של המדינה עלול מאן דהוא למצוא צידוק מוסרי לנקוט אמצעים קיצוניים למנוע את הסכנה. כדי שלא אחטא במה שאני מבקש למנוע – שינוי לרעה של תפיסת המציאות באמצעות תיאור דיסטופי – לא אפרט, אבל הדמיון של כולנו יכול להזין ספר שלם של נבואות חורבן. האם לכך מתכוונים המזהירים בשער?

ניתן ואף חיוני לנהל את המאבקים הזהותיים בינינו, אך צביעת המציאות בשחור מסוכנת. ישראל איננה דיקטטורה – המחאה הרחבה בשנת 2023 הצליחה למנוע את המהפכה המשטרית. הביקורת נגד הממשלה איננה מושתקת. אין ספק שמתבצעת שחיקה מתוכננת במאפיינים שונים של הדמוקרטיה בישראל – למשל פגיעה במעמד שומרי הסף – ויש מגמה של השלטון להחריף את השחיקה באמצעות יוזמות חקיקה קיצוניות, אך מכאן ועד קביעה שאיננו דמוקרטיה ליברלית וכי נוהג כאן שלטון יחיד – הדרך רחוקה.

הביטחון של אזרחי ישראל בהמשך קיומה איננו צריך להיות נתון למניפולציה. ישראל היא מדינה מבוססת ועתידה תלוי בתחושת הביטחון שהיא מקרינה. לרטוריקה קיצונית יש כוח מגייס, אך היא סודקת את הקרקע שעליה כולנו צועדים. התרופה ההכרחית היא ייצוב המערכת השלטונית באמצעות הסדרים חוקתיים שיבטיחו את כללי המשחק הדמוקרטיים שעל פיהם ננהל את המשך המאבק הזהותי. אם לאחר הבחירות הבאות תוקם קואליציה רחבה היא תוכל לכונן "חוקה רזה" שתכלול הסדרים לחלוקת הכוח שימנעו "ניצחון" של אחד מהצדדים, ובכך יבטיחו את עתידה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית יציבה, שעתידה מובטח.

פורסם בידיעות אחרונות.

The post מציאות ביד הלשון: נבואות הזעם עוד עלולות להגשים את עצמן first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בניגוד לטענת פרופ' הוסטובסקי ברנדס ופרופ' רוזנאי במאמר שפורסם ב-ynet, ברעיון החוקה הרזה אין הכרעה ערכית נגד הערכים הליברליים, אלא רק בעד ערכי היציבות וההסכמה הרחבה.

JPPI (המכון למדיניות העם היהודי) מקדם את המיזם "חוקה רזה לישראל" – חוקה בסיסית פרוצדוראלית שתישען על הסכמות חוצות מחנות. היא תייצב את הממשל, תחזק את אמון הציבור ברשויות, תנמיך את להבות הקיטוב החברתי ותעצור את ההתדרדרות לסף מלחמת אזרחים. מדובר ב"כללי משחק" משטריים יציבים, שלא ניתן לשנותם ברוב קואליציוני מזדמן. השריון יחסן מרפורמות חד צדדיות שעלולות לקרוע את החברה (כמו ב-2023) וגם יפחית את המוטיבציה לרפורמות כאלה, מפני שהכללים שישוריינו יהיו מקובלים על רוב הקשת הפוליטית.

החוקה תהיה "רזה" משום שלא תכלול נושאי זהות וזכויות אדם המצויים במחלוקת עמוקה. אלא אלא שהוסטובסקי ברנדס ורוזנאי טוענים כי "שריון כללי המשחק משמעותו הכרעה ערכית שלא יעוגן עקרון השוויון… שלא תהיה הגנה חוקתית לזכויות חברתיות וכלכליות, או לחופש הביטוי וחופש הדת, ושאפשר לשכוח מתחבורה ציבורית בשבת או מנישואים אזרחיים". הסכמה על שריון כללי משחק משטריים היא אומנם הכרעה ערכית. אך בכל הכבוד, הכותבים טועים בזיהוי הערכים הרלוונטיים להכרעה זו, וכן בראייתה כפוגעת בסיכוי לעיגונם החוקתי של ערכים נוספים בעתיד. זוהי הכרעה ערכית המקדמת, בעדיפות עליונה, את ערך היציבות של הממשל והחברה ואת ערך ההסכמה הרחבה בין המחנות הפוליטיים העיקריים. אכן, מניעת מלחמת אזרחים היא הכרעה ערכית כזו, וכמוה גם חיזוק אמון הציבור במוסדות. בנוסף, יקודמו עוד ערכים חשובים כמו הגינות ממשלית, יעילות מוסדית, וריסון ריכוזי כוח בכל רשויות השלטון.

כל ההכרעות הערכיות החיוניות הללו, שיתלוו לכינון החוקה הרזה, לא ינקטו עמדה ביחס לערכים אחרים, שהיו ושיישארו שנויים במחלוקת ציבורית עזה, בראשם ערכים ליברליים מרכזיים – שעבורי הם ציפורי נפש ממש – כמו השוויון, חופש הדת (לרבות החופש מדת), וחופש הביטוי. חשוב להזכיר: ערכים אלה לא הוכנסו ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" בשעתו בדיוק בשל אותה מחלוקת מבעבעת. הקואליציה שהעבירה את חוק היסוד ב-1992 (בהובלת הליכוד) יכלה להכניס את כל הערכים הליברליים באופן חד צדדי. אך היא העדיפה, באחריות ובממלכתיות, הסכמה רחבה שתכלול גם חלק מהמפלגות השמרניות. העובדה שכל ממשלות הימין מאז לא ביטלו או תיקנו את חוק היסוד (שאיננו משוריין), היא תוצאת אותה מתינות פוליטית ותבונה הסטורית.

החוקה הרזה לא תנקוט עמדה ביחס לערכים הליברליים, וכינונה גם לא יגרע מהאפשרות לעיגונם החוקתי בעתיד. בשנים הקרובות ממילא אין סיכוי להשגת הסכמה חוצת מחנות לכך. בלי הסכמה רחבה לא ניתן משפטית, ולא ראוי דמוקרטית, לכפות שריון חוקתי של ערכים שבמוקד המחלוקת מפני רוב קואליציוני רגיל. ואם אי פעם תושג ההסכמה, החוקה הרזה תאפשר שריון חוקתי שלהם ברוב המתאים שהיא עצמה תגדיר מלכתחילה – אף זאת בהסכמה רחבה. בינתיים, ההגנה על הערכים הליברליים תישאר חזקה. בית המשפט העליון פירש את "כבוד האדם" ככולל את עיקרי הערכים הללו, והגן עליהם גם ברמה התת-חוקתית מאז קום המדינה. זהו סטטוס-קוו שהחוקה הרזה תשמר.

המסקנה: מי שיתנגד לחוקה הרזה לא יקדם את הערכים הליברליים, אלא רק יכריע ערכית בעד המשך הכאוס השלטוני והחברתי הקיים. זוהי תוצאה גרועה גם לשיטת הוסטובסקי ברנדס ורוזנאי, שמצדדים ב"חוק-יסוד: החקיקה שיבטיח כללי משחק ברורים". בגופים שהקים JPPI לקידום החוקה הרזה – קבוצת המחקר והוועדה הציבורית המייעצת, מומחים מגוונים מכל חלקי החברה. בהם דמויות כמו השופט בדימ' פרופ' אליקים רובינשטיין ופרופ' ידידיה שטרן (נשיא JPPI והוגה המיזם), שהשוויון ויתר הערכים הליברליים יקרים לליבם. חזקה שלא יסכימו לפגיעה בהם.

פורסם ב-Ynet

The post מי שמתנגד לחוקה הרזה מכריע ערכית בעד המשך הכאוס השלטוני והחברתי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מאז ה-7 באוקטובר, גדל באופן דרסטי הנטל הביטחוני המוטל על המשרתים – חיילי הסדיר נדרשים להאריך את שירותם ואנשי המילואים כורעים תחת עומס של מאות ימי מילואים בשנתיים החולפות. הרגיעה הנוכחית לא מנבאת שינוי. בנסיבות האלה, ברור לגמרי שהדרך להקל את העומס היא לגייס את החרדים. יתרה מזו, לנוכח הגידול הדמוגרפי שלהם ושיעורם הצומח במחזורי הגיוס, אין שום דרך להמשיך להגן על מדינת ישראל בעתיד ללא גיוסם הנרחב.

כדי להביא את החרדים לבקו"ם ניתן לנקוט בשורת צעדים: לשלול לחלוטין הטבות ממשלתיות ממי שאינו משרת; להפסיק כל תמיכה באורח החיים החרדי; לממש את הסנקציות הקיימות בחוק או לחוקק סנקציות כלכליות נוספות, כמו מתן קנסות מנהליים או מניעת רישיונות וזיכיונות ממשלתיים. אבל ההצעה של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, לשלול את זכות ההצבעה מחרדים שלא מתגייסים, כלומר להתנות את הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר במימוש חובה אזרחית – היא חצייה שגויה ומסוכנת של הקו האדום הדמוקרטי.

בוויכוח הישראלי על הגדרת הדמוקרטיה, יש מכנה משותף שעליו כולם מסכימים: דמוקרטיה היא ריבונות העם, והבחירות הדמוקרטיות הן הפרוצדורה לביטוי ריבונותו ולמימוש בחירותיו הערכיות. כפועל יוצא, הזכות להשתתף בקביעת הרכב הכנסת איננה תגמול על מימוש החובות האזרחיות אלא זכות יסוד בסיסית, שמימושה מאפשר לכלל האזרחים להשפיע על דמותו של השלטון. מרגע שהרוב משתמש בכוחו כדי למנוע מחלק מהאזרחים את זכות היסוד הזו, הדמוקרטיה היא כבר לא שלטון העם אלא עריצותו של רוב מזדמן.

זהו מדרון חלקלק: ליברמן ולפיד מציעים לשלול את הזכות להצביע מחרדים ויש להניח, גם מערבים שלא יתגייסו או ישרתו. ליברמן עצמו מטיף כבר שנים להענקת זכויות אזרחיות רק למי ש"נאמן" למדינה. אלא שהצד האחר של המפה הפוליטית יכול לבקש למנוע זכות הצבעה ממי שלא מסכים עמם באופן מלא על אופייה היהודי של המדינה וכן הלאה.

