יחסים בין-דתיים בעקבות 7 באוקטובר

Sorry, this entry is only available in עברית.

יחסים בין-דתיים בעקבות 7 באוקטובר

כדי להבין את המשמעות המיוחדת של הרגע הנוכחי בהיסטוריה, יש לתת את הדעת לתמורה הדרמטית שהתחוללה ביחסי יהודים–נוצרים בששת העשורים האחרונים. בהצהרת ה־Nostra Aetate (“נוסטרה אטאטה”; צירוף שפירושו ‘בזמננו’), שניתנה בוועידת הווטיקן השנייה ב־1965, הכנסייה התנערה מן ההיסטוריה רבת השנים של הוראה אנטי־יהודית מטעם הכנסייה, איששה את “הקשרים הרוחניים בין אנשי הברית החדשה לזרע אברהם״ וגינתה את האנטישמיות. במהלך העשורים הבאים העמיקו אפיפיורים רבים את ההתקרבות הזאת. הגדיל לעשות יוחנן פאולוס השני, שחולל מהפכה ביחסים כשביקר בבית הכנסת הגדול ברומא ב־1986, כינה את היהודים “אחינו הבכורים” לאמונה, ובשנת 2000 התפלל בכותל המערבי וביקש מחילה על חטאי הקתולים כלפי היהודים.2 בהנהגתו כונן הווטיקן ב־1993 יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, אשר הוסיפו והתבססו בימיו של ממשיכו, האפיפיור בנדיקטוס ה־16. האפיפיור פרנציסקוס בתורו בירך מפורשות על היחסים הללו, והצהיר כי “למדינת ישראל זכות מלאה להתקיים בביטחון וברווחה”.3

האפיפיור פרנציסקוס הוסיף על הישגי קודמיו בתארו את הידידות הנוצרית–יהודית במונחים אישיים. ב־2015, בחגיגת היובל ל”נוסטרה אטאטה”, הוא בירך על היחסים: “אויבים וזרים הפכו לחברים ואחים”.4 עם זאת, באותה שנה עצמה כללה הגישה הגאופוליטית של הווטיקן גם הכרה רשמית במדינה פלסטינית, בבחינת מהלך מאזֵן במורכבות הדיפלומטית. האפיפיור גם ציין כי “תקיפת יהודים היא אנטישמיות, אך תקיפה ישירה של מדינת ישראל גם היא אנטישמיות”5 – הצהרה הקושרת את התנערות הכנסייה מן האנטי־יהדות עם פעולות אנטי־ציוניות. כך אפוא, ערב מתקפת אוקטובר 2023, יחסי הקתולים–יהודים נתפסו באופן נרחב כסיפור הצלחה – “חברות אמיצה”, כפי שכינה זאת הוועד ליחסים דתיים עם היהודים – בגיבוי של דיאלוג תאולוגי, ועדות רשמיות ומחויבוּת משותפת להילחם בשנאה. אלא שתוך זמן קצר עתיד האמון הזה, שהושג במאמץ רב, לעמוד למבחן קשה בעיצומם של מתקפות טרור ומלחמה בארץ הקודש.

התגובות הקתוליות המיידיות אחרי מתקפת חמאס: סולידריות וזהירות

מייד לאחר מתקפת חמאס על דרום ישראל הגיבו המנהיגים הקתולים רמי הדרג ביותר בצער ובגינוי – אך אלה נהיו עד מהרה מקור למחלוקת.

1. הרטוריקה של האפיפיור בשעת משבר

ב־8 באוקטובר 2023, ממש למחרת המתקפה, ניצל האפיפיור פרנציסקוס את דרשת יום א’ שלו להבעת הלם והזדהות. “אני עוקב בדאגה ובכאב אחר ההתרחשויות בישראל, שם התפוצצה האלימות באכזריות רבה מתמיד”, אמר וביכה את מאות המתים והפצועים.6 עם זאת, הוא גינה בנשימה אחת את הטרור ואת המלחמה – באומרו כי “טרור ומלחמה אינם מובילים לפתרונות כלשהם, אלא רק למוות ולסבל של הרבה אנשים חפים מפשע. מלחמה היא תבוסה! כל מלחמה היא תבוסה!” – ומכך השתמע כי האפיפיור משווה בין התוקפנות האלימה של חמאס לבין פעולות ההגנה של ישראל. בנקודה זו ישראל עדיין לא הכניסה כוחות רגליים לרצועת עזה. בנאומו השבועי לקהל הרחב ב־11 באוקטובר 2023, ציין האפיפיור שוב את זכותה של ישראל להגן על עצמה, תוך הבעת דאגה עמוקה לאזרחים בעזה. הוא פנה לשחרור מיידי של כל החטופים המוחזקים בידי חמאס והדגיש כי “טרור וקיצוניות אינם מסייעים למציאת פתרון… אלא מלבים את השנאה, האלימות והנקמנות”. עמדה מאוזנת זו – גינוי הטרור, אישור זכותה של ישראל להגנה עצמית, ותחינה לשמור על חיי האזרחים העזתים – הייתה השנייה מבין כ־75 הצהרות פומביות ששחרר פרנציסקוס בשנה שאחרי 7 באוקטובר. בכל ההתייחסויות הללו הציג האפיפיור דפוס עקבי: דאגה הומניטרית עמוקה לכל אזרח באשר הוא, סירוב להצדיק פעולות טרור, וזהירות מלמסגר את הסכסוך במונחים בינאריים או לתמוך במפורש בצד אחד לעומת השני.7

2. הצהרות מפי בכירים בווטיקן

מנהיגים קתולים אחרים חיזקו את מסריו של האפיפיור פרנציסקוס, אם כי בניואנסים משתנים. הקרדינל פייטרו פרולין, מזכיר המדינה של הכס הקדוש, הגדיר את מתקפת 7 באוקטובר “לא אנושית” וגיבה את זכותה של ישראל להגן על עצמה.8 הקרדינל שון אומאלי מבוסטון גינה ללא סייג את חמאס וקרא לפעולותיו “ברבריות”. הוא גם הדגיש כי “התנגדות לאלימות ולטרור מסוג זה היא חובה מוסרית של מדינות, ועליהן לקיים אותה בתוך המגבלות המוסריות”.9 מנהיגי הנוצרים בארץ הקודש, קתולים ואחרים, הוציאו הצהרה ראשונית זהירה יותר, שגינתה כל פעולה המופנית נגד אזרחים, אך נמנעה מלהזכיר את חמאס במפורש. “פטריארכים וראשי כנסיות בירושלים”, ארגון אקומני (כלל־נוצרי) הכולל את הפטריארך הלטיני פיירבטיסטה פיצבאלה, פרסם הודעה משותפת מייד לאחר פלישת חמאס. טקסט זה הציע תפילות ו”גינוי חד־משמעי של כל פעולה התוקפת אזרחים”, אבל נמנע לחלוטין מלנקוב במפורש בשמו של חמאס ולא תיאר במפורט את מעשי הטבח.10

3. ההנהגה הקתולית בארה”ב

המנהיגים הקתולים האמריקאים, מצידם, מיהרו להפגין סולידריות עם הקורבנות היהודים ולגנות את ארגון חמאס בשמו. ועידת הבישופים הקתולים בארה”ב (Conference of Catholic Bishops – USCCB) – ארגון שמשתף פעולה זה שנים עם ארגונים יהודיים־אמריקאיים בתחום הבין־דתי – פרסם באמצעות הוועדה שלו לצדק בין־לאומי ולשלום הצהרות ששיקפו את הקו של הווטיקן, אך בלשון ישירה מעט יותר: “מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר, שגרמה לתחילת המלחמה הנוכחית, ראויה לכל גינוי”, הכריז הבישוף דיוויד מאלוי ב־27 באוקטובר.11 “אנו שבים וקוראים לשחרור החטופים ולהגנה על אוכלוסיות אזרחיות”. באותה הצהרה עצמה קרא מאלוי לפתוח בדחיפות מסדרונות לסיוע הומניטרי וציטט את קינתו של האפיפיור פרנציסקוס כי “כל מלחמה היא תבוסה… הרס האחווה האנושית”.12 המסר של ועידת הבישופים הכיל גם תזכורת לאוזני הנוצרים האמריקאים: “כשהרוחות מתלהטות בקהילות שלנו, באינטרנט וברחבי העולם, מחובתנו להישמר מכל מגמה של זריעת שנאה נגד אנשים אחרים או אמונות אחרות”, כתב מאלוי. הוא ציטט בהדגשה את הוראתה של מועצת הווטיקן, כי הכנסייה הקתולית “רואה בחומרה… כל אפליה של [בני אדם] או הטרדתם בשל גזעם… או דתם”.13

