אחד מעורכי המחקר, שמואל רוזנר אמר בדיון כי בניגוד למה שחושבים בשמאל, רוב גדול בימין תומך במדינה דמוקרטית, ובניגוד למה שחושבים בימין, רוב גדול בשמאל תומך במדינה יהודית.
לדבריו, "יש תמיכה גדולה בציבור היהודי ברוב המסרים של מגילת העצמאות. כמו כן, יש התנגשות בתפיסת המציאות בין מה שחושבים החילונים, למה שחושבים הדתיים והחרדים. הראשונים חושבים שיש כפיה דתית, האחרונים משוכנעים שיש כפיה חילונית".

זו השנה התשיעית שבה מפרסם המכון למדיניות העם היהודי מדד פלורליזם שנתי, והשנה השמינית שבה הממד מתבסס, בין השאר, על סקר עמדות מקיף. כמו בשנים קודמות, הסקר כלל משיבים יהודים ולא יהודים.
השנה מתמקד המדד, שנערך בשבועות האחרונים, בהובלתם של שמואל רוזנר ונח סלפקוב עמיתי המכון יחד עם פרופ' קמיל פוקס, ביחסם של הקבוצות השונות של מדינת ישראל ליסודותיה הזהותיים: "יהודית – ודמוקרטית".

The post אירוע הצגת ממצאי מדד הפלורליזם לשנת 2023 first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הסקר העומד בבסיס מדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי נערך השנה כאשר ישראל והעולם עדיין שרויים בצילה של מגפת הקורונה, וערב תחילתה של המלחמה באוקראינה. להלן כמה מהממצאים המשמעותיים במדד השנה, ולאחריהם דיון מפורט בחלקם:

יחסי יהודים-ערבים

האחריות למצב האלימות: רוב הערבים מאשימים את מוסדות המדינה בשיעור הגבוה של פשע ואלימות בחברה הערבית – בעוד שרוב היהודים מאשימים בכך את החברה הערבית עצמה

שותפות רוב ומיעוט: ניכרת מגמה כפולה הן של עלייה בשיעור היהודים הרואים בערביי ישראל שותפים רצויים, והן של עלייה בשיעור היהודים שמסתייגים משותפות כזאת

תדמית של קיצוניות: שיעור היהודים הסבורים שרבים מהערבים ״קיצונים״ נותר דומה. עליה בשיעור הערבים הסבורים שיהודים רבים קיצונים

נוכחות במרחבים ציבוריים

מרחבי פעילות משותפים: רוב היהודים והערבים בישראל מסכימים כי רוב המרחבים שנעשה בהם שימוש מזדמן, כמו בתי חולים או מרכולים, צריכים להיות משותפים לכולם

מרחבי מגורים משותפים: בעוד שרוב היהודים מעוניינים בשכונות נפרדות, ללא ערבים (שני שלישים), הרוב הערבי מעוניין לחיות בשכונות עם יהודים (ושליש תומך בהפרדה).

פער הרצון בהפרדה: דתיים וחרדים מעוניינים בהפרדת מרחבים מאזרחים ערבים, יותר מאשר חילונים ומסורתים, בין השאר בחוף הים, בריכות שחיה, יחידות בצה״ל ואוניברסיטאות

שותפות ואחווה

הקושי להגיע להסכמה רחבה: יהודים חילונים שואפים לשותפות פוליטית עם ערבים אך לא עם חרדים; יהודים דתיים וחרדים שואפים לשותפות פוליטית עם חילונים אך לא עם ערבים

מה טוב שיהיה: ברמה העקרונית, רוב הישראלים סבורים שטוב שיהיו להם חברים או מכרים מקבוצות אוכלוסייה אחרות; ואולם – חרדים ודתיים מסתייגים מחברות עם ערבים

מה יש בפועל: ברמה המעשית, לרוב הישראלים יש חברים או מכרים מקבוצות חברתיות מגוונות, כולל היכרות בין יהודים וערבים, והיכרות בין חילונים וחרדים (אך חברות בהיקף מצומצם)

שותפות יהודית: רוב גדול של יהודים בישראל חשים קרבה ליהודי התפוצות, אך בקרב החילונים, שיעור נמוך יותר מהממוצע רואה עתיד משותף לישראל עם יהודי התפוצות

שותפות ישראלית: בקרב הדתיים והחרדים שיעור נמוך יותר מהממוצע רואים עתיד משותף ליהודים וערבים בישראל; שיעור נמוך יחסית מהם חש קרבה מיוחדת לכל הישראלים

הקדמה

זו השנה השמינית שבה מפרסם המכון למדיניות העם היהודי מדד פלורליזם שנתי, והשנה השביעית שבה הממד מתבסס, בין השאר, על סקר עמדות מקיף. כמו בשנים קודמות, הסקר כלל משיבים יהודים ולא יהודים. הסקר במגזר היהודי נערך השנה לראשונה על ידי אתר המדד, וכלל מספר גדול יחסית של משיבים (יותר מ-1000). במדד ישנה רשימה קבועה של נושאים החוזרים על עצמם, כדי לבחון את התפתחותם. את הסקר ערך השנה (כמו בשנים הקודמות) הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. את הניתוח כתבו, בנוסף לפוקס, עמיתי המכון נח סלפקוב ושמואל רוזנר.

תנאי הרקע למדד

הסקר העומד בבסיסו של מדד הפלורליזם נערך בתנאים חברתיים מסויימים, ועל רקע התפתחויות שיש לקחת בחשבון בניתוחו. בשנה האחרונה, נדמה שההתפתחות העיקרית המשפיעה על הנתונים היא המצב הפוליטי החדש בישראל, המנוהלת מזה כשנה על ידי קואליציה של מפלגות מהימין ועד לשמאל. קואליציה זאת איננה כוללת את הליכוד, שהיתה מפלגת השלטון למשך יותר מעשור, וכן אינה כוללת את המפלגות הדתיות-חרדיות (הציונות הדתית, ש״ס ויהדות התורה). הקואליציה כן כוללת, לראשונה בתולדותיה, מפלגה ערבית-איסלמית (רע״מ). היא נשענת על רוב קואליציוני זעום, ונהנית מאשראי ציבורי מוגבל, כאשר יריביה מבקרים אותה בחריפות גדולה. מצב דברים זה בא לידי ביטוי גם בנתוני מדד  הפלורליזם, אשר מלמדים על קיטוב עמוק ביחס של קבוצות שונות בחברה לקבוצות הנמצאות במחנה היריב-פוליטית.

שותפות יהודים-ערבים

יותר מחמישית מאזרחי ישראל הם ערבים. כשמינית מאזרחי ישראל הם מי שמגדירים את עצמם ״חרדים״. יחדיו, מדובר על כשליש מכלל האוכלוסיה, קרי, שתי קבוצות שהבולטות המספרית שלהן אינן מאפשרת להגדיר אותן כקבוצות מיעוט קטנות. כוחן הפוליטי, כאשר הן מביאות אותו לידי ביטוי, משמעותי. כוחן לעצב את המציאות החברתית בישראל גם הוא משמעותי. כוחן להציב לקבוצות אחרות בחברה הישראלית אתגרים חברתיים, כלכליים ועקרוניים ניכר באירועים שונים, מהוויכוח על ״חוק האזרחות״, דרך הדיון המתמשך על אופיו של הגיור הממלכתי, דרך עימותים ואתגרים הנוגעים לפזורה הבדואית בנגב, ועד לשאלה הבלתי פתורה של הסדרי שימוש ברחבת הכותל.

האתגרים הללו, והשפעתם על יחס קבוצות אחרות בחברה הישראלית לערבים ולחרדים, באים לידי ביטוי כמעט בכל אחד מסקרי המכון, ומקומם לא נפקד גם השנה. עם זאת, על רקע ההתפתחויות של השנה האחרונה – שיש למנות ביניהן, מלבד הקונסטרוקציה הפוליטית החדשה, גם את האירועים האלימים בחודש מאי של השנה שעברה (בעיקר אך לא רק בערים מעורבות), שהבליטו את המתח בין ערבים ליהודים – אפשר לזהות בנתונים תהליך דו סתרי של שינוי: מצד אחד, תחושות של ביקורת, ואפילו עויינות כלפי קבוצות אלה בקרב מי שרואים בהן יריבים פוליטיים. מצד שני, השקטה של המתחים בקרב מי שרואים בחרדים או בערבים שותפים פוליטיים (או שותפים פוטנציאליים).

דוגמה לתהליך זה ניתן לזהות במבט על שאלה שנשאלה גם בשנה שעברה וגם השנה באופן זהה. האם הנשאלים מסכימים עם ההיגד שליהודים וערבים יש ״עתיד משותף״. מבט כללי על תשובות היהודים מלמד שלא חל שינוי משמעותי בתשובותיהם. גם בשאלון של 2021, וגם בזה של 2022, השיעור של מי שאמרו ״מאוד מסכימים״ או ״די מסכימים״ עם היגד זה, עומד על קרוב לשישים אחוזים (58%). אלא שמבט מקרוב מגלה ששיעור דומה זה מסתיר מאחוריו שינוי משמעותי: הוא הושג משום שבקבוצה אחת של יהודים (המגדירים את עמדתם הפוליטית ״ימין״) חלה צניחה משמעותית בהסכמה להיגד, בעוד שבקבוצה אחרת של יהודים (המגדירים את עמדתם הפוליטית ״שמאל״) חלה עלייה משמעותית בהסכמה להיגד זה.

כלומר, השיעור הכללי של יהודים המסכימים שיש ליהודים ולערבים עתיד משותף נותר זהה, אך בעוד שתומכי הימין, שרובם אינם תומכי הקואליציה שחברה בה מפלגה ערבית, עברו השנה תהליך של שחיקת אמון בעתיד המשותף (הן אם בשל הפרעות של מאי, הן אם בגלל ההקשר הפוליטי), תומכי השמאל, שרובם תומכי הקואליציה, עברו השנה תהליך של חיזוק אמון בעתיד המשותף.

כאשר בוחנים שאלה נוספת שהופיעה בסקר בעבר, המבקשת מהנשאלים היהודים להעריך כמה ״קיצונים״ יש בקרב הערבים בישראל (שאלה מקבילה מבקשת מהנשאלים הערבים להעריך כמה ״קיצונים״ יש בקרב היהודים בישראל), ניתן לזהות שינוי רק בכיוון אחד. לפני ארבע שנים, רק כעשירית מהיהודים העריכו את שיעור הערבים הקיצונים כ״מעט מאוד״ (8%). השנה זינק שיעור זה לכפליים (19%), שרובם באים מקבוצות היהודים המגדירים את עצמם ״חילונים״ וממוקמים פוליטית בשמאל. במקביל, בשיעור היהודים הסבורים שישנם ערבים קיצונים ״רבים״ לא חל שינוי משמעותי. כלומר, גם במקרה זה ניתן לזהות תהליך מקביל של התקרבות (של ענף אחד באוכלוסייה) ושל מרחק (של אגף אחר באוכלוסייה), על פי מפתח פוליטי. ראוי להדגיש כי 1. אין בסקר שאלה המאפשרת לדעת בוודאות כי ההתפתחויות הפוליטיות של השנה האחרונה הן הסיבה לתהליך זה, כי 2. בסקר של 2018 הוצעה האפשרות ״לא יודע/ת״, שלא הופיעה בסקר 2022, וכי 3. הסקר נערך בטרם בוצעו כמה פיגועים על ידי ערבים ישראלים המזוהים עם דעא״ש בסוף חודש מרץ, שעשויים היו לשנות את הממצאים.

בקרב הערבים ניכרת ירידה משמעותית בשיעור מי שסבורים שרק מעט מהיהודים קיצונים פוליטית, לעומת נתוני 2018. ירידה זאת ניכרת בעלייה מקבילה בשיעור מי שסבורים ש״חלק״ מהיהודים קיצונים, או ש״רבים״ מהם קיצונים. אפשר להעלות כמה השערות על הסיבות לשינוי זה, ובהן הרטוריקה החריפה של ארבע מערכות בחירות, התגובה של הציבור היהודי לפרעות מאי 2022, והעובדה שחלק ניכר מהציבור הערבי איננו תומך בקואליציה בהשתתפות מפלגה ערבית. עוד יש לציין כי הסקר נערך בתקופה שבה התנהל בישראל ויכוח נמשך על ״חוק האזרחות״, שבסופו של דבר עבר בכנסת בתמיכת רוב מפלגות הקואליציה וחלק ממפלגות האופוזיציה, ושכדי להעבירו הקואליציה נאלצה לקבל נוסח נוקשה יותר של החוק מכפי שקיוותה לו.

אלימות בחברה הערבית

דיונים על רמת האלימות בחברה הערבית בישראל נמשכים בזירה הציבורית מזה זמן, וזוכים להבלטה ניכרת בתקופות שונות, על רקע התפרצות אלימה, או ניסיונות של הממשלה להציע דרכים להתמודדות עם האלימות. במחצית הראשונה של 2021 היה עיסוק נרחב בהתפרצות שהיה לה אופי לאומני, והשפיעה על היחסים בין יהודים ובין ערבים בערים מעורבות ובשכונות מעורבות[i]. במחצית השנייה של שנת 2021, ובתחילת שנת 2022, עבר הדגש למצב האלימות בתוך החברה הערבית פנימה[ii].

במהלך אירועי האלימות של שנת תשפ״א (מאי 2021) נשאלו יהודים בישראל מי להערכתם האחראים לפרץ האלימות, והוצגו להם שש אפשרויות לתשובה, חלקן משקפות אחריות של הממסד, או של הרוב היהודי, וחלק אחר אחריות של המתפרעים או של החברה שמתוכה באו[iii]. רוב היהודים גרסו במקרה זה כי האחריות נופלת על המנהיגות של החברה הערבית, על המתפרעים עצמם, אך גם המשטרה והממשלה לא זכו לציון גבוה מהמשיבים לסקר. בסקר הפלורליזם ביקשנו לבחון באופן דומה את הגורמים (לדעת המשיבים) לאלימות הנמשכת בחברה הערבית, המתבטאת בשיעור גבוה של מעשי רצח, שוד, גביית דמי חסות ועוד. הנשאלים התבקשו לדרג ארבע אפשרויות: שתיים מהן קובעות כי עיקר האחריות לתופעה זו נופלת על המוסדות הממלכתיים של המדינה (ממשלה ומשטרה) שלא מטפלים כראוי במגזר הערבי, הן בהיבט הכללי (הזנחה) והן בהיבט הקונקרטי (מאבק באלימות). שתי הסיבות האחרות שהוצעו למשיבים, יהודים וערבים, התמקדו במאפייני פנים של החברה הערבית, והטילו את האחריות על ״הציבור״ או, באופן כללי עוד יותר, על ״התרבות״ של החברה הערבית.

שאלה זו מציגה באופן חריף את נקודות המבט השונות, עד כדי סתירה, של יהודים וערבים על המציאות החברתית ביחס לערבים אזרחי ישראל. בעוד שרוב מקרב היהודים (אמנם קטן, 51%) רואה את גורמי הפנים של החברה הערבית כגורמי המפתח לאלימות, רוב משמעותי מאוד מבין הערבים מטיל את האחריות על המדינה (קרוב לשמונים אחוז).

בעוד שבקרב המשיבים הערבים האצבע המאשימה מופנית בשיעור גבוה לממשלה ולמשטרה, בקרב היהודים ניכרת כצפוי מחלוקת, כאשר החלוקה היא על פי סולם פוליטי. המשיבים והמשיבות לסקר התבקשו לדרג על פי סדר את ארבע הסיבות שהזכרנו, והדירוג משתנה על פי העמדות הפוליטיות. תומכי שמאל יהודים קובעים ברוב גדול מאוד (82%) כי הזנחת המדינה היא הגורם הראשון במעלה לאלימות במגזר הערבי. תומכי ימין לעומתם קובעים ברוב משמעותי (61%) כי הסיבה היא ״עניין תרבותי של המגזר הערבי״. בחלוקה לפי סיבות פנימיות וסיבות ממסדיות, השמאל ממוקד כמעט לגמרי בכשלי הממסד (92%), לעומת הימין שמטיל את האשמה על המגזר הערבי ותרבותו (77%) כגורם ראשון במעלה (בוחרי המרכז נחלקים בערך חצי-חצי).

שותפות וחברות עקרונית ומעשית

כאמור, כמו בשנה שעברה, ביקשנו ממשיבים יהודים וערבים להשיב על היגדי ״עתיד משותף״ וכן על היגדי ״קרבה״ לקבוצות שונות. היהודים נשאלו על קרבה לכלל הישראלים, כולל ערבים, ועל עתיד משותף לכלל הישראלים, כולל ערבים, וכן נשאלו על קרבה ועתיד משותף לכלל היהודים. יש להזכיר כי שאלה זו נשאלה בטרם פרצה שאלת העלייה (ואיתה הוויכוח המתבקש על אופי זהותה היהודית של המדינה) לחזית התודעה בשל המלחמה באוקראינה וקליטת פליטים, יהודים ולא יהודים, בישראל. כמעט בכל השאלות הללו, לא ניכרו פערים גדולים בממוצע בין ממצאי השנה שעברה לממצאי השנה. רוב גדול של יהודים חשים קרבה לכלל היהודים (כ-70%), ורוב מזהים עתיד משותף לכלל היהודים (64%). רוב קטן חשים קרבה מיוחדת לכלל הישראלים (53%, עלייה מסוימת לעומת השנה שעברה), ורוב גדול יותר סבורים שיש עתיד משותף לכלל הישראלים (58%).

את סוגיית השותפות בחנו הפעם גם דרך הפריזמה הפוליטית, באמצעות שאלה על שאיפה עקרונית לכלול קבוצות שונות בקואליציה. שאלה זו חשפה שישנן קבוצות שכמעט כל הציבור רוצה שיהיו חלק מהקואליציה (״חילונים״ ו״דתיים״), ולעומתן ישנן קבוצות שיש רבים המסתייגים מחברות אפשרית שלהן בקואליציה (״חרדים״, ״ערבים״). היא חשפה גם שישנו מתאם שלילי בין רצון בקואליציה שתכלול גם חרדים לבין רצון בקואליציה שתכלול גם ערבים. ניתן להבחין כי ככל שעולים בסולם המסורתיות (בקרב יהודים), כך עולה הרצון לשותפות קואליציונית עם חרדים, וכך יורד הרצון לשותפות קואליציונית עם ערבים. בכלל הציבור, מדובר על כמחצית שמעוניינים עקרונית בקואליציה שתכלול גם חרדים (53%) וכמחצית שמעוניינים עקרונית בקואליציה שתכלול גם ערבים (52%). אבל הקבוצות שרוצות בזה ובזה הן קבוצות אחרות, כפי שניתן לראות בגרף.

