כפי שהוצג בסקירת הספרות, אירועי 7 באוקטובר 2023 סימנו נקודת מפנה ביחסים הבין־דתיים בין היהודים לנוצרים. המתקפה האכזרית של חמאס והמלחמה שפרצה בעקבותיה עוררו קשת רחבה של תגובות בקהילות הנוצריות – מהבעות סולידריות וחמלה ועד מה שנראה כשתיקה, אמירות דו־משמעיות או התרחקות אידאולוגית. פרק זה חוקר את ההשלכות רבות הפנים של 7 באוקטובר על הדיאלוג היהודי–נוצרי על ידי בחינת מספר נושאים קשורים שעלו מתוך הראיונות:
- התפכחות רגשית והערכה מחודשת
- תמורות אידאולוגיות ומסגור מחדש פוסט־קולוניאליסטי
- ביקורת מוסדית ותאולוגית
- חוסנם של קשרים שנבנו לאורך השנים
- דרכי חיבור שונות: פוליטיות או אתיות
- המשך הדיאלוג או פקפוק בנחיצותו
- תגובות האוונגליסטים
במבט כולל, הנושאים הללו חושפים הן את שבריריותו והן את חוסנו של הדיאלוג היהודי–נוצרי בעת של משבר עמוק. אירועי 7 באוקטובר שימשו רגע של התבהרות, החושף מתחים תאולוגיים בלתי פתורים, סדרי עדיפויות אתיים מנוגדים ואת המגבלות של סולידריות מוסדית – ובה בעת הם גם מציעים פתחים חדשים לחשבון נפש כן, לכיול מחדש ואולי אף להתחדשות.
1. התפכחות והערכה מחודשת
אחרי המתקפה שררה תחושת התפכחות חריפה במיוחד, וזו תפסה חלק משמעותי בעיצוב הטון והכיוון של המעורבות הבין־דתית באותו זמן. התפכחות זו נשמעה בבהירות רבה מפי מספר דמויות בולטות בקהילה הבין־דתית היהודית. הרב פסח ווֹליצקי, שעד דצמבר 2023 שימש מנהל בפועל של המרכז להבנה ושיתוף פעולה יהודי–נוצרי (Center for Jewish-Christian Understanding and Cooperation – CJCUC), ביטא את תסכולו במילים בוטות: “הייתי מאוכזב מאוד מתגובות הנוצרים על 7 באוקטובר. בארבעים השנים האחרונות ראינו תנועה גדלה והולכת של תמיכה נוצרית בישראל… ובאופן כללי הם שתקו. זאת אכזבה קשה”. דברים ברוח זו אמר גם הרב נועם מרנס, ראש תחום קשרים בין־דתיים ב־AJC; הוא מתח ביקורת על שותפים לפעילות הבין־דתית שלתפיסתו “לא הבינו את העניין אינסטינקטיבית”, וחלקם עברו מהר מדי לקריאות להפסקת אש או לדיון בגורמי עומק בלי להכיר תחילה בהיקף העצום של המתקפה נגד ישראל.
חלק מהפעילים היהודים בתחום נפגעו רגשית מהשתיקה של עמיתיהם, כפי שתפסו זאת, וזה הביא אותם לבחון מחדש את כל המעורבות שלהם בנושא. יסכה הרני – חוקרת נצרות ופעילה בתחום החינוך הבין־דתי – תיארה את התקופה כמייאשת ביותר, עד כדי כך שהיא פרשה זמנית מכל פעילות בין־דתית. ובכל זאת, כשחשבה על כל מה שלמדה מ־7 באוקטובר, אמרה הרני: “אז אולי הלֶקח שלי הוא לקחת את הרגעים העצובים ולהפוך אותם להזדמנות, הזדמנות להיפגש. גם זה לקח. פעם הייתי אומרת, בואו לא נלך לקיצוניות. עכשיו אני הולכת לקיצוניות. אין ברירה”. מה שהיא מציעה הוא לשנות כיוון ולמקד את הדיאלוג דווקא באירועים הכואבים – רגעים של פגיעות וצער שמשותפים לכולם – כאמצעי לטיפוח אמפתיה, דבר שעד אז היא לא החשיבה כהיבט מרכזי בגישה שלה. התפתחות השקפה זו גם השפיעה על עבודת ההתנדבות הקבועה שלה בהוספיס שבו מאושפזים יחדיו חולים סופניים יהודים, נוצרים ומוסלמים. בהקשר האנושי והעמוק הזה, בצל חולי ומוות, הרני הייתה עדה להזדמנויות לא צפויות לשיח משמעותי הסובב סביב חמלה, כבוד וקדושת החיים. אף כי פרשה מהפעילות, היא ממשיכה לאשש את התכלית המהותית של המעורבות הבין־דתית: להפגיש אנשים משני צידי המחלוקת ולטפח כבוד והבנה הדדית, גם כשהתהליך רצוף קשיים.170
גם אסתר־מרים וגנר סיפרה על שינוי בדינמיקה בדיאלוג היהודי–נוצרי. “בעבר ליהודים ולנוצרים היה הרבה יותר קל לדבר זה עם זה”, הסבירה. “היום הרבה נוצרים מתקשים מאוד להיפגש עם חברים בקהילה היהודית ולדבר, כי אפילו בשבילם המלחמה בעזה תמיד נוכחת כמו פיל בחדר”. במכון וולף, הפועל כאמור בבריטניה, הבינו את המשקל הרגשי והפוליטי הטמון בתקופה זו ומיהרו לתת מענה בצורת כינוס פנלים לדיוני חירום, שבהם ישבו יחד מנהיגים יהודים, נוצרים ומוסלמים לטפל במשבר המיידי ולמנוע מתחים אפשריים בתוך החברה הבריטית. מעֵבר למאמצים המיידיים האלה, וגנר דיווחה שהמכון השיק פרויקט מחקר ללמידת ההשפעה ארוכת הטווח של 7 באוקטובר על היחסים הבין־דתיים – כולל בין יהודים לנוצרים. היעד הוא להעריך היכן היחסים נסדקו, היכן הדיאלוג נמשך ואילו תובנות אפשר להעלות הן מן המענים המוצלחים והן מן המוצלחים פחות. נקודה מעודדת היא שווגנר הייתה עדה לגל של עניין מאנשים שקודם לכן לא היו מעורבים בפעילות בין־דתית, מה שמרמז שאפילו בעיצומו של משבר יכולות להופיע אפשרויות חדשות לדיאלוג.
כשבוחנים את ביטויי התסכול הללו יחד, הם משקפים ציפיות רבות שנים לסולידריות, שנבנו במהלך עשורים של שיח יהודי–נוצרי ותמיכה נוצרית גוברת בישראל. השתיקה לכאורה – או ההתמקדות המיידית בסבלם של הפלסטינים בלי לגנות נחרצות את האלימות הראשונית – עוררו בקרב מנהיגים יהודים רבים תחושות של בגידה והתנכרות מצד עמיתיהם הנוצרים. בה בעת חשוב לציין שתחושות אכזבה מקבילות עלו בקרב השותפים הנוצרים, ומן הסתם גם המוסלמים, שהרגישו תכופות כי עמיתיהם היהודים אינם מוכנים להכיר בסבל של הפלסטינים עקב המלחמה. גם אם ניתן לחשוב שציפיות אלה אינן במקומן או שהן אסימטריות, בכל זאת הן עיצבו את הדינמיקה של הדיאלוג. הטענות לחוסר אמפתיה מצד השותפים היהודים שבו ועלו בהרבה ראיונות והקשרים, והעידו שתחושת ההתפכחות לא הייתה חד־צדדית כי אם הדדית, מה שמסבך עוד יותר את המאמצים לכונן יחסי אמון ומעורבות משמעותית.