תגובות יהודים על ההצהרות הקתוליות

על אף ביטויי האהדה מצד המנהיגים הקתולים ועמדתו הדיפלומטית הזהירה של הווטיקן – הנטועה, כפי שטענו קתולים אחדים, בדאגה מוסרית אוניברסלית לכל קורבן וקורבן – היחסים בין קתולים ליהודים נקלעו למתיחות משמעותית בעקבות 7 באוקטובר. דוברים יהודים רבים, בכללם נציגים ישראלים רשמיים ושותפים ותיקים בדיאלוג הבין־דתי, חשו כי התגובה הקתולית נעדרת בהירות מוסרית ראויה בנוגע לאופייה ולעוצמתה של הברוטליות של מתקפת חמאס. מה שחלק מהקתולים פירשו כניטרליות עקרונית, קריאה לשלום או יישום עקבי של אתיקה הומניטרית, היה יכול להתפרש בשיח היהודי כהשטחה מוסרית – כהשוואה מטרידה בין התוקף לקורבן, ואפילו כסוג של אדישות ברגע של פגיעות גדולה. התגובות היהודיות התגבשו בשלוש זירות עיקריות: ממשלת ישראל, מלומדים ומנהיגי דת, ודמויות ציבוריות בולטות.

1. הביקורת מצד ממשלת ישראל

נציגי הממשלה הרשמיים לא הסתירו את מורת רוחם. בסוף אוקטובר 2023 שגריר ישראל לכס הקדוש ביקר בחריפות את ההצהרה הראשונית הרָפה של ראשי הכנסייה בירושלים וכינה אותה מנותקת ואטומה מוסרית.14 ככל שהמלחמה התמשכה הגיעה הביקורת הישראלית לגבהים חדשים. ב־22 בדצמבר 2024 – למעלה משנה מתחילת העימות – תקף משרד החוץ את האפיפיור פרנציסקוס על אמירות שהיו חד־צדדיות בעיניו. בדרשת חג המולד שלו הביע האפיפיור צער על סבלם של ילדים בעזה: “אתמול הוטלו פצצות על ילדים… זו אכזריות, לא מלחמה”, קונן.15 בתגובה האשים משרד החוץ את פרנציסקוס ב”מוסר כפול”, ואמר שדבריו “מאכזבים משום שהם מנותקים מן ההקשר הנכון והעובדתי… מלחמה מרובת חזיתות… שנכפתה [על ישראל] ב־7 באוקטובר”.16 המשרד נזף באפיפיור: “די למוסר הכפול ולהתייחסות המפלה למדינה היהודית ולאנשיה… אכזריות היא מחבלים שמסתתרים מאחורי ילדים בעודם מנסים לרצוח ילדים ישראלים… שמחזיקים 100 בני ערובה… ביניהם תינוק… למרבה הצער, האפיפיור בחר להתעלם מכל אלה”.17

הנזיפה הפומבית החריגה באיש רם המעלה המחישה את המתח הרב שהכניסה המלחמה ליחסים, הידידותיים בדרך כלל, של ישראל עם הווטיקן. הנציגים הישראלים סברו שפרנציסקוס מגביר את עוצמת הביקורת על התנהלות ישראל (בין השאר לגבי אובדן חיי אזרחים בעזה) בלי להפנות את הזרקור בה במידה לאכזריות חסרת התקדים של חמאס ולכוונותיו האנטישמיות. העובדה שהאפיפיור דיבר תכופות בהכללות – כשהוא מגנה “כל מלחמה” ו”כל צורה של שנאה” – יצרה אצל הישראלים תחושה שהוא מתעלם מן האמת המציקה כי בעימות הזה צד אחד (חמאס) הוא התוקפן ללא עוררין. כפי שאמר מקור דיפלומטי בכיר בישראל לעיתונאי בנובמבר 2023, היה תסכול מכך שהאפיפיור לא הגדיר מפורשות את חמאס כארגון טרור ולא נפגש עם משפחות הקורבנות בישראל, גם אחרי שמנהיגים רבים בעולם עשו זאת.18 מנקודת המבט של הווטיקן, כפי שנמסר לתקשורת בעילום שם, פרנציסקוס נמנע מלנקוט פעולות אלה כדי לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים לאפשרות שיקבל תפקיד של מגשר, ומתוך דאגה לאוכלוסיות הערביות־נוצריות אשר “רבים בהן תומכים בהתלהבות בעניין הפלסטיני”.19 עם זאת, ניתן גם לטעון שעמדה זו התגבשה מתוך הפרשנות הספציפית של הווטיקן למלחמה – זו שראתה בהיקף העצום של פגיעה באזרחים הפלסטינים חוסר צדק מוסרי מדאיג. אלא שחלק מהמבקרים גורסים ששיפוטים מוסריים לא תמיד נגזרים מניתוח ערכי עקרוני לבדו, אלא עשויים להיות מושפעים – במודע או שלא במודע – מהנחות אנטישמיות ומגישה מוטה לפעולות של ישראל, לתגובתה הלגיטימית על מתקפה שתוארה בפי רבים כ”פוגרום” – מתקפה רצחנית חסרת הצדקה שנועדה לפיגוע המוני – ולמאמצי ישראל להבטיח שחמאס לא יוכל לשוב ולבצע זוועות שכאלה בעתיד.20

2. תגובות של מנהיגי דת ומלומדים יהודים

גם רבנים ומלומדים יהודים – חלקם שותפים ותיקים בדיאלוג עם הכנסייה הקתולית – הביעו אכזבה וצער עמוק. בלט ברהיטותו מכתב פתוח אל האפיפיור מיום 12 בנובמבר 2023.21 על המכתב חתמו למעלה מ־400 אישים, בהם דמויות בולטות בדיאלוג היהודי–נוצרי, למשל ד”ר כרמה בן יוחנן (ירושלים), ד”ר מלכה זייגר סימקוביץ (שיקגו), הרב ד”ר יהושע ארנס (פרנקפורט/ברן), הרב ד”ר ייץ גרינברג (ירושלים) והרב ד”ר דוד מאייר (פריז/רומא). בפנייתם המשותפת הביעו פליאה מהיעדר הבעת הזדהות בשם הכנסייה בשעת משבר קשה זו של הקהילה היהודית. היה זה ניסיון לשקף לקהילה הקתולית, ולא לאפיפיור בלבד, את ההלם שהיכה ביהודים בכל מקום בעולם. במכתב, שנשלח “בשעה של מצוקה וייסורים בלב יהודֵי כל העולם”,22 תיארו הכותבים בפירוט מכאיב את שהתרחש ב־7 באוקטובר: “כ־1,200 אזרחים נטבחו… בהם נשים, ילדים ותינוקות, נכים וניצולי שואה. המחבלים התעללו בגופות, שרפו משפחות שלמות, אנסו נשים באכזריות וביצעו זוועות נוספות שהיד נרתעת מלכתוב… כ־240 גברים, נשים וילדים נחטפו… טבח זה היה המתקפה האיומה ביותר על יהודים מאז השואה. זה היה פוגרום במלוא מובן המילה, מן הסוג שכולנו קיווינו ששוב איננו אפשרי”.23