מעבר לפסול היסודי שיש ברעיון להתנות את זכות ההצבעה במימוש חובות אזרחיות, העובדה שאפשרות כזו עשויה להיות רלוונטית מעידה על חולשתו של המבנה החוקתי בישראל. במצב הנוכחי, רוב פרלמנטרי דחוק מסוגל לבצע שינויי עומק בכללי המשחק עצמם – חוקי היסוד ניתנים לתיקון מהיר, אין רף נוקשה לפגיעה בזכויות יסוד חוקתיות, וההבחנה בין מדיניות לגיטימית לבין שינוי משטרי מיטשטשת.

בסביבה כזאת, פוליטיקאים יכולים גם לקרוא למימוש צעד קיצוני בשדה הזכויות ולראות בו אופציה פוליטית אפשרית. הסיכון האפשרי איננו נחלת החרדים בלבד. כל קבוצה שנמצאת ברגע נתון מחוץ להגמוניה של הרוב, עלולה להפוך ליעד: ערבים, מתנחלים, פעילי מחאה וקהילות מיעוט נוספות. כשאין יציבות חוקתית, הכוח הפוליטי המזדמן לא מרוסן.

כדי למנוע התדרדרות לכאוס יש לקבוע כללי משחק ברורים. "חוקה רזה" – החלק המוסדי של החוקה, הקובע כללי משחק מוסכמים ונוקשים יותר – יכולה להציל את ישראל גם מהמשך המאבק המשפטי-חוקתי הנוכחי. היא תמנע מרוב מזדמן לפגוע באופן אנוש בזכויות יסוד כמו הזכות להצביע, ומנגד תאפשר לרוב משמעותי להסכים על שינויים חוקתיים מתונים.

דמוקרטיה נבחנת לא רק ביכולת הרוב למשול, אלא במידת הריסון שהוא מטיל על עצמו ושמטילה עליו מסגרת חוקתית. אם נרשה לרוב אקראי לשנות את יסודות הדמוקרטיה ולבצע סלקציה בין מי שיש לו זכות הצבעה למי שהיא נשללת ממנו, נהפוך את הבחירות לכלי של השלטון, במקום לכלי לקביעת השלטון. כדי שלא נגיע לשם, יש להגן על הדמוקרטיה שלנו באמצעות עיגון כללי משחק מוסכמים בחוקה רזה.

פורסם ב'הארץ'.

The post חציית הקו האדום first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

פתיחת מושב החורף של הכנסת השבוע היתה אמורה להיות אירוע חגיגי, אבל נהפכה למלחמה כעורה בין רשויות השלטון. באולם שרק לפני שבוע נישאו בו נאומים נמלצים על שלום עם אויבים, לרגל סיום אפשרי של המלחמה, נשמעו כעת דברים שמלבים מלחמה בין אחים, במה שנראה כפתיחתה של מערכת בחירות.

אש המחלוקת תמשיך ללחך את שוליה המדולדלים של הממלכתיות הישראלית עד לסיום מערכת הבחירות. אבל כיצד ייראה "היום שאחרי" הבחירות? ניצחון של הקואליציה הנוכחית יבטיח את המשך המימוש של ההפיכה המשפטית. טעונים בלגיטימציה מחודשת ימשיכו השמרנים במימוש התוכנית, והפעם על סטרואידים. ואם תיכון ממשלה אחרת, כיצד עליה לפעול? בהנחה שתוקם קואליציה יציבה (או אפילו רחבה, אם תתממש ברית משרתים שתכלול את המרכז הישראלי כולו, ובכללו הליכוד) שתבקש לשקם את החברה המקוטבת ולייצב את הדמוקרטיה לטווח ארוך, כיצד עליה לפעול?

עולות על הדעת שלוש דרכי פעולה אפשריות: תיקון הדרגתי (יישום מדיניות הממשלה החדשה בדרכים המקובלות); תיקון מהפכני (הפעלת כלים לא שגרתיים לתיקון המציאות), או תיקון חוקתי (שינוי כללי המשחק לניהול החיים הציבוריים). תיקון הדרגתי לא יועיל, ותיקון מהפכני יהיה מסוכן. לפיכך, רק תיקון חוקתי, בדרך של אימוץ "חוקה רזה", עשוי לשקם את החברה ידועת הקיטוב ולייצב את הדמוקרטיה.

על פניו, תיקון הדרגתי הוא דרך המלך. חילופי שלטון נושאים בכנפיהם מדיניות חדשה, שמבטאת סדרי עדיפויות שונים ולא פעם גם הבנת מציאות אחרת ואפילו חזון נבדל. המדיניות החדשה מיושמת באמצעות חקיקה ופעילות של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, במסגרת כללי המשחק הנוהגים. ממשלת השינוי בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד הלכה בדרך זו. היא הקרינה ביצועיות, ענייניות וממלכתיות. היו לה הישגים מסוימים, אבל היא לא הצליחה להטביע חותם לטווח ארוך. היא נהנתה מרוב מינימלי בכנסת, ומנקודת מבט ליברלית איבודו היה רגע מוחמץ.

הממשלה הנוכחית בחרה להשתמש בכוחה על מנת לבצע תיקון מהפכני. שר המשפטים הכריז על רפורמה משפטית, שבפועל ביקשה לבצע מהפכה במשטר החוקתי שלנו. חלקים מצומצמים של תוכניתו מומשו, אך עיקרה טרם הוגשם. הממשלה נראית נחושה להמשיך בדרך זו, ומעת לעת היא זוכה בהצלחות נקודתיות. למרות קריאותיו של ראש הממשלה לשלום פנימי, הממשלה מתכוונת לנצל את הזמן שנותר עד לבחירות כדי לממש חלקים נוספים בהפיכה המשפטית. ובכל זאת ניתן לקבוע, שבעת הזו נשמר האופי הדמוקרטי המהותי של מדינת ישראל, גם אם יש ערעור מסוים של יסודותיו.

אם תוקם לאחר הבחירות קואליציה חדשה, האם היא תצטרך לנקוט תיקון מהפכני בכיוון הנגדי? לכאורה, השיעור שנלמד מממשלת השינוי מחייב שלא להמשיך בדרך של תיקון הדרגתי, שכושר השרידות שלו היה דומה לזה של הקיקיון מספר יונה, ש"שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד" (יונה ד', ט'). מה יועיל תיקון הדרגתי מרשים, גם אם יתבצע לאורך קדנציה מלאה, אם בבחירות שלאחר מכן תזכה קואליציה שמרנית, שתשלים את ההפיכה המשפטית "מלא־מלא"?

ואכן, יש הקוראים לחתור לתיקון מהפכני אם יהיו חילופי שלטון לאחר הבחירות: פעולה נחרצת, מהירה, כוחנית, ללא צורך להגיע להסכמות רחבות. הפיכה תחת הפיכה. עיקר הטיעון הוא, שהממשלה הנוכחית הרסה כל חלקה טובה, חתרה תחת שלטון החוק וזרעה מוקשים בזירה הציבורית כדי להקשות על תיקון עתידי. לפיכך, ככל שיתברר שההרס רחב כל כך, שתיקון הדרגתי לא יוכל לו ואי אפשר לפרק את המוקשים באמצעים חוקיים, יש לנקוט את האמצעים הנדרשים גם אם אינם חוקיים.

הקואליציה הליברלית, טוענים תומכיה, צריכה להביא בחשבון שהיא תפעל על זמן שאול, ושיש לנצל במהירות את הזמן המועט שיעמוד לרשותה. לישראל הליברלית כינון קואליציה כזאת יהיה אירוע הישרדותי, ולכן נדרשת תגובה מסוג אחר. בקצרה, אם אי אפשר לשקם את שלטון החוק בלי להפר אותו נדרשת הפרה שלו, ובכלל זה טיהורים במערכות הציבוריות, פגיעה בחופש הביטוי (למשל, סגירת ערוץ שידור) ועוד.

ואולם, עקרונית ומעשית מהלך מהפכני "לטובת הדמוקרטיה" הוא מתכון לאסון. אין לבסס את שלטון החוק באמצעים החותרים תחתיו. הטיעון להצדקת מהלך זה, הקורא להעדיף את התכלית על ההליך, איננו מדרון חלקלק אלא תהום פעורה תחת רגלינו. תיוגה של עמדה זו כ"פורמליזם", כאי־הבנה של גודל השעה, הוא ניסיון להכשיר את השרץ.

אינסטרומנטליזציה של כללים מחלישה את אמון הציבור בהם. כללים פורמליים הם מגביל כוח דו־כיווני; ברגע שמפירים אותם, אין מנגנון אמין אחר שיבטיח שהכוח יופעל רק למען תכליות "טובות". לכאורה, מנגנון כזה קיים: באקדמיה נטען, שניתן להפר את החוק המדינתי תוך הישענות על החוק הבינלאומי — "סטנדרטים מחוץ לבועה הלאומית" — ועל מוסדות בינלאומיים. נראה שזו דוגמת־קצה לניתוק שבין רעיונות אקדמיים לבין מציאות החיים. המחשבה שנשקם את הקיטוב בינינו באמצעות העדפה של נורמות חיצוניות בינלאומיות על פני חוק של הכנסת הריבונית מעוררת גיחוך.

הקונצנזוס המינימלי שדמוקרטיה תלויה בו — הסכמת המפסידים לקבל את הכללים עד לסיבוב הבא — יתמוטט אם המחנה הליברלי יבחר לפעול שלא על פי חוק. הדמוקרטיה מאפשרת תחרות שיטתית תחת כללים מקובלים הקבועים בחוק. ברגע שהמנצח מוכן להפר את החוק כדי "לתקן", הוא חותר תחת יסודות הדמוקרטיה ושוחק את ההסכמה המינימלית שמאפשרת חיים משותפים מתוך מחלוקת. בהעדר מחויבות בלתי מותנית לפעול על פי חוקים — איש את רעהו חיים בלעו.

