בן־גוריון, הארכיטקט של המדינה, בנה אותה מתוך ערנות רבה למרכיבי היסוד הנדרשים להצלחתה בנסיבות התקופה. ואולם, למרות שכלל את "חוקה" ואת "משפט" ברשימת הנושאים החשובים, הוא ובני דורו לא ייצבו את המדינה על אדנים חוקתיים. אומנם מגילת העצמאות קבעה שמדינת ישראל תכונן חוקה באופן כמעט מיידי, תאריך היעד היה אוקטובר 1948, אך כידוע הדבר לא בוצע. מחקרים מלמדים שבן־גוריון נמנע במכוון מכינון חוקה, מתוך הבנה – נכונה כשלעצמה – שקבלת עול משטר חוקתי תעביר חלק מהכוח המסור לו כראש ממשלה אל הרשות השופטת, הפרשנית המוסמכת של החוקה.

מדינות מכוננות חוקה בהתקיים "רגע חוקתי". זהו רגע מיוחד בחייה של אומה שבו רוב העם ונציגיו מעדיפים את האינטרס הכולל על פני האינטרס של קבוצת הזהות שאליה כל אחד משתייך. הניסיון האנושי מלמד שרגע כזה קיים בעת הולדתה של מדינה או כאשר מתרחש אירוע דרמטי – בדרך כלל גם טרגי – שבו הכול מבינים שיש לפעול למען האינטרס הציבורי הכולל. בן־גוריון בחר שלא לנצל את הרגע החוקתי החד־פעמי של קום המדינה, כך שישראל נעדרת חוקה מלאה, ובכך היא נבדלת מכמעט כל הדמוקרטיות הליברליות.

יהיה זה אנכרוניסטי לבקר את בן־גוריון על בחירתו: כמו ביציאת מצרים, גם הקמת מדינת ישראל נעשתה בחיפזון – "ולא הספיק בצקם להחמיץ" – ועל רקע לחצים ביטחוניים, בינלאומיים וחברתיים עזים. בן־גוריון סבר שמוטלת עליו האחריות למימוש החלום הציוני בלי מגבלות שמגילת זכויות אדם שלמה, כחלק ממסמך חוקתי, הייתה עשויה להטיל על יכולת הפעולה שלו נוכח הקשיים המונומנטליים.

אומנם במהלך השנים חוקקה הכנסת 13 חוקי יסוד, אך הללו אינם מהווים חוקה של ממש, הן משום שהם עוסקים רק בחלק קטן מהתוכן המקובל בחוקות, והן משום שככלל הם אינם "משוריינים" – רוב רגיל בכנסת יכול לשנות את תוכנם או לבטלם. לפיכך נעשו ניסיונות רבים להציע לישראל טקסט חוקתי מלא. הדבר לא צלח משום שישראל לא חוותה רגע חוקתי מאז יום הקמתה ועד לרגע זה.

האם יש מקום לשוב ולנסות מהלך חוקתי בעת הזו?

להערכתי, ישראל העכשווית איננה בשלה לאמץ חוקה "מלאה" הכוללת, כמקובל בעולם, שלושה חלקים: חלק העוסק בזהות המדינה (ובו נקבעים עקרונות היסוד שלה), חלק הכולל את מגילת זכויות האדם (ובראשן "שוויון"), וחלק משטרי־פרוצדורלי שבו מעוצבים מוסדות המדינה וחלוקת הסמכויות ביניהם. המחלוקת הזהותית – למעשה, מלחמת תרבות – בין חלקי החברה שלנו איננה מאפשרת לנו לגבש הסכמה רחבה באשר לשני החלקים הראשונים המקובלים בחוקות – זהות המדינה וזכויות האדם. כך, אפילו הניסיון לחוקק את מגילת העצמאות כחוק נכשל בכנסת, משום שהמגילה כוללת מחויבות ל"שוויון".

אבל יש מקום וסיכוי ניכר להצלחה בכינונה של "חוקה רזה". זו תכלול רק את החלק השלישי המשטרי־פרוצדורלי. היא לא תבקש לכרות בינינו הישראלים ברית ייעוד, שהרי שבטי ישראל בעשור השמיני לקיומה אינם מסכימים על ייעוד המדינה, החלום של האחד הוא לעיתים הסיוט של הזולת.

ואולם, אנו יכולים ואף חייבים להסכים על כללי המשחק לניהול המחלוקת הישראלית: כיצד תחולק הסמכות והאחריות בין שלוש רשויות השלטון? מי מחליט על מה ומי מבקר את מי? נכון להיום, רוב קואליציוני זעיר יכול לשנות כל נורמה נוהגת בעניין שיטת המשטר הישראלי. אנו מתקיימים על קרח דק ושברירי, ללא ביטחון שעולמנו לא ישתנה במחטף פוליטי מכל צד שהוא.

אין מדובר בחשש תיאורטי. בעשור החולף שינתה הכנסת את חוקי היסוד של מדינת ישראל מספר פעמים רב יותר ממספר כל השינויים החוקתיים שנעשו בחוקה האמריקנית מאז כינונה בשנת 1789. כל ראשי הממשלה האחרונים מכל גוני הקשת הפוליטית בחרו לשנות חוקי יסוד כדי שהללו יתאימו לצורכיהם הפוליטיים. הרפורמה המשפטית שהוצעה ב־2023 הייתה צעד דרמטי נוסף באותה הדרך. דווקא משום שבישראל השסע החברתי האידיאולוגי הוא עמוק, אנו זקוקים למסמך חוקתי רזה שיעגן את כללי המשחק לתפקודן הנאות, ההוגן והיעיל של רשויות השלטון.

חוקה רזה נאותה לא תכרות בינינו ברית ייעוד, אך היא תייצב מאוד את ברית הגורל הישראלית. כינונה יאפשר לכל הצדדים במחלוקת הישראלית לנהל בדורות הבאים את הוויכוחים ביניהם בדבר ייעוד וחזון, מתוך הישענות על כללי משחק מוסכמים והוגנים. חוקה רזה תהיה נמל המבטחים למשטר הדמוקרטי בישראל.

פורסם במקור ראשון

The post עוד לא הבשילו התנאים לחוקה מלאה, אבל אפשר להתחיל בצעד הראשון first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אנו נמצאים בתקופה שבה השירות הציבורי הממלכתי הפך בחוגים ציבוריים מסוימים ובעיקר בעיני הממשלה המכהנת למעין אויב העם. והממלכתיות, איפה היא?

בתקופה זו אני חש שברון לב, חנק ומועקה, תוך שאני צופה במה שנראה כמהלומה קשה, עם סכין בלב, לדמוקרטיה. אינני אומר זאת בקלות. תדיר הקפדתי לומר, גם בימי ראשית ההפיכה המשפטית, שאנו עדיין דמוקרטיה, שיש בה חופש ביטוי, בחירות והפגנה. אך אנו חווים עיוות בל יסולח של מושג זה בהקשר הלאומי, הציבורי, ההיסטורי.

המלחמה נמשכת והחטופות והחטופים – הנושא החשוב ביותר – במנהרות הצוררים, וכאילו ביקום אחר מתעסקות הממשלה והקואליציה בעצם היום הזה, יום קודר מאד בעיניי, בחקיקות ההפיכה השיפוטית השנויות במחלוקת והמפלגות ובהדחת ראשי מערכות אכיפת החוק שאינם נושאים חן בעיניה. דובר על אחדות "ביחד ננצח", ועל הקפאת ההפיכה השיפוטית לימי המלחמה, אך אנשי המילואים (וצה"ל בכלל) כורעים תחת הנטל לאין קץ במלחמה הנמשכת, וההשתמטות החרדית מגיוס נמשכת במלוא עוזה, וגם השיסוע הפנימי "חובבי ציון" בהאג ובאו"ם מחככים ידיים בהנאה. וההפיכה המשפטית משמעותה העיקרית היא פוליטיזציה מוגברת של השפיטה, מה שלא יתרום לאיכותה, לשון המעטה. שלא לדבר על ההיבט הכלכלי וההיבט הבינלאומי.

ראש שב"כ צריך ללכת, והוא גם אומר זאת בעקבות 7.10, אך ההנמקה של הדחתו בגלל אחריותו למחדלים היא אירונית, כי הממשלה והעומד בראשה מסרבים ליטול אחריות למחדל ולאסון הגדולים בתולדות המדינה, לא בבחירות כדי להעמיד עצמם לביקורת העם ולא בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אלה ימתינו לשיטתם עד אחרי המלחמה, אבל ההפיכה – לא ולא. וראש שב"כ – גם אם לממשלה יש סמכות להעבירו מכהונתו – זכאי לשימוע הגון ולא לגיליוטינה בממשלה. והיועצת המשפטית ממלאה תפקידה ביושרה, בענייניות וגם באומץ והיא והמערכת שבראשה תרמו מאוד למאמץ המלחמתי גם אם טעו במקרה אחד או שניים ; מה פשעה ומה חטאתה, האם בכך שהיא מציבה מראה בפני הממשלה כשמבקשים לעשות צעד לא חוקי? בכך יש הצדקה להדחה? יש בלבול גדול; במקום להתמקד בהשבת החטופות והחטופים, משימה עליונה, יצרו אויב חדש – המערכת המשפטית. כמה מעוות.