הכותבים הוסיפו וסיפרו כי למרבה האבסורד, בעיני חוגים מסוימים ה”אשמה בַּטֶבח ובמלחמה” מוטלת על היהודים עצמם, מה שליבה “זינוק עולמי במתקפות נגד יהודים… – כולל מעשי רצח, תקיפות פיזיות, איומים, הטרדות וונדליזם – [אשר] מסמנים את גל האנטישמיות הקשה ביותר מאז 1945”.24 הערכה חמורה זו – “גל האנטישמיות הקשה ביותר מאז 1945” – חשפה עד כמה עמוקה הדאגה בקרב היהודים. “מצב העניינים הזה מרעיד את האדמה מתחת לרגלינו”, הודו הכותבים. “אל האֵבל הכבד על החיים שנלקחו מתלווה תחושה של בדידות עמוקה, ואובדן האמון באפשרות של חיי חופש וביטחון … יותר מכול, האירועים מעלים בקרבנו חרדה גדולה באשר לעתידנו. התאריך 7 באוקטובר יישאר צרוב לעד בזיכרון היהודי”.25

מתוך המצוקה הזאת פנו הכותבים אל מאמיני הכנסייה הקתולית – “אחינו ואחיותינו הקתולים” – בבקשה לסולידריות. הם ציינו בהערכה שהאפיפיור פרנציסקוס ובישופים אחדים “חוזרים על התנערותם מאנטישמיות ומאששים את זכותה של ישראל להגן על עצמה” בהצהרות פומביות.26 הם גם ציינו כי הם “שותפים ליגונה של הכנסייה על האזרחים הפלסטינים… שנהרגו במלחמה על לא עוול בכפם” והפגינו אהדה כלפי כל הקורבנות החפים מפשע.27 ועם זאת, טענו, המצב “מתעלה מעל הפוליטיקה” ומחובתה של הכנסייה להציג עמדה מוסרית ברורה יותר. בפנייה ישירה כתבו: “אנו מבקשים מן הכנסייה לזכור את נחלת האבות שהיא חולקת עם היהודים ולא להיות מוּנעת מנימוקים פוליטיים, אלא מרוח ׳האהבה הרוחנית שבבשורה׳”28 – ציטטו מתוך ה”נוסטרה אטאטה” עצמה – ולא לדחוק מחויבות זו לשוליים “בשעת משבר”.

מה הם רצו בפועל מן האפיפיור? זה נכתב בבירור במכתבם: “אנו מבקשים מן הכנסייה לפעול כמגדלור של בהירות מוסרית ומושגית בלב האוקיינוס של מידע כוזב… להבחין בין ביקורת פוליטית לגיטימית על מדיניותה של ישראל… לבין שלילה מלאת שנאה של ישראל ושל היהודים; לאשש את זכותה של ישראל להתקיים; לגנות ללא סייג את הטבח שביצע חמאס, שנועד להרוג אזרחים רבים ככל האפשר, ולהבדיל בין טבח זה לבין אבדות האזרחים במלחמת ההגנה העצמית של ישראל, יהיו טרגיות וקורעות לב ככל שיהיו”.29 הם גם הפצירו בכס הקדוש “להושיט יד בהזדהות עם הקהילה היהודית ברחבי העולם, ברוח של… אחוות אחים כנה” – תוך אזכור דבריו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שתיאר את היהודים בתור העם שכרת ברית נצח עם אלוהים.30 ביסודו של דבר, השותפים היהודים לדיאלוג ביקשו במכתבם אישור לכך שהכס הקדוש מבין את האסימטריה שבמצב: שפעולותיו של חמאס אינן רק אפיזודה נוספת בסכסוך מתמשך, אלא מייצגות רצח עם אנטישמי, וכי היהודים אינם צריכים לחוש שהם עומדים לבדם אל מול הרֶשע הזה. נקודה בולטת הייתה טון המכתב, שהיה מכבד אך בהול – תחינה של חברים שמרגישים פגועים. נרמזה בו גם אכזבה מכך שהצהרותיו של האפיפיור עצמו עד כה לא עמדו בציפיות הללו. הכותבים ציינו ספציפית כי הם “מבינים שהכס הקדוש מבקש לקיים ניטרליות מדינית … מתוך שיקולים דיפלומטיים”, וכאמור הפגינו אהדה לכל הקורבנות החפים מפשע.31

3. ביקורת יהודית פומבית ותגובות בתקשורת

עומק הרגשות בהתכתבויות מסוג זה השתקף גם בביקורת שהובעה בפומבי.32 כך למשל, ריקרדו די־סייני, הרב הראשי של רומא, התייחס בעיתונות האיטלקית לקריאת האפיפיור לקהילה הבין־דתית הרחבה “להתפלל לשלום” בסוף אוקטובר 2023. הרב די־סייני הסכים כי אומנם חשוב וראוי להתפלל לשלום, אך בה בעת התריע כי “מן הראוי לחשוב אם להביט מעֵבר [למונחי הסכסוך] אין פירושו לרדד את ההבדלים ולהפוך את כל האנשים לשווים; אין ספק שבכל סכסוך… יש טובים יותר וטובים פחות. תפילה יכולה להפוך לאליבי… למתיחת קו ישר בלתי הולם, למחיקת ערכי מוסר”.33 הערה זו, שפורסמה ב”לה רפובליקה” (La Repubblica), כוונה ישירות נגד “ניטרליות פסולה” מצד הווטיקן. זה היה מקרה נדיר שבו רב בולט רמז כי גישת האפיפיור פרנציסקוס מסתכנת בסוג של רלטיביזם מוסרי – כשהיא מתייחסת לטבח טרור ולמִבצע צבאי הגנתי כאילו היו טרגדיות שוות ערך שיש להתאבל עליהן. די־סייני המשיך לבקר את הווטיקן בהזדמנויות רבות נוספות. בישיבה עם קבוצת דיאלוג קתולי–יהודי ברומא ב־16 בינואר 2025 הוא שב וטען שמלחמת ישראל–חמאס טענה במתח רב את יחסי היהודים–נוצרים, וביקר את האפיפיור על מה שכינה חוסר איזון מוסרי בהתייחסות לעימות. הוא הזהיר כי “ברגע הנוכחי בחיינו נדמה שהכנסייה נכנעת שוב לפיתוי לנתק את הקשרים עם היהדות”, ותיאר את גישתו של האפיפיור כ”תרעומת סלקטיבית”. הוא המשיך ואמר שאומנם “אפיפיור אינו יכול לחלק את העולם לילדים וילדים חורגים, ולכן הוא חייב לגנות כל סבל שהוא… זה בדיוק מה שהאפיפיור לא עושה”.

האב מרקו ניאבי, מנהל המשרד לדיאלוג אקומני ובין־דתי של הבישופות של רומא, דחה באותה ישיבה את ההאשמה כאילו האפיפיור מתעלם מסבלם של ישראלים: “אינני סבור שהאפיפיור אכן שותק בנוגע לזוועות של ימינו, ובכלל זה מתקפת חמאס והחטופים”, אמר והדגיש: “אינכם יכולים לבקש מאיתנו שלא להתענות גם איתכם וגם עם אחרים”. ניאבי ציין גם שביקורת על פעולותיה הצבאיות של ישראל אינה דומה להכחשת זכותה להתקיים או להגן על עצמה, אם כי הזהיר מפני רטוריקה שעלולה לגלוש לתעמולה אנטי־ישראלית או אנטי־יהודית. על אף המתחים, די־סייני חזר ואמר שהחיבור הבין־דתי מוכרח להימשך, ועמד על דעתו שאומנם “הדיאלוג נהרס למשך חודשים רבים”, אבל בעיני אנשים מאמינים “דיאלוג איננו ולא יכול להיות דבר טריוויאלי שאפשר פשוט לקטוע”.34