עם זאת חשוב לציין שהתגובות הנוצריות לא היו עשויות מקשה אחת. כמה וכמה קהילות ומנהיגים נוצרים הביעו הזדהות וחמלה בעקבות הטבח. אדם גרגרמן, פרופסור ללימודי יהדות ומנהל שותף במכון ליחסי יהודים–קתולים באוניברסיטת סנט ג’וזף – ויהודי בעצמו – דיווח שמתקפת 7 באוקטובר נהייתה נקודת עניין בשיחות הבין־דתיות בימים אלה. בכינוס השנתי של “מועצת המרכזים ליחסי יהודים–נוצרים” (Council of Centers on Jewish-Christian Relations – CCJR) הוקדשו שלושה מתוך ארבעה מושבים לסוגיות בנושא זה, כולל הטראומה של הקהילה היהודית ותגובת המוסדות – בפרט של הווטיקן. גרגרמן ציין כי מתנהל שיח משמעותי בקרב עובדי התחום הבין־דתי, אך מתח ביקורת כלפי מה שתפס כתגובה מאוחרת ולא מספקת מצד הווטיקן, והדגיש את המתיחות המתמשכת בתגובות המוסדות הנוצריים כלפי ישראל. אך היו גם קולות שהעבירו מסרים של תקווה. כפי שהוזכר בפרק הקודם, הרבָּה רורי פיקר נייס הדגישה שהנרטיב של נטישה אינו משקף את מלוא קשת החוויות. היא נזכרה שזמן קצר אחרי האירוע, “המון קהילות שונות… יצרו קשר כדי לומר, ‘אני כאן בשבילך. מה את צריכה?'” מחוות אלה היו מגוּונות, מהצהרות רשמיות של תמיכה בעם היהודי ובישראל ועד למסרים אישיים יותר של אכפתיות ואהדה. בדומה לכך, הרב ג’סטוס בירד שיתף שהוא קיבל מסרים ישירים ממנהיגים נוצרים בכירים – בהם ארכיבישופים וקרדינלים – שלעיתים קרובות לֻווּ בתפילות לשלום ובהכרה בכאבה של הקהילה היהודית, נוסף על דאגה להשלכות ההומניטריות הנרחבות של הסכסוך.
2. תמורות אידאולוגיות ומסגור מחדש פוסט־קולוניאליסטי
כפי שראינו בפרק הסקירה, בעשורים שאחרי השואה יצאו הכנסייה הקתולית וקהילות נוצריות נוספות בתוכנית פיוס שאפתנית, שבמרכזה עמדה הצהרת ה”נוסטרה אטאטה” בוועידת הווטיקן השנייה ב־1965. ד”ר כרמה בן יוחנן – היסטוריונית וחוקרת התאולוגיה המודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים, המתמחה בדיאלוג בין־דתי ותוך־דתי בין נוצרים ליהודים – סבורה ששינוי זה סייע לפרק תאולוגיות אנטישמיות מקובעות ופינה מקום לרוח של כבוד הדדי. היא מציינת כי “הם [הקתולים] רצו… להיפטר מהמסורת הנוצרית של אנטי־יהדות” ולטפח קשרים אמיצים וארוכי טווח עִם העם היהודי. עם זאת, חלק מהמרואיינים מציינים שינוי בולט לעין בנוף האידאולוגי של ימינו. מסבירה בן יוחנן: “בהתחלה הדיאלוג היהודי–נוצרי היה יוזמה של הנוצרים הליברלים. אבל היום הנצרות הליברלית פנתה פנייה חדה לכיוון פוסט־קולוניאליסטי… הם [הנוצרים הליברלים] לא נותנים מקום לרגישויות של היהודים כפי שעשו בעשורים הקודמים”. היא הדגישה שהרבה נוצרים פרוגרסיבים – ואולי אפילו האפיפיור פרנציסקוס – רואים בישראל כוח קולוניאליסטי, וטענה: “אני לא חושבת שהוא [פרנציסקוס] מתעניין במיוחד במהותה של הציונות או במורכבות של ההיסטוריה של ישראל. אני גם חושבת שהאנטישמיות היא מבחינתו פשוט בעיה שהכנסייה כבר התגברה עליה, לא משהו שדורש התייחסות חוזרת ונשנית. הסוגיות של גזענות וקולוניאליזם מעסיקות אותו הרבה יותר”. בן יוחנן ציינה שלאור הרקע הדרום־אמריקאי של פרנציסקוס, “המצפון ההיסטורי שלו לא נמצא באותו מקום כמו זה של האפיפיורים הקודמים, שבאו מרקע מערבי… הוא לא בהכרח תופס את היהדות ואת ההיסטוריה היהודית כמו קודמיו”. לשיטתה, האוריינטציה הפוסט־קולוניאליסטית שלו, שמקורה בדאגה לקהילות השוליים של “הדרום הגלובלי”, מעצבת את גישתו לסכסוך הישראלי–פלסטיני.
כמפורט לעיל, תגובת הווטיקן על אירועי 7 באוקטובר משכה ביקורת חריפה מצד מספר אינטלקטואלים ומנהיגים יהודים. הרב ריקרדו די־סייני, הרב הראשי של רומא, הגדיר את המצב “משבר ביחסים” ותיאר את ה”ניטרליות לכאורה” של האפיפיור פרנציסקוס כשקילות מוסרית בין הטרור של חמאס להגנה העצמית של ישראל. די־סייני מתח ביקורת גם על רמיזתו של האפיפיור כי פעולותיה של ישראל עשויות להיחשב לרצח עם. יתרה מזו, הוא האשים אותו שהוא מאמץ סגנון של הטפה משווה ש”לא צריכה להיעשות”, שלפיה “היהודים… היו הרעים” ואז “הגיע מי שהיה טוב”. די־סייני הביע צער על השימוש שעשה האפיפיור ב”צורת הטפה שיש להימנע ממנה”. הד לתחושות אלה נמצא בדבריו של פרופ’ גרגרמן, שהכריז: “יש לי ביקורת חריפה כלפי הווטיקן. הם לא הגיבו כפי שניתן היה לצפות מכנסייה שאומרת ‘אכפת לנו מאוד מהביטחון של יהודים'”. הוא מסביר שלאפיפיור פרנציסקוס היו בעבר “השקפות בעייתיות מאוד בנוגע למלחמה ולשימוש בכוח”, וטוען שסירובו להבחין בין תוקף למותקף נבע מהתנגדות למלחמות באופן כללי, ולא מהערכה מדויקת של ההקשר. הוא ייחס את עמדתו של פרנציסקוס לגישה “אידיאליסטית מדי” לאלימות ולמלחמות, והוסיף: “אינני סבור שהמניעים שלו [היו] רעים, אבל אני מותח ביקורת קשה על האופן שבו מתקבלות החלטות בנוגע לאלימות ומלחמה… אני ממש מאוכזב מהמענה שנותן הווטיקן לאנטישמיות השואפת להשמדת יהודים”. רבים מעמיתיו הקתולים של גרגרמן הביעו גם הם אכזבה וציינו, כפי שהוא מנסח זאת, כי “אכפת להם מהאנטישמיות, ורובם מרגישים שהוא לא עשה עבודה טובה בעניין הזה”.171