פערים דומים, אם כי פחות חריפים, אפשר לזהות גם בשאלה שאינה נוגעת לשותפות פוליטית אלא לנכונות עקרונית ליחסי חברות אישיים. בחנו בחתך רחב עם איזה קבוצות יש ליהודים ישראלים נכונות עקרונית להתחבר ברמה האישית, והאם יש קבוצות שהם מסתייגים מחברות אישית עם חבריהן. באופן כללי ניתן לומר כי לרוב ניכר של יהודים אין הסתייגות מחברות אישית עם חברים בקבוצה אחרת של יהודים. כלומר, יש נכונות (עקרונית) להתחבר עם יהודים מקבוצה יותר או פחות דתית, עם בני עדה אחרת, וכדומה. עם זאת, רוב של חרדים ודתיים מסתייגים מחברות עם ערבים.

כאשר הנכונות העקרונית הופכת לשאלה מעשית, קרי, לשאלה האם יש ליהודים בישראל חברים או מכרים בפועל מקבוצות שונות, מתגלה שישנן קבוצות שכמעט לכל יהודי בישראל יש היכרות איתן (חילונים), ולעומת זאת ישנן קבוצות שההיכרות איתן נמצאת בשיעור נמוך יותר. צריך כמובן לקחת בחשבון, שלגודל הקבוצה יש משמעות קריטית בהקשר לשאלה האם ישראלים מכירים/מתחברים עם חבריה. לדוגמה: שיעור יהודי אתיופיה בישראל נמוך, ועל כן פחות מפתיע לגלות ששיעור מי שמעידים שיש להם חברים או מכרים ממוצא אתיופי יותר נמוך (כך גם ביחס לדרוזים). עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שלרמת היכרות נמוכה (ומעט חברים) יש השפעה על מצבן החברתי של קבוצות בחברה, והיא יכולה להיות מתורגמת לניכור או לחשדנות. למעשה, כפי שאין קושי לזהות, הקבוצות שיש להן פחות חברויות והיכרויות (ערבים וחרדים) הם גם הקבוצות שישנה הסתייגות משותפות פוליטית איתן. וכמובן, מדובר כאן בהיזון חוזר כאשר לא תמיד ברור מה הסיבה ומה המסובב: האם מיעוט חברויות מקשה על שותפות פוליטית, או שמא פערים פוליטיים (ואחרים, שמיד נדון בהם) הם שמקשים על הכרויות וחברויות.

מרחבים משותפים ונפרדים

סיבה מרכזית להיעדר היכרות/חברות בין קבוצות שונות היא העובדה שישראל כוללת מרחבים רבים שבהן מתגוררות אוכלוסיות הומוגניות ללא מפגש משמעותי עם קבוצות אחרות. עובדה זו כבר נדונה בכמה עבודות קודמות של המכון, בעיקר בהקשר להפרדה של קבוצות יהודים אלה מאלה. כך, לדוגמה, הוזכר בפרסומים קודמים שכמעט לכל החרדים יש בעיקר חברים חרדים (89%)[iv], ושכמעט אף חרדי לא רוצה לשלוח את ילדיו לבית ספר מעורב חילוני-דתי, משום שחינוך כזה ״עלול להחליש את האמונה וקיום המצוות״ (63%), ומשום ש״כל אוכלוסייה צריכה את החינוך הספציפי שלה״ (27%)[v]. סקרים קודמים של המכון זיהו שכמחצית מהחרדים מעוניינים שחרדים וחילונים יחיו בשכונות מעורבות. אבל ראוי לציין, שביחס לשאלת המגורים, בסקרים אלה החרדים היו הקבוצה הסובלנית יותר. מקרב החילונים, רוב גדול מאוד אמרו שאינם רוצים לגור עם חרדים באותה שכונה (78% ממי שהגדירו את עצמם חילונים לחלוטין)[vi].

כמובן, העובדה שההפרדה נתפסת כרצויה בעיני אזרחים, לא בהכרח אומרת שהיא טובה למדינה. ישי בלנק, שתיעד במפורט כיצד המדינה ״מעורבת באופן אגרסיבי למדי בדפוסי המגורים של חילונים ודתיים״, וכיצד היא מעודדת בכלים שונים הפרדה בין קבוצות יהודיות שונות, כתב שמדובר במדיניות שגויה מסיבות מגוונות – מפגיעה בזכות הפרט להתגורר בכל מקום, ועד החשש מפני חיזוק סטריאוטיפים ואפליה מבנית. הפרדה מזינה את ״האיבה המתעצמת בין ערבים ליהודים, חילונים לחרדים, וותיקים ומהגרים״, גרסו בלנק ואיסי רוזן צבי[vii]. היו שהציגו עמדה הפוכה: ההיפרדות מונעת חיכוך, מייתרת קטטות, מאפשרת חיים הומוגניים. ״רוב האנשים רוצים לגור בסביבה שהם מרגישים שייכות אליה ואינם חשים בה זרות או איום״, כתבו על כך רות גביזון ואורי שוורץ, בהציגם עמדה המצדדת, לפחות חלקית, בזכותם של אזרחים להפרדה[viii].

גם בסקר השנה נמצא שבמקרים מסוימים ההיפרדות לשכונות מוגדרות רצויה לכולם. רק קצת יותר משליש מכלל היהודים בישראל (38%) סבורים ששכונות בעיר צריכות להיות ״מרחב משותף לכולם, בלי הפרדה״. האחרים סבורים כי מוטב שתהיה הפרדה במקרים מסוימים (42%) או תמיד (19%). אבל השנה לא התמקדנו דווקא בשכונות, אלא ביקשנו לסקור קשת רחבה של מרחבים ציבוריים, ואת השאלה האם לישראלים יש עניין שיהיו משותפים או נפרדים – בשני חתכים. בחתך ראשון, האם רצוי למשיבים שתהיה הפרדה בין יהודים לבין ערבים. בחתך שני, האם רצוי למשיבים שתהיה הפרדה בין יהודים חילונים לדתיים. בסך הכל, ביחס לרוב המרחבים המשמשים את הציבור באופן מזדמן, כלומר, לביקורים למטרה ספציפית, היתה הסכמה רחבה על מרחבים משותפים. כך ביחס למקומות כמו בתי חולים, מרכולים, חוף הים, ובמידה פחותה גם בריכות שחייה. השאיפה להפרדה ניכרה, בהקשר ליהודים וערבים, ביחס לבתי קברות. הפער העיקרי בין יהודים לבין ערבים ניכר ביחס לשכונות. בקרב הערבים, הרוב במדגם השיבו שהם מעדיפים שכונות מגורים מעורבות. מקרב היהודים יש רוב המעדיפים שכונות נפרדות תמיד או לפעמים.

בשאלות הנוגעות להפרדה בין יהודים (חילונים, דתיים וחרדים) היו הסכמות ביחס לרוב המוקדים שיש צורך לשמור עליהם כמרחב משותף. כך בתי חולים, תחבורה ציבורית, אוניברסיטאות ומרכולים. גם בשאלת השכונות הייתה הסכמה בסך הכל (כאשר החריג הם המסורתיים, המעוניינים בשיתוף יותר מאחרים), אך זו הייתה הסכמה הפוכה, לא על הצורך לחבר אלא על הצורך להפריד תמיד (כחמישית), או להפריד לפעמים (בסביבות ארבעים אחוז), ובסך הכל, רוב של כשישים אחוזים הסבור ששכונות בעיר צריכות להיות מרחב נפרד לחילונים, דתיים וחרדים תמיד.

ראוי לציין, כי שאלה זו הייתה שאלה עקרונית, קרי, היא לא התייחסה לאפשרות ש״אתה או את״ תגורו בשכונה משותפת לחילונים וחרדים (או ערבים ויהודים). סקרים קודמים מצאו, שכאשר מדובר בשאלה מעשית, שיעור המבקשים לגור בשכונות הומוגניות, עם מי ששייכים לאותה קבוצת לאום (יהודים), ועם מי שמקיימים רמה דומה של פרקטיקה מסורתית גבוה הרבה יותר. כלומר, רבים מהחילונים, הדתיים והחרדים האומרים כי בעיקרון אפשר שיהיו לפעמים שכונות מעורבות ולפעמים נפרדות, יבחרו לעצמם מגורים בשכונות נפרדות.

בכמה אתרים ניכרת העדפה של דתיים וחרדים בהפרדה, שהחילונים והמסורתיים אינם שותפים לה. כך לדוגמה, רוב החרדים וכמעט מחצית הדתיים מבקשים הפרדה בבריכות שחייה (מקרב הדתיים ישנו שיעור ניכר הבוחרים בהפרדה לפעמים). לעומתם, רוב החילונים (אם כי לא רוב גדול) אומרים שבריכות השחייה צריכות להיות מרחב משותף. תופעה דומה, ניכרת גם ביחס לחופי הים. רק רבע מהדתיים והחרדים (24%) סבורים שחופי הים צריכים להיות מרחב משותף.

פער שיש לו קשר לתהליכים שמתחוללים בשנים האחרונות, הוא זה שנוגע לשאלה האם יש לקיים שיתוף או הפרדה בפלוגות שריון בצה״ל. אפשר להניח, שפער זה הוא תוצאה של הרחבת השוויון המגדרי בצה״ל, וכניסת נשים לתפקידים רבים, כולל, במקרים מעטים אך כאלה שזכו לבולטות תקשורתית גבוהה, תפקידי לחימה בחיל השריון. בלי להיכנס לשאלה השנויה במחלוקת האם השינוי בצה״ל נדרש או לא, ניכרת בסקר השפעתו של השינוי על הנכונות של מגזרים שונים לקיים שותפות בחיי הצבא. בבחינת העמדות של החילונים והדתיים, שהן אוכלוסיות משרתות בשיעור גבוה (שלא כמו החרדים), אפשר להבין שבעוד שרוב גדול של חילונים (75%) אינם רואים סיבה להפריד בין חיילים חילונים לבין חיילים דתיים, כמעט מחצית מהמשיבים הדתיים מבקשים שתהיה הפרדה כזאת תמיד או במקרים מסוימים (47%). בעיקר ביחס לקבוצה השנייה ניתן להניח כי אותם ״מקרים מסוימים״ שבהם הם מעוניינים בהפרדה הם אלה שיש בהם אפשרות לנוכחות של נשים בפלוגת השריון (לוחמות, ובמקרים מסוימים גם מדריכות).

את מי אתם מדמיינים כשכנים?

אחת השאלות שעלו במסגרת המחקר ונוגעת למשמעות התשובות, היא השאלה ״את מי מדמיינים המשיבים כאשר הם מתייחסים למרחב המשותף״. ובמילים אחרות: כאשר החילוני מתייחס למרחב משותף עם חרדים, האם הוא מדמיין חרדי המסיט את ראשו למראה אישה ברחוב, או שמא הוא מדמיין בשכנותו חרדי המעורה בסביבתו וזוכה לאהדה רבה בציבור הישראלי (כפי שהתברר בסקר של השנה שעברה). ואם להתייחס לדוגמה אחרת: האם היהודי הנדרש לשאלה אם ירצה להתגורר בשכנות לערבים מדמיין בדירה שלידו את הרופא הערבי שטיפל בו בבית החולים בחיפה, או שמא הוא מדמיין שכונה מעורבת בעכו או בלוד, בתקופה מתוחה של יחסי שכנות, כפי שהייתה השנה החולפת.

השאלה הזאת עלתה, בין השאר, לנוכח הפערים הגדולים מאוד בנכונות של יהודים המשתייכים לקבוצות אידיאולוגיות שונות לגור בשכונות משותפות עם ערבים. בעיקר, לנוכח העובדה שמקרב מי שמזדהים עם השמאל, רק שיעור זעום (2%) אומרים ששכונות נפרדות הן המצב הרצוי, ולעומת זאת רוב גדול מאוד (70%) מעדיפים שכונות משותפות. כמובן שעמדה זו – כעמדה עקרונית – שונה באופן משמעותי ממצב הדברים השורר היום בישראל. מצביעי שמאל, שמשתייכים על פי רוב לקבוצות שהכנסתן יחסית גבוהה, ממעטים להתגורר בשכונות משותפות של יהודים וערבים. על כן, כאשר אנו בוחנים את עמדתם יש בעצם שלוש אפשרויות כיצד לעשות זאת:

ראשונה, לראות עמדה זו כעמדה עקרונית, שאין לה השלכה מעשית כלשהי, ועל כן יחסית קל לבטא אותה.

שנייה, לראות עמדה זו כלא לגמרי אותנטית, בהינתן בפער הניכר בין רמת ההצהרה לבין רמת המעשה.

שלישית, להניח שהנשאלים מבינים את השאלה באופן מסוים, המאפשר להם להשיב עליה כך מבלי להבחין בפער הגדול בין העמדה העקרונית לעמדה המעשית.

אפשרות שלישית זו, היא שהובילה אותנו לבחינת שאלת ״השכנים המדומיינים״, ולבחינה מחקרית נוספת של אפשרות זו. באופן מעשי, לאחר שהסקר הראשוני הושלם, החלפנו את נוסח השאלה הנוגעת לשיתוף של יהודים וערבים, ובחנו כיצד השיבה קבוצה נוספת על הנוסח המחודש. בנוסח זה נעשו שני שינויים דומים במהותם לעומת הנוסח הראשון. קודם כל, בדברי ההקדמה, הודגשה האפשרות שהשאלה עוסקת ביהודים וערבים, אבל בכאלה שבאים ״מרקע דומה של הכנסה והשכלה״. כלומר, ניסינו להשפיע על האופן שבו המרואיינים מדמיינים את השכנים שאנחנו שואלים עליהם. בהתאם, באפשרויות התשובה הצענו שתי אפשרויות של שיתוף במקום אחת. ראשונה ״משותף ליהודים וערבים בכל מקרה״. שנייה – ״משותף ליהודים וערבים בעלי רקע דומה״.

את התשובות לנוסח מחודש זה אספנו למשך שבועיים נוספים, כדי לבחון האם ניכר פער ממשי בתשובות בין הנוסח המשאיר מקום נרחב לכל אחד מהנשאלים להחליט בעצמו מיהם ה״ערבים״ שעליהם מדובר, לבין הנוסח המאפשר לנשאלים להתאים את תשובתם לערבים ״דומים להם״ בהיבטים מסויימים (אך שונים בכל שהם ערבים והנשאלים יהודים). הנתונים הנוספים לא הצביעו על פערים משמעותיים בתשובות.

נתונים טכניים

סקר אינדקס הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי הוא אחד מתוצריו של פרויקט הפלורליזם ביוזמת קרן דווידסון. הסקר לשנת 2022 נערך על ידי הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. הוא כלל כ-1100 משיבים במגזר היהודי, ועוד 200 משיבים במגזר הלא יהודי באמצעות סקר משולב, אינטרנט וטלפון. המשיבים מהווים מדגם מייצג של שתי האוכלוסיות הנסקרות. הסקר במגזר היהודי בוצע על ידי אתר המדד. טעות הדגימה 4% ברמת מובהקות של 95%. במגזר הלא יהודי בוצע הסקר על ידי חברת אפקאר. טעות הדגימה 9.7%.

[i] ראו: ״מאורעות תשפ״א״ של ערביי ישראל והשלכותיהן, שמואל רוזנר, המכון למדיניות העם היהודי, יוני 2021.

[ii] עיסוק בתופעה זו אפשר למצוא בדו״חות של מכון שמואל נאמן, של ועדת המנכ"לים להתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית, של יוזמות אברהם, של המכון לאסטרטגיה ציונית, של המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובדוחות מבקר המדינה. ראו: אלו הסיבות שבגינן המשטרה תתקשה למגר את הפשיעה בחברה העברית, שמואל רוזנר, מעריב, ספטמבר 2021.

[iii]  ראו: מי אשם במצב? הערבים והמשטרה (כך לפחות היהודים חושבים)…, המדד, מאי 2021.

[iv] פיו ישראל, 2015. גם לחילונים יש בעיקר חברים חילונים (90%). למסורתיים ודתיים יש שיעור גבוה יותר של חברים מקבוצות אחרות.

[v] מתוך סקר הפלורליזם, המכון למדיניות העם היהודי, 2018. נתונים נוספים על מגורים משותפים בפסקאות הבאות, מסקר הפלורליזם 2017.

[vi] דיון בסוגיה זו מופיע בספר #יהדותישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית, בהוצאת המכון בשיתוף הוצאת דביר. שמואל רוזנר וקמיל פוקס, 2018. עמודים 144-145.

[vii] ״הצעת חוק העיריות: הווה ללא עבר, רפורמה ללא עתיד״, ישי בלנק ואיסי רוזן צבי, חוקים א (2009) 49.

[viii] הפרדה בדיור כמרכיב בהפליה: הניסיון האמריקאי, רות גביזון, אורי שוורץ, עיוני משפט כה, 2001.

The post מרחבים משותפים, מרחבים מאתגרים: מה מגלים נתוני סקר מדד הפלורליזם 2022 של המכון למדיניות העם היהודי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

נתונים בולטים

הסקר העומד בבסיס מדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי נערך השנה כאשר ישראל עדיין שרויה בצילה של מגפת הקורונה, ובעיצומה של מערכת בחירות, הרביעית בתוך שנתיים. הוא מלמד שאירועים אלה מקרינים על תחושת הלכידות הישראלית. להלן כמה מהממצאים המשמעותיים במדד השנה, ולאחריהם דיון מפורט בחלקם:

תקופת הקורונה

רוב משמעותי בישראל רואים בהתנהלות המגזר החרדי, ובמידה פחותה גם המגזר הערבי, פגיעה באחדות של אזרחי ישראל.

לכידות ושותפות

רוב קטן של יהודים וערבים מסכימים ש״לכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים, יש עתיד משותף״.

רוב היהודים בישראל מסכימים ש״לכל היהודים, בישראל ובתפוצות, יש עתיד משותף״.

מדינה יהודית

הציבור היהודי חלוק האם ישראל צריכה להיות ״פחות יהודית״, ״יותר יהודית״ או ״כמו כיום״.

הסכמה גבוהה בקרב היהודים שמדינה יהודית צריכה לכלול רוב יהודי ולעודד יצירה יהודית.

רק מיעוט זעיר מהיהודים בישראל (1%) מעדיפים שישראל תחדל מלהיות מדינה יהודית.

העדפה גורפת של הערבים שישראל תהיה ״מדינת כל אזרחיה״ ללא מאפייני דת או לאום.

מדינה דמוקרטית

רוב ניכר של הערבים וכן רוב היהודים רוצים שישראל תהיה ״יותר דמוקרטית״.