ממלכתיות

הממלכתיות היא המסגרת המדינתית של ישראל, חישוקי הממשל והחברה. מורשת דוד בן גוריון, ראש הממשלה המייסד, כוללת את הממלכתיות כאחד מרכיביה המרכזיים. המונח ממלכתיות משמיע כי מדינת ישראל היא רעיונית המשך הממלכה היהודית של דוד ושלמה. בשורה הראשונה של ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נאמר כי "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הציונית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית". בהמשך, בתיאור פעלו של הישוב היהודי בארץ בדורות האחרונים, נאמר בין השאר כי הוא "נושא נפשו לעצמאות ממלכתית". עצמאות וממלכתיות ירדו שלובות.

מונח הממלכתיות מקורו במקרא, שם הוא מופיעה על נגזרותיו מעל 100 פעמים ומשמעו הן הממשל הן הארץ. אשר לממשל, מן ההיקרויות הראשונות נזכיר את הפסוק בשמות (י"ט, ו') "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש…", וגם את התיאור בדברים (י"ז, יח-י"ט) על משפט המלך "והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים". ועוד שם (פסוק כ') "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". נשים אל לב כי הדרישה מן המלך היא לפעול בתוך מסגרת, "משנה התורה הזאת", שיש מי שנושא אותה, הכהנים הלויים; וחז"ל אמרו ששני ספרי תורה היו למלך, האחד שיוצא עמו תדיר והאחר שבבית גנזיו. כלומר, המסגרת המשפטית, במקרה זה דתית-אלוהית, חלה על המלך תדיר.

המונח הזה – הממלכתיות – נטבע בצופן הגנטי של המדינה. לא בכדי קרויה מלחמת תש"ח הן מלחמת העצמאות הן מלחמת הקוממיות, שני מונחים שמהדהדים היטב את הכרזת העצמאות בנופך הממלכתי. במונחים ארציים נאמר, לא עוד "שטיבלך", חדרים-חדרים של עם מפוזר ומפורד, כלשון הצורר המן במגילת אסתר, אלא עם במדינתו, אשר לה מסגרת ערכית ומוסדית משותפת, גם אם תוך גוונים. אולי שני הביטויים הבולטים לכך היו צה"ל ומערכת החינוך. בן גוריון עמד על צה"ל אחד, בפיקוד אחד על כל המשתמע, ובכך – והדבר לא היה נטול מחלוקת – גרם לפירוק מסגרות מימין ומשמאל, הן האצ"ל והלח"י, הן הפלמ"ח. והחינוך – לא בכדי המערכת הבסיסית שנוסדה היא החינוך הממלכתי, על פי חוק בשם זה, ובתוכו גם החינוך למגזר הלא יהודי עם הוריאציה של החינוך הממלכתי-דתי. אמנם נותרו "בחוץ" בהקשר החינוכי (וכפי שיתפתח גם לימים) החלק החרדי של הציבור היהודי וגם החלק הכנסייתי הנוצרי, אולי בדיעבד משגה. גם בן גוריון שגה לא אחת ואסור למטרה לקדש אמצעים, עיינו ערך אלטלנה – אך רק מי שאינו עושה אינו שוגה.

במסגרת הממלכתית נכלל שירות הציבור, ובתוכו המוסד, שירות הביטחון הכללי, משרד החוץ, משרד המשפטים, משרד האוצר ומשרדי ממשלה אחרים, המשטרה ושירות בתי הסוהר. נוצר גרעין ליבה של מערכת הממשל שאינו קשור לממשלה זו או אחרת אלא למדינת ישראל, ולכך אקדיש דברים בהמשך, כי אנו מצויים בתקופה שבה לצערנו נעשה מאמץ מודע למחוץ ולשחוק את רעיון השירות הציבורי. הממלכתיות היתה במידה רבה מחוברת מאד לקולקטיביזם לעומת אינדיבידואליזם. רוצה לומר: החברה בראשית המדינה, בהמשך לגוונים אחרים של קולקטיביזם מעין סוציאליסטי למשל, שיעבדה את שאיפות היחיד לשאיפות הציבור , האומה, המדינה. בן גוריון קידש את ההגשמה החקלאית שיש לה אפילו ביטוי בחוק שירות הביטחון וברעיון הנח"ל, גם אם טושטשה ברבות השנים.

כשזכיתי לעמוד בראש משלחת ישראל לשלום עם ירדן הייתי בקשר יומיומי כמעט עם שי בן אליהו ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה, שאותו שלח בן גוריון להיות ממקימי עין יהב בסוף שנות החמישים. שי היה אדם מוכשר מתל אביב, שיכול היה לרכוש השכלה אקדמית, "לעשות לביתו". הוא וחבריו הלכו לסוף העולם, לחמה הקופחת וליתושים, להקים חקלאות פורחת בחבל ארץ חשוב. היה בכך ביטוי לערכי הגשמה, ציונות וחלוציות.

על השירות הציבורי

כחלוף השנים עבר הדגש מן השירות לאומה להגשמה עצמית, גם אם לעתים התלכדו השניים, אמי עליה השלום העניקה לי תנ"ך יפה עם גיוסי לצה"ל ובו כתבה "גאים ומאושרים, על שזכית וזכינו שתשרת בצבא עמך ועל אדמת מולדתך. מי יתן תזכה ונזכה, עוד בזמן שירותך, לחלום הנכסף השלום… הננו מלווים צעדיך בתפילה ובתקוה שתחזור ללימודיך, כשמשימתך העליונה שירות העם והמדינה". לטעמי אין סתירה הכרחית בין השניים; יכול אדם להגשים את עצמו גם באמצעות השירות הציבורי לגווניו. כך חשתי לאורך יובל. השירות הציבורי – במובן הבריטי הקלאסי של civil service, של שירות במדינה דמוקרטית יהא אשר יהא השלטון הנבחר בה, בבחירות חופשיות ודמוקרטיות – ועמו המסגרות המוניציפליות, הוא עמוד שדרה של מדינה דמוקרטית, לצד מוסדותיה הנבחרים.

מדינת ישראל נבנתה מעיקרא במחשבה זו, גם אם – נודה – חלק מן התשתית הראשונית היה מאנ"ש, אנשי מפלגת השלטון מפא"י דאז ונלויה. באנגליה השירות הציבורי חל עד לדרגות הגבוהות ביותר. בישראל קבעו את תפקיד המנכ"ל ולימים גם המשנה למנכ"ל, כמשרות אמון של השר. היתר הם עובדות ועובדים ב"שירות קבע".

נכנסתי לשירות הציבורי ביום שחרורי מצה"ל ב-1970, ועלי לומר שחרף הכיפה שעל ראשי והיעדר כל קשרים לא חויתי קשיים בהתקדמות בו מתחתית הסולם כמתמחה בפרקליטות, בבית משפט ובמערכת הביטחון עד לתפקידים שמילאתי בהמשך ששיאם כמזכיר הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה ובבית המשפט העליון. מרים רעייתי, ללא כל קשרים גם היא, הצטרפה בצעירותה לפרקליטות המדינה והגיעה בעבודה קשה ומסורה ובכשרונה לתפקיד משנה לפרקליט המדינה. תחושת שנינו היתה שעבודה קשה איננה שבה ריקם. ואולם, אנו נמצאים בתקופה שבה השירות הציבורי הממלכתי הפך בחוגים ציבוריים מסוימים ובעיקר בעיני הממשלה המכהנת למעין אויב העם. הדבר חילחל במשך שנים בעיקר ביחס לבית המשפט העליון שהוצג כשמאלני, חילוני וליברלי על ידי חוגים ימניים, דתיים ושמרניים – ובאופן מוגזם בתכלית. אך עם השנים הוחל היחס הזה גם על הייעוץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, השב"כ והאוצר וכולם מתוארים כיום על ידי ראש הממשלה, בהשאלה מארה"ב, טרמפ על טראמפ, כ-deep state, כמדינה בתוך מדינה – ולא היא. הם עלולים לשגות, אך רחוקים הם מהיות מצבע אחד או בגישה פוליטית מסוימת וחד צדדית, גם אם תעמולה חוזרת ונשנית מציגה אותם כך וציבור רחב – לצערי – מאמין. אם נתבונן אל אנשי הייעוץ המשפטי והשב"כ, למשל, וגם בתי המשפט, נמצא רבים מהם מתושבי ההתנחלויות ומהציבור הציוני-דתי. על בית המשפט העליון בהרכבו כיום, למשל, אי אפשר להטביע חותם שמאלני. כך גם בזרועות אחרות של השלטון. ה-deep state הוא עלילה.

לעניות דעתי תפקיד כל האנשים ההגונים הרוצים בטובת המדינה, לפעול למען שימור השירות הציבורי שכשמו הבריטי כן הוא civil service. עלינו להיאבק במגמות הסירוס והפגיעה. לא הכל ניתן ללמוד מארצות הברית שבה הכל פוליטי, גם מינוי שופטים ובחירתם בקלפי וגם חנינת נשיא למקורבים ולבני משפחה, שאצלנו מוסד הבג"צ המושמץ היה חוסם. הקמנו בעמל בנין יפה של שירות ציבורי, גם אם תמיד ניתן לשפרו, וככל גוף מוסדי ובני אנוש יתכנו בו משגים. אל ניתן יד למאמץ להרסו. נעודד את השירות הציבורי. זה אחד מביטוייה המרכזיים של הממלכתיות.