גם הרב מרנס סבור שהאפיפיור פרנציסקוס ראה את הסכסוך דרך “הבנה מתפתחת של המלחמה” ו”ביקורתיוּת יתר על מלחמות באשר הן”, שאותן פירש באופן נרחב כתבוסה מוסרית. “אני בטח לא הראשון שאומר לך את זה”, אמר מרנס. “עבורו מדובר בסוגיית המלחמה הצודקת יותר מאשר בעם היהודי”. הרב אברהם סקורקה, שניהל באופן אישי שיחות בין־דתיות עם פרנציסקוס, תרם עוד נקודת מבט לגבי האפיפיור: “הוא לא מרושע. הוא חבר – באופן אישי, אני יודע את זה. אבל כשהוא השתמש במונח ‘רצח עם’, זה היה הרסני. הוא ראה את עצמו כחסר פניוּת, אבל בעינינו הוא נכשל בהבנת הטראומה שלנו”. הרב דוד רוזן, רב אנגלי־ישראלי נודע ופעיל שלום בין־דתי, לשעבר הרב של אירלנד, אמר שהאפיפיור פרנציסקוס “הציב משוואה בין המתקפה המרושעת של חמאס לתגובה הלגיטימית והמתבקשת של מדינת ישראל להגנה עצמית”, ותיאר את המשוואה הזאת “הקְרָבה גדולה” של הדיאלוג. גם הוא, כמו מרואיינים אחרים, מפרש זאת כשיקוף של הראייה הרחבה של פרנציסקוס, שכן “זה מתקשר לתפיסת העולם שלו, הוא אף פעם לא מבקר את רוסיה. תמיד מבקר את ארה”ב”, ונטוע ב”סולידריות עם העולם השלישי שמקורה ברקע הארגנטינאי ובמעורבות הפוליטית־חברתית שלו”. רוזן מציין שתשובת הווטיקן על המכתב שקיבל ממנהיגים ישראלים “לא הייתה מספקת”,172 ומוסיף שזה היה יכול לסכן את הדיאלוג בטווח הקצר, כולל פגישה שתוכננה לחודש מאי באותה שנה. רוזן גם עמד על ההבדל בין פרנציסקוס לקודמו, האפיפיור בנדיקטוס ה־16, ותיאר את פרנציסקוס כשיטתי פחות ומוּנע יותר מקשרים אישיים. “הוא באמת אוהב יהודים”, העיר, “ויש לו ידידי אמת. הוא לא אוהב את ישראל, אבל זה קשור להשקפות שלו על ארה”ב”.
הביקורת גלשה מן האפיפיור המנוח למנהיגים קתולים אחרים. די־סייני ציין במיוחד את הקרדינל רבאסי, בכיר איטלקי בכנסייה הקתולית וחוקר מקרא, בשל התייחסויותיו ל”נקמת למך”, שאותן הוא פירש כהחייאה של “רעיון היהודי הנקמן והרשע”. הוא הדגיש גם את ההתנהגות הרב־משמעית של הפטריארך של ירושלים, כגון עטיית כאפייה בשעת מיסה נוצרית. נוסף על אלה היה מודאג ממכתב ביקורת שהופץ ברשתות הקתוליות, שהאשים את ישראל ב”דברים איומים” וקרא לפתרון של מדינה אחת, כלומר העמיד בסימן שאלה את הלגיטימיות של ישראל. עם זאת, די־סייני ציין גם ש”יש דיון רציני, חילוקי דעות רציניים בתוך העולם הקתולי, אפילו בתוך ההיררכיה הכנסייתית”, שמלמדים כי לא כל הקתולים שותפים לאותה עמדה. הוא גם ציין שמאז 7 באוקטובר הבחין בפתיחות מפתיעה “שבהשוואה לעבר הייתה בהחלט מהפכנית”. על אף הביקורות החריפות ניכר שהוויכוחים הפנימיים בתוך ההיררכיה הקתולית נהיו שקופים יותר, שכן קתולים רבים חשים מבוכה למשמע עמדות ציבוריות מסוימות.
מרנס מודה בקיומה של ה”אכזבה”, אך מזהיר מפני פשטנות יתר בקביעה כי עמדת הכנסייה היא “אנטי־ישראלית” מיסודה או נובעת מאנטישמיות; לדעתו מדובר במצב “מסובך יותר”. הוא גם מציין שהאפיפיור פרנציסקוס נפגש כמה פעמים עם משפחות חטופים ו”הביע תמיכה ואהדה ליהודים ולישראל”, אף כי חלק מהכרזותיו הפומביות, כגון “מלחמה היא טרור. טרור הוא מלחמה”, הובילו לקריאות לגינויים ישירים יותר של המתקפות על ישראל. מרנס הוסיף כי “לאפיפיור הזה היו יותר חברים יהודים מלכל אפיפיור אחר בהיסטוריה”, מה שמחדד את אופיים המורכב ומרובה הפנים של היחסים. כמה מרואיינים ציינו כי קשיים מסוג זה עשויים לשמש זרָז למעורבות עמוקה יותר. לדברי רוזן, אף כי למרבה הצער נעשה כאן “צעד אחורנית”, בסופו של דבר אפשר שייעשו “שני צעדים קדימה”, ולראָיה נקב בשמות מנהיגים קתולים, כגון הקרדינל דולן, שתמכו בעמיתיהם היהודים. סקורקה הדגיש את הצורך לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים: “לא מנתקים את הקשרים עם ידיד קרוב… אם נמשיך לדבר, נוכל להבהיר ולתקן”, הדגיש. הרב אלון גושן־גוטשטיין, מייסד ומנהל מכון אליהו לדיאלוג בין־דתי, מזהיר אף הוא מפני הכללת יתר של עמדת הווטיקן ומציין שמוסדות קתוליים רבים הוכיחו את עצמם כבעלי ברית נחושים. אפילו בצל האכזבה, קולות אלה מעידים שהמשבר הנוכחי – עם כל הצער וכאב ההתפכחות – טומן בחובו הזדמנות לחישוב מסלול מחדש ומחויבות מחודשת לדיאלוג היהודי–קתולי.
3. ביקורת מוסדית ותאולוגית
על רקע הביקורת, כמה חוקרים יהודים בחרו במסלול פרואקטיבי, ונקטו דרכים פעילות לשתף את נקודת מבטם עם האפיפיור פרנציסקוס. כפי שצוין בפרק הסקירה, כרמה בן יוחנן ועוד שורה ארוכה של חוקרים ופרשנים בתחום הבין־דתי שלחו מכתב לאפיפיור מעט אחרי 7 באוקטובר. מטרתם הייתה להפריד בין הביקורת הפוליטית על ישראל לבין שלילת זכותה של המדינה להתקיים, להבליט את חשיבות הסולידריות בין יהודים לקתולים ולשקף כיצד המשבר נחווה בקרב היהודים. את מכתב התשובה של האפיפיור – שהתקבל כעבור שלושה חודשים והיה המכתב הראשון שנשלח אי פעם ספציפית לקהילה היהודית בישראל – תיארה בן יוחנן במילים “מכתב חם… מבוסס על קִרבה ואהדה”. היא ציינה את “הנימה האישית” של תשובתו. היא ראתה חשיבות בעובדה שהיה זה המכתב הראשון שהאפיפיור שלח אי פעם ליהודים ישראלים. כן הדגישה שהמכתב לא נכתב בנוסח משפטי ולא עסק בשיפוט מוסרי, שמאפיין את ההתייחסות לסוגיות רבות וקשות שהכנסייה מתמודדת עימן. להערכתה, זה היה מכתב “חשוב מאוד”, “לא דיפלומטי” ו”משמעותי”, שהגיע בדיוק ברגע הנכון. על אף ההערכה החיובית לתשובתו של האפיפיור המנוח, בן יוחנן מחזיקה בדעתה שהמכתב היה מחווה חשובה של אהדה, אך הותיר סוגיות רבות בלא פתרון.