רוב ניכר מהערבים בישראל אינו רואה את ישראל כמדינה מספיק דמוקרטית, או דמוקרטית.

הסכמה כמעט גורפת של יהודים וערבים שמדינה דמוקרטית צריכה לשמור על זכויות אדם ולא להפלות מיעוטים לרעה.

הקדמה

זו השנה השביעית שבה מפרסם המכון למדיניות העם היהודי מדד פלורליזם שנתי, והשנה השישית שבה הממד מתבסס, בין השאר, על סקר עמדות מקיף. כמו בשנים קודמות, הסקר כלל משיבים יהודים ולא יהודים, ובמקרה של המשיבים היהודים הוא נסמך על מאגר המשיבים הגדול לסקר יהדות-ישראלית של המכון משנת 2018. במדד ישנה רשימה קבועה של נושאים החוזרים על עצמם, כדי לבחון את התפתחותם. אנחנו בוחנים התפתחויות שונות גם ביחס לנקודת המוצא להשוואה (Baseline), שהוצעה על ידי המכון כתפיסה המאזנת בין עמדות שונות ומאוויים שונים של קבוצות בחברה הישראלית[i]. את הסקר ערך השנה (כמו בשנים הקודמות) הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. עורכי המדד הם עמית המכון נח סלפקוב ושמואל רוזנר. את הביסליין למדד כתב עמית המכון תא״ל (מיל.) מייק הרצוג.

קורונה ובחירות

למדד הפלורליזם אין קשר ישיר להתפתחויות פוליטיות מידיות, ולא למשבר הבריאותי והכלכלי העובר על ישראל והעולם בתקופת הכנתו. מטרתו לזהות מגמות ארוכות טווח ולא להגיב להתפתחויות קצרות טווח. עם זאת, משברים מייצרים לעיתים נקודות מפנה שהשפעתן נמשכת גם עם תום המשבר. בהקשר זה, ראוי לבחון כמה נתונים המיוצגים במדד, ובראשם האלה המתייחסים לקבוצות שמתבלטות בתקופת המשבר.

בתקופת הקורונה נרשם עיסוק נרחב באופן שבו המגזרים החרדי והערבי מתמודדים עם הנחיות הממשלה. בתקופות שונות לאורך המשבר התבלטו שתי קבוצות אלה בציות לא אחיד ברמתו להוראות מערכת הבריאות. שיעור הנפגעים במגפה משני המגזרים היה גבוה ביחס לשיעורם מכלל האוכלוסייה. מדד הפלורליזם בודק מדי שנה את היחס לקבוצות שונות באוכלוסייה. הן החרדים והן הערבים מדורגים באופן עקבי בתחתית סולם ״התרומה למדינה״ (זה לא אומר שאינם תורמים, אלא שישראלים אחרים תופסים אותם כמי שאינם תורמים). שתי הקבוצות דורגו במקום נמוך גם בשנה זו.

בנוסף, נבדקה השנה מידת ההסכמה של הישראלים לשני היגדים שמבטאים חוסר נחת מהתנהלות שני המגזרים בשנה האחרונה. ״התנהלות החרדים / הערבים במהלך מגפת הקורונה פגעה באחדות של אזרחי ישראל״. שני היגדים אלה זכו להסכמה גבוהה בקרב היהודים, והסכמה בינונית בקרב הלא יהודים. עם זאת, יש לציין כי לשניהם הייתה הסכמה נמוכה מאוד בקרב החרדים, וכי לעומת זאת הייתה להם הסכמה משמעותית מאוד בקרב הערבים. קרי – בקרב החרדים ניכרת נטייה לקבוע כי התנהלות שני המגזרים לא פגעה באחדות האזרחית, ולעומת זאת בקרב הערבים ניכרת נטייה לקבוע כי להתנהלות שני המגזרים (כולל הערבי) הייתה השפעה שלילית על האחדות האזרחית.

בבחינת התשובות של מסכימים ולא מסכימים מתברר כי שמונה מכל עשרה יהודים (81%) נתנו את אותה התשובה גם ביחס לערבים וגם ביחס לחרדים, 13% גרסו שרק החרדים פגעו באחדות ו-5% גרסו שרק הערבים פגעו באחדות. בקרב מי שמגדירים את עצמם ״ימין״, שאינם חרדים, 9% אמרו כי הערבים לבדם הם שפוגעים באחדות.

ב-2021 ישראל עברה מערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים, שמדד זה אינו המקום להרחיב את הדיבור אודותיה. עם זאת, המדידה הקבועה של נתונים, שחוזרת לאותו מאגר של נדגמים המשמש את המכון כבר ארבע שנים, מאפשר לזהות מגמות ארוכות טווח גם בהקשרים פוליטיים. ניתוח השוואתי של תשובות של יהודים ישראלים לשאלות של הגדרה עצמית, כולל בשדה הפוליטי, מאפשר לזהות תזוזות ימינה ושמאלה על הסקלה (בת חמישה שלבים), בעיקר שלב אחד למעלה ולמטה.

כך, מקרב יהודים ישראלים שהגדירו את עצמם ״ימין״ לפני ארבע שנים, ישנם כיום 12% המגדירים את עצמם ״ימין מרכז״ (ועוד 2% ״מרכז״). בדומה, כשליש מבין מי שהגדירו את עצמם ״שמאל״ לפני ארבע שנים (קבוצה קטנה בציבור היהודי, המונה בסך הכל כחמישה אחוזים) עברו להגדיר את עצמם ״מרכז שמאל״. ככל שניתן להתרשם מהנתונים שבידינו, מעברים אלה אינם מלמדים על שינוי משמעותי בעמדות פוליטיות, אלא על התייחסות גמישה להגדרה העצמית, המתייחסת פחות לנקודה קשיחה של הזדהות ויותר למרחב נוחות כללי על המפה החברתית-פוליטית. סך הכל, לעומת השנים הקודמות, סקר זה אינו מתאר שינוי משמעותי בגודלן של קבוצות הזהות השונות בקרב היהודים בישראל. המפתח הפוליטי הוא של בין מחצית לשני שלישים בקוטב הימני (ימין וימין מרכז), עוד כרבע במרכז, והשאר בקוטב השמאלי (בעיקר שמאל מרכז, ומעט שמאל)

מעגלי שותפות והסכמה

במדד השנה התמקדנו בזיהוי שותפות והסכמה (או העדרה) בשלושה מעגלים: המעגל הכלל יהודי (ישראל ותפוצות), המעגל הכלל ישראלי (יהודים ולא יהודים) והמעגל היהודי ישראלי (יהודים בישראל). את המעגלים הללו שרטטנו באמצעות שני קווי מתאר עיקריים. האחד – תחושות ואמונות ביחס לקבוצות אחרות השותפות למעגל (לדוגמה: האם לכלל היהודים ״עתיד משותף״). השני – תפיסות עולם ביחס לעקרונות המתווים את המסגרת המשותפת (לדוגמה: מה מתחייב מהמושג ״מדינה דמוקרטית״).

בכלל המעגלים זיהינו אזורים של הסכמה ושל אי הסכמה, ודרגות שונות של תחושת שותפות ונכונות לשותפות. באופן טבעי, ובמידה רבה גם צפוי, בסוגיות הנתונות במחלוקת חברתית ופוליטית משמעותית זהינו קשיים גדולים יותר בשרטוט מעגלי שותפות – ועם זאת, חשוב לדווח שלעיתים קרובות ההתמקדות במחלוקת מטשטשת את העובדה שבסוגיות רבות ניכרת דווקא הסכמה נרחבת, שאפשר להיבנות ממנה בעיצוב נתיב שמכוון להפגת מתחים, לחיזוק הלכידות ולשיפור איכות החיים המשותפים של קבוצות שונות.

בית המשפט העליון

כפרק מקדים לפרקים העוסקים במעגלי מחלוקת והסכמה, בחרנו לסמן את המחלוקת בישראל על כוחה ומעמדה של ״מערכת המשפט״ כמחלוקת שמקושרת ישירות להתפתחויות הפוליטיות האקטואליות של השנה החולפת. כך, משום שעמדה במידה רבה גם במרכזה של מערכת הבחירות שנערכה השנה בישראל. סמכויותיו ותדמיתו של בית המשפט העליון חורגת הרבה ממטרותיו של נייר זה. עם זאת, היא הפכה למחלוקת מרכזית המסמנת קו הפרדה בין קבוצות פוליטיות, מה שבלט במיוחד בשנתיים האחרונות, הן בשל כמה דיונים ופסיקות בפרופיל ציבורי גבוה (לאחרונה, הכרה בגיורים רפורמים בישראל לצורך זכאות לחוק השבות), הן בגלל הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה, והן בשל המאבק בתוך הממשלה על סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, על מינוי פרקליט מדינה, ועל עוד כמה נושאים הנוגעים לשדה המשפטי – שבתודעת הציבור נקשר למעמדו של בית המשפט העליון.

מאבק עקרוני חשוב, המתנהל כבר לא מעט שנים בין הרשויות, נוגע לסמכות שבית המשפט נתן לעצמו עם חקיקת חוקי היסוד של שנות התשעים לפסול חוקים של הכנסת. מאבק זה, שהתלקח בכל עת שבית המשפט ביטל החלטות בנושאים מגוונים, מהטיפול בהגירה לא חוקית, דרך שאלות של דת ומדינה, חרג זה מכבר מדיון מנומס בחוגי המשפטנים, ומשמש ככלי מרכזי בזירה הפוליטית, שבה נדרשים נבחרי ציבור להתחייב לרפורמות בבית המשפט, או להילחם בבית המשפט, או להגן על בית המשפט, או לקבוע שבית המשפט הוא סכנה, או שרוי בסכנה – כל סיעה על פי טעמה ואמונותיה.

בציבור הערבי בישראל התמיכה בבית משפט שסמכויותיו כוללות את האפשרות לבטל חוקים של הכנסת, רחבה מאוד (81%). כמחצית מהערבים בישראל מייחסים חשיבות ״גבוהה מאוד״ לסוגיה. כלומר, במקרה של רובם, רואים חשיבות בשמירה על הנוהג הקיים המאפשר לשופטים להתערב בהחלטות של המערכת הפוליטית. בציבור היהודי הנושא חוצה מחנות, באופן קרוב לשווה. קצת מעל למחצית היהודים (54%) תומכים ב״יכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים שקבעה הכנסת״, קצת מתחת למחצית מהם (46%) מתנגדים ל״יכולת״ זו. בקבוצות המגדירים עצמם ״ימין״ ו״ימין מרכז״ עולה מספר המתנגדים לסמכות בית המשפט על מספר התומכים בה. כך המצב גם בקרב כל הקבוצות ממסורתיים ועד חרדים. לעומת זאת, בקבוצות המרכז והשמאל, וכן בקבוצות החילונים, התמיכה בסמכויות רחבות לבית המשפט גורפת (עד כדי 96% בשמאל).

בהקשר לסוגיה זו, הפרופיל הציבורי הגבוה, והקשר המובהק של הנושא לחלוקה למחנות פוליטיים, מקשה על שיח ציבורי נינוח, ומעלה את חשיבותה של הסוגיה בעיניהם של ״תומכים״ ו״מתנגדים״ כאחד. יותר ממחצית בשני הצדדים סבורים שהסוגיה ״מאוד חשובה״, מה שעלול להקשות עליהם להגיע לפשרה גם אם הפער המהותי בין המחזיקים בשתי העמדות אינו עמוק כפי שלפעמים נדמה.

מעגל 1: ישראל תפוצות

מעגל השותפות ישראל תפוצות הוא, באורח פרדוקסלי, גם הנינוח ביותר וגם המאתגר ביותר.

נינוח – משום שאין ליהודים בישראל ובתפוצות מרחב מדינתי-פוליטי משותף שמתנהל בו קונפליקט מעשי בנושא כלשהו. אמנם בשנים האחרונות נפוצים דיונים על ״התרחקות״ של יהודים אלה מאלה, בשל סיבות מגוונות (חלקן הקטן נוגעות למדיניות וחלקן הגדול נובעות מתהליכים חברתיים והיסטוריים). ועם זאת, גם אם ניכרת התרחקות מדובר על תופעה שמתפתחת בתהליך איטי שרובו נסתר מהעין. יהודים בישראל ובתפוצות – בוודאי בשנים של מגפה המגבילות מפגשים ואינטראקציות – מנהלים את ענייניהם במקביל. אם קיים ביניהם קונפליקט, רובם לא נחשפים אליו אלא באקראי, ובאופן שהנגיעה שלו לחיי המעשה שלהם מוגבלת מאוד.

מאתגר – משום שהעדרו של קונפליקט הוא כשלעצמו גורם שמניב חוסר עניין וריחוק. כלומר, משום שיהודים בישראל ובתפוצות אינם חולקים מרחב משותף, קל להם יחסית לפתח אדישות אלה לענייניהם של אלה. ועוד: לחלקם נעשה קשה לזהות מדוע יש בכלל צורך בקשר בין בני אדם שאינם שותפים לבניין של מפעל קונקרטי. על פי הנתונים העולים ממדד הפלורליזם השנה, אתגר זה נעשה חריף במיוחד בקרב אותם יהודים בישראל, שממוקמים בקוטב הכי פחות מסורתי של החברה היהודית בישראל. אפשר לשער כי בקרב יהודים אלה, שתחושת שותפות של מסורת ודת אינה חלק מעולמם, נוצרת תחושת ריחוק חזקה יותר ממי שאינם חלק מהעולם הלאומי-מדינתי שבו הם מזהים את מעגל השותפות החשוב שלהם.

בהתאם, הנתונים מלמדים כי כשני שלישים מהיהודים בישראל מסכימים עם האמירה שליהודי ישראל והתפוצות יש עתיד משותף (62%). כמעט שלושה מכל ארבעה יהודים בישראל מרגישים ״קרבה מיוחדת״ לכלל היהודים בארץ ובחוץ לארץ (72%). הפער הזה, בין תחושת השותפות בגורל, החלשה יותר, לבין תחושת קרבה מיוחדת, החזקה יותר, הוא מסקנה סבירה מנסיבות החיים השונות של יהודים בישראל ובתפוצות. תחושת הקרבה היא עניין רגשי, שאפשר לשמר אותו גם ממרחק – לעומתה תחושת השותפות שמחייבת לכאורה גם תחושה יותר ממוקדת של עתיד משותף.

בהקשר זה ראוי לציין שגם לרבים מהערבים בישראל יש תחושה של ״עתיד משותף״ עם כלל הערבים, אך בשיעור נמוך יותר לעומת היהודים על כלל היהודים (49%). וגם בקרב הערבים, תחושת הקרבה לכלל הערבים גבוהה מתחושת השותפות (62%).

מעגל 2: יהודים ולא יהודים

רמת השותפות בין יהודים ולא יהודים בישראל עלתה השנה לשיח הציבורי במסגרת מערכת בחירות נוספת. במידה רבה, מערכת בחירות זו ניתצה הרגלים כאשר העלתה כאפשרות מעשית חברות של מפלגות ערביות בקואליציה, או למצער של תמיכה שלהן מבחוץ בקואליציה.

כך, הן כאשר דובר באפשרות של חבירת המפלגה המשותפת למפלגות מרכז ושמאל בכדי לנסות ולהשיג בלוק חוסם שלא יאפשר הקמה של ממשלת ימין בראשות בנימין נתניהו. כך, ואולי חשוב יותר, כאשר המפלגה האיסלמית רע״מ תמכה בפועל בכמה מהלכים של ראש הממשלה וגוש הימין בכנסת, ונחשבה גם במהלך מערכת הבחירות כמי שעשויה לחבור למפלגות הן מימין והן משמאל[ii]. הדיון הציבורי על האפשרות של מהלכים משותפים למפלגות ולבוחרים יהודים וערבים קיבל משנה תוקף כאשר ראש הממשלה, מנהיג גוש הימין כבר כמה עשורים, חיזר בגלוי אחר קולות של מצביעים ערבים, ביקר בישובים ערבים, וניסח טענה שעל פיה מוטב למצביעים ערבים לחבור אליו.

בין אם מדובר היה במהלך רציני בכוונותיו, ובין אם במהלך פוליטי טקטי של מערכת בחירות, אין להמעיט בהשפעתו על תודעת הבוחרים ישראל, יהודים וערבים. לאחר בחירות 2021, מפלגות ערביות ובוחרים ערבים, הם שותפים מלאים יותר במשחק הפוליטי הישראלי. זהו מן הסתם, גם תוצר של תהליכים שזוהו כאן גם בשנה שעברה, כאשר דיווחנו על עלייה דרמטית בשיעור הערבים בישראל המגדירים את זהותם העיקרית ״ישראלי״ וירידה חדה מקבילה בשיעור המגדירים את זהותם ״פלשתיני״[iii].

עיקר הדיון בזירה הפוליטית בהקשר ליחסי יהודים וערבים עסק בשאלת השותפות והמעורבות הפעילה של ערבים בשדה הפעולה הפוליטי. בעשורים האחרונים חלה ירידה הדרגתית ומשמעותית מאוד בהצעת ערבים למפלגות ״יהודיות״ ומעבר שלהם לתמיכה כמעט בלעדית במפלגות המזוהות עם המגזר הערבי[iv]. על כן, עיקר הדיון בשותפות פעילה זו התנהל בין מפלגות הפונות ישירות למצביעים הערבים. המפלגה המרכזית של המגזר, הרשימה המשותפת, אותגרה על ידי מפלגת רע״מ, המזוהה עם הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית. באופן מסורתי, המפלגות הערביות מוצאות את עצמן, הן מאונס והן מבחירה, מחוץ למקח וממכר להקמת והבטחת יציבות של קואליציות. אך רע״מ (וגם ראשי ערים ערבים שהתבטאו בנושאים אלה) ביקשה להתנהל כמפלגה שמוכנה לסחור בתמיכתה תמורת שמירה על אינטרסים חשובים של בוחריה. במיוחד מדובר על טיפל ממוקד ויסודי בבעיית האלימות במגזר ערבי, וכן בפניית תקציבים לחינוך, בינוי ובריאות. גישה זו, אם תיעשה למגמה קבועה בנוף, עשויה להרגיל את הציבור הישראלי לשותפות יהודית-ערבית בהכרעות הנוגעות לחקיקה, תקצוב, מדיניות פנים וחוץ ועוד.

בסקר המכון של 2021 נשאלו הן יהודים והן לא יהודים האם הם רואים ״עתיד משותף״ לכלל הישראלים, וכן האם הם חשים ״קרבה״ לכלל הישראלים. השאלה כללה פירוט שהשתמע ממנו במפורש שהכוונה היא ליהודים ולערבים, והתשובות (של היהודים) מתפלגות באופן מובהק על פי מחנה פוליטי, כאשר תחושת השותפות גבוהה יותר ככל שההגדרה העצמית שמאלית יותר. בקרב הלא יהודים ניכרת הסכמה גבוהה מאוד להיגד השותפות בקרב משיבים דרוזים.