מחלוקת אחת, אולי החמורה ביותר עם הכנסייה הקתולית, התגלעה עקב חילוקי דעות תאולוגיים עם האפיפיור עצמו. ב־7 באוקטובר 2024 – שנה בדיוק לאחר מתקפת חמאס – פרסם פרנציסקוס מכתב אל הקתולים במזרח התיכון. במכתב, שבא לעודד קיום תפילות וצומות למען השלום, הוא הכניס מובאה מן הברית החדשה שעוררה מייד בהלה בחוגים היהודיים. הוא דיבר על “אויבנו האמיתי: רוח הרֶשע המעורר מלחמה, משום שהוא ‘רוצח מראשית’, ‘שקרן ואבי השקר’ (יוחנן ח, 44)”. הציטוט מהברית החדשה – “אַתֶּם מֵאֲבִיכֶם הַשָּׂטָן… הוּא רוֹצֵחַ הָיָה מֵרֵאשִׁית… וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר” – אולי היה עובר בלי לעורר תשומת לב אצל הקוראים הנוצרים, אבל אצל היהודים הוא הדהד בעוצמה מחרידה. על פסוק זה, שבו ישו פנה לקבוצת יהודים בתור בני השטן, נכתב כי “יש הטוענים שזהו הפסוק האנטישמי ביותר בברית החדשה”.35 במשך מאות שנים, פסוק 44 בפרק ח בבשורה על פי יוחנן ליבה את הבוז והאלימות של נוצרים נגד יהודים ושימש נשק בידי כמרים לתיוג כל היהודים כצאצאי השטן.36

מנקודת מבט קתולית דרשנית לשמה, ציטוט הפסוק המדובר יכול להתפרש כמליצה תאולוגית לתיאור השטן – “אבי השקר” – המייצר האולטימטיבי של מלחמה, שנאה ופילוג. אנשי הווטיקן ותאולוגים קתולים נוהגים לצטט פסוק זה בהקשרים נוצריים כלליים, וניתן לטעון שהם עושים זאת בלא כוונה מודעת לייחס את הפסוק ליהודים. הווטיקן מיהר להוציא הבהרה ששיקפה את ההיגיון הפנימי הזה, והצהיר כי בביטוי “רוח הרשע” התכוון פרנציסקוס באופן כללי לאויב האנושות כולה. אבל קו ההגנה הפנימי הזה חשף עיוורון היסטורי אצל הקתולים. במשך מאות שנים שימש כאמור פסוק זה עצמו כתחמושת בידי כמרים להשחרת היהודים פשוטו כמשמעו, וליבה אלימות ורדיפות. לשמוע אותו מהדהד במכתב מאת האפיפיור במהלך מלחמה מתמשכת סביב המדינה היהודית היה בעיני יהודים רבים בלתי נתפס. “יהיו כוונותיו של פרנציסקוס אשר יהיו, הוא עורר מרִבצה מורשת מסוכנת”, כתב פרשן יהודי אחד, והוסיף כי ציטוט הפסוק “יוצר רמיזה בלתי נמנעת: היהודים הם הסיבה לזוועה הזאת. הם ילדי השטן”.37 איתן שוורץ, חוקר יהודי, כתב במילים נחרצות כי מכתבו של האפיפיור היה “אסון ליחסים בין היהודים לנוצרים”.38 ד”ר אדם גרגרמן,39 חוקר יהודי מוביל בתחום יחסי יהודים–נוצרים, ציין שהמובאה מיוחנן “עוררה תדהמה ובלבול בקרב יהודים וקתולים” וכינה את העניין “תמוה” לאור “הרמות הגבוהות להטריד” של אנטישמיות גלובלית בעת הנוכחית.40

קשה להתייחס לתקרית זו כחוסר תשומת לב ותו לא. הציטוט פתח פצעים ישנים, ונראה שהוא “מאיים להסיג את עבודתם האינטלקטואלית של קודמיו [של פרנציסקוס] בחזרה לשנות ה־60 של המאה ה־20”.41 במילים אחרות, מובאה פשוטה אחת מן המקורות הייתה עלולה לחבל בעשרות שנים של הוראה קתולית, הטוענת בתוקף כי אלוהים אוהב את היהודים ולעולם אין להתייחס אליהם שוב כלא־אנושיים בהטפות נוצריות. כל התגובות הללו – של דיפלומטים ישראלים, של רבנים ושל שותפים יהודים לשיח – חושפות מכנה משותף: תחושה שהתגובה הקתולית לטראומה היהודית הייתה, לעיתים, רפה או דו־משמעית מדי. מנעד הביקורות היה מגוּון, מדיפלומטיוֹת – כגון שעמדתו של פרנציסקוס “ממצבת את הווטיקן” בתור מתווך על חשבון קריאה לטרור בשמו42 – ועד דתיוֹת – שגרסו כי השקפת העולם של האפיפיור היא כה אנטי־מלחמתית עד שהוא מתקשה להכיר במאבק ההגנה הצודק של ישראל.

במאמר דעה נוקב תחת הכותרת “הווטיקן מסכן את יחסיו עם העולם היהודי” טען פעיל יהודי איטלקי כי “סירובו של האפיפיור פרנציסקוס לגנות בתוקף את חמאס בתור ארגון טרור היה כישלון מוסרי”, והוסיף כי הוקעה מפורשת “הייתה מראה מחויבות רצינית למאבק פעיל באנטישמיות במקום גינויים שגורים ומעורפלים”.43 אותו כותב ציין גם שהווטיקן לא אימץ עד היום את הגדרת האנטישמיות של הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה (International Holocaust Remembrance Alliance – IHRA) – הגדרה שלפיה הכחשת זכותה של ישראל להתקיים היא צורה של אנטישמיות – וציטט נציג רשמי של הווטיקן שטען כי היא מיותרת.44 בהקשר של המתחים בעקבות 7 באוקטובר, השמטות כאלה זעקו לשמיים.

בדומה לכך, במאמר נרחב של ד”ר גרגרמן במגזין “טאבלט”, הוא כתב בצער כי “פרנציסקוס, למעֵט במקרים בודדים, מתעלם מאופי האיומים שעימם ישראל מתמודדת או ממזער אותם”. למרות מובהקותן של מטרות ההשמדה המוצהרות של קבוצות כגון חמאס, “הוא אף פעם אינו מכיר בכך ככוונה מפורשת לרצח עם”.45 גרגרמן ציין שפרנציסקוס מדבר תמיד על המלחמה במונחים כלליים, ושופט אותה על פי ההשלכות (ילדים מתים, אימהות אבלות) ולא על פי הסיבות שהביאו לקיומה.46 גישה זו, לדברי הכותב, “מייצגת באופן מוטעה את טיבו של הסכסוך ומציגה מצבים מורכבים ורבי ניואנסים בצורה פשטנית כדי שיתאימו להשקפותיו המוקדמות על מלחמות באופן כללי”.47 לשיטתו, השאיפה של האפיפיור לקדם את ההוראה הקתולית לקראת תאוריה של “שלום צודק” ראויה לשבח, אך התוצאה היא שהוא לא מציע “כמעט כל הדרכה מעשית או מוסרית במלחמת ישראל–חמאס הנוכחית”.48 גרגרמן מסיים באופן ענייני יותר, באומרו שפרנציסקוס “לא הביא בחשבון כלל את ההכרח בהגנה צבאית ולא בחן אם שנאת יהודים אנטישמית… מסתתרת מאחורי חלק מביטויי התוקפנות והרטוריקה נגד ישראל”.49 במילים אחרות, לנוכח התייחסותו של האפיפיור למלחמה כעוד סבב אלימות מצער ותו לא, נראה שהוא לא האמין שטבח 7 באוקטובר לובה בידי אותה אנטישמיות רצחנית אשר הכנסייה מכנה כיום “חטא נגד אלוהים”.

דוגמאות לניסיונות להמשיך בדיאלוג ולאשש אותו

לצד המתחים בדיאלוג שיפורטו להלן, נעשו מאמצים שונים – אם כי לא אחידים – לשוב ולאשש את עקרונות הסולידריות, הדיאלוג והכבוד ההדדי שאפיינו את הקשרים הבין־דתיים מאז ה”נוסטרה אטאטה”. יוזמות אלה לא יצאו ממרכז סמכות אחד, אלא התפזרו על פני קשת מגוּונת של שחקנים: הווטיקן, מוסדות קתוליים מקומיים ונציגים של ארגונים בין־דתיים. להלן נבחן כיצד התגלגלו המאמצים הללו בשלוש זירות עיקריות: הצהרות רשמיות של הנהגת הכנסייה, פעולות בשטח במסגרות חינוך קתוליות, ומפגשים מוסדיים בין מנהיגים יהודים לקתולים.