בן יוחנן מאירה שני היבטים חשובים במכתב התשובה של פרנציסקוס: ראשית, הוא הכיר בכך שהמלחמה עצמה “מתירה את רסן האנטישמיות”, ולכן אי אפשר להתייחס להתגברות האנטישמיות כנפרדת מן הסכסוך הכולל; ושנית, הוא השתמש במונח “אנטי־יהדות”, ובכך אותת כי עוינות נוצרית כלפי יהודים ממשיכה להתקיים לצד האנטישמיות.173 למרות הנקודות החיוביות הללו, בן יוחנן מציינת שהדיאלוג הדתי הבסיסי עדיין “תקוע לגמרי”. את מכתב החוקרים ותשובתו של האפיפיור היא מתארת כחילופי דברים לא־מוסדיים שהתקיימו מחוץ לערוצים המקובלים והיה להם אפקט חיובי. קביעה זו רלוונטית במיוחד למחקר הנוכחי, שכן היא ממחישה את האפשרות של נתיב חדש לדיאלוג – הזדמנות לחשוב מחוץ למבנים הקונבנציונליים ולחפש מסגרות עבודה חלופיות לחיבורים בין־דתיים. חשוב לציין עם זאת שדעתה של בן יוחנן על אותה התכתבות מסוף 2023 ותחילת 2024 איננה משקפת את ההתפתחויות המאוחרות יותר ביחסיו של האפיפיור עם הקהילה היהודית, ובכלל זה הכרזתו כי יש לחקור את ישראל בחשד לרצח עם והציטוט הנזכר מיוחנן ח, 44. אירועים אלה, שהתרחשו אחרי הריאיון איתה, עשויים להשפיע משמעותית על המשך השיחות ויכולים לשנות את המסקנות שהסיקה בהערכתה הראשונית.
4. שמירה על חוסנם של קשרים
לצד המתחים הללו, מנהיגים אחדים מצביעים על קשרים יציבים לאורך זמן שעדיין מעצבים את היחסים בין קתולים ליהודים. הרב מירוויס, רבה הראשי של לונדון, התייחס למסמך שפרסמה הכנסייה של סקוטלנד ב־2013 תחת הכותרת “מורשת אברהם” (The Inheritance of Abraham),174 באומרו שתגובת הקהילה היהודית על כך הייתה “דוגמה ומופת” לאופן שבו יש לטפל במחלוקות בין־דתיות ואולי אף לפתור אותן. לדבריו, הקהילה היהודית בסקוטלנד “נפגעה עמוקות” ממסמך זה, שבחן את הציונות, הזכות המקראית של היהודים (או היעדרה) על ארץ הקודש ותאוריית החילופין הנוצרית. ב־2014 נאם מירוויס בפני האספה הכללית של הכנסייה של סקוטלנד באדינבורו, ושם פירט את “הסיבות לאכזבה המרה” שחשה הקהילה היהודית. אחר כך סיפר כי בעקבות זאת נוצרו קבוצות לימוד של רבנים וכמרים שנפגשים בקביעות כדי לדון בסוגיות המפלגות ביניהם – ובמיוחד בהשקפות השונות על ארץ הקודש ומדוע הקהילה היהודית נעלבה מן המסמך ומן האמונות שנראה שהוא מייצג.
הוא הדגיש שבמקום להניח לעלבון לתסוס, הם בחרו ללמוד את הסוגיות באופן פתוח ומעמיק. לשם כך היה צריך “להניח את הבעיות על השולחן”, לנהל דיאלוג כדי להבין היטב איש את השקפת רעהו, לייסד קבוצות לימוד שבהן ייפגשו מנהיגי הדת בקביעות, ולהבהיר את המושגים הדתיים וההיסטוריים שיצרו את מוקדי המחלוקת. הדבר היה תלוי אפוא בתקשורת ישירה, מוכנוּת להתעמת עם שאלות מאתגרות, ומחויבוּת להעריך את עמדתו של האחר, גם לנוכח אי־הסכמות בולטות. לדבריו של מירוויס, גישה זו היא שהובילה את הכנסייה של סקוטלנד, אחרי 7 באוקטובר, להוציא הצהרות המגַנות את חמאס, מאששות את תמיכתה בעם היהודי ומביעות הזדהות עם מצוקתו. הוא מציין כי אחרי הטבח, הקהילה היהודית הייתה “מלאת הערכה לתגובות הכנסייה של סקוטלנד שמתייחסות לפעולות הטרור של חמאס, תומכות בעם היהודי ומזדהות עם כאבנו”. למטרות מחקר זה, חשוב להכיר בהתפתחות זו כדוגמה לדיאלוג מוצלח, שיצא בשלום ממשבר ובסופו של דבר חיזק את היחסים בין שתי הקהילות.
5. דרכי חיבור שונות: פוליטיות או אתיות
חיבור פוליטי
תגובתו של הרב פסח ווליצקי על המשבר מציגה שינוי משמעותי בגישתו ליחסים בין נוצרים ליהודים. בעבר הוא התמקד בעיקר בלמידה משותפת של המקרא ובאחווה תאולוגית, ברוח הרעיון שהעם היהודי נקרא “לסייע לשאר העולם להתקרב לאלוהים… להיות אור לגויים”. אבל אחרי 7 באוקטובר, כשמנהיגים נוצרים רבים לא הפגינו תמיכה מיידית – בשעה שהוא ציפה לעצרות המוניות המגַנות את חמאס – ווליצקי הסיק שדיאלוג תאולוגי טהור אין בו די. הוא התפטר ממשרתו ב”מרכז להבנה ושיתוף פעולה יהודי–נוצרי” וייסד עם שותפים את הקואליציה Keep God’s Land (“שִמרו על ארצו של האל”). הוא הסביר את המהלך: “בתפקיד הקודם לא יכולתי באמת לעשות דברים פוליטיים בגלל הארגון. התפטרתי כדי שאוכל לדבר ביתר חופשיות ולהעביר מסרים פוליטיים, משום שהבנתי שתגובת הנוצרים על 7 באוקטובר חייבת להיות שילוב של אמונה ופוליטיקה”.
הוא הוסיף והבהיר: “הקמנו את Keep God’s Land כדי להתנגד ללחצים אנטי־ישראליים. הבנו שהתאולוגיה לבדה לא תעשה את העבודה. אנו זקוקים לבעלי ברית מחויבים שיתייצבו לצידנו ברגעים מכריעים”. להשקפתו של ווליצקי, כדי שבריתות בין־דתיות ימשיכו להיות משמעותיות גם לנוכח האתגרים המתרבים, השיח התאולוגי חייב כעת להתחבר לייצוג פוליטי מוחשי. אשר על כן, המסרים שלו חרגו מעבר ללימודים תאולוגיים והתמקדו במאבקים פוליטיים משותפים ובחוויה של נוצרים ויהודים גם יחד כמטרות של כוחות עוינים. כיום הוא נותן עדיפות לעידוד מנהיגים נוצרים למנף את השפעתם הפוליטית לתמיכה בישראל, ומתאר את הגישה החדשה הזו כיעילה. נקודה מרכזית בפעילות זו הייתה התנגדות לקריאות של ממשל ביידן לפתרון שתי המדינות. ווליצקי הסביר: “המיקוד העיקרי של הקואליציה שלנו הוא להדוף את הקריאות של ממשל ביידן למדינה פלסטינית”, באמצעות מאמץ קולקטיבי להשפיע הן על המדיניות והן על השיח הציבורי בנושא הסכסוך הישראלי–פלסטיני. אסטרטגיה זו כוללת בניית קואליציה רחבה של מנהיגים נוצרים – ביניהם דמויות פוליטיות בולטות בארה”ב, כגון חברי הקונגרס לשעבר מישל בקמן וטוני פרקינס – כדי להפגין חזית מאוחדת עם הקהילה הנוצרית למען ישראל. כפי שאמר ווליצקי, “הבנו שהתאולוגיה לבדה לא תעשה את העבודה. אנו זקוקים לבעלי ברית מחויבים שיתייצבו לצידנו ברגעים מכריעים”.