גם מהפכה ליברלית שאיננה נשענת על הפרת החוק אלא על שינוי קיצוני שלו, אינה רצויה. ככלל, מי שחותר לשיקום הקיטוב בישראל חייב להימנע מדרך פעולה שמחריפה את הקונפליקט. מהפכנות ליברלית תדרבן דינמיקה מחזורית של נקמה מוסדית, שכבר החלה. הניסיון לקדם הפיכה משטרית שמרנית הוציא לרחובות המונים אשר ראו בה איום על עתידם באופן העמוק ביותר. נוצרה אווירה הרסנית הרואה באחר האידיאולוגי לא רק יריב, אלא אויב. מהפכה בכיוון ההפוך תחריף זאת. המחנה המפסיד עלול לחוש שהוא מחוץ למעגל הלגיטימציה ולאבד רסן. צעדים מעין אלו שהוזכרו, סגירת ערוצים לדוגמה, יזוהו ככפייה תרבותית.

שתי דרכי התיקון שהוצגו עד כה — הדרגתית ומהפכנית — מציגות דילמה כוזבת: כביכול יש לבחור בין מהלך שמרני ואיטי שאיננו יעיל לטיפול בקיטוב ולייצוב הדמוקרטיה, לבין פריצת מסגרת, שהיא אמנם בלתי חוקית אך יעילה בהשגת מטרות אלו. הכזב כפול: ראשית, אמנם תיקון מהפכני נועד להשיג הישגים מהירים, הצלחות מוכחות, שיגבשו מחדש את המחנה הליברלי וימנעו חזרה של שלטון מהפכני שמרני. אבל, האם הדבר מובטח? רחוק מכך. שנית, הדילמה מציגה רק שתי אפשרויות, בעוד שבפועל יש אפשרות שלישית ועדיפה בהרבה, שהיא גם יעילה וגם חוקית. אם קואליציה עתידית תבחר בה, היא תוכל לייצב את ישראל באופן משמעותי. אפשרות זו היא תיקון חוקתי בדרך של "חוקה רזה".

כללי המשחק המשטריים שלנו אינם מעוגנים בחוקה, והם ניתנים לשינוי ברוב רגיל בכנסת. זהו מצב מסוכן לכולנו. המנצחים בבחירות, שמרנים או ליברלים, מחזיקים בכוח חוקי לשנות את פני המשטר הישראלי כהבנתם. אפשר שיוגבלו באמצעות ביקורת שיפוטית — אך זהו נשק מוגבל, ויש ספק אם ביקורת שיפוטית של חוקי יסוד לגיטימית. נעשה בה שימוש פעם אחת עד כה, ברוב של קול אחד בעליון; רוב ששוב אינו קיים.

לפיכך, בשנתיים האחרונות המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) קיבץ קבוצת מומחים במשפט חוקתי, שיש בה ייצוג ליברלי ושמרני כאחד, שעמלה על הכנה מדוקדקת של חוקה רזה לישראל. להבדיל מחוקה רגילה, הכוללת גם פרקים על זהות המדינה ועל ערכי היסוד שלה, החוקה הרזה עוסקת רק בקביעת כללי המשחק המשטריים לניהול המחלוקת הישראלית. מדובר על חוקי יסוד העוסקים בחקיקה, שפיטה, הסדרת פעולת שלוש הרשויות והסדרים נלווים.

כדי שחוקה תיהנה מלגיטימציה לדורות, יש הכרח שתכונן באמצעות רוב מרשים בכנסת (או באסיפה מכוננת או במשאל עם). לנוכח מלחמת התרבות הישראלית, אי אפשר להשיג רוב כזה בשאלות של זהות וערכים. מנגד, קיימת אפשרות ריאלית להשיג הסכמה רחבה בציבור הישראלי ובכנסת לכינון החלק המשטרי של החוקה. כל השחקנים הפוליטיים מבינים שהפסד שלהם בבחירות הקרובות, או באלו שאחריהן, עלול לשנות את אופיו של המשטר הישראלי, מבחינתם לרעה.

כולנו, שמרנים וליברלים, איננו יודעים מי ינצח בקלפי. לכן כדאי לנו להסכים על כללי משחק שיבטיחו הסדרים סבירים, יעילים והוגנים, גם אם כל מחנה לא ימצא בהם מימוש מלא של חלומותיו. הלב נחמץ על הוויתור — שאני מייחל לכך שהוא רק זמני — על הסדר חוקתי של שוויון ושאר ערכים נאצלים, אבל אין ברירה אלא לתפקד בתוך מגבלות המציאות ולהסתפק בעת הזו בכינון חוקה רזה.

חוקה כזאת תוריד מעל הפרק אפשרות של שינוי בהפיכה כלשהי, מכל צד, של הדרך שבה אנו מנהלים את החיים הציבוריים. היא לא תכריע בין הצדדים במלחמת התרבות, אבל תאפשר את התנהלותה בדרך מוסכמת.  קביעת גבולות האפשר באמצעות חוקה רזה, משוריינת מפני שינוי באמצעות רוב קואליציוני מזדמן, תצמצם את התיאבון של גורמי קצה ואת יכולת הסחיטה שלהם. היא תקטין קיטוב חברתי מכיוון שהאיום, משני הצדדים, להכריע את הזולת האידיאולוגי באמצעות השתלטות על רשויות השלטון, יתרוקן מתוכן ויתפוגג. נחזור להיות יריבים, לא אויבים.

הקושי המיוחס לתיקון ההדרגתי — איטי, לא יעיל והדיר — ייפתר אם תכונן חוקה רזה, משום שהיא איננה הדירה (אלא אם יושג רוב מרשים הנדרש לשינויה), וניתנת למימוש בהליך שקוף, מתוחם בזמן. הקושי המיוחס לתיקון מהפכני — מקטב, ואף בלתי חוקי — ייפתר גם הוא, משום שחוקה רזה מנוסחת מתוך הסכמה רחבה, מעודדת שיתוף ומקטינה איומים על העתיד. התנאי החשוב מכל למימושו של התיקון החוקתי הוא הקמתה של קואליציה רחבה, שתוכל להשיג את הרוב המרשים הנדרש למשימה. עולה מכך שכבר היום, בפתחה של שנת בחירות, מי שמבקש להנהיג את ישראל חייב לפעול באופן שיאפשר שילוב ידיים בין־מפלגתי, ואף בין־מחנאי, לאחר הבחירות. זוהי בקשה לא פשוטה, שנחזית כנאיבית: מטבע הדברים הליכה לבחירות דורשת חידוד מסרים ובידול של כל מפלגה מרעותה. אבל קריאה נכונה של דעת הקהל מלמדת שהציבור מייחל למנהיגות לא מפלגת, שתספק את הקרקע לצמיחתן של חברה מלוכדת ודמוקרטיה יציבה.לפי סקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי, קרוב לשני שלישים מהיהודים בישראל (61%) מודאגים מהמתחים הפנימיים בתוך ישראל יותר מאשר מהאיומים הביטחוניים. רק פחות משליש (31%) מחזיקים בעמדה ההפוכה. עכשיו, אם אכן יתברר שהמלחמה הסתיימה, סביר להניח שהרוב המשכנע הזה עוד יצמח ויתפח. לכן מפלגות שיכריזו כבר עתה, לפני הבחירות, כי הן רואות בשיכוך המתח הפנימי את המשימה המרכזית שלהן, ייהנו מתמיכה נרחבת בבחירות הקרובות. חוקה רזה היא תנאי הכרחי למימוש משימה זו, ולכן אימוצה בידי המפלגות הוא מהלך שאינו לא רק נכון עניינית, אלא גם מתגמל פוליטית.

מי שייבחר להרכיב את הקואליציה הבאה — ליברל או שמרן; ימני או שמאלי; דתי או חילוני — יוכל להיכנס לתולדות עם ישראל כבונה האומה אם יחליט לבחור את שותפיו לקואליציה על בסיס הסכמתם לייצב את ישראל באמצעות חוקה רזה, ואם יממש חזון זה בנחישות.

פורסם בהארץ

The post חוקה רזה — תנאי לשיקום first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בן־גוריון, הארכיטקט של המדינה, בנה אותה מתוך ערנות רבה למרכיבי היסוד הנדרשים להצלחתה בנסיבות התקופה. ואולם, למרות שכלל את "חוקה" ואת "משפט" ברשימת הנושאים החשובים, הוא ובני דורו לא ייצבו את המדינה על אדנים חוקתיים. אומנם מגילת העצמאות קבעה שמדינת ישראל תכונן חוקה באופן כמעט מיידי, תאריך היעד היה אוקטובר 1948, אך כידוע הדבר לא בוצע. מחקרים מלמדים שבן־גוריון נמנע במכוון מכינון חוקה, מתוך הבנה – נכונה כשלעצמה – שקבלת עול משטר חוקתי תעביר חלק מהכוח המסור לו כראש ממשלה אל הרשות השופטת, הפרשנית המוסמכת של החוקה.

מדינות מכוננות חוקה בהתקיים "רגע חוקתי". זהו רגע מיוחד בחייה של אומה שבו רוב העם ונציגיו מעדיפים את האינטרס הכולל על פני האינטרס של קבוצת הזהות שאליה כל אחד משתייך. הניסיון האנושי מלמד שרגע כזה קיים בעת הולדתה של מדינה או כאשר מתרחש אירוע דרמטי – בדרך כלל גם טרגי – שבו הכול מבינים שיש לפעול למען האינטרס הציבורי הכולל. בן־גוריון בחר שלא לנצל את הרגע החוקתי החד־פעמי של קום המדינה, כך שישראל נעדרת חוקה מלאה, ובכך היא נבדלת מכמעט כל הדמוקרטיות הליברליות.

יהיה זה אנכרוניסטי לבקר את בן־גוריון על בחירתו: כמו ביציאת מצרים, גם הקמת מדינת ישראל נעשתה בחיפזון – "ולא הספיק בצקם להחמיץ" – ועל רקע לחצים ביטחוניים, בינלאומיים וחברתיים עזים. בן־גוריון סבר שמוטלת עליו האחריות למימוש החלום הציוני בלי מגבלות שמגילת זכויות אדם שלמה, כחלק ממסמך חוקתי, הייתה עשויה להטיל על יכולת הפעולה שלו נוכח הקשיים המונומנטליים.