1. אמירות מאוחרות אך סמליות

כאמור לעיל, למעלה מ־400 רבנים ומלומדים יהודים, שתגובתו המדודה של הווטיקן על המלחמה הדאיגה אותם, שלחו ב־12 בנובמבר 2023 מכתב פתוח לאפיפיור פרנציסקוס וקראו לו “לגנות באופן חד־משמעי את הטבח שביצעו מחבלי חמאס” – שאותו הגדירו “פוגרום במלוא מובן המילה” – ולמתוח קו מפריד ברור בין פעולות חמאס לבין ההגנה העצמית הלגיטימית של ישראל. הם הסתמכו על ה”נוסטרה אטאטה” כדי להדגיש כי מתפקידה המוסרי של הכנסייה הקתולית להתייצב נגד דימויים אנטישמיים שצפים ועולים לנוכח זוועות שכאלה. ב־2 בפברואר 2024 השיב פרנציסקוס במכתב ל”אחיו ואחיותיו היהודים בישראל”, ובו הוקיע כל צורה של שנאת יהודים והגדירהּ “חטא נגד אלוהים”. הרב גיא אלאלוף, רב ישראלי אורתודוקסי, תיאר את המכתב כרגע משמעותי ביחסים בין היהודים לנוצרים: הוא העלה על נס את הידידות המתמשכת מאז ה”נוסטרה אטאטה”, הביע את הערכתו לאהדה של פרנציסקוס לעם היהודי, ועודד את הקוראים להבחין בין אי־הסכמות פוליטיות לבין המשכיות היחסים הבין־דתיים העמוקים יותר. אלאלוף הזכיר את דאגתו העקבית של האפיפיור לכל הקורבנות, ואת מכתבו פירש כאישוש החיבור שבין יהודים לקתולים.50 אחרים, לעומת זאת, ציינו שהמכתב לא נקב במפורש בשמו של חמאס. גבר החשש כי הרטוריקה של פרנציסקוס ממשיכה למסגר את ישראל וחמאס במונחים של סימטריה מוסרית.

2. פעולות של קתולים בשטח

ברמת השטח, מספר מוסדות קתוליים – בעיקר בארה”ב – אכן הביעו תמיכה ביהודים. אוניברסיטאות קתוליות גינו את האנטישמיות, יזמו כנסים בין־דתיים והציעו לסטודנטים יהודים הגנה מטעם המוסד. מאמצים אלה התקבלו בהערכה, אך לא פעם הצטיירו כאיים של אהדה בלב ים של אי־סדר מוסדי ושפה דו־משמעית.51 בניגוד לכך, האקלים הכללי בקמפוסים ממשיך להיות מאתגר. כך למשל, בסקר של ארגון הִלל נמצא שמאז מתקפת 7 באוקטובר, 83% מן הסטודנטים היהודים במכללות חוו אנטישמיות על בשרם או ראו אותה במו עיניהם.52 נתונים אלה מחדדים כי בקמפוסים רבים הסביבה עוינת דרך קבע, ומחווֹת התמיכה האקראיות במספר מוסדות עומדות בניגוד חריף למציאות היום־יומית של אפליה שחווים הסטודנטים היהודים. ממצאי הסקר מראים בבירור כי לצד המאמצים הראויים לציון באוניברסיטאות מסוימות, הגישה הכללית בקמפוסים הקתוליים – ואפילו החילוניים – רחוקה מלהכיר בעומק הטראומה שחוותה הקהילה היהודית או מלטפל בה.

3. מפגשים מוסדיים

פגישתו של האפיפיור פרנציסקוס עם ועידת רבני אירופה (Conference of European Rabbis) הייתה חשובה בסמליות שבה. אבל גם כאן התוכן היה מרוכך וממוגן, עם דגש על הדיאלוג ועל השורשים הנוצריים, ובלי להתעמת בפנים גלויות עם הקטסטרופה של 7 באוקטובר. אפילו בשעה שאירופה נשטפה בהפגנות אנטישמיות, האפיפיור לא היה מסוגל לגנות באופן נחרץ את האנטישמיות הדתית והאידאולוגית שליבתה אותן. על אף אזכור המילה “שלום” בעברית, שפתו של פרנציסקוס המשיכה להעדיף את השלום כרעיון מטפיזי במקום להביע הכרה בצורך להביס את כל מי שמהללים הריגת יהודים. ביהודים רבים המעורבים בדיאלוג הבין־דתי הוסיפה לקנן התחושה שהווטיקן מדבר במשלב הלא נכון – מופשט, מנותק, דיפלומטי – בשעה שהעולם היהודי טובע בייסורים קיומיים.53

עם זאת, עמדתו של הווטיקן לא הייתה רק דיפלומטית ומאופקת. היא גם שיקפה ביקורת מוסרית על הפעולות הצבאיות של ישראל בעזה, אשר אנשי מפתח בווטיקן ואף האפיפיור עצמו תיארו שוב ושוב כלא פרופורציונליות ופוגעות באזרחים רבים מדי. פרנציסקוס כינה את הפצצות חיל האוויר “אכזריות”, התעקש כי “טרור לא מצדיק טרור”54 וקרא להפסקת אש מיידית ולציות מוחלט לחוק ההומניטרי. בתוך המסגרת המוסרית האוניברסלית של הווטיקן, סבלם של האזרחים הפלסטינים דרש התייחסות שווה. אלא שניסיון זה ליצור איזון מוסרי הגביר תכופות את התסכול בקרב יהודים, שכן נראה היה שהוא ממקם את טבח 7 באוקטובר ואת מלחמת ההגנה של ישראל נגד חמאס באותה מסגרת ערכית.

ממדים דתיים ודיפלומטיים – נקודת המבט היהודית

את הקרע ביחסי קתולים–יהודים בעקבות מתקפות חמאס ב־7 באוקטובר אי אפשר לצמצם להבדלי מזג או למעידות רטוריות. הוא מעיד על פגמים עמוקים יותר – מבניים, דתיים והיסטוריים – שממשיכים לשרטט את קווי המתאר של מערכת יחסים בין־דתית זו. בעיני יהודים רבים, מנהיגי קהילות, מלומדים ואחרים, תגובת הכנסייה הקתולית חשפה יותר מכֶּשל תקשורתי; היא אותתה על שחיקה ביסודות המוסריים והתאולוגיים שהונחו בסבלנות רבה בעידן שאחרי ועידת הווטיקן השנייה. שלוש דאגות משולבות צצו ודרשו טיפול דחוף: הקושי של הכנסייה להפנים במלואה את החוויה היהודית של טראומה היסטורית; החלשה לכאורה של החיבור הדתי המיוחד בין יהודים לקתולים לטובת אקומניזם אוניברסלי; ועמדה דיפלומטית, שלנוכח האלימות האנטישמית המכוּונת נראתה – לפחות בעיניים יהודיות – מחויבת לניטרליות יותר מהיותה מחויבת לבהירות מוסרית. ועוד פרשנות הופיעה: שאולי לא מדובר בסוגיה פשוטה של דיפלומטיה או זהירות רטורית, אלא באימוצה של עמדה מוסרית מהותית. הדברים שנוסחו בלשון אתית אוניברסלית – בקשות לאיפוק, לשמירה על פרופורציות ולהגנה על אזרחים – שיקפו שיקול דעת קונקרטי בנוגע לסכסוך ולתפקידה של ישראל בו. מנקודת מבט זו, המתיחות נבעה לא מענייני סגנון, טון דיבור או איזון דיפלומטי; היא נבעה מתחושה שתגובת הכנסייה מגלמת הערכה מוסרית שעלולה למוטט את ההבחנה בין פעולה של אלימות אנטישמית מפורשת לבין הפעולה הצבאית שבעקבותיה. כך שחוסר ההסכמה נגע פחות לדיפלומטיה ויותר למסגרת המוסרית שבאמצעותה ניתן לפרש ולהעריך את ההתרחשויות.