בבחינת הפערים בין יהודים בתשובה לשאלות ה״שותפות״ וה״קרבה״ אפשר להבחין בתופעה מעניינת. בעוד שכמעט מחצית מהם (49%) נותנים את אותה תשובה לשתי השאלות, ישנו שיעור משמעותי (25%) שניכר בהם מה שאפשר לתאר כ"התקשרות מהוססת״. מדובר ביהודים שיחסם לשותפות חיובי יותר מאשר לקרבה, כאשר ההבדל ההוא כמעט תמיד דרגה אחת בסולם. לדוגמה: אם הם ״מאוד מסכימים״ עם הטענה שיש ״עתיד משותף״, הם רק ״די מסכימים״ שישנה ״קרבה מיוחדת״; אם הם ״די מסכימים״ שיש ״עתיד משותף״, אזי הם ״לא כל כך מסכימים״ שישנה ״קרבה מיוחדת״ – וכן הלאה. ייתכן שההסבר להורדת הדרגה משותפות לקרבה היא מצד אחד בהכרה של יהודים שהערבים כאן כדי להישאר והשותפות הכרחית, ועם זאת קושי להפוך את השותפות לקרבה שיש בה מימד רגשי. אגב, בקרב הערבים לא ניתן להבחין בתופעת ה״התקשרות המהוססת״. 60% מהם משיבים על שאלת השותפות והקרבה את אותה תשובה, ובקרב השאר אין דפוס חוזר, אלא מה שנראה כמו שילוב אקראי של תשובות.

יהודים-ערבים: מדינה דמוקרטית

יהודים וערבים בישראל שרויים במחלוקת עזה על השאלה האם ישראל היא ״מדינה דמוקרטית״, קרי, האם היא עומדת בסטנדרטים הראויים למדינה דמוקרטית. עם זאת, יש ביניהם הסכמה משמעותית על לא מעט מהסטנדרטים שמדובר בהם, קרי, על איזה סטנדרטים צריכה מדינה לקיים כדי להיחשב למדינה דמוקרטית. יש להם גם רצון משותף שישראל תהיה לא פחות דמוקרטית מכפי שהיא היום, ומוטב שתהיה יותר. רוב היהודים (52%) ורוב משמעותי מבין הערבים (78%) אומרים כי ישראל צריכה להיות יותר דמוקרטית מכפי שהיא היום. רק מיעוט זעיר מקרב הערבים, ומיעוט קטן מקרב היהודים (14%) סבורים שישראל צריכה להיות ״פחות דמוקרטית״. עם זאת, ראוי לציין כי למידת הדמוקרטיות יש קשר ישיר לעמדות פוליטיות. בציבור היהודי, השאיפה למדינה ״יותר דמוקרטית״ היא מרכיב מרכזי של סדר היום הפוליטי של הקבוצות הנוטות להגדרה עצמית של מרכז ושמאל. בשתי קבוצות הימין (ימין וימין מרכז), השיעור הגדול יותר סבור שישראל היא כבר כיום באיזון נכון של דמוקרטיות, ובימין עצמו שיעור הסבורים שמוטב שישראל תהיה פחות דמוקרטית (כרבע) מתקרב לשיעור הסבורים שמוטב שישראל תהיה יותר דמוקרטית.

על השאלה מהי מדינה דמוקרטית ומה הם מאפייניה נכתבו כבר כרכים רבים, שקשה למצוא בהם הכרעה מוסכמת על הכלל. עם זאת, בהצגת מאפיינים שונים של ״מדינה דמוקרטית״ לקבוצות של ישראלים יהודים ולא יהודים ניכרת הסכמה רחבה. על העקרונות ש״הרוב קובע״ שיש ״לשמור על זכויות אדם״, שיש ״להימנע מאפליה״ מסכימים יהודים ולא יהודים בשיעור גבוה מאוד. רוב ניכר מהיהודים והערבים מסכימים גם שמערכת משפט עצמאית היא תנאי למדינה דמוקרטית. ומעניין שאפילו ביחס לעיקרון של הפרדת דת ומדינה כתנאי למדינה דמוקרטית – עקרון הנתון במחלוקת פנימית – ניתן לזהות עד כמה המחלוקת מפלגת יהודים וערבים באורח דומה. כשליש מהערבים המוסלמים (34%) מתנגדים להפרדת דת ומדינה כתנאי למדינה דמוקרטית. שיעור קרוב לזה מקרב היהודים (28%) מתנגדים לטענה שהפרדת דת ומדינה היא תנאי למדינה דמוקרטית. התנגדות זאת מתחזקת אצל מסורתיים לעומת חילונים, וניכרת מאוד בקרב מי שמגדירים את עצמם ״ימין״ (רוב), ובקרב מי שממוקמים בתווך שבין ״חרדים״ ל״דתיים״ על סולם המסורת.

אם כן, בין יהודים וערבים אין הסכמה על השאלה האם ישראל כיום ראויה לתואר דמוקרטית, יש ביניהם הסכמה, אם כי לא מלאה, שמוטב שישראל תהיה יותר דמוקרטית, וברוב הנושאים שהוצגו יש ביניהם הסכמה על השאלה מהם התנאים ההכרחיים למדינה דמוקרטית.

עם זאת, ההסכמות הנרחבות אינן ערובה ליכולת להתגבר בקלות על מחלוקות מהותיות הנוגעות למידת ה״דמוקרטיות״ של ישראל. כך, כאמור, משום ששיעור ניכר מקרב הערבים (31%) סבורים שישראל איננה מדינה דמוקרטית, ועוד שיעור מעט גבוה יותר (39%) סבורים שהיא ״פחות מדי דמוקרטית״, בעוד שבקרב היהודים רוב קטן (51%) סבור שישראל היא מדינה דמוקרטית, ורק מיעוט קטן (13%) סבור שאיננה דמוקרטית. וכך, אולי ביתר שאת, משום שרוב גדול מהערבים בישראל קובעים שתנאי למדינה דמוקרטית הוא שישראל תהיה ״מדינת כל אזרחיה״, מה שידוע (ממחקרים רבים בעבר) שאיננו מקובל על היהודים בישראל.

ההיגד שהוצג לנשאלים הלא יהודים בסקר היה: ״מדינה דמוקרטית חייבת להיות ׳מדינת כל אזרחיה׳, כלומר, מדינה שאין בה דגש על אפיון לאומי או דתי של קבוצה מסוימת״. שיעור המסכימים בקרב הלא יהודים עם היגד זה גבוה מאוד, 91%, ללא הבדלים משמעותיים בין קבוצות אוכלוסייה, גיל, דתיות או דת. כמובן, על השאלה כיצד מבינים המשיבים את המושג ״מדינת כל אזרחיה״ אפשר להעלות השערות רבות ושונות. מושג זה, הרווח בשיח הציבורי בישראל בעיקר מאז שנות התשעים של המאה העשרים, פשט ולבש פירושים שונים. בין השאר, במה שכונה ״וועידת השוויון״ הוצגה דרישה להפוך את ישראל ל"מדינה של כל אזרחיה, בכדי להנהיג מדיניות שתעמיק את שילובם של אזרחים לא יהודים בחברה הישראלית, על בסיס הכרה בהם כמיעוט לאומי.

דרישה זו מעלה שאלה שאין עליה הסכמה והיא, האם התביעה ל״מדינת כל אזרחיה״ עומדת בניגוד להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. בית המשפט העליון דחה את הטענה שכך אכן יש לפרש אותה. ״דעתנו היא שהקביעה כי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה אין בה כדי לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית״, כתבו השופטים[v]. גם מומחים שעסקו בנושא זה ועיינו בו ביתר התעמקות, קבעו כי ״מול מרכיב הייחוד היהודי בחזון לא עומדות בדרך כלל תביעות לניטרליות או ל״מדינת כל אזרחיה״ בסגנון המפריט כל זהות לא אזרחית (כמו בצרפת) אלא תביעות של זיקות זהות ומשמעות אחרות ומנוגדות (לאומיות, דתיות, או עירוב שלהן). רבים ממנהיגי המיעוט הערבי אינם חותרים לכינונה

של מדינה ניטרלית, אלא למדינה דו־לאומית ורב־תרבותית״[vi]. עם זאת, ככל שמדובר בשיח הציבורי, נדמה שכך היא מובנת על ידי הציבור (וגם על ידי מחוקקים רבים, שהביאו עמדה זו לביטוי במסגרת הדיונים לחקיקת חוק יסוד: ישראל, מדינת הלאום של עם היהודי.). דעה זו באה לביטוי בהסבר של פורום קהלת שדחף את החוק: ״החוק מבקש להדגיש כל מי שמחזיק ברצון להקים כאן מדינה דו לאומית או מנגד למחוק את ההכרה הלאומית היהודית ולהקים כאן מדינת כל אזרחיה יתבדה״[vii].

לסיכום סעיף זה, שאלת הכוונה של האזרחים הערבים בטענתם כי תנאי לדמוקרטיה היא ״מדינת כל אזרחיה״ היא שאלת מפתח בכדי שאפשר יהיה לקבוע האם בסעיף חשוב זה פעורה תהום בין רוב ניכר של היהודים בישראל לבין רוב ניכר של הערבים. או שמא גם בסעיף זה ישנה למעשה הסכמה מהותית על התנאי לדמוקרטיה, ופשר מה שנראה כמחלוקת הוא למעשה אי הבנה פשוטה על כוונת הביטוי שבו מדובר.

יהודים-ערבים: חוק הלאום

במסגרת הניסיון לבחון אזורי הסכמה ואי הסכמה, ביקשנו לברר גם את מידת האינטנסיביות שמבטאים הישראלים ביחס לסוגיות שונות. כלומר, לא רק האם הם ״בעד״ או ״נגד״ בסוגי מסוימת, אלא גם האם ועד כמה היא חשובה להם. בירור כזה הוא מרכיב קריטי בקביעת מדיניות, משום שלעיתים קרובות קבוצה שרמת המעורבות שלה גבוהה תהיה משמעותית יותר להכרעה בסוגיה גם אם עמדתה היא עמדת מיעוט. כך לדוגמה, אפשר היה להתרשם שקרה בדיון על הפשרה בסוגיית הרחב הנוספת בכותל המערבי לפני מספר שנים, כאשר הממשלה העדיפה את רצונו של מיעוט נחוש על פני זה של רוב יחסית אדיש[viii].

אחת מהסוגיות שביקשנו לבחון בהקשר זה היא של חוק יסוד: ישראל, מדינת הלאום של עם היהודי[ix]. חוק זה, שהוזכר גם בסעיף הקודם, קובע כי ״מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית, וההיסטורית להגדרה עצמית״. ועוד הוא קובע כי ״מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי״. קרי, חוק זה מבטל במידה רבה הן את אפשרות להגדרת ישראל כ״מדינת כל אזרחיה״ הן אם מדובר על הגדרה המבטלת את מהותה כמדינה יהודית, והן אם מדובר בהגדרה המאפשרת מימוש לאומי מקביל לקבוצות אחרות. במידה רבה, זו הייתה תכלית חקיקתו, שהייתה ועודה שנויה במחלוקת ציבורית עזה.

כבר בזמן חקיקת החוק ניכר היה שהוא זוכה לתמיכה בקרב רוב היהודים בישראל, ומתנגדים לו רוב משמעותי של הערבים בישראל[x]. כך עולה גם מסקר המכון למדיניות העם היהודי, שמצא כי בקרב היהודים התמיכה ״בנוסח הקיים של חוק הלאום״ עומדת על 53% בעוד שבקרב הלא יהודים ההתנגדות לחוק בנוסח הקיים עומדת על 83%. השאלה המתמקדת ״בנוסח הקיים״ התבקשה לנוכח עמדתם של רבים כי חוק הלאום יכול היה להיות מקובל עליהם בנוסחים אחרים (במקרים רבים מדובר על תוספת של סעיף שוויון לחוק כתנאי הכרחי לתמיכה בו).

כאמור, בסקר ביקשנו לבדוק לא רק את עמדת הציבור, אלא גם כיצד משתקפת עמדת המתנגדים והתומכים כאשר נבחנת השאלה עד כמה הנושא חשוב להם. הפילוח הבא של עמדות תומכים ומתנגדים, יהודים ולא יהודים, לחוק הלאום, מלמד כי בקרב היהודים, חשיבות הנושא גדולה יותר בקרב מי שתומכים בחוק, ולעומת זאת בקרב הלא יהודים חשיבות הנושא גדולה יותר בקרב מי שמתנגדים לחוק (כמעט שישים אחוז מהמתנגדים אומרים שהנושא ״מאוד חשוב״ להם). המסקנה ההכרחית מנתונים כאלה היא שיהיה קושי, עקרוני ומעשי, להגיע לפשרה מוסכמת על נוסח החוק. היהודים שיתנגדו לשינויו הם גם הרוב, וגם הנחרצים יותר בתמיכה בו. לעומתם, הלא יהודים מתנגדים נחרצות לנוסח חוק וברמת עצימות גבוהה.

סוגיה נוספת שבחנו אופן דומה היא זו של בניית והרחבת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון. בקרב הלא יהודים, ניכר שההתנגדות לבנייה כזו גורפת, וברמת עצימות גבוהה. כשני שלישים מהמשיבים הלא יהודים הגדירו אותו כחשוב או חשוב מאוד (מתוכם 50% ״חשוב מאוד״). בחינה מקבילה של שאלה מעט שונה בציבור היהודי (נוסח השאלות היה שונה בהמלצת הסוקרים בשני המגזרים), העלתה כי רובו הגדול (66%) מתנגד ל״ויתור על שטחי ארץ ישראל במסגרת הסדר מדיני״. ועוד העלתה, כי עצימות ההתנגדות לפינוי שטחים עולה בהרבה על עצימות התמיכה בוויתור על שטחים, כפי שמלמד פילוח הבא. בקרב המתנגדים לכל פינוי, רוב משמעותי של שני שלישים מקרב המתנגדים מייחסים חשיבות גדולה לנושא, בעוד שבקרב התומכים בפינוי, ניכר כי חשיבות הנושא הרבה פחות גדולה. כארבעים אחוז מהתומכים בפינוי מדרגים אותו כ״לא חשוב״ או ״קצת חשוב״.

כמו בהקשר לחוק לאום, גם בהקשר לוויכוח הציבורי על שאלת עתיד שטחי יהודה ושומרון ניכר מנתונים אלה שכרגע מתנגדי הפינוי נהנים מיתרון משמעותי, הן משום שעמדתם היא עמדת הרוב, ולא פחות מזה משום שהנושא עצמו חשוב להם יותר, בעוד שמתנגדיהם אינם רואים בו חשיבות גדולה כל כך.

מעגל 3: יהודים ישראלים

רוב היהודים בישראל סבורים שישראל ראויה לתואר ״מדינה יהודית״. שיעור דומה, של קרוב לחמישית מהם סבורים שהיא ״יהודית מדי״ או יהודית ״פחות מדי״. כאשר היהודים נשאלים כיצד היו רוצים שישראל תהיה בהקשר היהודי, כארבעים אחוזים מהם סבורים שישראל צריכה להישאר ״יהודית בערך כמו שהיא היום״, בעוד שהרוב מבקשים שישראל תהיה ״יותר יהודית״ (37%) או ״פחות יהודית״ (23%). רק מיעוט זעיר (1%) מעדיף שישראל תחדל מלהיות מדינה יהודית. ולנתון זה יש כמובן חשיבות גדולה, משום שהוא מאפשר לזהות רצון כללי משותף (מדינה יהודית) גם בהינתן מחלוקת חריפה על מידת היהודיות הרצויה למדינה.

כפי שניתן היה להניח, ונראה בבירור בנתונים, הקבוצות הנוטות לקוטב החילוני הן אל שמבקשות, בחלקן, שהמדינה תהיה ״פחות יהודית״ מכפי שהיא כיום, ולעומת זאת הקבוצות ממסורתי ולכיוון הדתי והחרדי, מבקשות בשיעור עולה שהמדינה תהיה ״יותר יהודית״. עם זאת ראוי לציין, שבקרב החילונים הרצון במדינה ״פחות יהודית״ הוא רצון של מיעוט, ולעומת זאת בקרב רוב הקבוצות הדתיות הרצון במדינה ״יותר יהודית״ הוא רצון כמעט גורף. כמובן, לפערים כאלה ברמת הלכידות הקבוצתית יכולה להיות השפעה ממשית על תרגום של רצון הציבור לפעולות מדיניות. בעוד ששליחיו של הציבור החילוני עשויים לתהות האם הציפיה מהם היא לשמור על הקיים או לנסות להביא לשינוי מהותי מידת יהודיותה של המדינה, שליחיו של ציבור המסורתי והדתי נשלחים לעצב מדיניות ברורה שמטרתה מדינה ״יותר יהודית״ מכפי שהיא כיום.

כמובן, לאופן שבו תתפרש יהודיות זו, הן אם רוצים ממנה ״יותר״ והן אם ״פחות״, ישנה משמעות מעשית גדולה. על כן בחנו בסקר את התנאים הנדרשים, בעיני היהודים, על מנת שהמדינה תיחשב למדינה יהודית. בשונה מהמצב ביחס לתנאי המדינה הדמוקרטית, במקרה של תנאי המדינה היהודית ישנן פחות הסכמות גורפות. עם זאת, גם כאלה ניתן למצוא. לדוגמה: רוב גדול מהיהודים מסכים שתנאי למדינה יהודית הוא רוב יהודי (88%). המתנגדים המעטים לתנאי זה הם ברובם אנשי שמאל ומרכז שמאל, שכשישית מהם סבורים שאין חובת רוב יהודי כתנאי למדינה יהודית.

נושא נוסף שעליו יש הסכמה יחסית רחבה, הוא שלילת התנאי שמדינה יהודית מחייבת רוב של שומרי מצוות. ארבעה מכל חמישה יהודים (78%) בישראל אינם מקבלים תנאי זה. הקבוצה היחידה שרוב ממנה מתנה ״מדינה יהודית״ ברוב של שומרי מצוות היא קבוצת החרדים. זה עשוי להסביר מדוע כחמישית מהחרדים סבורים שישראל כיום איננה מדינה יהודית, ומדוע רוב מהם רוצים שתהיה יותר יהודית. זה עשוי להבהיר גם מתי תיחשב ישראל בעיני רוב החרדים (51%) למדינה יהודית במידה מספקת. זה יקרה רק כאשר רוב היהודים יהיו ליהודים שומרי מצוות.