על חוקה ועל חוקה רזה

למדינת ישראל אין כידוע חוקה. בראשית ימי המדינה החליט בן גוריון שחרף ההתחייבות בהחלטת החלוקה מיום 29.11.47 ובעקבותיה בהכרזת העצמאות, אין מקום לחוקה עתה – אלא יוכנו חוקי יסוד שבסופו של דבר יתאגדו לחוקה מלאה. הנימוקים הפורמליים לכך היו שרוב העם היהודי עדיין אינו כאן ואין עדיין שלום עם השכנים; ברקע עמד גם אי רצונו של בן גוריון לכבול את ידי הממשלה. זהו הרקע ל"החלטת הררי" הידועה מיום 13.6.50, שהולידה את מושג חוקי היסוד. בפועל נחקקו חוקי יסוד לאורך השנים, אך מפעל החוקה למרבה הצער לא נשלם, והתוצאה היא כי אין בנמצא חוק יסוד: החקיקה, חוקי היסוד ברובם אינם משוריינים וניתן לתקנם כאסקופה הנדרסת, ועל כן דרושה השלמת מפעל החוקה. אעיר כי לצערי חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי אינו כולל סעיף שויון אינדיבידואלי שהיה נותן תחושת שותפות למיעוט של מעל 20% בישראל, בלי לפגוע בליבת היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. ישנה עתה יוזמה הקרויה "חוקה רזה", שפתח בה פרופ' ידידיה שטרן שאני נוטל בה חלק, המנסה להכין, כשלב ראשון, נוסח לחלק הממשלי של החוקה שלכאורה ניתן להשיג לגביו הסכמה רחבה, כך ש"כללי המשחק" שכמעט אינם קיימים היום – ייקבעו. והדבר יסייע לשיפור הממשל ולקירובנו למדינה מתוקנת. ראש לכך חוק יסוד: החקיקה. ההמשך יהיה בנושאים הערכיים של זכויות ובראשם שויון ועוד חזון למועד.

על אחריות ומשמעותה במישור הממלכתי

המונח אחריות הוא חמקמק ומשמעותו עמומה. סעיף 4 לחוק יסוד: הממשלה שכותרתו "אחריות" קובע "הממשלה אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת, שר אחראי בפני ראש הממשלה לתפקידים שעליהם ממונה השר". מהי אותה אחריות? וכיצד אפשר לגזור ממנה אחריות כלפי הציבור? במה מתבטאת אחריות הממשלה בפני הכנסת ואחריות השר בפני ראש הממשלה? כמובן, הכנסת עשויה להצביע אי אמון בממשלה, אך בהינתן המשטר הקואליציוני הסיכוי לכך קלוש; ואם כן מגיעים אנו לבחירות שבהן יכול הציבור לומר דברו, אך לא בנושא ספציפי אלא כללית.

ומהי אחריות השר בפני ראש הממשלה? להלכה יכול ראש הממשלה להעביר אותו מכהונתו, אך זהו צעד פוליטי, הקשור בכוחו הפוליטי של השר מול הממשלה ובלחץ ציבורי, אך אין הגדרה של מהותו. התרבות הקיימת במדינות מסוימות של התפטרות שר בשל מחדלים בתחומי סמכותו (גם אם לא עסק בנושא ספציפי בעצמו), אינה קיימת אצלנו כמעט, כמו הביטוי it isn't done – "לא ייעשה". ומה עם ראש הממשלה עצמו? כלפי מי הוא אחראי? יש להניח אולי שהוא מייצג את אחריות הממשלה בפני הכנסת, ואזי שוב הענין פוליטי לחלוטין. דבריי אלה נאמרים גם בהקשר הזמן והמקום. לאמירה בדבר נטילת אחריות – שעליה הצהיר באחד המקרים ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין – יש משמעות ציבורית וסמלית.

השאלה היא האם מחייבת נטילת האחריות גם צעד המשך. נטילת האחריות יכולה להשמיע נכונות לחקירה – כשמדובר בענייננו באסון שאין שני לו בתולדות המדינה וכאן עלי להטעים: נכונות לחקירה איננה הסכמה מראש לתוצאה כלשהי של החקירה. מהותה של חקירה היא שהדברים הנחקרים יתבררו במהלכה ולא לפני שפעלה. מבחינה זאת יהא זה צודק כלפי גורמי הממשל הנחקרים לדרגותיהם, שלא להישפט בתקשורת אלא להיחקר במסגרת החקירה, להשמיע גירסה. אכן, יתכן שהגורם הממשלי עלול להיפגע במסקנות הועדה, אך את חקירתה היא מתחילה באופן משפטי ומהותי כ"לוח חלק", גם אם הכל יודעים מה האירוע בנידון דידן ומה ממדיו ותוצאותיו. הממלכתיות מתבטאת בנושא זה באחריות תרתי משמע, אחריות גם לחישוקי הממלכה, כדי שנושא כזה שמרבית הציבור מעוניינת לדעת את תמונתו המלאה, לא ימשיך לפלג את הציבור, וגם בתוצאה.

הכלי הנורמטיבי שנבע המחוקק הוא ועדת חקירה הקרויה בציבור משם ממלכתית, לפי חוק ועדות חקירה. הממשלה היא המחליטה כי המדובר ב"ענין בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור", ומשום כך רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה. הממשלה היא המגדירה את נושא החקירה, ועל פי פניית הועדה, רשאית להרחיבו או לצמצמו. מספר חבריה הרגיל – שלושה. אך אפשר שתכלול מספר לא זוגי גדול יותר. המינוי עצמו נעשה על ידי נשיא בית המשפט העליון, ואוכל להעיד כמי שהיה מעורב בצורה זו או אחרת בתפקידים שונים בעיסוק בועדות חקירה ממלכתיות, במינוין ובהצגת חומרים לפניהן, וכמי שבא בדברים עם נשיא בית המשפט העליון בנושאי המינוי. שמעולם לא היה לי ספק, וגם לא לראשי הממשלה שעמם עבדתי כמזכיר הממשלה, יצחק שמיר ויצחק רבין המנוחים,

באובייקטיביות ובהגינות הן של המינוי הן של עבודת הועדה והדו"ח שכתבה. אוסיף, כי הייתי בדעת המיעוט בעתירה לבג"ץ שעסקה במינוי ועדת בדיקה ממשלתית – ועדת וינוגרד – בענין מלחמת לבנון השניה, שהוכרעה ב-3:4. עם חברותיי למיעוט סברתי כי גודל הנושא מצדיק ועדת חקירה ממלכתית ולא שהממשלה תמנה את חוקריה. הדברים נאמרו אז וגם היום מבלי לפגוע כהוא זה בועדה הממשלתית ההיא, אך כיום – באירוע כבד בהרבה ממלחמת לבנון השניה.

לעניות דעתי לחקירת אסון כמו 7.10 יש שבעתיים צורך בועדת חקירה ממלכתית ואין שום סיבה לממשלה לחשוש מהרכבה, כי בטוחני שנשיא בית המשפט העליון יקיים את ההתייעצויות המתאימות ויכריע לגבי מינוי מקצועי והוגן, מבחינה משפטית ובטחונית. האם הדבר סותר בכל מקרה מתן ביטוי על ידי הנוגעים בדבר לנטילת אחריות? לעניות דעתי לא זו רוחו של חוק יסוד: הממשלה. זה גם ציווי השכל הישר. והנה משירו של נתן אלתרמן " אלמנת הבוגד…" על משפט – משפח טוביאנסקי. "מהו עוז מדינות? מול ריבוי כידונים לעמוד לבלי סגת בשער – אך לרעוד ולכרוע מול יד–אין–אונים של אשה אלמנה ונער". בכך מתבטאת גדולת מנהיגים, דוד בן גוריון לעת ההיא.

מדינת ישראל היא מדינה נהדרת. החזון הציוני הוגשם במידה משמעותית. ראינו בעינינו התגשמות דברי הנביא עמוס (ט', י"ג – י"ד) שציטטתי בסיום כהונתי שבבית המשפט העליון "הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה; ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו פריהם". המדינה היהודית (כן, לא לשכוח את הזהות היהודית) והדמוקרטית (כן, לא לשכוח את ההגינות כלפי מיעוטים), שהיא ציונית ולא פוסט ציונית, היא הישג ענק. הממלכתיות היא אחד מתנאי המשכיותה, שמירת הבסיס המשותף, כתף מתחת לאלונקה (כולל גיוס החרדים, בלי לפגוע כהוא זה בערך לימוד התורה, אך אין דמו של אחד סמוק יותר משל אחר, כדברי חכמינו, ושירות צבאי או אזרחי גם לערבים) וערכים שמבטאת מגילת העצמאות. החובה מוטלת על כולנו בסיעתא דשמיא. בראש וראשונה על האוחזים בהגה. לו יהי. לא אבדה תקוותי לטוב. ולא אסיים מבלי להזכיר שוב: השבת החטופות והחטופים, חיים ומי שאינם עוד בחיים – היא המשימה העליונה של ישראל עתה.

פורסם ב-Ynet

The post על ממלכתיות ומשמעה לעת הזאת first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

הקרב על נשיאות העליון הוכרע. לאחר שנה ורבע של הורדת ידיים, שוב מאויש התפקיד הבכיר ביותר ברשות השופטת. בהתאם לנוהג המקובל מאז קום המדינה, השופט הוותיק ביותר בעליון – יצחק עמית – קיבל את תמיכת חמישה חברי ועדה מתוך תשעה, וכך, לכאורה, הסדר שב על כנו. האמנם?