כדי להבין את שורשי הסטייה הזאת עלינו למצב אותה בתוך מסגרת העבודה התאולוגית הרחבה יותר שעיצבה את החשיבה הקתולית מאמצע המאה ה־20 ואילך. אומנם, הכנסייה הקתולית חוללה מהפכה בתפיסתה לגבי העם היהודי והיהדות באמצעות “נוסטרה אטאטה”, אך היא מעולם לא הציעה אישוש תאולוגי מקביל למדינה היהודית. הווטיקן – ובהדרגה גם הזרמים הפרוטסטנטיים המרכזיים – רואים את הציונות ואת מדינת ישראל קודם כול מבעד לעדשה של תאולוגיית השחרור, אתיקה פוסט־קולוניאליסטית והשיח האוניברסלי בנושא זכויות אדם. כאשר ישראל מפעילה כוח צבאי, המנהיגים הקתולים והנוצרים הפרוגרסיביים לא מפרשים זאת כפעולה דתית יהודית שממוקדת בהישרדות הברית הקדומה או שנובעת מרגישות פוסט־שואתית. תחת זאת הם שופטים את הפעולות הללו דרך פרדיגמה מוסרית נוצרית, שמעניקה אינסטינקטיבית זכויות יתר לאנשים שבשוליים או לחסרי מדינה. לפיכך, הביקורת הפוליטית של הכנסייה על ישראל והזדהותה עם הפלסטינים נתפסות בעיני המנהיגים הקתולים לא כנסיגה לאנטי־יהדות, אלא כיישום עקבי ואפילו הכרחי של המחויבות הדתית הנוכחית שלהם לצדק. אלא שבעיני רבים בקהילה היהודית אותה מסגרת עבודה עצמה מייצרת תחושות של השוואה מוסרית מטרידה ביותר – התייחסות למדינה דמוקרטית ריבונית שעוסקת במה שהיא תופסת כמלחמת הגנה כאילו היא בת השוואה למתקפה מתוכננת של רצח המונים בידי ארגון טרור מוכר. בחלקים הבאים ינותחו שלושה ממדי מפתח של משבר זה – זיכרון היסטורי, פרטיקולריזם תאולוגי, ואיפוק דיפלומטי או ביקורת מוסרית – וזאת כדי להבין טוב יותר הן את מקורות התפכחותם של היהודים והן את האתגרים הניצבים כעת בפני עתיד ההידברות בין קתולים ליהודים.

1. טראומה היסטורית ואוניברסליות מוסרית

כבר מהרגע הראשון הושפעו התגובות היהודיות לזוועות שביצע חמאס מטראומה היסטורית קולקטיבית. ההשוואות לפוגרומים, לליל הבדולח ולשואה היו נטועות בזיכרון החי של פגיעוּת יהודית ושל האפשרות הנוכחת תדיר שהאלימות האנטישמית תתפרץ שוב.55 עבור היהודים זו לא הייתה עוד מלחמה אחת מני רבות – זו הייתה פעולה מכוּונת של טרור נגד יהודים, תזכורת למאות שנים שבהן הם שימשו שעיר לעזאזל פוליטי וסבלו משנאה דתית ומאידאולוגיות הקוראות להשמדתם. בניגוד לכך, התגובה הקתולית – בפרט מצד הווטיקן – נתפסה בקרב השומעים היהודים כחוסר רצון או חוסר יכולת להכיר בייחודיות הזאת. ההתייחסויות החוזרות ונשנות של האפיפיור ל”מלחמה כתבוסה”, “מלחמת עולם שלישית המתנהלת בחלקים” ו”קורבנות חפים מפשע בשני הצדדים”, יצרו אצל יהודים רבים תחושה של מחיקת האסימטריה בין קבוצת טרור הדוגלת ברצח עַם לבין אומה ריבונית המגינה על אזרחיה. כשטבח של 1,200 אזרחים, בהם ילדים וניצולי שואה, מקופל בתוך תפילות כלליות ל”שלום במזרח התיכון”, זה מאותת על רידוד של ההבחנות המוסריות. כפי שניסח זאת הרב ריקרדו די־סייני, תפילות אוניברסליות יכולות “להפוך לאליבי… למתיחת קו ישר בלתי הולם”.56 בעיני רבים בקהילה היהודית, רצונו של הווטיקן להתאבל על “כל הקורבנות החפים מפשע” עלול היה להתגלגל לצורה של רלטיביזם מוסרי אל מול רצח המונים אידאולוגי מכוּון. הימנעות הכנסייה מלקרוא לחמאס ארגון טרור באופן ברור ועקבי בהצהרותיה הפומביות – אפילו בשעה שגינתה את האלימות – העמיקה את התפיסה המעורפלת הזאת.

2. סדרי עדיפות תאולוגיים ושחיקת מושג הקשר “המיוחד והייחודי”

מאז ה”נוסטרה אטאטה” ביססה הכנסייה יחסים תאולוגיים ייחודיים עִם העם היהודי: קראה ליהודים “אחינו הבכורים”, הכירה בכך שהברית הקדומה איננה ניתנת לשינוי, והייתה מחויבת להתנגדות לכל צורה של אנטישמיות. אבל בעיני יהודים רבים, אחרי 7 באוקטובר נחשפה שחיקה מדאיגה במחויבות הזאת בפועל, גם אם לא בתאוריה. בהנהגת האפיפיור פרנציסקוס, הווטיקן קידם תאולוגיה של אחווה כלל־עולמית, במיוחד באמצעות מסמכים כגון ה־Fratelli Tutti (“כולם אחים”; איגרת מאת האפיפיור שהוקדשה לאחווה ולידידות החברתית).57 אף כי זהו חזון ראוי לשבח של סולידריות אנושית, היו יהודים שהתריעו כי הוא בא על חשבון הייחודיות של יחסי הקתולים והיהודים. ישנה תפיסה הולכת ופושטת כי היהדות נספגת בהדרגה לתוך האקומניות הכוללת, הווה אומר שהיהודים הם כעת רק שותף אחד מני רבים לדיאלוג, ולאו דווקא קרובי המשפחה הרוחניים של הכנסייה כפי שהיו עד כה. יתרה מזו, פעמים רבות השפה האוניברסלית של הכנסייה כמעט לא הותירה מקום למורכבות המסוימת שבה העולם היהודי מצא את עצמו, ובאופן פרדוקסלי נחוותה תכופות לא כמכילה אלא דווקא כמדירה את היהודים – משל הכריזה הכנסייה על אחווה כלל־עולמית שבפועל מותירה את היהודים מחוץ למעגל.

העמדה הרטורית של פרנציסקוס במהלך המלחמה בעזה – שהדגישה ניטרליות, סימטריה ודאגה הומניטרית – נתפסה אצל יהודים רבים לא רק כזהירה מבחינה פוליטית, אלא כחמקמקה מבחינה דתית. המכתב הפתוח של המנהיגים והמלומדים היהודים ניסח דאגה זו במפורש, ודחק באפיפיור שלא להניח ל”ניטרליות פוליטית” לטשטש את “האהבה הרוחנית” שהכנסייה רוחשת לעם היהודי. אלא שבראייה קתולית הסוגיה ממוסגרת אחרת. הסטטוס הפוליטי של מדינת ישראל לא נתפס כקטגוריה דתית כשלעצמה, אלא כחלק משיטה שהתפתחה אחרי ועידת הווטיקן השנייה, שמקפידה להבחין בין הברית המקראית לבין הריבונות המדינית המודרנית. מסמך משנת 2015 תחת הכותרת “אין האל מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו” (על פי האיגרת אל הרומים יא, 29) מבהיר זאת מפורשות, בציינו כי את קיומה של מדינת ישראל ואת האפשרויות הפוליטיות שלה “יש לראות מנקודת מבט שאינה דתית כשלעצמה”.58 בהמשך ישיר ל”נוסטרה אטאטה”, שהפכה על פיה את ההוראה הקתולית בעניין העם היהודי בלי לתמוך תאולוגית בציונות כמפעל מדיני, הכנסייה נמנעה במתכוון מלזהות כל מצב פוליטי או מיזם צבאי בימינו עם הבטחת הברית המקראית.59 זהירות זו משקפת זרם רחב יותר בתאולוגיה הקתולית הפוליטית בת זמננו, שמתנגד לקדש מדינות לאום ומעדיף לבחון אותן על פי עקרונות הדוקטרינה החברתית הקתולית.60