אומנם במהלך השנים חוקקה הכנסת 13 חוקי יסוד, אך הללו אינם מהווים חוקה של ממש, הן משום שהם עוסקים רק בחלק קטן מהתוכן המקובל בחוקות, והן משום שככלל הם אינם "משוריינים" – רוב רגיל בכנסת יכול לשנות את תוכנם או לבטלם. לפיכך נעשו ניסיונות רבים להציע לישראל טקסט חוקתי מלא. הדבר לא צלח משום שישראל לא חוותה רגע חוקתי מאז יום הקמתה ועד לרגע זה.

האם יש מקום לשוב ולנסות מהלך חוקתי בעת הזו?

להערכתי, ישראל העכשווית איננה בשלה לאמץ חוקה "מלאה" הכוללת, כמקובל בעולם, שלושה חלקים: חלק העוסק בזהות המדינה (ובו נקבעים עקרונות היסוד שלה), חלק הכולל את מגילת זכויות האדם (ובראשן "שוויון"), וחלק משטרי־פרוצדורלי שבו מעוצבים מוסדות המדינה וחלוקת הסמכויות ביניהם. המחלוקת הזהותית – למעשה, מלחמת תרבות – בין חלקי החברה שלנו איננה מאפשרת לנו לגבש הסכמה רחבה באשר לשני החלקים הראשונים המקובלים בחוקות – זהות המדינה וזכויות האדם. כך, אפילו הניסיון לחוקק את מגילת העצמאות כחוק נכשל בכנסת, משום שהמגילה כוללת מחויבות ל"שוויון".

אבל יש מקום וסיכוי ניכר להצלחה בכינונה של "חוקה רזה". זו תכלול רק את החלק השלישי המשטרי־פרוצדורלי. היא לא תבקש לכרות בינינו הישראלים ברית ייעוד, שהרי שבטי ישראל בעשור השמיני לקיומה אינם מסכימים על ייעוד המדינה, החלום של האחד הוא לעיתים הסיוט של הזולת.

ואולם, אנו יכולים ואף חייבים להסכים על כללי המשחק לניהול המחלוקת הישראלית: כיצד תחולק הסמכות והאחריות בין שלוש רשויות השלטון? מי מחליט על מה ומי מבקר את מי? נכון להיום, רוב קואליציוני זעיר יכול לשנות כל נורמה נוהגת בעניין שיטת המשטר הישראלי. אנו מתקיימים על קרח דק ושברירי, ללא ביטחון שעולמנו לא ישתנה במחטף פוליטי מכל צד שהוא.

אין מדובר בחשש תיאורטי. בעשור החולף שינתה הכנסת את חוקי היסוד של מדינת ישראל מספר פעמים רב יותר ממספר כל השינויים החוקתיים שנעשו בחוקה האמריקנית מאז כינונה בשנת 1789. כל ראשי הממשלה האחרונים מכל גוני הקשת הפוליטית בחרו לשנות חוקי יסוד כדי שהללו יתאימו לצורכיהם הפוליטיים. הרפורמה המשפטית שהוצעה ב־2023 הייתה צעד דרמטי נוסף באותה הדרך. דווקא משום שבישראל השסע החברתי האידיאולוגי הוא עמוק, אנו זקוקים למסמך חוקתי רזה שיעגן את כללי המשחק לתפקודן הנאות, ההוגן והיעיל של רשויות השלטון.

חוקה רזה נאותה לא תכרות בינינו ברית ייעוד, אך היא תייצב מאוד את ברית הגורל הישראלית. כינונה יאפשר לכל הצדדים במחלוקת הישראלית לנהל בדורות הבאים את הוויכוחים ביניהם בדבר ייעוד וחזון, מתוך הישענות על כללי משחק מוסכמים והוגנים. חוקה רזה תהיה נמל המבטחים למשטר הדמוקרטי בישראל.

פורסם במקור ראשון

The post עוד לא הבשילו התנאים לחוקה מלאה, אבל אפשר להתחיל בצעד הראשון first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אנו נמצאים בתקופה שבה השירות הציבורי הממלכתי הפך בחוגים ציבוריים מסוימים ובעיקר בעיני הממשלה המכהנת למעין אויב העם. והממלכתיות, איפה היא?

בתקופה זו אני חש שברון לב, חנק ומועקה, תוך שאני צופה במה שנראה כמהלומה קשה, עם סכין בלב, לדמוקרטיה. אינני אומר זאת בקלות. תדיר הקפדתי לומר, גם בימי ראשית ההפיכה המשפטית, שאנו עדיין דמוקרטיה, שיש בה חופש ביטוי, בחירות והפגנה. אך אנו חווים עיוות בל יסולח של מושג זה בהקשר הלאומי, הציבורי, ההיסטורי.

המלחמה נמשכת והחטופות והחטופים – הנושא החשוב ביותר – במנהרות הצוררים, וכאילו ביקום אחר מתעסקות הממשלה והקואליציה בעצם היום הזה, יום קודר מאד בעיניי, בחקיקות ההפיכה השיפוטית השנויות במחלוקת והמפלגות ובהדחת ראשי מערכות אכיפת החוק שאינם נושאים חן בעיניה. דובר על אחדות "ביחד ננצח", ועל הקפאת ההפיכה השיפוטית לימי המלחמה, אך אנשי המילואים (וצה"ל בכלל) כורעים תחת הנטל לאין קץ במלחמה הנמשכת, וההשתמטות החרדית מגיוס נמשכת במלוא עוזה, וגם השיסוע הפנימי "חובבי ציון" בהאג ובאו"ם מחככים ידיים בהנאה. וההפיכה המשפטית משמעותה העיקרית היא פוליטיזציה מוגברת של השפיטה, מה שלא יתרום לאיכותה, לשון המעטה. שלא לדבר על ההיבט הכלכלי וההיבט הבינלאומי.

ראש שב"כ צריך ללכת, והוא גם אומר זאת בעקבות 7.10, אך ההנמקה של הדחתו בגלל אחריותו למחדלים היא אירונית, כי הממשלה והעומד בראשה מסרבים ליטול אחריות למחדל ולאסון הגדולים בתולדות המדינה, לא בבחירות כדי להעמיד עצמם לביקורת העם ולא בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אלה ימתינו לשיטתם עד אחרי המלחמה, אבל ההפיכה – לא ולא. וראש שב"כ – גם אם לממשלה יש סמכות להעבירו מכהונתו – זכאי לשימוע הגון ולא לגיליוטינה בממשלה. והיועצת המשפטית ממלאה תפקידה ביושרה, בענייניות וגם באומץ והיא והמערכת שבראשה תרמו מאוד למאמץ המלחמתי גם אם טעו במקרה אחד או שניים ; מה פשעה ומה חטאתה, האם בכך שהיא מציבה מראה בפני הממשלה כשמבקשים לעשות צעד לא חוקי? בכך יש הצדקה להדחה? יש בלבול גדול; במקום להתמקד בהשבת החטופות והחטופים, משימה עליונה, יצרו אויב חדש – המערכת המשפטית. כמה מעוות.

ממלכתיות

הממלכתיות היא המסגרת המדינתית של ישראל, חישוקי הממשל והחברה. מורשת דוד בן גוריון, ראש הממשלה המייסד, כוללת את הממלכתיות כאחד מרכיביה המרכזיים. המונח ממלכתיות משמיע כי מדינת ישראל היא רעיונית המשך הממלכה היהודית של דוד ושלמה. בשורה הראשונה של ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נאמר כי "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הציונית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית". בהמשך, בתיאור פעלו של הישוב היהודי בארץ בדורות האחרונים, נאמר בין השאר כי הוא "נושא נפשו לעצמאות ממלכתית". עצמאות וממלכתיות ירדו שלובות.

מונח הממלכתיות מקורו במקרא, שם הוא מופיעה על נגזרותיו מעל 100 פעמים ומשמעו הן הממשל הן הארץ. אשר לממשל, מן ההיקרויות הראשונות נזכיר את הפסוק בשמות (י"ט, ו') "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש…", וגם את התיאור בדברים (י"ז, יח-י"ט) על משפט המלך "והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים". ועוד שם (פסוק כ') "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". נשים אל לב כי הדרישה מן המלך היא לפעול בתוך מסגרת, "משנה התורה הזאת", שיש מי שנושא אותה, הכהנים הלויים; וחז"ל אמרו ששני ספרי תורה היו למלך, האחד שיוצא עמו תדיר והאחר שבבית גנזיו. כלומר, המסגרת המשפטית, במקרה זה דתית-אלוהית, חלה על המלך תדיר.

המונח הזה – הממלכתיות – נטבע בצופן הגנטי של המדינה. לא בכדי קרויה מלחמת תש"ח הן מלחמת העצמאות הן מלחמת הקוממיות, שני מונחים שמהדהדים היטב את הכרזת העצמאות בנופך הממלכתי. במונחים ארציים נאמר, לא עוד "שטיבלך", חדרים-חדרים של עם מפוזר ומפורד, כלשון הצורר המן במגילת אסתר, אלא עם במדינתו, אשר לה מסגרת ערכית ומוסדית משותפת, גם אם תוך גוונים. אולי שני הביטויים הבולטים לכך היו צה"ל ומערכת החינוך. בן גוריון עמד על צה"ל אחד, בפיקוד אחד על כל המשתמע, ובכך – והדבר לא היה נטול מחלוקת – גרם לפירוק מסגרות מימין ומשמאל, הן האצ"ל והלח"י, הן הפלמ"ח. והחינוך – לא בכדי המערכת הבסיסית שנוסדה היא החינוך הממלכתי, על פי חוק בשם זה, ובתוכו גם החינוך למגזר הלא יהודי עם הוריאציה של החינוך הממלכתי-דתי. אמנם נותרו "בחוץ" בהקשר החינוכי (וכפי שיתפתח גם לימים) החלק החרדי של הציבור היהודי וגם החלק הכנסייתי הנוצרי, אולי בדיעבד משגה. גם בן גוריון שגה לא אחת ואסור למטרה לקדש אמצעים, עיינו ערך אלטלנה – אך רק מי שאינו עושה אינו שוגה.