חלק מגישתו של ווליצקי היא לעודד מנהיגים נוצרים, שחלקם לא פעלו בעבר למען ישראל, לחתום על ניירות עמדה, להביע את דעתם בפומבי ולארגן תוכניות חינוך בכנסיות שלהם. לדעתו הדבר חיוני לגיוס תמיכה רחבה יותר בקרב הנוצרים. הוא מתאר מספר הצלחות, כולל יצירת קואליציה גדולה למדי של מנהיגים נוצרים – מאות, לפי חשבונו – המיישרים קו עם דמויות פוליטיות בולטות. לדברי ווליצקי, קואליציה זו קראה תיגר בפועל על הצעות מדיניות התומכות בפתרון שתי המדינות, באופן ששיקף עיסוק ישיר בוויכוחים פוליטיים עכשוויים בנוגע לישראל. נוסף לכך, ווליצקי מציין שמנהיגים נוצרים שבעבר נמנעו מפעילות משמיעים עכשיו את קולם, נוקטים עמדה בפומבי או מארגנים אירועים שנועדו להסביר לבני קהילותיהם את מצבה של ישראל. הוא רואה בהתפתחויות אלה עדות ליעילות של שילוב קשרים תאולוגיים עם הפגנת תמיכה מתואמת. הוא לא טוען להצלחה מלאה או מסתמך על מדדי ביצוע רשמיים, אולם הוא מביע ביטחון שההישגים הראשוניים הללו מעניקים תוקף לשליחותה של הקואליציה שלו ומחזקים את הצורך בהמשך המאמצים.
חיבורים דתיים ואתיים
בניגוד למודל המעורבות הפוליטית של ווליצקי, מובילי חיבורים בין־דתיים אחרים הגיבו למשבר בעקבות 7 באוקטובר על ידי חיזוק היסודות התאולוגיים והמוסריים כמסד לחיבורים בעלי משמעות. מתאר הרב ד”ר אלון גושן־גוטשטיין, מנהל מכון אליהו לדיאלוג בין־דתי: “ההשפעה המיידית של המלחמה הייתה להקפיא את כל החיבורים הבין־דתיים… הפעילות של כל הקבוצות נפסקה”. בניגוד מוחלט לשינוי הכיוון של ווליצקי, מכון אליהו העביר את המיקוד לערכי מוסר אוניברסליים – ובמיוחד כבוד האדם – כדרך לטיפוח בסיס משותף אל מול השיח הפוליטי המפלג. “מצאנו נישה תמטית מעשית… אנחנו שמים דגש על כבוד האדם כערך ליבה”, הסביר. על ידי עצרות תפילה ודיונים מקוּונים שבמרכזם הכבוד לכל בן אנוש – יהודי, מוסלמי או נוצרי – המכון בנה מרחב ניטרלי שבו קהילות ממגוון אמונות יכולות להתאחד בסולידריות בלי לכרוע תחת נטל המחלוקות הפוליטיות. גישה זו מזכירה את הגישות של אברהמסון, וגנר וסטולוב שנדונו בפרק הקודם.
מיקוד אתי דומה גיבש הרב ד”ר פרננדו פישל שליין, רב ואקדמאי ארגנטינאי המתמחה בביו־אתיקה ויחסים בין־דתיים, שמציע השקפה פרגמטית וקונסטרוקטיבית מאוד. את הימים שאחרי 7 באוקטובר הוא תיאר כ”גילוי” שחשף מי היה מחויב באמת ליחסים הבין־דתיים ומי התעסק רק בפוליטיקה סמלית. בארגנטינה, שבה קהילות נאבקות בקשיים כלכליים ומרוחקות גאוגרפית מהסכסוך במזרח התיכון, הדגש הוא בעיקר על קשרים אישיים ודתיים ופחות על ויכוחים פוליטיים מופשטים. “אנחנו חיים במרחק של 12,000 קילומטרים מהבעיה… יש לנו בעיות כלכליות, אינפלציה, שחיתות. לאנשים כאן אין זמן ולא אנרגיה להתחבר לפוליטיקה סמלית טהורה. ואז אתה רואה מי חבר שלך בחיים האמיתיים”, ציין פישל שליין. הוא הוסיף והדגיש שיחסים בין־דתיים אותנטיים חייבים להתקיים “בין אנשים, לא בין טיעונים או מוסדות שמתיימרים, לפעמים באופן שקרי, לייצג קבוצות או קהילות”; אפילו בצל “פייק ניוז” או אי־הבנות לגבי ישראל, יש חשיבות עליונה לאכפתיות ולתמיכה כנה.
פישל שליין מקדם את מה שהוא מכנה “התעלות הדיאלוג הבין־דתי למדרגה של הפקה בין־דתית” – מהלך לעבר פעולה אתית שיתופית שנותנת מענה לקשיים חברתיים מקומיים או גלובליים. במקום לנסח הצהרות על קונפליקטים מרוחקים, הוא מעודד יצירת מיזמים מקומיים מוחשיים, כגון בתי ספר או תוכניות הזנה. “אם ניצור יחדיו – בתי ספר, תוכניות הזנה, דרכים לסייע לעניי עירנו – אז נהיה שותפים לפעולה. אחדות כזאת היא חזקה יותר מכל מחלוקת פוליטית”, הסביר. בעיני פישל שליין, שיתוף פעולה והפקה בין־דתית חייבים להתקדם מיוזמות רטוריות למיזמים מעשיים של תמיכה בחיים ועשיית טוב. כרב וכחוקר בתחום הביו־אתיקה, הרב שליין חותר לשיתוף פעולה בין־דתי כדי לטפל בסוגיות חברתיות בוערות בעזרת רעיונות דתיים ומוסריים. הוא הקים קבוצה שמורכבת מכומר, אימאם ורב – כולם בעלי זהות דתית מוצקה וכישורים אקדמיים. המטרה שלהם היא לקבל החלטות או לספק תובנות רלוונטיות לבעיות חברתיות מנקודת מבט מוסרית המבוססת על אמונה דתית, כדי להפיק מדיניות ציבורית אתית המתאימה לכולם ולפתור סכסוכים נקודתיים וממשלתיים.