במקביל, בהנהגתו של האפיפיור פרנציסקוס, הפרשנות הקתולית לסכסוך הישראלי–פלסטיני עוצבה לאור חזון תאולוגי המושפע עמוקות מתפיסה של אי־שוויון עולמי וממודעות פוסט־קולוניאלית. ב־Fratelli Tutti מציג פרנציסקוס בעקביות את הסכסוך מבעד לעדשה של אי־צדק מבני ושאיפה להגנה על החלשים, בהדגישו את האחריות המוסרית של החזקים כלפי מי שנדחקו לשוליים.61 חוקרים של תקופת כהונתו כאפיפיור, כגון מאסימו פאגיולי ואוסטן אייברי, ציינו כי השקפת עולמו – שהתגבשה בסביבה לטינו־אמריקאית – נוטה אינסטינקטיבית לפרש משברים גאופוליטיים דרך אסימטריה של כוחות ומצוקתם של חסרי המדינה.62 בתוך מסגרת התייחסות זו, הפלסטינים נתפסים לא אחת כפגיעים מבחינה מבנית, ואילו ישראל מצטיירת כמדינה מערבית באופייה ובעלת צבא חזק. עקב כך המנהיגים הקתולים אינם תופסים את הקריאות להפסקת אש ולשמירה על פרופורציות ואת הביקורת על ההתנהלות הצבאית של ישראל כבגידה בפיוס הקתולי–יהודי; הם רואים בכך יישום עקבי של הוראת “המלחמה הצודקת” הקתולית והמחויבות העכשווית של הכנסייה לזכויות אדם, לצדק ולהגנה על חיי אזרחים.63

3. אילוצים דיפלומטיים מול בהירות מוסרית

סדר העדיפויות הדיפלומטי של הכס הקדוש – בפרט במזרח התיכון – משפיע זה שנים על עמדותיו הפומביות בנוגע לישראל. אבל בהקשר שאחרי 7 באוקטובר, יהודים רבים חשים שסדר העדיפויות הזה לקוי מבחינה מוסרית. סירובו של הווטיקן לכנות את חמאס ארגון טרור; קריאותיו הבהולות להפסקת אש, שאומנם כללו דרישה להחזרת החטופים, אך כרכו את שתי הדרישות זו בזו כך שנוצרה מראית עין של הקבלה מוסרית; וההתמקדות החוזרת ונשנית במשבר ההומניטרי בעזה בלי להדגיש בה במידה את הטראומה של הישראלים – כל אלה התפרשו אצל יהודים רבים כסימנים לכך שהכנסייה דואגת לרַצות מדינות בעלות רוב מוסלמי או לשמר את הדיאלוג עם הערבים הנוצרים יותר משהיא דואגת להגן על חייהם וכבודם של יהודים. בישראל נתפסה עמדתו של האפיפיור כהתבדלות, שעוררה לא רק אכזבה אלא גם זעם. פקידים בכירים האשימו אותו ב”מוסר כפול” וב”התעלמות מאכזריות חמאס”. הוגי דעות יהודים, אפילו בעלי מחויבות עמוקה לנושא הבין־דתי, הזהירו שהכנסייה מעמידה בסכנה את כל מערכת היחסים שלה עם העולם היהודי, והרב הראשי של רומא אמר בפומבי שגישתו של פרנציסקוס לוקה בדו־משמעות מוסרית.

בד בבד ניתן לטעון שהמתיחות לא נבעה מדיפלומטיה בלבד, אלא מפרשנות מעמיקה יותר בדבר אופי המלחמה עצמה בקרב חלקים מסוימים בכנסייה הקתולית. זה ניכר למשל במכתב שנשלח ב־21 בדצמבר 2023 מ”המכון הישועי של דרום אפריקה” (Jesuit Institute South Africa – JISA) אל הרב וורן גולדשטיין, הרב הראשי של המדינה. המכתב נכתב אחרי שגולדשטיין נזף בפומבי באפיפיור פרנציסקוס והאשים אותו בהכחשת הזכות המוסרית של ישראל להגנה עצמית, ואפילו השווה אותו לאפיפיור פיוס ה־12 בזמן השואה. בתשובתו הביע המכון הכרה בייסורים שעוברים על העם היהודי בעקבות 7 באוקטובר ומיקם את תגובתו בהקשר של מורשת הפיוס בין הקתולים ליהודים מאז ועידת הווטיקן השנייה. המכתב הגן על פרנציסקוס והזכיר את האבל המוצהר שלו על קורבנות מתקפת חמאס, פגישותיו עם משפחות חטופים ומחויבותו המתמשכת לדיאלוג בין ישראלים לפלסטינים. במקביל הובלטו במכתב תקריות מסוימות בעזה – כולל הרג אזרחים במתחם של כנסייה וגרימת נזק לתשתיות בבעלות נוצרית – כהוכחה לכך שדאגתו של האפיפיור נתונה לכל הקורבנות החפים מפשע. המכתב דחה את השוואת 7 באוקטובר לשואה בטענה שאיננה הולמת מבחינה היסטורית ומוסרית, הגן על הדימוי של האפיפיור פיוס ה־12, והדגיש כי יש להבדיל בין אנטישמיות – הראויה לגינוי חד־משמעי – לבין ביקורת פוליטית על מדיניות ישראל. הוא גם קרא למנהיגי דת להתנגד לכל צורה של אלימות קיצונית – אם של ג’יהאדיסטים, אם של צלבנים ואם של לאומנים – ולשאת באחריות משותפת לתיקון עולם. המכתב הסתיים באישוש המחויבות להמשך שיתוף הפעולה היהודי–קתולי.64

דוגמה שנייה היא זו של הכומר דוד נויהאוז, שפירש את המלחמה לא רק כתגובה על 7 באוקטובר, אלא כרגע שחשף שסעים מבניים ומוסריים עמוקים יותר בתוך החברה הישראלית ובהקשר הרחב של הסכסוך.65 להשקפתו, האירועים זעזעו את הנחות היסוד הישראליות – ביניהן האמונה בצה”ל כצבא בלתי מנוצח ובמדינה כהבטחה של ביטחון קבע ליהודים אחרי שנים של רדיפות – ובמקביל העצימו את הפילוגים החברתיים מבית. הוא טוען שהמלחמה טשטשה קווי מדיניות ארוכי שנים, בייחוד בעניין הרחבת השליטה הישראלית בגדה המערבית והגבלת הזכויות של האזרחים הפלסטינים של ישראל, וגורס שהתפתחויות אלה לא קשורות דווקא להתנהלות בזמן מלחמה, אלא מייצגות המשך של מסלולים פוליטיים קיימים. מנקודת מבט זו, הנרטיבים בתקשורת הישראלית הבליטו את הקורבנוּת הלאומית באופן שנתן לגיטימציה לפעולה צבאית נרחבת בעזה בלי להקדיש התייחסות הולמת לסבל האזרחים הפלסטינים. הסכסוך נתפס אפוא לא רק כעימות בין ישראל לחמאס, אלא כמאבק בסיסי יותר בין התנועה הלאומית היהודית־ישראלית לבין זו הפלסטינית, מאבק ששורשיו נעוצים במאבקי כוח היסטוריים שהתקיימו עוד לפני היות חמאס. בתוך מסגרת זו הוא מטיל ספק בתמיכה הפוליטית האמריקאית הבלתי מותנית בישראל, ומדגיש את הצורך להבחין בין אנטישמיות לבין ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל.