במסגרת הממלכתית נכלל שירות הציבור, ובתוכו המוסד, שירות הביטחון הכללי, משרד החוץ, משרד המשפטים, משרד האוצר ומשרדי ממשלה אחרים, המשטרה ושירות בתי הסוהר. נוצר גרעין ליבה של מערכת הממשל שאינו קשור לממשלה זו או אחרת אלא למדינת ישראל, ולכך אקדיש דברים בהמשך, כי אנו מצויים בתקופה שבה לצערנו נעשה מאמץ מודע למחוץ ולשחוק את רעיון השירות הציבורי. הממלכתיות היתה במידה רבה מחוברת מאד לקולקטיביזם לעומת אינדיבידואליזם. רוצה לומר: החברה בראשית המדינה, בהמשך לגוונים אחרים של קולקטיביזם מעין סוציאליסטי למשל, שיעבדה את שאיפות היחיד לשאיפות הציבור , האומה, המדינה. בן גוריון קידש את ההגשמה החקלאית שיש לה אפילו ביטוי בחוק שירות הביטחון וברעיון הנח"ל, גם אם טושטשה ברבות השנים.

כשזכיתי לעמוד בראש משלחת ישראל לשלום עם ירדן הייתי בקשר יומיומי כמעט עם שי בן אליהו ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה, שאותו שלח בן גוריון להיות ממקימי עין יהב בסוף שנות החמישים. שי היה אדם מוכשר מתל אביב, שיכול היה לרכוש השכלה אקדמית, "לעשות לביתו". הוא וחבריו הלכו לסוף העולם, לחמה הקופחת וליתושים, להקים חקלאות פורחת בחבל ארץ חשוב. היה בכך ביטוי לערכי הגשמה, ציונות וחלוציות.

על השירות הציבורי

כחלוף השנים עבר הדגש מן השירות לאומה להגשמה עצמית, גם אם לעתים התלכדו השניים, אמי עליה השלום העניקה לי תנ"ך יפה עם גיוסי לצה"ל ובו כתבה "גאים ומאושרים, על שזכית וזכינו שתשרת בצבא עמך ועל אדמת מולדתך. מי יתן תזכה ונזכה, עוד בזמן שירותך, לחלום הנכסף השלום… הננו מלווים צעדיך בתפילה ובתקוה שתחזור ללימודיך, כשמשימתך העליונה שירות העם והמדינה". לטעמי אין סתירה הכרחית בין השניים; יכול אדם להגשים את עצמו גם באמצעות השירות הציבורי לגווניו. כך חשתי לאורך יובל. השירות הציבורי – במובן הבריטי הקלאסי של civil service, של שירות במדינה דמוקרטית יהא אשר יהא השלטון הנבחר בה, בבחירות חופשיות ודמוקרטיות – ועמו המסגרות המוניציפליות, הוא עמוד שדרה של מדינה דמוקרטית, לצד מוסדותיה הנבחרים.

מדינת ישראל נבנתה מעיקרא במחשבה זו, גם אם – נודה – חלק מן התשתית הראשונית היה מאנ"ש, אנשי מפלגת השלטון מפא"י דאז ונלויה. באנגליה השירות הציבורי חל עד לדרגות הגבוהות ביותר. בישראל קבעו את תפקיד המנכ"ל ולימים גם המשנה למנכ"ל, כמשרות אמון של השר. היתר הם עובדות ועובדים ב"שירות קבע".

נכנסתי לשירות הציבורי ביום שחרורי מצה"ל ב-1970, ועלי לומר שחרף הכיפה שעל ראשי והיעדר כל קשרים לא חויתי קשיים בהתקדמות בו מתחתית הסולם כמתמחה בפרקליטות, בבית משפט ובמערכת הביטחון עד לתפקידים שמילאתי בהמשך ששיאם כמזכיר הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה ובבית המשפט העליון. מרים רעייתי, ללא כל קשרים גם היא, הצטרפה בצעירותה לפרקליטות המדינה והגיעה בעבודה קשה ומסורה ובכשרונה לתפקיד משנה לפרקליט המדינה. תחושת שנינו היתה שעבודה קשה איננה שבה ריקם. ואולם, אנו נמצאים בתקופה שבה השירות הציבורי הממלכתי הפך בחוגים ציבוריים מסוימים ובעיקר בעיני הממשלה המכהנת למעין אויב העם. הדבר חילחל במשך שנים בעיקר ביחס לבית המשפט העליון שהוצג כשמאלני, חילוני וליברלי על ידי חוגים ימניים, דתיים ושמרניים – ובאופן מוגזם בתכלית. אך עם השנים הוחל היחס הזה גם על הייעוץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, השב"כ והאוצר וכולם מתוארים כיום על ידי ראש הממשלה, בהשאלה מארה"ב, טרמפ על טראמפ, כ-deep state, כמדינה בתוך מדינה – ולא היא. הם עלולים לשגות, אך רחוקים הם מהיות מצבע אחד או בגישה פוליטית מסוימת וחד צדדית, גם אם תעמולה חוזרת ונשנית מציגה אותם כך וציבור רחב – לצערי – מאמין. אם נתבונן אל אנשי הייעוץ המשפטי והשב"כ, למשל, וגם בתי המשפט, נמצא רבים מהם מתושבי ההתנחלויות ומהציבור הציוני-דתי. על בית המשפט העליון בהרכבו כיום, למשל, אי אפשר להטביע חותם שמאלני. כך גם בזרועות אחרות של השלטון. ה-deep state הוא עלילה.

לעניות דעתי תפקיד כל האנשים ההגונים הרוצים בטובת המדינה, לפעול למען שימור השירות הציבורי שכשמו הבריטי כן הוא civil service. עלינו להיאבק במגמות הסירוס והפגיעה. לא הכל ניתן ללמוד מארצות הברית שבה הכל פוליטי, גם מינוי שופטים ובחירתם בקלפי וגם חנינת נשיא למקורבים ולבני משפחה, שאצלנו מוסד הבג"צ המושמץ היה חוסם. הקמנו בעמל בנין יפה של שירות ציבורי, גם אם תמיד ניתן לשפרו, וככל גוף מוסדי ובני אנוש יתכנו בו משגים. אל ניתן יד למאמץ להרסו. נעודד את השירות הציבורי. זה אחד מביטוייה המרכזיים של הממלכתיות.

על חוקה ועל חוקה רזה

למדינת ישראל אין כידוע חוקה. בראשית ימי המדינה החליט בן גוריון שחרף ההתחייבות בהחלטת החלוקה מיום 29.11.47 ובעקבותיה בהכרזת העצמאות, אין מקום לחוקה עתה – אלא יוכנו חוקי יסוד שבסופו של דבר יתאגדו לחוקה מלאה. הנימוקים הפורמליים לכך היו שרוב העם היהודי עדיין אינו כאן ואין עדיין שלום עם השכנים; ברקע עמד גם אי רצונו של בן גוריון לכבול את ידי הממשלה. זהו הרקע ל"החלטת הררי" הידועה מיום 13.6.50, שהולידה את מושג חוקי היסוד. בפועל נחקקו חוקי יסוד לאורך השנים, אך מפעל החוקה למרבה הצער לא נשלם, והתוצאה היא כי אין בנמצא חוק יסוד: החקיקה, חוקי היסוד ברובם אינם משוריינים וניתן לתקנם כאסקופה הנדרסת, ועל כן דרושה השלמת מפעל החוקה. אעיר כי לצערי חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי אינו כולל סעיף שויון אינדיבידואלי שהיה נותן תחושת שותפות למיעוט של מעל 20% בישראל, בלי לפגוע בליבת היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. ישנה עתה יוזמה הקרויה "חוקה רזה", שפתח בה פרופ' ידידיה שטרן שאני נוטל בה חלק, המנסה להכין, כשלב ראשון, נוסח לחלק הממשלי של החוקה שלכאורה ניתן להשיג לגביו הסכמה רחבה, כך ש"כללי המשחק" שכמעט אינם קיימים היום – ייקבעו. והדבר יסייע לשיפור הממשל ולקירובנו למדינה מתוקנת. ראש לכך חוק יסוד: החקיקה. ההמשך יהיה בנושאים הערכיים של זכויות ובראשם שויון ועוד חזון למועד.

על אחריות ומשמעותה במישור הממלכתי

המונח אחריות הוא חמקמק ומשמעותו עמומה. סעיף 4 לחוק יסוד: הממשלה שכותרתו "אחריות" קובע "הממשלה אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת, שר אחראי בפני ראש הממשלה לתפקידים שעליהם ממונה השר". מהי אותה אחריות? וכיצד אפשר לגזור ממנה אחריות כלפי הציבור? במה מתבטאת אחריות הממשלה בפני הכנסת ואחריות השר בפני ראש הממשלה? כמובן, הכנסת עשויה להצביע אי אמון בממשלה, אך בהינתן המשטר הקואליציוני הסיכוי לכך קלוש; ואם כן מגיעים אנו לבחירות שבהן יכול הציבור לומר דברו, אך לא בנושא ספציפי אלא כללית.

ומהי אחריות השר בפני ראש הממשלה? להלכה יכול ראש הממשלה להעביר אותו מכהונתו, אך זהו צעד פוליטי, הקשור בכוחו הפוליטי של השר מול הממשלה ובלחץ ציבורי, אך אין הגדרה של מהותו. התרבות הקיימת במדינות מסוימות של התפטרות שר בשל מחדלים בתחומי סמכותו (גם אם לא עסק בנושא ספציפי בעצמו), אינה קיימת אצלנו כמעט, כמו הביטוי it isn't done – "לא ייעשה". ומה עם ראש הממשלה עצמו? כלפי מי הוא אחראי? יש להניח אולי שהוא מייצג את אחריות הממשלה בפני הכנסת, ואזי שוב הענין פוליטי לחלוטין. דבריי אלה נאמרים גם בהקשר הזמן והמקום. לאמירה בדבר נטילת אחריות – שעליה הצהיר באחד המקרים ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין – יש משמעות ציבורית וסמלית.