אחד המיזמים החשובים של הקבוצה הוא כתיבת טיוטה של מסמך בדבר הדאגות המוסריות בנושא הבינה המלאכותית (AI) בארגנטינה וכיצד להתייחס אליהן. המסמך עוסק באתגרים הכרוכים בשימוש מתקדם ב־AI ומציע תובנות מן המסורות היהודית, הנוצרית והמוסלמית. עוד תחום שבו הם מתמקדים הוא ההשלכות המוסריות של עריכה גנטית והנדסה גנטית. מיזמים אלה לא רק מטפחים דיאלוג בין־דתי, אלא גם שואפים להשפיע על השיח הציבורי ועל המדיניות של ממשלות. פישל שליין מדגיש את החשיבות שבהפיכת תכנים שפותחו בהקשרים אקדמיים ובין־דתיים לרלוונטיים לממשל הלאומי. במהלך מגפת הקורונה זיהה הצוות הבין־דתי שלו מחסור בפרוטוקולים לאומיים למיון והקצאה של משאבים חיוניים. בתגובה, קבוצת החוקרים הבין־דתית שלו בנתה פרוטוקול שלדבריו עולה בקנה אחד עם ערכי המוסר של היהדות, החופפים לאלה של הנצרות והאסלאם. מאמץ זה ממחיש כיצד חשיבה ותוצרים אתיים בין־דתיים יכולים לתת מענים ישירים לאתגרים רפואיים והומניטריים דחופים. מבחינתו של הרב פישל שליין, סוג זה של “יצירה בין־דתית, הפקה בין־דתית” של ידע ומסגרות אתיות מייצג ממד חיוני בעבודה הבין־דתית – כזה שמתקדם מדיאלוג לחיבורים משותפים מוכווני פעולה אל מול האתגרים הדחופים ביותר של העולם.
6. המשך הדיאלוג או פקפוק בנחיצותו
קריאות להערכה מחודשת של הדיאלוג או להפסקתו
הרב ריקרדו די־סייני, רבה הראשי של רומא, העלה שאלות קיומיות בדבר עצם התכלית של המשך הדיאלוגים הרשמיים אם השותפים הנוצרים ממשיכים להחזיק בעמדות מעורפלות. “מה הטעם להמשיך בדיאלוג אם זאת הגישה?” תהה, בתחושה עמוקה של התפכחות. די־סייני טען שההצהרות הגדולות נגד אנטישמיות מאבדות כל משמעות כשהן נתקלות בשתיקה לנוכח הטרור: “הכרזות קולניות אינן מספיקות… אי אפשר לומר ‘לא לאנטישמיות’ ואז לשמור על שתיקה כשטרוריסטים טובחים ביהודים”. עצם העובדה שעמד לבטל את “יום הדיאלוג” (Giornata del Dialogo) – אירוע קתולי–יהודי המתקיים באיטליה מדי שנה – הוא עדות ניצחת לעומק המשבר ביחסים.
מחויבות לצד הביקורת
בניגוד לספקנות של הרב די־סייני, מנהיגי דת אחרים שומרים על מחויבות איתנה לדיאלוג הבין־דתי, למרות הקשיים הרבים לקיימו בימים אלה. הרב דוד רוזן מתעקש כי “דיאלוג בין־דתי הוא לא רק כלי להשגת יעדים מסוימים. הוא ערך בפני עצמו”. הוא שואב תפיסה זו מן האמונה שכל דת יכולה להגיע להבנה חלקית בלבד של האלוהות: “כל דת אינה אלא פינה קטנה של מבנה גדול הרבה יותר. במילים פשוטות, אלוהים גדול יותר מכל דת”. מתוך התפיסה היהודית שכל אדם נברא בצלם אלוהים הוא מסיק ש”כל מפגש אנושי הוא מפגש עם אלוהים”. הוא מכיר במחיר הרגשי של האירועים האחרונים, אך מזהיר בתוקף מניתוק החיבורים: “לנטוש את המערכה פירושו לתת תוקף לאינסטינקטים הגרועים ביותר בשני הצדדים״. מסגרת תאולוגית זו מביאה את רוזן לתאר את הדיאלוג הבין־דתי כצורה של חוויה רוחנית. “המפגש הבין־דתי בשבילי היה העשרה רוחנית”, הוא מסביר, “ומבחינתי, יש לו ערך כשלעצמו”. הוא מדגיש שערך מהותי זה מתקיים באופן עצמאי מכל תוצאה מוחשית של כינון שלום או קידום זכויות אדם: “אני לא צריך שזה יוביל אותי – לא אל השלום, לא אל זכויות האדם, בשבילי, למפגש יש ערך בפני עצמו. אבל כמובן, כל שאר הדברים חשובים”.
עמדתו של הרב רוזן מנוגדת לזו של הרב מיכאל מלכיאור, שרואה בשיח הבין־דתי קודם כול מפעל פוליטי. רוזן איננו מבטל את המטרות הפוליטיות, אבל הוא חוזר ואומר שגם אם החיבורים הבין־דתיים לא יובילו לשום הישג פוליטי ממשי, הוא עדיין יישאר מחויב לדיאלוג: “גם אם אני לא מסוגל לעשות שום דבר חיובי במובן הפוליטי, עצם ניהול השיח שווה את המאמץ”. השקפה זו מחזקת את הרעיון שהשיח הבין־דתי, כשניגשים אליו ממקום של כנות וענווה, מציע לא רק יתרונות מעשיים אלא גם ערך רוחני עמוק. הרב אברהם סקורקה תומך גם הוא, כמו הרב רוזן, בהמשך הדיאלוג ומדגיש את החשיבות של “כנות ביקורתית” בשיחות בין אמונות שונות. סקורקה טוען שקיום הדיאלוג, אפילו תחת לחץ, חיוני להפרכת תפיסות שגויות וליצירת אמון: “אם נמשיך לדבר, נוכל להבהיר ולתקן. זה הרבה יותר טוב מלהשאיר אותם בבורותם או לאפשר לטינה לתסוס”.
גם הרב נועם מרנס קורא למחויבות מחודשת וכיול־מחדש של האסטרטגיות, במקום להשתמש בתסכול כסיבה לנתק. “אנחנו צריכים להגביר את המאמצים שלנו במקומות שבהם יש גילויי חולשה”, הוא טוען. בעיני מרנס, הנתיב להתקדמות עובר דרך חיזוק עקרונות היסוד של AJC: הבטחת מקומה הצודק של ישראל בקהילה העולמית, מאבק באנטישמיות, וקידום זכויות האדם, חופש הדת והפלורליזם. כפי שהסביר: “יש רצון עז מצד רבים משותפינו לַדיאלוג להפריד את יחסיהם עִם ישראל מיחסיהם עם העם היהודי, וזוהי הפרדה מזויפת עבור רוב רובה של יהדות העולם”. לדעתו “אסור לנו… להחליף… את האנטישמיות באנטי־ישראליות”, ולא מקובל מבחינתו לתמוך בזהות היהודית בלבד ולהתעלם מן הקשרים ההיסטוריים והרוחניים של היהודים לארץ ישראל. תחת זאת יש “להמשיך להיאבק באנטישמיות, לאשש את מקומה של ישראל כאומה בין האומות וליצור עולם שבו יש כבוד לפלורליזם, לחופש דת ולזכויות אדם”.
מרנס גם מזהיר מפני ויתור מכול וכול על הדיאלוג הבין־דתי בגלל המערבולת שיצרה מתקפת 7 באוקטובר: “בואו לא נשפוך את התינוק עם המים. בואו לא ניתן ל־7 באוקטובר… להגדיר את העתיד”. אכן, כמה כנסיות הפגינו “התנהגות רעה” אחרי הטבח, הוא אומר, אבל מציין שקהילות אחרות “מתחבטות… בסוגיית ישראל”. הוא מדגיש שהמשך הדיאלוג – בצורה מרוככת, בשפה זהירה ומתוך כבוד הדדי – הוא חיוני, ומזכיר את הרגישות הכרוכה בדיון בסוגיות מורכבות אלה: “שפה ראויה” היא הכרחית להתנהלות במציאות הנוכחית. בסך הכול, מרנס דוגל כאמור בשמירה על עקרונות היסוד של AJC, אימוץ אסטרטגיות תקשורת והפחת חיים חדשים במאמצים הבין־דתיים כדי לטפל בפערים שחשפו האירועים האחרונים. על ידי דבקוּת בדיאלוג מכבד, הבנה הדדית וניסוחים זהירים, הוא טוען שהיחסים הבין־דתיים עדיין יכולים לצאת מחוזקים מכל הקשיים שנוצרו עקב 7 באוקטובר.