ההתנגדות למינוי, אותה הוביל באובססיביות שר המשפטים יריב לוין, אמנם כשלה, אך תהיה זו טעות למסגר את המאבק כ"רעש רקע" שניתן להתעלם ממנו משהושגה ההכרעה. אכן, יש כאן הישג טקטי של הקבוצה הליברלית בישראל, אך ראוי להתבונן על המתרחש מנקודת ראות אסטרטגית השוקלת את מעמדם של בית המשפט ושל כלל מערכות שלטון החוק בישראל לטווח הארוך.

הסאגה המתמשכת, שבשבועות האחרונים התגלגלה לכדי הכפשות אישיות וחילופי מכתבים בוטים בין שר המשפטים לבין השופט עמית, הרחיבה את הסדקים בחומת האמון הציבורי, האמורה להגן על מערכת המשפט מפני כוחות מערערים, בעלי נטיות פופוליסטיות וסדר יום אינטרסנטי. ברצוני להציע כי דווקא עכשיו, ועל אף ההתבטאויות הקיצוניות והשערורייתיות של השר לוין לאחר הכרעת הוועדה, ומשמומש צו בית המשפט למינוי נשיא לעליון, הגיע הרגע שהכוחות הליברליים בישראל ישקלו מחדש את עמדתם באשר להמשך המאבק סביב בית המשפט העליון. והפעם – מנקודת ראות לא-טהרנית, ששוקלת באופן ריאלי את טובת המערכת, מזווית אסטרטגית, לטווח הארוך.

על שולחן ועדת חוקה, חוק ומשפט מונחת ההצעה של השרים לוין וסער לשינוי החוק הקובע את דרך בחירת השופטים בישראל. הצעה זו טובה בהרבה מההצעה המקורית של לוין ורוטמן, שהסעירה את המדינה בשנת 2023. עם זאת, אף שהיא איננה בבחינת "סוף הדמוקרטיה", יש בה פגמים מהותיים ויש להתנגד לחיקוקה במתכונת המוצעת. אם תתקבל, תהליך בחירת השופטים בישראל יעבור פוליטיזציה מזיקה ומתעורר חשש כבד לפגיעה מתמשכת במקצועיות שופטי ישראל בדור הבא. המתווה עלול לשנות את הדנ"א המקצועי ואף את האתוס של מערכת השפיטה הישראלית. לפיכך יש לדרוש שורה של תיקונים חשובים בהצעה – שינוי כלל ההכרעה המוצע (6:9 ולא 5:9); שינוי דרך בחירתם של שני עורכי הדין; מנגנון אחר להכרעה במקרה של אי-הסכמה, ועוד.

על פניו נראה שההצעות לשיפור מתווה לוין-סער – שעלו בכנס "חוקה רזה" ובתקשורת – יעוררו ויכוחים כשיידונו בכנסת. אין לדעת כיצד ייראה התבשיל הסופי וקיים חשש גדול שיקדיח. תחת זאת ניתן וראוי לדעתי להציע עסקת חבילה גדולה יותר, שתוצאותיה עדיפות בהרבה:

השר לוין הציע בעבר כי ימונה לבית המשפט העליון מקורבו ד"ר אביעד בקשי. הושמעה התנגדות: המסלול המקצועי והאקדמי של בקשי אינו פוגש את הקריטריונים הנהוגים למינוי לעליון והוא מהארכיטקטים הבולטים של הרפורמה/מהפכה שהציע לוין. אפשר שההתעקשות של לוין עליו, כאשר קיימים מועמדים שמרנים מצוינים העומדים בסטנדרטים, איננה עניינית, אלא ביטוי לצורך של לוין לנצח בעימות מול "המערכת". על כל פנים, מנקודת ראות אסטרטגית נראה לי שהמינוי של ד"ר בקשי – שהינו אדם ישר, חכם, פטריוט, שטובת שלטון החוק מול עיניו, גם אם פרשנותו לעניין זה שגויה מאוד לדעתי – איננו מהלך "שובר שוויון". האם על מנת למנוע הכללתו של קול אחד, גם אם דיס-הרמוני, בתזמורת של 15, ראוי להסתכן בחיקוקו של חוק יסוד שיפגע בתהליכי מינוי השופטים לבית המשפט העליון ולשאר הערכאות כולן?

רוב מכריע של מומחי המשפט בישראל סבור כי החוק הקיים (שלגדעון סער מניות חשובות בו) טוב בהרבה ממתווה לוין-סער. בהינתן מלחמת התרבות הישראלית וההשלכות האפשריות של חזרתה של המהפכה המשטרית (שזולגת חזרה לסדר היום בקצב מהיר), מה שנדרש הוא "שביתת נשק" עד לאחר הבחירות הבאות לכנסת. הוצאת "המשפט" מזירת המאבק (בוודאי בעת מלחמה) היא הכרח אסטרטגי. לו עצתי תישמע, את צפירת ההרגעה צריך להשמיע דווקא הנשיא הנכנס של העליון, אשר בניגוד לכל הציפיות יכול להניף את דגל הפשרה – בבחינת הושטת יד של מנצח – ולאפשר את בחירתו של מועמד השר לוין, ובלבד שיוסכם מראש כי דרך המינוי של השופטים לא תשונה, הוועדה תפעל למינוי כלל השופטים בתקנים הפנויים בעליון ובשאר הערכאות, ומערכת היחסים החיונית לתפקוד המערכת, בהנהגת הנשיא והשר, תחזור לפעול כתקנה.

ולטהרנים אומר: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (=עשו) לפנים משורת הדין" (בבלי, בבא מציעא, ל, ע"ב).

פורסם בידיעות אחרונות. 

The post נדרשת פשרה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

בשעה שאוכלוסיית העולם המפותח מצטמקת, אוכלוסיית ישראל גדלה בקצב מהיר. עד לאחרונה מקורות הגידול היו שלושה: ילודה (2.9 ילדים לאשה — קצב הגידול הגבוה בעולם המפותח), עלייה בתוחלת חיים (מהגבוהות בעולם, הרבה מעבר לארה"ב) והגירה. ואולם, נתונים שפורסמו באחרונה מלמדים שבשנים האחרונות מאזן ההגירה שלילי. ב–2023 מספר המהגרים מישראל היה גדול ב–27,500 ממספר הישראלים החוזרים, וב–2024 המאזן השלילי הוכפל ויותר: עזבו כ–59 אלף יותר מאלה שחזרו. להמחשה, דמיינו שבשנה אחת ינטשו את ישראל כל תושבי זכרון יעקב ותושבי ערד גם יחד, או שני שלישים מאוכלוסיית רעננה.

מיהם המהגרים? 80% מתחת לגיל 50. התחושה היא — ללא הוכחות עדיין — שרבים נמנים עם הציבור המשכיל, היצרני, שחשיבותו לעתיד המדינה עולה על חלקו באוכלוסייה. "הון אנושי איכותי". בצד אלו יש להדגיש את המשך העלייה הברוכה של יהודים ארצה, אך גם כאן מסתמנת האטה: ב–2023 עלו כ–47 אלף איש, ובשנה האחרונה רק 32,800.

מדוע ישראל פחות אטרקטיבית, והאם, כפי שרבים חוששים, זוהי רק ההתחלה ולפנינו גל נטישה שיילך ויתעצם? ברור שהמצב הכלכלי והמצב הביטחוני מספקים מניע חשוב להגירה, אבל בטווח הארוך הקשיים הללו אינם האיום המשמעותי ביותר. אכן, הכלכלה הישראלית תחת לחץ. יוכיחו הורדות דירוג האשראי, הוצאות הביטחון העצומות ויוקר המחיה המאמיר. אך ישראל, שהאבטלה בה נמוכה בהשוואה גלובלית, נותרה נמר כלכלי עם הווה סביר ועתיד מבטיח שקשור — יותר מבכל מדינה מפותחת אחרת, יחסית לגודל המשק — בטכנולוגיות העתיד.

כך גם באשר לחוסר הביטחון הפיזי: הכשל הנורא בהגנת עוטף עזה בתחילת המלחמה וחוסר האונים המתמשך סביב החזרת החטופים, מטביעים חותם קשה. אך תעצומות הנפש הלאומיות שהתגלו בחברה האזרחית ועיקשות הלחימה של דור תשפ"ד חשפו מחדש את הרוח הישראלית במיטבה. ההצלחות של כוחות הביטחון בשדות הקרב חיזקו באופן ניכר את ההרתעה הישראלית כלפי חוץ. בשוך המלחמה, ועם השבתם המיוחלת של החטופים, הביטחון הקיומי של אזרחי המדינה ישוב לאטו לקדמותו.

ישראל סבלה בעבר מגלי הגירה בעקבות קשיים כלכליים (אינפלציה של מאות אחוזים) וביטחוניים (מלחמת יום הכיפורים), אך עם שיפור התנאים היא חזרה לצמוח באופן מרשים. הגל הנוכחי עלול להיות חמור וממושך יותר, ולכן מסוכן מקודמיו, משום שאנו חווים משבר מסוג אחר, שמעולם לא היה כאן: ערעור הסדר החברתי.