השאלה היא האם מחייבת נטילת האחריות גם צעד המשך. נטילת האחריות יכולה להשמיע נכונות לחקירה – כשמדובר בענייננו באסון שאין שני לו בתולדות המדינה וכאן עלי להטעים: נכונות לחקירה איננה הסכמה מראש לתוצאה כלשהי של החקירה. מהותה של חקירה היא שהדברים הנחקרים יתבררו במהלכה ולא לפני שפעלה. מבחינה זאת יהא זה צודק כלפי גורמי הממשל הנחקרים לדרגותיהם, שלא להישפט בתקשורת אלא להיחקר במסגרת החקירה, להשמיע גירסה. אכן, יתכן שהגורם הממשלי עלול להיפגע במסקנות הועדה, אך את חקירתה היא מתחילה באופן משפטי ומהותי כ"לוח חלק", גם אם הכל יודעים מה האירוע בנידון דידן ומה ממדיו ותוצאותיו. הממלכתיות מתבטאת בנושא זה באחריות תרתי משמע, אחריות גם לחישוקי הממלכה, כדי שנושא כזה שמרבית הציבור מעוניינת לדעת את תמונתו המלאה, לא ימשיך לפלג את הציבור, וגם בתוצאה.

הכלי הנורמטיבי שנבע המחוקק הוא ועדת חקירה הקרויה בציבור משם ממלכתית, לפי חוק ועדות חקירה. הממשלה היא המחליטה כי המדובר ב"ענין בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור", ומשום כך רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה. הממשלה היא המגדירה את נושא החקירה, ועל פי פניית הועדה, רשאית להרחיבו או לצמצמו. מספר חבריה הרגיל – שלושה. אך אפשר שתכלול מספר לא זוגי גדול יותר. המינוי עצמו נעשה על ידי נשיא בית המשפט העליון, ואוכל להעיד כמי שהיה מעורב בצורה זו או אחרת בתפקידים שונים בעיסוק בועדות חקירה ממלכתיות, במינוין ובהצגת חומרים לפניהן, וכמי שבא בדברים עם נשיא בית המשפט העליון בנושאי המינוי. שמעולם לא היה לי ספק, וגם לא לראשי הממשלה שעמם עבדתי כמזכיר הממשלה, יצחק שמיר ויצחק רבין המנוחים,

באובייקטיביות ובהגינות הן של המינוי הן של עבודת הועדה והדו"ח שכתבה. אוסיף, כי הייתי בדעת המיעוט בעתירה לבג"ץ שעסקה במינוי ועדת בדיקה ממשלתית – ועדת וינוגרד – בענין מלחמת לבנון השניה, שהוכרעה ב-3:4. עם חברותיי למיעוט סברתי כי גודל הנושא מצדיק ועדת חקירה ממלכתית ולא שהממשלה תמנה את חוקריה. הדברים נאמרו אז וגם היום מבלי לפגוע כהוא זה בועדה הממשלתית ההיא, אך כיום – באירוע כבד בהרבה ממלחמת לבנון השניה.

לעניות דעתי לחקירת אסון כמו 7.10 יש שבעתיים צורך בועדת חקירה ממלכתית ואין שום סיבה לממשלה לחשוש מהרכבה, כי בטוחני שנשיא בית המשפט העליון יקיים את ההתייעצויות המתאימות ויכריע לגבי מינוי מקצועי והוגן, מבחינה משפטית ובטחונית. האם הדבר סותר בכל מקרה מתן ביטוי על ידי הנוגעים בדבר לנטילת אחריות? לעניות דעתי לא זו רוחו של חוק יסוד: הממשלה. זה גם ציווי השכל הישר. והנה משירו של נתן אלתרמן " אלמנת הבוגד…" על משפט – משפח טוביאנסקי. "מהו עוז מדינות? מול ריבוי כידונים לעמוד לבלי סגת בשער – אך לרעוד ולכרוע מול יד–אין–אונים של אשה אלמנה ונער". בכך מתבטאת גדולת מנהיגים, דוד בן גוריון לעת ההיא.

מדינת ישראל היא מדינה נהדרת. החזון הציוני הוגשם במידה משמעותית. ראינו בעינינו התגשמות דברי הנביא עמוס (ט', י"ג – י"ד) שציטטתי בסיום כהונתי שבבית המשפט העליון "הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה; ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו פריהם". המדינה היהודית (כן, לא לשכוח את הזהות היהודית) והדמוקרטית (כן, לא לשכוח את ההגינות כלפי מיעוטים), שהיא ציונית ולא פוסט ציונית, היא הישג ענק. הממלכתיות היא אחד מתנאי המשכיותה, שמירת הבסיס המשותף, כתף מתחת לאלונקה (כולל גיוס החרדים, בלי לפגוע כהוא זה בערך לימוד התורה, אך אין דמו של אחד סמוק יותר משל אחר, כדברי חכמינו, ושירות צבאי או אזרחי גם לערבים) וערכים שמבטאת מגילת העצמאות. החובה מוטלת על כולנו בסיעתא דשמיא. בראש וראשונה על האוחזים בהגה. לו יהי. לא אבדה תקוותי לטוב. ולא אסיים מבלי להזכיר שוב: השבת החטופות והחטופים, חיים ומי שאינם עוד בחיים – היא המשימה העליונה של ישראל עתה.

פורסם ב-Ynet

The post על ממלכתיות ומשמעה לעת הזאת first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הקרב על נשיאות העליון הוכרע. לאחר שנה ורבע של הורדת ידיים, שוב מאויש התפקיד הבכיר ביותר ברשות השופטת. בהתאם לנוהג המקובל מאז קום המדינה, השופט הוותיק ביותר בעליון – יצחק עמית – קיבל את תמיכת חמישה חברי ועדה מתוך תשעה, וכך, לכאורה, הסדר שב על כנו. האמנם?

ההתנגדות למינוי, אותה הוביל באובססיביות שר המשפטים יריב לוין, אמנם כשלה, אך תהיה זו טעות למסגר את המאבק כ"רעש רקע" שניתן להתעלם ממנו משהושגה ההכרעה. אכן, יש כאן הישג טקטי של הקבוצה הליברלית בישראל, אך ראוי להתבונן על המתרחש מנקודת ראות אסטרטגית השוקלת את מעמדם של בית המשפט ושל כלל מערכות שלטון החוק בישראל לטווח הארוך.

הסאגה המתמשכת, שבשבועות האחרונים התגלגלה לכדי הכפשות אישיות וחילופי מכתבים בוטים בין שר המשפטים לבין השופט עמית, הרחיבה את הסדקים בחומת האמון הציבורי, האמורה להגן על מערכת המשפט מפני כוחות מערערים, בעלי נטיות פופוליסטיות וסדר יום אינטרסנטי. ברצוני להציע כי דווקא עכשיו, ועל אף ההתבטאויות הקיצוניות והשערורייתיות של השר לוין לאחר הכרעת הוועדה, ומשמומש צו בית המשפט למינוי נשיא לעליון, הגיע הרגע שהכוחות הליברליים בישראל ישקלו מחדש את עמדתם באשר להמשך המאבק סביב בית המשפט העליון. והפעם – מנקודת ראות לא-טהרנית, ששוקלת באופן ריאלי את טובת המערכת, מזווית אסטרטגית, לטווח הארוך.

על שולחן ועדת חוקה, חוק ומשפט מונחת ההצעה של השרים לוין וסער לשינוי החוק הקובע את דרך בחירת השופטים בישראל. הצעה זו טובה בהרבה מההצעה המקורית של לוין ורוטמן, שהסעירה את המדינה בשנת 2023. עם זאת, אף שהיא איננה בבחינת "סוף הדמוקרטיה", יש בה פגמים מהותיים ויש להתנגד לחיקוקה במתכונת המוצעת. אם תתקבל, תהליך בחירת השופטים בישראל יעבור פוליטיזציה מזיקה ומתעורר חשש כבד לפגיעה מתמשכת במקצועיות שופטי ישראל בדור הבא. המתווה עלול לשנות את הדנ"א המקצועי ואף את האתוס של מערכת השפיטה הישראלית. לפיכך יש לדרוש שורה של תיקונים חשובים בהצעה – שינוי כלל ההכרעה המוצע (6:9 ולא 5:9); שינוי דרך בחירתם של שני עורכי הדין; מנגנון אחר להכרעה במקרה של אי-הסכמה, ועוד.

על פניו נראה שההצעות לשיפור מתווה לוין-סער – שעלו בכנס "חוקה רזה" ובתקשורת – יעוררו ויכוחים כשיידונו בכנסת. אין לדעת כיצד ייראה התבשיל הסופי וקיים חשש גדול שיקדיח. תחת זאת ניתן וראוי לדעתי להציע עסקת חבילה גדולה יותר, שתוצאותיה עדיפות בהרבה:

השר לוין הציע בעבר כי ימונה לבית המשפט העליון מקורבו ד"ר אביעד בקשי. הושמעה התנגדות: המסלול המקצועי והאקדמי של בקשי אינו פוגש את הקריטריונים הנהוגים למינוי לעליון והוא מהארכיטקטים הבולטים של הרפורמה/מהפכה שהציע לוין. אפשר שההתעקשות של לוין עליו, כאשר קיימים מועמדים שמרנים מצוינים העומדים בסטנדרטים, איננה עניינית, אלא ביטוי לצורך של לוין לנצח בעימות מול "המערכת". על כל פנים, מנקודת ראות אסטרטגית נראה לי שהמינוי של ד"ר בקשי – שהינו אדם ישר, חכם, פטריוט, שטובת שלטון החוק מול עיניו, גם אם פרשנותו לעניין זה שגויה מאוד לדעתי – איננו מהלך "שובר שוויון". האם על מנת למנוע הכללתו של קול אחד, גם אם דיס-הרמוני, בתזמורת של 15, ראוי להסתכן בחיקוקו של חוק יסוד שיפגע בתהליכי מינוי השופטים לבית המשפט העליון ולשאר הערכאות כולן?