תגובות האוונגליסטים
בפרק הסקירה נפרשה תמונה מרובת פרטים של התגובות האוונגליסטיות על המלחמה, ששיקפה במידה רבה את נקודות המבט של המרואיינים. כפי שציינה ג’ורג’ט בנט, תגובות העולם הנוצרי על הסכסוך בהחלט לא היו עשויות מקשה אחת. לעומת האוונגליסטים, שמפגינים “תמיכה גורפת בישראל”, בזרמים נוצריים פרוגרסיביים יותר “מצהירים בקול גדול על תמיכה בפלסטינים”. שסע אידאולוגי זה מבליט את המורכבות של המעורבות הנוצרית בסכסוך הישראלי–פלסטיני. אדם גרגרמן מחזק את הדיכוטומיה הזאת ומדגיש את היחסים המתוחים בין הקהילה היהודית לזרמים הפרוטסטנטיים המרכזיים, כגון “הכנסייה המאוחדת של ישו”, “הכנסייה הלותרנית האוונגליסטית באמריקה” ו”הכנסייה הפרסביטריאנית USA”. מוסדות אלה, הוא מסביר, פרסמו במשך עשרות שנים הצהרות ביקורתיות על ישראל מבחינה תאולוגית ופוליטית, והאירועים שבעקבות 7 באוקטובר רק החריפו את המתחים.
כדי להבין את החיכוך עם הזרם המרכזי הפרוטסטנטי חשוב להכיר את המסגרת התאולוגית שבתוכה פועלים הזרמים הללו. כנסיות כגון “הכנסייה הפרסביטריאנית USA” ו”הכנסייה הלותרנית האוונגליסטית באמריקה” נסמכות במידה רבה על מסורת של “ביקורת נבואית” בנוגע לכוח המדינה ושלטון הצבא, ולא פעם מושפעות מאוד מן הנרטיבים של הנוצרים הפלסטינים. אומנם, זרמים אלו מנמקים את עמדותיהם באופן פנימי כיישום הכרחי של תפיסת “עשיית השלום” הנוצרית, אולם שותפים יהודים רואים בגישה זו כשל מוסרי חמור. אחרי 7 באוקטובר, ראייה נבואית זו הובילה תכופות להצהרות שטשטשו את הגבולות בין התוקף למותקף. מנקודת מבט יהודית, בכך שהתייחסו לסכסוך כאילו אינו אלא “מעגל אלימות” שיש לגנותו ללא עוררין, הנציחו הכנסיות הללו את ההשוואה המוסרית הבלתי נסבלת, שמתעלמת מן הברבריות חסרת התקדים של מחבלי חמאס.
בניגוד לכך, הנוצרים האוונגליסטים מצטיירים לא אחת כבעלי בריתה הנאמנים ביותר של ישראל. הרב פסח ווליצקי מייחס נאמנות זו לאמונה הדתית שלהם, שמדינת ישראל המודרנית מגשימה נבואה מקראית. ארגונים אוונגליסטיים בולטים, כגון “נוצרים מאוחדים למען ישראל” (CUFI) בראשות הכומר ג’ון הייגי, הם דוגמה לתמיכה הבלתי מעורערת הזאת. הם מביעים תכופות נכונוּת “לעמוד בחזית” כאשר ישראל מאוימת. ובכל זאת, כפי שמזהיר בריאנט פרנק, ברית זו אינה נקייה מסיבוכים. הוא מציין שתמיכה כזאת לעיתים קרובות נובעת מתפיסות אסכטולוגיות שאינן עולות בהכרח בקנה אחד עם האינטרסים היהודיים. “יש הטיה מובנית בהעדפה שלהם לישראל… לצורך המטרות שלהם”, מעיר פרנק, ומזכיר שלמרות המתיחויות הללו, ממשלות ישראל בזוֹ אחר זו אימצו את הברית מטעמים אסטרטגיים.
עם זאת, כמה מרואיינים הדגישו שאין לראות את העולם האוונגליסטי כגוש אחד. הרב ריקרדו די־סייני, שמדבר בהקשר האיטלקי, מתייחס ל”גלקסיה אוונגליסטית” – מונח שמקפל בתוכו את השונוּת התאולוגית והאידאולוגית בתוך הקהילות האוונגליסטיות. רבגוניות פנימית זו משתרעת מִפּלגים פרו־ישראליים מובהקים עד לכאלה שאדישים לישראל או אפילו מתנגדים לה, מה שמעמיד בספק כל הכללה פשטנית בעניין גישות האוונגליסטים. גם מפגשים אישיים משמעותיים זכו להתייחסות בראיונות. רורי פיקר נייס נזכרת במקרים שכמרים אוונגליסטים שמרנים פנו אליה מתוך רצון לנהל דיאלוג גלוי לב כדי להבין טוב יותר את ההשקפות היהודיות על הסכסוך. שיחות אלה, היא מציינת, נשענו לא על מכנה משותף פוליטי כלשהו, אלא על כבוד ואמון הדדי, ובכך שיקפו את הפוטנציאל לחיבור שמוּנע ממערכת יחסים, אפילו בצל הבדלים אידאולוגיים.
ברוח זו, אהרן אריאל לביא מצביע על העניין הגובר שמגלים נוצרים רבים בלימוד התורה, השפה העברית, התרבות היהודית ואפילו המשפט העברי. יש המתארים זאת כ”התעוררות לתורה” של “הנצרות העברית” (Hebraic Christianity). רבים מאנשים אלה גדלו בבתים אוונגליסטיים, מורמוניים וכדומה, אבל כבר לא בהכרח מזדהים כך. אחד ההבדלים העיקריים הוא שהם התרחקו לחלוטין מתאולוגיית ההחלפה וזנחו את רעיון המרת היהודים לנצרות. התעניינות זו, לפי נתונים שנאספו במרכז הבין־דתי “אור תורה” (Ohr Torah Interfaith Center), משתרעת על פני מיליונים אם לא עשרות מיליונים של נוצרים, ומשקפת סקרנות רוחנית עמוקה. מפגשים כגון אלה מתווים נתיב מבטיח לחיבורים בין־דתיים המושתתים על למידה משותפת במקום תועלות פוליטיות.
בעקבות 7 באוקטובר התחילה גם הקהילה היהודית לבחון מחדש את האסטרטגיות הבין־דתיות שלה. ד”ר ארי גורדון מ־AJC ציין שינוי כיוון מצד חלקים מסוימים בקהילה היהודית, ורצון גובר להתמקד בבניית קואליציות אך ורק עם בעלי ברית חד־משמעיים ומה שהוא מכנה ה”לוחמים הלא־יהודים למען ציון”, במקום לנהל מערכות יחסים עם שותפים שגישתם לישראל מתאפיינת בביקורתיות ואמביוולנטיות. גישה חדשה זו – שגורדון סיכם במילים “מי לה’ אליי” – מעמידה מבחני סף מחמירים (ולא פעם בלתי מציאותיים) כדי לקבוע מי ראוי להיקרא שותף בין־דתי לגיטימי של הקהילה היהודית. לעיתים קרובות מובילים את הקו הזה אנשים שמעדיפים סולידריות פוליטית על פני תמימות דעים תאולוגית, ורואים ביחסים בין־דתיים מעין עסקה, ולא תהליך של בניית אמון. שינוי מגמה זה משקף היערכות מחודשת רחבה יותר של סדרי עדיפויות בין־דתיים, המדגישה בריתות פרגמטיות בתקופות של איום קיומי.