בדומה, רוב גדול של היהודים בישראל (69%) אינו סבור שתנאי למדינה יהודית הוא מערכת משפט ש״מבוססת על ההלכה״. עם זאת, ראוי להצביע על העובדה שמדובר ברוב קטן יותר לעומת הרוב המכריע נגד תנאי שמירת המצוות, ושיש קבוצה משמעותית יותר (22%) של יהודים הסבורים שתנאי ליהודיות המדינה הוא ביסוס החוק על ההלכה. כך, משום שבנושא זה מצטרפים לעמדת רוב החרדים (70%) גם רוב ה״דתיים״ (53%) וה״דתיים תורניים״ (65%). נדייק ונבהיר שהשאלה לא התייחסה לאפשרות שההלכה היא החוק, אלא לאפשרות שהחוק מתבסס על ההלכה. זה כמובן לא בדיוק אותו דבר, וחשוב לא לבלבל בין שתי האפשרויות הללו.

בצד ההסכמה, ישנו גם התנאי שעל פי מדינה יהודית צריכה לעודד יצירה תרבותית יהודית, שמסכימים לו רוב קטן יחסית של החילונים לחלוטין (57%), ורוב גדול מקרב כל שאר הקבוצות. ביחס לתנאי הקובע כי במדינה יהודית יש הכרח לשמור על מאפיינים יהודיים במרחב הציבורי, מתגלים פערים משמעותיים. רוב מקרב הציבור החילוני לחלוטין – שמהווה קרוב לשליש מהיהודים בישראל (בסקר השנה 32%) – אינו תומך בכך (37% תומכים), מעט יותר ממחצית החילונים קצת מסורתיים תומכים בכך (55%). לעומת זאת בקבוצות המסורתיות יותר והדתיות יש תמיכה גבוהה הרבה יותר בהבלטת יהודיות במרחב הציבורי, מכשבעים אחוז בקרב המסורתיים (73%) ועד הסכמה כמעט מלאה בקרב החרדים (96%).

מחלוקת משמעותית אחרת מתגלעת כאשר יהודים נשאלים האם תנאי למדינה יהודית הוא ש״הערכים היהודיים חייבים להיות חשובים יותר מהערכים הדמוקרטיים״. במקרה זה, רק מיעוט מקרב החילונים, המסורתיים והדתיים הליברלים מסכימים, ולעומת זאת רוב מקרב הדתיים והחרדים מסכימים. בחלוקה על פי מפתח פוליטי מתגלה שבקרב מי שמגדירים את עצמם ״ימין״ יש רוב קטן להתניית יהודיות המדינה בהעדפת הערכים היהודיים (51%), ולעומת זאת בשאר הקבוצות הפוליטיות אין רוב להתנייה כזאת. הקשר זה צריך להזכיר עם זאת, שה״ימין״ היא הקבוצה הגדולה מבין חמש הקבוצות שדורגו בסקר (31% לימין).

מחלוקת משמעותית אחרת מתגלעת כאשר יהודים נשאלים האם ״מדינה יהודית חייבת לתת העדפה חוקית ליהודים על פני לא יהודים״. במקרה זה ישנה התנגדות של רוב ניכר מכלל החילונים (לחלוטין וקצת מסורתיים), ותמיכה עולה של הקבוצות ממסורתי ועד חרדי (למעט דתי ליברלי). בקרב החרדים, שאצלם התמיכה היא הגבוהה ביותר בתנאי זה, מדובר על כשני שלישים (68%). ושוב, החלוקה על פי מפתח פוליטי מציירת תמונה דומה, אך לא זהה. במקרה זה התמיכה בקבוצת הימין משמעותית עוד יותר (61%), וישנה תמיכה של רוב קטן גם בקרב קבוצת המרכז ימין (51%). הפער בשאלה זו בין המחנות בפוליטיים חריף, כאשר בקרב הקבוצות מהמרכז ושמאלה (שהן המיעוט. כולן יחד 42% מהיהודים) ההתנגדות לתנאי זה גורפת.

נסכם: בקרב היהודים יש הסכמה כמעט מלאה שישראל צריכה להיות ״מדינה יהודית״. בהגדרת מדינה זו עולות נקודות של הסכמה יחסית, כמו הרצון לראות רוב יהודי ותרבות יהודית, ועולות נקודות מחלוקת המתייחסות לשני היבטים של יהודיות המדינה. האחד, השאלה עד כמה ״יהודיות״ משמעה ״דתיות״, במובן של שמירת מצוות, הישענות על ההלכה, וגם, במידה פחותה, היבטים הנוגעים למרחב הציבורי. השני, היבטים של יהודיות המדינה שיש להם השלכות על יחסי הרוב היהודי והמיעוט הלא יהודי. בהקשר להיבטים אלה ניכר שחלק משמעותי מאוכלוסייה מעוניין בהדגשת היהודיות גם במחיר של פגיעה בערכים אחרים כמו שוויון בפני החוק ו״דמוקרטיות״.

שבת ונישואים

כפי שכבר הוזכר, במסגרת הניסיון לבחון אזורי הסכמה ואי הסכמה, ביקשנו לברר גם את מידת האינטנסיביות שמבטאים הישראלים ביחס לסוגיות שונות – בדיקה שיש לה חשיבות קריטית בקביעת מדיניות. כך, בשאלות על חוק הלאום, השליטה ביהודה ושומרון, השבת במרחב הציבורי, המחלוקת על גיוס חרדים, מעמד בית המשפט ועוד, בחנו לא רק האם יהודים בישראל תומכים בעמדה זו או אחרת, אלא גם האם ועד כמה הסוגיה עצמה ממוקמת אצלם גבבוה בסדר העדיפויות. כהערה כללית נאמר, שהמשיבים נוטים לומר כמעט על כל סוגיה שהיא ״חשובה״, ובכל זאת ניתן להבחין בפערים בין ״חשיבות״ שהיא באמת גורפת, לבין ״חשיבות״ שהיא מצוות אנשים מלומדה, כדי לא לומר על נושא חשוב שהוא לא חשוב.

דוגמה שכבר הצגנו קודם מלמדת בבירור שבעיני התומכים בשמירה על כל ״שטחי ארץ ישראל״ הנושא של העברת שטחים כחלק מהסדר מדיני חשוב הרבה יותר מאשר בעיני מי שמוכנים לשקול פינוי של אזורים בארץ ישראל במסדרת הסדר. התרשמות כזאת ניתן לקבל גם בכמה סוגיות בהקשר הפנים-יהודי, כלומר, כאלה שאינן נוגעות ליחסי יהודים וערבים, או ליחסי ישראל ושכנותיה. לדוגמה: סוגיית הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, הנמצאת במחלוקת כבר שנים רבות, חשובה הרה יותר למי שתומכים בהפעלת תחבורה לעומת מי שמתנגדים לה. כפי שהזכרנו גם בדו״ח הפלורליזם של השנה שעברה, בשנים האחרונות (טרום מגפת הקורונה, ששיבשה את כלל התחבורה הציבורית) אפשר היה לזהות שינוי בהפעלה של תחבורה ציבורית בשבתות, ביוזמה ובמימון של עיריות ברחבי הארץ. שינוי זה התאפשר כאשר ערים ומועצות ניצלו את התקופה שבה המערכת הפוליטית הלאומית טרודה בענייני בחירות כהזדמנות לקבוע עובדות בשטח.

הפעלת תחבורה ציבורית בשבת היא עניין שרוב משמעותי מהציבור תומך בו. כפי שהראו הנתונים בשנה שעברה, התמיכה בהפעלה גורפת של התחבורה אינה גדולה (כחמישית מציבור היהודים), אך כאשר מחברים אותה גם לתומכים בהפעלה חלקית, אם בהימנעות מכניס לאזורי מגורים של קבוצות דתיות, ואם באפשרות לכל עירייה או מועצה מקומית לקבוע בעצמה את סדרי התחבורה, נמצא ששלושה מכל ארבעה יהודים תומכים בהפעלה כלשהי של תחבורה בשבת.

תובנה זו הנוגעת לעמדת הציבור, ומסבירה גם מדוע באזורים מסוימים בישראל ננקטו צעדים עצמאיים להפעלת תחבורה בניגוד לעמדת הממשלה, מתעצמת לנוכח הנתונים שנאספו השנה. אלה מלמדים שלא רק ששיעור התומכים בהפעלת תחבורה גבוה יותר, אלא שגם חשיבות הנושא גדולה בעיניהם יותר. זה נובע כנראה, במידה רבה, מהעובדה שהפעלת תחבורה ציבורית בשבת נעשתה לסמל בולט בדיון המתמשך על ״כפייה דתית״, ועל כן נתפסת כהכרח גם בעיני רבים שלמעשה לא זקוקים לה כלל (נתוני השנה שעברה לימדו שבעלות על רכב אינה משנה מהותית את עמדות הציבור בהקשר לתחבורה ציבורית בשבת). למעשה, כאשר מתברר מהנתונים שבעיני רוב המתנגדים לתחבורה בשבת הנושא מדורג בין ״לא חשוב״ ל״קצת חשוב״, השאלה מדוע עניין זה לא בא על פתרונו זה מכבר מקבלת משנה תוקף. שהרי, מצד אחד ישנה קבוצת מתנגדים קטנה שהנושא לא מאוד חשוב בעיניה, ומצד שני קבוצת תומכים גדולה שהנושא חשוב בעיניה.

לא פשוט להשיב על שאלה זאת, אבל אפשר להציע כמה הצעות בכדי לפענח אותה.

האחת – המבנה הפוליטי של הקואליציה בישראל מאפשר לעיתים לאנומליה מסוג זה להתקיים לאורך זמן רב. אם כי, יש לומר, ברוב המקרים סופן של אנומליות להסתיים בניצחון הציבור על השיטה הפוליטית. דוגמה מובהקת לזה אפשר למצוא במאבקים הארוכים על פתיחת בתי קולנוע בשבת, שהסתיימו, בסופו של דבר, בניצחון גורף לתומכי הפתיחה[xi].

השנייה – מה שתומכי התחבורה מחשיבים כ״חשוב״ ומה שמתנגדיה מחשיבים כ״חשוב״ לא נמצא על אותו סולם. כלומר, ה״לא חשוב״ של המתנגדים הוא עוצמתי לא פחות, ואולי יותר מה״חשוב״ של התומכים. לפחות על פי רמת האנרגיה שמושקעת במניעת תחבורה על ידי נציגי המתנגדים בכנסת ובממשלה, לעומת רמת האנרגיה הפחותה שמושקעת בייזום תחבורה ציבורית בשבת על ידי נציגי התומכים בכנסת ובממשלה, אפשר היה לחשוד שסולם החשיבות אכן אינו זהה. במילים אחרות – השימוש הוא באותן מילים (מאוד חשוב, לא חשוב) אבל הכוונה אחרת.

השלישית – מכיוון שחשיבותו של הנושא במידה רבה סמלית, אפשר להעלות על הדעת אפשרות שלשני הצדדים בעימות נוח לשמור אותו ולא לפתור אותו, משום שהוא משמש להם ככלי לניגוח המחנה השני. כמובן, לא מדובר כאן על מהלך מכוון וציני של גורמים המבקשים למנוע פתרון כדי לקיים סכסוך, אלא על דינמיקה טבעית שזו משמעותה המעשית.

כך או כך או כך, מסקנת הנתונים שאנחנו מציגים כאן בשנתיים האחרונות בהקשר לתחבורה ציבורית בשבת היא שזהו נושא שאפשר היה – ולטעמנו גם רצוי היה – לפתור בפשרה נסבלת לשני הצדדים.

מעניין להנגיד נושא זה לנושא נוסף מזירת הדת והמדינה – נישואים אזרחיים.

כמובן, סוגיית הנישואים מורכבת לעין ערוך יותר מסוגיית התחבורה, ונוגעת לשאלות מהותיות על אחדות העם, היכולת של כלל היהודים בישראל לבוא בברית הנישואים, זכויות האדם של מי שאינם מתקבלים להינשא בגלל ספק, ביחס ליהדותם ועוד ועוד. בהקשר לנישואים, עומדת לדיון לא רק שאלת דפוס הנישואים המותר (אזרחי מול דתי) אלא גם שאלת המוסד האחראי לרישום ולנישואים. במקרה של יהודים מדובר ברבנות הראשית, שתדמיתה הרעועה בעיני חלק ניכר מהיהודים (בעיקר בקוטב החילוני, אבל לא רק בו) מקשה עוד יותר על דיון ענייני (בתדמית הרבנות עסקנו בקצרה בדו״ח של השנה שעברה).

נוספת על כל המורכבויות הללו, ואולי בשל המורכבויות הללו, גם תחושה ציבורית של חשיבות רבה יותר, הן בקרב המעוניינים שתפתח אפשרות של נישואים אזרחיים ישראל (שהם רוב מובהק מהציבור היהודי, 66%) והן בקרב המתנגדים לכך. רוב של כשישים אחוזים מקרב המתנגדים לנישואים אזרחיים מגדירים את הסוגיה כחשובה עד חשובה מאוד. כמעט שלושה מכל ארבעה יהודים מקרב הרוב התומך בנישואים אזרחיים מגדירים את הסוגיה כחשובה עד חשובה מאוד. מנתונים אלה ניתן להסיק, או לפחות להעלות חשד, שפתרון בהידברות של סוגיית הנישואים יהיה קשה הרב יותר מפתרון של סוגיה כמו זו של תחבורה ציבורית בשבת. התנגדות עזה ותמיכה עזה הן בדרך כלל מתכון לעימות שקשה יותר למצוא בו פשרה, משום ששני הצדדים הנמצאים במחלוקת מרגישים שהעניין חשוב מכדי להציע בו ויתור.

עם זאת יש לומר שלא כמו סוגיית התחבורה בשבת, שהיא קלה להבנה, וגם תוצאותיה ניכרות לעין (יש או אין אוטובוס ברחוב שלי), סוגיית הנישואים היא בהגדרתה סוגיה שמי שמעוניין לפתור אותה בדרך של הידברות, או אפילו בדרך של כפיית הסדר חדש באמצעות רוב אקראי בכנסת, נדרש למומחיות בנושאים מורכבים של משפט, משפחה, חברה והלכה. ובמילים אחרות: חקיקה או תקנות שמאפשרות תחבורה בשבת אפשר לכתוב ולהעביר בקלות יחסית בהימצא הרוב הנדרש להן, או בהינתן הפשרה הפשוטה למדי. לעומת זאת, החלטה לעבור לשיטת נישואים וגירושים אחרת במדינת ישראל מחייבת עיסוק מעמיק בשאלות מורכבות, שספק אם ועד כמה הציבור הרחב ירצה להעמיק בהן מעבר לכותרת של ״יש/אין״ נישואים אזרחיים.

גיוס בני ישיבות

נושא הרבה יותר מורכב לפתרון, כפי שגם המערכת הפוליטית וגם בתי המשפט כבר הוכיחו לא פעם ולא פעמיים, הוא זה של גיוס בני ישיבות לצה״ל. לא נאריך בתיאור עניין זה, המוכר היטב לכל אזרח ישראלי, אלא נסתפק בתיאור הממצאים הנוגעים אליו וכמה מהמסקנות האפשריות הנובעות מהם.

שיעור התומכים מקרב היהודים בישראל בגיוס בני ישיבות לצה״ל הוא כשמונים אחוזים. למעשה, הקבוצה היחידה המתנגדת לגיוס בשיעור גבוה (83%) היא הקבוצה שחלק ניכר מבניה (וכל בנותיה) אינם מתגייסים. מקרב קבוצת הדתיים-תורניים עדיין יש רוב קטן נגד גיוס בני ישיבות (57%) ובכל שאר בקבוצות התמיכה עולה מעל 75% (וברובן קרובה יותר לתשעים אחוז). כפי שניתן לראות בגרף, הנושא גם חשוב להרבה מאוד יהודים בישראל, לפחות על פי עדותם. הוא חשוב יותר למי שבעד גיוס מאשר למי שנגדו, אם כי כאשר מפרידים את המתנגדים מקרב החרדים (וצריך לזכור ששיעור המתנגדים בסך הכל קטן מאוד) ישנו צמצום של פער החשיבות.

על פי המדדים האלה, אפשר היה להציע – בדומה למה שהוצע לעיל בהקשר לתחבורה הציבורית – שזוהי בעיה שתיפתר כנראה על פי רצון הציבור. אלא ששאלת גיוס בני ישיבות נוגעת בעיקר לסקטור אחד, שהתנגדותו לגיוס מובילה אותו, לפחות בשלב זה, לרטוריקה של התנגדות מעשית וחריפה לגיוס, עד כדי מצב שבו הגיוס יעלה במשאבים רבים שאינם מצדיקים את התועלת שתוכל לבוא ממנו.

פתרונות למצב זה הוצעו למכביר בשדה הרעיוני, הפוליטי והמשפטי. לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות, ורובם נופלים באחת משלוש קטגוריות: האחת – ויתור על מודל צבא העם משום שאין דרך לממש אותו ועל כן הוא מוביל לאי שוויון שיש לנטרל. השנייה – פגיעה באמצעות סנקציות בבני הישיבות בכדי להביא לפירוק של המתכונת הישיבתית כפי שהתפתחה בעשורים האחרונים, בתקווה שפגיעה כזאת תוביל את החברה החרדית לשינוי דרך, כולל הכרה בהכרח בשירות צבאי. השלישית – ההיצמדות למודל צבא העם, והחרגה של החרדים ממנו, במקביל לניסיון לטפל בבעיות אחרות נובעות ממצב הדברים הנוכחי (קרי, השתתפות בכוח העבודה).

בסקר שערכנו השנה לא בדקנו את מידת ההסכמה או ההתנגדות למודלים אלה, אולם יש לומר כי הנתונים שנאספו בו רומזים שהשעה אינה בהכרח שעת רצון מתאימה לדיון המחייב פשרה בעניין הנוגע ליחסי החברה הלא חרדית וחברה החרדית. יחסים אלה טעונים מאוד, הן פוליטית, בגלל ריבוי מערכות הבחירות והשיוך המלא של המצביעים החרדים למחנה פוליטי אחד, והן חברתית, בעקבות התנהלות של קבוצות חרדיות ושל חלק מההנהגה החרדית בתקופת מגפת הקורונה. בלי להיכנס לשאלה האם הפניית הזרקור להתנהלות החרדים הייתה מוצדקת או מוגזמת, השפעתה ניכרת בנתונים. סקרים שנערכו מוקדם יותר השנה זיהו שיעור גבוה של כעס ואפילו שנאה לחרדים. שלושה מכל ארבעה ישראלים אמרו שהם ״כועסים״ על החרדים בגלל התנהלותם כקבוצה בקורונה. יותר משליש מהישראלים (37%) אמרו שהם מרגישים ״שנאה״ לחרדים בגלל התנהלותם בקורונה. מיעוט (13%) אמרו שהם ״מסכימים״ עם הקביעה ״אני מרגיש/ה שנאה לחרדים״. עוד כרבע מהישראלים הסתפקו ב״קצת מסכימ/ה״ עם הקביעה הזאת[xii].