רוב מכריע של מומחי המשפט בישראל סבור כי החוק הקיים (שלגדעון סער מניות חשובות בו) טוב בהרבה ממתווה לוין-סער. בהינתן מלחמת התרבות הישראלית וההשלכות האפשריות של חזרתה של המהפכה המשטרית (שזולגת חזרה לסדר היום בקצב מהיר), מה שנדרש הוא "שביתת נשק" עד לאחר הבחירות הבאות לכנסת. הוצאת "המשפט" מזירת המאבק (בוודאי בעת מלחמה) היא הכרח אסטרטגי. לו עצתי תישמע, את צפירת ההרגעה צריך להשמיע דווקא הנשיא הנכנס של העליון, אשר בניגוד לכל הציפיות יכול להניף את דגל הפשרה – בבחינת הושטת יד של מנצח – ולאפשר את בחירתו של מועמד השר לוין, ובלבד שיוסכם מראש כי דרך המינוי של השופטים לא תשונה, הוועדה תפעל למינוי כלל השופטים בתקנים הפנויים בעליון ובשאר הערכאות, ומערכת היחסים החיונית לתפקוד המערכת, בהנהגת הנשיא והשר, תחזור לפעול כתקנה.

ולטהרנים אומר: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (=עשו) לפנים משורת הדין" (בבלי, בבא מציעא, ל, ע"ב).

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post נדרשת פשרה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשעה שאוכלוסיית העולם המפותח מצטמקת, אוכלוסיית ישראל גדלה בקצב מהיר. עד לאחרונה מקורות הגידול היו שלושה: ילודה (2.9 ילדים לאשה — קצב הגידול הגבוה בעולם המפותח), עלייה בתוחלת חיים (מהגבוהות בעולם, הרבה מעבר לארה"ב) והגירה. ואולם, נתונים שפורסמו באחרונה מלמדים שבשנים האחרונות מאזן ההגירה שלילי. ב–2023 מספר המהגרים מישראל היה גדול ב–27,500 ממספר הישראלים החוזרים, וב–2024 המאזן השלילי הוכפל ויותר: עזבו כ–59 אלף יותר מאלה שחזרו. להמחשה, דמיינו שבשנה אחת ינטשו את ישראל כל תושבי זכרון יעקב ותושבי ערד גם יחד, או שני שלישים מאוכלוסיית רעננה.

מיהם המהגרים? 80% מתחת לגיל 50. התחושה היא — ללא הוכחות עדיין — שרבים נמנים עם הציבור המשכיל, היצרני, שחשיבותו לעתיד המדינה עולה על חלקו באוכלוסייה. "הון אנושי איכותי". בצד אלו יש להדגיש את המשך העלייה הברוכה של יהודים ארצה, אך גם כאן מסתמנת האטה: ב–2023 עלו כ–47 אלף איש, ובשנה האחרונה רק 32,800.

מדוע ישראל פחות אטרקטיבית, והאם, כפי שרבים חוששים, זוהי רק ההתחלה ולפנינו גל נטישה שיילך ויתעצם? ברור שהמצב הכלכלי והמצב הביטחוני מספקים מניע חשוב להגירה, אבל בטווח הארוך הקשיים הללו אינם האיום המשמעותי ביותר. אכן, הכלכלה הישראלית תחת לחץ. יוכיחו הורדות דירוג האשראי, הוצאות הביטחון העצומות ויוקר המחיה המאמיר. אך ישראל, שהאבטלה בה נמוכה בהשוואה גלובלית, נותרה נמר כלכלי עם הווה סביר ועתיד מבטיח שקשור — יותר מבכל מדינה מפותחת אחרת, יחסית לגודל המשק — בטכנולוגיות העתיד.

כך גם באשר לחוסר הביטחון הפיזי: הכשל הנורא בהגנת עוטף עזה בתחילת המלחמה וחוסר האונים המתמשך סביב החזרת החטופים, מטביעים חותם קשה. אך תעצומות הנפש הלאומיות שהתגלו בחברה האזרחית ועיקשות הלחימה של דור תשפ"ד חשפו מחדש את הרוח הישראלית במיטבה. ההצלחות של כוחות הביטחון בשדות הקרב חיזקו באופן ניכר את ההרתעה הישראלית כלפי חוץ. בשוך המלחמה, ועם השבתם המיוחלת של החטופים, הביטחון הקיומי של אזרחי המדינה ישוב לאטו לקדמותו.

ישראל סבלה בעבר מגלי הגירה בעקבות קשיים כלכליים (אינפלציה של מאות אחוזים) וביטחוניים (מלחמת יום הכיפורים), אך עם שיפור התנאים היא חזרה לצמוח באופן מרשים. הגל הנוכחי עלול להיות חמור וממושך יותר, ולכן מסוכן מקודמיו, משום שאנו חווים משבר מסוג אחר, שמעולם לא היה כאן: ערעור הסדר החברתי.

ראשית, חברתית: בישראל מתנהל מהלך של החלפת אליטות. זהו שינוי שהוא טבעו של עולם, אך הוא מייסר ביותר בעבור הקבוצות שנדחקות מההובלה הלאומית. אפשר להבין את החשש, האכזבה והתסכול של מי שחשים שלמרות ש"הם" בנו את המקום הזה, בכישרון ובהקרבה, ההגה הולך ונשמט מידיהם כתוצאה מתהליכים דמוגרפיים וחברתיים.

שנית, רעיונית: בישראל מתחולל מאבק בין קבוצות זהוּת, שכל אחת מהן מבקשת להשיג יעדים לאומיים שונים. קווי השבר בין הקבוצות נושקים למכלול רחב של סוגיות יסוד: דת, לאום, תרבות ואתוס. ריבוי החזיתות והאינטנסיביות של המאבק במרחב הציבורי — בייחוד נוכח ההתבדלות החרדית השערורייתית מנשיאה בנטל הביטחון והכלכלה, ונוכח סדר היום ה"אמוני" הקיצוני של חרד"לים המחזיקים בעמדות השפעה מעבר לכוחם הריאלי — מציתים מחלוקת. זו מתודלקת, בקוצר ראות משווע, על ידי הנהגה פוליטית שניזונה ממנה. משיכת החבל הופכת להיסטרית ומערערת את ה"ביחד" הישראלי עד כדי החלשת הערבות ההדדית ותחושת ניכור. הניכור מביא עשרות אלפים לנטוש.

שלישית, דמוקרטית: התנועה הציונית היתה מחויבת לעקרונות דמוקרטיים מאז היווסדה. כבר בקונגרס הציוני השני בבאזל (1898) נשים היו שוות זכויות בעוד שבשווייץ, המארחת, לא היתה להן זכות הצבעה בבחירות הכלליות עד שנת 1971. הקמתה של ישראל כמדינה דמוקרטית, גם ללא ציון עובדה זו במגילת העצמאות, היתה דבר מובן מאליו. זה הד־נ־א הישראלי. אך המהפכה המשפטית שקרעה אותנו ב–2023, והולכת ומרימה ראש גם עכשיו, עירערה את הביטחון במחויבות של ישראל לעקרונות דמוקרטיים.

מצביעי הקואליציה הנוכחית מאוכזבים מכך שאף שנציגיהם זכו בבחירות, הם לא הצליחו לקדם את תוכניתם. אפילו הישג זוטא, תיקון חוק היסוד הנוגע ל"סבירות", בוטל על ידי בית המשפט העליון. מבחינתם השיטה הדמוקרטית הרובנית כשלה נוכח התנגדות האליטות, שמסכלות את "רצון העם".

מנגד, מצביעי האופוזיציה גילו לחרדתם שרוב מצומצם בכנסת זומם "לגנוב" את המדינה באמצעות הפיכה משטרית שמשנה סדרי בראשית. מאות אלפים יצאו לרחובות משום שחשו שהדמוקרטיה בסכנה ממשית. לראשונה בתולדות הפרויקט הציוני רבים — מהימין, המרכז והשמאל — שוב אינם בטוחים שהשיטה הדמוקרטית היא עובדת יסוד יציבה בחיינו. אובדן הביטחון בשרידות השיטה הוא גורם מערער, במיוחד על רקע מאבק הזהויות והתהליך הכואב של החלפת האליטות.

נראה כי הדרך הנכונה לביצור האטרקטיביות של ישראל בעבור כלל אזרחיה ובעבור יהדות העולם היא ייצוב מחדש של הדמוקרטיה. אין סיבה ואין אפשרות למנוע את חילופי האליטות ואת השינויים הדמוגרפיים. גם המאבק הרעיוני בין קבוצות הזהות, כשלעצמו, מבורך. ליברלים אמורים לרצות שיפרחו פרחים הרבה. מי שחושש מפני ההתבדלות החרדית וסדר היום החרד"לי מוזמן לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי בישראל באמצעות ההצבעה שלו בבחירות הבאות. הרוב לכך קיים, ובגדול. משיכת החבל בין הקבוצות לא תקרע אותנו אם היא תיעשה באופן דמוקרטי.

ואולם האיום על הסדר החברתי טמון בכך שאין לנו מערכת דמוקרטית יציבה שמתנהלת באמצעות כללי משחק מוסכמים על בעלי המחלוקת. אין לנו חוקה, ולכן כל רוב מזדמן בכנסת עלול לנסות — כפי שקורה כעת — לשנות את כללי המשחק באופן חד־צדדי. האפשרות הזו מחריפה לאין שיעור את פוטנציאל הנזק של המחלוקת הישראלית, כי היא מפתה את המנצח בבחירות ברגע נתון לנצל זאת לשם הכרעת המאבק על אופייה של המדינה, לטובת קבוצות הזהות שהוא משתייך אליהן. העובדה שאין כללי משחק משוריינים, שלא ניתן לשנותם ברוב רגיל, מערערת את הביטחון של רבים בארץ בעתיד משותף. המשך מצב זה עלול להחריף ולהעצים את גל הנטישה מישראל.

התניית השינויים בהסכמה רחבה תפרוס רשת ביטחון בעבור כולנו, שהרי בישראל — "מדינת כל מיעוטיה" — אין קבוצת רוב הגמונית יציבה שעל פיה יישק דבר לאורך זמן. אם כולנו מיעוטים בפוטנציה, כולנו אמורים לרצות בכך שכללי המשחק יתקבלו אך ורק בהסכמה רחבה.