כשמתבוננים בחילופי דברים אלה יחד, הם ממחישים כי המחלוקת משקפת פרשנות מוסרית ודתית מהותית של הסכסוך – כזאת שממסגרת את המלחמה קודם כול מבעד לעדשה של דאגה הומניטרית אוניברסלית ואתיקה בין־דתית, יותר משהיא נוקטת שפה של הגנה עצמית קיומית, שאפיינה את רוב התגובות היהודיות. עם זאת, הצגת 7 באוקטובר כחלק מדינמיקות היסטוריות ומבניות רחבות עלולה להקהות את הייחודיות המוסרית של הטבח עצמו: פעולה אנטישמית אלימה, מוּנעת ממניעים אידאולוגיים, שכוּונה נגד אזרחים. גישה כזאת עשויה לטשטש את ההבחנה בין טרור מתוכנן מראש לבין התגובה הצבאית של מדינה ריבונית עליו, ככל שתהיה התגובה עצמה שנויה במחלוקת. עקב כך היא עשויה להעריך בחסר את העובדה שבעיני יהודים רבים המלחמה אינה ניתנת לצמצום לאסימטריה של כוחות או לוויכוחים פוליטיים. היא נחווית אצלם כתקיפה ישירה של הקיום והריבונות היהודיים – תקיפה שאי אפשר לפרשה כראוי בלי להכיר בכוונה המפורשת של רצח עם שעמדה ביסודה.

סיכום: האמון שנסדק – התפכחות היהודים בעניין הכנסייה הקתולית אחרי 7 באוקטובר

החודשים שאחרי 7 באוקטובר 2023 לא רק העמידו למבחן את יחסי הקתולים והיהודים; הם חשפו את השבריריות שלהם. קהילות יהודיות ברחבי העולם התבוננו במוסד שראו בו בעל ברית איתן, וכעת נראה מחויב ללא פשרות לתאולוגיה הפציפיסטית שלו – עמדה שהתנגשה עם ציפיות היהודים והותירה את הכנסייה משותקת לכאורה בין המחויבות האוניברסלית שלה ובין המציאות הגאופוליטית המסוימת של המשבר. תגובת הווטיקן לטבח – שהתאפיינה בשתיקה, בלשון מכובסת ובתשוקה לניטרליות – נחוותה אצל יהודים רבים לא כרגישות נוצרית אלא ככשל מנהיגותי מוסרי. בה בעת המשיכה הכנסייה להפגין הזדהות עם כל קורבנות העימות, כשהיא מציגה את עצמה כמי שניצבת לצד כל סבל אנושי ולא נוקטת צד במשחק הפוליטי. אבל היו מי שבעיניהם הבעיה הייתה לא רק התעקשותו של הווטיקן על ניטרליות דיפלומטית, אלא גם מה שתפסו כביקורת מרומזת בכמה הצהרות של הכנסייה בדבר חוסר הפרופורציה בתגובתה הצבאית של ישראל. זה העמיק את התסכול בקרב היהודים ואת תחושתם שהכנסייה לא הפנימה את חומרתה המוסרית של מתקפת חמאס. זה עשרות שנים נתפס הדיאלוג הקתולי–יהודי כאחד מסיפורי ההצלחה התאולוגיים והדיפלומטיים הגדולים, בעקבות ועידת הווטיקן השנייה. הצהרת ה”נוסטרה אטאטה” ודורות של מנהיגים שהסתמכו עליה היו אמורים לגבש קשר אמיץ של אמון הנטוע בחרטה היסטורית ובפיוס תאולוגי. אבל כשהאמון הזה היה נחוץ יותר מתמיד, הוא קרטע. תחושת הגורל המשותף פינתה את מקומה להצפה של ערפל מתעתע.

אין ספק שאירועי סוף 2023 ותחילת 2024 חשפו משהו עמוק יותר ומטריד יותר: את גבולות יכולתה התאולוגית והרגשית של הכנסייה לעמוד לצד היהודים לנוכח האלימות האנטישמית בת זמננו, בייחוד כשאלימות זו היא חלק מסבך פוליטי. אוצר המילים המוסרי הנוכחי של הווטיקן – שהתעצב בהשפעת אהדה לגישות פוסט־קולוניאליסטיות, נטיות פציפיסטיות ומגמת “הדרום הגלובלי” – הותיר אותו ללא כישורים לטפל במציאות של פגיעוּת יהודית מודרנית. יתרה מזו, לעיתים קרובות הרטוריקה האוניברסלית של הכנסייה לא מצליחה להסביר את הנסיבות ההיסטוריות והקיומיות המסוימות שאופפות את העולם היהודי. עקב כך, מה שאמור היה להיות שפה מוסרית מכילה נתפס לפעמים אצל יהודים באופן פרדוקסלי כשפה שמדירה אותם – כזו שמציירת חזון של אחווה כלל־עולמית, אשר בפועל לא נראה שהוא מקיף את מלוא החוויה היהודית. אכן, הוועדות הבין־דתיות נותרו על כנן. הצהרות פורסמו. ישיבות התקיימו. אבל הסממנים החיצוניים הללו מכסים על קרע פנימי. האמון היהודי בכנסייה הקתולית עבר טלטלה – לא בשל אי־הסכמות בעניינים פוליטיים או דתיים, אלא בשל תחושת נטישה ברגע של טראומה קהילתית נוקבת. אותם מוסדות עצמם שבעבר ייצגו את עמודי התווך של הפיוס הקתולי–יהודי נראים כעת חלולים ושבריריים.

עתיד הדיאלוג הקתולי–יהודי נותר לוט בערפל. אבל ליהודים, כפי שהובהר במכתב שנשלח לאפיפיור, יש כעת ציפיות חדשות. כבר אין מקום לאוניברסליות מעורפלת או לדיפלומטיה שקטה, שמכסה לא פעם על ביקורת עמוקה כלפי ישראל בשעה שחיי יהודים מוטלים על הכף. הסולידריות חייבת להיות מיידית, ספציפית וחד־משמעית מבחינה מוסרית. השותפים היהודים ימשיכו להשתתף בדיאלוג הבין־דתי, אך רבים מהם יעשו זאת מתוך ריאליזם חדש ומפוכח: עשורים של התקדמות בין־דתית, משמעותיים ככל שיהיו, אינם מבטיחים גינוי ברור ותקיף בשעת הצורך. הפצעים שהותירה מתקפת 7 באוקטובר אולי יגלידו עם הזמן, אבל השאלות שהעלתה בקרב יהודים רבים – בדבר מגבלות האהדה הנוצרית, האסימטריה התאולוגית התמידית וכנותה של הידידות המוסדית – לא יישכחו במהרה. עקב כך, היחסים בין יהודים לנוצרים, שנראו בעבר חיוביים להפליא, עומדים כעת על קרקע לא יציבה.

***

בשעה שהכנסייה הקתולית נכנסת לעידן של אפיפיור חדש, עתיד היחסים בין היהודים לקתולים עדיין לא ברור לגמרי. הקרע שיצרו אירועי 7 באוקטובר חשף כאמור את שבריריות האמון שנבנה בקפידה במשך עשורים של דיאלוג בין־דתי, והשאלה כיצד תנווט האפיפיורות החדשה את הרגע הנוכחי עודנה פתוחה. הרבה יהיה תלוי בשאלה אם האפיפיור לֵאו ה־14 – הידוע במחויבותו לחיבור בין־דתי – יאשש בבהירות מחודשת את העקרונות המוסריים והתאולוגיים שנקבעו ב”נוסטרה אטאטה”. הרגע הנוכחי מעורר הן תקווה והן חשש. האתגר של הנהגת האפיפיורות החדשה יהיה להוכיח שחמלה אוניברסלית איננה צריכה לבוא על חשבון אחריות היסטורית. הווטיקן יצטרך לנסח חזון מוסרי שידע להכיר בפגיעות ההיסטורית הייחודית של העם היהודי ובדאגות הביטחוניות של המדינה היהודית, ובמקביל ליצור מרחב לחשיבה ערכית מעמיקה ואפילו לביקורת על קווי מדיניות ספציפיים. במילים אחרות, המשימה תהיה לעבור ממסגרת שרואה בפשטות בכל מלחמה כשל מוסרי, לכזאת שמסוגלת להכיר בהכרח הטרגי בהגנה עצמית תוך שהיא ממשיכה לדגול בדרישות האתיות של איפוק וקבלת אחריות. אף כי התפתחויות אלה נוגעות במישרין לדיאלוג היהודי–נוצרי במובן הרחב של המילה, קצרה היריעה מלפרט אותן בעבודה זו, שהושלמה לפני חילופי האפיפיורים. היות שאירועים כאלה הם מטבעם רצופי שינויים, אין אפשרות להציע כאן ניתוח מקיף של השלב החדש הזה.

PreviousNext