בסולם ה״תרומה למדינה״ המופיע מדי שנה במדד המכון למדיניות העם היהודי החרדים ממוקמים, כמו בכל שנה, על השלבים הנמוכים. קרוב למחצית מהיהודים בישראל מעריכים את תרומת החרדים כשלילית (48%). מקרב הערבים, כמעט שמונה מכל עשרה (78%) מעריכים את תרומת הערבים כשלילית (יש לומר כי רוב משמעותי של חרדים, 66%, מעריכים את תרומת הערבים כשלילית). בקרב מי שהשיבו על סקר המכון הן בשנת 2020 והן בשנת 2021, 62% לא שינו את דעתם על תרומת החרדים לישראל, ומספר המשיבים ששינו את דעתם לשלילה שווה למספרם של מי ששינו את דעתם עברה לחיוב (20%). לשאלה האם המשיבים מסכימים כי קבוצות של חרדים פעלו בחוסר אחריות במהלך משבר קורונה הייתה רק השפעה שולית על שיפוטם את סך כל התרומה החרדית למדינה. עם זאת, מי שחשבו שהחרדים פועלים בחוסר אחריות נתנו להם בממוצע ציון נמוך יותר על תרומה לעומת שנים קודמות, ומי שחשבו כי החרדים לא פעלו בחוסר אחריות נתנו להם בממוצע ציון גבוה יותר מאשר בשנה שעברה[xiii].

ראוי לציין כי החרדים עצמם מעריכים את תרומתם למדינה כחיובית בשיעור גבוה מאוד, יותר משל כל קבוצה אחרת שנבחנה השנה (לדוגמה, החרדים מעריכים את תרומתם שלהם כגבוהה מזו של שוטרים, רופאים, חיילים ועוד). אך שביעות רצון עצמית זו אינה משכנעת מגזרים אחרים. רובם, כפי שכבר הוזכר, סבורים בשיעור גבוה גם ש״התנהלות החרדים במהלך מגפת הקורונה פגעה באחדות של אזרחי ישראל״.

קשה לראות כיצד בנסיבות כאלה ניתן לשכנע את התומכים הרבים בגיוס חרדים, שמייחסים חשיבות גדולה לנושא, לקבל פשרה שתפטור חרדים מגיוס. בדומה, קשה לזהות אצל החרדים עניין בוויתור על הפטור. תוצאות הבחירות של מרץ 2021, שרק הדגישו את עוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות, ואת ההנחה שכמעט שום קואליציה לא תתכן ללא תמיכתם, בוודאי לא יצרו הזדמנות למהלך שמטרתו ארוכת הטווח היא כפיית חובת גיוס, בין אם באמצעות סנקציות כלכליות ובין אם באמצעי כפייה מדינתיים אחרים.

סיכום

תוצאת הבחירות לכנסת שנערכו במרץ 2021 – מערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים – הן מסגרת רלבנטית ומעודכנת לסיכום הממצאים שהוצגו כאן. מערכת בחירות זאת הסתיימה ללא הכרעה ברורה לצד זה או אחר של המפה הפוליטית בשאלה המרכזית (מי יהיה ראש הממשלה הבא, כיצד תורכב הקואליציה הבאה), אך עם זאת, היו בהן לא מעט סימנים המאפשרים לזהות מה רוצה הציבור בסוגיות שונות[xiv]. למעשה, כמו בסוגיות רבות המועלות גם בדו״ח זה, נוצר קושי לתרגם את העדפותיו של הציבור להכרעות פוליטיות אפקטיביות, עד כדי כניסה למעגל של בחירות חוזרות (ובשעת כתיבת דו״ח זה, נדמה שהאפשרות לבחירות חמישיות, נוספות, בסתיו 2021 בהחלט נמצאת על הפרק).

הקושי לתרגם את סדר היום ואת העדפות הציבור להכרעות פוליטיות ניכר כמעט בכל סעיף בדו״ח זה.

במעגל הראשון, לצד תחושה של שותפות גורל של יהודי ישראל עם יהודי התפוצות, ישנה נטייה במערכת הפוליטית להתעלם בהכרעות שונות (כמו במקרה של מתווה הכותל) מתחושה זו, ולהעדיף על פניה שיקולים פוליטיים. התנהלות זו משקפת בין השאר פרדוקס שכבר נתנו לו ביטוי בעבר. תחושת הקרבה ליהודי התפוצות דווקא חזקה יותר בקרב הישראלים שהם מצביעיה של הקואליציה השלטת בישראל בעשור האחרון. ועם זאת, דווקא ישראלים אלה נוטים פחות להסכים למהלכים שיש בהם פוטנציאל ממשי לקירוב של קבוצות מסוימות מיהודי התפוצות החשות ריחוק מישראל. הן בנושאים הנוגעים לפלורליזם דתי ותרבותי, והן באלה הנוגעים לעניינים מדיניים (שלום ובטחון), הקבוצות באוכלוסייה החשות קרבה ליהודי התפוצות הן גם אלה שעמדותיהן בסוגיות רבות מקשות על קירוב יהודי התפוצות.

במעגל השני, זה העוסק ביחסי יהודים ולא יהודים בישראל, ניתן להבחין בהכרה של רוב הישראלים כי לשתי הקבוצות עתיד משותף (גם אם הכרה זו אינה מתורגמת בשלב זה לתחושת קרבה רגשית). הכרה זו ניכרה במידה רבה גם במערכות הבחירות האחרונות, שאחד החידושים העיקריים והמעניינים בהן היה המחלוקת בקרב ערביי ישראל על היקף שיתוף הפעולה הנדרש של סיעות פוליטיות של ערביי ישראל עם סיעות המייצגות את הרוב היהודי. גם במפלגות המייצגות את היהודים, כולל כאלה המייצגות קבוצות שיש להן הסתייגות אידיאולוגית חריפה מעמדות ערביי ישראל בנושאים לאומיים, ניכרה מידה של קבלת האפשרות של שיתוף פעולה יהודי-ערבי בזירה הפוליטית במתכונת שלא הייתה בעבר.

לצד התפתחות חיובית זאת ראוי לציין שבין יהודים ללא יהודים בישראל עדיין עומדים עניינים מהותיים המקשים על שיתוף הפעולה. רבים מהנציגים הערבים סבורים שישראל נוקטת גישה מדירה בחקיקה ובחלוקת משאבים (העברת חוק הלאום, השנוי במחלוקת, הייתה אילוסטרציה בולטת למצב דברים זה). למולם, רבים מהיהודים יתקשו להתעלם מהעובדה שלצד הנכונות הניכרת לשיתוף פעולה בשנים האחרונות, עדיין רווחות בציבור הערבי עמדות בנושאים לאומיים שלרוב היהודי קשה מאוד להשלים איתן. כך, הן בהקשר ליהודיות המדינה, הן בהקשר לנושאים מדיניים כלליים (התנגדות של נציגים ערבים מרכזיים להסכמי אברהם הבליטה את קו השבר), והן בהקשר לנרטיב התרבותי המרכזי של היהודים, כפי שהודגם בשנה שעברה בשאלה הנוגעת לקשר היהודים להר הבית (רק אחד מחמישה ערבים בישראל מכיר בעובדה שהיה בעבר בית מקדש יהודי על הר הבית).

המתח שנוצר בין הנכונות המתגברת לשתף פעולה לבין עמדות בנושאים משמעותיים לשתי הקבוצות, יתרום בוודאי לקושי לתרגם את הסימנים החיוביים הניכרים בדו״ח למעשה פוליטי שלטוני. עם זאת, דווקא העובדה שישראל מתקשה להיחלץ ממצב של ״תיקו״ בינגושי, ונדרשת למערכות חוזרות של בחירות בניסיון לייצב את השלטון, מציבה אפשרות ממשית לשבירת מחסומים פוליטיים ופסיכולוגיים בין יהודים וערבים, ולקידום של שיתופי פעולה במישור המעשי, שאולי, בעתיד, יובילו גם לריכוך של הפערים האידיאולוגיים שנותרו על כנם.

המעגל השלישי, זה. הנוגע למחלוקות פנים-יהודיות על דמותה של המדינה, הוא זה המבליט יותר מהאחרים את הקושי לתרגם העדפות מובהקות וחד משמעויות של רוב ניכר מהציבור למדיניות מעשית (נדמה שקושי זה תורם במידת מה גם לתקיעות הפוליטית, בכך שהוא מוביל למחלוקות משניות שאינן מאפשרות שיתוף פעולה בין קבוצות שיש ביניהן הסכמה ברוב הנושאים).

כך, למרות שהציבור היהודי תומך באופן גורף בביטול הסדר תורתו-אומנותו במתכונת הנוכחית ובגיוס חובה של כלל האזרחים, המערכת הפוליטית נכשלת בכל ניסיונותיה למצוא פתרון לקושי זה, בשל עמידתה של קבוצה אחת על דרישתה הבלתי מתפשרת להמשיך את ההסדר. כך, למרות שניכר כי יש בציבור היהודי הסכמה רחבה על הצורך בהסדרת אפשרות לנישואים אזרחיים, המערכת הפוליטית בוחרת שוב ושוב בעמדת המיעוט, ואינה חותרת להסדרה בנושא זה. כך, אפילו בהקשר לסוגיה פשוטה למדי, כמו תחבורה ציבורית בשבת, שעל פי ממצאינו לא אמור להיות קושי מהותי להגיע להסכמות ביחס אליה, השלטון אינו חותר להסדרה. בסוגיה זו, כפי שקרה גם בעניינים אחרים בעבר (האפשרות למסחר בשבת, שעל אף שהוא כביכול אסור הוא בפועל רחב היקף, היא דוגמה בולטת לכך), נדמה שהשלטון משלים בדיעבד עם מהלכים שנעשים ״בשטח״ מבלי לכוון אותם על פי מדיניות מסודרת.

כל הדוגמאות הללו מחדדות מאוד את האפשרות שהקושי עיקרי בהתרת מתחים בחברה הישראלית לא נובע (במקרים רבים) מפערי עמדות עמוקים בין קבוצות, אלא מהמבנה, ואולי עוד יותר מזה התרבות, של הזירה הפוליטית בישראל. זירה זו, האמורה להיות מרחב לאספקת פתרונות מעשיים לסוגיות מורכבות, נראית לעיתים קרובות מדי כשדה קרב שבו כל פשרה מתפרשת כנסיגה, וכל סוגיה נדרשת לפי העדפות קבוצתיות ומחנאיות, ולא לפי להעדפות של רוב הציבור הישראלי.

נתונים טכניים

סקר אינדקס הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי הוא אחד מתוצריו של פרויקט הפלורליזם ביוזמת קרן דווידסון. הסקר לשנת 2021 נערך על ידי הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. הוא כלל 603 משיבים במגזר היהודי, באמצעות פאנל אינטרנטי, ועוד 203 משיבים במגזר הלא יהודי באמצעות סקר משולב, אינטרנט וטלפון. רמת דתיות במגזר היהודי בסקר 2021 ובסקר 2019, מותנה ברמות הדתיות של אותם הנשאלים בסקר 2017. המשיבים מהווים מדגם מייצג של שתי האוכלוסיות הנסקרות. הסקר במגזר היהודי בוצע על ידי חברת פרויקט המדגם, בהנהלתו של ד"ר אריאל איילון. טעות הדגימה 4% ברמת מובהקות של 95%. במגזר הלא יהודי בוצע הסקר על ידי חברת אפקאר. טעות הדגימה 9.7%.

[i]הביסליין מופיע בשלמותו בסוף מצגת הנתונים.
[ii] ראו לדוגמה: אחרי עשרות שנים: יש ימין ויש שמאל בחברה הערבית, מוחמד מג'אדלה, גלובס, מרץ 2021.
[iii] ראו: מדד הפלורליזם 2020, המכון למדיניות העם היהודי. jppi.org.il/he/article/index2020/#.YE92Ki0Rrq0
[iv] ראו: השתתפות האזרחים הערבים בבחירות לכנסת, מחקר מדיניות 148, ד״ר אריק רודניצקי המכון לדמוקרטיה, 2020.
[v] רע״א 962316 מירון איזקסון נגד רשם המפלגות, 1996. cjdl.org.il/files/izikson.pdf
[vi] עיגון חוקתי לחזון המדינה, רות גביזון, עמוד 20. media.wix.com/ugd/ebbe78_44305ffd44d34f77a40db8623be25a89.pdf
[vii] מה שרציתם לדעת על חוק הלאום ולא העזתם לשאול, אתר פוורום קהלת kohelet.org.il/publication/מה-שרציתם-לדעת-על-חוק-הלאום-ולא-העזתם-לש
[viii] ראו: Putting the Kotel Decision in Context, Shmuel Rosner, Dan Feferman, JPPI, 2017. jppi.org.il/en/article/english-putting-the-kotel-decision-in-context/#.YFMWEi0Rrq0
[ix] fs.knesset.gov.il/20/law/20_lsr_504220.pdf
[x] ראו, לדוגמה, סקר המכון לדמוקרטיה www.peaceindex.org/files/Peace_Index_Data_July_2018-Heb(1).pdf
[xi] על כך ראו בהרחבה: #יהדותישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית, שמואל רוזנר, קמיל פוקס, הוצאת המכון למדינית העם היהודי ודביר, 2018. עמודים 51, 118.
[xii] נתוני סקר המדד וכאן חדשות. האם הכעס על החרדים גובל באנטישמיות?, אתר המדד, 17 בפברואר 2021.
[xiii] ביחס לערבים נראה כי למשבר קורונה יש השפעה משמעותית יותר גם על השיפוט ביחס לתרומה הכללית למדינה. כמחצית מהנשאלים שינו את דעתם על התרומה הערבית לישראל מהשנה הקודמת, כאשר קרוב לשליש דירגו את תרומתם בצורה שלילית יותר. מי שחשבו שהערבים פעלו בחוסר אחריות במהלך הקורונה שינו לרעה את עמדתם הכללית ביחס לתרומת הערבים. מי שלא הסכימו עם הקביעה שהערבים פעלו בחוסר אחריות, שינו עמדתם הכללית ביחס לתרומת הערבים לטובה רק במעט.
[xiv] על כך ראו: הבחירות בישראל – לקחים ראשונים, שמואל רוזנר, המכון למדיניות. העם היהודי, 25 למרץ 2021 jppi.org.il/he/article/הבחירות-בישראל-לקחים-ראשונים/

The post מדד הפלורליזם 2021: מעגלי לכידות ומחלוקת first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הוא מלמד שאירועים אלה לא ערערו באופן ניכר, לפחות בשלב זה, את תחושת הלכידות הישראלית. במדד הנוחות הבוחן האם לישראלים ״נוח לחיות בישראל כמי שהם״ אין כמעט שינוי לעומת השנה שעברה. באופן דומה, רוב הישראלים, יהודים ולא יהודים, מרגישים ״ישראלים אמתיים״ לפחות במידה מסוימת.

להלן כמה מהממצאים המשמעותיים ביותר במדד השנה, ולאחריהם דיון מפורט במשמעותם:

1. עלייה דרמטית לעומת השנה שעברה בשיעור הערבים המגדירים את זהותם העיקרית ״ישראלי״ וירידה חדה מקבילה בשיעור המגדירים את זהותם ״פלשתיני״.
2. במקביל, רק אחד מחמישה ערבים סבור שהיה פעם בית מקדש (יהודי) על הר הבית. רוב ניכר בקרב המוסלמים בישראל סבורים שלא היה בית מקדש על הר הבית. בנוסף, רוב הערבים סבורים שחלק ניכר או רוב היהודים בישראל ״קיצונים״.
3. רק 14% מהיהודים סבורים שהרבנות היא מוסד חיוני ומתפקד. עם זאת, רק אחד מחמישה יהודים תומך בביטולה של הרבנות.
4. ממצאים נוספים מעידים על הדימוי השלילי של תרומת המגזר החרדי למדינת ישראל. רוב מקרב החילונים סבור שיחס החברה לחרדים טוב מדי.
5. מחצית מהיהודים בישראל סבורים שיש לשמור על חוק השבות במתכונתו הנוכחית. כשליש סבורים שיש לשנות סעיפים בחוק כך שייעשה סלקטיבי יותר. מעטים מאוד (6%) סבורים שיש לבטלו.
6. רוב ניכר באוכלוסייה היהודית תומך בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. אין השפעה ממשית לבעלות על רכב (או לא) על עמדת הישראלים בנושא זה.

הקדמה

זו השנה השישית שבה מפרסם המכון למדיניות העם היהודי מדד פלורליזם שנתי, והשנה החמישית שבה הממד מתבסס, בין השאר, על סקר עמדות מקיף. כמו בשנים קודמות, הסקר כלל משיבים יהודים ולא יהודים, ובמקרה של המשיבים היהודים הוא נסמך על מאגר המשיבים הגדול לסקר יהדות-ישראלית של המכון משנת 2018. המדד הכללי מורכב מרשימה קבועה של נושאים שלהם נקבעה נקודת מוצא להשוואה (Baseline), שהיא מעין תמונת מצב המאזנת בין תפיסות שונות ומאוויים שונים של קבוצות בחברה הישראלית. מול הגדרת נקודת מוצא מאוזנת זו מוצבים בכל שנה נתונים רלוונטיים, המאפשרים לבדוק מגמות משתנות ובעזרתן לפענח עד כמה המציאות הישראלית מתקרבת או מתרחקת מנקודת המוצא.

את הסקר ערך השנה (כמו בשנה שעברה) הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. עורכי המדד הם נוח סלפקוב ושמואל רוזנר, מהמכון למדיניות העם היהודי. את הבייסליין למדד כתב עמית המכון תא״ל (מיל.) מייק הרצוג. לניתוח תרמו גם עמיתי המכון ד״ר שלמה פישר, אבי גיל וד״ר ענבל הקמן.

משבר הקורונה

למדד הפלורליזם אין קשר ישיר למשבר הבריאותי והכלכלי העובר על ישראל והעולם בתקופת הכנתו. מטרתו לזהות מגמות ארוכות טווח ולא להגיב להתפתחויות קצרות טווח. עם זאת, משברים מייצרים לעיתים נקודות מפנה שהשפעתן נמשכת גם עם תום המשבר. בהקשר זה, ראוי לבחון כמה נתונים המיוצגים במדד, ובראשם האלה המתייחסים לקבוצות שמתבלטות בתקופת המשבר.