ראשית, חברתית: בישראל מתנהל מהלך של החלפת אליטות. זהו שינוי שהוא טבעו של עולם, אך הוא מייסר ביותר בעבור הקבוצות שנדחקות מההובלה הלאומית. אפשר להבין את החשש, האכזבה והתסכול של מי שחשים שלמרות ש"הם" בנו את המקום הזה, בכישרון ובהקרבה, ההגה הולך ונשמט מידיהם כתוצאה מתהליכים דמוגרפיים וחברתיים.

שנית, רעיונית: בישראל מתחולל מאבק בין קבוצות זהוּת, שכל אחת מהן מבקשת להשיג יעדים לאומיים שונים. קווי השבר בין הקבוצות נושקים למכלול רחב של סוגיות יסוד: דת, לאום, תרבות ואתוס. ריבוי החזיתות והאינטנסיביות של המאבק במרחב הציבורי — בייחוד נוכח ההתבדלות החרדית השערורייתית מנשיאה בנטל הביטחון והכלכלה, ונוכח סדר היום ה"אמוני" הקיצוני של חרד"לים המחזיקים בעמדות השפעה מעבר לכוחם הריאלי — מציתים מחלוקת. זו מתודלקת, בקוצר ראות משווע, על ידי הנהגה פוליטית שניזונה ממנה. משיכת החבל הופכת להיסטרית ומערערת את ה"ביחד" הישראלי עד כדי החלשת הערבות ההדדית ותחושת ניכור. הניכור מביא עשרות אלפים לנטוש.

שלישית, דמוקרטית: התנועה הציונית היתה מחויבת לעקרונות דמוקרטיים מאז היווסדה. כבר בקונגרס הציוני השני בבאזל (1898) נשים היו שוות זכויות בעוד שבשווייץ, המארחת, לא היתה להן זכות הצבעה בבחירות הכלליות עד שנת 1971. הקמתה של ישראל כמדינה דמוקרטית, גם ללא ציון עובדה זו במגילת העצמאות, היתה דבר מובן מאליו. זה הד־נ־א הישראלי. אך המהפכה המשפטית שקרעה אותנו ב–2023, והולכת ומרימה ראש גם עכשיו, עירערה את הביטחון במחויבות של ישראל לעקרונות דמוקרטיים.

מצביעי הקואליציה הנוכחית מאוכזבים מכך שאף שנציגיהם זכו בבחירות, הם לא הצליחו לקדם את תוכניתם. אפילו הישג זוטא, תיקון חוק היסוד הנוגע ל"סבירות", בוטל על ידי בית המשפט העליון. מבחינתם השיטה הדמוקרטית הרובנית כשלה נוכח התנגדות האליטות, שמסכלות את "רצון העם".

מנגד, מצביעי האופוזיציה גילו לחרדתם שרוב מצומצם בכנסת זומם "לגנוב" את המדינה באמצעות הפיכה משטרית שמשנה סדרי בראשית. מאות אלפים יצאו לרחובות משום שחשו שהדמוקרטיה בסכנה ממשית. לראשונה בתולדות הפרויקט הציוני רבים — מהימין, המרכז והשמאל — שוב אינם בטוחים שהשיטה הדמוקרטית היא עובדת יסוד יציבה בחיינו. אובדן הביטחון בשרידות השיטה הוא גורם מערער, במיוחד על רקע מאבק הזהויות והתהליך הכואב של החלפת האליטות.

נראה כי הדרך הנכונה לביצור האטרקטיביות של ישראל בעבור כלל אזרחיה ובעבור יהדות העולם היא ייצוב מחדש של הדמוקרטיה. אין סיבה ואין אפשרות למנוע את חילופי האליטות ואת השינויים הדמוגרפיים. גם המאבק הרעיוני בין קבוצות הזהות, כשלעצמו, מבורך. ליברלים אמורים לרצות שיפרחו פרחים הרבה. מי שחושש מפני ההתבדלות החרדית וסדר היום החרד"לי מוזמן לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי בישראל באמצעות ההצבעה שלו בבחירות הבאות. הרוב לכך קיים, ובגדול. משיכת החבל בין הקבוצות לא תקרע אותנו אם היא תיעשה באופן דמוקרטי.

ואולם האיום על הסדר החברתי טמון בכך שאין לנו מערכת דמוקרטית יציבה שמתנהלת באמצעות כללי משחק מוסכמים על בעלי המחלוקת. אין לנו חוקה, ולכן כל רוב מזדמן בכנסת עלול לנסות — כפי שקורה כעת — לשנות את כללי המשחק באופן חד־צדדי. האפשרות הזו מחריפה לאין שיעור את פוטנציאל הנזק של המחלוקת הישראלית, כי היא מפתה את המנצח בבחירות ברגע נתון לנצל זאת לשם הכרעת המאבק על אופייה של המדינה, לטובת קבוצות הזהות שהוא משתייך אליהן. העובדה שאין כללי משחק משוריינים, שלא ניתן לשנותם ברוב רגיל, מערערת את הביטחון של רבים בארץ בעתיד משותף. המשך מצב זה עלול להחריף ולהעצים את גל הנטישה מישראל.

התניית השינויים בהסכמה רחבה תפרוס רשת ביטחון בעבור כולנו, שהרי בישראל — "מדינת כל מיעוטיה" — אין קבוצת רוב הגמונית יציבה שעל פיה יישק דבר לאורך זמן. אם כולנו מיעוטים בפוטנציה, כולנו אמורים לרצות בכך שכללי המשחק יתקבלו אך ורק בהסכמה רחבה.

בצד עיגון כללי המשחק, נדרש גם להציב גבולות לתיאבון של קבוצות קצה בחברה, הנוגסות בדמוקרטיה המהותית. דרך המלך לכך היא עיגון חוקתי של ערך השוויון, אך נראה שהדבר אינו בר־ביצוע בזמן הקרוב, משום שלמרבה הצער והבושה אין בישראל הסכמה רחבה על עקרון יסוד זה. לפיכך נדרשת התגייסות כוללת לפעולה בשדה החינוכי, לקידום הבנה והפנמה נרחבות של ערכי זכויות האדם, ובראשם השוויון. חשוב להבהיר: ישראל לא שוויונית היא לא דמוקרטית ולא יהודית.

פעולה כפולה — עיגון חוקתי של כללי המשחק באמצעות הסכמה רחבה ("חוקה רזה") ומהלך חינוכי מקיף לקידום ערכי זכויות האדם — היא המתכון שיאפשר לישראל לשוב להיות מה שראוי שתהיה: המקום האטרקטיבי ביותר לפרט ולכלל.

פורסם בהארץ. 

The post ייצוב מחדש של הדמוקרטיה ישנה את מאזן ההגירה first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

מתבונן רציונלי על ישראל מורט שערותיו: במה עסוקים קברניטי המדינה, בשלוש הרשויות, ברגע ההיסטורי הנוכחי? מהי שאלת המפתח שעומדת במרכז הדיון הציבור והתקשורתי? אמנם המזרח התיכון מתעצב מחדש; חיילי צה"ל נמצאים – מגפיים על הקרקע – בעזה, בלבנון ובסוריה; נפתח לראשונה פתח ריאלי, שאין להחמיצו, לחיסול הגרעין האיראני; ממשל חדש עולה בוושינגטון ובכנפיו סיכויים וסיכונים עבורנו; החברה והכלכלה נאנקות תחת עול כבד; והחשוב מכל – עדיין אנו כורים קברים לנופלים במדים ו-100 בנותינו ובנינו עדיין בשבי האויב. כל אלה חשובים, כמובן, ובכל זאת משניים לשאלת השאלות שבה תלוי עתידנו: האם כלל הסניוריטי במינוי נשיא העליון יישמר. זהו טירוף מערכות וחוסר אחריות שאין כמותו.

וכדי להוסיף למחזה העוועים, ראש הממשלה, האדם המרכזי לא רק בניהול הנוכחי של ישראל אלא גם בעיצוב עתידה ברגע היסטורי, נדרש להתייצב שלושה ימים בשבוע במרתף ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, ולהגן על חפותו. גם בעיתות רגיעה שולחנו של ראש ממשלה בישראל עמוס יותר מכל שולחן אחר, קל וחומר בעת הזו, כשנדרשת תשומת לב עליונה למצב הלא-יציב שבו נמצא האזור כולו. אין ספק: אבד לנו שיקול הדעת.

וכמו בטרגדיה היוונית, ברקע מתנגנת שירה צורמת של מקהלת הסרבנים: פרקליט מדינה לשעבר שקורא לסרבנות אפורה בצה"ל (הפסקת התנדבות); רב ראשי לשעבר שקורא לחרדים, שמינית מהציבור, שלא להתגייס ובכך קורא לסרבנות ברורה לקיום מצוות חוק שירות חובה; שר משפטים וחברי כנסת ששוקלים סירוב לצו בג"ץ; ושר בממשלת ישראל מכריז, בעזות מצח קנאית, שאיננו שולל "שינוי משטר". הללו חותרים תחת עצם היכולת לקיים כאן שלטון חוק, שהוא הבסיס היחידי המרחיק אותנו מ"איש את רעהו חיים בלעו".