סיכום
הראיונות במחקר זה מציירים תמונה מורכבת, שטרם התגבשה סופית, של יחסי היהודים והנוצרים אחרי הזעזוע של 7 באוקטובר. שותפים לדיאלוג ממסורות שונות ומיבשות שונות ראו את אותו אירוע עצמו דרך עדשות נפרדות, והחוויות שלהם הניבו קשת של תגובות, משיתוק ואֵלם עד לסולידריות נלהבת. כשבוחנים את שבעת האשכולות התמטיים יחדיו, מתגלה שדה של חיבורים שהם בו־זמנית שבורים ובעלי יכולת הסתגלות מרשימה.
- רגע של משבר עמוק: התגובה הרגשית של התפכחות אצל רבים מאנשי המקצוע היהודים חושפת כמה עמוקה הטלטלה שעבר האמון הבין־דתי – במיוחד ביחס לכנסייה הקתולית ולתגובתו של האפיפיור פרנציסקוס. בקרב רבים הדו־משמעות המוסרית מצד שותפים נוצרים ותיקים יצרה לא רק אכזבה אלא קרע בהתקדמות שהושגה בעמל רב במשך עשרות שנים. אי אפשר להפריז בעומק המשבר: הוא גרם לאחדים לפקפק בעצם היסודות של הדיאלוג עצמו. ועם זאת, אפילו בקרב הקולות המיואשים ביותר, אין ויתור מוחלט. אדרבה, מנהיגים יהודים בוחנים מחדש את תנאי החיבור, דנים בהם, ומתעקשים שכל דיאלוג משמעותי מוכרח להתחיל בהכרה מוסרית חד־משמעית בסבל ובטראומה שעברו היהודים – ורק אז ניתן לקיים דיונים גאופוליטיים נרחבים יותר.
- האצה בהיערכות האידאולוגית המחודשת: התגובות של נוצרים פרוגרסיביים רבים מושפעות כעת מתפיסה פוסט־קולוניאליסטית, שמחליפה בהדרגה את האתוס הפוסט־שואתי שהנִחה את הפיוס הנוצרי–יהודי מ־1965 ואילך. שינוי תפיסה זה מלהק מחדש את היהודים – ממיעוט נרדף היסטורי לסוכני כוח קולוניאליסטי – ובכך מערער את היסודות המוסריים של הסולידריות שעיגנו בעבר את ההתפייסות בין הדתות. ככל שעדשה זו מתקבעת יותר, כן היא עלולה לעוות את תמונת הסכסוך הישראלי–פלסטיני ולהציגו בצורה בינארית פשטנית של מדכא ומדוכא, ובכך לטשטש את הטראומה היהודית ההיסטורית, ההגדרה העצמית הלאומית והמורכבות של האזור. המתחים התאולוגיים סביב אדמה, כוח ותאוריית ההחלפה שוב אינם אקדמיים בלבד; הם מופעלים מחדש בדרכים שמאיימות לשחוק עשורים של אמון. ללא התייחסות לנושא, היערכות אידאולוגית חדשה זו עלולה לגדוע קשרים בין־דתיים ולתת לגיטימציה לנרטיבים מסוכנים שכורכים ביקורת פוליטית עם דחייה תאולוגית.
- המוסדות חשובים, אבל אין תחליף להון האנושי: המסרים הדו־משמעיים מהווטיקן אחרי 7 באוקטובר ממחישים כיצד הצהרות רשמיות – או היעדרן – יכולות להדהד בצורה שלילית דרך רשתות מקומיות ולהעמיק את תחושת ההתפכחות וחוסר האמון. אבל לצד החסרונות המוסדיים מתגלה החוסן המרשים של קשרים בין־אישיים איתנים שנבנו בסבלנות במשך עשורים: קבוצות לימוד, מפגשים בין אנשי דת ומיזמים אזרחיים משותפים. קהילות שהיו מעורבות בלמידה בין־דתית גלויה, כגון הכנסייה של סקוטלנד, יצאו מייד אחרי 7 באוקטובר בתגובה אוהדת, גינו את הטרור ולא היססו להביע הזדהות עם סבלם של היהודים. דוגמאות אלה מחדדות כי אמון אישי שנבנה לאורך זמן יכול לשרוד למרות העמימות שמשדרים המוסדות. יש לציין שאפילו בסביבות נוצריות, המשבר הנוכחי הוכיח את החשיבות שבהצבת ישראל במרכז השיח, במקום להתעלם ממנה.
- דרכי חיבור שונות המשלימות זו את זו: אסכולה אחת נחושה בדעתה להדגיש את ההיבט הפוליטי, בטענה שהסולידריות חייבת להימדד במדיניות ובפעולה ציבורית. אסכולה אחרת מתרחקת מגאופוליטיקה ומקדמת שיח של ערכי מוסר אוניברסליים כגון כבוד האדם, ביו־אתיקה ודאגה לחלש. שתי הגישות בהחלט אינן סותרות זו את זו, אבל משתמעת מהן חלוקת עבודה: הקואליציות הפוליטיות מטפלות באיומים מיידיים ואילו המיזמים הרוחניים־מוסריים מטפחים את האמון לטווח ארוך.
- הדיאלוג עצמו עומד למשא ומתן: קריאות להשהות או אפילו לנטוש ערוצים בין־דתיים רשמיים מחדדות את עומק המשבר הנוכחי. ובכל זאת רוב המרואיינים ממשיכים להגן על נחיצות הדיאלוג ומדגישים את ערכו המתמשך. אצל אחדים המניע הוא רציונל תאולוגי עמוק – לא מעשי בלבד – והוא נטוע באמונה שכל מפגש אותנטי בין בני אדם הוא, במהותו, מפגש עם האלוהות. באופן פרדוקסלי, מבחינתם של כמה מהמרואיינים, עצם הלחצים המאיימים למוטט את החיבורים הבין־דתיים סייעו להבהיר את חשיבותם ולאשש את התכלית לקיומם. רגעים של קרע חמור שכזה הם הזדמנות קריטית להתבוננות מעמיקה במה שחייב להשתנות בתוך השיח – כדי שחיבורים עתידיים לא רק יהיו אפשריים, אלא יהיו חסינים יותר.
- עקביות והבדלים פנימיים בקרב האוונגליסטים מסבכים את התפיסה הבינארית: קהילות אוונגליסטיות מסוימות תמכו בישראל באופן פומבי ונחרץ ביותר, אבל מספר מרואיינים מזהירים שסולידריות זו איננה אחידה אצל כולם ולא תמיד נטועה בסדרי העדיפויות המשותפים ליהודים ולנוצרים. התמיכה מעוגנת לעיתים קרובות במסגרות עבודה תאולוגיות – כגון אמונות בדבר אחרית הימים או תאולוגיית הברית – שלא תמיד עולות בקנה אחד עם ההשקפות היהודיות ההיסטוריות או המוסריות. משום כך יש צורך בהמשך טיפוח הקשרים, לא רק כדי לאשש את הסולידריות, אלא גם כדי להעמיק את ההבנה ההדדית, כך שתוכל לעמוד הן בתמורות הפוליטיות והן בהבדלים התאולוגיים.