נציין שני נתונים כאלה, הנוגעים ליחסם של ישראלים שאינם חרדים לישראלים חרדים. בתקופת משבר הקורונה נרשם עיסוק נרחב באופן שבו החברה החרדית מתמודדת עם הנחיות הממשלה, עם הצורך לשנות אורחות חיים ועוד. לחברה החרדית אמון נמוך יחסית במוסדות חשובים של המדינה, עובדה שבאה לידי ביטוי בכך שקבוצות משמעותיות מהם השתהו בקיום את הנחיות מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות ובממשלה[1]. בולטותם הן בהזדקקות לתשומת לב נפרדת, הן בשיעור הנפגעים, הן בצורך להפניית משאבים מיוחדים, עשויה להשפיע הן על המערכת החרדית הפנימית (הנהגה, ערכים, יחס למוסדות) והן על יחסם של ישראלים אחרים לחרדים.

מדד הפלורליזם בודק מדי שנה את היחס לקבוצות שונות באוכלוסייה, והחרדים מדורגים באופן עקבי בתחתית סולם ״התרומה למדינה״ (זה לא אומר שאינם תורמים, אלא שישראלים אחרים תופסים אותם כמי שאינם תורמים). הם דורגו במקום נמוך גם בשנה זו, ובשקלול תשובות היהודים והלא יהודים, החרדים הם מי שתרומתם למדינה נתפסת בממוצע כנמוכה ביותר מכלל הקבוצות שנבדקו (במדד הנוכחי נבדקו 17 קבוצות. ביחס לרובן לא ניכר שינוי ממשי לעומת השנה שעברה).

השנה נוספה לשאלה זו גם שאלה מפורטת יותר הבודקת האם לדעת הישראלים החברה היהודית מתייחסת לקבוצות מיעוט שונות ״לא מספיק טוב״ ״טוב״ או ״יותר מדי טוב״. בשאלה זו (כמו בשאלת התרומה למדינה) ניכר פער ממשי בתשובות על פי סולם שמירת המסורת. מחצית האוכלוסייה החילונית סבורה שהחרדים זוכים ליחס יותר מדי טוב. לעומתם המחצית המסורתית והדתית נוטה לקביעה שהיחס לחרדים טוב, או לא מספיק טוב. קרי, היחס צריך שימור או שיפור. כאמור, נתונים אלה נאספו במהלך ועל רקע משבר הקורונה. הם מעידים על היחס לחרדים בתקופה נתונה שהיא גם תקופה משברית. יש צורך לעיין בהם שוב בשנים הבאות, כדי לבחון האם ועד כמה הם משתנים עם תום המשבר, וגם על רקע תמורות, אם יהיו, בחברה החרדית עצמה.

יחסי דת ומדינה

בשלוש מערכות בחירות שנערכו בישראל בשנה האחרונה הובלטו לעיתים מוקדי אי הסכמה בנושאי דת ומדינה. כך בשאלות הנוגעות לתקצוב לימודי תורה בחברה החרדית, כך בכאלה הנוגעות לחוקי המגבילים תחבורה ציבורית בשבתות וחגים או קובעים כללים לכשרות, כך בכאלה המתמקדות בסמכות שהקנתה המדינה לרבנות הראשית בנושאים כמו נישואים וקבורה. במקביל, חל השנה לפחות שינוי ממשי אחד במציאות בהקשר ליחסי דת ומדינה. לפחות עד לתחילתו של משבר הקורונה, שחייב את הישראלים להסתגר בבתיהם, אפשר היה לזהות שינוי ממשי בהפעלה של תחבורה ציבורית בשבתות, ביוזמה ובמימון של עיריות ברחבי הארץ. שינוי זה התאפשר כאשר ערים ומועצות ניצלו את התקופה שבה המערכת הפוליטית הלאומית טרודה בענייני בחירות כהזדמנות לקבוע עובדות בשטח.

תמיכת הציבור בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת ידועה זה מכבר, והוכחה בסקרי דעת קהל רבים[2]. עם זאת, לא נבחנה לעומקה הטענה הרווחת שעל פיה תחבורה ציבורית נדרשת באופן מיוחד בעיני ישראלים שאין להם גישה לרכב פרטי. בדיקת המכון למדיניות העם היהודי מעלה שבטענה זו אין ממש משני טעמים: האחד – חלק ניכר ממי שאין להם גישה לרכב הם ישראלים המתנגדים בנחרצות לתחבורה ציבורית בשבת (בעיקר חרדים). השני – בקבוצות התומכות בתחבורה מלאה או חלקית אין הבדל ניכר בין בעלי הרכב למי שאין להם גישה לרכב. כלומר: בעניין תחבורה ציבורית בשבת למרבית ישראלים יש עמדה עקרונית שאיננה נובעת מנסיבות חייהם הספציפיות, אלא ממיקומם על סולם שמירת המסורת. 56% מכלל המדגם ו 52% מקרב חסרי הרכב סבורים שיש להפעיל תחבורה ציבורית בשבת (או ללא הגבלה או למעט בערים ובשכונות דתיות).

מיקום של יהודי ישראלי על סולם שמירת המסורת משפיע מאוד, אך אינו המשתנה הקובע היחיד, גם ביחסם של היהודים בישראל לתפקידה ותפקודה של הרבנות הראשית לישראל. תדמיתו של גוף זה אינה גבוהה כבר שנים רבות[3], וסקר המכון מלמד שרק שיעור קטן מהיהודים בישראל (14%) סבורים שמדובר בגוף שהוא גם נחוץ וגם מתפקד כראוי. שאר היהודים מבקשים שיפור בתפקוד הגוף, או צמצום ניכר בסמכויותיו, או את ביטולו. בחלוקה לשתי קבוצות, מי שרוצים ברבנות בעלת סמכויות ומתפקדת, למי שרוצים רבנות מצומצמת או כלל לא סבורים שהוא נחוצה, ניכרים הפערים על פי המסורת. כך, רוב מקרב מי שמוגדרים ״דתיים״ אינם סבורים שהרבנות מתפקדת היטב, אך מעוניינים שתתפקד. לעומת זאת, בקרב חילונים קצת מסורתיים הרוב סבורים שיש לצמצם מאוד את היקף הסמכויות של הרבנות (ולא רק לשפר את תפקודה, 54%), ובקרב ״חילונים לחלוטין״ כמחצית (48%) סבורים שיש לבטלה[4].

דוגמה מעניינת לפער בין עמדות הציבור לבין עמדות הרבנות הראשית – מסוג הפערים המביאים לניכור כלפי המוסד והעומדים בראשו – אפשר למצוא ביחס לגיור. על פי ממצאי המכון, רק מיעוט מקרב היהודים בישראל מקבלים את עמדת הרבנות הראשית שעל פיה יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או התגייר גיור אורתודוכסי (38%). למעשה, לעמדה זו יש רוב רק בקרב יהודים שהגדרתם העצמית דתי או חרדי. בקרב שאר היהודים ישנה נכונות לקבלת ערוצים נוספים של גיור שאיננו אורתודוכסי, וכן, בקרב חילונים, לקבלת יהדות גם על פי האב. יש לציין עם זאת, שרק מיעוט קטן מהיהודים בישראל (7%) מוכנים לקבל הגדרה עצמית בלבד (מי שאומר על עצמו שהוא יהודי) כקריטריון מספק ליהודיות[5].

יהודים ולא יהודים

בארבע השנים האחרונות נסקרת גם קבוצה של ערבים במסגרת סקר הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי. סקר זה נערך טלפונית ובערבית, ובוחן שאלות שחלקן דומות וחלקן שונות מאלה המופיעות בשאלון ליהודים. בין השאר, נבחנים בחתכים שונים היבטים של זהות, ובהן השאלה מהי הזהות העיקרית מבין כמה אפשרויות: ערבית, ישראלית, פלשתינית וערבית-ישראלית. בשאלה זו ניכר השנה שינוי משמעותי מאוד לעומת השנה שעברה, בעיקר בתשובותיהם של ערבים מוסלמים (שהם הרוב המכריע מבין הלא יהודים בישראל). עיקרו של השינוי, עלייה חדה בשיעור המגדירים את זהותם העיקרית ״ישראלים״ לעומת ירידה משמעותית בשיעור המגדירים את עצמם ערבים וירידה חדה בשיעור המגדירים את עצמם פלשתינים. למעשה, בסקר השנה פחות מאחד מעשרה לא יהודים בישראל אמרו שהזהות העיקרית שלהם היא של ״פלשתינים״, בעוד שכרבע מהמשיבים (23%) הגדירו את עצמם ״ישראלים״. שיעור המשיבים שהגדירו את עצמם ערבים-ישראלים נותר כמעט ללא שינוי, כך שבסך הכל, כמעט

שלושה מכל ארבעה לא יהודים בישראל הגדירו את עצמם ישראלי או ערבי-ישראלי.

את הסיבות לשינוי זה איננו יודעים בוודאות. יש להמתין לסקרים נוספים כדי לראות האם מדובר בשינוי אמתי, וכן לאמוד האם מדובר בשינוי ארוך טווח. יש לציין כי סקרים אחרים, שהשאלות בהן לא היו זהות, כבר הדגימו ששיעור הערבים בישראל המייחסים לעצמם זהות ״פלשתינית״ נמצא בירידה[6].  אם אכן מדובר בשינוי כזה, אין ספק שמדובר בשינוי משמעותי בחברה הערבית בישראל. בהתייעצות עם הסוקרים (פרופ׳ קמיל פוקס ויוסף מקלדה, המייסד והבעלים של מכון הסקרים סטאטנט) הועלו שתי השערות בנוגע לאופי השינוי, שכאמור, רק סקרים נוספים יאמתו או יפריכו.

האחת: שמדובר באחד משני עניינים טכניים. יש אפשרות שפערי דגימה הביאו להבדל מסוים בין הסקרים (אם כי ההבדל בין הממצאים משמעותי, כך שקשה להניח שפער דגימה יהיה הסיבה היחידה). סיבה טכנית אפשרית נוספת היא שמדובר בהבדל הנובע ממבנה השאלון. מכיוון שבשאלון הוצגה מוקדם יותר השאלה עד כמה הנשאלים מרגישים ישראלים אמתיים, ייתכן שהייתה לכך השפעה על תשובתם המאוחרת יותר בנושא הזהות.

השנייה, והחשובה יותר: השינוי המשמעותי השנה הוא תוצר של השיח סביב מערכות הבחירות, ההשתתפות הניכרת של בוחרים ערבים בימי הבחירות, הנוכחות הבולטת של המפלגה המייצגת את רוב הבוחרים הערבים (הרשימה המשותפת[7]) בזירה הפוליטית, כולל בניסיונות להרכבת קואליציה ותמרונים פרלמנטריים נוספים, ועל זה אפשר להוסיף גם את הבולטות של אנשי רפואה ערבים בתקופת משבר הקורונה. הרבה דובר ונכתב השנה על תקופת הבחירות 2020-2019 כנקודת מפנה בנכונותם של הערבים להנכיח את עצמם בזירה הפוליטית הלאומית[8]. ייתכן שסקר המכון מעיד על השינוי הזה ועל האופן שבו הוא מעצב מחדש גם את התודעה של ערביי ישראל.

השתתפות של ערביי ישראל במערכת הפוליטית היא כמובן מגמה רצויה. עם זאת, אין בה כדי להסיר מסדר היום כמה מהמכשולים המקשים על הנציגות הפוליטית המשמעותית המייצגת אותם לחבור למפלגות המייצגות את הרוב היהודי למבנים קואליציוניים מלאים, או אפילו רופפים (תמיכה מבחוץ). משימתם של חוקרי החברה הישראלית הייתה כמובן פשוטה בהרבה אם כל הנתונים בכל משאלי דעת הקהל היו מצביעים בכיוון דומה, אולם זה אינו המצב. גם בסקר המכון של 2020, בצד הזינוק החד בשיעור הערבים המעידים על זהותם כישראלית, ואומרים שהם מרגישים ״ישראלים אמתיים״ (כשני שלישים, אם לחבר את המרגישים כך במדיה מסוימת ובאופן מלא), ניתן להבחין באבני נגף להשתלבות מלאה של המיעוט בחברת הרוב. השנה, סימן כזה ניכר היטב במענה של לא יהודים לשאלה האם בהר הבית עמד אי פעם בית מקדש יהודי.

זו שאלה טעונה מאוד במסגרת הכוללת של הסכסוך הישראלי-פלשתיני משני הצדדים. הן ״הכחשת הזיקה ההיסטורית של היהודים לבית המקדש, לכותל המערבי ולעיר בכללותה, מצד גורמים מוסלמיים דתיים ורבים אחרים״ והן ״מן הצד היהודי, אי–הכרה בחשיבות ירושלים למוסלמים טרם הופעתה של הציונות״[9]. מבלי להידרש לשאלות של ממצאים ארכאולוגיים וראיות היסטוריות, ברור כי רוב מוחלט של היהודים בישראל (ובעולם) מאמינים שבית מקדש יהודי עמד על הר הבית. אמונה זו חוצה מחנות פוליטיים ואינה מושפעת מעמדות הנוגעות לפתרון הרצוי לסכסוך. בעיני היהודים המקדש הוא עובדה היסטורית, שהכחשתה (שהתגברה בעשורים האחרונים[10]) היא מעשה שאין להבינו אלא כניסיון לקעקע את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל. כך, כאשר הכחשה זו באה מפיהם של מנהיגי הרשות הפלשתינית, וכך ללא ספק גם כאשר היא ניכרת בדעת הקהל של ערביי ישראל[11].

כמחצית מבין הלא יהודים בישראל, ורוב ניכר מבין המוסלמים (59%) סבורים כי לא היה בית מקדש יהודי על הר הבית. עוד כשליש אומרים שאינם יודעים, קרי, אינם משוכנעים שהיה אך גם אינם מכחישים שהיה (נתון זה עשוי לרמז על פוטנציאל חינוכי לפחות בנוגע למי שטרם גיבשו עמדה). מקרב הנוצרים והדרוזים שהשיבו לסקר (שיעורם נמוך, כך שהאפשרות לבעיית דגימה קיימת) כמחצית השיבו שאינם יודעים, ושיעור המכחישים במפורש את קיומו של בית מקדש כרבע.

יחסי ישראל תפוצות

מדד הפלורליזם עוסק בעיקרו בחברה הישראלית אך נכללים בו גם מרכיבים שיש בהם עניין מובהק ליהודי התפוצות. כך, לדוגמה, שאלות הנוגעות ליחס לזרמים יהודיים שונים שחלק ניכר מיהדות התפוצות משתייכת אליהם. כך גם שאלות הנוגעות לעמדות בישראל בנוגע לסוגיות הקושרות את יהודי התפוצות לישראל. השנה נבחנו במסגרת המדד עמדות הציבור היהודי בישראל בשתי סוגיות טעונות מאוד בהקשר של יחסי ישראל תפוצות. האחת היא שאלת מיהו יהודי, והשנייה, שכמובן קשורה אליה בקשר הדוק, שאלת חוק השבות.

את שאלת מיהו יהודי כבר הזכרנו בסעיף העוסק בסוגיות דת ומדינה. היא מלמדת על תפיסה שמרנית של יהודי ישראל במובן זה שכמעט כולם מחייבים גיור, או הורה יהודי, למי שרוצה להיחשב כיהודי. ועם זאת, שרובם הגדול אינם מתעקשים על הפורמט האורתודוכסי כנתיב בלעדי לגיור. שאלת חוק השבות שהצגנו השנה מחדדת דיון הנוגע ליהודים בישראל וליהודים בעולם. כמובן, חידוד כזה עשוי לסבול מהטיה בשל משבר הקורונה, והשלכותיו על תפיסות הציבור ביחס להגירה בכלל. אך נדמה שבמקרה זה מה שניכר בסקר נובע גם מגורמים אחרים, ובהם ההכרה כי בשנים האחרונות רוב המהגרים לישראל על פי חוק השבות אינם יהודים, וכמו כן, כי שיעור הלא יהודים המהגרים על פי חוק השבות נמצא בעלייה. עובדה זאת עולה לעיתים לדיון ציבורי, וביתר שאת בשנים האחרונות (כולל בתקופת מערכות הבחירות של 2019-2020)[12].

נתון זה, שבבסיסו איננו שנוי במחלוקת גם אם יש פרשנויות שונות בנוגע למספרים המדויקים, כבר הוביל כמה מנהיגים, בעיקר מקרב המגזר הדתי והחרדי, להציע שהגיעה העת לשנות את הקריטריונים בחוק השבות. הרב הראשי לישראל, דוד לאו, הציע לבחון מחדש את החוק באומרו: ״ישראל צריכה להחליט אם היא מדינת סעד של העולם השלישי או שהיא מעלה רק יהודים"^[13]. הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף, הצטרך אליו וקבע כי ״מי שמעלה המוני גויים לארץ דרך הסעיף הזה משיקולים זרים, נוהג בחוסר הגינות בראש ובראשונה כלפי אותם עולים ומעמיד אותם בכל שלב בחייהם בפני מציאות חיים בלתי אפשרית עבורם במדינה יהודית. תיקון חוק השבות הוא בראש ובראשונה אינטרס של העולים״[14].

על עצם התמיכה ברעיון שכל יהודי יוכל להתאזרח בישראל ללא תנאים אין ספק ממשי. סקרים רבים בעבר כבר הוכיחו כי ״יהודים ישראלים מכל הסוגים – ילידי הארץ ועולים, צעירים וזקנים, חילונים ודתיים מאוד – מסכימים שלכל היהודים בכל מקום צריכה להיות הזכות לעלות לארץ ולקבל אזרחות באופן מיידי״[15]. אך נתוני המדד מלמדים כי התמיכה בחוק השבות כלשונו מעט נשחקת. כמחצית האוכלוסייה היהודית תומכת בו ללא סייג. לצידם, ישנם יהודים רבים בישראל הסבורים כי חוק השבות כפי שהוא מנוסח כיום רחב מדי, ומבקשים לצמצם אותו. חלקם יסתפקו בביטול סעיף הנכד (המאפשר לנכדו של יהודי לעלות על פי חוק השבות), חלקם תומכים בצמצום נוסף שיאפשר רק למי שהם עצמם יהודים לעלות ולהתאזרח. התמיכה בצמצום חלות החוק בולטת במיוחד בקרב האוכלוסייה הדתית והחרדית. נתון זה מקבל משמעות נוספת לנוכח העובדה שחלק ניכר מהתומכים בצמצום מרחב השבות הם גם מי שתומכים בהגבלת ההכרה בגיור למרחב האורתודוכסי בלבד. קרי, ציבור זה תומך בצמצום על צמצום – הן במספר הנתיבים המאפשרים הצטרפות לעם היהודי, והן בקריטריונים המאפשרים למעוניינים בכך לעלות לישראל.