ישראל מנצחת (גם אם לא באופן "מוחלט") בשבע החזיתות החיצוניות, מול אויביה, אבל היא מפסידה באופן מסוכן בחזית השמינית, הפנימית. מחיר ההפסד במלחמה הזאת הוא תשתיתי ולא ניתן להשבה בקלות: מוסדות המדינה פוגעים באמון במוסדות המדינה. השיטה הדמוקרטית מנוצלת על ידי רוב נוכחי כדי לקעקע את יסודותיה. ועיקר העיקרים: הסולידריות החברתית – בעת מלחמה! – נסדקת עוד ועוד. מערכת החיסון של הגוף הלאומי תוקפת את הגוף הלאומי שעליו היא מופקדת.

עיקר האחריות למצב מוטלת על בעלי הכוח: ראש הממשלה והממשלה כולה. ההתנעה המחודשת של הרפורמה/מהפכה משפטית נעשית על ידם. הנזק הקולוסלי מהניסיון של שנת 2023 לא לימד אותם דבר, והאיוולת של ניסיון לשנות את כללי המשחק באופן חד-צדדי ללא הסכמה רחבה שבה אל קדמת הבמה. אבל גם אחרים, רמי מעלה, משתתפים בטרגדיה: האם נכון לתקוע עקבים בחול ולהתעקש על כל נושא ונושא?

למשל, בגזרת היועמ"שית, מה ייגרע מאיתנו אם המדינה תיאות לקיים גישור פלילי לתקופה קצובה בתיקי נתניהו, כך שאולי תושג עסקת טיעון על ידי בית המשפט? באופן מיידי הדבר ישחרר את רה"מ ממתן עדות ויאפשר לו לעסוק במילוי תפקידו ברגע הקריטי הנוכחי. אולי, אם יצלח הגישור ותסתיים הסאגה, יתאפשר לרפא את הפצע הפתוח. וכך גם בגזרת הוועדה למינוי שופטים – האם מינוי של שופט אחד הדוגל בעמדות המקובלות על קבוצה משמעותית של הימין השמרני האידיאולוגי הוא פגיעה בלתי נסבלת בבית המשפט העליון? אני מכיר את אחד משני המועמדים של השר – ד"ר אביעד בקשי. דעותיו אכן שונות מהמקובל בבית המשפט, אך הוא מחויב לחלוטין לשיטה עצמה ויכול להוות קול נוסף בתזמורת השיפוטית, שאמנם לא יהיה הרמוני, אך יהיה בעל ערך.

האמת המרה היא שאף שהמאבק מרובה החזיתות הוא תולדה של חרדה אמיתית, פטריוטית, משני הצדדים, מצביאי המחנות השונים נעדרים גמישות וראייה רחבה. כל אחד מתבצר ב"מצדה" שלו, ופניו אטומות לטוב הכולל, שמטבעו מחייב פשרה. כאמור, אינני סבור שיש כאן שקילות באחריות: הממשלה אחראית יותר מכל שחקן אחר, הן משום שהיא בעלת הכוח ועליה החובה לעשות בו שימוש ממלכתי, והן משום ש"כל הַמְּשַׁנֶּה, ידו על התחתונה". חמורה במיוחד העובדה שהניסיון של הקואליציה – שמתהדרת לשווא בתואר "שמרנית" – לשנות את כללי המשחק, נעשה כשכל הסקרים מלמדים שרמת האמון בה נמוכה, ובוודאי שאיננה נהנית מתמיכת רוב הציבור.

נדרשת הפסקת אש בחזית השמינית, שבלעדיה הניצחון בשבע האחרות עלול להתברר כחסר ערך. הפסקת אש אין משמעה הכרעה בוויכוח, אלא הורדתו מסדר היום המיידי. את הוויכוח חובה להמשיך ולנהל, אך מתוך כוונה כנה להגיע לחלוקת כוח הוגנת בין רשויות השלטון, ולא מתוך ניצול של רגע פוליטי שבו יד אחד הצדדים על העליונה.

על בעלי המחלוקת להבין שניצחון מכריע של מי מהם הוא הפסד לכולנו. ניצחון חד-צדדי איננו מצב של שיווי משקל בישראל, משום שכל אחד מהמחנות גדול מכדי שיסכים להיכנע. הצד המפסיד יתארגן לסיבוב נוסף. כך, אם שר המשפטים יצליח להעביר בכנסת חלק מהשינויים המבוקשים, סביר להניח שלאחר הבחירות השינויים האלו יבוטלו על ידי קואליציה חדשה. ובדרך – כולנו מפסידים. לא רק המפסידים בסיבוב הנוכחי, אלא גם המנצחים בו, שיפסידו בסיבוב הבא.

"פשרה" נתפסת כביטוי לנמיכות קומה אידיאולוגית. זו טעות חמורה: פשרה היא האג'נדה לכתחילה של מי שמבקש את טובת ישראל, בהינתן שסע חברתי עמוק. בפשרה איש אינו יוצא ומלוא תאוותו בידו, אך איש אינו מנוצח באופן שמתניע אצלו מהלך קיצוני, הרסני. מי שעדיין לא הבין, שיביט בנו כרגע: מרחב ציבורי שפועל בכוחנות שתוצאתה הרסנית. כבר עמד על כך יהודה עמיחי, כשהביט לעומק הנפש הציבורית וקבע שבמקום שבו כולם צודקים לא יצמחו לעולם פרחים.

כללי המשחק לניהול המחלוקת הישראלית אינם יציבים. רוב רגיל יכול – וכרגע גם מנסה – לשנותם באופן חד-צדדי. עתיד ישראל תלוי ביכולת של המנהיגות שלנו, בכל רשויות השלטון, לקדם הסכמה רחבה על כללי משחק הוגנים בחלוקת הכוח בין שלוש רשויות השלטון. כללים אלו, שיעוגנו במסמך חוקתי, לא יהיו ניתנים לשינוי ברוב רגיל. אין לנו, למרבה הצער, יכולת להסכים על תכניה הזהותיים והערכיים של ישראל, ולכן חוקה מלאה איננה בת השגה. אך חוקה צנועה – "חוקה רזה" – שמשריינת את כללי המשחק ניתנת להשגה. זו התרופה ההכרחית למשבר. עד שתחוקק, ובזמן מלחמה, נדרשת הפסקת אש. רק כך יצמחו כאן פרחים באביב.

פורסם ב-ידיעות אחרונות

The post דרושה הפסקת אש בחזית השמינית first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

צפו בפאנלים מהאירוע:

שלטון מרכזי מול שלטון מקומי – האם יש לחזק את הרשויות המקומיות על חשבון הממשלה?

פאנל: השופט בדימוס רענן גלעדי בשיחה עם ד"ר עליזה בלוך וטל אוחנה

מקרה מבחן – דת ומדינה: ד"ר שוקי פרידמן בשיחה עם עו"ד איילת נחמיאס-ורבין ותהלה פרידמן

בין ארצי למקומי: ד"ר חיים זיכרמן בשיחה עם ח"כ יעקב אשר

חלוקת הסמכויות בין הממשלה לרשויות המקומיות – היבטים עקרוניים

The post כנס: בין שלטון מרכזי לשלטון מקומי – מהי חלוקת הסמכות והאחריות הרצויה? first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

אנו שרויים בתקופה שלא ידענו כמותה בתולדות מדינת ישראל. אוכל לומר זאת לצערי בפה מלא ממרומי גילי. מה שאירע ב-7.10, ולדעתי זה השם הפשוט המתאים למלחמה – מלחמת 7.10 (אינני יכול לקרוא לזה מלחמת שמחת תורה) לא קרה אי פעם בתולדות המדינה, ובעצם מאז תום השואה. התנהגות מפלצות החמאס ביום המר ההוא היתה נאצית. אין זו השוואה ריקה. רצח אנשים מסיבי במיטותיהם, בבתיהם, אונס, ביזה רק בשל היותם יהודים וישראלים – זו הגדרתו. אנו בעיצומה של המלחמה. החמאס הוחלש אך טרם מוטט, והחטופים זועקים לפדיון. יש חזיתות נוספות. אבל חלק מהתרפיה הציבורית הוא המשך החיים והפעילות באופן הקרוב ביותר ליומיום הרגיל. לכן מה שנעשה כאן היום אינו מנותק ואינו גורע מן היגון על ההולכים, מהתקוה לפדיון השבויים, מן האיחולים לפצועים להחלים בסיעתא דשמיא, מן הרצון לראות את המפונים שבים לביתם, בתוך תהליך שיקום. כשלעצמי תקוותי הגדולה היא החיילים, מאות האלפים שישתחררו מן המילואים, בהם קודשה בדם אחוות הלוחמים. אם יכולים יהודי ולא יהודי, דתי וחילוני, אשכנזי וספרדי, ימני ושמאלני, כל שבטי עם ישראל ומדינת ישראל, להילחם שכם אל שכם ולתת מבטחם בחבריהם לנשק באש ובמים כפשוטם – מדוע לא יקיימו שיח של אמון בהיותם אזרחים? ניטעת איפוא תקוה; הלוואי שתתקיים.