בצד עיגון כללי המשחק, נדרש גם להציב גבולות לתיאבון של קבוצות קצה בחברה, הנוגסות בדמוקרטיה המהותית. דרך המלך לכך היא עיגון חוקתי של ערך השוויון, אך נראה שהדבר אינו בר־ביצוע בזמן הקרוב, משום שלמרבה הצער והבושה אין בישראל הסכמה רחבה על עקרון יסוד זה. לפיכך נדרשת התגייסות כוללת לפעולה בשדה החינוכי, לקידום הבנה והפנמה נרחבות של ערכי זכויות האדם, ובראשם השוויון. חשוב להבהיר: ישראל לא שוויונית היא לא דמוקרטית ולא יהודית.

פעולה כפולה — עיגון חוקתי של כללי המשחק באמצעות הסכמה רחבה ("חוקה רזה") ומהלך חינוכי מקיף לקידום ערכי זכויות האדם — היא המתכון שיאפשר לישראל לשוב להיות מה שראוי שתהיה: המקום האטרקטיבי ביותר לפרט ולכלל.

פורסם בהארץ. 

The post ייצוב מחדש של הדמוקרטיה ישנה את מאזן ההגירה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מתבונן רציונלי על ישראל מורט שערותיו: במה עסוקים קברניטי המדינה, בשלוש הרשויות, ברגע ההיסטורי הנוכחי? מהי שאלת המפתח שעומדת במרכז הדיון הציבור והתקשורתי? אמנם המזרח התיכון מתעצב מחדש; חיילי צה"ל נמצאים – מגפיים על הקרקע – בעזה, בלבנון ובסוריה; נפתח לראשונה פתח ריאלי, שאין להחמיצו, לחיסול הגרעין האיראני; ממשל חדש עולה בוושינגטון ובכנפיו סיכויים וסיכונים עבורנו; החברה והכלכלה נאנקות תחת עול כבד; והחשוב מכל – עדיין אנו כורים קברים לנופלים במדים ו-100 בנותינו ובנינו עדיין בשבי האויב. כל אלה חשובים, כמובן, ובכל זאת משניים לשאלת השאלות שבה תלוי עתידנו: האם כלל הסניוריטי במינוי נשיא העליון יישמר. זהו טירוף מערכות וחוסר אחריות שאין כמותו.

וכדי להוסיף למחזה העוועים, ראש הממשלה, האדם המרכזי לא רק בניהול הנוכחי של ישראל אלא גם בעיצוב עתידה ברגע היסטורי, נדרש להתייצב שלושה ימים בשבוע במרתף ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, ולהגן על חפותו. גם בעיתות רגיעה שולחנו של ראש ממשלה בישראל עמוס יותר מכל שולחן אחר, קל וחומר בעת הזו, כשנדרשת תשומת לב עליונה למצב הלא-יציב שבו נמצא האזור כולו. אין ספק: אבד לנו שיקול הדעת.

וכמו בטרגדיה היוונית, ברקע מתנגנת שירה צורמת של מקהלת הסרבנים: פרקליט מדינה לשעבר שקורא לסרבנות אפורה בצה"ל (הפסקת התנדבות); רב ראשי לשעבר שקורא לחרדים, שמינית מהציבור, שלא להתגייס ובכך קורא לסרבנות ברורה לקיום מצוות חוק שירות חובה; שר משפטים וחברי כנסת ששוקלים סירוב לצו בג"ץ; ושר בממשלת ישראל מכריז, בעזות מצח קנאית, שאיננו שולל "שינוי משטר". הללו חותרים תחת עצם היכולת לקיים כאן שלטון חוק, שהוא הבסיס היחידי המרחיק אותנו מ"איש את רעהו חיים בלעו".

ישראל מנצחת (גם אם לא באופן "מוחלט") בשבע החזיתות החיצוניות, מול אויביה, אבל היא מפסידה באופן מסוכן בחזית השמינית, הפנימית. מחיר ההפסד במלחמה הזאת הוא תשתיתי ולא ניתן להשבה בקלות: מוסדות המדינה פוגעים באמון במוסדות המדינה. השיטה הדמוקרטית מנוצלת על ידי רוב נוכחי כדי לקעקע את יסודותיה. ועיקר העיקרים: הסולידריות החברתית – בעת מלחמה! – נסדקת עוד ועוד. מערכת החיסון של הגוף הלאומי תוקפת את הגוף הלאומי שעליו היא מופקדת.

עיקר האחריות למצב מוטלת על בעלי הכוח: ראש הממשלה והממשלה כולה. ההתנעה המחודשת של הרפורמה/מהפכה משפטית נעשית על ידם. הנזק הקולוסלי מהניסיון של שנת 2023 לא לימד אותם דבר, והאיוולת של ניסיון לשנות את כללי המשחק באופן חד-צדדי ללא הסכמה רחבה שבה אל קדמת הבמה. אבל גם אחרים, רמי מעלה, משתתפים בטרגדיה: האם נכון לתקוע עקבים בחול ולהתעקש על כל נושא ונושא?

למשל, בגזרת היועמ"שית, מה ייגרע מאיתנו אם המדינה תיאות לקיים גישור פלילי לתקופה קצובה בתיקי נתניהו, כך שאולי תושג עסקת טיעון על ידי בית המשפט? באופן מיידי הדבר ישחרר את רה"מ ממתן עדות ויאפשר לו לעסוק במילוי תפקידו ברגע הקריטי הנוכחי. אולי, אם יצלח הגישור ותסתיים הסאגה, יתאפשר לרפא את הפצע הפתוח. וכך גם בגזרת הוועדה למינוי שופטים – האם מינוי של שופט אחד הדוגל בעמדות המקובלות על קבוצה משמעותית של הימין השמרני האידיאולוגי הוא פגיעה בלתי נסבלת בבית המשפט העליון? אני מכיר את אחד משני המועמדים של השר – ד"ר אביעד בקשי. דעותיו אכן שונות מהמקובל בבית המשפט, אך הוא מחויב לחלוטין לשיטה עצמה ויכול להוות קול נוסף בתזמורת השיפוטית, שאמנם לא יהיה הרמוני, אך יהיה בעל ערך.

האמת המרה היא שאף שהמאבק מרובה החזיתות הוא תולדה של חרדה אמיתית, פטריוטית, משני הצדדים, מצביאי המחנות השונים נעדרים גמישות וראייה רחבה. כל אחד מתבצר ב"מצדה" שלו, ופניו אטומות לטוב הכולל, שמטבעו מחייב פשרה. כאמור, אינני סבור שיש כאן שקילות באחריות: הממשלה אחראית יותר מכל שחקן אחר, הן משום שהיא בעלת הכוח ועליה החובה לעשות בו שימוש ממלכתי, והן משום ש"כל הַמְּשַׁנֶּה, ידו על התחתונה". חמורה במיוחד העובדה שהניסיון של הקואליציה – שמתהדרת לשווא בתואר "שמרנית" – לשנות את כללי המשחק, נעשה כשכל הסקרים מלמדים שרמת האמון בה נמוכה, ובוודאי שאיננה נהנית מתמיכת רוב הציבור.

נדרשת הפסקת אש בחזית השמינית, שבלעדיה הניצחון בשבע האחרות עלול להתברר כחסר ערך. הפסקת אש אין משמעה הכרעה בוויכוח, אלא הורדתו מסדר היום המיידי. את הוויכוח חובה להמשיך ולנהל, אך מתוך כוונה כנה להגיע לחלוקת כוח הוגנת בין רשויות השלטון, ולא מתוך ניצול של רגע פוליטי שבו יד אחד הצדדים על העליונה.

על בעלי המחלוקת להבין שניצחון מכריע של מי מהם הוא הפסד לכולנו. ניצחון חד-צדדי איננו מצב של שיווי משקל בישראל, משום שכל אחד מהמחנות גדול מכדי שיסכים להיכנע. הצד המפסיד יתארגן לסיבוב נוסף. כך, אם שר המשפטים יצליח להעביר בכנסת חלק מהשינויים המבוקשים, סביר להניח שלאחר הבחירות השינויים האלו יבוטלו על ידי קואליציה חדשה. ובדרך – כולנו מפסידים. לא רק המפסידים בסיבוב הנוכחי, אלא גם המנצחים בו, שיפסידו בסיבוב הבא.

"פשרה" נתפסת כביטוי לנמיכות קומה אידיאולוגית. זו טעות חמורה: פשרה היא האג'נדה לכתחילה של מי שמבקש את טובת ישראל, בהינתן שסע חברתי עמוק. בפשרה איש אינו יוצא ומלוא תאוותו בידו, אך איש אינו מנוצח באופן שמתניע אצלו מהלך קיצוני, הרסני. מי שעדיין לא הבין, שיביט בנו כרגע: מרחב ציבורי שפועל בכוחנות שתוצאתה הרסנית. כבר עמד על כך יהודה עמיחי, כשהביט לעומק הנפש הציבורית וקבע שבמקום שבו כולם צודקים לא יצמחו לעולם פרחים.

כללי המשחק לניהול המחלוקת הישראלית אינם יציבים. רוב רגיל יכול – וכרגע גם מנסה – לשנותם באופן חד-צדדי. עתיד ישראל תלוי ביכולת של המנהיגות שלנו, בכל רשויות השלטון, לקדם הסכמה רחבה על כללי משחק הוגנים בחלוקת הכוח בין שלוש רשויות השלטון. כללים אלו, שיעוגנו במסמך חוקתי, לא יהיו ניתנים לשינוי ברוב רגיל. אין לנו, למרבה הצער, יכולת להסכים על תכניה הזהותיים והערכיים של ישראל, ולכן חוקה מלאה איננה בת השגה. אך חוקה צנועה – "חוקה רזה" – שמשריינת את כללי המשחק ניתנת להשגה. זו התרופה ההכרחית למשבר. עד שתחוקק, ובזמן מלחמה, נדרשת הפסקת אש. רק כך יצמחו כאן פרחים באביב.

פורסם ב-ידיעות אחרונות

The post דרושה הפסקת אש בחזית השמינית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.