בהקשר זה ראוי לציין כי הקשחת הקריטריונים בחוק השבות, גם אם תעורר מחלוקת, לא תהיה בהכרח בלתי מקובלת על כלל יהדות התפוצות. בדיאלוג המכון על המנעד היהודי לפני מספר שנים התברר כי ״הזהות הנעשית גמישה יותר בקהילות יהודיות ברחבי העולם אינה גורמת לכלל היהודים לצפות שישראל תגמיש גם היא את הקריטריונים בחוק השבות. למעשה, ההפך מזה עשוי להיות נכון. משתתפי הדיאלוג נטו לטעון שחוק השבות יכול להישאר נוקשה למדי בהצבת הרף ליהודיוּת״. דיוני הדיאלוג העלו שבין המשתתפים בקהילות של יהודים לא ישראלים היה שיעור ניכר של מי שסברו ״שההגדרה הנוכחית, המתייחסת לדור הסבים, רחבה מדי״. בהמשך הממצאים מאותה שנה המכון גם המליץ במפורש ״לשקול את הקריטריונים של חוק השבות״ בנימוק ש״לנוכח השינויים התרבותיים והדמוגרפיים בעולם היהודי, ישראל עשויה לרצות לשקול האם שינויים בקריטריונים הללו נדרשים״[16]. עם זאת, המכון המליץ לא לשנות את חוק השבות ״ ללא התייעצות כֵּנָה ומהותית עם יהודי התפוצות״[17].

נתונים טכניים

סקר אינדקס הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי הוא אחד מתוצריו של פרויקט הפלורליזם ביוזמת קרן דווידסון. הסקר לשנת 2020 נערך על ידי הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. הוא כלל 604 משיבים במגזר היהודי, באמצעות פאנל אינטרנטי, ועוד 273 משיבים במגזר הלא יהודי באמצעות סקר טלפוני. המשיבים מהווים מדגם מייצג של שתי האוכלוסיות הנסקרות. הסקר במגזר היהודי בוצע על ידי חברת פרויקט המדגם, בהנהלתו של ד"ר אריאל איילון. טעות הדגימה 4% ברמת מובהקות של 95%. הסקר במגזר הלא יהודי בוצע על ידי חברת סטאטנט בניהולו של יוסף מקלדה. טעות הדגימה 5.9%.

[1] ראו: שמואל רוזנר, מעריב www.maariv.co.il/journalists/Article-757989.

[2] ראו לדוגמה סקרי הארגון חדו״ש, המלמדים על תמיכה של כשני שישים מהציבור היהודי בהפעלה של תחבורה חלקית או מלאה בשבת. www.hiddush.org.il/Framework/Upload/ArticleImage_f014d6e2-bbc0-4249-a817-f4ec26549ddc_280.jpg

[3] ראו לדוגמה את מדד האמון של המכון לדמוקרטיה שבו הרבנות הראשית ממוקדמת באופן קבוע בתחתית סולם המוסדות. בממד 2017 רק 20% מהיהודים הביעו אמון ברבנות. www.idi.org.il/articles/20082

[4] בהקשר זה ראוי לציין כי המסגרת הפרוייקט #יהדותישראלית של המכון למדיניות העם היהודי נמצא כי רוב מבין הצעירים החילונים בישראל (מתחת לגיל 35) אומרים כי אין בכוונתם להינשא באמצעות הרבנות.

[5] לניתוח מפורט בנושא זה ראו: המנעד היהודי בעידן של זהות גמישה, שמואל רוזנר, ג׳ון רסקיי, המכון למדיניות העם היהודי, 2016.

[6] ראו סקר ״שחרית״ 2017, שבו 14.6% הגדירו את זהותם כפלשתינית.

[7] ראוי לשים לב כי במקביל לעלייה בהצבעת ערבים לרשימה המשותפת חלה בבחירות 2020 ירידה של הצבעת ערבים לרשימות ״יהודיות״, כמו כחול לבן והעבודה-מרצ.

[8] ראו לדוגמה: הצבע חזר ללחיים: הפוליטיקה הערבית בעקבות הבחירות לכנסת ה-22, מוחמד דראושה, ביאן, מרכז משה דיין. dayan.org/he/content/5424

[9]  הציטוט מתוך חסמים לשלום בסכסוך הישראלי פלסטיני בעריכת יעקב בר סימן טוב, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2010. jerusaleminstitute.org.il/wp-content/uploads/2019/05/PUB_barriers-heb.pdf

[10] ראו: מירושלים למכה ובחזרה: ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים, יצחק רייטר, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2005.

[11]  סימנים פחות מפורשים להכחשה זו אפשר למצוא גם בסקר מכון שחרית (2017) על הקשר ההיסטורי של יהודים לירושלים ולארץ ישראל.

[12] ראו לדוגמה: עליה וקוץ בה: רק 53 אחוזים מהעולים לישראל בשנים האחרונות הם יהודים, בנימין לאשקר, מידה, 2018.

[13] הרב לאו ל"הארץ": לבחון מחדש את חוק השבות, יאיר אטינגר 2014.

[14] הרב יוסף בתגובתו: תיקון חוק השבות הוא קודם כל אינטרס של העולים, אריק בנדר, מעריב, 2020.

[15] ראו: החלוקה הדתית בחברה הישראלית, פיו 2015. www.pewresearch.org/wp-content/uploads/sites/7/2016/03/israel_survey_overview.hebrew_final.pdf

[16] המנעד היהודי בעידן של זהות גמישה, שמואל רוזנר, ג׳ון רסקיי, המכון למדיניות העם היהודי, 2016.

[17] 70 שנה ליחסי ישראל-תפוצות: הדור הבא, שמואל רוזנר, ג׳ון רסקיי, המכון למדיניות העם היהודי, 2018.

The post מדד הפלורליזם 2020 first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

נתוני מדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) לשנת 2020 מגלים שהשנה חל שינוי ממשי בהגדרת הזהות העצמית של ערביי ישראל. על פי נתונים אלה, המבוססים על סקר המכון בעריכת פרופ׳ קמיל פוקס, כרבע מהמיעוטים בישראל (23%) מגדירים את זהותם העיקרית ״ישראלי״ ועוד כמחצית (51%) מגדירים את זהותם ״ערבי-ישראלי״. שיעור הלא יהודים המגדירים את זהותם העיקרית ״פלסטיני״ עומד על כ-7%.

לדברי שמואל רוזנר מעורכי מדד הפלורליזם במכון למדיניות העם היהודי: ״נתונים אלה מצביעים על שינוי ממשי בהגדרת הזהות העצמית של ערביי ישראל בתום שנת בחירות שבה היה עיסוק נרחב בשאלת השותפות של ערביי ישראלית בזירה הפוליטית ובמרקם החברתי בישראל.״

במדד הפלורליזם של השנה חזר המכון למדיניות העם היהודי על שאלה שהוצגה גם בשנה שעברה בנוגע לתחושת הזהות של הנשאלים, המדד השנה מציג תמונה שונה במובהק מזו של השנה שעברה.

שיעור מי שזהותם העיקרית ״פלסטיני״ ו ״ערבי״ ירדה במידה ניכרת מ – 18 אחוזים בשנה שעברה ל 7 אחוזים בלבד השנה.

לעומת זאת נרשמה עליה ניכרת במספר הערבים המגדירים עצמם כישראלים ומספרם עלה מ – 5 אחוזים בשנה שעברה  ל 23 אחוזים השנה.

לשאלה נוספת, שבה נבחנה מידת ההסכמה עם המשפט ״אני מרגיש/ה ישראלי/ת אמיתי/ת״, השיבו רוב הערבים (65%) כי הם מרגישים ישראלים אמתיים במידה מסוימת או במידה רבה (33%). בקרב ערבים מוסלמים, שהם הרוב המכריע של ערביי ישראל שיעור המרגישים ישראלים עומד על 61%. אחד מחמישה ערבים בישראל (18%) אומר כי ״כלל אינו מרגיש ישראלי אמתי״.

מדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי נעשה בחסות קרן ויליאם דווידסון והוא מתפרסם אחת לשנה, לקראת יום העצמאות. המדד מתבסס על סקר נרחב של יהודים וערבים, וכן על עבודת איסוף וניתוח נתונים המתבצעת במכון.

על הסקר אחראי בשנים האחרונות הפרופ׳ קמיל פוקס (אוניברסיטת תל אביב), ואת המדד עורכים עמיתי המכון נוח סלפקוב ושמואל רוזנר.

ביום חמישי הקרוב, 23 באפריל, ייחשפו נתוני המדד המלאים.

נשיא המכון למדיניות העם היהודי אבינועם בר-יוסף העריך כי עבודתם המסורה של ערביי ישראל בתחום הרפואה ובפרט במאבק מול האתגר שמציב משבר הקורונה מעמיקה את תחושת השותפות בין שתי הקהילות. הוא הדגיש כי המכון עוסק בחשיבה אסטרטגית ותכנון מדיניות מכוונת מעשה בנושאי  העם היהודי. צוות החוקרים של המכון שמורכב ממיטב הכוחות המיקצועיים בתחום בוחן את האתגרים, האיומים וההזדמנויות שאיתם מתמודדים יהודי ישראל והתפוצות, ומפתח עקרונות מדיניות המוצגים לממשלת ישראל, לארגונים היהודיים ולקהילות ברחבי העולם.

פעילות המכון למדיניות העם היהודי מפוקחת על ידי מועצת מנהלים בינלאומית בראשות  השגרירים סטיוארט איזנשטדט, לשעבר תת שר האוצר של ארצות הברית ודניס רוס מי שהיה יועץ בכיר לארבעה מנשיאי ארצות הרבית וממונה על האגף לתכנון מדיניות במחלקת המדינה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות אל און לוי 0505217239

The post שינוי ממשי בהגדרת הזהות העצמית של ערביי ישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

באירוע נציג, בין השאר, נתונים חדשים על:

• תדמית החברה החרדית בישראל בצל משבר הקורונה
• שינוי מגמה בזהות של ערביי ישראל בתום שנת הבחירות
• עמדות הציבור בסוגיות מרכזיות ביחסי דת ומדינה
• העדפות הציבור בנושאים הנוגעים ליחסי ישראל-תפוצות

מהלך האירוע:
12.00 – בצהריים: דברי פתיחה, נשיא המכון, אבינועם בר-יוסף
12:05 – הסבר על הסקר, פרופ׳ קמיל פוקס
12:15 – הצגה של כותרות מדד הפלורליזם, שמואל רוזנ ר
13:00 – סיום

האירוע ייערך בעברית, בהנחיית ד״ר ענבל הקמן. פרוייקט הפלורליזם נתמך ע"י קרן דוידסון. המשתתפים יוכלו לשלוח במהלכו שאלות באמצעות הצ׳אט לצוות עורכי המדד, קמיל פוקס, שמואל רוזנר ונח סלפקוב.

הרשמה לאירוע באמצעות משלוח אי-מייל ל- info@jppi.org.il (לאחר אישור ההרשמה תקבלו אי-מייל מסודר ובו קישור וסיסמא)

אנא הירשמו בהקדם, מספר המקומות מוגבל.

עם תום האירוע יועלה וידאו לאתר המכון, וכן מסמך המציג את עיקר הנתונים ומנתח כמה מהמגמות
המרכזיות העולות מהם. את אלה תוכלו למצוא בכתובת: jppi.org.il

The post מדד הפלורליזם 2020 של המכון למדיניות העם היהודי: אירוע חשיפה דיגיטלי first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

The post 2017 Pluralism in Israel Index first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

'אינדקס הפלורליזם' לשנת 2017 של המכון למדיניות העם היהודי שמתפרסם לקראת יום העצמאות מעלה כי: חילוניים וחרדים סבורים שמוטב להם לגור בשכונות נפרדות * אשכנזים וספרדים, ימניים ושמאלנים מעדיפים חיים ביחד * חיילים נתפסים כקבוצה התורמת ביותר למדינת ישראל בעוד שהחרדים, המוסלמים והבדויים נתפסים כקבוצות שתורמות מעט * יהודים וערבים מרגישים נוח לחיות בישראל * יותר ערבים ישראלים מעוניינים שילדיהם ילמדו עם יהודים מאשר יהודים שמעוניינים שילדיהם ילמדו עם ערבים * רוב הערבים הישראלים וכמחצית מקרבהיהודים חושבים שחופש הביטוי בישראל מוגזם

(לחץ כאן כדי לראות תוצאות מפורטות של הסקר)

 המכון למדיניות העם היהודי מפרסם הבוקר את אינדקס הפלורליזם לשנת 2017, המהווה את אחד המרכיבים המרכזיים בפרויקט רחב המתמקד בנושא הפלורליזם בישראל ובעולם היהודי. הפרויקט תמך על ידי קרן ויליאם דוידסון את העבודה מרכז שמואל רוזנר, עמית בכיר במכון.

ממצאי האינדקס עולה כי 90% מהיהודים תושבי ישראל ו-80% מתושביה הערבים של ישראל מרגישים נוח או מאד נוח לחיות בישראל כ"מי שהם".  לשאלה 'באיזה מידה אתה מרגיש נוח לחיות בישראל כמי שאתה?' השיבו 49% מהיהודים שהם מרגישים מאוד נוח ועוד 39% שדי נוח להם בארץ.  רק 3% ענו שאינם מרגישים בנוח. בקרב הערבים השיבו 51% שמאוד נוח לחיות בישראל ועוד 29% שדי נוח להם בארץ. רק 8% השיבו בשלילה.  בין היהודים תחושת הנוחות רווחת יותר בקרב דתיים ובקרב אלה שמגדירים את עצמם כנוטים יותר לימין.

לשאלה 'באיזו מידה כדאי לדעתך שחילונים ודתיים בישראל יחיו בשכונות מעורבות?' 81% מהדתיים ענו שכדאי בעוד ש-50% מהחילוניים ענו שלא כדאי, בנוסף 53% מקרב ה-״חילוניים לחלוטין״ ענו שבכלל לא כדאי שחרדים וחילוניים יחיו בשכונות מעורבות, בעוד שרק 19% מהחרדים חושבים בצורה דומה. לעומת זאת, רוב מוחלט של הישראלים סבורים שמומלץ כי אשכנזים וספרדים וכן שמאלנים וימנים יגורו בשכונות משותפות.

נשיא המכון למדיניות העם היהודי אבינועם בר יוסף, מדגיש:"ערב יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, שוב מוכח מעבר לכל ספק באינדקס הפלורליזם כי הצלחתה הגדולה ביותר של מדינת היהודים היא בעליה ובקיבוץ גלויות. יהודים שעלו מיותר מ-90 מדינות רוצים לחיות ביחד, להקים משפחות ביחד, ויחד לבנות עתיד משותף. העובדה שרבים מאזרחיה הערבים של  ישראל מגדירים עצמם קודם לכל כישראלים וחשים נוח לגור בארץ מעודדת ביותר. יחד עם זאת, יש עדין מה לעשות כדי להגיע לשוויון מלא לכלל אזרחי המדינה".

רוב של היהודים ורוב של הערבים מעדיפים לחיות בנפרד. לשאלה האם 'כדאי לדעתך שערבים ויהודים בישראל יחיו בשכונות מעורבות?' רוב, 73% מהערבים ו-68% מהיהודים ענו שלא כדאי. לגבי חינוך, המצב שונה. כשהנסקרים הערבים נשאלו האם היו רוצים שילדיהם ילמדו עם יהודים, השיבו 43% שהם לגמרי מסכימים בעוד ש-37% ענו שהם בכלל לא מסכימים. לשאלה 'האם כדאי שמוסלמים ונוצרים יחיו בשכונות מעורבות בישראל' 72% מהמוסלמים ו-91% מהנוצרים חושבים שבכלל לא כדאי להם לחיות ביחד באותן שכונות.

בשאלה 'האם יש בישראל יותר מידי חופש ביטוי' 74% מהערבים מסכימים בעוד שכחצי מהיהודים 50% לא מסכימים.

בין השאר האינדקס בודק את האופן שבו נתפסות קבוצות אוכלוסייה בישראל על ידי קבוצות אחרות. כששאלו את האוכלוסייה היהודית מי הקבוצה שתורמת הכי הרבה לחברה הישראלית, קבוצת ה'חיילים' נתפסת כתורמת ביותר, מיד אחריהם באות קבוצת האשכנזים, החילונים, המזרחים והקיבוצניקים. הקבוצות שהאוכלוסייה היהודית חושבת שתורמות פחות הן קבוצת הערבים מוסלמים ואחריהם החרדים, בדווים, בחורי ישיבות ואנשי שמאל. כל היהודים בישראל סבורים שהחיילים הם הקבוצה התורמת ביותר לחברה מלבד החרדים, שמדרגים את החיילים גבוה, אך סבורים שבחורי הישיבות תורמים יותר מהם בעוד שהרפורמים הם בתחתית הדירוג. "החילוניים לחלוטין", חושבים שהחרדים תורמים עוד פחות מהמוסלמים.

כששאלו את הערבים מי לדעתם הקבוצה שתורמת הכי הרבה לישראל, המוסלמים השיבו שהקבוצה שהכי תורמת הם הצפון תל אביבים, בעוד שהנוצרים מאמינים שהם הקבוצה התורמת ביותר לחברה הישראלית. החיילים דורגו במקום גבוה יחסית גם על ידי הערבים, בעוד שקבוצות המתנחלים והחרדים דורגו במקום הנמוך ביותר.

אינדקס הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי לשנת 2017 נתמך בסקר שנערך ע"י מכון פאנלס פוליטיקס בקרב מדגם גדול מאוד של 1,300 אנשים המהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית. ניתוח הסקר של אינדקס הפלורליזם בוצע על ידי פרופסור סטיבן פופר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, יחד עם העמיתים הבכירים הדמוגרף, פרופסור עוזי רבהון מהאוניברסיטה העברית, הסוציולוג ד"ר שלמה פישר וכן מר נוח סלפקוב עמית מחקר במכון.

טעות הדגימה הסטטיסטית בסקר. יהודים: 3.1%, ערבים 5.6%.

המכון למדיניות העם היהודי פועל במתכונת של  צוות חשיבה, עוסק בהערכות אסטרטגיות וניתוחים ארוכי טווח. תהליך זה מנוצל לגיבוש המלצות מדיניות אופרטיביות. המכון למדיניות העם היהודי גוף עצמאי שבראש המועצה המקצועית שלו עומדים השגרירים דניס רוס וסטיוארט אייזנשטאט.

The post אינדקס הפלורליזם לשנת 2017 – הודעה לעיתונות first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.