בין ינואר לאוקטובר 2023 היינו בתזזית המהפכה השיפוטית. הסערה באה במידה רבה בהפתעה. לא על כך נסבה מערכת הבחירות. רעייתי מרים ואנכי ועוד מבנות ובני משפחתנו מצאנו עצמנו מפגינים שבוע שבוע ודגל בידינו. בעבורנו כמשרתי צבור מנעורינו הייתה זו טראומה. אך הדברים הללו הוסטו הצידה במאמץ האדיר של המלחמה, שהטמינה במגירות נעולות את הוויכוחים והביאה להתמקדות באתגר. האנרגיות הנפשיות הן שם. והנה משה דיין, שהייתי עוזרו בצעירותי, היה מצטט את בן גוריון ואפילו מחקה אותו, באמרו שיש דבר ש"מת", אך עדיין יש לו תקומה; ויש "מת ונקבר" – אין לו תקומה עוד. אני מניח שהמהפכה היא בחינת "מת" אבל לא "מת ונקבר". אך דומה שרבים, אולי הרוב הגדול, יבינו שכדי לקדם נושאים היורדים לשורש מעין אלה נחוצה הסכמה רחבה. על אחת האפשרויות באנו לדבר, כמבט קדימה.

לא אדבר על פסק הדין,[1] שהדלפת טיוטתו הייתה יום אפל בתולדות בית המשפט העליון. על הבעייתיות של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" שהייתה בפני בית המשפט אין צורך להכביר מלים, ועוד ידובר.

בימים כמעט נשכחים, על פי החלטת עצרת האו"ם על תכנית החלוקה ואיחוד כלכלי מיום 29.11.1947 היה צורך לכונן חוקה במדינה היהודית ובזו הערבית. הדבר נראה כמובן מאליו, בעיקר בשל הצורך להבטיח את זכויות המיעוטים בכל מדינה. ואכן רבים וטובים עסקו בהצעות חוקה למדינה ויקצר המצע. הכנסת הראשונה נבחרה כאספה מכוננת לחוקה והיא ששינתה שמה לכנסת הראשונה. בן גוריון החליט, בפרגמטיות אופיינית, שלא לחוקק חוקה. בין הטעמים היו כי רק חלק קטן יחסית מן העם היהודי נמצא בארץ, כי הסכסוך עם השכנים ועם ערביי ישראל טרם נפתר, ועל כן לא כדאי כאן ועתה לחייב את הדורות הבאים. בוודאי עמד מאחורי הדברים גם שיקול פרגמטי מוחשי, בן גוריוני אופייני – אי הרצון לכבול את ידי הממשלה, ונזכור כי באותם ימים אזרחיה הערבים של ישראל היו תחת ממשל צבאי, מה שאיננו יכולים להעלות על הדעת היום. בנאומו הפולמוסי לעילא בכנסת בג' באדר תש"י (20.2.1950) הסביר בן גוריון, לא במלים מפורשות עד תום, מדוע לשיטתו אין מקום לחוקה לעת ההיא, וקידש מאד את הכרזת העצמאות גם בהיעדר תוקף פורמלי של חוק. לשיטתו אין צורך בהכרזת חרויות בחוקה כי זו מדינה חופשית, אלא נחוצה מגילת חובות, הצריכה להתמקד בעליה, התיישבות ובטחון, ולכך אין להסתגר במסגרת נוקשה וכלים מלאכותיים. כל אלה הביאו ל"החלטת הררי" הנודעת מיום 13.6.1950 (ע"ש יו"ר ועדת הכנסת ח"כ יזהר הררי) שקבעה את מתווה חוקי היסוד, וכיום יש עמנו 13 חוקי יסוד, שמהם ניתן לכנות שמונה כ"ממשליים" (נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה, השפיטה, מבקר המדינה, הצבא, משק המדינה, מקרקעי ישראל), והיתר בעלי ערך לאומי, מדיני ופוליטי מסוגים שונים. מה שלא אירע הוא איגוד חוקי היסוד לכלל חוקה, כפי שציפתה "החלטת הררי".

מאז פסק הדין בבג"ץ בנק המזרחי[2] בשנת 1995 (שהיו לו ראשיות בבג"ץ ברגמן[3] בשנת 1969) מפעיל בית המשפט העליון, שבמקור היה בג"ץ מינהלי, גם בג"ץ חוקתי – התערבות בחוקי הכנסת, ובעיקר על יסוד חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. היא אמנם נעשית במשורה – 24 התערבויות בקרוב לשלושים שנה, מתוך קרוב ל-500 עתירות חוקתיות. חלק מן ההתערבויות משניות מאד – אך עצם קיומה של הסמכות, הגם שהתקבל בסופו של יום כעובדה וכיום כמעט ללא עוררין של ממש, גרם לפוליטיקאים הדתיים (במיוחד) להתנגד לכל חקיקת חוק יסוד של זכויות אדם מחשש שיפורש בידי בג"ץ באופן ליברלי/חילוני/שמאלי, חשש מוגזם מאוד. מפעל החוקה לא הושלם. מה שלא הצליחה ישראל לייצר הוא חוק יסוד: החקיקה, הגם שאיננו בליבת הקשיים לאמיתם, כך שמרבית חוקי היסוד אינם משוריינים וניתן לתקנם ברוב רגיל משל היו חוק עזר מוניציפלי משני. ויכוח עקר על "פסקת התגברות" היה, בין השאר, בעוכרי הענין. כשלעצמי אני מיצר שנים רבות על אי היכולת להשלים את מפעל החוקה, חרף מאמצים גדולים של גורמים פרלמנטריים וחוץ-פרלמנטריים, למשל, הועדה במכון הישראלי לדמוקרטיה בראשות הנשיא מאיר שמגר ע"ה, איש לאומי ליברלי, לעילא לאומי ולעילא ליברלי, ומאמצי ח"כ מיכאל איתן כיו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט.

מדוע בעיניי חשובה החוקה? לא כל כך בהקשר המהותי "נטו", כי אם ניטול, למשל, את נושא השוויון, גם אם אינו מופיע בחוקי היסוד, בית המשפט יקיים אותו תוך פרשנות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו והכרזת העצמאות; כך עשה בעתירות בנושא חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ("חוק יסוד הלאום").[4] אבל הערך החשוב בעיניי הוא ההיבט החינוכי. בארצות הברית, כל בוגר תיכון יודע – לאחר שלמד בבית הספר – מהו התיקון הראשון לחוקת ארה"ב, זה המבטיח את חופש הביטוי, ויש רבים היודעים גם מהו התיקון השני, שעניינו הזכות לנשיאת נשק, התיקון הרביעי, שעניינו ההגנה מחיפוש בלתי חוקי והתיקון החמישי, שעניינו הזכות לאי הפללה עצמית. אגב, תיקונים לחוקת ארצות הברית הם תהליך ממושך המערב ברוב מיוחס את הקונגרס והמדינות (states). לנו אין מסמך כזה שיילמד בבתי הספר. הכרזת העצמאות ממלאת חלק מחלל זה וחשיבותה רבה, אך בוודאי לא את כולו. חוק יסוד: הלאום יכול היה למלא תפקיד מסוים – וגם להיות מעין פרק ראשון בחוקה – אילולא נעדרה בו כל התייחסות לשוויון האזרחי (להבדיל מן הלאומי), כדי שלכל אזרח לא יהודי תהא תחושת השותפות במדינה, תחושה שאותה ראוי לעודד ויש לה ביקוש.

לצערי אין גם עתה באופק השלמת החוקה כולה, דבר שהייתי מייחל לו מאד, ולטעמי חשוב במיוחד – כאמור – סעיף השוויון, הקיים בהכרזת העצמאות ובתי המשפט מיישמים כחלק מכבוד האדם. אף חברתי לפני שנים אחדות לתת-אלוף דרוזי ומספר פרופסורים וחיברנו הצעה לתיקון חוק יסוד: הלאום, שהיה יכול לשמש כמעין פרק פתיחה לחוקה, באופן המביא בחשבון את כלל השאלות. הנושא לא המריא. אני רואה את היוזמה הנוכחית של פרופ' ידידיה שטרן והמכון למדיניות העם היהודי ל"חוקה רזה", בחלק הממשלי ובו חוק יסוד: החקיקה, כשלב ראשון לקראת השלמת החוקה, לרבות השוויון. ושמא הנשיאה המשותפת בנטל המלחמה תפתח פתחים חדשים.

חוקה היא מלה מרוממת. היא מופיעה במקרא, על נגזרותיה, 100 פעמים. לרבות בצירוף "חוקת משפט" (במדבר כ"ז, י"ב בענייני ירושה, כולל הבת; ל"ה, כ"ט, בעניין ערי מקלט). בין הצירופים השכיחים, "חוקת עולם" (למשל שמות כ"ז, כ"א בעניין נר התמיד) "מצוותי חוקותי ותורותי" (למשל בראשית כ"ו, ה', על דרכו של אברהם). אין פירוש המונח המקראי מסמך "על חוקי" כמוכר לנו היום, אלא משהו מקביל לחוק (ראו גם דברי דוד בן גוריון בכנסת כאמור). גם עשרת הדברות אינם בדיוק חוקה שהפירוט לה בחוקים נמצא בפרשה העוקבת, פרשת משפטים בספר שמות. אך פירמידת הנורמות של הנס קלזן מציבה בראשה את החוקה, המסמך המכונן. אינני יודע על ידי מי צמח המונח "קונסטיטוציה" ל"חוקה".

הכרזת העצמאות, שיש המבקשים לראותה כגרעין לחוקה וגם אנכי רואה בה חשיבות חינוכית יתרה, וכמובן עקרונותיה נזכרים כבסיס פרשני בחוקי היסוד שלזכויות, כבוד האדם וחרותו וחופש העיסוק, ואולי השוויון בראשם – בכל זאת איננה חוקה. חברי השופט נעם סולברג ואנכי כתבנו לפני מחצית יובל מאמר, בו לא הרחקנו עד כדי מתן תוקף של חוק להכרזת העצמאות אך דיברנו על מודל פרשני מרחיב, אף כי לא על ההכרזה כמקור עצמאי לזכויות אדם.[5] מה שנוצר לאורך עשרות שנים – מכל מקום – הוא כאוס, תוהו ובוהו חקיקתי, בהיעדר כללי מסגרת (אינני אוהב את הביטוי כללי משחק). הרעה החולה העיקרית היא – כאמור – האפשרות לתקן חוק יסוד כאילו היה חוק עזר ברשות מקומית, מבלי לפגוע חלילה.

חוק יסוד הכנסת תוקן, למשל, כ-50 פעם, חלק גדול מהן כדי לשרת צרכים פוליטיים קוניונקטורליים. התקציב החד-שנתי לפי חוק יסוד: משק המדינה הפך בהוראת שעה חוזרת ונשנית לתקציב דו-שנתי כדי להקל על הממשלה פוליטית, והדוגמאות רבות. כדי להסדיר לפלוני אפשרות לכהן כשר ניתן לתקן את חוקי היסוד, ממש כהחלפת גרביים. בהינתן זילות מעין זו, המשליכה גם על מעמדה של הכנסת שאיננה אמורה להיות "להקת המעודדות" של הממשלה (כפי שנזדמן לי לכתוב באחד מפסקי הדין),[6] דוחקים את חוקי היסוד לא אחת לכלל חוק רגיל המתחפש לחוק יסוד רק על ידי כותרתו. מה שמוכר באנגליה, שגם בה אין חוקה, כ-it isn't done, דבר שלא ייעשה גם אם אינו כתוב, אצלנו ייעשה וייעשה. רוב קואליציוני כלשהו, תיאורטית 1:2 במליאה, יכול לשנות את מרבית חוקי היסוד. אמר פעם הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, יש דברים שאינם כתובים אך ברורים לכל אדם; לא כתוב בשום מקום שאין מכניסים חתול לארון הקודש, היעלה על דעת איש לעשות כן? לצערנו לא יצרנו תרבות פרלמנטרית חקיקתית שנוהגים לפיה, ועל כן נחוצה מסגרת שתגן על הכנסת מפני עצמה ומפני הממשלה. מה שאמור היה להיות המסגרת המונעת את התוהו ובוהו, את חוסר היציבות, כמו חוק יסוד: החקיקה שיקבע כללים, גדרים וסייגים – איננו קיים.

אוכל להעיד על כך באופן אישי, הן כמזכיר הממשלה, הן כיועץ המשפטי לממשלה והן כשופט. אביא דוגמה נוספת: באחד מגלגולי חוק יסוד: הממשלה היה מספר השרים המרבי 18. בשנת 1999 קמה ממשלה שהייתה זקוקה פוליטית ליותר שרים, כפי שגם היה בעבר, למשל בממשלת האחדות של 1984–1990. הייתי בשנת 1999 היועץ המשפטי לממשלה וניסיתי להניא מהגדלת המספר, על פי לקחיי כמזכיר הממשלה לפני כן. במאמר שפירסמתי על חוק יסוד: הממשלה לפני 28 שנים כתבתי: "במאזן השיקולים, דומה שיש טעם בהגבלת מספרם של חברי הממשלה, בראש וראשונה מטעמים ציבוריים, הקשורים בהוצאות הגדולות מקופת הציבור הכרוכות בכל משרה של שר – לשכתו והתנאים הנלווים. הניסיון מלמד, שאת כל תפקידי הממשלה ניתן למלא בלא קושי בהרכב של עד 18 חברי ממשלה. ממשלות שהגיעו ל-26 שרים […] לא היו יעילות יותר מממשלות שמספר שריהן היה קטן בהרבה".[7] ואכן אוכל לומר בפה מלא: אפשר למלא בהצלחה וביעילות את כל משימות הממשלה כולן ב-18 שרים.

מסגרת שהייתה קובעת זאת הייתה משרתת את המדינה היטב. המספרים הגדולים שקדמו ושהגיעו לשיא חדש עכשיו מיותרים להפליא ציבורית וכספית. ועוד: בבית המשפט ישבתי לא אחת והתעצבתי, שלא לומר התפלצתי, כיצד הכנסת מאבדת את זהותה כמחוקקת ומפקחת על הממשלה והממשלה שולטת בה כבובה על חוט. מגיעות עתירות.

מה יעשה בית המשפט? יאטום עיניו ואוזניו ופיו כשלושת הקופים? "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"? ימעל בתפקידו ויאמר "נבחרי העם החליטו ושלום עלייך נפשי", גם אם המשמעות היא חוסר יציבות, ספינה המיטלטלת אנה ואנה, עלה הנידף? ואז, כשאומר בית המשפט את דברו נזעקים, "מה אתם מתערבים"? והלא ידוע שההתערבות החוקתית היא במשורה במשורה, וכאמור רק כ-5% מן העתירות החוקתיות התקבלו. כל המצטבר עד כה – מורה, כי מעמד הכנסת בשפל לעומת הממשלה. וההשלכות על מעמד בית המשפט ברורות, ומשפילות גם אותו, וחושפות אותו לא רק לביקורת אלא גם לניסיונות קעקוע כמו אלה שאנו עדים להן במיוחד בשנה החולפת. שאלת ההתערבות בחוקי יסוד, על כל בעייתיותה מצויה הייתה על האבניים. כיצד יוצאים, לפחות במידה משמעותית, מהמצב הזה? ואגב, בניגוד לדימוי רווח בציבורים מסוימים, בית המשפט ממש אינו "מחפש תיקים" כדי להגג נגד הממשלה והכנסת. ההיפך הוא הנכון.

The post חוקה רזה לישראל first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.

נשיא המכון למדיניות העם היהודי פרופ' ידידיה שטרן הזכיר כי בימים אלו המכון למדיניות העם היהודי מקדם 'חוקה רזה' שתסדיר את היחסים בין הרשויות. לדבריו, "כשרוצים לדון ביסודות המשטר לא ניתן לחמוק מדיון על שיטת הבחירות".

המשנה לנשיאה לשעבר, פרופ' אליקים רובינשטיין שמוביל את הפרויקט מטעם המכון טען כי אמנם  "יהיה מי שיגיד שהנושא לא שייך למערכת החוקתית, שאולי זה פוליטי מדי. אבל זה שייך. יש קבוצות שלוקחות את ימי הבחירות ברצינות, ובמובן זה זו אזרחות אחראית, אבל אין ספק שיש מה לשפר".

פרופ' ראובן חזן מהאוניברסיטה העברית דיבר על חשיבותה של בחירת שיטה ראויה. לדבריו, "שיטת הבחירות קובעת איך המערכת הפוליטית תתפקד. שיטת בחירות מתאימה יכולה להשפיע על המשילות ועל היציבות הפוליטית. זו אולי ההחלטה החשובה ביותר בדמוקרטיה".

ח"כ זאב אלקין (תקוה חדשה) הסתייג משיטת הבחירות הקיימת ושלל מעבר לשיטה אזורית. לטענתו, "יש בעיה עם שיטת בחירות אזורית עוד לפני החלוקה עצמה. פוליטיקאים פשוט יחשבו רק על איזור הבחירה שלהם, והסחטנות תגיע לגבהים חדשים. ניהול המדינה ברמה הלאומית יהיה בלתי אפשרי".

אלקין הציע להוריד את אחוז החסימה וטען כי העלאתו פגעה בדמוקרטיה. "הטענה שהעלאת אחוז חסימה תשפר את המשילות התבררה כלא נכונה. היציבות הייתה יותר גדולה עם מפלגות קטנות. לפני הבחירות האחרונות הצעתי ללפיד שיוריד את אחוז החסימה, הוא לא שמע לנו. אני בטוח שהיום הוא מצטער על זה".

שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין הודה כי "השיטה שלנו בסך הכל בסדר, הבעיה שלנו זו לא השיטה". לדבריו, "הבעיה היא התרבות הפוליטית, האנשים שאנחנו בוחרים, הפלאטו שרונים והטלי גוטליבים. ביילין טע כי אם בכל זאת צריך לשפר משהו הרי שהדבר החשוב ביותר הוא להבטיח את תקינותו של הליך הבחירות וכשרותו".

בכנס התקיים פאנל שעסק בשאלת הדרך הראויה לבחור את המועמדים למפלגות. בפאנל השתתפו פרופ' קרן וינשל מרגל, עמיתה במכון למדיניות העם היהודי, ד"ר אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה וד"ר רעות איצקוביץ-מלכה מהאוניברסיטה הפתוחה.

פאנל נוסף עסק בשיטת הבחירות הראויה לכנסת, ובו השתתפו עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס מהמכון למדיניות העם היהודי, פרופ' אורית קדר מהאוניברסיטה העברית, פרופ' אבנר בן-זקן, מהמכון למחשבה ישראלית ופרופ' גידי רהט, מהאוניברסיטה העברית.

The post כנס: שיטת הבחירות לכנסת – האם חייבים לשנות את השיטה(!?) first appeared on המכון למדיניות העם היהודי.